שיעור שמע

א. מה יעשה אדם שהוא טרוד ורוצה להתפלל והוא בצרה ואינו יכול לסדר שבחו של אדונו?

ב. כנגד מה נתקנו התפילות ומה זה מצביע על עבודת האדם?

ג. כיצד עולה התפילה למעלה וכיצד היא גורמת לזיווג?

ד. כיצד קשורים הכהנים והלויים בענין הקורבן להכנה לקראת זיווג דהיינו לקראת תפילה?

ה. מה הקשר בין תפילה שמחייבת שבח הבורא לבין קורבן שצריך להקריב כדי לייצר זיווג בין השכינה הקדושה לבין הקדוש ברוך הוא

וַיְחִי רכו-רכח

דָּן יָדִין עַמּוֹ 

גם כשאדם טרוד ומרגיש חסרונות, עדיין עליו להקדים ולשבח את ריבונו של עולם לפני התפילה, זוהי הבחירה וההבנה שהצרות הפרטיות אינן חשובות מהבורא.

ומה יעשה אם מאד קשה ואינו יכול להתחיל לשבח? עליו לשבח אפילו בלי הרגשה שניתן לכוון את הלב, כי בלי שבח אין טעם לתפילה, שהיא בקשה לחיבור. בכל אופן ישבח, שאַחֲרֵי הַמַּעֲשִׂים נִמְשָׁכִים הַלְּבָבוֹת.

הבקשה היא פעולת השמאל ההשתוקקות, עליה יש לוותר כעומדת בפני עצמה, ולפעול את השבח הוא בחינת הימין. ללא הכללת השמאל בימין אין התפילה עולה, אלא בקו אמצע בלבד, אחרת התפילה לא אמיתית.

על האדם להקריב את הבהמיות שבו לפי התפילה, אחרת מראה הוא שהטרדות הבהמיות שלו חשובות מהמלך. הלב צריך לרצות את השם, זה הרצון להיות מאושר, אך יש לעורר אותו עד אשר רוצה הוא להתדבק במלך ולא בתענוג רגעי. צריך רצון והשתוקקות למה שמוכנים לתת לו מלמעלה – זהו קשר, לכן מברכים ומבקשים: מָלֵא אֶת מִשְׁאֲלוֹת לִיבֶּנוּ לְטוֹבָה.

בנוסף, קו השמאל (רצון לקבל) לא חסר לאדם, עליו להגביר את השבח, צד הימין, צד הפנימי, רק בחיצוניות לא ניתן להתפלל.

רבי יוסי ורבי חזקיה היו הולכים לראות את רבי שמעון בקפוטקיא. אמר רבי חזקיה: לעולם יסדר אדם שבחו של אדונו, ואח"כ יתפלל תפילתו. מי שליבו טרוד ורוצה להתפלל תפילתו, או שהוא בצרה, ואינו יכול לסדר שבחו של אדונו, מה הוא? כיצד יתפלל כשליבו טרוד, כיצד ישבח?

אמר לו רבי יוסי: אע"פ שאינו יכול לכוון את הלב והרצון, למה יגרע סדר שבחו של ריבונו? אלא יסדר שבחו של ריבונו, אע"פ שאינו יכול לכוון, ואח"כ יתפלל תפילתו כמ"ש: תְּפִלָּה, לְדָוִד שִׁמְעָה יְהוָה, צֶדֶק הַקְשִׁיבָה רִנָּתִי, הַאֲזִינָה תְפִלָּתִי. שִמעה ה' צדק, מתחילה, משום שסידר שבח של ריבונו. ואח"כ, הקשיבה רינתי האזינה תפילתי. מי שיכול לסדר שבח של אדונו ואינו עושה, עליו כתוב: גם כי תרבו תפילה אינני שומע.

כתוב: אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי, תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם. תפילות נגד התמידים תיקנו. תפילת שחרית נגד תמיד של שחר. ומנחה נגד תמיד של בין הערביים. בהתעוררות של מטה ע"י הקרבת הקרבן, מתעורר ג"כ למעלה. וכן גם בהתעוררות של מעלה אל העליון ממנו, מתעורר העליון ממנו. עד שההתעוררות מגיע למקום שצריכים שם להדליק את הנר עד הנקודה האמונית, והוא נדלק. ונמצא שבהתעוררות העשן, העולה מקרבן שלמטה, נדלק הנר למעלה, הנוקבא. וכשנר הזה נדלק, כל נרות האחרים נדלקים, וכל העולמות מתברכים ממנו. נמצא, שהתעוררות הקרבן הוא תיקון העולם, וברכות העולמות כולם.

כי התחתונים, שבעולם עשיה, אינם יכולים להעלות מ"ן ישר לזו"ן דאצילות, אלא רק למדרגה עליונה הסמוכה לה. ואותה מדרגה מעלה ג"כ לעליונה הסמוכה לה. וכן עולה המ"ן ממדרגה למדרגה, עד שהמ"ן מגיעים לזו"ן דאצילות. ע"כ נאמר, שבהתעוררות של מטה, ע"י הקרבן שהתחתונים מקריבים בעולם עשיה, מתעורר ג"כ למעלה, שמתעוררים המדרגות שבעולם היצירה, להעלות המ"ן שקיבלו מעשיה אל עולם דבריאה. ובהתעוררות של מעלה, של המדרגות דבריאה, אל העליון ממנו, לעולם אצילות, מתעורר העליון ממנו, עד שמגיע המ"ן אל הנוקבא, ומעלה המ"ן לז"א. והיא מאירה

ממנו. להדליק את הנר, פירושו לייחד הנוקבא, שנקראת נר, בז"א, כדי שתקבל ממנו אור, שנבחן שנדלקת ממנו.

איך נעשה זה? התחיל עשן הקרבן לעלות, אלו צורות הקדושות הממונים על עולם העשיה, מתתקנות להתעורר להעלות מ"ן, ומתעוררות למדרגות שמעליהן בעולם היצירה, בתשוקה עליונה כמ"ש: הכפירים שואגים לטרף. ואלו שבעולם היצירה, מתעוררות למדרגות עליונות שעליהן בעולם הבריאה, עד שמגיע ההתעוררות למקום שצריכים להדליק את הנר, כלומר, עד שרוצה המלך, ז"א, להתחבר במטרוניתא, הנוקבא.

מה הם מ"ן? שבהשתוקקות שלמטה, עולים מים תחתונים, מ"ן, לקבל מים עליונים, מ"ד, מהמדרגה שעליהם. כי מים תחתונים, מ"ן, אינם נובעים, זולת ע"י התעוררות השתוקקות של התחתונה. ואז ההשתוקקות של התחתונה והעליונה מתדבקות, ונובעים מים תחתונים נגד מים עליונים היורדים, ונגמר הזיווג, והעולמות מתברכים, וכל הנרות דולקים, והעליונים ותחתונים נמצאים בברכות.

כל מדרגה תחתונה נחשבת לנקבה כלפי מדרגה העליונה ממנה. כגון עשיה נחשבת לנקבה כלפי עולם היצירה, והיצירה נחשבת לנקבה כלפי עולם הבריאה. וכן מדרגה העליונה נחשבת לזכר כלפי התחתונה ממנה, כגון יצירה נחשב כזכר לעולם עשיה, וכן בריאה נחשבת לזכר לעולם היצירה. כי זה הכלל, המשפיע הוא זכר, והמקבל הוא נקבה.

וכיוון שאין מדרגה יכולה לקבל משהו ממדרגה גבוהה ממנה יותר ממדרגה אחת, ומקבלת רק מהמדרגה העליונה הסמוכה לה, נמצא שכל מדרגה העליונה המשפיעה, הוא זכר, וכל תחתונה המקבלת ממנה, היא נקבה. וע"י ההשתוקקות, שכל תחתונה משתוקקת לקבל שפע מעליונה ממנה, היא מעלה אליה מ"ן, באופן, שכל תחתונה מעלה מ"ן לעליונה ממנה, הסמוכה לה, עד שמגיע לא"ס. ואז א"ס מוריד שפע, מ"ד. וכל מדרגה עליונה משפיעה השפע שקיבלה, למדרגה תחתונה הסמוכה לה,

שכן משתלשלת המ"ד ממדרגה למדרגה, עד התחתונים שבעולם העשיה.

כל מדרגה עליונה היא בחינת המשפיע הזכר והמקבל נק'.

הכהנים, קו ימין, והלויים, קו שמאל, מתעוררים בהקרבת הקרבן, כדי להתחבר הימין עם השמאל. הכהנים והלויים, בעת הקרבת הקרבן, זה מעורר השמאל, הלויים, וזה מעורר הימין, הכהנים. משום שהחיבור הזכר אל הנוקבא, אינו אלא בשמאל וימין כמ"ש: שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. ואז, אחר החיבוק של ימין ושמאל, מתחבר הזכר עם הנוקבא, והתשוקה נמצאת, והעולמות מתברכים, והעליונים ותחתונים הם בשמחה. הנוקבא אין לה מעצמה לא כלום, והכל נותן לה ז"א. ומתחילה משפיע לה מקו השמאל הארת חכמה, ואח"כ משפיע לה מקו ימין אור החסדים. וזה אינו נבחן לזיווג, אלא מכונה חיבוק, שמחבקה בשמאלו וימינו, כי אע"פ שיש עתה ימין ושמאל לנוקבא, כמו שיש לז"א, עם זה אינם שווים, כי הימין ושמאל שבז"א עומדים בשליטת הימין, והשמאל אינו מאיר בו, והימין ושמאל דנוקבא עומדים בשליטת השמאל, והימין אינו מאיר בה. זיווג הוא השוואת הצורה, וע"כ אינו נבחן כאן לזיווג, אלא לחיבוק. ואחר שהנוקבא נשלמה בימין ושמאל, הוא מתחבר עימה ע"י קו אמצעי, הכולל לימין ולשמאל במידה שווה. ואז נמצאים זו"ן שווים זה לזה, במידתו של קו האמצעי, המאיר בשניהם יחד. ואז נבחן לזיווג, שנמצאים בהשוואת הצורה. באופן, שעיקר השפע הוא ההארות שבימין ובשמאל, ולא יותר, אלא שאינם מקובלים אל הנוקבא, זולת דרך קו אמצעי, הזיווג, בהשוואת הצורה. ואז מקבלת השפע מז"א לעולמות. חיבוק הימין עדיין אינו זיווג לקבלת אורות, אלא החסדים נותנים את צורת הקבלה הראויה. זיווג דורש השוואת צורה. בשמאל אין חיבור, אלא החיבור מגיע שהנוקא משווה צורה לימין.

הקורבן הוא כוח החיבוק של כהן ולוי, ולאחר מכן ניתן  לבוא לחיבור בקו אמצעי.

וע"כ הכהנים והלויים מעוררים דבר למטה, את הקרבן, לעורר השתוקקות ואהבה למעלה. השתוקקות שמאל ואהבה ימין. כי הכל תלוי בימין ושמאל. כי קו האמצעי אינו אלא המייחד אותם. נמצא, שהקרבן הוא יסוד העולם, תיקון העולם, חדוות העליונים והתחתונים. והכל עולה באחד, בקו אמצעי, המייחד את הימין ושמאל ומשלימם. השתוקקות שמאל, אהבה ימין, רק כאשר הימין יחד עם השמאל.

עתה, התפילה במקום קרבן, וצריך האדם לסדר תחילה שבחו של הקב"ה כראוי. ואם אינו מסדר שבחו, תפילתו אינה תפילה. סדר השלם של שבח הקב"ה הוא, מי שיודע לייחד את השם הקדוש כראוי, כלומר, להעלות מ"ן לייחוד זו"ן, שבזה מתעוררים העליונים והתחתונים ומושכים ברכות לכל העולמות. בהיות התפילה במקום קרבן, ע"כ צריכים לסדר שבחו של הקב"ה תחילה, להמשיך ב' ההארות מימין ושמאל מקודם, כמו בקרבן, שהוא החיבוק. ואח"כ יתפלל התפילה, שבה הזיווג הוא בקו האמצעי, המייחד את שניהם. ואם אינו ממשיך מקודם הימין ושמאל, אין תפילתו תפילה. כי הזיווג אינו אלא הייחוד של ימין ושמאל, וכיוון שעוד לא המשיך אותם אל הנוקבא, לא יתכן שום זיווג, שאין שם מה לייחד.

תפילה היא חיבור של ימין ושמאל.

גם אדם טרוד צריך לשבח, אחרת אין תפילתו בכלל תפילה. על האדם לעורר בתוכו ימין ושמאל – דהיינו לסדר שבחו של מקום.

שיעור שמע:

א. מה יעשה אדם שהוא טרוד ורוצה להתפלל והוא בצרה ואינו יכול לסדר שבחו של אדונו?

