"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

האומר אי אפשר להגיע לשלמות – כופר בה'.
האם הבורא רוצה שתסתפק באושר של זבוב?

הקשר בין האדם לבורא חייב להיות דרך הפנימיות, שתמיד חשובה במעלתה מהחיצוניות.מעשה רב זה מוחין לתלמיד. לנו אין יכולת לתפוס את הבורא, לכן ממעשיך הכרנוך. מעשה הבורא זו הבריאה, ובהיותנו מכירים את החוקים והמעשים שנעשו עד עכשיו לפי לימוד חוכמת הקבלה– אנו לומדים את מחשבת הבריאה.

התבנית שאדם רואה במציאות עולם זה, היא השתקפות של בבואה, במראה מעוותת של זמן ומקום. דרך המעשה החיצון אנו מנסים לגרות נקודה פנימית הפועלת מעבר לזמן ומקום, דרכה להכיר את הבורא ולהגיע לתכלית –לדבקות. כל תפיסת האדם מהחוץ לפנים ומהפרטים אל הכלל.

הקליפה קודמת לפרי, השלילה לחיוב, שאלה לתשובה, כך חילונים הקימו את המדינה, עבור דור שומרי תו"מ שיבוא למלא תפקידו, בחינת יָכִין רָשָׁע וְצַדִּיק יִלְבָּשׁ.
חיצוניות באה בכדי להכין נקודה פנימית, כך לימוד גמרא נועד להכין את לימוד הקבלה. וכך לימד הבעש"ט שיש לחפש בלימוד את התנועה הנפשית, להתקשר לבורא ע"י גילוי הנקודה הפנימית.

את המציאות הגשמית איננו יודעים לפרש. ומה שניראה לנו כדין, ע"י אמונה נוכל להתחבר להגיון עליון שאומר שהשם טוב ומטיב.
נקודת הקשר המשמעותי ביותר הוא מקום התודעה של האדם, בו יכול לגלות הקשר בין הראש לגוף. אדם פנימי הוא זה הפועל בעולם הזה אבל עם תודעה אמונית כלפי השם יתברך.

אי אפשר להבין, להשיג שום דבר בלי להגיע לנקודה הפנימית. הקליפה רוצה שתסתפק ברדידות החיצונית, וממליצה לאדם תהיה פשוט, תאמר ברוך השם אני נושם, שמח בחלקי, הלוואי ואת ההלכה אקיים.

מְאֹרֹת, החיסרון בה בכדי שתהיה לך מודעות עצמית שבה תוכל לרצות. כך בחיים כאשר ניראה ירידה, יש לחפש את הנקודה הסגולית הפנימית. החיבור זה החסדים, הכוח האמוני, היכולת לייצר את הקשר — וזה עיקר עבודת חיינו.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

לא ללמד ילד שיעשה מעשים טובים –
אלא שיהיה טוב!
עבודה פנימית וחיצונית.

יש הסוברים בטעות ששלמה המלך היה מדבר בשפת עצים וציפורים, אך כלל נקוט בידינו שאין הזוהר מדבר, אלא על הנשמה, ושלמה בחוכמתו הבין את המסרים שה' מדבר אליו דרך המציאות החיצונית. הבין את סוד הפנימיות והחיצוניות דרך לימוד האגוז: "אֶל-גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי" – ירד לעומקה של הבנה.
הסתכל בקליפות האגוז, וידע על בני אדם, שכל עיקר התענוגים שלהם, אלו הרוחות שבקליפות האגוז, שבאים להתדבק בבני אדם, ולטמא אותם, כפי שאומר בקהלת: "וְתַעֲנֻגוֹת בְּנֵי הָאָדָם–שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת" כלומר האדם נופל כאשר הוא מזדהה עם תענוג בחיצוניות.
צורת האגוז דומה למוח בפנימיות, עם קליפות רבות מסביב. כך הוא מבנה כל העולמות –חוק קוסמי שנכון לכל מקום. לכל דבר יש פנימיות, וקליפה חיצונית – ותמיד חיצוניות פחות חשובה מהפנימיות.

