שיעור שמע:

שאלות חזרה וארא כה-כז

1. מה הכוונה בדברי משה ואני ערל שפתיים? ומה עונה לו הקב"ה?
2. משה הוא בח' קול ואהרוטן משמש לו כדבור אם כך למה רק במעמד הר סיני כתוב וידבר אלוקים את כל הדברים האלה?
3. מה ההבדל בין דיבור לאמירה ומהיכן לומדים זסאת?
4. הסבר את הכתוב"קמתי אני לפצתוח לדודי ודודי חמק עבר"
5. מהיכן אנו למדים שגם האבות ע"א שדיברו מהמלכות עדיין היתה קשורה לז"א?

וָאֵרָא כה-כז

קוֹל וֵדִיבּוּר

אֵין הָאָדָם נִדְרָשׁ לְנִסָּיוֹן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמוֹד בּוֹ

 מצד אחד חש האדם שיש לו תפקיד בעולם, שליחות של השם, ומאידך מרגיש הוא שהרצון לקבל מתגבר עליו ואין הוא ראוי לשליחות. השם מלמד את משה שלא ניתן להתחמק, אפילו אם אתה חש שאין לך כרגע את הכישרון המתאים, אין הדבר כך. אדם יכול לעמוד בהחלטותיו, שאין דבר העומד בפני הרצון. ואם נראה שאינו מצליח להוציא אל הפועל יש לחפש תחבולות נגד הפרעה שבנפש, שהרי בחוץ לא מוצאים את התוצאה, אין להתייאש ממה שקורה בחוץ, את ההצלחה ניתן למצוא בפנים. ניתן להתגבר על הרגש, ובוודאי כאשר הקב"ה שולח אותך. מותר לומר קשה, מאתגר, אך שליחות אלוקית בוודאי שניתן למלא.

ערל לשון עורלה – בחינת מקבל על מנת לקבל. במצרים הדיבור היה בגלות, ומשה אומר שאינו יודע כיצד להוציא את הרעיון מהכוח לפועל.

משה הוא בחינת קול, שהתחבר לדיבור רק במעמד סיני, חיבור של כוונה והוצאה לפועל.

ימין כוונה, שמאל דיבור – יעקב מחבר שניהם. לומר ולדבר – פיו וליבו שווים, כוונה ומעשה. אל האבות נראה להם באל שדי, במלכות, והם לא היו בגלות מפני שתמיד הם חיברו כוונה לדיבור, השם דיבר עליהם דיבור שגם הייתה בו כוונה – הקימותי את בריתי, שחיבר אותם ליסוד.

צריך השקפה, אמירה מאד ברורה בלב. לאחר מכן יש להוציא לפועל בדיבור ואז במעשה. קו אמצעי מחבר, ועל האדם להשתדל שכל דיבורו יהיה עם כוונה.

הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה, וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם. בתחילה כתוב: לא איש דברים אנוכי, כי כבד פה. והקב"ה השיב לו, מי שם פה לאדם. והוא אמר, ואנוכי אהיה עִם פיך. הכי יעלה בדעתך שלא היה כן? שאומר ואני ערל שפתיים? ואם כן, היכן הוא הדבר שהבטיח לו הקב"ה מקודם, ואנוכי אהיה עם פיך? שפתים נצח הוד, לשון יסוד, ופה זה מלכות. ערל שפתים – נצח הוד, אומר משה הביקוש שלי לא אמיתי, הוא עם עורלה. עונה לו השם, שגם בביקוש בשפתים לא אמיתיות, אתה תגיע לשמה מפני שזו שליחותי, אין אפשרות שהשם ישלח אדם למשימה שלא תקדם לתכלית. את הברית עושים ביסוד, אך את העורלה יש להסיר מהלב.

סז) אלא סוד משה הוא קול (כוונה), ז"א. הדיבור הוא המילה שלו, המלכות, הייתה בגלות. ע"כ היה משה ערל פה לפרש דברים. ומשום זה אמר: ואיך ישמעֵני פרעה, בעוד שהמילה שלי, המלכות בגלות, ואין לי מילה, ואני קול בחוסר מילה, שהיא בגלות. ע"כ, במקום המלכות, שיתף הקב"ה את אהרון עימו, שהוא שושבין של המטרוניתא.

סח) כל זמן שהדיבור, המלכות, בגלות, נסתלק ממנו הקול, ז"א, והמילה הייתה ערלה בלי קול. כשבא משה, בא הקול, כי היה מרכבה לז"א, שנקרא קול. ומשה היה קול בלא מילה, משום שהמילה הייתה בגלות. וכל זמן שהדיבור הייתה בגלות, הלך משה אל הר סיני וניתנה התורה. בעת ההוא, נתחבר הקול עם הדיבור, ז"א עם המלכות. ואז דיבר דבר. כמ"ש, וידבר אלקים את כל הדברים. בבחינת קול בלא דיבור. וכך הלך עד שקֵרבוּ הָאֵלֶּה. ואז נמצא משה שלם בדיבור כראוי, כי קול ודיבור היו ביחד בשלמות.

סט) ועל זה התלונן משה על שהמילה חסרה ממנו. חוץ מזמן שהמלכות דיברה לרגוז עליו, שכתוב: וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה, לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע לָעָם הַזֶּה; וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ, אֶת עַמֶּךָ. מיד, וידבר אלקים אל משה, שהמלכות, מילה, שנקראת אלקים, דיברה אליו קשות. כי דיבור יורה לשון קשה, שרגזה עליו, על מה שאמר, ומאז באתי אל פרעה. הרי שהמלכות התחילה לדבר עימו, אע"פ שהייתה בגלות. והוא מטעם, שהדיבור היה להראות רוגז. כי הדיבור התחיל לדבר והפסיק, והקול, ז"א, השלימו. ומסיים הכתוב, ויאמר אליו אני ה', אשר ה' הוא ז"א. משום שהדיבור היה בגלות ועוד לא הגיע זמנו לדבר. ע"כ דיבר עימו ז"א.

ע) משום זה משה לא היה שלם מתחילה, שיהיה לו מילה, המלכות, שהוא קול הצריך למילה. והוא בא בשביל הדיבור, להוציאו מן הגלות. כיוון שיצא מן הגלות והתחברו הקול והדיבור ביחד בהר סיני, נשלם משה ונרפא מן ערל שפתיים שלו, ואז נמצא קול ודיבור יחד בשלמות.

דברי תורה, דיבור קודש אומר שהמילים מבטאות את הכוונה הפנימית, תוכו כברו, המעשה מכוון את הלב. ואם אדם מדבר בעברית, שהיא שפת ההשפעה דברי חול, כאן אין הכוונה אמיתית. לכן ישנם שאינם מדברים בחוץ לארץ עברית, ששם האדמה טמאה.

עא) כל הימים שהיה משה במצרים, שרצה להוציא את המילה מן הגלות, לא דיבר המילה, שהיא הדיבור. כיוון שיצא מן הגלות, והתחבר קול ודיבור, מילה ההיא שהיא דיבור, המלכות, הנהיג וניהל את ישראל. אבל לא דיבר עד שקרבו ישראל אל הר סיני, ופתח בתורה.

ואם תאמר, הרי כתוב: כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה  וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. והשם אלקים יורה על מלכות. הרי שדיבר קודם מתן תורה. ומשיב, כי אמר, אינו דיבור בפה, אלא רצון הלב בדממה, הנקרא אמירה, כמו ויאמר המן בליבו. רצון הלב בדממה נק' אמירה, מלשון אמירי העצים – כתר. דיבור הוא מלכות.

עב) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי יְהוָה. רבי יהודה פתח: קמתי אני לפתוח לדודי ודודי חמק עבר. קמתי אני לפתוח לדודי, זהו הקול, ז"א, דודה של המלכות. כנסת ישראל, המלכות, כשהיא בגלות, הסתלק הקול ממנה, המילה השתככה ממנה, כמ"ש: נאלמתי דומיה. ואם נתעוררה לדבָר, כתוב: ודודי חמק עבר, כי הקול הסתלק ממנה, ונפסקה המילה. ועל זה, וידבר אלקים אל משה, שהתחילה לדבר, ופסקה ושתקה. ואח"כ השלים הקול, ז"א, ואמר, ויאמר אליו, אני הויה. לפעמים ישנה התחלה של דיבור בשם אלוקים, ואז נפסק. כמו אדם שבא לעשות מעשה עם כוונה, ומסתלק הדבר מהזיכרון, אך הכוונה נשארת.

עג) וָאֵרָא, אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב  בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי יְהוָה, לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. ואל יעקב כתוב תוספת ו', להורות שהוא בחיר שבאבות. כי הו' מורה על ת"ת, קו אמצעי דז"א, ששלמותם אברהם ויצחק תלויה בקו אמצעי, יעקב. כמ"ש אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, שביעקב נאמר תוספת ו'. וכתוב, אני ה' אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק. הרי שכתוב ביצחק תוספת ו'?

עד) משום שיעקב היה חי, והכתוב הכליל את יעקב ביצחק, שנחשכו עיניו והיה כמת. שהרי בעוד שהאדם חי בעולם הזה, אין השם הקדוש נזכר עליו, וע"כ הכליל אותו ביצחק. וע"כ נכתב תוספת הו' ביצחק. עתה שמת יעקב, בא הדבר למקומו. כמ"ש ואל יעקב.

עה) באל שדי. שנראיתי להם מתוך מראה שאינה מאירה. מלכות, הנקראת אל שדי. ולא נראיתי מתוך המראה המאירה, ז"א, הנקרא הויה. ואם תאמר שהאבות השתמשו בנוקבא בלבדה, המלכות. לא נפרדו ז"א מנוקבא כלפי האבות לעולם. כמ"ש וגם הקימותי את בריתי איתם, כי הברית, יסוד דז"א, התחבר עם המלכות.

עו) מן הקב"ה יש לאדם ללמוד, שלא יפריד בין ז"א לנוקבא, שכתוב, באל שדי, שהיא הנוקבא. וכתוב, וגם הקימותי את בריתי איתם, שהוא יסוד דז"א, שהתחבר עימה. ולמדנו, מי שזכה לברית, ליסוד דז"א, זכה בארץ, שהיא הנוקבא. מטעם היותם מחוברים זה בזה.

תגיות: השפה העברית, דברי חולין, תוכו כברו

שיעור שמע:

שאלות לשינון וחזרה זהר וארא כב-כד
1. מדוע צריך לפרט את הכלל כדי לרפא את הפרט?
2. מדוע ישראל נקראים אדם ואין עכו"ם נקראים אדם?
3. מהי המצווה אנכי ה' אלוקיך?
4. מהו שלא שמעו בני ישראל אל משה מקוצר רוח ואיך זה קשור למאמר כלל ופרט?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

וָאֵרָא כב-כד

כְּלָל וּפֶרַט

 פְּרָט לֹא יָכוֹל לַעֲמוֹד לְעַצְמוֹ

 כלל הוא בחינת: אמונה, ראש, תפיסת הבורא. והכן כלל יכול לעמוד בפני עצמו בלי תלות נוספת, אך לפרט יש קיום רק במסגרת הכלל, כפי שהבריאה אינה עומדת בלי הבורא, ואין עמידה לגוף בלי ראש.

ובאופן זה, רפואה היא התחברות הפרט לכלל. חולי הוא סופיות, הגימטרייה של אותיות הסופיות מנצפ"ך=פר. ובחיבור הסופיות לאין סוף, לאלופו של עולם, לאות אלף, מקבלים רפא.

לכאורה אם ישנה תפיסה בכלל, אין צורך בפרטים, אך אין הדבר כך, כפי הדוגמא הגשמית שאם יש תפוח שלם שהוא כלל, יש ללעוס ולפרק אותו לפרטים בכדי לחוש בטעם. וכך רעיון חדש יש לנסות להכיל באופן כללי, אך לאחר מכן יש לפרוט אותו לפרטים בכדי להבינו.

כל מצווה שעושה אדם, שייכת היא לאיבר מסוים, או לבחינת יום מסוים בשנה. בקיום מצווה הכוונה היא העיקר, ובכך מתקנים את הלב לאהבת השם. לאחר תיקון הנשמה בא תיקון הגוף, דהיינו לימוד הגוף ליהנות מפעולת המצווה.

האדם מתקן את הנשמה, את תפיסת הבורא שבו שזה הרצון להשפיע, ורק לאחר מכן מתקן את הרצון לקבל.

מצווה ראשונה היא יישום ההבנה שכל פרט כפוף לכלל, ומכאן נגזר שאדם צריך לייחס כל פרט וכל פעולה בהקשרה לבורא יתברך, לֶהשוות צוּרָה בֶּאוֹפֶן קָבוּעַ, דהיינו שִׁוִּיתִי יְהוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד.

כלל הוא מז"א לבדו, ופרט הוא מז"א ומלכות יחד.

ס) משום זה מצווה ראשונה היא לדעת את הקב"ה בכלל ופרט, בראש וסוף. כמ"ש במצרים: וידעתם את ה' אלקיכם, שהוא לשון עתיד. והוא נגמר בסוף מ' שנה בפרט. וזה עניין, אני ראשון ואני אחרון.

אני ראשון, בכלל, ואני אחרון, בפרט. והכל נאמר בכלל אחד וסוד אחד.

ואחַר שידע זה בכלל, ישלים כל איבריו, רמ"ח מצוות עשה, שהם רמ"ח אברים של נשמת האדם. שכל מצוות עשה מתקן איבר שכנגדו בנשמת האדם. אחר שנשתלם בהם בזה בכלל, אז ידע בדרך פרט, שימשיך הארת החכמה מן המלכות, כי זה, הפרט, הוא רפואה לכולם. וידע איך כל ימי השנה, כל הספירות של המלכות, שנקראת שנה, מתחברים לתת רפואה לכל האיברים, שהם המצוות, ומשלימים אותם.

סא) איך נותנים כל ימי השנה רפואה לכל האיברים, שהרי המלכות, השנה, אין לה מעצמה כלום? ולהיפך, האיברים, הכלל, הם רמ"ח צינורות השפע של ז"א, הם המשפיעים הכל אל המלכות. ודאי כן הוא למעלה, בזו"ן, ולמטה, באדם התחתון, שהשנה והימים שלה, שהם ספירותיה, נותנים רפואה לכל האיברים למעלה, בז"א, ולמטה, באדם. כי האיברים משפיעים שפע ברכות לימי השנה, שהם ספירות המלכות, הפרט. שבכל מצוות עשה שהאדם מקיים, ממשיך שפע ברכות מאיבר, צינור אחד של ז"א, אל אחד מימי השנה, הפרט. ואז רפואה וחיים תלויים עלינו מלמעלה עד שהאיברים מתמלאים מכל השלמות, ומשפיעים אותם אל הפרט, שהוא השנה. ואז מתגלים המוחין של הפרט.

מי גרם לאיברים שיתמלאו מכל השלמות? ימי השנה. כי האיברים באו להשלימה. ואם לא הייתה השנה צריכה תיקון, לא היו האיברים, שהם צינורות השפע של ז"א, מתמלאים בשפע. ע"כ נחשב כאילו ימי השנה נתנו הרפואה וחיים אל האיברים.

המלכות אמורה להיות הכלל, וכאן ההבחנה היא כשבא אור מלמעלה, ניתן הוא כל פעם על פרט אחר שבא לאתגר את האדם, ואז בקיום מצוות עשה, תורמים לאותו פרט כללי.

סב) אף כן הוא למטה, כשהאדם משלים עצמו באלו רמ"ח מצוות עֲשֵה שבתורה. אין לך יום שלא יבוא להתברך מהאדם, וכשהם מתברכים ממנו, אז חיים ורפואה תלויים עליו מלמעלה. כלומר, שאינם נמשכים אל המלכות, מטרם שהאדם משלים כל רמ"ח מצוות עֲשֵה בשלמותם. ועד אז הם תלויים עליו מלמעלה.

מי גרם לצינורות העליונים שהולכים ומתמלאים ברפואה וחיים, הם ימי השנה. וע"כ נחשב כאילו ימי השנה נתנו להם הרפואה והחיים. ימי השנה, כמו שמתברכים מלמעלה מהאדם, שהוא ז"א, כן הם מתברכים מלמטה מהאדם התחתון, ע"י המצוות שהוא מקיים.

סג) אשרי הם ישראל בעולם הזה, באלו המצוות שהם מקיימים, שנקראים משום זה אדם. שכתוב, אדם אתם. שהמשמעות הוא, אתם נקראים אדם, ולא העכו"ם נקראים אדם. ומשום שישראל נקראים אדם, יש להם להשתדל במצוות התורה, שהן תרי"ג, כנגד רמ"ח איברים ושס"ה גידים שיש בגופו של אדם, שיהיו כולם גוף אחד, אדם.

סד) כשנתן הקב"ה את התורה לישראל על הר סיני, מילה ראשונה הוא, אנוכי. אנוכי עולה להרבה סודות. וכאן הוא עניין מצווה הראשונה, לדעת אותו בכלל. אנוכי, הרומז שיש אלקים, מושל עליון על העולם, ז"א, כלל. כמ"ש, כי ה' אלקיך הוא אש אוכלה. והוא מצווה ראשונה, בבחינת כלל. וכן יש כאן רמז על הפרט, כי כתוב ה' אלקיך, זהו פרט. וכלל ופרט הזה הוא מצווה ראשונה, שצריכים לדעת בראש ובסוף.

וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ

סה) וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה. מקוצר רוח, שלא היו נחים מעבודתם, ולא היו אוספים לתוכם רוח מספיק. אמר רבי שמעון: מקוצר רוח, שעוד לא יצא היובֵל, הבינה, לתת להם מנוחה וחירות. ורוח האחרון, המלכות, עוד לא משלה בעולם, להנהיג חוקים ישרים בעולם. וע"כ היה קוצר רוח, הוא רוח האחרון, המלכות, שהייתה קְצָרה ידה מהושיע לישראל.

רוח זה חסדים. ארוך וקצר הם מושגי החוכמה, לכן קוצר רוח אומר מחסור בחסדים היכולים להביא לביטוי את החוכמה, ואז פעולתו היא ללא השפעה, ולא יכלו עדיין להקשיב לאמונה, למשה.

תגיות: רפואה, תיקון הנפש

שיעור שמע:

וָאֵרָא כב-כד

כְּלָל וּפֶרַט

 פְּרָט לֹא יָכוֹל לַעֲמוֹד לְעַצְמוֹ

 כלל הוא בחינת: אמונה, ראש, תפיסת הבורא. והכן כלל יכול לעמוד בפני עצמו בלי תלות נוספת, אך לפרט יש קיום רק במסגרת הכלל, כפי שהבריאה אינה עומדת בלי הבורא, ואין עמידה לגוף בלי ראש.

ובאופן זה, רפואה היא התחברות הפרט לכלל. חולי הוא סופיות, הגימטרייה של אותיות הסופיות מנצפ"ך=פר. ובחיבור הסופיות לאין סוף, לאלופו של עולם, לאות אלף, מקבלים רפא.

לכאורה אם ישנה תפיסה בכלל, אין צורך בפרטים, אך אין הדבר כך, כפי הדוגמא הגשמית שאם יש תפוח שלם שהוא כלל, יש ללעוס ולפרק אותו לפרטים בכדי לחוש בטעם. וכך רעיון חדש יש לנסות להכיל באופן כללי, אך לאחר מכן יש לפרוט אותו לפרטים בכדי להבינו.

כל מצווה שעושה אדם, שייכת היא לאיבר מסוים, או לבחינת יום מסוים בשנה. בקיום מצווה הכוונה היא העיקר, ובכך מתקנים את הלב לאהבת השם. לאחר תיקון הנשמה בא תיקון הגוף, דהיינו לימוד הגוף ליהנות מפעולת המצווה.

האדם מתקן את הנשמה, את תפיסת הבורא שבו שזה הרצון להשפיע, ורק לאחר מכן מתקן את הרצון לקבל.

מצווה ראשונה היא יישום ההבנה שכל פרט כפוף לכלל, ומכאן נגזר שאדם צריך לייחס כל פרט וכל פעולה בהקשרה לבורא יתברך, לֶהשוות צוּרָה בֶּאוֹפֶן קָבוּעַ, דהיינו שִׁוִּיתִי יְהוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד.

שיעור שמע

וָאֵרָא יט-כא

כְּלָל וּפֶרַט

אֵין חוֹפֶשׁ הָפְּרָט, אֶלָּא בְּיַחַס שֶׁלּוֹ לָכְּלָל.

הראש הוא בחינת הכלל, אותו ניתן להשיג ע"י ביטול הגאווה. הלב, הגוף הוא הפרט אותו ניתן לתפוס בתנאי שהוא כפוף לכלל, ויש להשתלם בשניהם כאשר האמונה הראשונית היא שיש בורא לעולם שהוא הסיבה והוודאי הראשונים. ידיעה זו מחייבת שהפרט כפוף לכלל, ופרט לבד העומד בפני עצמו הוא בחינת מוות.

לאדם שיש פרטים רבים, או ידיעות והרגשות רבות – אך אינו יודע לאיזה כלל לחברם, הפרטים לא יועילו, אלא ההיפך ירחיקו אותו מהשגה.

מכאן החשיבות העצומה בבואנו ללמוד, לנסות קודם להחזיק בהשקפה הכללית, לפני הכניסה לפרטים.

עלול אדם ליפול למחשבה שלעולם לא ייצא מעבדות מצרים, דהיינו מהשעבוד העצמי לאנוכיות והרצון לקבל שלו, ולהרגיש חלילה שלא ניתן להגיע לשלמות. אך כאשר יקבל החלטה אמונית, שכל דבר קשור ומיוחס לכלל, לקב"ה, ימצא כאן כוח ונחמה גדולים, ומנוף לצאת לחירות מהרצון לקבל.

וִידַעְתֶּם  כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם,  מצווה זו הראשונה לכל המצוות, כי התחלה ראשונה של כל המצוות, הוא לדעת את הקב"ה בבחינת כלל. לדעת שיש מושל עליון, שהוא אדון העולם, וברא כל העולמות, שמים וארץ וכל צבאם. וזה הוא כלל. וסוף הכל הוא בפרט, לדעת אותו בפרט.

שיעור שמע:

שאלות לשינון וחזרה זהר וארא יט-כא
1. מדוע עפ"י רבי יהודה הלשון והוצאתי קודמת ללשונות הגאולה האחרים?
2. מה קושייתו של רבי יוסי על רבי יהודה ומה עונה לו רבי יהודה וכיצד זה קשור לעבודת ה'?
3. אם (חסר…) הוא הדבר החשוב לשם מה היה צריך להזכיר את שאר לשונות הגאולה?
4. מהי המצווה הראשונה לכל המצוות?
5. מהיכן אנו למדים שהכלל קודם לפרט ומדוע זה כך מבחינה השקפתית?
6. מדוע כאשר מדובר על עבודת הפרט היא חייבת להיות פרט במסגרת כלל ולא פרט לבד?
7. מה זה שכתוב "יראת ה' ראשית דעת"? משמע שמלכות שהיא פרט היא ראשית הידיעה ולא הכלל.

וָאֵרָא יט-כא

וְהוֹצֵאתִי וְהִצַּלְתִּי וְגָאַלְתִּי וְלָקַחְתִּי

נב) לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי יְהוָה, וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, רבי יהודה אמר: מקרא זה הפוך הוא שכתוב: וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם מתחילה. ואח"כ, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם. ואח"כ, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם. והרי היה לו לומר מתחילה, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם, אח"כ, והוצאתי אתכם. אלא עיקר הכל אמר תחילה, כי רצה הקב"ה לבשר להם מתחילה את היפה מכולם, היציאה ממצרים. אמר תחילה את הכלל ולאחר מכן הפרטים שמגלים אותו.

נג) אמר רבי יוסי: יפה מכולם הוא וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים. ואמר להם זה אחר כך. בזמן ההוא לא היה להם דבר יפה יותר מיציאה, כי חשבו שלא יצאו מעבדותם לעולם, כי היו רואים שם, שכל הָאֲסוּרִים שהיו ביניהם, היו מקשרים אותם בקשרים של כשפים, ולא יכלו לצאת מביניהם לעולם. ומשום זה, מה שחביב עליהם יותר מכולם, נתבשרו בו תחילה. כאן אומר שסדר הכתוב מלמד על חשיבות הדברים מנקודת מבט העם שסבל בגלות, והכי חשוב היה לו היציאה.

נד) ואם אע"פ שיצאו ממצרים, יכול להיות שילכו אחריהם להרע להם. ע"ז כתוב, והצלתי אתכם מעבודתם. ואם יכול להיות שיֵצאו וינצלו, אבל לא תהיה להם גאולה. וע"ז כתוב, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה. ואם לא יקבלם לעם, ע"ז כתוב, ולקחתי. ואם תאמר, כשיקבלם לעם, לא יביאם לארץ, ע"ז כתוב: והבאתי אתכם אל הארץ.

כְּלָל וּפֶרַט

אֵין חוֹפֶשׁ הָפְּרָט, אֶלָּא בְּיַחַס שֶׁלּוֹ לָכְּלָל.

הראש הוא בחינת הכלל, אותו ניתן להשיג ע"י ביטול הגאווה. הלב, הגוף הוא הפרט אותו ניתן לתפוס בתנאי שהוא כפוף לכלל, ויש להשתלם בשניהם כאשר האמונה הראשונית היא שיש בורא לעולם שהוא הסיבה והוודאי הראשונים. ידיעה זו מחייבת שהפרט כפוף לכלל, ופרט לבד העומד בפני עצמו הוא בחינת מוות.

לאדם שיש פרטים רבים, או ידיעות והרגשות רבות – אך אינו יודע לאיזה כלל לחברם, הפרטים לא יועילו, אלא ההיפך ירחיקו אותו מהשגה.

מכאן החשיבות העצומה בבואנו ללמוד, לנסות קודם להחזיק בהשקפה הכללית, לפני הכניסה לפרטים.

עלול אדם ליפול למחשבה שלעולם לא ייצא מעבדות מצרים, דהיינו מהשעבוד העצמי לאנוכיות והרצון לקבל שלו, ולהרגיש חלילה שלא ניתן להגיע לשלמות. אך כאשר יקבל החלטה אמונית, שכל דבר קשור ומיוחס לכלל, לקב"ה, ימצא כאן כוח ונחמה גדולים, ומנוף לצאת לחירות מהרצון לקבל.

נה) וִידַעְתֶּם  כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם,  מצווה זו הראשונה לכל המצוות, כי התחלה ראשונה של כל המצוות, הוא לדעת את הקב"ה בבחינת כלל. לדעת שיש מושל עליון, שהוא אדון העולם, וברא כל העולמות, שמים וארץ וכל צבאם. וזה הוא כלל. וסוף הכל הוא בפרט, לדעת אותו בפרט.

נו) כלל ופרט, הוא ראש וסוף, דכר ונוקבא, זו"ן, כאחד. כי ז"א נקרא כלל והנוקבא נקראת פרט. נמצא אדם העוסק במצוות בעולם הזה, עוסק בכלל ופרט. שהם ראש וסוף של המצוות. ונמצא האדם בעולם הזה, שהוא כלל ופרט, שצריך להשתלם בשניהם. ותיקון עולם הזה הוא כלל ופרט, שהכלל, ז"א, יהיה מיוחד בפרט, נוקבא. משום זה, תחילת הכל לדעת שיש מושל ודיין בעולם, שהוא אדון כל העולמים, וברא את האדם מעפר, ונפח באפיו נשמת חיים, שזה הוא בדרך כלל.

נז) כשיצאו ישראל ממצרים, לא היו יודעים את הקב"ה. כיוון שבא אֲליהם משה, לימד אותם מצווה ראשונה הזו, שכתוב: וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם. ולולא מצווה הזו, לא היו ישראל נאמנים לה', גם אחר כל אלו הניסים והגבורות, שעשה להם הקב"ה במצרים.

לאחר שידעו מצווה זו בדרך כלל, נעשו להם ניסים וגבורות, שכבר היו בטוחים, שיאמינו בה' על ידיהם. כמ"ש: ויאמינו בה' ובמשה עבדו.

נח) ולסוף ארבעים שנה, שכבר השתדלו בכל המצוות שבתורה, שלימד אותם משה, בין אלו שנוהגים בארץ, בין אלו שנוהגים בחוץ לארץ, אז לימד אותם בדרך פרט. כמ"ש: וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ. היום בדיוק, מה שלא היה להם רשות לדעת מקודם לכן, כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים. זהו ידיעה בדרך פרט. במילה, פרָט, כמה סודות וסתרים יש בה. והכתוב, יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים, עם הכתוב, וִידַעְתֶּם  כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הכל דבר אחד, אלא זהו בכלל וזהו בפרט.

ז"א נקרא כלל, והמלכות נקראת פרט. המוחין המקובלים (נמשכים) מז"א הם אור החסדים. והמקובלים מהמלכות הם אור החכמה. מתחילה צריכים להמשיך מוחין מכל המדרגות דז"א, שהוא כלל. ולבסוף ממשיכים את החכמה מן הנוקבא, שהיא פרט. אמנם פרט, אין הכוונה מן המלכות בלבדה, אלא כלל, פירושו מז"א לבדו, ופרט, פירושו מז"א ומלכות ביחד, כלל ופרט ביחד.

כיוון שבא אֲליהם משה, לימד אותם מצווה ראשונה הזו, שכתוב, וידעתם כי אני ה' אלקיכם, כלומר, שהמשיך לישראל מוחין דז"א בסוד הדעת, שעליו נאמר, וידעתם כי אני ה' אלקיכם, שהוא כלל, לשון עתיד. כי מוחין אלו הולכים ונמשכים תמיד בכל יום, בכל תפילה ובכל מצווה, עד שבאים על שלמותם. ואז לימד אותם משה באורח פרט, וידעת היום וַהֲשֵבוֹתָ אל לבבֶך, כי ה' הוא האלקים, לשון הווה. היום, שבאתם לשלמותכם ולא מקודם לכן. ולולא מצווה הזו, המוחין מדעת ז"א, שהמשיך אותם לישראל מתחילה, כמ"ש וידעתם כי אני ה' אלקיכם, לא היו ישראל נאמנים לה', גם אחר כל אלו הניסים והגבורות. שהיו אומרים

שמעשה כישוף הוא. אלא ע"י שהשיגו המוחין מדעת דז"א, הכירו בניסים, שמאת ה' הם באים, ובאו על ידיהם לאמונה שלמה, כמ"ש, ויאמינו בה' ובמשה עבדו.

והכל דבר אחד, אלא זהו בכלל וזהו בפרט. כאן נאמר, וידעת היום, כי ה' הוא האלקים. ושם נאמר, וידעתם כי אני ה' אלקיכם. כי אין חילוק ביניהם, אלא מה ששָם באה הידיעה מן הכלל, ז"א, וכאן באה הידיעה מן הפרט, המלכות. שם הוא התחלה, וכאן הוא הסוף והשלמות.

נט) כתוב: יִרְאַת יְהוָה, רֵאשִׁית דָּעַת. והמלכות, פרט, נקראת יראת ה'. ועם זה נאמר בה ראשית. הרי שהפרט הוא ראשית, ולא הכלל? כאן המדובר בדרך פרט עצמו. כלומר, ראשית של הפרט, שצריכים לדעת מתחילה מי הוא יראת ה'. אבל ראשית הכל הוא הכלל ולא הפרט. ואע"פ שיש לאדם לירא ממנו, מטרם שידע וישיג את יראת ה', ולמה כתוב, יִרְאַת יְהוָה, רֵאשִׁית דָּעַת, שמשמע שצריכים תחילה לדעתו. כי כאן כתוב, ראשית דעת, שפירושו, שתחילה יש לירא מפניו, וע"י יראה באים לראשית דעת. ולדעת אותו, כי יראת ה' הוא ראשית, לדעת אותו בדרך פרט.

תגיות: כלל ופרט, פרט כפוף לכלל

שיעור שמע:

שאלות לחזרה ושינון זהר וארא טז-יח
1. מדוע אין המוחין נשלמים אלא ע"י הכלי שהיה להם מקודם הכרעת המוחין?
2. מדוע נצרכת השלמת המוחין ע"י הכלי של הדרום מהצפון, והצפון מהדרום ואולם של המזרח לא נצרך לאותה השלמה?
3. כיצד נעשה הזהב, הכסף, הנחושת והברזל?
4. מהם המתכות שנולדו מהעפר ובמה הם שונים מאלו שנולדו מלמעלה דהיינו מאש, רוח ומים שבאו לעפר?
5. על מה הוא עיקר קיום העולם ומדוע?
6. מהי החשיבות הגדולה של החלוקה לי"ב בבחינת י"ב אבנים וי"ב בקר שמתחת לים וי"ב אבני השהם וי"ב שבטים וכו'?
7. כיצד עפ"י רשב"י באות נ' נבדק האדם שאין בו רמיה?
"הסול

וָאֵרָא טז-יח

אַרְבַּע יֶסּוֹדוֹת אֵשׁ רוּחַ מַיִם וְעָפָר.

עַל הָאָדָם לָהַפוֹך אֶת לִיבּוֹ לְלֵב זָהָב

לשם כך עליו לשלב בין תכונת העפר שבנפשו, דהיינו הרצון לקבל, עם כוחות השפעה מופשטים הבאים מלמעלה, ובכך למלא תפקידו.

הבסיס הנפשי הוא רצון לקבל, ובמפגש עם כוחות כמו מחשבה, הרגשה, דמיון נוצרת מציאות חדשה, שהם מעין מלאכים – כוחות לפעולה.

המפגש הנפשי בין הרצון לקבל (העפר) לבין הצדדים הנוספים שבאים מלמעלה מוליד בחינת מתכות. מתכת בטִבעָה היא דין המשקף את הקשר בין הכוח השמימי לבין הרצון.

בסיס הברזל הוא מעין דומם, נחושת כבר קל יותר לעבד, מעליה הכסף שבסיסה מים/חסד אשר בעירוב עם העפר – יכול להביא להתחברות, לכיסופים נפשיים לקשר. הזהב הוא היופי הפנימי שבא מהמפגש עם העפר לאש.

מב) כעין זה, עושה הצפון את הזהב. כי מצד תוקף האש, נעשה הזהב. שכתוב, מצפון זהב יֶאֱתֶה. כי האש נאחז בעפר ונעשה זהב. וכתוב, ועפרות זהב לו. וזה שניים כרובים זהב.