ב. כנגד מה נתקנו התפילות ומה זה מצביע על עבודת האדם?

ג. כיצד עולה התפילה למעלה וכיצד היא גורמת לזיווג?

ד. כיצד קשורים הכהנים והלויים בענין הקורבן להכנה לקראת זיווג דהיינו לקראת תפילה?

ה. מה הקשר בין תפילה שמחייבת שבח הבורא לבין קורבן שצריך להקריב כדי לייצר זיווג בין השכינה הקדושה לבין הקדוש ברוך הוא

וַיְחִי רכו-רכח

דָּן יָדִין עַמּוֹ 

גם כשאדם טרוד ומרגיש חסרונות, עדיין עליו להקדים ולשבח את ריבונו של עולם לפני התפילה, זוהי הבחירה וההבנה שהצרות הפרטיות אינן חשובות מהבורא.

ומה יעשה אם מאד קשה ואינו יכול להתחיל לשבח? עליו לשבח אפילו בלי הרגשה שניתן לכוון את הלב, כי בלי שבח אין טעם לתפילה, שהיא בקשה לחיבור. בכל אופן ישבח, שאַחֲרֵי הַמַּעֲשִׂים נִמְשָׁכִים הַלְּבָבוֹת.

הבקשה היא פעולת השמאל ההשתוקקות, עליה יש לוותר כעומדת בפני עצמה, ולפעול את השבח הוא בחינת הימין. ללא הכללת השמאל בימין אין התפילה עולה, אלא בקו אמצע בלבד, אחרת התפילה לא אמיתית.

על האדם להקריב את הבהמיות שבו לפי התפילה, אחרת מראה הוא שהטרדות הבהמיות שלו חשובות מהמלך. הלב צריך לרצות את השם, זה הרצון להיות מאושר, אך יש לעורר אותו עד אשר רוצה הוא להתדבק במלך ולא בתענוג רגעי. צריך רצון והשתוקקות למה שמוכנים לתת לו מלמעלה – זהו קשר, לכן מברכים ומבקשים: מָלֵא אֶת מִשְׁאֲלוֹת לִיבֶּנוּ לְטוֹבָה.

שיעור שמע:

ש.ב רכ"ג
א. באיזה מדרגה נמצא דן בספירות?
ב.מה ההבדל בין אורחות ושבילים?
ג. מה תפקידו של דן בקדושה ומהי בטומאה?
ד. הגדר מה הם מנעולא ומפתחא?
ה. מדוע דן משול לנחש?

וַיְחִי רכג-רכה

דָּן יָדִין עַמּוֹ

תכונת דן שבנפש: הכוח למנוע חטאים.

גם תפקיד שנראה לכאורה שלילי, אך כשבא לטובת הכלל הוא הטוב, לכן אדם צריך לפעול גם את תכונת האכזריות כשצריך. דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד, דהיינו כמו השם יתברך, שראינו בשמשון שגם היה שופט וגם המוציא לפועל את הדין, והכל לבדו.

בתכונת דן שבנפש, עומד הוא בסיום המדרגה מקום בו מזנב האויב. מאסף הוא לכל המחנות, כדי לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.  אורב ונֹּשֵׁךְ, עִקְּבֵי-סוּס האויבים שבאים לזנב אחרי המחנה הקדוש.

שמשון היה נחש בעולם הזה כנגד עמי עכו"ם שניסו להסיט אנשים מדרך הישר. דן עומד ברגל שמאל ומאתגר את המחנה לבוא חזרה לאחדות ולהוציא את העשבים השוטים.

שיעור שמע:

ש.ב רכ"ג
א. באיזה מדרגה נמצא דן בספירות?
ב.מה ההבדל בין אורחות ושבילים?
ג. מה תפקידו של דן בקדושה ומהי בטומאה?
ד. הגדר מה הם מנעולא ומפתחא?
ה. מדוע דן משול לנחש?

וַיְחִי רכג-רכה

דָּן יָדִין עַמּוֹ

תכונת דן שבנפש: הכוח למנוע חטאים.

גם תפקיד שנראה לכאורה שלילי, אך כשבא לטובת הכלל הוא הטוב, לכן אדם צריך לפעול גם את תכונת האכזריות כשצריך.

דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד, דהיינו כמו השם יתברך, שראינו בשמשון שגם היה שופט וגם המוציא לפועל את הדין, והכל לבדו.

בתכונת דן שבנפש, עומד הוא בסיום המדרגה מקום בו מזנב האויב. מאסף הוא לכל המחנות, כדי לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.  אורב בסוף הדרך ונֹּשֵׁךְ, עִקְּבֵי-סוּס, את האויבים שבאים לזנב אחרי המחנה הקדוש.

שמשון היה נחש בעולם הזה כנגד עמי עכו"ם שניסו להסיט אנשים מדרך הישר. דן עומד ברגל שמאל ומאתגר את המחנה לבוא חזרה לאחדות ולהוציא את העשבים השוטים.

עֲלֵי דֶרֶךְ – מי שנמשך אחרי הנחש מכחיש פמליא של מעלה, ומפריע לקדושה העליונה לבוא לידי ביטוי, ויש להיזהר. לכן יש לפעול במנועלא לנעול את שערי החוכמה, ולאחר מכן לקבל את האור בצורה מדודה ונכונה.

מנועלא זה דין של נחש קטן – מנועלא צמצום דהיינו סגר מוחלט, מפתחא מסך – דין המאפשר עבודה רק אם מתקנים את הדרך.

מתחילה כתוב: דן ידין עמו, ואח"כ כתוב: כאַחד שבטי ישראל. כאַחד, פירושו, כייחודו של עולם, שדן ביחידות, כמו ייחודו של עולם, כמו שהיה בשמשון, שביחידות עשה דין בעולם, ודן והרג ביחד, ולא הוצרך לעזרה.

יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי-דֶרֶךְ, שְׁפִיפֹן עֲלֵי-אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ, עִקְּבֵי-סוּס, וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ, אָחוֹר. נחש האורב על אורָחות ושבילים. למעלה זהו נחש הקטן המאסף לכל המחנות, שבסיום כל המדרגות דקדושה, ואורב על אורָחות ושבילים. ואח"כ, צבאות ומחנות מחבלים יוצאים מכאן, הם האורבים לבני אדם, להענישם על העבירות, שמשליכים אותם לאחור אחר כתפיהם. שאינם מרגישים בהם, ואומרים שלא חטאו. הוא נחש הקדמוני למעלה, מטרם שנמתק ביין המשמח.

יש ב' מיני דינים מב' הנקודות מנעולא ומפתחא. שורש הדינים שבבינה מכונה מפתחא, ושורש הדינים שבמלכות מכונה מנעולא. ונמשכים מהם ב' נחשים, ממפתחא נחש הגדול, ממנעולא נחש הקטן. דן, חלק מהמלכות מי"ב קשרים שבה, בסיומה, בירך השמאלית, הוד, ניתן בו כוח נחש קטן, כדי להכניע את הס"א כמ"ש: הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס, וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר. ויש אורָחות ושבילים, אשר הנמשכים ממפתחא, מכונים אורָחות (מצד הבינה). והנמשכים ממנעולא (מצד החוכמה) מכונים שבילים.

דן, נחש האורב על אורָחות ושבילים, שבהיותו מבחינת נחש קטן, יש לו כוח באורָחות, שממפתחא, והן בשבילים, שממנעולא. שגם למעלה בבינה יש נחש קטן, שגם הוא אורב על אורָחים ושבילים, משום שהמלכות עלתה לבינה, והעלתה כוח הדינים שבה אל הבינה. וע"כ יש גם שם נחש הקטן, הנמשך ממנעולא. ויש נחש הקדמוני למעלה, בבינה, מטרם שהבינה נמתקה ביין המשמח, מזמן קטנות הבינה, שקיבלה מכוח עליית המלכות אליה. אבל אח"כ, שקיבלה הגדלות, יין המשמח, הורידה ממנה אלו הדינים, ואין בה עוד נחש הקטן. דהיינו דין שאין לקבל את האור – במנעולא כנגד היראה אין מפתחא שהיא כנגד האהבה. נחש קטן יש לה בגדלות בלבד, דהיינו מנעולא. אמנם יראה צריך תמיד, אך לא עצירה מוחלטת.

יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי-דֶרֶךְ. כמו שיש דרך למעלה בבינה, מפתחא, כן יש דרך למטה במלכות, מנעולא, ומתחלק הים, מכוח ב' דרכים, לכמה דרכים בכל צד, שכל דרך כלול משניהם. ויש אורַח אחד, ממפתחא לבד, ואין בו חלק ממנעולא, הבא ומגדיל, במוחין דג"ר, את הים, המלכות. כי המוחין דג"ר נמשכים רק ע"י המפתחא. וּמֵגַדֶל דגים רעים למיניהם, כי הקליפות מתקרבות לינוק משם השפע וגדלות מזה. כמו המים שלמטה מוציאים דגים טובים דגים רעים, דגים ממין צפרדעים. כעין זה, יוצאים בים העליון דגים רעים למיניהם.

וכאשר הקליפות משתמשים מהאורַח הזה שבים, שיונקים משם שפע, הם נראים רוכבים על סוסיהם. ולולא נחש שמאסף לכל המחנות, דן, נחש הקטן, אורב בסוף האורָחות, ומפזר אותם לאחור, היו מחריבים את העולם כמ"ש: הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס, וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר. המזיקים הרוכבים על סוסים. מצד אלו הקליפות יוצאים מכשפים לעולם. בבלעם כתוב: ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים, משום שהם עומדים ללחש בכשפי העולם.

יהי דן נחש עלֵי דרך. מהו עלֵי דרך? מי שנמשך אחרי הנחש, מכחיש פמליא של מעלה, שגורם רזון בצבאות הקדושה שבעולמות העליונים. כי אותו הדרך העליון היוצא מלמעלה, מפתחא היוצא מבינה כמ"ש: הנותן בים דרך, מי שנמשך אחרי הנחש, כאילו הולך על אותו דרך העליון להרזות אותו, כלומר, למַעט השפע, כי מדרך ההוא ניזונים עולמות עליונים. והוא מקלקל את המזונות שלהם, וגורם רזון בהם. כי הנמשך אחר הנחש, שממשיך שפע השמאל ממעלה למטה, גורם להפסיק את זיווג העליון, שמשם ניזונים העולמות.

האם דן במדרגה זו, כיוון שהוא בחינת קליפה רעה? אלא כמ"ש: וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים, כן כאן כתוב: הַנֹּשֵׁךְ, עִקְּבֵי-סוּס, כדי לשמור את כל המחנות. כלומר, מה שדן אחז ממדרגת הקליפה, הוא תיקון של הכיסא, הנוקבא, לשומרה מיניקת המזיקים הרוכבים על סוסים. הכיסא של שלמה המלך היה נחש אחד מתנדנד בקשרי השרביט שלמעלה מן האריות שבכיסא. הרי שיש נחש בתיקון הכיסא.

כתוב: וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן; וַיִּגְדַּל הַנַּעַר, וַיְבָרְכֵהוּ יְהוָה  וַתָּחֶל רוּחַ יְהוָה, לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה דָן. שמשון, נזיר עולם היה, פָּרוּש מן העולם היה, ונתגבר בו כוח חזק (מצד החיוב), והוא היה נחש בעוה"ז כנגד העמים עכו"ם, כי נחלת חלק הברכות של דן אביו, ירש כמ"ש: יהי דן נחש עלֵי דרך, שפיפון עלֵי אורַח.

שאל רבי חייא: מהו שפיפון? ענה לו עניין תיקון הכשפים הוא, שהנחש הוא שפיפון, שאע"פ שהם ב' מינים, עושים אותם מלהטיהם כמו שהיו מין אחד. כן אותו רשע בלעם, היה יודע הכל כמ"ש: וילך שפי (בשפיפות קומה להסתיר עצמו), רומז על שפיפון, ומקודם כתוב: ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים. הרי שפעם נשתמש בזה ופעם בזה, פעם בנחש פעם בשפיפון. כי ידע לשמש בשניהם.

ואם תאמר הלוא דן, אין מדרגתו לשמש בנחש ושפיפון? ודאי, אלא שנתמנה על מדרגה זו, לשלוט עליה לצרכי הקדושה, להיותו בחינה אחרונה. והוא לשבחו, כי יש ממוני המלך ע"ז, ויש ממונים ע"ז. וכבוד הוא לכל הממונים, להיות ממוני המלך, מבלי להתחשב על מה הוא ממונה. שכיסא המלך מתתקן בכל הממונים יחד. ותחת כל אלו הממונים מתחלקים דרכים ומדרגות, הן לטוב והן לרע. וכולם ביחד מתאחדים בתיקוני הכיסא, הנוקבא. משום זה דן לצד צפון, בירך שמאל הנוקבא, הוד. ובנקב של תהום הגדול, הנמצא בסיום ירך שמאל, בינה דקליפה, כמה גדודי מלאכי חבלה נמצאים שם, שכולם שׂרים ממונים להרע לעולם.