כך גם בנויה כל מחשבה. יש לקלף את הקליפה ולראות מהי פנימיות-בתורה, אצל חבר וכד'. הקליפות גורמות מצד אחד לתענוג חיצוני שמסית את האדם מהנקודה הפנימית, להסתפק בשטחיות במקום לחדור ולהבין את הסיבות, המניעים ואת לב הנושא. מצד שני ה' עשה את הקליפות כמקום אימון, דרכו אנו עובדים, ומקבלים אפשרות לבנות את העצמי במציאות, כמו אפרוח שצריך להזין את הקליפה, אך רק כדי להיבנות ולבקוע לעבר השלמות.

האדם נימצא בקליפת העולם הזה ששומרת על הפרי — הנשמה. יש להתעורר, להרגיש ולשלוט על כוחות הנפש, להיות מודע לפנימיות – כאן מתחילים את העבודה של פנימי וחיצוני, בלי לעשות מהחיצוניות עיקר.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ
מחלה זה חוסר אמונה!
מלמד הזוהר מהו מקור המחלות.

בראשית ו "וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים… וְגַם אַחֲרֵי-כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל-בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם". נעמה שמחמת יפיה זנו בני האלקים, והולידה מהם, מיני קליפות חדשות. זיווג זה מפריע לאדם להגיע למטרה, והתולדה היא אווירת נפש רעה לאדם – ומחלות.

אדם מאמין לא חולה – אין לו חלל באמונה. מחלה גשמית באה לתת סימן להתעורר לתיקון. אין אנו יודעים חשבונות עליונים וקשר ישיר לתוצאות, אך יש להבין שאנו מחוברים בנשמות. אומרים לך רוצה להיות בריא — לך תן צדקה, אולי זה יעזור למישהו אחר, לכן ביחס לרפואה גשמית – חייב אדם לחזק את האמונה, וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה.

להציל מישהו — זה לתת לו "צילה דמהנותה" — אמונה. הכתוב מְאֹרֹת הוא קללה, וכשנתקנה הלבנה, נהפכו אותיות מְאֹרֹת לאותיות אמר"ת בסוד הכתוב "אִמְרַת יְהוָה צְרוּפָה מָגֵן הוּא, לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ" מגן מפני הרוחות הרעות בעת מיעוט הלבנה, על המחזיקים באמונתו של הקב"ה. התנאי שגם במצב החיסרון — משמרים אמונה. כאשר אדם במיעוט ומוכן לקבל על עצמו לעבוד בהחלטה אמונית — הוא יצליח להישמר מפני המזיקים. דווקא כשלא מאיר, לא לחפש פיתוים ותחליפים.

כאמור הקליפות החדשות הולכות ומשוטטות בעולם ומֶצָחקות בבני אדם, מבדרות ומפרדות אותם. הנשמה רוצה ריכוז, הגוף רוצה בידור שאין לו מקום כשבא בשביל עצמו. צחוק מועיל כהפוגה מבוקרת, כאמצעי וריכוז לצבירת כוח.

כל המחלות באות מהבידור שמחליש את האמונה. האומרים שצחוק מרפא – זה שקר! הריכוז מרפא. המחלה מחלישה ע"י יצירת חיסרון, חלל, פגם באמונה, והרפואה: גם אם אין לך רגש אמוני — תפעל בהחלטה אמונית עד שיגיע הרגש.

הטיפול לקבל החלטה אמונית ולפעול לפיה!

מאמר יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ

הקליפה שולטת בגדול המתנהג כקטן — שלא נהנה מהקדושה!

כאשר לקטן יש חשקים ותאוות, וההורים שומרים עליו ע"י המסכים שלהם — הוא אינו נפגע. אך כאשר הוא גדל, לוקח אחריות ומסך אישי – כעת אם פוגם – מאשימים אותו, כל האחריות עליו.