כי האש היא דינים דקטנות הבינה. וכשמתחברת האש הזו עם העפר, יורד המסך מבינה בחזרה למקומו, ומתגלה החכמה בעפר, במלכות. והוא הזהב. וכמ"ש מצפון זהב יֶאֱתֶה. כי שם מלובשת האש. וזה שניים כרובים זהב, שנמשכו בהם המוחין דחכמה, הנקרא זהב. אמנם בלי עפר אין זהב, כי אין החכמה מתגלה זולת במלכות. כמ"ש: ועפרות זהב לו.

מג) מים נאחזים בעפר. והקרירות של העפר בלחות של המים עושה כסף, שהוא אור החסדים שבדרום, המושפע ממעלה למטה. וכשמתחבר עם הקר ויבש שבעפר, מתבטל היבש שבעפר, ונעשה לח, כלומר נוזלים ממעלה למטה. ומדרגה זו של העפר, נקרא כסף.

עתה הרי העפר נאחז בב' הצדדים, בזהב ובכסף, וניתן ביניהם. הרוח אוחז במים ואוחז באש, להיותו קו אמצעי, ומוציא את שניהם כאחד, שנקרא עין נחושת קָלָל. ועפר, כשהוא בפני עצמו בקר ויבש שבו, יוצא ממנו ברזל. והסימן שלך אם קהה הברזל. והעפר, המלכות, נקראת יד כהה. כי המלכות היא תפילין של יד.

מד) ועפר הזה נאחז בכולם, באש רוח מים. וכולם עושים בו בדומה להם. שהאש מוציא בו זהב, שהוא דומה לו. והמים הוציאו בו כסף, שהוא דומה לו. בלי עפר אין זהב כסף ונחושת, כי כל אחד ואחד משאיל לחברו משלו, כדי להתקשר זה בזה. והעפר נאחז בכולם, משום ששני הצדדים אש ומים נאחזים בו, שהקר שבו נאחז במים, והיבש שבו נאחז באש. והרוח, ז"א, נקרב אליו, משום שכולל אש ומים, ועושה בו מעשהו. כי גם הרוח כולל אש ומים, שהחום שבו הוא מאש, הלח שבו הוא ממים. הבסיס של הכל הוא העפר, הרצון לקבל.

מה) נמצא, כשעפר התחבר עימהם, עם אש מים רוח, שהוציאו בו זהב וכסף ונחושת, השיג העפר כוח, והעפר עשה והוליד מתכות אחרות, בדומה לזהב כסף ונחושת. כעין הזהב מוליד העפר פסולת הזהב, ירוק כמו זהב ממש. כעין הכסף מוליד עופרת. כעין הנחושת מוליד בדיל. כעין הברזל הוליד ברזל בברזל יחד. שמשמע שיש שני מיני ברזל.

מו) אש רוח מים עפר אחוזים זה בזה, קשורים זה בזה, ואין בהם פירוד. ולפיכך, זהב כסף ונחושת, שיצאו מהם, אין בהם פירוד. אבל עפר, גם כשהוא מוליד אחר כך את פסולת הזהב העופרת הבדיל והברזל, הם אינם מתקשרים זה בזה, כמו זהב כסף נחושת, שיצאו מאש מים ורוח, המחוברים בעפר. אלא כמ"ש, ומשם יפרד, והיה לארבעה ראשים, ובאלו יש פירוד.

מז) כשהעפר הוליד בכוח ג' עליונים, הוציא ארבעה נהרות, ששם נמצאים אבנים יקרות. ובמקום אחד הם, בנהר פישון, שיצא מכוח האש שבעפר. ואֵלו אבני ייקר הן י"ב, והן לד' רוחות העולם, ג' לכל צד, כי כשנכללים זה בזה, יש בהן רק ג' לכל אחד, מאש מים רוח עפר, ולא ד' לכל צד, משום שהעפר אינו מאיר מעצמו, אלא רק מקבל בלבד. והם כנגד י"ב שבטים, שכתוב, והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל, שתים עשרה על שמותם. ואלו הם י"ב בָּקָר, העומדים תחת הים שעשה שלמה.

מח) כל ארבע בחינות, אף על פי שמקושרים זה בזה, והם קיומו של העולם, מכל מקום קיום העולם בעיקר הוא הרוח, משום שהכל מתקיים בשבילו. והנפש מתקיימת ברוח, שאם יחסר הרוח ממנה אפילו רגע אחד, אין הנפש יכולה להתקיים. שכתוב: גם בלא דעת נפש לא טוב, שהדעת הוא הקו האמצעי, שנקרא רוח. אדם חייב דעת, שבלעדיה אין לו קיום.

מט) אלו י"ב אבנים, הם י"ב בָקָר שמתחת הים שעשה שלמה. כי הנוקבא נקראת ים, והיא עומדת על י"ב בקר, שהם ארבע בקר הכלולים כל אחד מג', שבעולם הבריאה. ומכונים בקר, להיותם בשליטת השמאל, פני שור. ומשום זה לקחו אותם י"ב הנשיאים, שנאמר, כל הבקר לעולה שנים עשר פרים. סוד החלוקה של י"ב מתארת את גדלות הנקבה, המלכות – גדלות שיכולה להביא את ההשתוקקות לזיווג עם הזכר.

נ) אמר רבי שמעון: כשברא הקב"ה את האדם, כלומר גופו, נברא מעפר בית המקדש שלמטה (ומעורב בבינה), המלכות. מעפר בית המקדש של מעלה, הבינה, ניתנה בו הנשמה. וכמו כשנברא מעפר שלמטה נתחברו בו, בעפר, ג' יסודות העולם, אש רוח מים של מטה, כך כשנברא מעפר של מעלה, נתחברו בו, בעפר הזה, ג' יסודות העולם, אש רוח רוח מים של מעלה. והאדם נשלם בגוף ונשמה.

אדם שזוכה להכליל את בחינת העפר שבו – הרצון לקבל עם השפעה, ממלא הוא את תפקידו, אך אם לוקח את רצונותיו למקום אחר, הוא ברמייה עצמית

נא) משה נשלם יותר מן האבות, משום שדיבר עימו הקב"ה ממדרגה יותר עליונה מכולם, ממדרגת האבות. ומשה היה פנימי של בית המלך, ז"א, הדעת, שהוא פנימיות ז"א על כן כתוב: וָאֵרָא, אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.

תגיות: יסודות הנפש,

שיעור שמע:

שאלות לחזרה ושינון זהר וארא ז-ט
1. מהם הצבעים בחג"ת דז"א שאינם מאירים?
2. באיזה תנאי כן מאירים הצבעים של ז"א במלכות?
3. באיזה תנאי מאירים הצבעים של חג"ת דז"א ללא המלכות?
4. הבדל בין 3 סוגי ראיות של משה רבינו של האבות ושל שאר בני העולם? והסבר ראיות אלו כיצד הם נוגעים לעבודת נפש?
5. מדוע כתוב וארא כאשר מדובר באספקלריא שאינה מאירה ועל שם הויה משתמש במושג ידיעה?
6. כיצד צדיק מדבר ומדוע הביא זאת כאן רבי אבא?

וָאֵרָא ז-ט

צְבָעִים שֶּׁנִרְאִים וצְבָעִים שֶׁאֵינָם נִרְאִים

הָעוֹסֵק בֶּהָפָצַה מֶקָּיים מִצְווֹת הַשָׁבַת אָבְדָה.

מי שזוכה ומסכים לוותר על גאוותו, ויכול לקלוט משהו מהפירושים של חכמי ישראל, חובה עליו להפיץ לאחרים, כפי שמלמד החכם באדם (משלי ג כז) אַל-תִּמְנַע-טוֹב מִבְּעָלָיו,  בִּהְיוֹת לְאֵל יָדְךָ לַעֲשׂוֹת.  אַל תֹּאמַר לְרֵעֲךָ, לֵךְ וָשׁוּב וּמָחָר אֶתֵּן וְיֵשׁ אִתָּךְ. הטוב הזה, היא התורה השייכת לכל יהודי, ובעצם העוסק בהפצה מקיים מצוות השבת אבדה ולא מונע את הטוב מבעליו.

כאן מלמד על צורת הראיה של האדם וכיצד יוכל להשיג את האמת דרך היסודות עליהם מושתת העולם, ג' האבות. שורש אברהם שבנפש, צבע לבן עולם חסד יבנה, אדום יצחק, וירוק יעקב.

אין אדם יכול לראות את הכלל, אלא דרך פרטיו. אך בעזרת תכונת משה שבנפש, כוח האמונה והיכול להפשיט את הדברים, ניתן להסתכל פנימה.

אדם רגיל רואה פרטים בחוץ, ומנסה לתרגם אותם למציאות הנמצאת בתוכו. משה זכה לראות ישר לתוך הפנימיות. האבות ראו דרך המלכות, כלומר ראו בחוץ וידעו לתרגם נכון כיצד נראה הפנימי. שאר בני העולם רואים רק בחוץ, ולא ידועים לקשר זאת לנקודה הפנימית, לכן עליהם להאמין לדעת חכמים. כמו כן רבי שמעון זכה לראות פנימה ממש.

המון העם חיים בחושך החיצוני של העולם הזה, וכל מה שיכולים לעשות, זה ללכת אחר פיקח, צדיק שרואה ורועה אותם באמונה למטרה. לכן גאוותן הוא למעשה עיוור, מאחר וחייב כל אחד לוותר על עצמו ולקבל דעת חכמים בכדי להבין משהו. צדיקים שרואים פנימה יכולים לכתוב פירושים לתורה, הם המשכילים שמשכילים כזוהר הרקיע.

כא) יום אחד היה רבי שמעון יושב, ורבי אלעזר ורבי אבא עמו. אמר רבי אלעזר: כתוב, וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב. מהו וארא? ואדבר היה צריך לומר.

כב) יש צבעים הנראים, ויש צבעים שאינם נראים. אלו ואלו הם סוד עליון של האמונה. ובני אדם אינם יודעים אותו ואינם מסתכלים בו. ואלו צבעים הנראים לא זכה בהם אדם, עד שבאו האבות והשיגו אותם. ועל זה כתוב, וארא, שראו אלו צבעים הנראים.

חג"ת דז"א, שהם ג' קווים שלו, יש להם ג' צבעים, לבן אדום ירוק. ואילו חג"ת מכונים גוונים. ומהם נמשכים ג' הקווים למלכות בהארת החכמה, המכונה ראייה. אמנם חג"ת במקומם עצמם הם מכוסים ונעלמים מחכמה, ואינם מאירים אלא באור החסדים. והוא מטעם, כי חפץ חסד הוא, כי להיותו נמשך מבינה, הוא אוהב החסדים יותר מחכמה. ונמצא שרק ג' הגוונים הנמשכים למלכות, המה מאירים בהארת החכמה, המכונה ראייה. וע"כ הם מכונים גוונים הנראים, כלומר, שיש בהם חכמה. אבל ג' הגוונים שבמקומם עצמם בז"א, הם גוונים שלא נראים, שאין בהם חכמה, המכונה ראייה.

ואֵלו הנראים, לא זכה בהם אדם עד שבאו חג"ת דז"א, הנקראים אבות, האירו ג' הצבעים שלהם אל המלכות. ושם במלכות נעשו גוונים המאירים, שבה מתגלים ג' הצבעים בהארת החכמה. אבל בעודם בז"א הם סתומים ואינם נראים, כי החסדים שבו מכוסים מחכמה. אם זוכים להשיג את המלכות, שאליה מאירים הגוונים, אזי הצבעים המכוסים במקומם נראים, וכך הצליחו האבות לראות, מפני שהשיגו חסדים אלו במלכות, דהיינו בלב. רק משה יכול היה להשיגם במקומם מתוך אור ישר, והאבות מתוך היקש, מתוך אור חוזר.

כג) הצבעים שנתגלו הם של אל שדי, המלכות, שהם המראה של צבעים העליונים, שבחג"ת דז"א. ואלו הם צבעים הנראים, שיש בהם חכמה. והצבעים שלמעלה, שבחג"ת דז"א, הם סתומים שאינם נראים, שאין בהם חכמה אלא אור החסדים בלבד. לא עמד איש עליהם, להשיגם שם בז"א, חוץ ממשה. ועל זה כתוב, ושמי הויה לא נודעתי להם (למעלה מחזה), שלא נתגליתי להם בצבעים עליונים, שבחג"ת דז"א, הנקרא הויה. ואם תאמר, שהאבות לא היו יודעים השם הויה, שהוא חג"ת דז"א, זה אי אפשר כלל, כי האבות הם מרכבה לחג"ת דז"א, אלא היו יודעים מתוך אלו הצבעים שנתגלו במלכות. שהידיעה והשגה שלהם לא הייתה מחג"ת הסתומים שבז"א, אלא רק אחר שנמשכו המראות דחג"ת אל המלכות. ושם, במלכות הייתה ידיעתם והשגתם. כי שם הם מתגלים בהארת החכמה. אבל במקומם עצמם הרי הם סתומים מחכמה.

כד) וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ, כְּזֹהַר הָרָקִיעַ (חוכמה דצמצום ב' – אלו נשמות הצדיקים מזו"ן דאצילות). המשכילים, זה אותו חכם שיסתכל מעצמו בדברים עליונים, שאין בני אדם יכולים לדבר בהם בפה מרוב גובהם. והם הנקראים משכילים. הרקיע, זהו רקיע של משה, העומד באמצע, כלומר ז"א, שהוא קו אמצעי, הכולל גם את שני הקווים, ימין ושמאל. וזוהר זה שלו, הוא סתום ואינו מגולה בחכמה, שנקראת זוהר. אבל האור שלו גדול מהצבע שלו, הכולל כל ג' הצבעים, עומד ומאיר על הרקיע, שאינו מאיר, המלכות. שהצבעים נראים בו, כי מאיר בחכמה, הנקראת ראייה. ואלו הצבעים, אע"פ שנראים בו, אינם מאירים כזוהר של אותם שהם בצבעים סתומים, צבעים דז"א, הנקרא רקיע המאיר.

כה) ארבעה אורות הם. שלושה מהם, חג"ת, סתומים. ואחד, המלכות, נגלה. ואלו הם:

א. אור המאיר, חסד וקו ימין.

ב. אור המזהיר, גבורה וקו שמאל, מאיר כזוהר השמים לטוהר. וע"כ נקרא מזהיר, מפני ששורש החכמה הוא מקו שמאל, המקבל משמאל דבינה, והארת החכמה מכונה זוהר.

ג. אור ארגמן, ת"ת וקו אמצעי, הלוקח כל האורות, שקו אמצעי כולל הימין והשמאל.

ד. האור שאינו מאיר, המלכות, מסתכל אל אלו ג' אורות ולוקח אותם.

ואלו האורות נראים בו, כמו העששית, שהוא לוח מתכת המבריקה, שעומדת כנגד השמש, והשמש נראה בה. כן נראים במלכות ג' אורות דז"א, הנקרא שמש. ומבחינה זו נקראת המלכות עששית, המקבלת משמש והשמש נראה בה.

כו) ואלו ג' אורות הם סתומים במקומם בז"א, ועומדים על אור זה הרביעי שנתגלה, שהוא המלכות. שג' האורות נמשכים לאור הד', ששם מתגלים ג' האורות, ומאירים בחכמה. וסוד הזה הוא העין.

בעין יש ג' צבעים, לבן אדום ירוק, שנתגלו בהארת חכמה ורשומים בו, באור הד' שבו, שהוא השחור שבעין. וכולם אינם מזהירים, משום שעומדים באור שאינו מאיר. כי עיקרם הוא השחור שבעין, שהוא המלכות. והוא מראָה שאינה מאירה.

אישון העין מגלה מבחוץ את מה שישנו פנימה.

ואלו ג' הצבעים שבעין, הם כמו אלו ג' צבעים

דז"א, הסתומים העומדים עליהם. שהם בחינת ג' קווים דז"א, אלא שמאירים ומתגלים במקום המלכות. ואלו הם שניראו אל האבות, כדי לדעת ולהשיג אלו ג' הסתומים שבז"א, המתגלים מתוך אלו שאינם מאירים, כלומר הג' שבמלכות. ואלו המִזְדַהרים והם סתומים, שהם הג' שבמקום ז"א, נתגלו למשה ברקיע שלו. ואלו עומדים ומשפיעים על אלו ג' צבעים הנראים בעין. על אלו הניראים אל האבות.

כז) והרוצה לראות ג' הסתומים שבז"א, אומרים לו, סתום עיניך, שלא ימשיך חכמה, המכונה עיניים, ותסבב את גלגלך שבעין, על ג' מקומות חולם שורוק חיריק, הממשיכים ג' קווים חג"ת. ובזה יתגלו אלו ג' גוונים דז"א, המאירים בחסדים, שמזדהרים מזוהר קו שמאל. אבל הם סתומים ומכוסים, משום שלא ניתן רשות לראות אלא בעיניים סתומות, כי הם ג' צבעים הסתומים העליונים שבז"א, העומדים ומשפיעים לאלו ג' צבעים הניראים במלכות, שאינם מאירים.

כח) משה זכה במראה המאירה, שהם ג' קווים דז"א, העומדת ומאירה על מראה שאינה מאירה. שאר בני העולם זכו במראה שאינה מאירה, המלכות. והאבות היו רואים, מתוך אלו ג' צבעים המתגלים במלכות, את אלו ג' הצבעים הסתומים העומדים עליהם, ומאירים להם, שהם ג' קווים דז"א, ג' הניראים במלכות, אינם מאירים. ונמצא שגם האבות השיגו את החג"ת דז"א. אבל לא ממקומם בז"א, כמו משה, אלא מתוך חג"ת המקובלים במלכות וניראים שם. וע"כ כתוב, וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, באלו ג' צבעים הנראים במלכות, הנקראת אל שדי.