משום זה, התפלל יעקב ואמר: לִישׁוּעָתְךָ, קִוִּיתִי יְהוָה. בכל השבטים אינו אומר, לישועתך, למה בזה כן? משום שראה לו תוקף עוצמת הנחש בהתעוררות הדין, להתגבר על הקדושה, לכן התפלל, לישועתך.

ישועה היא לבחינת הגוף, והצלה זו אמונה.

וַיְחִי רכ-רכב

דָּן יָדִין עַמּוֹ 

דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד, דהיינו כמו השם יתברך, שראינו בשמשון שגם היה שופט וגם המוציא לפועל את הדין, והכל לבדו.

יהודה היה אמור להיות גבורה שהיא מובילה כפי שהתורה ניתנה מפי הגבורה. אך ראובן הבכור שהוא הימין, איבד את מדרגתו, ויהודה התכלל ממדרגה זו ומכל שאר השבטים. גם שלמה המלך בנה כסא שכלול מכולם, כמו הכיסא העליון, שמלכות תחתונה שהיא בתבנית המלכות העליונה הכולל את כל י"ב השבטים.

רבי חייא אמר מהו שאומר ידין עמו? אלא שאינו נחשב לרגל עצמאית אלא כלול ביהודה.

דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד, שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. דן, הוא כמ"ש: מאסף לכל המחנות, ירך השמאלית, הוד, והולך לאחרונה. כיוון שיהודה וראובן נוסעים, הלויים והארון פורשׂים דגלים, ונסע דגל אפרים למערב, ירך הימנית נוסעת על פי הסדר, שירך ימנית קודמת לירך שמאלית, דן. וע"כ נוסע דן לאחרונה. זבולון הוא שנכנס ויוצא כמ"ש: שמַח זבולון בצאתך, זבולון ירך ולא אפרים. אלא ודאי יהודה נכלל מכולם. כיוון שזבולון כלול בדגל יהודה, אין לו מידה בפני עצמו, אלא שנכלל ביהודה, ראש הדגל. ורק אפרים, ראש הדגל, יש לו מידה בפני עצמו, ירך הימנית, נצח. כיוון שזבולון כלול בדגל יהודה, אין לו דגל בפני עצמו, כי זו מידתו, להתכלל ביהודה שהוא ראש הדגל. אפרים הוא ירך ימנית, נצח. דן רגל שמאלית.

מפרש סדר ד' הדגלים. המלכות של מעלה, הנוקבא דז"א, נכללת מכל י"ב הקשרים. ויהודה מלכות התחתונה. וכמו שמלכות העליונה נכללת מהכל, כן מלכות התחתונה, יהודה, נכללת מהכל, מגוף ומירך, כלומר, מת"ת ומי"ב הקשרים שבזרועות וירכיים, כדי שיתגבר בכוחו.

כמ"ש: מימינו אש דת למו. התורה ניתנה מצד הגבורה, אש. אבל הגבורה נכללה בימין, חסד, ובגוף, ת"ת, ובירך, נו"ה, ובכל הספירות. כן סדר הראשון של נסיעת הדגלים, הוא יהודה, מלכות הבאה מצד הגבורה, אבל נכללה בימין בגוף ובירך, ובכל הספירות נכללה, כמו שהמלכות של מעלה, הנוקבא דז"א, נכללה מכל הספירות.

סדר השני של הדגלים, ראובן, שהוא לצד דרום, ימין, חסד, אבל כל כוח הימין של ראובן לקח יהודה, משום שמראובן הועברה המלכות, יהודה התגבר בעוצמת הימין, שהיה מראובן. וכן כתוב בדוד, שהוא מיהודה, נאום ה' לאדנִי שֵב לימיני. משום שהשמאל נכלל בימין ומתעצם בכוחו כמ"ש: ימין ה' עושָה חָיל. ומשום זה שיהודה לקח כל כוח הימין של ראובן ע"כ נסע ראשונה. יהודה וראובן שתי זרועות. ראובן זרוע ימין, ויהודה זרוע שמאל.

סדר השלישי לדגלים הוא אפרים, ירך הימין, נצח, ונוסע תמיד לפני ירך השמאל. ודן, ירך השמאל, הוד, נוסע לאחרונה. וע"כ הוא המאסף לכל המחנות לצבאותם, והולך לאחרונה.

יהודה לקח חלק בב' הזרועות, חו"ג, משום שראובן, זרוע ימין, נאבד ממנו בכורה כהונה ומלכות. ע"כ כתוב ביהודה, ידיו רב לו, ב' הידיים, חו"ג.

כתוב: וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ כִּסֵּא שֵׁן, גָּדוֹל וַיְצַפֵּהוּ, זָהָב טָהוֹר. כיסא שלמה עשה כעין של מעלה, בכל הצורות של מעלה, אריה, שור, נשר ואדם, עשה כאן. הרי שהמלכות שלמטה, שלמה, הבא מיהודה, כלול מכל הספירות, כמו המלכות העליונה כמ"ש: ויישב שלמה על כיסא ה' למלך. מלך, מילה סתומה, ואין הכרח שסובב על שלמה, אלא שסובב על מלכות העליונה. ע"כ כתוב: וישב שלמה על כיסא ה', בדומה למלך, מלכות העליונה, שנכלל מכל הספירות כמוה. וכמ"ש: ושלמה ישב על כיסא דוד אביו, ותיכּוֹן מלכותו מאוד. שמילה מלכותו סובב על מלכות העליונה, שהלבנה, מלכות העליונה, עמדה במילואה. אף כאן, למלך, סובב על מלכות העליונה.

מתחילה כתוב: דן ידין עמו, ואח"כ כתוב: כאַחד שבטי ישראל. כאַחד, פירושו, כייחודו של עולם, שדן ביחידות, כמו ייחודו של עולם, כמו שהיה בשמשון, שביחידות עשה דין בעולם, ודן והרג ביחד, ולא הוצרך לעזרה.

וַיְחִי רכ-רכב

דָּן יָדִין עַמּוֹ 

דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד, דהיינו כמו השם יתברך, שראינו בשמשון שגם היה שופט וגם המוציא לפועל את הדין, והכל לבדו.

יהודה היה אמור להיות גבורה שהיא מובילה כפי שהתורה ניתנה מפי הגבורה. אך ראובן הבכור שהוא הימין, איבד את מדרגתו, ויהודה התכלל ממדרגה זו ומכל שאר השבטים. גם שלמה המלך בנה כסא שכלול מכולם, כמו הכיסא העליון, שמלכות תחתונה שהיא בתבנית המלכות העליונה הכולל את כל י"ב השבטים.

רבי חייא אמר מהו שאומר ידין עמו? אלא שאינו נחשב לרגל עצמאית אלא כלול ביהודה.

דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד, שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. דן, הוא כמ"ש: מאסף לכל המחנות, ירך השמאלית, הוד, והולך לאחרונה. כיוון שיהודה וראובן נוסעים, הלויים והארון פורשׂים דגלים, ונסע דגל אפרים למערב, ירך הימנית נוסעת על פי הסדר, שירך ימנית קודמת לירך שמאלית, דן. וע"כ נוסע דן לאחרונה. זבולון הוא שנכנס ויוצא כמ"ש: שמַח זבולון בצאתך, זבולון ירך ולא אפרים. אלא ודאי יהודה נכלל מכולם. כיוון שזבולון כלול בדגל יהודה, אין לו מידה בפני עצמו, אלא שנכלל ביהודה, ראש הדגל. ורק אפרים, ראש הדגל, יש לו מידה בפני עצמו, ירך הימנית, נצח. כיוון שזבולון כלול בדגל יהודה, אין לו דגל בפני עצמו, כי זו מידתו, להתכלל ביהודה שהוא ראש הדגל. אפרים הוא ירך ימנית, נצח. דן רגל שמאלית.

מפרש סדר ד' הדגלים. המלכות של מעלה, הנוקבא דז"א, נכללת מכל י"ב הקשרים. ויהודה מלכות התחתונה. וכמו שמלכות העליונה נכללת מהכל, כן מלכות התחתונה, יהודה, נכללת מהכל, מגוף ומירך, כלומר, מת"ת ומי"ב הקשרים שבזרועות וירכיים, כדי שיתגבר בכוחו.

כמ"ש: מימינו אש דת למו. התורה ניתנה מצד הגבורה, אש. אבל הגבורה נכללה בימין, חסד, ובגוף, ת"ת, ובירך, נו"ה, ובכל הספירות. כן סדר הראשון של נסיעת הדגלים, הוא יהודה, מלכות הבאה מצד הגבורה, אבל נכללה בימין בגוף ובירך, ובכל הספירות נכללה, כמו שהמלכות של מעלה, הנוקבא דז"א, נכללה מכל הספירות.

סדר השני של הדגלים, ראובן, שהוא לצד דרום, ימין, חסד, אבל כל כוח הימין של ראובן לקח יהודה, משום שמראובן הועברה המלכות, יהודה התגבר בעוצמת הימין, שהיה מראובן. וכן כתוב בדוד, שהוא מיהודה, נאום ה' לאדנִי שֵב לימיני. משום שהשמאל נכלל בימין ומתעצם בכוחו כמ"ש: ימין ה' עושָה חָיל. ומשום זה שיהודה לקח כל כוח הימין של ראובן ע"כ נסע ראשונה. יהודה וראובן שתי זרועות. ראובן זרוע ימין, ויהודה זרוע שמאל.

סדר השלישי לדגלים הוא אפרים, ירך הימין, נצח, ונוסע תמיד לפני ירך השמאל. ודן, ירך השמאל, הוד, נוסע לאחרונה. וע"כ הוא המאסף לכל המחנות לצבאותם, והולך לאחרונה.

יהודה לקח חלק בב' הזרועות, חו"ג, משום שראובן, זרוע ימין, נאבד ממנו בכורה כהונה ומלכות. ע"כ כתוב ביהודה, ידיו רב לו, ב' הידיים, חו"ג.

כתוב: וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ כִּסֵּא שֵׁן, גָּדוֹל וַיְצַפֵּהוּ, זָהָב טָהוֹר. כיסא שלמה עשה כעין של מעלה, בכל הצורות של מעלה, אריה, שור, נשר ואדם, עשה כאן. הרי שהמלכות שלמטה, שלמה, הבא מיהודה, כלול מכל הספירות, כמו המלכות העליונה כמ"ש: ויישב שלמה על כיסא ה' למלך. מלך, מילה סתומה, ואין הכרח שסובב על שלמה, אלא שסובב על מלכות העליונה. ע"כ כתוב: וישב שלמה על כיסא ה', בדומה למלך, מלכות העליונה, שנכלל מכל הספירות כמוה. וכמ"ש: ושלמה ישב על כיסא דוד אביו, ותיכּוֹן מלכותו מאוד. שמילה מלכותו סובב על מלכות העליונה, שהלבנה, מלכות העליונה, עמדה במילואה. אף כאן, למלך, סובב על מלכות העליונה.

מתחילה כתוב: דן ידין עמו, ואח"כ כתוב: כאַחד שבטי ישראל. כאַחד, פירושו, כייחודו של עולם, שדן ביחידות, כמו ייחודו של עולם, כמו שהיה בשמשון, שביחידות עשה דין בעולם, ודן והרג ביחד, ולא הוצרך לעזרה.

 שיעור שמע:

וַיְחִי ריד-רטז

יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם

בה במידה שאדם מרגיש לא טוב, הוא למעשה כופר.

אומר בעל הסולם: "אם האדם נהנה ממציאותו בעולמו של ה' יתברך, הרי באותו הזמן נמצא מברך לבוראו, שברא אותו להנותו, וכמעט שאינו צריך להוציא בפיו כנ"ל. וכן להפך חס ושלום.

חמור אינו מתבכיין,  אדם היודע שהוא בא מצד החומר, אין בו גאווה. התורה משמרתו לא ללכת בדרכי הגוף, ע"י כך שהתורה מסדרת את הנפש באופן מיטבי לעבודת השם.

יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. שהחמור מקבל עליו משא, ואינו בועט באדונו כשאר בהמות, ואין בו גבהות הרוח, ואינו דואג לשכב במקום מתוקן. אף יששכר, שעיסקו בתורה, מקבל עליו המשא של התורה, ואינו בועט בהקב"ה, ואין בו גבהות הרוח, כחמור שאינו דואג לכבודו, אלא לכבוד אדונו. ע"כ רובץ בין המִשפּתָיים כמ"ש: וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל. מלמד בעל הסולם שכיום כבר לא נוהגת בחינה זו של חיי צער.

הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם.

יש לאדם בחירה וכאשר נשמה יורדת לעולם, משביעה אותה כנסת ישראל שתפעל לבקש שלום.

השכינה הקדושה משביעה את נשמות הצדיקים, הם בנות ירושלים, הם קרובים אל המלך וקל להם להכניס בקשות ותפילות לחיבור למלך.

שיעור שמע:

שאלות חזרה זוהר "ויחי" ריא ריג
1. מהו היחס בין זבולון ליששכר, הן מבחינת דרכי ההשכלה, הן מבחינת נפש האדם והן מבחינת דרך העבודה?
2. מהו בחינת "מלח" ומדוע הוא חשוב כל כך להיות ממרק ומבשם את המר להטעימו?
3. מדוע נקרא הים "ימים"? הבא ב' טעמים.
4. מה ביקשה רחב ומדוע קיבלה דבר אחר?
5. מדוע הקדים בברכות את זבולון ליששכר, והרי יששכר הוא בחינת תורה, שהתורה חשובה יותר?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

וַיְחִי ריא-ריג

זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן

מי שמפרנס לבעל תורה, מקבל ברכות ממעלה ומלמטה.

בזמן תיקון מסחר חשוב יותר מתורה, זבולון מיששכר, לב חשוב ממוח, אישה מאיש – זהו מסחר המאפשר המרה של רצונות לקבל – להשפעה. כמובן שבגמר תיקון התכלית היא דבקות ואהבה, אך בסדר העבודה הנפשית עולם הזה הוא קודם – שמור ולאחר מכן זכור, לכן יש לנצל את הפרוזדור החשוב בכדי להגיע מוכנים לטרקלין.

בים ישנם דגים – לשון דאגות, הם הרצונות השונים שבנפש, הם חומרי הגלם לעבודה ובהם עושים מסחר – דהיינו החלפת הרצונות אותם דוֹלֵה זבולון, בכדי לתקנם ע"י כך שיששכר שבאדם, אשר ימיר אותם ליראת הרוממות בדרכי התורה. זבולון שבנפש מביא את החומר, ויששכר נותן ברצונות צורה ראויה.

מלח הוא בחינת הרצון לקבל שנמצא במקום הנמוך ביותר, הוא דין שאין בו שום חיוּת ולכן הוא משמר. הדין שומר בעצם הידיעה מהו הגבול, עד היכן מותר לפעול רצון מסוים. הדינים משמשים לבניית היראה לעבודת "סור מרע" – ע"י המלח שבכוחו לדחות, להוציא את הדם הבלוע, את הדינים, ולשטוף אותם החוצה. הכרת הרע ודחייתו היא פעולת היראה, שתאפשר להגיע לאמונה ואהבה.

אדם הבורח מתפקידו, מעבודה נפשית, מחפש סוכר ומתיקות מזויפת. "הזייפנים" מתעסקים ברדידות בדגים קטנים – בדאגות ורצונות קטנים, אך האדם הרציני מחפש את הרצונות הגדולים, את הדגים במעמקי הים הנפשי בכדי לתקן ולהשתכלל – עד גמר תיקון באכילת הלוויתן הגדול.

כאשר מזמנים תענוג לאדם, ע"י המלחה יוכל לזהות את הרע, את גבולות המותר, ויפעל בהתאם. ללא הכרת הרע לא ניתן לשמור על ברית המלח. מוכרח קשר רציף בין יראה לאהבה. הגוף מעורר חסרונות, דאגות, שאלות – הראש צריך לתת להם צורה של יראת השם. רק כאשר לומד אדם לוותר, למסור ולעקוד את הרצון לקבל – שזוהי היראה, יוכל לזכות באהבה.

אמר רבי יהודה זבולון ויששכר עשו ביניהם תנאי, יששכר ישב ויהגה בתורה, זבולון יצא ויעסוק במסחר ויתמוך ביששכר כמ"ש: ותומכיה מאושר. והיה יורד בימים לעשות מסחר. וחלקו היה כן, כי הים היה נחלתו. משום זה קורא לו ירך כמ"ש: וְיַרְכָתוֹ עַל-צִידֹן, כי דרכו של ירך לצאת ולבוא כמ"ש: שמַח זבולון בצאתך ויששכר באוהליך. זבולון לחוף ימים ישכון, באלו יורדי הים, לעשות מסחר. אע"פ שרק ים הגדול היה בנחלתו, מ"מ כתוב: ימים, משום שבין שני ימים היה שורה, בין ים הגדול לים כנרת (בין טבור למלכות). אלא שנחלתו לא הייתה מתפשטת עד כנרת.

רבי יוסי אמר: כל סוחרי שאר הימים, היו מחַזרים אחר סחורות בים שלו. ע"כ כתוב: לחוף ימים, לשון רבים. וירכתו על צידון, הלוא גבול צידון היה רחוק מגבול זבולון? הירך שלו מגיע על גבול צידון, רצועה צרה של קרקע, כעין ירך, היה נמשך מחלקו של זבולון, ומגיע עד הגבול של צידון, ובדרך זה הגבול של זבולון נמשך לגבול צידון. ומקום מסחר היה שם, כי כל הסוחרים הולכים ושבים עם סחורותיהם למקום ההוא.

רבי אחא אמר: וְכָל-קָרְבַּן מִנְחָתְךָ, בַּמֶּלַח תִּמְלָח, וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ, מֵעַל מִנְחָתֶךָ; עַל כָּל-קָרְבָּנְךָ, תַּקְרִיב מֶלַח. למה מלח חשוב כל כך? משום שהוא ממָרֵק ומבַשׂם את המר להטעים אותו. כי מלח דינים, אשר במסך דחיריק, שעליו יוצא קו אמצעי, המייחד ימין ושמאל, והוא ממרק ומבשם וממתיק הדינים דשמאל, שהם מרים, עם החסדים שבקו ימין. ואם לא היה מלח, לא היה נמשך קו אמצעי, ולא היה יכול העולם לסבול את המרירות כמ"ש: כי כאשר משפטיך לָאָרץ צדק למדו יושבי תבל. משפט ת"ת, קו אמצעי שמחזה ולמעלה, שהדינים שבמסך שבו נקראים מלח. צדק דינים המרים שבמלכות. כשהמשפט, מלח, הוא לארץ, הנוקבא, אז צדק למדו, שיוכלו לקבל המרירות שבצדק. וכמ"ש: צדק ומשפט מכון כיסאך, שהצדק נשלם ע"י המשפט, המלח.

ומלח הוא ברית, יסוד, קו אמצעי, שמחזה ולמטה, שהעולם, הנוקבא, מתקיים עליו כמ"ש: אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי. ומשום שעליו יוצא קו האמצעי, יסוד, נקרא המלח ברית אלקיך, כי היסוד ברית, וקוראים אנו ים המלח, שהים, הנוקבא, נקראת ע"ש המלח הממתק אותו. כמ"ש: כי צדיק ה' צדקות אָהֵב. זהו מלח, יסוד, בים, במלכות. כי צדיק הוא יסוד, צדקות הוא מלכות. ומי שמפריד אותם, גורם לעצמו מיתה. וע"כ כתוב: לא תשבית מלח ברית אלקיך מעל מנחתך. שלא תפריד את היסוד, מלח, מעל המנחה, הנוקבא. וזה בלא זה אינם הולכים.

אמר רבי אחא: הים אחד ונקרא ימים בכתוב: זבולון לחוף ימים ישכון, משום שמקום יש בים, שהוא מים זכים, ומקום שיש בו מים מתוקים, ומקום שיש בו מים מרים. ומשום שיש מקומות משונים, נקרא ימים. וע"כ כתוב: לחוף ימים. כל שבט, כל אחד הוא קשר אחד מאלו הקשרים שמתחברים בגוף הנוקבא. משום זה יש מקומות משונים בנוקבא, שנקראת ים, לפי השבט המיוחס שַמה. וע"כ נקראת הנוקבא ימים, לשון רבים.

רבי אבא היה יושב לילה אחד וקם לעסוק בתורה. בעוד שהיה יושב, בא רבי יוסי ודפק על הדלת, אמר בתיבת השרים תכשיטים נמצאים, כלומר שרוצה לשמוע ממנו פניני התורה שנמצאים עמו.

ישבו ועסקו בתורה, בתוך כך קם בנו של בעל המלון וישב לפניהם, שאל מהו שכתוב וְהַחֲיִתֶם אֶת-אָבִי וְאֶת-אִמִּי, וְאֶת-אַחַי וְאֶת-אחותי (אַחְיוֹתַי), וְאֵת, כָּל-אֲשֶׁר לָהֶם, וכתוב וּנְתַתֶּם לִי, אוֹת אֱמֶת, מה רצתה מהם. אמר רבי אבא, יפה שאלת, אבל אם שמעת משהו אמור בני. אמר יש לי עוד שאלה, כי הם נתנו מה שלא בקשה מהם, שכתוב אֶת-תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי, בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ והיא בקשה מהם אות אמת שרומז על תפארת. ומשיב, אלא כך למדתי, היא  רצתה סימן החיים כמ"ש: והַחייתם את אבי ואת אימי. ואמרה, שסימן החיים אינו שורה אלא באות אמת, שזהו אות ו' של הויה, ת"ת, משום שבו שורים חיים. סימן של משה רצתה, ת"ת, ולמה נתנו לה תקוות חוט השָני כמ"ש: את תקוות חוט השָני הזה תקשרי, שהוא סימן של יהושע, מלכות?

אלא הם אמרו, משה הרי נפטר מן העולם, כי נאסף השמש, ת"ת, משה. והרי הגיע זמנה של הלבנה למשול. ע"כ סימן הלבנה, מלכות, הוא תקוות חוט השָני, סימן של יהושע, מלכות, יהיה אצלך, משום שממשלת הלבנה עתה.

עוד שאל: כל בניו של יעקב י"ב שבטים היו, ונסתדרו למטה כעין של מעלה, כי"ב קשרים שבחו"ג נו"ה דנוקבא. ולמה הקדים תמיד בברכות את זבולון לפני יששכר, והרי יששכר עסק בתורה, והתורה מקדימים בכל מקום, לכל דבר, ולמה בברכות הקדים את זבולון?

תרעה) זבולון זכה שיקדימוהו ליששכר בברכות, משום שהוציא לחם מפיו ונתן לפיו של יששכר. מכאן, מי שמפרנס לבעל תורה, מקבל ברכות ממעלה ומלמטה. ולא עוד אלא שזוכה לשני שולחנות, מה שאינו זוכה אדם אחר. זוכה לעושר שיתברך בעוה"ז, וזוכה שיהיה לו חלק בעוה"ב כמ"ש: זבולון לחוף ימים ישכון, והוא לחוף אוניות. כיוון שכתוב לחוף ימים, למה כתוב עוד, לחוף אוניות? אלא לחוף ימים, בעוה"ז, לחוף אוניות בעוה"ב כמ"ש: שם אוניות יהלכון, שנאמר על ים גדול ורחב ידיים, הבינה, עוה"ב, כי שם השפע של עוה"ב.

 שיעור שמע:

וַיְחִי ריא-ריג

וַיְחִי ריא-ריג

זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן

מי שמפרנס לבעל תורה, מקבל ברכות ממעלה ומלמטה.

בזמן תיקון מסחר חשוב יותר מתורה, זבולון מיששכר, לב חשוב ממוח, אישה מאיש – זהו מסחר המאפשר המרה של רצונות לקבל – להשפעה. כמובן שבגמר תיקון התכלית היא דבקות ואהבה, אך בסדר העבודה הנפשית עולם הזה הוא קודם – שמור ולאחר מכן זכור, לכן יש לנצל את הפרוזדור החשוב בכדי להגיע מוכנים לטרקלין.

בים ישנם דגים – לשון דאגות, הם הרצונות השונים שבנפש, הם חומרי הגלם לעבודה ובהם עושים מסחר – דהיינו החלפת הרצונות אותם דוֹלֵה זבולון, בכדי לתקנם ע"י כך שיששכר שבאדם, אשר ימיר אותם ליראת הרוממות בדרכי התורה. זבולון שבנפש מביא את החומר, ויששכר נותן ברצונות צורה ראויה.