אָבוֹת אָכְלוּ בּסֶר וְשִׁנֵּי בָּנִים תִּקְהֶינָה – התחתונים מתנהגים כמו העליונים, שהרי חוק בעליון מחייב את התחתון, השגחה כמו ראש וגוף.
עד גיל י"ג אין להם אחריות — לכן באים להורים ואומרים להם כיצד חינכתם את הילדים, מדוע אינכם שומרים עליהם? ובגיל י"ג אומר האב: בָּרוּךְ שֶׁפְּטָרַנִי מֵעָנְשׁוֹ שֶׁלָּ זֶה — מתיקונו של זה.

יש בהרגשת הפרטיות – הנפרדות יתרון גדול לשיתוף עם הבורא, אך יש לבדוק מה האדם מייצר מזה אהבה או אנוכיות, דבקות או פירוד. הקללה — מארה מתדבקת בו כאשר הוא פוגם בהשקפה — באמונה.
עוצמה אישית היא קללה, אלא אם כן הוא הופכים אותה לברכה. באכילת עץ הדעת טוב ורע, עוררו אדם וחווה את ההשתוקקות הגדולה, טרם זמנה — טרם השבת, טרם גמר התיקון.
וַיְגָרֶשׁ אֶת-הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים. לַהַט היא סערת הנפש שגרמה לקטנות.
יושבת הקליפה ומחכה בשער גן עדן הארץ, לראות האם מישהו קצת מדוכדך, לא מרוצה מהקדושה — ואז מייד היא מִּהַפֶּכֶת את לַהַט הַחֶרֶב מרחמים לדין, ואז במצב הדין נאחזת באדם. זוהי שליטה לצורך התקדמות — לעורר את האדם ע"י הדין, בכדי שיהפוך את החשק לאהבה.
בזמן הביניים – בין המציאות של החשק שהוא חומר גלם –עד שאדם יהפוך את הרגשתו לאהבה — בתפר הזה נאחזת הקליפה – זוהי הנהגת העולם בדין ורחמים, שמאל וימין. את זה היא עושה בשעת חיסרון ומיעוט — כלומר מצב בו אין תענוג באמונה, שהיא עבודת הלבנה. החיסרון באמונה זה מיעוט האות וו מְאֹורֹת, שהופכת מְאֹרֹת שהיא קללה.

קין התקנא בתאומתו של הבל — ברצון לקבל וחטא. וַיָּשֶׂם יְהוָה לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת-אֹתוֹ כָּל-מֹצְאוֹ. האות הוא סימן כברית שעליך להתעלם לא לנסות לפעול בספק — אלא באמונה.
ניתן לנו כוח לגנוז את הרצון לקבל הגדול, ובזמן תיקון לפעול חלקים קטנים ממנו. אם אתה רואה שנדבקת בך השתוקקות גדולה מעבר ליכולת המסך האישי לדחות אותה — זכור את הברית — האות.

הקליפה משוטת בעולם — כלומר בתוך נפש האדם, בין הרצונות — בכל רצון בו הוא שומר על התאפקות -הקליפה שומרת על הפרי.

אין אפשרות שמטרת הבריאה לא תגיע! לכן מעוררים את הרצון לקבל, אותו חשק פנימי — ואז בחוויה פרטית חזקה — מתפרץ הכעס, הרוגז והתאווה. מתעוררת הקליפה שהייתה באיפוק, מפני שחייבים להגיע למטרת הבריאה.

אם לא יהיה מיעוט הלבנה, לא תהיה התחדשות, לא תהיה אמונה, שהרי חובה להתאמן ולחדש באופן תמידי, האמונה אינה יכולה להיות קבועה.

אדם שנהנה מהקדושה –מרחיק את הקליפה!

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ

אדם קטן מוותר על דברים גדולים!

אדם גדול מוותר על דברים קטנים ועוסק בַָּעיקר. אנשים קטנים רבים על דברים קטנים – ועל המשמעותיים, על הזוהר, על הנשמה מוותרים — וכאן מתחילות לפעול הקליפות. באדם שלא מרוצה, בירידה, בצער, בקטנות ללא שמירה – מתפתחת תשתית להיאחזות הקליפות.