כט) ושמי הויה לא נודעתי להם. אלו הם צבעים העליונים הסתומים והמאירים, שהם חג"ת דז"א, הנקרא הויה, שזכה בהם משה להסתכל בהם. וזהו, שהעין היא פעם סתומה ופעם פתוחה ומגולה. אם היא סתומה, היא רואה מראָה המאירה, שהוא חג"ת דז"א. ואם נתגלתה, רואה המראה שאינה מאירה, שהיא המלכות.

וע"כ כתוב, וארא, שהיא בַמראָה שאינה מאירה, בניגלה, שג' הצבעים נראים בה, ובה כתוב ראייה. אבל במראה המאירה, ז"א, שהוא סתום, שאין בו ראייה, כתוב בו ידיעה, שכתוב, ושמי הויה לא נודעתי. ולא כתוב, לא נראיתי. כי אין ראייה אלא במלכות.

ל) רבי אבא פתח: וַאֲמַרְתֶּם כֹּה, לֶחָי; וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ שָׁלוֹם. ואמרתם כה לחי, כן ראוי להיות עושר וכבוד לאיש חי, לאיש צדיק. וכי דוד לא היה יודע את נָבָל, שהוא רשע, שהוא אמר בשבילו, לומר לו, כה לחי? אלא אותו יום, יום טוב של ראש השנה היה, והקב"ה יושב בדין על העולם. ובשביל הקב"ה אמר, ואמרתם כה לחי, כדי לקשר כה, המלכות, לחי, היסוד דז"א, שכל החיים תלויים בו. ואתה שלום, ואתה, כדי לקשר קשר האמונה, המלכות, הנקראת אתה, בז"א, שנקרא ו', ע"כ כתוב ואתה עם ו'. כה היא המלכות, לחי הוא הקב"ה, יסוד דז"א, כלומר דוד דיבר אל השם.

לא) מכאן לומד שלאדם רשע אסור להקדים שלום. ואם הוא מוכרח להקדים לו שלום, יקדים לו שלום כמו דוד שברך את הקב"ה, והיה נראה שבשביל נָבָל אמר. ואם תאמר שרמאות הייתה, אינו כן. כי כל מי שמעלֶה דבריו אל הקב"ה, ונראה שבשביל האדם אמר, אינו רמאות. משום שכך דרכם של צדיקים, שמדברים לאדם, כפי הנדמה, אבל הם מעלים דבריהם אל הקב"ה. כדי לקיים הכתוב, שיוויתי ה' לנגדי תמיד. ומי שמקדים שלום אל צדיק, הוא שווה, כמו שמקדים שלום אל הקב"ה.

תגיות: ראיית כלל דרך הפרטים, להקדים שלום.

וָ

שיעור שמע:

שאלות לחזרה ושינון בזהר וארא עה-עו
1. מהי תכונת הרוח ובאיזה צד הוא עומד?
2. מה תכונת העפר ובאיזה צד הוא עומד?
3. מה מיוחד בצד הרוח שהוא המזרח? ומדוע המזרח הוא חם ולח?
4. הסבר מדוע עפר הוא קר ויבש?
5. אילו ג' מיני כינויים יש אל ה-ד' בחינות?
6. אילו ב' דינים יש ואילו ב' בחינות בדרך השפעה? כיצד הם משתלבים זב"ז שיוצאים מהם ד' זוגות?
7. כיצד מנצח הדרום את הצפון ומה התוצאה מכך?
8. מדוע נעשה ההפך בין המוחין והכלים?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

וָאֵרָא יג-טו

אַרְבַּע יֶסּוֹדוֹת אֵשׁ רוּחַ מַיִם וְעָפָר.

עָשִׂיָיתּ חִיבּוֹרִים, הוּא כֹּחַ הַבְּרִיאָה שׁבָּאדַם.

גוף האדם בנוי מארבע יסודות, ובהתאם ארבע תכונות נפשיות. הניגוד בין התכונות מחייב לזווגם ולחברם כראוי. צד הבורא שבאדם מסוגל לשאת הפכים ולהביא לשילובם.

בניגוד לטבע הרגיל של פרטיות ונפרדות איתו נולד האדם, עליו לבנות את רצונותיו ולתקנם ע"י מיזוג נכון של מידותיו. עיקר התיקון הוא הכללת הרצון לקבל משמאל, בחסד והשפעת הימין, מבלי לבטל את השמאל. שלמות וניצחון איננה תבוסת אחד הצדדים, אלא שילובם הנכון, דהיינו שלום המקיים גם שֹכֶל וגם רגש ומביא להארת שניהם. התוצאה היא קניית טבע חדש.

קו אמצעי הוא המזרח, היודע לחבר את התכונות המשותפות הטובות לימין ושמאל. המים והאש יכולים להתנגד זה לזה, ובמקום לקחת מהאש את הצד השורף, לוקח קו אמצעי תכונת "חם" בלי היובש, ומהמים במקום את תכונת הקרירות שבהם, לוקח את תכונת "לח" וכך יכול למזגם. אומר הזוהר אדם שחולם על סיר מים על האש – סימן הוא לשלום, מפני שהסיר מחבר מים ואש. וכך למעשה האדם במצב של חיכוך פנימי, בין שמאל לימין, בין דין לחסד, בין רצון לקבל לרצון להשפיע, ועליו להביא את כל תכונותיו לשלום בקו אמצעי.

בניגוד למחשבה הרווחת, הבנה שכלית בלבד, אך אינה מועילה ללא התפשטות ללב.

תגיות: נשיאת הפכים, תיקון המידות, תכונות הנפש

הרוח העומד בצד מזרח. המזרח חם ולח. וכן הרוח הוא חם ולח. ומשום זה הוא אוחז בב' הצדדים, כי האש הוא חם ויבש, והמים קרים ולחים. נמצא הרוח, שהוא חם ולח, שהצד החם שבו אוחז באש, והצד הקר שבו אוחז במים. וע"כ עשה שלום ביניהם וביטל את המחלוקת של אש ומים.

מ) עפר הוא קר ויבש, וע"כ מקבל עליו את כולם, את האש והמים והרוח. וכולם עושים בו את עבודתם ומקבל מכולם, כדי להוציא בכוחם מזונות לעולם. כי העפר נאחז במערב, שהוא קר ויבש. קר שבעפר נאחז בצפון, הקר והלח, כי הקר נאחז בקר, וע"כ הצפון נאחז מצד זה במערב. הדרום שהוא חם ויבש, נאחז היבש שלו ביבש שבמערב שבצד האחר שבמערב. ונאחז המערב בב' הצדדים.

מא) וכן נאחז הדרום במזרח, כי החום שבדרום נאחז בחום שבמזרח. וכן נאחז המזרח בצפון, כי הלח שלו נאחז בלח שבצפון. עתה נמצא:

דרומית מזרחית, שקשורים זה בזה על ידי החום שבשניהם.

מזרחית צפונית, ע"י הלח שבשניהם. צפונית מערבית, הקר שבשניהם.

מערבית דרומית, ע"י היובש שבשניהם. וכולם כלולים זה בזה, שמשתלשלים אחד בחברו הנה מובאים כאן ג' מיני כינויים אל ד' הבחינות חו"ג תו"מ, שהם ג' קווים, הנמשכים מג' נקודות חולם שורוק חיריק, ומלכות המקבלת אותם:

א. דרום, צפון, מזרח, ומערב,

ב. אש, מים, רוח, ועפר,

ג. חם ויבש, קר ולח, חם ולח, קר ויבש. וצריכים להבין פירושם וההפרש שביניהם.

הדרום נחשב לחסד, מים. והצפון לגבורה, אש. והמזרח לת"ת, רוח. והמערב לעפר, מלכות. אש הוא גבורה ודינים. מים הוא חסד. רוח ממוזג מחסד ודין. עפר מלכות. ומוסיף, שבכל אחת מאש רוח מים עפר יש שתי בחינות:

האחת, תורה על מידת הדין שבה,

השנייה, תורה על דרך השפעה שלה.

ונודע, שיש ב' בחינות דינים:

א. דינין דנוקבא, הבאים מחמת המסך שבמלכות, המכונים חום.

ב. דינין דדכורא, הבאים מחמת המשכת הארת החכמה משמאל ממעלה למטה, שמקפיאים האורות ואינם נמשכים למטה, המכונים קר, כמ"ש, מבטן מ"י יצא הקרח. וכן ב' בחי' בדרך ההשפעה:

א. ממטה למעלה, שהוא בחי' שפע של ו"ק חסר ג"ר, ונקרא יבש, שאינו נמשך למטה.

ב. מלמעלה למטה, שהוא בחי' שפע של ג"ר, הנקרא לח, נוזלים הנמשכים ממעלה למטה.

כי האש, בה תוקף החום, דינים דנוקבא הבאים מחמת המסך. ויובש שלו תקיף, שהשפע שבו, שהולך ממטה למעלה ואינו נשפע למטה, וכמו יבש הוא כלפי מטה. והמים הם קר ולח. כי הדינים שבהם אינם אלא דינים דדכורא, המכונים קרח וקיפאון. אבל כשמתוקנים הם מאירים מלמעלה למטה כמו נוזלים. וזה נקרא לח. והרוח חם ולח, כי יש בו דינים דנוקבא, המכונים חום, ומכל מקום, השפע שלו הוא בחינת ג"ר, ונשפע ממעלה למטה, המכונה לח, כלומר נוזלים. והעפר קר ויבש, שיש בו דינין דדכורא, המכונה קר. ואינו מאיר אלא ממטה למעלה, ואינו נוזל כלום למטה, המכונה יבש, שהוא הארת ו"ק. הרי שמבאר מבחינת הדין ומבחינת השפע, שבד' בחינות אש מים רוח ועפר.

מי גרם להתחלקות הדינים והשפע בין ארבע הבחינות בשיעורים הללו? ד' הבחינות, דרום צפון מזרח מערב, או הפנימיות שלהם, אש מים רוח ועפר, נמשכות מג' הנקודות: חולם שורוק חיריק ומלכות המקבלתם. וד' הבחינות היוצאות בבינה, שכל מוחין דזו"ן דאצילות ובי"ע יוצאים משם. תחילה צריכים להמתיק המלכות בבינה, ומעלים המלכות למקום בינה, ואז יוצאים שם הו"ק, קטנות. כי אז נבקעת המדרגה לב' חצאים, אשר כתר וחכמה נשאר במדרגה, והמלכות שעלתה תחתיהם מסיימת את המדרגה, ובינה וזו"ן של המדרגה נופלים לחוץ המדרגה, למדרגה שמתחתיה.

וזה החולם, כלים דפנים, צד ימין, שיש לה ב' כלים כתר וחכמה וב' אורות רוח ונפש, וחסרה ג"ר, מחמת החיסרון של ג' כלים בינה וזו"ן, שנפלו מן המדרגה. ובעת ההיא היא נבחנת לאש, שהיא חם, כלומר דינים דנוקבא, הנמשכים מן המסך דמלכות שבקע המדרגה. וגם נבחנת ליבש, כלומר שהאורות נמשכים בה ממטה למעלה, שכלפי מטה נחשבת ליבש. ונתבאר למה האש, הנמשך מחולם, הוא חם ויבש ודרום.

ועתה נבאר נקודת השורוק. ע"י מ"ן נמשכת הארת ע"ב ס"ג דא"ק, שבהם שולטת המלכות דצ"א, העומדת במקומה אחר סיום ז"א. והארה זו מורידה גם המלכות המסיימת, שעלתה למקום בינה, ומחזירתה למלכות. ואז אותם בינה וזו"ן, שנפלו מן המדרגה מחמת עלייתה, חוזרים להמדרגה כמקודם. וכיוון שכבר נמצאו ה' כלים כח"ב זו"ן במדרגה, מתלבשים בהם ה' אורות נרנח"י, וחוזרת המדרגה לבחי' ג"ר.

אמנם נקודת החולם נשארה כמו שהייתה לפני ירידת המלכות למקומה, ולא נשתנתה מחמת המשכת הג"ר. וכל המשכה חדשה הזו, קבלו הבינה וזו"ן, שחזרו אל המדרגה אחר נפילתם. אלא שנעשו לב' קווים בתוך המדרגה. כי נקודת החולם, שבה כתר וחכמה, נעשתה לקו ימין. ונקודת השורוק, שבה בינה וזו"ן, שחזרו לבחינת ג"ר, ע"י ירידת המלכות למקומה, נעשתה לקו שמאל.

בנקודת השורוק יש שני המשכות:

א. שמשמש להגדיל את החסדים, שמקבל מן החולם. ואז יש שלום גדול ביניהם.

ב. שממשיך אור החכמה ממעלה למטה, אז נעשה מחלוקת ביניהם. כי נקודת השורוק רוצה לבטל את נקודת החולם. וכן להיפך, נקודת החולם רוצה אז לבטל את נקודת השורק. ואז ניקפאים האורות שבשורוק.

ואלו ב' מיני המשכות שבנקודת השורוק, הן במדרגות אברהם, הקריבה למצרים והירידה למצרים.

וצפון, נקודת השורוק, הוא מים שטיבעם קר ולח. נאמר על ההמשכה דמין הא', שאז הוא לח, שנמשך ממעלה למטה כמו נוזלים. ואז הוא קר, שורש לדינים דדכורא, שאם ימשיך ההמשכה של מין הב', תתגבר קרירות ויקפאו המים. אבל כל עוד שהוא בהמשכה של מין הא', אינם נקפאים אלא נוזלים. והם רק קרים, שהוא שורש לקיפאון. והנה נתבאר למה המים הנמשכים מנקודת השורוק הם קר ולח.

ולמה שינה כאן הזוהר משאר המקומות, שדרום אש וצפון מים? מפני שהדרום נמשך מחולם, אש, כלומר חם ויבש. והצפון נמשך משורוק, מים, קר ולח. והכתוב, שדרום חסד, מים, וצפון דין, אש, יתבאר לפנינו.

השורוק, אחר שהשלימה ההמשכה של מין הא', ממשיכה ההמשכה של מין הב', המביאה אותה למחלוקת עם החולם, שאז נקפאים בה האורות, ונסתמת. ואז ז"א עולה למ"ן לבינה, שיש בו מסך דבחי"א, המכונה מסך דחיריק. אשר מסך זה ממעט את נקודת השורוק מג"ר לו"ק, שעי"ז נכנע נקודת השורוק, תחת נקודת החולם, ונעשה שלום ביניהם, שמקיים הארת שניהם, אלא שהימין, דרום, יאיר ממעלה למטה, והשמאל, צפון, יאיר ממטה למעלה בלבד.

ונמצא שנתחלפו המוחין. כי המים שהיו בצפון קר ולח, באו עתה לדרום, שמושפעים שם מלמעלה למטה. והאש שהייתה בדרום, באה לצפון, משום המסך דחיריק, שמיעט אותו מג"ר לו"ק, ויש בו דינים דמסך, ואין המוחין שבו נוזלים ממעלה למטה. וע"כ הוא חם, מחמת הדינים דנוקבא שבמסך דחיריק. והוא יבש, שאינו משפיע עוד מלמעלה למטה, אלא ממטה למעלה בלבד. הרי שמחמת הכרעת קו האמצעי, נתחלפו המוחין. האש, שהייתה בדרום, באה לצפון. והמים, שהיו בצפון, באו לדרום.

ההתחלפות הזה היא רק בפנימיות, במוחין, שנקראים אש ומים. אמנם החיצוניות, שהם הכלים, הנקראים דרום צפון, אינם משתנים כלום, ונשארים כמו שהיו ממקום יציאתם, מטרם הכרעת קו אמצעי, שהדרום היה ונשאר חם ויבש, והצפון היה ונשאר קר ולח. ומחמת זה נעשה הופכיות בין המוחין והכלים. כי הכלי של הימין, דרום, תמיד חם ויבש. משא"כ המוחין שבו, שלאחר הכרעת הקו האמצעי, הם קר ולח. והכלי של השמאל, צפון, תמיד קר ולח. אבל המוחין שבו, לאחר הכרעת קו ימין, הם חם ויבש.

לאחר הכרעת קו האמצעי, שכבר נתחלפו המוחין, אש הוא בשמאל לצד צפון. כי לאחר הכרעת קו האמצעי, האש, בה תוקף החום, דינים דנוקבא שנקראים חום. והיובש שלו תקיף, שאינו משפיע כלום למטה אלא ממטה למעלה בלבד. והיפוכו הוא הצפון, כי הכלי שנקרא צפון אינו משתנה כלום מחמת ההכרעה דקו אמצעי, ונשאר קר ולח כמקודם, ונמצא שהוא בהיפוך מן המוחין המלובשים בו, כי המוחין נשתנו מחמת הכרעת קו אמצעי שהמים באו בדרום והאש בצפון, שהוא חם ויבש. אבל הצפון שהוא הכלי, עודו נשאר בבחינת מים כמקודם ההכרעה, שהם קר ולח. הרי שהצפון הוא בהיפוך מהמוחין המלובשים בו, שהם האש. מים לימין והוא לצד דרום, שהכלי הוא חם ויבש, והמוחין הם מים, שהם קר ולח.