מלח הוא בחינת הרצון לקבל שנמצא במקום הנמוך ביותר, הוא דין שאין בו שום חיוּת ולכן הוא משמר. הדין שומר בעצם הידיעה מהו הגבול, עד היכן מותר לפעול רצון מסוים. הדינים משמשים לבניית היראה לעבודת "סור מרע" – ע"י המלח שבכוחו לדחות, להוציא את הדם הבלוע, את הדינים, ולשטוף אותם החוצה. הכרת הרע ודחייתו היא פעולת היראה, שתאפשר להגיע לאמונה ואהבה.

אדם הבורח מתפקידו, מעבודה נפשית, מחפש סוכר ומתיקות מזויפת. "הזייפנים" מתעסקים ברדידות בדגים קטנים – בדאגות ורצונות קטנים, אך האדם הרציני מחפש את הרצונות הגדולים, את הדגים במעמקי הים הנפשי בכדי לתקן ולהשתכלל – עד גמר תיקון באכילת הלוויתן הגדול.

כאשר מזמנים תענוג לאדם, ע"י המלחה יוכל לזהות את הרע, את גבולות המותר, ויפעל בהתאם. ללא הכרת הרע לא ניתן לשמור על ברית המלח. מוכרח קשר רציף בין יראה לאהבה. הגוף מעורר חסרונות, דאגות, שאלות – הראש צריך לתת להם צורה של יראת השם. רק כאשר לומד אדם לוותר, למסור ולעקוד את הרצון לקבל – שזוהי היראה, יוכל לזכות באהבה.

מי שמפרנס לבעל תורה, מקבל ברכות ממעלה ומלמטה.

בזמן תיקון מסחר חשוב יותר מתורה, זבולון מיששכר, לב חשוב ממוח, אישה מאיש – זהו מסחר המאפשר המרה של רצונות לקבל – להשפעה. כמובן שבגמר תיקון התכלית היא דבקות ואהבה, אך בסדר העבודה הנפשית עולם הזה הוא קודם – שמור ולאחר מכן זכור, לכן יש לנצל את הפרוזדור החשוב בכדי להגיע מוכנים לטרקלין.

בים ישנם דגים – לשון דאגות, הם הרצונות השונים שבנפש, הם חומרי הגלם לעבודה ובהם עושים מסחר – דהיינו החלפת הרצונות אותם דוֹלֵה זבולון, בכדי לתקנם ע"י כך שיששכר שבאדם, אשר ימיר אותם ליראת הרוממות בדרכי התורה. זבולון שבנפש מביא את החומר, ויששכר נותן ברצונות צורה ראויה.

מלח הוא בחינת הרצון לקבל שנמצא במקום הנמוך ביותר, הוא דין שאין בו שום חיוּת ולכן הוא משמר. הדין שומר בעצם הידיעה מהו הגבול, עד היכן מותר לפעול רצון מסוים. הדינים משמשים לבניית היראה לעבודת "סור מרע" – ע"י המלח שבכוחו לדחות, להוציא את הדם הבלוע, את הדינים, ולשטוף אותם החוצה. הכרת הרע ודחייתו היא פעולת היראה, שתאפשר להגיע לאמונה ואהבה.

אדם הבורח מתפקידו, מעבודה נפשית, מחפש סוכר ומתיקות מזויפת. "הזייפנים" מתעסקים ברדידות בדגים קטנים – בדאגות ורצונות קטנים, אך האדם הרציני מחפש את הרצונות הגדולים, את הדגים במעמקי הים הנפשי בכדי לתקן ולהשתכלל – עד גמר תיקון באכילת הלוויתן הגדול.

כאשר מזמנים תענוג לאדם, ע"י המלחה יוכל לזהות את הרע, את גבולות המותר, ויפעל בהתאם. ללא הכרת הרע לא ניתן לשמור על ברית המלח. מוכרח קשר רציף בין יראה לאהבה. הגוף מעורר חסרונות, דאגות, שאלות – הראש צריך לתת להם צורה של יראת השם. רק כאשר לומד אדם לוותר, למסור ולעקוד את הרצון לקבל – שזוהי היראה, יוכל לזכות באהבה.

שיעור שמע:

שאלות חזרה זהר ויחי רח-רי
1. מי הם 7 עיני העדה?
2. מי הם כל הפיקודים למחנות ישראל?
3. מה תשובת ר' אבא לר' אלעזר על קושיותו על הפירוד בבינה?
4. מה תשובת ר' אלעזר לשאלה של עצמו?
5. מה ההבדל בין הסתכלות על הפרטים מצד הקשר, מהסתכלות מצד הדין ומדוע?
6. כיצד שערות הזקן, מחד הם גבורות, ומאידך נחשבים להתפשטות החסדים?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

וַיְחִי רח-רי

מִתְתַּקֶן ב-י"ב בְּשִׁנֵּי עוֹלָמוֹת   [מתקנא בי"ב בתרין עלמין]

את הלב – האני של האדם יש לתקן לפי הבינה העליונה.

גם הבינה היא נדרשת לתיקון, אך לא לעצמה, אלא כשירות לצורך התחתון. התיקון של בינה לקבל את החלוקה, הפרטים ממלכות, ושל המלכות להתנהג ולהתנהל לפי תיקוני הבינה העליונה.

דין שבא מאמונה הוא למעשה רחמים, אך כאשר עומד הוא לעצמו, יוצר כאוס ומלחמות. לכן כשאדם פוגש בדין עליו לעצור ולשאול איזו אמונה זה מייצר אצלו.

חג"ת נהי"מ דראש הנוקבא, הם שבעה עיני העדה כמ"ש: שבעה עיני ה'. ולהיותם מוחין דחכמה מכונים עיניים. והם שבעים סנהדרין, שכל אחד מחג"ת נהי"מ האלו כלול מע"ס, והם ע'. השערות הנמשכות מן הראש הזה, הם כמ"ש: כל הפקודים למחנה יהודה מְאַת אלף ושמונים אלף וששת אלפים וארבע מאות לצבאותם. וכמ"ש: כל הפקודים למחנה ראובן, וכן לכולם, שכל המספרים האלו הם בחינות שערות של הנוקבא. אין מספר דהיינו חסדים.

ואם תאמר במצרים, בשעת הסתלקותו של יעקב מן העולם, שהשלמות הייתה נמצאת באותה שעה, איפה היו כל אלו הפקודים של המחנות, בחינות שערותיה של הנוקבא? אם לא היו שם, הרי הנוקבא הייתה מחוסרת אז משלמותה, שהם השערות? ודאי ע' נפש היו, בביאתם למצרים, כנגד המוחין דע' סנהדרין. וכל אלו שהולידו בי"ז שנים, שיעקב חי בארץ מצרים, לא היה להם חשבון מחמת ריבויים כמ"ש: ובני ישראל פרו וישרצו ויעצמו במאוד מאוד. והם היו בחינות שערות של הנוקבא. והם היו בשעת הסתלקות יעקב מן העולם. וע"כ לא היה חסר כלום מן השלמות, אשרי חלקו של יעקב השלם, שנשלם למעלה ולמטה. כל זמן היגיעה אומר שהחסדים לא היו מפורדים.

פתח רבי אלעזר: וְהוּא בְאֶחָד, וּמִי יְשִׁיבֶנּוּ וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּעַשׂ. תיקון העליון שבבינה כולו אחד, לא היה בו פירוד, כמו בתיקון דתחתון, שבנוקבא כמ"ש בנוקבא, ומשם ייפרד והיה לארבעה ראשים. כי בנוקבא יש פירוד. ואע"פ שיש בה פירוד, כשמסתכלים בדברים, הכל עולה לאחד, כי גם הפירוד שבה חוזר ומתתקן ע"י התיקון של י"ב, ואז גם היא כולה אחד. משא"כ הבינה, שלא היה בה פירוד מעולם, אינה צריכה לתיקון י"ב, שיתקן אותה. אבל תיקון של העליון, של היובל, בינה, עומד ג"כ על י"ב, כמו התחתון, הנוקבא. ואע"פ שהוא אחד, שלא היה בו פירוד מעולם, הנה אחד הזה משלים לכל צד, שהאחד שבספירות של צד ימין משלים לצד שמאל, והאחד שבספירות שבצד שמאל משלים לצד ימין. ונמצא, שאֵלו ו"ק עליונות חג"ת נה"י שבבינה, הם י"ב. כי כל אחד מחג"ת נה"י מַלווה לחברו מאורותיו, ונכלל מאורות חברו, ונמצאו שהם י"ב, וגוף של הבינה עליהם.

ועניין הלוואה פירושו, כי אחר שהימין, חסדים, נשלם מהתכללות החכמה שבשמאל, מחזיר לו הארתו, ונשאר באור חסדים. וכן השמאל מחזיר החסדים לימין אחר שנשלם על ידיהם, ונשאר בחכמה. ונמצא מה שנתנו זה לזה, אינו אלא הלוואה על מנת להחזיר. וע"כ כל עומד על י"ב, ואפילו הבינה. כי שש הספירות חג"ת נה"י שבה נכללים זה מזה, ויש חג"ת נה"י בצד ימין, וחג"ת נה"י מצד שמאל. ולא משום תיקון הפירוד כמו בנוקבא. הגוף הוא יעקב, ת"ת, ולא בינה, שהוא ראש ולא גוף. ואיך יתכן שהבינה, שהוא מעל י"ב, הוא גוף? אלא ראש וגוף עומדים ביחד, שנכללים זה מזה, וע"כ יש בחינת ת"ת גם בראש בבינה.

יש ג' קשרים שבזרוע הימנית, חסד חסדים, שכל הג' הם חסד. וג' קשרים שבזרוע השמאלית, גבורה גבורות, ג' גבורות. וג' קשרים בירך הימנית, נצח נצחים, ג' נצחים. וג' קשרים בירך השמאלית, הוד הודות. הרי ביחד י"ב, והגוף, ת"ת, עומד עליהם, הרי י"ג. כי בי"ג מידות מתבאר התורה, י"ג מידות של רחמים, הנמשכים מי"ג תי"ד דא"א. והכל אחד, שאין שָם פירוד. ונמשכים ממעלה למטה בייחוד, מי"ג תי"ד דא"א, ומשָם לי"ג דבינה, ומשָם לי"ג דז"א, עד אותו מקום העומד על פירוד, הנוקבא.

ז' עיניים עליונות, ז"ס חג"ת נהי"ם דמוחין דחכמה כמ"ש: עיני ה' המה משוטטים. הם זכרים, דז"א. כי מקום הזכר הוא. ושכתוב: ה' עיניו משוטטות, הם בתיקוני השכינה למטה, מקום הנוקבא. שבע העיניים העליונות, בין של הזכר ובין של הנוקבא, הן כנגד הכתוב: לך ה' הגדוּלה, חסד, והגבורה, והתפארת, והנצח, וההוד, כי כל, יסוד, בשמים וארץ. וכמ"ש: לך ה' הממלכה, מלכות, משלים לכל קצה מו"ק חג"ת נה"י.

השערות שבזו"ן הן גבוּרות כמ"ש: מי ימלל גבורות ה'. אע"פ שהשערות גבורות, מ"מ נמשכים על ידיהם החסדים, שאין להם מספר, שעליהם כתוב: חסדֵי ה' כי לא תָמנוּ. ותיקונים אלו עולים למקום אחר, למוחין שאין להם חשבון.

ואעפ"י שבמוחין דחשבון, שהם שבעה עיני ה', נאמר בו יותר, ועלה במשקל, כלומר, בקו אמצעי, המכריע בין ב' כפות המאזניים, ימנית ושמאלית, בעליונה, בינה, ובתחתונה, הנוקבא. ושלמה המלך ביאר אותן ב' הנוקבאות בשה"ש. משא"כ במוחין דשערות, שאין צריכים לפרש אותן, כי אין מספר. עכ"ז שניהם צריכים, שע"י ב' מיני מוחין האלו באה השלמות. אשרי חלקם של הצדיקים, שיודעים דרכי הקב"ה, ובמוחין דמספר נתגלה הכל ליודעי דין ומשפט

שיעור שמע:

ויחי רח-רי

מִתְתַּקֶן ב-י"ב בְּשִׁנֵּי עוֹלָמוֹת   [מתקנא בי"ב בתרין עלמין]

את הלב – האני של האדם יש לתקן לפי הבינה העליונה.

גם הבינה היא נדרשת לתיקון, אך לא לעצמה, אלא כשירות לצורך התחתון. התיקון של בינה לקבל את החלוקה, הפרטים ממלכות, ושל המלכות להתנהג ולהתנהל לפי תיקוני הבינה העליונה.

דין שבא מאמונה הוא למעשה רחמים, אך כאשר עומד הוא לעצמו, יוצר כאוס ומלחמות. לכן כשאדם פוגש בדין עליו לעצור ולשאול איזו אמונה זה מייצר אצלו.