מי שמרגיש קטן מוותר על דברים גדולים ונלחם על דברים קטנים. אז היצר מנצל את הירידה, מפתה ומסיט את האדם לקבל תחליף לאמת, לקבל את האור במקום שלא ראוי.

ביום רביעי לבריאה כתוב "יְהִי מְאֹרֹת" חסר האות וו – מלמד בזה שנבראה מחלת אַסכַּרה לתנוקות. מְאֹרֹת לשון קללה. מדרש רבה "מְאֵרַת ה' בְּבֵית רָשָׁע". בית זה ליבו של אדם, וכאשר אדם מרגיש שמח באנוכיות בתוך ליבו ולכאורה נהנה -ההנאה הזו פוגעת בו. חולה באַסכַּרה מאחר ופגם ויצא מהתפיסה האמונית הראשונית.

כאמור קטן מאבד מה שיש לו, את האמת, ואם מוותר על תפיסת האמת – היצר ממתין מעבר לפינה. אדם מתוסכל מרגיש חיסרון, הוא חסר ביטחון שיכול להשיג, מתייאש מלבקש מהבורא. כאן נכנסות הקליפות ומלבישות על הרצון.

בקללה על האני האמיתי של האדם, לא יעזרו מזוזות, ולא קמעות, אלא רק אמונה, השפעה וחסדים. אם אתה מרגיש מיואש מהאני האמיתי שלך, שהבורא הפקיד בידך, זו אסכרה.

בעולמות, השלילה קודמת לחיוב. כך זה בתהליך ממטה למעלה כלומר שהקליפה היא הכנה ליציאת המוחין, היא ההכנה ליציאת הפרי.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

אין דבר יותר טוב ממוות —
בתנאי שמשתמשים בכוח זה בכדי להתקדם!

אין זה רע לרדת בכדי לעלות. אדם אוהב לגוון, השכלול מחייב שתבוא כל פעם ותפעל פרט בלבוש חדש. לכן בזמן תיקון האדם אינו שלם והזמן המאפשר לו יגיעה בכדי להיות שותף לבורא. כמו לתת לילד פאזל מפורק, שמעצמו הוא מרכיב וזוכה לחוויה של שיתוף.
האמונה היא הכלי דרכו מקבלים, ועליה להתחדש כל הזמן. אהבה מתקיימת בבחירה מתמדת באדם שמפסיק להיות מכונה. ההתקדמות היא בשלבים, ויש למות מהבחינה הקודמת בכדי לבוא למדרגה החדשה. חוזר בגלגול כל פעם לתקן משהו, כמו ישן וקם, לקיים פרט חדש נוסף.
צד הנשמה המופשט הקבוע, לא יכול בלי גוף, חייב לעבור דרך המוחש, הזמני שצריך כל פעם לבוש חדש. לגוף יש כליה, ואינו יכול להיות מחובר בקביעות לנשמה, למופשט הנצחי.
כך גם אדם האוכל מידי יום אותו אוכל ימאס בו, אם לא ילביש על אותו אוכל טעמים, לבושים, מרקם וצורות בישול חדשות.
מוות זה ביטול המציאות הקודמת, כמו אדם שַׂבֵע, שלא יוכל ליהנות שוב מאוכל, אלא עליו להמית את תחושת השובע.
היתרון בזה שהגוף כַּלֵה – שחוסר שלמות מאפשר לאדם להיות שותף, יש לו מה לתקן ולתת מעצמו. בלי אישה אין תענוג, אישה מתחדשת כל חודש מחדש. במצב קבוע אין תענוג.

בכל לילה עולה הנשמה, מסתלק המופשט שהתבטא בגוף הישן כמו מת, שהמוחש לא מקבל, ולא מרגיש כלום.
מתעורר בבוקר ועוד פעם בא לבטא את המופשט דרך המוחש, לתיקון נקודה נוספת של הרצון, שבא לקשר של אהבה עם הבורא. אותה כוונת לב צריכה להתחדש ע"י מעשה. חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ: אם לא היה גוף, אי אפשר היה להתאמן — לייצר אמונה, ובלי אמונה אין בחירה, ובלי בחירה אין אהבה.