והם ג"כ הפוכים זה לזה. הצפון, קר ולח, נתלבש בו אש, חם ויבש. וכן לצד דרום. דרום הוא חם ויבש, כי הכלי אינו משתנה, נתלבשו בו מים, קרים ולחים. שבאו מצפון לדרום מסיבת התהפכותם המוחין נשלמים רק ע"י הכלי, שהיה להם מקודם הכרעת קו האמצעי. ושהמים מדרום חוזרים לצפון, הוא משום שהכלי, הדרום, אינו יכול להשלים הג"ר שבמוחין של המים, עד שבאים בחזרה אל הכלי שלהם, הצפון. ומצפון נמשכים מים כי בצפון מקבלים שלמותם.

וכן במוחין של האש שבכלי דצפון. האש יוצאת מצפון ובאה בתוקפו של הדרום, כדי להשתלם שם, כי הדינים דנוקבא אין להם גילוי בכלי של הדרום, משום שהמסך נמצא שם למטה מהכלים של כתר וחכמה, הכלים של הימין ודרום. ואין עוביות המסך יכול לפגום משהו למעלה ממקומו. ויצא תוקף החום לעולם מן הדרום, שבהיותם באים מדרום, אין בהם שום פגם, כי הקב"ה, קו אמצעי, שעה שישאילו זה מזה, ששואל משלמות הדרום ונותן לצפון, ושואל משלמות של צפון ונותן לדרום.

אכן, רוח ומזרח וכן עפר ומערב, אין שום הפכיות בהם בין אור לכלי, משום שבאים שניהם אחר הכרעת קו אמצעי. וע"כ אין התהפכות המוחין נוהג בהם, ואין סיבה שתהיה הישתנות בין אור לכלי. ולפיכך, רוח ומזרח שניהם חם ולח, כי להיותו קו אמצעי, הוא נושא למסך דחיריק, שבו דינין דנוקבא הנקראים חם. ויש בו הארת ג"ר, שמושפעים ממעלה למטה, הנקרא לח, משום שהשלים הג"ר בימין ושמאל דבינה, ששלושה יוצאים מאחד, ואחד זוכה בשלושה.

ועפר ומערב, שניהם הם קר ויבש. משום שמלכות, הנקראת עפר ומערב, נבנית מקו שמאל דבינה, מבחינת הכלי שבו, הנקרא צפון, קר. ומשום שהיא נקבה, שיש בה דינים דנוקבא, היא צריכה לקבל מיתוק מהכלי

שבימין דבינה, הנקרא דרום, יבש. וכאן בעפר ומערב אין הפרש בין מוחין לכלי, כי שניהם מקבלים מדרום וצפון, שהם כלים.

והוא מטעם, שהמלכות היא רק כלי, והאור שבה אינו של עצמה אלא מז"א. אבל ברוח ומזרח יש הפרש בין מוחין לכלי, כי המוחין שבו, הנקרא רוח, מקבל מימין ושמאל, הנקראים אש ומים, שהם מוחין. והכלי שבו, הנקרא מזרח, מקבל מימין ושמאל של הכלים, הנקראים צפון ודרום, שהם כלים.

שיעור שמע:

וָאֵרָא יג-טו

אַרְבַּע יֶסּוֹדוֹת אֵשׁ רוּחַ מַיִם וְעָפָר.

עָשִׂיָיתּ חִיבּוֹרִים, הוּא כֹּחַ הַבְּרִיאָה שׁבָּאדַם.

גוף האדם בנוי מארבע יסודות, ובהתאם ארבע תכונות נפשיות. הניגוד בין התכונות מחייב לזווגם ולחברם כראוי. צד הבורא שבאדם מסוגל לשאת הפכים ולהביא לשילובם.

בניגוד לטבע הרגיל של פרטיות ונפרדות איתו נולד האדם, עליו לבנות את רצונותיו ולתקנם ע"י מיזוג נכון של מידותיו. עיקר התיקון הוא הכללת הרצון לקבל משמאל, בחסד והשפעת הימין, מבלי לבטל את השמאל. שלמות וניצחון איננה תבוסת אחד הצדדים, אלא שילובם הנכון, דהיינו שלום המקיים גם שֹכֶל וגם רגש ומביא להארת שניהם. התוצאה היא קניית טבע חדש.

קו אמצעי הוא המזרח, היודע לחבר את התכונות המשותפות הטובות לימין ושמאל. המים והאש יכולים להתנגד זה לזה, ובמקום לקחת מהאש את הצד השורף, לוקח קו אמצעי תכונת "חם" בלי היובש, ומהמים במקום את תכונת הקרירות שבהם, לוקח את תכונת "לח" וכך יכול למזגם. אומר הזוהר אדם שחולם על סיר מים על האש – סימן הוא לשלום, מפני שהסיר מחבר מים ואש. וכך למעשה האדם במצב של חיכוך פנימי, בין שמאל לימין, בין דין לחסד, בין רצון לקבל לרצון להשפיע, ועליו להביא את כל תכונותיו לשלום בקו אמצעי.

בניגוד למחשבה הרווחת, הבנה שכלית בלבד, אך אינה מועילה ללא התפשטות ללב.

תגיות: נשיאת הפכים, תיקון המידות, תכונות הנפש

שיעור שמע:

שאלות לחזרה ושינון וארא י-יב
1. על מה נמצא האדם בעולם?
2. מה ההבדל בין עפר בית המקדש לעפר סתם?
3. מי הם ד' רוחות העולם? מי הם ד' היסודות ומה נובע מהם ומהזיווג שלהם?
4. אם הדרום הוא מים והצפון הוא אש ויובש מדוע ישנם מים בצפון הארץ וחום בדרום הארץ? שלכאורה היה צריך להיות הפוך? כיצד אנו רואים זה בזיווג דהכאה?
5. כיצד המזרח מחבר בין צפון לדרום?
6. העפר שעליו עומדים המים הרוח והאש מאפשרים לה לקבל מכולם כיצד זה מתקיים והרי המלכות מצומצמת?

וָאֵרָא י-יב

אַרְבַּע יֶסּוֹדוֹת אֵשׁ רוּחַ מַיִם וְעָפָר.

תַּפְקִיד הָאָדָם לְחָבֵר שָׁמַיִם וְאֶרֶץ.

העולם נברא בכדי להתאחד, והאדם הוא עולם קטן, וזהו בדיוק תפקידו.

לכן צריך אדם בכל נקודה חיצונית שפוגש, לחפש את הצד המחבר, ולכפות את מידותיו בהתאם, דהיינו כאשר הוא פוגש את צד הצפון שבנפשו – כוח ההשתוקקות ורצון לקבל – דווקא כאן עליו לפעול כמו מים, חסד, התמזגות. ובכל מידה חריגה שיש בו, עליו להביאה לקו האמצעי לפי הוראות התורה, דהיינו להפך את טבעו ולרכוש: טבע שני = גימטרייה אמת.

כאשר מנסה האדם לבטא את פרטיותו, הוא נפרד, וכאשר בא הוא לכלל, לשיתוף – יכול להתכלל, כפי שזכר צריך להתכלל עם נקבה בכדי להגיע לשלמות. לכן בחוק ההתכללות אפשר להרוויח את התכונה שלא נמצאת אצלך, וכן הבריאה יכולה להתכלל עם הבורא ולהרוויח השפעה. השמאל שבנפש שבטבעו הוא רצון לקבל ממעלה למטה, מתקן עצמו ופועל ממטה למעלה, דהיינו בהשפעה, זוכה לקשר עם נותן החיים.

אדם ראשון נברא מעפר בית המקדש. סתם עפר הוא בחינת הרצון לקבל, אך עפר בית המקדש ייחודי בכך שהתכלל בבינה, בכוח התיקון, וממנו יצר את האדם בצלם של פוטנציאל להיות משפיע. על הבינה מושתת העולם, שהיא נקודת החיבור מעל החומר. כל ארבעת היסודות של אש רוח מים ועפר (ארמ"ע ) הם חומרי גלם לעבודת הנפש של האדם, וכל תפקידו הוא שילוב המלכות עם בינה, לב עם מוח, רצון לקבל עם השפעה.

לב) וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב–בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי יְהוָה, לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. רבי חזקיה פתח: אַשְׁרֵי אָדָם  לֹא יַחְשֹׁב יְהוָה לוֹ עָו‍ֹן וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה. כמה הם האנשים אטומים, שאינם יודעים ואינם מסתכלים על מה הם נמצאים בעולם (במקום הנפרדות). שהרי הקב"ה כשברא את העולם עשה את האדם בצלמו, והתקין אותו בתיקוניו, כדי שיעסוק בתורה וילך בדרכיו. אמנם טבוע באדם הרצון להנאה, אך לא הוא קובע מהי המטרה ולאיזו תכלית הגיע לעולם, הבורא קובע. לימוד התורה הוא המחבר ומביא לאחדות.

לג) כי כשנברא אדם הראשון, הוא נתתקן מעפר בית המקדש שלמטה, המלכות שנקראת עפר, אבל ממלכות הממותקת בבינה, שנקראת עפר בית המקדש שלמטה. וארבע רוחות העולם, חו"ג תו"מ, התחברו במקום ההוא, שנקרא בית המקדש, במלכות הממותקת בבינה. ואֵלו ארבע רוחות העולם התחברו בארבע צדדים, שהם יסודות העולם, אש רוח מים ועפר, פנימיות חו"ג תו"מ. והתחברו ד' רוחות העולם בד' יסודות העולם ותיקן הקב"ה מהם גוף (רצון) אחד בתיקון העליון, שהוא בינה, שהמלכות שבו הייתה ממותקת בבינה. ונמצא, שגוף הזה התחבר משני עולמות מעולם הזה התחתון, מלכות, ומעולם העליון, בינה, והוא עניין ב' נקודות שנתחברו יחד.

לד) אמר רבי שמעון: ארבע הראשונות, שהם ד' רוחות העולם, הן האמונה, הנוקבא שנתקנה בהן, הן האבות של כל העולמות. כי כל העולמות: בינה, ז"א ומלכות שבאצילות וג' עולמות בי"ע נתקנו מחו"ג תו"מ אלו, שהם ג' קווים והמלכות המקבלת מהם. והם המרכבה העליונה הקדושה, כלומר הבינה שהיא מרכבה אל החכמה. וד' היסודות אש רוח מים עפר הם הסוד העליון שבד' רוחות העולם, הם הפנימיות שבחו"ג תו"מ. ומאלו ד' יסודות ארמ"ע, יוצאים זהב וכסף נחושת וברזל. מזיווג ז"א ומלכות בשליטת האש מקו שמאל יוצא הזהב. ומזווג ז"א ומלכות בשליטת המים מקו ימין יוצא הכסף. ומשליטת קו האמצעי יוצאת הנחושת. ומן המלכות כשהיא בלי זיווג עם ז"א יוצא הברזל. ומתחת אלו הד' יש מתכות אחרות הדומות להן. כי ממתכת הזהב נולד פסולת ירוקה וממתכת הכסף עופרת.

לה) ארמ"ע אלו הם ראשונים ושורשים של מעלה ומטה. ותחתונים ועליונים עומדים עליהם. כי הם ג' הנקודות, חולם שורוק חיריק עם המלכות המקבלתם. הרי שד' יסודות ארמ"ע הם שורשים לכל.

ואלו ד' יסודות ארמ"ע, הם ד' לארבע רוחות העולם ביחס חיצוניות ופנימיות. וע"כ הם עומדים באלו הארבע: צפון דרום מזרח מערב. שאלו הם ארבע רוחות העולם וד' יסודות ארמ"ע עומדים בהן: האש עומדת בצד צפון, שהוא השורוק, שמאל, הגבורה. רוח לצד מזרח, חיריק, קו אמצעי, ת"ת. המים, לצד דרום, חולם, ימין, חסד. העפר, לצד מערב, שהוא מלכות המקבלת לתוכה אש רוח ומים. ואלו הארבעה יסודות ארמ"ע קשורים בארבע הרוחות צפון דרום מזרח מערב. וכולם אחד. אלא שמלובשים זה בזה על דרך חיצוניות ופנימיות. ואלו ארמ"ע עושים ארבע מתכות ע"י זיווג עם המלכות, שהם זהב כסף נחושת ברזל. וביחד הם י"ב בחינות, וכולם אחד, ג' קווים ומלכות המקבלתם. והם ג"פ ד', כי שמונה ראשונים הם פנימיות וחיצוניות, וד' מתכות הם תולדות, הנולדות מהם.

לו) האש הוא בקו שמאל, צפון, גבורה. כי האש, בה תוקף החום והיובש. והיפוכו הוא הצפון, קר ולח. ונמזג אחד באחד, והם אחד. המים הם בקו ימין, דרום, חסד, חם ויבש. והקב"ה, כדי לחברם יחד, עשה מזג של זה כמזג של זה. למעשה יוצא שכל אחד מביע את הבחינה שכנגדו. לכן אם הצפון שהוא אש, מתכלל עם המים, הוא מתוקן. לכן בדרום יש יובש למרות שהוא חסד, מפני שהוא מתכלל עם אש הצפון.

לז) הצפון, שהוא קר ולח, ניתן בו האש, שהוא חם ויבש. וכן החליף אותם לצד דרום, הדרום, שהוא חם ויבש, ניתנו בו המים, שהם קרים ולחים. ועתה מבאר ענין המיזוג שמיזגם יחד. והקב"ה מיזג אותם כאחד, כי יוצאים מים מדרום ובאים בתוך הצפון, ונמשכים המים מצפון. וכן האש יוצאת מצפון ובאה בתוקפו של הדרום, ויצא תוקף החום לעולם מן הדרום. הרי שהצפון מוציא המים, השייכים לדרום. והדרום מוציא החום, השייך לצפון. משום שהקב"ה עשה, שישאילו זה מזה, וכל אחד ואחד השאיל לחבירו משלו כראוי לו. כעין זה, רוח ומזרח, שהם חם ולח, יש בהם ב' הפכים, כי החום נמשך מן האש שבצפון, והלח נמשך מן המים שבדרום. כדי שישאיל כל אחד לחבירו, ויכללו זה בזה להתחבר יחד.

לח) עתה מבאר ההפכיות שיש ברוח ומזרח. האש מדרום והמים מצפון. והם במחלוקת: שהאש רוצה לבער המים, והמים לכבות האש. בא הרוח ביניהם ואוחז בב' הצדדים יחד, שמקיים את שניהם. כמ"ש: וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. כי האש עומד למעלה בצד דרום. והמים בצד צפון, הרוח בא ביניהם, ואחז בב' הצדדים, וביטל את המחלוקת. תלת מחד נפקי העפר, המים והרוח והאש עומדים עליה. ובכוח של ג' הללו שעומדים עליה היא מקבלת מכולם. בסוד ג' עדרי צאן רובצים עליה.

שיעור שמע:

וָאֵרָא י-יב
אַרְבַּע יֶסּוֹדוֹת אֵשׁ רוּחַ מַיִם וְעָפָר.
תַּפְקִיד הָאָדָם לְחָבֵר שָׁמַיִם וְאֶרֶץ.
העולם נברא בכדי להתאחד, והאדם הוא עולם קטן, וזהו בדיוק תפקידו.
לכן צריך אדם בכל נקודה חיצונית שפוגש, לחפש את הצד המחבר, ולכפות את מידותיו בהתאם, דהיינו כאשר הוא פוגש את צד הצפון שבנפשו – כוח ההשתוקקות ורצון לקבל – דווקא כאן עליו לפעול כמו מים, חסד, התמזגות. ובכל מידה חריגה שיש בו, עליו להביאה לקו האמצעי לפי הוראות התורה, דהיינו להפך את טבעו ולרכוש: טבע שני = גימטרייה אמת.
כאשר מנסה האדם לבטא את פרטיותו, הוא נפרד, וכאשר בא הוא לכלל, לשיתוף – יכול להתכלל, כפי שזכר צריך להתכלל עם נקבה בכדי להגיע לשלמות. לכן בחוק ההתכללות אפשר להרוויח את התכונה שלא נמצאת אצלך, וכן הבריאה יכולה להתכלל עם הבורא ולהרוויח השפעה. השמאל שבנפש שבטבעו הוא רצון לקבל ממעלה למטה, מתקן עצמו ופועל ממטה למעלה, דהיינו בהשפעה, זוכה לקשר עם נותן החיים.
אדם ראשון נברא מעפר בית המקדש. סתם עפר הוא בחינת הרצון לקבל, אך עפר בית המקדש ייחודי בכך שהתכלל בבינה, בכוח התיקון, וממנו יצר את האדם בצלם של פוטנציאל להיות משפיע. על הבינה מושתת העולם, שהיא נקודת החיבור מעל החומר. כל ארבעת היסודות של אש רוח מים ועפר (ארמ"ע ) הם חומרי גלם לעבודת הנפש של האדם, וכל תפקידו הוא שילוב המלכות עם בינה, לב עם מוח, רצון לקבל עם השפעה.

שיעור שמע:

וָאֵרָא ד – ו

וָאֵרָא בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם

אָדָם מְקַבֵּל רָצוֹן כּפִּקָדוֹן, עַל מְנָת שׁיבָטֶא אֶת רָצוֹן הַמֶּלֶך.

הקב"ה לא נותן לאדם את רצון כקניין, אלא כפיקדון, כתפקיד, כחומר גלם איתו יש לעבוד. מכאן שוודאי שיש לבעל הפיקדון מה לומר ולקבוע חוקים/דינים כיצד לנהל רצון זה באדם.