שיעור שמע:

זוהר "ויחי" עמודים רה-רז :
1. אילו ב' נוקבין משתתפים בתיקון?
2. מדוע התורה מתחילה בב' ומהי ההשלכה לכך?
3. מהו המחזה בגינו אמר יעקב לבניו "האספו"?
4. מדוע תיקון העליון הנו סתום ומגולה?
5. מהו החשבון של החלוקה לי"ב דווקא?
6. מדוע הים על י"ב התיקונים? מה מורה עניין זה מבחינת הנפש?

וַיְחִי רה-רז

שְׁנֵי תִּיקוּנִים שֶׁל שְׁתֵּי הַנוּקְבוֹת

התיקון של האדם: אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן.

יש לעבוד עם הדמיון לעשות את רצונו יתברך, כאילו כבר זכינו לרכוש את רצון המשפיע. כפי שאומר רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא: עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנֶךָ, ולאחר מכן ניתן להגיע ל – בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ.

הנברא חסר שלמות, ועליו להתחבר לעליון לשלמות. בכדי לעשות זאת עליו ליישר את ליבו לפי חוקי העליון, כלומר להפנים ולהביא למורגש ולקבל את כל התיקונים של הבינה העליונה, שאומרת לך: שיש להשפיע, אין העדר בחיצוניות, המצב לא קובע, הפנימיות חשובה מהחיצוניות וכדומה – ומי שמוכן לחיות בעולם הזה לפי חוקי העליון, אז כל פעולה תקרבו לשלמות, כל פעולה בחיצוניות תשפיע על הפנימיות.

וכך התורה שבאה לתקן את הרצון לקבל, מתחילה באות ב' להראות שמלכות התכללה בבינה, שהרי הקשר בין הנברא לבורא, בין חוסר השלמות לשלמות הוא דרך הבינה.  בנפש ישנה תודעה של שלמות, הכרה המנותקת ואמיתית. כעת עליו לתקן את הלב שירגיש כמו האמת העליונה, והשבות אל לבבך. בהתכללות זו זוכה התחתון לתרגל מופשטות ושחרור ממגבלות הזמן והמקום, כפי שהנשמה מפרשת את המציאות. על האדם לבחור באמונה בחוקי העליון ולפעול לפיהם.

שני תיקונים של הנוקבאות, אמר שלמה בשה"ש, אחד לרועָה העליונה, יובֵל מדרגת בינה. ואחד לכלה, שנת השמיטה, הנוקבא. תיקון למעלה, בבינה, ותיקון למטה, בנוקבא. מעשה בראשית ג"כ באלו ב' מקומות, שבכל דבר הייתה עשייה אחת למעלה בבינה, ועשייה אחת למטה בנוקבא. וע"כ מתחילה התורה באות ב', שרומזת על ב' נוקבאות הללו. והעשייה שלמטה דומה בשלמותה לעשייה של מעלה. אבא עשה עולם העליון, בינה, וז"א עשה עולם התחתון, הנוקבא. שני תיקונים של הנוקבאות שאמר שלמה, למעלה ולמטה, בתיקון העליון של השם הקדוש, בינה, ולמטה בתיקון התחתונה, הנוקבא, כעין התיקון של מעלה, שבבינה. כלומר, שכל התיקונים שעשה בנוקבא עליונה, המשיכם אל נוקבא התחתונה, שבזה נשלמה ונעשתה נוקבא תחתונה, מלכות, כמו הנוקבא העליונה, בינה.

אשרי חלקו של יעקב הקדוש שזכה לזה (לשלמות כאן כפי שישנה בעליון). כי מיום שנברא העולם, לא הייתה נמצאת מיטה שלמה, כמו מיטתו של יעקב. הנוקבא, מיטה, שכל שלמותה לקבל כל התיקונים שבנוקבא העליונה, וזה נשלם בי"ב שבטים של יעקב, כי בתיקון י"ב נעשתה הנוקבא התחתונה בכל השלמות, כמו נוקבא העליונה. ובשעה שרצה להסתלק מן העולם, היה שלם בכל צדדיו. אברהם, חסד, מימינו. יצחק, גבורה, משמאלו. הוא, ת"ת, באמצע. השכינה הייתה לפניו, השלמות של ד' רגלי הכיסא העליון, שכל אחד מחו"ג תו"מ הללו כלול מג', והם י"ב. והבינה עליהם מלמעלה. כיוון שראה יעקב את זה, קרא לבניו ואמר להם, היאספו, כדי שיימצא התיקון למעלה ולמטה, כי י"ב בניו היו התיקון של נוקבא תתאה, כמו הי"ב של יעקב לנוקבא עילאה. ונמצא עתה, שנשלמו ב' הכיסאות, העליון והתחתון.

שני תיקונים נמצאים שם, עליון ותחתון, כדי שיהיה הכל שלם, כדי שהנוקבא תהיה שלמה כבינה. תיקון העליון סתום ומגולה, כי הוא תיקון של יובֵל, בינה, שאמר שלמה בשה"ש. הראש, ג"ר דז"א, סתום ולא נתגלה, ואינו צריך להתגלות, כי ראש דז"א בחב"ד נתקנו. הזרועות והגוף, חג"ת, המה נתגלו. השוקיים, נו"ה, סתומים ואינם מגולים, משום שהנבואה, השפע של נו"ה, אינה שורה אלא בא"י, הנוקבא. כלומר, ששִפעם מתגלה בנוקבא, הארת חכמה, השייכת לה ולא לז"א. ותיקון זה הוא סתום ומגולה. תיקון העליון דבינה, הוא ע"י התיקון של ד' רגלי הכיסא, חו"ג תו"מ דז"א שמחזה ולמעלה, שכל אחד נחלק על ג' קווים והם י"ב. למה מחשבים רק ד' הספירות חו"ג תו"מ שמחזה ולמעלה דז"א? כי ג"ר, חב"ד דז"א, סתומות, ונו"ה שמחזה ולמטה, ג"כ סתומות, מטעם שכל הארתם חכמה, ואינה בז"א, כי בז"א מאירים רק חסדים. ולפיכך אנו מחשבים בז"א רק חג"ת, עם המלכות המחוברת בהם. ותיקון זה סתום, שאין בו חכמה, מ"מ הוא מגולה, שהחסדים נמשכים מאוירא דכיא שבאו"א עילאין, שהם חשובים מחכמה.

תיקון אחר תחתון של הכלה, הנוקבא, שאמר שלמה בשה"ש, נתגלה יותר, כי כאן מאירה הארת החכמה, תיקון בי"ב שבטים שתחתיה ותיקון הגוף שלה, ד' הספירות חו"ג ונו"ה, שבכל אחת ג' קשרים והם י"ב, והנוקבא, הת"ת שבהם, עליהם מלמעלה. יש תיקון של המלכות ותיקון של הבינה. תיקון העליון הוא סתום שאין שם אהרת חוכמה, ופתוח שיש שם חסדים דג"ר.

שיעור שמע:

וַיְחִי רה-רז

שְׁנֵי תִּיקוּנִים שֶׁל שְׁתֵּי הַנוּקְבוֹת

התיקון של האדם: אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן.

יש לעבוד עם הדמיון לעשות את רצונו יתברך, כאילו כבר זכינו לרכוש את רצון המשפיע. כפי שאומר רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא: עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנֶךָ, ולאחר מכן ניתן להגיע ל – בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ.

הנברא חסר שלמות, ועליו להתחבר לעליון לשלמות. בכדי לעשות זאת עליו ליישר את ליבו לפי חוקי העליון, כלומר להפנים ולהביא למורגש ולקבל את כל התיקונים של הבינה העליונה, שאומרת לך: שיש להשפיע, אין העדר בחיצוניות, המצב לא קובע, הפנימיות חשובה מהחיצוניות וכדומה – ומי שמוכן לחיות בעולם הזה לפי חוקי העליון, אז כל פעולה תקרבו לשלמות, כל פעולה בחיצוניות תשפיע על הפנימיות.

וכך התורה שבאה לתקן את הרצון לקבל, מתחילה באות ב' להראות שמלכות התכללה בבינה, שהרי הקשר בין הנברא לבורא, בין חוסר השלמות לשלמות הוא דרך הבינה.  בנפש ישנה תודעה של שלמות, הכרה המנותקת ואמיתית. כעת עליו לתקן את הלב שירגיש כמו האמת העליונה, והשבות אל לבבך. בהתכללות זו זוכה התחתון לתרגל מופשטות ושחרור ממגבלות הזמן והמקום, כפי שהנשמה מפרשת את המציאות. על האדם לבחור באמונה בחוקי העליון ולפעול לפיהם.

שיעור שמע:

שאלות חזרה בזהר ויחי רב-רד
1. מדוע אין הילד פוחד לאמר דברי תורה וסודות עליונים?
2. מהו הפירוש הראשון תר"מ לפסוק: "מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק"?
3. הדבש שהוא נוקבה נחשב לתורה שבעל פה עפ"י זה מהו "ומתוקים מדבש ונופת צופים"?
4. מדוע עפ"י הפנימיות הלכו ר' יצחק ור' יהודה הלכו לר' שמעון לספר לו דברים ולקבל אישור על נכונותם?
5. מהו חגור חרבך על ירך גיבור… וכי באיש מלחמה רגיל מדובר, אם לא פרט והסבר מדוע דווקא על זבולון ולא על יהודה?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

וַיְחִי רב-רד

אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה

צדיק מקבל דברי תורה, ומוציא מפיו דברי אמונה.

כשמגיעה מחשבה פרטית לראש, יש לעצור ולבדוק את אותה ביחס שלה לכלל. וכאשר בוחנים את המחשבה דרך האבות הקדושים, אין צורך להתיירא גם מחוכמה גבוהה, בזכות החיבור לשורשים שהם ג' האמונות.

כאן רואים איזו ענווה והתבטלות יש לגדולי עולם חכמי הזוהר, שמבקשים מהילד שמחובר לדרכי אביו, רב המנונא סבא – שהוא יפרש דברי תורה עבורם.

המלחמה האמיתית של האדם היא בדרכי התורה, היא מלחמת היצר כדי להגיע לדבקות בהשם, ועל מי ששומר בגבורה על הברית שלא תיפגם, נאמר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ.

אמר רבי יצחק: אם לא נקרה לנו דרך זה, אלא לשמוע דברים אלו די לנו. אמר רבי יהודה, טוב היה לאותו ילד שלא ידע כל כך, ואני מתירא עליו שלא יתקים בעולם בשביל זה. שאל רבי יצחק למה? אמר לו משום שילד הזה יכול להסתכל במקום שאין רשות לאדם להסתכל בו, ואני מתירא עליו, שמטרם יגיע לפרקו, דהיינו מטרם שיגדל ויהיה לאיש, ישגיח ויסתכל שם ויענישו אותו.

שמע אותו הילד, אמר איני מתירא מעונש לעולם, כי בשעה שנפטר אבי מהעולם, ברך אותי והתפלל עלי, ואני יודע שזכות אבי יגן עלי. אמרו לו מי אביך, אמר בנו של רב המנונא סבא אני, לקחוהו והרכיבוהו על כתפיהם שלשה מילין. קראו עליו, מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל, וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק, אמר להם הילד, מלה באה לידכם, דהיינו המקרא מהאוכל יצא וגו', פרשו אותו, אמרו לו הקב"ה הקרה לפנינו דרך של חיים, אמור אתה.

מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל

פתח ואמר: מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל, וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק. מהאוכל, מצדיק כמ"ש: צַדִּיק אֹכֵל, לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ  וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר. צדיק – יסוד, אוכל, השפע מכל ספירות דז"א. לשובע נפשו, לתת שובע לאותו מקום שנקרא נפשו של דוד, הנוקבא. מהאוכל יצא מאכל, כי לולא אותו צדיק, לא היה יוצא מזונות לעולם. והעולם, הנוקבא, לא היה יכול להתקיים. ומעַז יצא מתוק זהו יצחק שבירך את יעקב כמ"ש: מטל השמים ומשמני הארץ.

אע"פ שכל הספירות הן אחד, לולא דין הקשה שבשמאל דז"א, לא היה יוצא דבש, שפע הארת השמאל שבנוקבא, המקובל משמאל דז"א. דבש זה תשבע"פ, הנוקבא, שכתוב עליה, ומתוקים מדבש ונופת צופים. לפי זה, מעַז, זהו תושב"כ כמ"ש: ה' עוז לעמו ייתן, ז"א. יצא מתוק, זהו תשבע"פ, הנוקבא, שבה הדבש.