כך הוא התהליך: תפקיד ההשתוקקות לעורר, וזה רק חומר הגלם כשהמוצר הסופי היא אהבה. קודם ייצור אמונה ע"י בניית מסך שדוחה את הגירוי ולא צורך אותו במקום שלא בקדושה, מעלה אותו להשקפה עליונה. מאמין שמה שאמרו לי מלמעלה הוא הנכון.
בהדרגה יש להביא את כל הפרטים לכלל גדול, כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא — הים זה האני האמיתי של האדם, הנחלים הם הרגשים פרטיים. בגמר תיקון כאשר יהיה מלא — תחיית המתים, אז תהיה אהבה שלמה. כל עוד אין אהבה שלמה — הגוף מת וחי מחדש, כל פעם לתקן פרט נוסף. אם תפילתך היום היא כמו אתמול, ללא שינוי זו טעות.

יש לנו תכונות נפש של גבורה –שור, אריה השפעה, נשר מקום הזיווג. בתהליך עולים למעלה למופשט להתכללות, ואז האדם הופך להיות כוח גדול שמנהיג את עצמו כראוי דרך האני אמיתי, ביחס בין נשמה לגוף, מופשט למוחש. תנועה מעמידה לאתגר וחוזר חלילה, בין תענוג לשמחה. כל פעם שמרגישים השתוקקות, בונים מסך הדוחה את הקבלה במקום. זה אתגר לקיים עוד נקודת אהבה, ואז בגמר תיקון "הַיָּם מָלֵא" –שלמות.

ביום ג' נאמר פעמים "כִּי-טוֹב" — גם חסד מיום א' וגם גבורה מיום ב'- זה האדם — חיבור בין 2 הפכים. הקשר בין הגוף הנקבה – לבין הזכר המופשט – זה הדבר הכי חשוב לאדם:
גם אוהב את השם וגם ירא ממנו.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

עם איזו גדלות אתה בא לקבל תענוג בחיים?

מהי תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא? מתי זה יכול לבוא לידי ביטוי? וְעֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ לְמִינֵהוּ: האדם הוא כלל של כל הצורות כולם כי אדם הוא זכר ונקבה. וְעֵץ פְּרִי היא נקבה, עֹשֶׂה-פְּרִי הוא זכר.

הכתוב אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ בא להשמיענו שלא הוציא זרעו אלא לתועלת הארץ, שאסור לאדם להוציא ממנו זרע לבטלה. עיקר עבודת ס"א לגרום לאדם להוציא זרע לבטלה, כמו "וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי יְהוָה" רש"י: "משחית זרעו".

ישנו מנגנון מסוכן אך הכרחי, שמה שמגרה אותך ואתה רוצה – אינך יכול לקבל במקומך. מתגלה רצון גדול ולנו מותר להשתמש רק עם החלק שניתן להכניס לקדושה. מעוררים בך סקרנות כללית — ועליך לכוון אותה למטרה. יש להישמר ולא לייצר התקרבות לסביבה כזו.

צד האדם הוא כלל, אומות העולם הם פרטים. גוי יכול למות, אז יבוא גוי-פרט אחר במקומו, יהודי הוא דבר שלם, ואם חלילה נאבד, עליו לחזור שוב. לבוא עם גדלות לא מתוקנת- עוצמה אישית — זה שפיכת זרע על הארץ.

יש דברים שמגרים אותך בחיים, שאסור לך לקבל, שבאו רק לעורר, לא כדי שתקבל, זה התהליך שהגירוי הוא חומר גלם — ותפקידך לייצר מזה אהבה. לקבל במקומך זה אנוכיות. לא צריך לאכול את החומר גלם, אלא לבנות ממנו אהבה.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא

רוצה להיות גיבור ? קודם עשה מדיטָציה!