אם לא משה, בחינת האמונה שבאדם, שבא בדברים קשים כשפונה אל השם א-ד-נ-י לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה – אדם אחר היה נענש. יש דין בעולם. כאשר אדם מתרעם על הדין, עליו לדעת שהוא מתרעם על "הבת" – דהיינו צד הדין שבחסד של הבורא יתברך, צד שדרכו הוא מנהיג את העולם, וכאשר מרגיש אדם דין עליו להפנים שהמקור הוא שם הויה – הרחמים. ומי שלא מתנהג כראוי למידת הדין יענש, דהיינו יאלץ לקבל תיקון. אך כאשר אדם נמצא בבית המלך כמו שכתוב: עַבְדִּי מֹשֶׁה: בְּכָל בֵּיתִי, נֶאֱמָן הוּא – שיש לו אמונה שלמה ברצון המלך, כאן יש סיכוי שתתעורר בנפש האדם התפיסה האלוקית, ומצד מידת הרחמים שבו יוכל לתקן.

צריך אדם לחפש בנפשו מקום הנק' ארץ ישראל, וכאשר זוכה אדם לרכז את כל רצונותיו ישר-אל, אזי מתמלאים כל רצונותיו למטרה, מרצון מרכזי זה. כל ניסיון למילוי רצונות אחרים יביאו לאכזבה.

שיעור שמע:

וָאֵרָא ד – ו

וָאֵרָא בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם

אָדָם מְקַבֵּל רָצוֹן כּפִּקָדוֹן, עַל מְנָת שׁיבָטֶא אֶת רָצוֹן הַמֶּלֶך.

הקב"ה לא נותן לאדם את רצון כקניין, אלא כפיקדון, כתפקיד, כחומר גלם איתו יש לעבוד. מכאן שוודאי שיש לבעל הפיקדון מה לומר ולקבוע חוקים/דינים כיצד לנהל רצון זה באדם.

אם לא משה, בחינת האמונה שבאדם, שבא בדברים קשים כשפונה אל השם א-ד-נ-י לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה – אדם אחר היה נענש. יש דין בעולם. כאשר אדם מתרעם על הדין, עליו לדעת שהוא מתרעם על "הבת" – דהיינו צד הדין שבחסד של הבורא יתברך, צד שדרכו הוא מנהיג את העולם, וכאשר מרגיש אדם דין עליו להפנים שהמקור הוא שם הויה – הרחמים. ומי שלא מתנהג כראוי למידת הדין יענש, דהיינו יאלץ לקבל תיקון. אך כאשר אדם נמצא בבית המלך כמו שכתוב: עַבְדִּי מֹשֶׁה: בְּכָל בֵּיתִי,;נֶאֱמָן הוּא – שיש לו אמונה שלמה ברצון המלך, כאן יש סיכוי שתתעורר בנפש האדם התפיסה האלוקית, ומצד מידת הרחמים שבו יוכל לתקן.

צריך אדם לחפש בנפשו מקום הנק' ארץ ישראל, וכאשר זוכה אדם לרכז את כל רצונותיו ישר-אל, אזי מתמלאים כל רצונותיו למטרה, מרצון מרכזי זה. כל ניסיון למילוי רצונות אחרים יביאו לאכזבה.

שיעור שמע

:

וָאֵרָא ד – ו

וָאֵרָא בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם

אָדָם מְקַבֵּל רָצוֹן כּפִּקָדוֹן, עַל מְנָת שׁיבָטֶא אֶת רָצוֹן הַמֶּלֶך.

אם לא משה, בחינת האמונה שבאדם, שבא בדברים קשים כשפונה אל השם א-ד-נ-י לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה – אדם אחר היה נענש. יש דין בעולם. כאשר אדם מתרעם על הדין, עליו לדעת שהוא מתרעם על "הבת" – דהיינו צד הדין שבחסד של הבורא יתברך, צד שדרכו הוא מנהיג את העולם, וכאשר מרגיש אדם דין עליו להפנים שהמקור הוא שם הויה – הרחמים. ומי שלא מתנהג כראוי למידת הדין יענש, דהיינו יאלץ לקבל תיקון. אך כאשר אדם נמצא בבית המלך כמו שכתוב: עַבְדִּי מֹשֶׁה: בְּכָל בֵּיתִי, נֶאֱמָן הוּא – שיש לו אמונה שלמה ברצון המלך, כאן יש סיכוי שתתעורר בנפש האדם התפיסה האלוקית, ומצד מידת הרחמים שבו יוכל לתקן.

יב) אמר רבי יוסי: משה, אם לא היה בעליו של הבית, כמ"ש עליו: תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים, היה נענש על מה שאמר לאדנ"י, לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה. אבל בשביל זה שהיה בעליו של הבית לא נענש. בדומה לאדם שנפל לו מריבה עם אשתו, שהייתה בת מלך, ואמר לה דברים שאינם הגונים, התחילה היא להתרעם. כיוון שהתחילה לומר דבר, היה שם המלך, לקח לו המלך את הדבר, והיא שתקה ופסקה מלדבר. אמר לו המלך לבעלה, וכי לא ידעת שאני מלך, ולפני דיברת דברים אלו. כביכול אף משה כן, שכתוב: וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי, לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה, שְׁלַחְתָּנִי. מיד, וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל-מֹשֶׁה, שהיא מידת הדין, כי הבת מלך התחילה להתרעם. מיד לקח המלך את הדבר, ויאמר אליו, אני הויה. האם לא ידעת שאני מלך, ומלפני דיברת דברים אלו?

יג) וָאֵרָא, אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב  בְּאֵל שַׁדָּי. למה שינה את השמות של מעלה אדנ"י הויה אלקים, וכאן אמר אל שדי? אלא בדומה למלך שהיה לו בת בלתי נשואה, והיה לו אוהב. כשרצה המלך לדבר עם האוהב, שלח את בתו לדבר עימו, והיה המלך מדבר עימו ע"י בתו. הגיע זמנה של בתו להינשא. באותו יום שנישאה, אמר המלך, קיראו לה מטרוניתא יקרה. ואמר לה, עד עתה דברתי על ידֵך למי שדברתי, מכאן ולהלאה אני אומר לבעלך, והוא יאמר למי שצריך. לימים אמר לה בעלה, דָברי ריב לפני המלך, עד שהיא התחילה לדבר, לקח לו המלך את הדבר. אמר לו, וכי איני המלך, אשר עד יום הזה לא דיבר איש עימי אלא ע"י בתי, ואני נתתי לך את בתי, ודברתי עימך בגלוי, מה שלא עשיתי לאדם אחר. בת היא בחינת הרצון שבאדם. הקב"ה לא נותן לאדם את רצון כקניין, אלא כפיקדון, כתפקיד, כחומר גלם איתו יש לעבוד. מכאן שוודאי שיש לבעל הפיקדון מה לומר ולקבוע חוקים/דינים כיצד לנהל רצון זה באדם. גם בגשמיות יש לחתן מחויבות בכיבוד אבי הכלה.

יד) וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב  בְּאֵל שַׁדָּי, הוא שם המלכות, מטרם שנזדווגה עם ז"א פנים בפנים. ופירושו, וארא אל האבות באל שדי, המלכות. כשהייתה בביתי ולא נישאה, ולא דיברו עימי פנים בפנים, כמו שעשיתי לך. ואתה בהתחלת דיבורך, אמרת לבתי בפנַי דברים כאלו. אלא על כך כתוב, וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, וּשְׁמִי יְהוָה, לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. לדבר עימהם במדרגה זו שדברתי עימך.

אומר הקב"ה למשה: האם בזכות שנתתי לך כך להיכנס להיכל, יכול אתה לדבר בגסות?

טו)רבי יוסי פתח: לְדָוִד, מִזְמוֹר: לַיהוָה, הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ  תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ. הארץ זו היא ארץ הקדושה של ישראל, שהיא עומדת להישקות מן ה', ולהתברך ממנו מתחילה. ואחר כך ממנה נישקה העולם כולו. תבל ויושבי בה, זו היא שאר הארצות, השותים ממנו. צריך אדם לחפש בנפשו מקום הנק' ארץ ישראל, וכאשר זוכה אדם לרכז את כל רצונותיו ישר-אל, אזי מתמלאים כל רצונותיו למטרה, מרצון מרכזי זה. כל ניסיון למילוי רצונות אחרים יביאו לאכזבה.

טז) כִּי הוּא, עַל יַמִּים יְסָדָהּ. אלו הם שבעה עמודים, חג"ת נהי"מ דז"א, שהארץ נסמכת עליהם. והם שבעה ימים וים כנרת, המלכות, שולט עליהם. אל תאמר ששולט עליהם. כי המלכות אינה שולטת על ז"ס דז"א, אלא שהים כנרת נתמלא מהם. כי המלכות מקבלת מהם.

ועל נהרות יכוננה. מי המה הנהרות? כמ"ש, נָשְׂאוּ נְהָרוֹת, יְהוָה  נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם יִשְׂאוּ נְהָרוֹת דָּכְיָם, שהם היסוד דז"א, שנקרא נהר, כמ"ש: ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן.

יז) ארץ, מלכות, בעת שהיא פב"פ עם ז"א, ישראל, נקראת בשם ארץ ישראל. ויעקב, ישראל, למה אינו מושל עליה כמשה, הלא גם הוא מרכבה לז"א, הנקרא ישראל, שהרי כתוב, וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, שהוא שם הנוקבא בטרם שמזדווגת עם ז"א? ארץ זו מלכות, ישראל זה ז"א – וכאשר הם בזיווג פנים בפנים נק' ארץ ישראל.

יח) אלא יעקב, שלקח בית שלמטה, בעולם הזה, וע"כ נעזב ממנו בית שלמעלה, מלכות. ועם בית שלמטה, ד' הנשים, התקין בית העליון, המלכות, בי"ב שבטים בשבעים ענפים, ע' שמות שלה, ע' נפש שבאו למצרים. משה לקח בית העליון, מלכות, ועזב בית התחתון, כי נִפרשׁ מאשתו. וע"כ כתוב ביעקב, באל שדי, כי רק באל שדי דיבר עימו הקב"ה ולא יותר מזה. ושמי הויה לא נודעתי להם, לדבר עימהם במדרגה זו של הויה, שהוא עליון.

יט) אמר רבי חייא: פאר האבות היה יעקב, השלמות של הכל. בכולם כתוב, אל אברהם אל יצחק, ובו נתווספה אות אחת, שנאמר, ואל יעקב. נתווספה בו ו', להורות שהוא שלם יותר מכולם. ועם כל זה, לא זכה להשתמש בה, במלכות, כמו משה.

כ) וגם הקימותי את בריתי. משום שנימולו. שכל מי שנימול, יורש הארץ. וע"כ כתוב, לתת להם את ארץ כנען. כי הארץ אינו יורש אלא צדיק. וכל מי שנימול (שמוכן לעשות ברית עם השם) נקרא צדיק, שכתוב, ועמֵך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ. כל מי שנימול ושומר אות הברית נקרא צדיק. יוסף, שכל ימיו לא נקרא צדיק, עד ששמר ברית ההוא, אות ברית קודש. כיוון ששמר אותו במעשה של אשת פוטיפר, נקרא צדיק, כלומר יוסף הצדיק. גם האבות שעשו ברית יש להם זכות על ארץ ישראל, אך משה הוא פנימיות כולם, ובכדי לזכות צריך עם עם תורה. הצדיק הוא היסוד שמקשר את העם עם הקב"ה, ומאפשר לעשות את רצון המלך.

שיעור שמע::

שאלות לחזרה ושינון זהר וארא א-ג
1. מהי הגדרת בטחון? ומדוע מתוך הגדרה זו בטחון עצמי, דהיינו בעצמינו, הוא שלילי ביותר?
2. מהו פירושו של עדי עד?
3. מהו מן העולם ועד העולם?
4. מי היא מלכות ומי היא בינה ומדוע הן נקראות "תאות גבעות עולם"?
5. מהו "מקצה השמיים עד קצה השמיים" ומהיכן לומדים שז"א הוא תאות גבעות עולם?
6. מה מאפשר את המציאות שלא יוכלו להרע לאדם כל בני העולם?
7. על מה מלמדת העובדה שהתגלה למשה בהתחלה בשם אלוקים באדנות ואח"כ בשם הוי"ה?"הסולם"-

וָאֵרָא א – ג

וָאֵרָא בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם

לֶגָּאַוותָּן אֵין בִּיטָּחוֹן עַצְמִי !

ישנם כאלו המחפשים לקבל ביטחון עצמי, וכאן מלמד שכל הביטחון צריך להיות בהשם. יכולת הביטחון היא ביחס ישר להתמודדות בקשר עם השם יתברך, עם הוודאי הראשוני הנצחי, ואז זוכה להיות כְּעֵץ, שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם. ואילו הגאוותן נשען על קבלת אישור מהסביבה החיצונית, ובמקום להיסמך על דבר פנימי קבוע, ואז הוא כַּמֹּץ אֲשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ.

הביטוי להצלחת הקשר הוא בכל פעם שמקבלים תענוג/שכר – תולים זאת בהשם ולא בגאווה של כישרון עצמי. הביטחון בהשם צריך להכיל גם בינה וגם מלכות, גם השפעה וגם קבלה – רק הקו האמצעי מקשר לקב"ה.

שלב ראשון ברכישת הבטחון, הוא ביטול עצמי וקבלת עול מלכות שמים. ההרגשה העצמית והמחשבה שלבד יכול אדם להחליט מה נכון שגויה, אלא רק פעולה מעל הדעת. המפגש הראשון הוא עם שם אדנות, דהיינו בכפיה. אמנם אין כפיה ברוחניות אך בבהמה בגוף וודאי יש כפיה.

אין בחירה במעשה, אלא בנפש. השתוקקות הפרטית יש דין שמחייב לפעול את המעשה הנכון, ויש כפייה במעשה הגשמי. בחירה יש בכוונה הפנימית.

קודם על האדם לעבור דרך שם האדנות, דרך הדין ותפיסת העולם הזה, ולאחר שבא להרגש עצמי חזק, יכול לבוא לקשר עם שם הויה ולהקדיש את הפרטיות וההשתוקקות הזו לקשר.

א) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי יְהוָה  וָאֵרָא, אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי (רק בבחינת אמונה, חסדים מכוסים) וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. רבי אבא פתח: בִּטְחוּ בַיהוָה עֲדֵי עַד כִּי בְּיָהּ יְהוָה צוּר עוֹלָמִים. בִטחו בה' הוא, שכל בני העולם צריכים להתחזק בהקב"ה ולהיות בטחונם בו.

ב) אם כן, מהו עֲדֵי עַד? אלא צריך שיהיה תוקפו של האדם בַמָקום שהוא קיום וקשר של הכל, והוא נקרא עַד, שהוא ז"א. ועד הזה הוא מקום המיחֵד לצד זה ולצד זה, שהוא קו האמצעי, המיחֵד צד ימין וצד שמאל זה בזה, להתקיים ולהתקשר, שיתקיימו שני הקווים, ותִקשרנה הארתם זה בזה קשר בל יימוט.

ג) ועַד הזה בו תאוות הכל, כמ"ש: עַד תַּאֲוַת, גִּבְעֹת עוֹלָם, הן שתי אמהות, בינה ומלכות. הבינה נקראת יובֵל והמלכות שמיטה. והן נקראות גבעות עולם, כמ"ש, מן העולם ועד העולם, בינה ומלכות, שתיהן נקראות עולם.

ד) ותאוותם היא בעַד הזה, ז"א, קו האמצעי, הקיום של כל הצדדים, ימין ושמאל. וע"כ תאוַות היובל, בינה, אל העַד, הוא להעטיר אותו בג"ר, ולהמשיך לו ברכות, שהוא שפע החסדים, ולהריק עליו מעיינות מתוקים, החכמה הממותקת בחסדים. כמ"ש: צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן, בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, וּבְיוֹם, שִׂמְחַת לִבּוֹ. מלך שלמה, המלך שהשלום שלו, ז"א, ואימו הבינה. תאוַות השמיטה, המלכות, אל עַד, ז"א, היא להתברך ממנו ולהאיר ממנו, הרי ודאי הוא, שעַד הזה תאוַות גבעות עולם הוא, שהן בינה ומלכות, זו להשפיע וזו לקבל.

ה) משום זה, בִטחו בה' עדי עד, שהוא ז"א. כי משם ולמעלה, חכמה בינה שהם למעלה מז"א, מקום מכוסה וגנוז, שאין מי שיכול להשיג, שמשם יוצאים ומצטיירים העולמות, שהן זו"ן כמ"ש: כִּי בְּיָהּ יְהוָה צוּר עוֹלָמִים. יה הוא חכמה. הויה הוא בינה. והם המציירים ומוציאים העולמים, שהם זו"ן. וזהו מקום צפוּן וסתום. וע"כ כתוב, בִטחו בה' עדי עד. ללמד, שעד כאן, עַד ז"א, שנקרא עד, יש רשות לכל אדם להסתכל בו. מכאן ולהלאה, בחו"ב, אין רשות לאדם להסתכל. כי הוא גנוז מכל אדם. ומי הוא המקום שאסור להסתכל בו? הוא יה הויה, חו"ב, שמשם נצטיירו כל העולמות, ואין מי שיעמוד על אותו המקום, כדי להשיג מה.