הלכו ביחד שלשה ימים עד שהגיעו לרחוב הכפר שאמו של הילד דרה שם, כיון שראתה אותם התקינה הבית, וישבו שם שלשה ימים אחרים, ברכו אותו והלכו. וספרו הדברים לפני רבי שמעון, אמר ודאי ירושת התורה ירש , ולולא זכות אבות דרב המנונא סבא היה נענש מלמעלה , אבל הקב"ה הוא עם ההולכים אחר התורה, יורשים אותה, הם ובניהם לעולם כמ"ש: ואני זאת בריתי.

זְבוּלֻן, לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת, וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן. רבי אבא פתח: חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ, וַהֲדָרֶךָ. האם זהו הוד והדר לחגור כלי זיין ולהתאזר בזה, הרי מי שעוסק בתורה, ועורך מלחמתה של תורה, ומתאזר בה, זהו שבח, זהו הוד והדר, ואתה אומר חגור חרבך הוא הוד והדר? אלא עיקר אות ברית קודש נתן הקב"ה ורשם אותו בבני אדם, כדי שישמרו אותו, ולא יפגמו את רושם של המלך. ומי שפוגם אותו, עומד לנגדו חרב נקמת נקם ברית, לנקום נקמת ברית קודש, שנרשם בו, והוא פגם אותו.

ומי שרוצה לשמור ברית קודש, יתאזר ויתקן עצמו וישֵׂם כנגדו, שהיצה"ר יתקיף אותו, את חרב הזו הנמצאת על ירך, להיפרע ממי שפוגם מקום המכונה ירך. וזהו, חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר, שמנצח את יצה"ר, ועל זה נאמר הוֹדְך והדרֶךָ.

חגוֹר חרבך על ירך גיבור. מי שיוצא לדרך יתקן את עצמו בתפילה לאדונו, ויתאזר בצדק, מלכות, חרב עליונה, בתפילות ובקשות, מטרם שיוצא לדרך, ככתוב: צדק לפניו יהלך וישֵׂם לדרך פעמיו.

זבולון יצא תמיד לשבילים, שהם בחינת למנעולא, ואורָחות, מפתחא. וערך מלחמות, והתאזר בחרב העליונה, הנוקבא מבחינת הדינים שבהארת השמאל שלה. בתפילות ובקשות, מטרם שיצא לדרך. ואז ניצח העמים והתגבר עליהם. הרי יהודה התתקן בחרב הזו, לערוך מלחמות ותיקונים, כי הוא מלכות, ולמה זבולון? י"ב שבטים כולם תיקון מלכות, שגם זבולון בחינת מלכות.

 שיעור שמע:

וַיְחִי רב-רד

אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה

צדיק מקבל דברי תורה, ומוציא מפיו דברי אמונה.

כשמגיעה מחשבה פרטית לראש, יש לעצור ולבדוק את אותה ביחס שלה לכלל. וכאשר בוחנים את המחשבה דרך האבות הקדושים, אין צורך להתיירא גם מחוכמה גבוהה, בזכות החיבור לשורשים שהם ג' האמונות.

כאן רואים איזו ענווה והתבטלות יש לגדולי עולם חכמי הזוהר, שמבקשים מהילד שמחובר לדרכי אביו, רב המנונא סבא – שהוא יפרש דברי תורה עבורם.

המלחמה האמיתית של האדם היא בדרכי התורה, היא מלחמת היצר כדי להגיע לדבקות בהשם, ועל מי ששומר בגבורה על הברית שלא תיפגם, נאמר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ.

יסבוק – http://facebook.com/hasulams

שיעור שמע:

שאלות חזרה-זהר וישב- עמ' קצט- רא
1. על מה מרמז התוספת של "י" ו "ה" באוסרי לגפן עירה?
2. מה מרמז התוספת של "ה" ו "י" בולשרקה בני אתונו? ומדוע הם באים בפסוק אחד?
3. מהו גפן ולמה נקראת כך? ומה הכח שלה כנגד עיר וחמור?
4. מדוע כתוב כיבס ולא כובס בכתוב :"כיבס ביין לבושו"? ומדוע ביין?
5. מדוע משולה התורה ליין וחלב?
6. מדוע צריך בסעודה גם לחם וגם יין ואסור להפרידם? וכן עדיף שלא להפרידם גם בברכת המזון?

וַיְחִי קצט-רא

אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה

השמירה מהקליפה נובעת מכוח ההתבטלות וקניית האמונה.

בעל אמונה זוכה שבחינת הדין תופיע אצלו כרחמים, ואותה מציאות תופיע כדין אצל מחוסר אמונה. היהודי שבנפש מוכן לקבל ביקורת לגילוי חסרונותיו כרחמים שבאים לכוון ולעורר אותו לעבודה, והגוי שבנפש רואה את הביקורת כעונש.

הקליפות באות לאמן את האדם להתגברות, ובכך לשכלל בהשפעה את הקשר עם הבורא יתברך. לצורך תכלית האדם – לשון אֲדָמָה לָעֶלְיוֹן, יש להגיע לגדלות אך בלי גאווה, דהיינו יראה וביטול בדרך להשוואת צורה של אהבה.

האדם נזקק לצורך הקיום בחסדים שזהו הלחם. אך לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, שבא לעולם לצורך שיכלול, לצורך תיקון והתקדמות, לכן צריך את היין – כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְהוָה, יִחְיֶה הָאָדָם, להגיע לגדלות והשוואת צורה.

כאן מלמד על שני תיקונים של המוח ושל הלב, כמו קטן שפועל מעל טעם ודעת . במצב קטנות ניתן כוח שמירה מיוחדים לחיבור מוח ללב כראוי, בכך שהקטן מתבטל ומכבד את הגדול, ופועל הן מבחינת מוח והן מבחינת לב למעלה מדעתו. בכוח האחדות נכנעים כוחות הגאווה והאנוכיות הפועלים בנפש, באחדות של כנסת ישראל, כפי שגפן אינה מתערבת בגויים.

עיקר המאמר הוא החובה לחבר חסדים לדין, לחם ליין, נקבה בזכר, כנסת ישראל והקב"ה. פתח אותו הילד ואמר: אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה, וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ. כתוב: אוסרי עירׂה, הלוא אסר עַיר צריך לומר? אלא שיש לתינוקות של בית רבן להישמר מהחץ של הקליפה עַיר, והשם הקדוש י"ה נכלל שם, כדי להכניעו, כלומר, הי' של אוסרי והה' של עירׂה.

וכמו שכאן נרמז השם הקדוש, נרמז בכתוב: ולשׂורֵקה בנִי אתונו. ולשׂורֵק בן צריך לומר. שׂורֵק כמ"ש: ואנוכי נטעתיך שׂורֵק, בלי ה'. בן כמ"ש: בן אתונות, בלי י'. למה אומר כאן, שורֵקה, ולמה, בנִי?

אלא כמו שיש שֵם הקדוש להכניע לקליפה עַיר, יש ג"כ שֵם הקדוש להכניע כוח קליפה חמור, אתון, שהוא הי' של בנִי והה' של ולשׂורֵקה. כי לולא השֵם הקדוש שנרמז כאן, היו ב' הקליפות האלו מחריבים העולם. וע"כ ניתן י"ה בכוח זה וי"ה בכוח זה, לשמור את העולם מהם, ולשמור את האדם, שלא ישלטו עליו בעולם.

גפן, זה כנסת ישראל. ונקראת גפן, כמו שגפן אינה מקבלת עליה נטיעה אחרת, כן כנסת ישראל אינה מקבלת עליה אלא את הקב"ה, ובשביל כנסת ישראל נכנעים לפניה כל כוחות אחרים, עַיר וחמור, ואינם יכולים להרע ולשלוט בעולם. וע"כ הטיל הכתוב את השם הקדוש י"ה ביניהם, בעַיר, ובחמור. שבעַיר כתוב י"ה, אוסרי לגפן עירׂה, ובחמור כתוב י"ה, ולשׂורֵקה בנִי אתונו. בנִי אתונו, שנעקר בשביל שׂורֵק הזה, כנסת ישראל. כי אינו אומר כאן, ולשׂורֵקה אוסרי בנִי אתונו כמ"ש: אוסרי לגפן עירׂה. שבנִי אתונו נעקר לגמרי מכוח שׂורֵקה. ולא רק נאסר, כמו גפן. כי נאסר היא רק להכנעה, אבל כאן נעקרה הקליפה לגמרי.

כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ, וּבְדַם-עֲנָבִים סוּתֹה. כובֵס צריך לומר, כי כיבס לשון עבר. אלא כיבס, מיום שנברא העולם, זהו מלך המשיח, הנוקבא, שע"י הדין, הנעשה ברשעים, הממשיכים הארת השמאל ממעלה למטה, הייתה מכבסת את הלבוש שלה, שהם הצדיקים המלבישים את הנוקבא, שרואים הדינים ומטיבים מעשיהם. וזהו מיום שנברא העולם. ע"כ אומר, כיבס, לשון עבר. ביין, שמאל, גבורה דז"א. ובדם ענבים, שמאל למטה, השמאל דנוקבא. שע"י ב' גבורות הללו, של ז"א ושל הנוקבא, היא מכבסת לבושה. ועתיד מלך המשיח, הנוקבא, לשלוט למעלה על כל כוחות אחרים של העמים עובדי עבודה זרה. ולשבור מעוזם מלמעלה ומלמטה.

כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ. כמו יין המורה שמחה כמ"ש: יין המשמח אלקים ואנשים, וכולו דין. כן מלך המשיח, הנוקבא, המראה שמחה לישראל, שממשיכים אותו בשיעור הקדושה, וכולו דין לעמים עכו"ם, הממשיכים יותר מכשיעור כמ"ש: ורוח אלקים מרחפת על פני המים, זהו רוחו של מלך המשיח, שמרחפת הנה והנה, לדין ולרחמים. ומיום שנברא העולם מכבס לבושו ביין העליון.

כתוב אח"ז: חַכְלִילִי עֵינַיִם, מִיָּיִן; וּלְבֶן-שִׁנַּיִם, מֵחָלָב. חכלילי עיניים מיין, יין העליון, הארת השמאל מבינה, אשר התורה, הנוקבא, כשהיא משכרת, כלומר, משפיעה דינים לאותם הממשיכים אותו ממעלה למטה, היא שותה ממנו, שמטעם זה נבחנת הבינה שדינים מתעוררים ממנה. ולבֶן שיניים מחָלָב, תושב"כ, ז"א, שמקבל חסדים, חלב. כי התורה נקרא יין וחלב. תושב"כ, ז"א, חלב, ותשבע"פ, הנוקבא, יין. יין מקובל מבינה, חלב מקובל מאבא.

ויין ישַׂמח לבַב אֶנוש להצהיל פנים משָמֶן (לקבל חוכמה בחסדים). ממקום שנקרא שמן, אבא. ההתחלה של היין הוא שמחה, מקום שכל השמחות יוצאות משם, הבינה. וסופו, כשהוא מתפשט אל הנוקבא, דין, משום שהסוף שלו מקום הקיבוץ של כל הספירות, הנוקבא, שמשום זה היא נקראת כנסת ישראל, מקום כינוס דז"א, דין, ובו נידון העולם. כי הדין שבנוקבא הוא סיבה שיתקבצו בה כל הספירות דז"א, כי מתוך כך היא צמאה לחסדים. וע"כ, כיוון שההתחלה של היין הוא שמחה, וסופו דין, משום זה, להצהיל פנים משָמֶן, ממקום שכל השמחות יוצאות משם. כי כדי להמשיך השמחה ביין, כמו שהיה בבינה, היא ממשיכה חסדים מאבא, הנקרא שמן. וע"י זה מתבטלים כל הדינים שבה, ומשיגה ג"ר, הנקראות פנים כמ"ש: להצהיל פנים משמן.

ולחם לבב אֶנוש יסעד. לחם שאומר כאן, לחם מסעיד את העולם, החסדים הנמשכים מחג"ת דז"א. ואם תאמר, שבו לבדו תלוי סעד העולם, אינו כן, אלא צריכים גם ליין, הארת חכמה, כי לילה בלי יום אינו נמצא, אלא יום, ז"א, ולילה, נוקבא, צריכים להיות מחוברים יחד. וע"כ צריכים ללחם, מז"א, וליין, מנוקבא, ששניהם יחד מסעידים את העולם. ואינו צריך להפריד אותם, ולהמשיך לחם לבד מז"א בלי הנוקבא. ומי שמפריד אותם, ייפרד מחיים כמ"ש: למען הודיעך, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, משום שאין צריכים להפריד ביניהם.