כיצד על האדם להנהיג את המידות בנפשו? לפי השורש – נלמַד את צורת הכיסא העליון שבו המטרה, התכונות לדבקות ואהבת השם. את התכונות יש לאזן, כך למשל את הגבורה להנהיג בחסד.
אם תרצה להשפיע –עליך להיות גיבור, אדם רך לא יכול להיות גיבור אמיתי. חייב חסד, אהבת הכלל ולא כמו אצל החברה בפאבים, אצלם גיבור מנסה להשליט עצמו על כולם.

חיות המרכבה מייצגות את התנהגות הכיסא, וכך באדם דרך המלכות שנמצאת בתוכו, המקום של האני האמיתי הכולל אהבה, צריך להתכלל בעליון, לקחת משם את תכונות ההכרה העליונה שאינה מגולה, לחבר את המוחש למופשט.

אריה בטבעו – מדרגת חסד. הגיבור האמיתי הוא בעל חסד, לא רק בעוצמה חיצונית אישית כמו סוס פרא. בעל החסד הוא בעל הויתור האישי. מי שקונה את מידת הגבורה, עליו לקנות את מידת החסד.

השור – השמאל צריך להתכלל עם השקט הפנימי של החסד. בעל השפעה בלי הגבורה סופו שמרחם על אכזריים. שמאל חזק — דין קשה לא נכון לפעול, כמו אלו המנסים לחנך בעריצות, שבסופם התלמידים מתמרדים. מצד שני לא יעיל ללמד רק ברכות.
כוח חזק בהנהגה הוא יכולת התגברות, הדחייה ואיפוק. אין גבורה בלי וויתור על עצמך.

טבע הגדול – להשפיע לקטן. קו אמצע צריך לנווט ולהשפיע לפי צרכי התחתון. גם הנשר צריך לעלות לימין לחסד. הנהגה עצמית מחייבת לחשוב כיצד לפעול בהדרגה , עם יכולת לווסת את הנתינה לפי התחתון.

גיבור הוא הכובש את כוח המצייר שבו — את ייצרו, בעל רוגע פנימי, ויתור עצמי, יכולת לא לרצות, אלא רק לפעול את רצון השני.

תאוותן לא יכול להיות גיבור!

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא

איך פותרים את הבעיה שבאני — אי אפשר לקבל אהבה?

האני של האדם — הרצון שלו, אינו יכול להגיע לאהבה שלמה בזמן תיקון במקומו, אלא עליו לעלות ולהתקשר לצד האדם העליון. מרכבה היא המקשרת בין עליונים לתחתונים. המרכבה התחתונה מיוצגת ע"י המילה "שִׁנְאָן" בפסוק רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן-שור נשר, אריה, נוקבה. נוקבה ולא אדם מפני שניתן לשמש עם צד האדם רק בזמן עליה וחיבור למרכבה העליונה.
כאמור בזמן תיקון ניתן להגיע רק לאהבה שביראה. לכן יש לעלות למעלה מחזה — תחילה לצד דרום, השפעה, חסדים מכוסים ולעשות זיווג.
צד אדם זה מדרגת אהבה, שלא ניתן לקבל בעולמות בי"ע אלא רק בחינת אצילות — שבת. היה זה חטא אדם הראשון שעשה הזיווג במקומו כעצת הנחש, במקום לעלות למקום הקדושה.
החיות במרכבה מתנהגות, מקבלות חיוּת משמות הקודש הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא , ודרך השמות הללו מקבלים את האורות העולמות התחתונים.

בכדי לפעול את האדם שבי, יש לעלות להתכללות. ז"א דאצילות ניקרא אדם, הרוצה להידבק בו יידבק במידותיו — בהתכללות.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא

רוצה להיות אדם!
עליך לעשות תנועה נפשית.

באופן חיצוני יכול להיות לך חזות של אדם, אך עליך להשתמש בכוח החסד, ולרכוש את תכונת ההשפעה, בכדי להגיע לדרגת אדם.