ו) אמר רבי יהודה: המקרא מוכיח על מניעת ההשגה למעלה מז"א, שכתוב, כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ, וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם, וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם  שהוא ז"א, עד קצה השמים. הרי מפורש בכתוב, שהשאלה וההשגה הוא רק במדרגת שמים, ז"א, מקצהו עד קצהו. שעד כאן יש רשות לאדם להסתכל. מכאן ולהלאה, כלומר למעלה מז"א, אין מי שיכול לעמוד עליו.

שבכל מדרגה יש ג"ר וז"ת, שהוא ז"א. ואין השגה אלא בז"א של כל מדרגה. ואפילו בז"א דג"ר, שנקרא דעת. אבל בג"ר של כל מדרגה, אין מי שישיג שם. ואפילו בג"ר של מדרגת עשיה.

ז) בִּטְחוּ בַיהוָה עֲדֵי עַד. בכל ימיו של האדם הוא צריך להתחזק בהקב"ה. (באמונה ולא במדע, לא בכישורים האישיים) ומי שמֵשׂים בו בטחונו ותוקפו כראוי, לא יוכלו להרע לו כל בני העולם. שכל מי ששם תוקפו בשם הקדוש, מתקיים בעולם. מי שמרגיש שעושים לו עוול, אל לו להילחם בבני העוולה, אלא יחפש את הבעיה בריחוק שלו מהשם. הפתרונות אינם בחוץ, אלא אתגר פנימי לתיקון ופירוש נכון של המציאות, שאין עוד צייר מלבדו, כִּי בְּיָהּ יְהוָה, צוּר עוֹלָמִים.

ח) כי משום שהעולם מתקיים בשמו הקדוש. כמ"ש: כִּי בְּיָהּ יְהוָה, צוּר עוֹלָמִים. כלומר, צייר עולמים, כי בשתי אותיות נבראו העולמים, עולם הזה ועולם הבא. עולם הזה נברא בדין, ועומד, שמתקיים, על דין. כמ"ש, בראשית ברא אלקים, ששֵׁם הזה רומז על דין. כדי שיתנהגו בני אדם על פי דין, ולא יצאו לחוץ מן הדרך.

ט) וידבר אלקים אל משה. השם אלקים רומז על גזירת הדין שעומד עליו. וישוֹב משה אל ה' ויאמר אדנַ"י, באלף דלית נון יוד, שהוא שם המלכות. רְאֵה תוקפו של משה, שמיד בראשית נבואתו לא נח רוחו במקום הזה, שהוא מלכות, אמר: אֲדֹנָי, לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה  לָמָּה זֶּה, שְׁלַחְתָּנִי וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה, לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע, לָעָם הַזֶּה; וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ, אֶת עַמֶּךָ. מי הוא שיוכל לומר כזה, אלא משה, שידע, שמדרגה אחרת עליונה מן המלכות, נועדה לו, כי היה מרכבה לז"א (פנימיות התפארת), בעלה של המטרוניתא. משה רבינו אומר: בשם אדנות לא ניתן להציל את העם, אלא שם הוויה או שם א-ה-י ה.

י) אמר רבי יצחק: בתחילה כשניתן לו הבית, מלכות, שבהיותו מרכבה לז"א, בעלה של המלכות, נמצא שזכה במדרגת המלכות שתהיה לביתו, כמו שהיא בית ז"א. ע"כ פקד עליה, כאדם הפוקד על ביתו. ואומר, כל מה שרוצה בלי פחד. אף משה כן, לביתו אמר, שהוא מלכות, ולא פחד.

יא) וידבר אלקים. הוא גזרת הדין, כי השם אלקים הוא דין, המלכות. ויאמר אליו, אני הויה, היא מדרגה אחרת, ז"א, רחמים. ונקשר כאן הכל, דין ורחמים יחד, שהוא שלמות גדולה. זהו שכתוב, ויאמר אליו אני הויה, שהוא מידת הרחמים. אמר רבי שמעון: אם היה כתוב, וידבר אלקים אל משה, אני הויה, הייתי אומר שנקשרו בשבילו דין ורחמים יחד. אבל לא כך כתוב, אלא, וידבר אלקים אל משה מתחילה, ואחר כך, ויאמר אליו, אני הויה. שמשמע, שהם מדרגה אחר מדרגה. ואינם דין ורחמים מקושרים יחד.

תגיות: בטחון עצמי, שם הויה, שם אדנ"י.

שיעור שמע:

וָאֵרָא א – ג

וָאֵרָא בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם

לֶגָּאַוותָּן אֵין בִּיטָּחוֹן עַצְמִי !

ישנם כאלו המחפשים לקבל ביטחון עצמי, וכאן מלמד שכל הביטחון צריך להיות בהשם. יכולת הביטחון היא ביחס ישר להתמודדות בקשר עם השם יתברך, עם הוודאי הראשוני הנצחי, ואז זוכה להיות כְּעֵץ, שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם. ואילו הגאוותן נשען על קבלת אישור מהסביבה החיצונית, ובמקום להיסמך על דבר פנימי קבוע, ואז הוא כַּמֹּץ אֲשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ.

הביטוי להצלחת הקשר הוא בכל פעם שמקבלים תענוג/שכר – תולים זאת בהשם ולא בגאווה של כישרון עצמי. הביטחון בהשם צריך לה%T7יל גם בינה וגם מלכות, גם השפעה וגם קבלה – רק הקו האמצעי מקשר לקב"ה.

שלב ראשון ברכישת הבטחון, הוא ביטול עצמי וקבלת עול מלכות שמים. ההרגשה העצמית והמחשבה שלבד יכול אדם להחליט מה נכון שגויה, אלא רק פעולה מעל הדעת. המפגש הראשון הוא עם שם אדנות, דהיינו בכפיה. אמנם אין כפיה ברוחניות אך בבהמה בגוף וודאי יש כפיה.

אין בחירה במעשה, אלא בנפש. השתוקקות הפרטית יש דין שמחייב לפעול את המעשה הנכון, ויש כפייה במעשה הגשמי. בחירה יש בכוונה הפנימית.

קודם על האדם לעבור דרך שם האדנות, דרך הדין ותפיסת העולם הזה, ולאחר שבא להרגש עצמי חזק, יכול לבוא לקשר עם שם הויה ולהקדיש את הפרטיות וההשתוקקות הזו לקשר.

מי שמרגיש שעושים לו עוול, אל לו להילחם בבני העוולה, אלא יחפש את הבעיה בריחוק שלו מהשם. הפתרונות אינם בחוץ, אלא אתגר פנימי לתיקון ופירוש נכון של המציאות, שאין עוד צייר מלבדו, כִּי בְּיָהּ יְהוָה, צוּר עוֹלָמִים.

שיעור שמע:

שְׁמוֹת קיח-קכ

וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה

רוֹעָה נֶאֱמָן מַנְהִיג אֶת רֶצוֹנוֹתָּיו בְּהֶתְאֵם לָמִשְׁנֵה: עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנֶךָ.

האבות היו רועים שמצאו את שידוכם על הבאר, וכאן מלמד כיצד צריך אדם לרעות את רצונותיו, לאיזה מרעה טוב לקחת אותם, מה מותר ומה אסור לעשות עם רצונות אלו.

רועה הוא מנהיג. במילה רועה יש אותיות רע ואותיות ו-ה המפרידות בניהם, שהאות וו מציינת תורה ואות ה מצווה, לבוא להגיע למרעה שהיא התורה קדושה, ע"י שמקטין ומבטל עצמו, בא להתחבר ולקבל על עצמו עול מלכות שמים, דהיינו להסכים שחוק עליון מכתיב לו את  דרך ההשפעה לתכלית.

בכדי להצליח צריך לנַהֵג את הצאן בצדק, דהיינו שכל פרט צריך להיות מדוד לפני חלקו בכלל, ובנוסף להימנע מגזל, דהיינו אַל תָּנְהִיג אֶת רְצוֹנְךָ לַמָּקוֹם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלְּךָ, אל לך לרצות מה שלא שייך לך, אין לנהוג בטפילות, ובוודאי שלא לרעות בשדות זרים.

מנהיג טוב מחפש אמת ולא רייטינג וכך ינהיג אדם את רצונותיו ליהנות רק מהאמת, מבלי להתייחס למה חושבים עלי הסביבה.

רבי חייא פתח: מזמור לדוד, ה' רועי לא אחסר. ה' רועי, הרועה שלי. מה הרועה מנהיג את הצאן (רצונותיו) ומוליכם למרעה טוב (שמזין את הנפש לדבקות בהשם), למרעה שָׁמֵן, במקום נחלי מים (תורה), מיישר הליכתן בצדק ובמשפט, אף הקב"ה, כתוב, בנאות דשא יַרְבִיצֵנִי על מי מנוחות ינהלני נפשי ישובב. בשאיפה להשוואת צורה, כפי שהקב"ה רועה את עמו, כך על האדם לרעות את רצונותיו – בהשפעה.

אמר רבי יוסי: דרך הרועה לנהוג בצדק את צאנו, להרחיקם מן הגזל, להנהיגם במישור, ובכל עת השבט בידו שלא יטו ימין ושמאל.

דבר אחר, תדע לך שכל זמן שהרועה חכם לנהל את צאנו, הוא מוכן לקבל עול מלכות שמים. אם הרועה שוטה, עליו נקרא תקוה לכסיל ממנו.

אמר רבי יהודה: משה חכם היה ובקי לנהוג את צאנו. ראה מדוד שנאמר והנה רועה בצאן, ללמדך שדוד חכם גדול היה, והיה רועה צאנו כדין וכשורה. לפיכך עשהו הקב"ה מלך על כל ישראל. ולמה צאן ולא בקר? אמר רבי יהודה: ישראל נקראים צאן שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, וכתוב: כצאן קדשים כצאן ירושלים. צאן זה ימין – אמונה, ובקר שמאל ביקורת. הכיוון הנדרש הוא ברצונות האמונה, דהיינו שאת הרצונות יש להכפיף לימין.

מה הצאן כשיקרבו על המזבח, בשבילם זוכה לחיי העולם הבא. כך המנהיג לישראל כדין וכשורה, בשבילם זוכה לחיי העולם הבא. ועוד, הרועה את הצאן, כשהצאן יולדת, הרועה נוטל אותם טלאים בחיקו, כדי שלא ילאו ויגעו, ומוליכם אחרי אמותם ומרחם עליהם. כך המנהיג לישראל צריך להנהילם ברחמים ולא באכזריות. וכן אמר משה: כי תאמר אלי שאהו בחיקך וגו.

מה הרועה את הצאן, כשהוא רועה טוב, מציל את הצאן מן הזאבים ומן האריות. כך המנהיג לישראל, אם הוא טוב, מצילן מן העכו"ם, ומדין של מטה ומעלה, ומדריכן לחיי העולם הבא. כך משה רועה נאמן היה, וראה הקב"ה שכדאי הוא לרעות את ישראל באותו הדין ממש, שהיה רועה את הצאן, לכשבים כפי הראוי להן.

לפיכך כתוב: וּמֹשֶׁה, הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן ולא שלו שאמר רבי יוסי: וכי מה שנתן את צפורה בתו למשה, לא נתן לו צאן ובקר, והלא יתרו עשיר היה. אלא משה לא היה רועה את צאנו (הפרטי) כדי שלא יאמרו (הרצונות הכוזבים שכדאי להיות רשע) בשביל שהיה צאנו עמו, היה רועה אותן בטוב. לכן כתוב: אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ ולא את שלו. כֹּהֵן מִדְיָן רבי תנחום אמר: אף על גב שהיה עובד עכו"ם, בשביל שעשה עמו חסד, היה רועה צאנו כדין וכשורה במרעה טוב ודשן. גם עם רצון גויי בנפש, רצון גשמי –  יש לעבוד איתו ביושר.

וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר רבי יוסי אמר: משה מיום שנולד לא זזה ממנו רוח הקודש. ראה ברוח הקודש שאותו מדבר היה קדוש, ומוכן לקבל עול מלכות שמים עליו. מה עשה? הנהיג את הצאן אחר המדבר ולא במדבר, שלא רצה שיכנסו בתוכו, אלא הרחיקם אחר המדבר.

ויבוא אל הר האלקים חוֹרֵבָה. הוא לבדו בא בלי הצאן. אבן זה (מגנט) המושך ומקבל ברזל, כאשר רואה אותו הברזל קופץ עליו. כך משה והר סיני, כשהתראו זה לזה, דילג עליו  כמ"ש: ויבוא אל הר האלקים חוֹרבה. משה העניו מכל אדם, היה ההר, הרהורים שלו קופצים ומתחברים אליו מפני שהם בצורה שווה. סיני הר נמוך, ומשה בא בשיפלות וענווה.

אמר רבי אבא: מוכנים היו מששת ימי בראשית זה עם זה, ואותו היום נתרגש ההר למול משה. וכיון שראהו שנכנס לתוכו ודלג בו, עמד ההר, מלמד ששמחים היו זה עם זה.

אמר רבי ינאי: יודע היה משה שאותו הר, הר האלקים הוא, שכתוב: ויבא אל הר האלקים. באותו הר ראה עופות שהיו פורחים ופורשים כנפיהם ולא היו נכנסים בו.

רבי יצחק אומר: ראה העופות פורחים וטסים משם, ונופלים לרגליו של משה, מיד הרגיש בענין, והעמיד את הצאן אחר המדבר והוא נכנס לבדו. ידע שרק צד האדם יכול להיכנס לקודש, אם רצונות ומחשבות אחרים לא באים להתפלל.

וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה. רבי תנחום אומר: שעת המנחה היתה, שמדת הדין שולטת בו. רבי יוחנן אמר: זה שכתוב: משיוצא האור עד שנוטה לרדת, נקרא יום והוא מדת חסד. משנוטה לרדת נקרא ערב, שכתוב ויקרא אלקים לאור יום.

אמר רבי יוחנן: שעת המנחה הוא מ – וו שעות ולמטה. שאמר רבי יצחק: בין הערבים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם. בין הערבים שהוא שעת הדין – תאכלו בשר.

אמר רבי יהודה: את הכבש האחד תעשה בבוקר, ולא כתוב את הכבש הראשון, שהוא מיוחד נגד מדת החסד, שבכל מקום שני לא נאמר בו כי טוב.

רבי תנחום אומר: לפיכך יצחק תיקן תפלת המנחה שהוא כנגד מדת הדין. אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב. כי פנה היום זה מידת החסד.

בשעה שנכנס משה להר סיני, מה הטעם שנגלה לו בשלהבת אש, שהוא דין? אז, השעה הייתה גורמת. הייתה אז שעת הדין, שעת המנחה. הכל, בלַבַךת אש, והשם חורב, והסנה, לגזע אחד נשרש. כתוב, ויבוא אל הר האלקים חוֹרֵבָה. וכתוב, ובחורב הקצפתם את ה'. וכתוב, וירא מלאך ה' אליו בלַבַּת אש מתוך הסנה, שפירושו, מתוך שהם עתידים להיות כסנה, קוצים כסוחים באש יִצַתוּ. שהמקום גרם, שהיו ישראל עתידים לחטוא שם, ולהיות כסנה. וע"כ נגלה בְּלַבַּת אש, שהיא דין, השורף את הרשעים  כמ"ש: קוצים כסוחים באש יצתו.

בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה

ברגע שרצון גשמי שמתמלא נגמר ונכבה הצורך והרצון. רצון לקבל על מנת להשפיע אינו נגמר לעולם, דהיינו גם הרצון וגם המילוי לא נגמרים. כוחות הנפש שמגלים את מידת ההשפעה, פועלים אחרת מהרצונות הגשמיים שמתכלים. כשמשה גילה רצון כזה, הבין שסלולה הדרך לגמר תיקון.

כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה:  וְהָשִׁיבוּ, וִחְיוּ. גם אברהם ניצל ולא נשרף באש, מכאן שמי שפועל בחסד ובהשפעה, מידת הגבורה אינה מכלה אותו, וכך העונש הוא בחינת תיקון.

זהו שמשה מלמד את האדם שאין יאוש כלל, גם אם הסנה בוער, וקשה – הוא לא אוכָּל, תוכל להתגבר באמונה.

אמר רבי יהודה: מכאן לימדנו הקב"ה על הרשעים. והנה הסנה בוער באש, לעשות בה דין לרשעים. והסנה אינו אוּכָל, שאין בהם כליה. בוער באש, רמז לאש של גיהינום, אע"פ שהאש נראה למשה שהוא צדיק, מ"מ רמז לאש של גיהינום, לרשעים. אבל, הסנה אינו אוּכָל, שאינו עושה בהם כליה. אש זו בחינת ז"ת דבינה, ומים בחינת ג"ר דבינה, תיקון של חסדים מכוסים.

וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו, בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה; וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל, מה הטעם שנגלה אש למשה בלַבַּת ולא לשאר הנביאים? אין משה כשאר הנביאים. כל מי הקרב לאש נשרף בה, ומשה קרב לאש ולא נשרף, שכתוב, ומשה ניגש אל הערפל, אשר שם האלׂהים. וכתוב, וירא מלאך ה' אליו בלַבַּת אש מתוך הסנה.