ואם תאמר איך דוד אומר, ולחם לבב אנוש יסעד. ולחם, ו' נוסף בו, כמו והויה, שתוספות ו' מרבה את הנוקבא, כי כל מקום שכתוב: והויה, פירושו, הוא ובית דינו, הנוקבא. אף כאן, הו' שבמילה, ולחם, מרבה את הנוקבא. וע"כ הכל נמצא ביחד בזיווג.

מי שמברך על המזון, לא יברך על שולחן ריק. וצריך הלחם, שפע ז"א, ימין, להימצא על השולחן, הנוקבא, שמאל. וכוס יין, שפע הנוקבא בימין, הרומז על ז"א, כדי לקשר שמאל בימין, שיכללו יחד, והלחם, ימין, יתברך מהם מזיווג עם שמאל, ויתקשר בהם, ויהיה הכל קשר אחד, לברך את השם הקדוש כראוי. כי לחם, ימין, מז"א, נקשר ביין, משמאל, מנוקבא, ויין, משמאל, יתקשר בימין, ביד ימין הרומז אל ז"א, שבזה נכללה החכמה בחסדים והחסדים בחכמה. ואז הברכות שורות בעולם, והשולחן, הנוקבא, נשלם כראוי.

שיעור שמע:

וַיְחִי קצט-רא

אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה

השמירה מהקליפה נובעת מכוח ההתבטלות וקניית האמונה.

בעל אמונה זוכה שבחינת הדין תופיע אצלו כרחמים, ואותה מציאות תופיע כדין אצל מחוסר אמונה. היהודי שבנפש מוכן לקבל ביקורת לגילוי חסרונותיו כרחמים שבאים לכוון ולעורר אותו לעבודה, והגוי שבנפש רואה את הביקורת כעונש.

הקליפות באות לאמן את האדם להתגברות, ובכך לשכלל בהשפעה את הקשר עם הבורא יתברך. לצורך תכלית האדם – לשון אֲדָמָה לָעֶלְיוֹן, יש להגיע לגדלות אך בלי גאווה, דהיינו יראה וביטול בדרך להשוואת צורה של אהבה.

האדם נזקק לצורך הקיום בחסדים שזהו הלחם. אך לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, שבא לעולם לצורך שיכלול, לצורך תיקון והתקדמות, לכן צריך את היין – כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְהוָה, יִחְיֶה הָאָדָם, להגיע לגדלות והשוואת צורה.

כאן מלמד על שני תיקונים של המוח ושל הלב, כמו קטן שפועל מעל טעם ודעת . במצב קטנות ניתן כוח שמירה מיוחדים לחיבור מוח ללב כראוי, בכך שהקטן מתבטל ומכבד את הגדול, ופועל הן מבחינת מוח והן מבחינת לב למעלה מדעתו, ובכוח האחדות נכנעים כוחות הגאווה והאנוכיות הפועלים בנפש.

שיעור שמע:

שאלות חזרה ויחי קצו-קצח
1. מה הפירוש שהמשכן בא אל משה?
2. כיצד מופיעות מדרגות בינה, ז"א ומלכות בפסוק "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר"?
3. מה הן ב' המדרגות הנקראות מלמעלה למטה וממטה למעלה? כיצד הם מופיעים בפסוקים ומדוע שתיהן נצרכות?
4. כאשר יורדת מתנה ממעלה, דהיינו מהמלך, למטה, דהיינו לנבראים, יש דרך לדעת שאכן מתנה זו מהמלך? מה הוא המקדים ההכרחי כדי לדעת שאכן כך הוא הדבר?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

וַיְחִי קצו-קצח

א זְעִירָא

רק וויתור על כל הרצון לקבל נק' קורבן להשם.

אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן קרבן – על האדם הבא להקריב להשם, להקדים ולוותר על עצמו לגמרי, בלי לצפות לתמורה כל שהיא. בשלב הבא הוא מבין שלמעשה הקריב רק את האני הכוזב, ומגלה שהאני הכוזב הוא אַיִל, אַחַר, נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו.

ואם הוא לא מוכן לוותר על עצמו, לא יוכל כלל לגלות אם הוא ירא השם, אלא רק לאחר שיעלה על המוקד את הרצון לקבל, יוכל לגלות בעצמו כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה. כפי שהידיעה התגלתה בתפיסת הבורא אצל אברהם.

רק כך ניתן להגיע לאחדות פנימית, ויתור על האני הפרטי, על הרצון לקבל. תפיסת האני של יצחק אצל אברהם הייתה כוזבת, אומר לו השם: אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ – שנדרש ויתור מוחלט.

קודם תן הודיה וקורבן לקשר להשם. קודם מניעת התגובה, עקדת הרצון לקבל שבך, ורק לאחר מכן יורד השפע הראוי. העלייה היא במדרגות של וויתור עצמי באמונה גמורה, מפני שאלו מדרגות שאינן גלויות לאדם. כאשר אדם מוכן להקשיב לילד שבו, לוותר על עצות היצר המלך זקן וכסיל, יגיע לאמונה, קודם יראה ולאחר מכן אהבה.

ממשיך הילד ללמד על האות א הזעירא המסמלת את המלכות.

אבל לפי זה עוד קשה, למה, ויביאו את המשכן אל משה, ולמה לא הלך משה אל המשכן? אלא בדומה למלך, שרצה לבנות ארמון למטרוניתא, ציווה אל האומנים, היכל זה במקום פלוני, והיכל זה במקום פלוני, מקום אל המיטה, ומקום למנוחה. כיוון שעשו האומנים אותו, הראו אותו אל המלך. כך, ויביאו את המשכן אל משה, אדון הבית איש האלקים. וע"כ לא הלך משה אל המשכן, אלא הביאו את המשכן אליו. כיוון שנגמר ההיכל, הזמינה המטרוניתא את המלך אל ההיכל, שהזמינה את בעלה המלך להיות עימה. משום זה, ויקרא אל משה, עם א' קטנה, הנוקבא, קראה אל משה, ז"א בעלה, להיות עימה.

ומשום שמשה אדון הבית, ז"א, בעלה דמטרוניתא כתוב: ומשה ייקח את האוהל, הנוקבא, ונטה לו מחוץ למחנה, מה שאין רשות לאדם אחר לעשות כן. לאחר חטא העגל הוציא משה את המשכן מחוץ למחנה, ללמד כשישנם רצונות שאינם ראויים, מזיזים את הקדושה, ומי שמחפש את הקדושה יבוא אליה.

וידבר ה' אליו זהו מדרגה אחרת עליונה, בינה. כי, ויקרא, הנוקבא. אל משה, ת"ת. וידבר ה' – בינה. ואז שנזדמן משה להיכנס אל הנוקבא, פָתח הבינה ואמר: אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן קרבן, כי בינה המדַבר. מהו אדם כאן? היה די שיאמר, כי יקריב מכם קרבן, או איש כי יקריב? אלא כשנתחברו השמש והלבנה, תו"מ, פתח הבינה ואמר להם, אדם. ונקראו אז שניהם אדם, בלשון יחיד כמ"ש: שמש ירח עמד, ואינו אומר עמדו, לשון רבים, מפני שהכתוב מדבר בשעה שהם בזיווג. שאומר אדם מתכוון שבחינת הזכר והנקבא הם באחדות כאחד, לבוא בשלמות. ומי שמקריב את צד האדם שבו, הצד הבהמי נרקב ממילא. שני סוגי קורבנות קורבן להשם, שהכל להשם תוך ויתור מוחלט על האגו, בלי שימוש בעצמי. קורבנם זו בחינת ממטה למעלה, גם את הרצון לקבל יש להקריב.

כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַיהוָה. כל מי שיעשה עבודה להקריב קרבן תמים, יהיה נמצא זכר ונוקבא, שיהיה נשוי אישה. זה משמע שכתוב: מכם, שיהיה נמצא במראה שלכם. כלומר, בינה אמרה לתו"מ, משה, שנקרא אדם, כי יקריב מכם, מי קרבן יהיה מכם, זכר ונוקבא, כמותכם. שיקריב להתייחד כאחד למעלה ולמטה. וע"כ אומר תחילה, קרבן לה', להתייחד ממטה למעלה. ואח"כ אומר, את קרבנכם, להתייחד ממעלה למטה.

מִן הַבְּהֵמָה  מִן הַבָּקָר (שמאל) וּמִן הַצֹּאן (ימין) תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם. מן הבהמה, להראות הייחוד של אדם ובהמה. קרבן לה' הוא אדם, הייחוד ממטה למעלה. וממנו נמשך למטה, שהוא קרבנכם מן הבהמה. וב' ייחודים אלו מאירים ביחד. מן הבקר ומן הצאן, אלו מרכבות הטהורות. שאומר, מן הבהמה, יכולים לחשוב שמכל הבהמות, טהורות וטמאות. ע"כ חזר ואמר: מן הבקר ומן הצאן.

תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם. הלוא את קרבנו היה צריך לומר? אלא בתחילה צריך להיות קרבן לה', ועתה קרבנכם. קרבן לה', הייחוד שנקרא אדם, שצריכים להעלות הנוקבא לזיווג שמחזה דז"א ולמעלה, הנקרא אדם. קרבנכם מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן, להמשיך הארת הזיווג שמחזה ולמעלה, אל התחתונים שמחזה ולמטה, כדי להראות הייחוד ממטה למעלה, וממעלה למטה. ממטה למעלה קרבן לה', וממעלה למטה קרבנכם.

בדומה למלך, שיושב בהר גבוה עליון למעלה למעלה, והכיסא נתקן על אותו ההר. והמלך היושב על הכיסא, עליון על כל. אדם המקריב מתנה אל המלך, צריך להעלותה ממדרגה למדרגה, עד שמעלה אותה ממטה למעלה, אל המקום שהמלך יושב למעלה על כל. ואז יודעים שמעלים מתנה אל המלך, ואותה מתנה היא של המלך. וכאשר יורדת מתנה ממעלה למטה, יודעים שאותה מתנה של המלך יורדת מלמעלה לאוהבו של המלך למטה. קורבן להשם ממטה למעלה. וכשיורדת מתנה ממעלה למטה, אל הנברא, משמע שהתחתון הקדים להקריב עצמו, יוכל לקבל.

כך בתחילה, אדם עולה במדרגותיו ממטה למעלה, ואז נקרא, קרבן לה'. מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן, יורד במדרגותיו ממעלה למטה, ואז נקרא קרבנכם. ובשביל זה כתוב: אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי; אִכְלוּ רֵעִים, שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים. כלומר, אדם וקרבן לה', כי הקב"ה אומר, אכלתי יערי עם דיבשי, שתיתי ייני עם חלָבי. איכלו רֵעים, מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן. ואז, תקריבו את קרבנכם. דבש הוא הרצון לקבל.

באו רבי יצחק ורבי יהודה נשקו לילד אמרו ברוך הרחמן ששמענו דברים אלו, ולא שמע זו המלך זקן וכסיל, שממילא לא היה מבין, ועוד היה עלול לקחת את התורה הזו להגביר את גאוותו, והדברים היו נאבדים. הילד הוא יצר הטוב. ורואים כאן כיצד חכמים גדולים, בענווה גדולה, מקשיבים ליצר הטוב, שהוא הקטן. כשמקשיבים טוב וכך מתחברים נכון לדברי תורה.

שיעור שמע:

וַיְחִי קצו-קצח

א זְעִירָא

רק וויתור על כל הרצון לקבל נק' קורבן להשם.

אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן קרבן – על האדם הבא להקריב להשם, להקדים ולוותר על עצמו לגמרי, בלי לצפות לתמורה כל שהיא. בשלב הבא הוא מבין שלמעשה הקריב רק את האני הכוזב, ומגלה שהאני הכוזב הוא אַיִל, אַחַר, נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו.

ואם הוא לא מוכן לוותר על עצמו, לא יוכל כלל לגלות אם הוא ירא השם, אלא רק לאחר שיעלה על המוקד את הרצון לקבל, יוכל לגלות בעצמו כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה. כפי שהידיעה התגלתה בתפיסת הבורא אצל אברהם.

רק כך ניתן להגיע לאחדות פנימית, ויתור על האני הפרטי, על הרצון לקבל. תפיסת האני של יצחק אצל אברהם הייתה כוזבת, אומר לו השם: אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ – שנדרש ויתור מוחלט.

קודם תן הודיה וקורבן לקשר להשם. קודם מניעת התגובה, עקדת הרצון לקבל שבך, ורק לאחר מכן יורד השפע הראוי. העלייה היא במדרגות של וויתור עצמי באמונה גמורה, מפני שאלו מדרגות שאינן גלויות לאדם. כאשר אדם מוכן להקשיב לילד שבו, לוותר על עצות היצר המלך זקן וכסיל, יגיע לאמונה, קודם יראה ולאחר מכן אהב