בעניין הזה של משה יש להסתכל בו בחכמה עליונה. כי למה כתוב, מן המים מְשִׁיתִיהוּ, אלא ללמד, שמי שנמשך מן מים, החסד, אינו מתירא מאש, הדין. ממקום שנגזר נשמת משה, לא נגזר אדם אחר. אמר רבי יוחנן: בעשר מדרגות דז"א נשתכלל, שכתוב: בכל ביתי, בנוקבא, נאמן הוא. ולא כתוב, נאמן ביתי, שהיה משמע נאמן של הנוקבא. אלא כתוב, נאמן הוא, שפירושו נאמן של ז"א, שהיא למעלה מהנוקבא. אשרי חלקו של אדם, שאדונו מעיד עליו בזה. הפחדנים מפחדים מפני שהם מקש ולא ממים, והרי ברור שמי שמשפיע אינו מאויים אם לא יתנו לו, ממילא הוא בא לתת. בכל ביתי אומר שמתוך כל הרצונות ישנו רצון אחד אליו הוא נאמן ביותר – האמונה שנובעת מחסד, מהשפעה, מבינה, מהתורה.

הרי כתוב: וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמֹשֶׁה. אמר רבי יהושע בן לוי: בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם. ומי הוא? הוא בלעם. ואיך אתה אומר, שממקום שנגזר משה, לא נגזר אדם אחר?

פתח רבי שמעון: נוזל היוצא מפרח קַרְנָטֵי, שריחו רע, נתערב חס ושלום באפרסמון הטוב. כלומר, אתה מדמה ח"ו את בלעם הרשע למשה רבינו. אלא הפירוש של באומות העולם קם, והוא בלעם, אשר משה מעשיו למעלה, בקדושה, ובלעם למטה, בטומאה. משה השתמש בכתר הקדוש של מלך העליון, ז"א, למעלה. ובלעם השתמש בכתרים התחתונים, שאינם קדושים, למטה. ובאותו הדרך ממש כתוב, ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב. הרי שנקרא קוסם, כי היו מעשיו בטומאה. ואם יעלה על דעתך יותר מזה, לֵך שאל לאתונו, שנטמא בה ושכב עימה.

משה השתמש בכתר, דהיינו בצורה, השתמש בעוביות דבחינה ד' שאף אחד לא עשה כן. בלעם כן השתמש בבחינה ד' שלקח מעזא ואזאל. מכאן שלא ניתן אפילו לעלות על הדעת ההשוואה בין בלעם למשה, אלא שנים לקחו מצב – משה העלה אותו לקדושה, ובלעם לקח לפרטיות שלו. ניתן לפרש גדולה מצד החומר או מצד הצורה. מצד הצורה כל יהודי הכי קטן יותר גדול מבלעם, ומצד החומר בלעם לבד גדול מכל ישראל חוץ ממשה. לכן צריך לראות כאשר אומרים גדול למה מתכוונים, לצורה להשפיע או לחומר.

כי כאן משמע, שיש עליונים ותחתונים, ימין ושמאל, רחמים ודין, ישראל ועכו"ם. ישראל משתמשים בכתרים עליונים הקדושים, עכו"ם בכתרים התחתונים שאינם קדושים. אלו של ישראל הם מימין, ואלו של עכו"ם הם משמאל. ועכ"פ נבדלים נביאים העליונים שמישראל, לנביאים התחתונים של עכו"ם, נביאים של הקדושה מנביאים שאינם מן הקדושה.

כשם שהיה משה נבדל מכל הנביאים בנבואה הקדושה העליונה, כך היה נבדל בלעם משאר הנביאים והמכשפים בנבואה שאינה קדושה למטה. ועל כל פנים משה היה למעלה, ובלעם למטה, וכמה מדרגות ומדרגות היו מבדילות ביניהם.

משה היה מהרהר ואומר, אולי יִכלו ח"ו ישראל בעבודה קשה הזו  כמ"ש: ויַרא בסבלותם. לפיכך, ויֵרא מלאך ה' אליו בלַבַךת אש, ויַרא והנה הסנה בוער באש. כלומר, משועבדים הם בעבודה קשה, אבל, והסנה איננו אוּכָּל, שאינם כָלים בגלותם. אשרי הם ישראל, שהקב"ה הבדיל אותם מכל העמים, וקרא אותם בנים. שכתוב, בנים אתם לה' אלוקיכם.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

תגיות: רועה נאמן, מנהיג, סנה בוער, בלעם

שיעור שמע:

שְׁמוֹת קיח-קכ

וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה

 רוֹעָה נֶאֱמָן מַנְהִיג אֶת רֶצוֹנוֹתָּיו בְּהֶתְאֵם לָמִשְׁנֵה: עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנֶךָ.

האבות היו רועים שמצאו את שידוכם על הבאר, וכאן מלמד כיצד צריך אדם לרעות את רצונותיו, לאיזה מרעה טוב לקחת אותם, מה מותר ומה אסור לעשות עם רצונות אלו.

רועה הוא מנהיג. במילה רועה יש את האותיות רע ואותיות ו-ה המפרידות בניהם, שהאות וו מציינת תורה ואות ה מצווה, לבוא להגיע למרעה שהיא התורה קדושה, ע"י שמקטין ומבטל עצמו, בא להתחבר ולקבל על עצמו עול מלכות שמים, דהיינו להסכים שחוק עליון מכתיב לו את  דרך ההשפעה לתכלית.

בכדי להצליח צריך לנַהֵג את הצאן בצדק, דהיינו שכל פרט צריך להיות מדוד לפני חלקו בכלל, ובנוסף להימנע מגזל, דהיינו אַל תָּנְהִיג אֶת רְצוֹנְךָ לַמָּקוֹם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלְּךָ, אל לך לרצות מה שלא שייך לך, אין לנהוג בטפילות, ובוודאי שלא לרעות בשדות זרים.

מנהיג טוב מחפש אמת ולא רייטינג וכך ינהיג אדם את רצונותיו ליהנות רק מהאמת, מבלי להתייחס למה חושבים עלי הסביבה.

בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה

ברגע שרצון גשמי שמתמלא נגמר ונכבה הצורך והרצון. רצון לקבל על מנת להשפיע אינו נגמר לעולם, דהיינו גם הרצון וגם המילוי לא נגמרים. כוחות הנפש שמגלים את מידת ההשפעה, פועלים אחרת מהרצונות הגשמיים שמתכלים. כשמשה גילה רצון כזה, הבין שסלולה הדרך לגמר תיקון.

כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה: מכאן שמי שפועל בחסד ובהשפעה, מידת הגבורה אינה מכלה אותו, וכך העונש הוא בחינת תיקון.

זהו שמשה מלמד את האדם שאין יאוש כלל, גם אם הסנה בוער, וקשה – הוא לא אוכָּל, תוכל להתגבר באמונה.

שיעור שמע:

שְׁמוֹת קיב-קיד

אֲנָחָה שָׁוְּעָה צְעָקָה

 עיקר ביטוי פנימיות האדם הוא הלב ולא המחשבה הנסתרת. לכן מעשה חיצוני בלי שיתוף כוונת הלב, אינו נחשב למועיל. כאשר אדם פועל מצד הדיבור – השָׁוְּעָה, תפקידו להוריד גם ללב, נדרש השילוב בחיבור: וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ, כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים, וצריך להפעיל לב אמיתי ולשם כך דרושים מחשבות ומעשים טובים.

צעקה בלב אומר הרגשת הלב, או שלילית של כאב, או חיובית של שמחה המביאה לאהבה. אם אדם לא מצטער על חורבן בית המקדש, לא ידע כיצד לתקן את הלב, לא יוכל לפעול את אותה אמת והחיסרון המורגשים בלב. האדם הוא לא ההשקפה שלו, סוג העתיד, אלא ההווה – הרגשת הלב. כל תפילה ובכייה באים בכדי להגיע לצעקה שתזיז את הלב. אין מדובר על כאב על חיסרון בדברים גשמיים, אלא בכי על הריחוק מהשם. בנוסף למחשבה, יש להוריד ללב גם את את הכוונה במעשה, בכדי שהלב יהיה כואב או שמח, שזו הצעקה שהשם שומע. בכדי להוריד גם את כוונת המעשה יש להשתמש בדמיון, שהוא כלי היודע לשקר את השקרן, כלומר לתת תחושה של ריחוק מהשם, למרות ש-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד:  בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ. ואחרי המעשים (למעלה מהדעת) נמשכים הלבבות. בכדי להגיע לאהבה הלב חייב להיות שותף, הפעולה לבד אינה מספיקה.

כנגד מעשה מחשבה ודיבור אלו צורות של התבטאות פנימיות האדם החוצה.

אמר רבי יצחק: שלושה עניינים כאן: אנחה, שַוועה, צעקה, ואינם דומים זה לזה. אנחה שכתוב: וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל. צעקה שכתוב: ויצעקו. שוועה שכתוב: ותעל שַוועתם אל ה'. וכל אחד מתפרש בפני עצמו. וכולם עשו ישראל. אמר רבי יהודה: צעקה ושוועה עשו ישראל, אנחה לא עשו, שזה משמע מהכתוב, ויאנחו ולא ויתאנחו, ולמעלה הייתה האנחה בשבילם.

צעקה ושוועה, במה הם נבדלים? אין לך שוועה אלא בתפילה, שנאמר, שִׁמְעָה תפילתי ה' האזינה. וכן, אליך ה' שוועתי. וכן, שוועתי אליך וַתִרְפָאֵני. הרי ששוועה, פירושו דיבורי תפילה. צעקה, פירושו, שצועק ואינו אומר כלום, בלי דיבורים (אין הגהים כלומר רק קול הבא מבפנים בלי חיתוך השפתים, בלי שיתוף המלכות). גדולה צעקה מכולן, שצעקה הוא בלב (בנקודה הפנימית), וקרובה להקב"ה יותר מתפילה ואנחה, שכתוב: אִם עַנֵּה תְעַנֶּה, אֹתוֹ כִּי אִם -צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. אנחה צעקה ושוועה, הן מחשבה קול דיבור, בינה ז"א מלכות. וע"כ צעקה שאין בו דיבור יותר מקובל לה' מתפילה בדיבור. משום שהדיבור הוא בהתגלות ויש בו אחיזה אבל צעקה, שאין בו התגלות רק בלב הצועק, אין בו אחיזה למקטרגים. וגם הוא מקובל יותר מאנחה, כי מגולה רק במחשבת הנאנח, בחינת בינה, ואין התחתון ביכולת להתדבק על ידה כראוי בה'. וע"כ צעקה יותר מקובלת.

בשעה שאמר הקב"ה לשמואל: ניחמתי כי המלכתי את שאול למלך. מה כתוב: ויחר לשמואל, ויצעק (בפנימיותו) אל ה' כל הלילה, הניח הכל, אנחה ושוועה, ולקח צעקה, משום שהיא קרובה להקב"ה יותר מכולן  כמ"ש: ועתה הנה צעקת בני ישראל, באה אלי.

זה מי שמתפלל ובוכה וצועק, עד שאינו יכול עוד לנענע בשפתיו, זו היא תפילה שלמה שהיא בלב, ולעולם אינה חוזרת ריקנית, אלא שמתקבלת. גדולה צעקה, שקורע גזר דינו של אדם מכל ימיו.

אמר רבי יצחק: גדולה צעקה שמושלת על מידת הדין של מעלה. גדולה צעקה, שמושלת בעולם הזה ובעולם הבא. בשביל צעקה נוחל האדם העולם הזה והעולם הבא. שכתוב, ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יצילם.

דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים

הַכְּלָל הוּא, שְׁהָבּוֹרֶא יִתְבָּרֵך רוֹצֶה לְהֵטִיב לֶנִברָאַיו.

השושנים הם נשמות ישראל, והדוד הוא הקב"ה, הָרֹעֶה שמנהיג את עם ישראל להטבה ושלמות ע"י שיתוף הלב באהבה.

ישנם חוקים ובתוכם פרטים שמקיימים אותם בהתאם לכלל העליון. הכלל הוא אחד, הביטוי שלו בא ע"י הפרטים, והחוקים גורמים להם לבטא את הכלל. דעת הפרט היא נפרדות, והחוק כופה אותו לבטא את הכלל אליו הוא שייך, למעלה מדעתו.

ומאחר והכלל הוא אחד, יוצא שכל החוקים הם אותם. ובכדי שיזכה אדם לתקן וליישר את הלב בניגוד לטיבו, צריך הוא לקבל את החוקים העליונים מעל טעם ודעת.

במילה רועה יש רע ואותיות ו-ה, שהאות וו מציינת תורה ואות ה מצווה, לבוא להגיע למרעה שהיא התורה קדושה, להתחבר אליה למרות הקוצים.

רבי שמעון פתח: דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים, אוי להם לבריות, שאינם משגיחים ואינם יודעים, בשעה שעולה במחשבה לפני הקב"ה לברוא עולמו, כל העולמות עלו במחשבה אחת, ובמחשבה זו (של ההטבה השלמה) נבראו כולם  כמ"ש: כולם בחכמה עשית. ובמחשבה זו, שהיא החכמה, נברא עולם הזה והעולם של מעלה.

נטה ימינו וברא העולם של מעלה, ז"א (משמע שהימין הוא העליון). נטה שמאלו וברא עולם הזה, מלכות  כמ"ש: אף ידי יָסְדָה אֶרֶץ, מלכות, וימיני טִפְחָה שמים, ז"א, קורא אני אֲליהם יעמדו יחדיו. וכולם ברגע אחד נבראו. ועשה עולם הזה כנגד העולם של מעלה. וכל מה שיש למעלה יצא כדוגמתו למטה. שאין לך דבר למטה, שאין לו שורש בעולמות עליונים. וכל מה שיש למטה בארץ, יש כדוגמתו בים, והכל אחד. ברא בעולמות העליונים המלאכים, ברא בעולם הזה בני אדם, ברא בים לוויתן  כמ"ש: לחבר את האוהל (הלב) להיות אחד.

כתוב באדם: כי בצלם אלקים עשה את האדם. וכתוב, ותחסרהו מעט מאלקים. אם בני אדם יקרים במעשיהם כל כך והם נאבדים מעפר הבאר, שנאבדים ע"י הקליפות, הנאחזות בעפר המלכות, שנקראת באר, איך יבואו לשאוב שפע מן הבאר? ובחר בעליונים, במלאכים, ובחר בישראל, לעליונים לא קרא בנים, לתחתונים קרא בנים  כמ"ש: בנים אתם לה' אלוקיכם. הוא קרא להם בנים, והם קראו לו אב, שכתוב, כי אתה אבינו. וכתוב, דודי לי ואני לו. הוא בחר בי ואני בחרתי בו.

הרועה בשושנים. הוא רועה בשושנים אע"פ שהקוצים, הקליפות, סביב להם. ואין אחר יכול לרעות בשושנים כמוהו. הרועה בשושנים, שושן אדום ומימיו, שמוצקים ממנו, הם לבנים. כך הקב"ה מנהיג עולמו ממידת הדין, הרמוז באדום, למידת הרחמים, הרמוז בלבן. שכתוב: אם יהיו חטאיכם כַשָׂנִים (אדומים) כשלג ילבינו.

תגיות: הכוונה במעשה, מעשה מחשבה ודיבור.

שיעור שמע:

שְׁמוֹת קיב-קיד

אֲנָחָה שָׁוְּעָה צְעָקָה

עיקר ביטוי פנימיות האדם הוא הלב ולא המחשבה הנסתרת. לכן מעשה חיצוני בלי שיתוף כוונת הלב, אינו נחשב למועיל. כאשר אדם פועל מצד הדיבור – השָׁוְּעָה, תפקידו להוריד גם ללב ונדרש השילוב בחיבור: וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ, כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים, וצריך להפעיל לב אמיתי ולשם כך דרושים מחשבות ומעשים טובים.

צעקה בלב אומר הרגשת הלב, או שלילית של כאב, או חיובית של שמחה המביאה לאהבה. אם אדם לא מצטער על חורבן בית המקדש, לא ידע כיצד לתקן את הלב, לא יוכל לפעול את אותה אמת והחיסרון המורגשים. האדם הוא לא ההשקפה שלו, סוג העתיד, אלא ההווה – הרגשת הלב. כל תפילה ובכייה באים בכדי להגיע לצעקה שתזיז את הלב. אין מדובר על כאב על חיסרון בדברים גשמיים, אלא בכי על הריחוק מהשם. בנוסף למחשבה, יש להוריד ללב גם את את הכוונה במעשה, בכדי שהלב יהיה כואב או שמח, שזו הצעקה שהשם שומע. לשם כך יש להשתמש בדמיון, שהוא כלי היודע לשקר את השקרן, כלומר לתת תחושה של ריחוק מהשם, למרות ש-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ. ואחרי המעשים (למעלה מהדעת) נמשכים הלבבות. בכדי להגיע לאהבה הלב חייב להיות שותף, הפעולה לבד אינה מספיקה.

דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים

הַכְּלָל הוּא, שְׁהָבּוֹרֶא יִתְבָּרֵך רוֹצֶה לְהֵטִיב לֶנִברָאַיו.

השושנים הם נשמות ישראל, והדוד הוא הקב"ה, הָרֹעֶה שמנהיג את עם ישראל להטבה ושלמות ע"י שיתוף הלב באהבה. ישנם חוקים ובתוכם פרטים שמקיימים אותם בהתאם לכלל העליון. הכלל הוא אחד, הביטוי שלו בא ע"י הפרטים, והחוקים גורמים להם לבטא את הכלל. דעת הפרט היא נפרדות, והחוק כופה אותו לבטא את הכלל אליו הוא שייך, למעלה מדעתו.