אדם ניקרא ה"ביחד" — הקשר — האני המשותף. תנועה מצד הרצונות, הסיפוק הפרטי לא תיקרא אדם. לכן מי שאינו נשוי, או אפילו גם מי שרשום ברבנות כנשוי — ואינו ממלא תפקידו לקשר, לאני משותף — איננו אדם. זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם… וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמָם אָדָם.

בזמן תיקון אהבה לא יכולה להיות שלמה, אלא אהבה שביראה. באופן רגיל מה שאנו רוצים בחיים זה את הקיום. בכדי להשיג יותר — עליך לעשות תנועה של תאוצה, מעבר לרגילות, יגיעה, לרכוש את תכונת ההשפעה

החסד הוא זה הקובע אם תהיה אדם או לא. האני של האדם נקרא עולם — עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא

אתה יוכל להוליד את מצב הרוח שלך!

עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי — יורה על צורות זכר ונקבה, שדמות פניהם כפני אדם, היסוד עושה פירות בעץ פרי.
הרעיון הוא שצריך להוליד פירות גם מהזכר וגם מהנקבה. יש תולדות מיוחדות לנקבה (לבריאה) שאין בזכר שהם כרובים ותימרות — שבאים מבחינתה עצמה.
השכל – זכר והרגש נקבה: השכל נותן כוחות ללב להוציא רגש, והלב עצמו מביא רגשות נוספים, זהו צד הבריאה הרצון לקבל, להוליד מעצמה ולהיות שותפה.
תימורת עשן — אותו מצב הרוח של האדם כאשר הוא מקריב קורבן, שנותן את הבהמיות שבו. בשאלה איך עולה העשן — נבחן האדם. בכרובים בבית המקדש היה נס שהיו מסתכלים זה בזה כשישראל צדיקים, והעשן עלה ישר בלי נטייה.
סימן חזק לאדם — לאן עולה מצב הרוח שלך כאשר את משפיע, אם אתה מתלונן — אל תסכים לזה. אם עולה העשן עקום, זה אומר ששיתפת את הרצון לפרטיות. עליך ליישר את מצב הרוח, לשאוף שיעלה ישר.

יפה או לא יפה נקבע ברחוב לפי אופנה ופרסומת. העולמות העליונים מראים לנו מה יפה. כל תפקידנו לדמות מעשינו כפי העולמות העליונים, ולהוריד למורגש.
לכן ליהודי יש זקן, כמו אריך אנפין. הזקן שומר על האדם – דרכו הרחמים יורדים. הסימנים מבחינה חיצונית באים לבטא את הפנימיות, הרצון להיות אדם.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא

האם ההנאות הקטנות עושות את החיים?
ממש לא!

האני של האדם נבנה בשלב ראשון בזיווג עליון — הכרה, השקפה נכונה בכוח. לאחר מכן צריך זיווג נוסף — תחתון, בחינת ארץ שצריכה להצמיח פירות בפועל. בתחילה "וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה" — זה האני של האדם, שנמצא בכוח במחשבת העליון — בחינת חציר שבא לתת קיום בלבד לאדם. השכלול מתחיל כאשר משתוקקים בלי לקחת את האור לפרטיות, אחרת נשברים.

הרצון לקבל לעצמו ניתן תחילה לגויים שבנו — בחינת דין, אשר ברצונו נְתָנָה להם, וברצונו נְטָלָה מהם ונְתָנָה לנו עם כוח לתיקון של שיתוף מידת הרחמים בדין.

החציר הוא מזון לבהמה שבתוכנו, שרק בא לעורר השתוקקות לקבל את ההטבה, אך הקבלה של האור תהיה במקום אחר — בקדושה.
כדי שחיטה שתוציא לחם צריך תנור, כור היתוך, בו יש להפריד בין החציר שרק בא להדליק את העצים, לבין המאכל שבונה את האני — ע"י מסך –"סיר", שיבשל את הרצונות של האדם ויביאם לקיום אמיתי ולא ישרוף אותם. אחרת האישה שבתוכך תקדיח את התבשיל ותצטרך לגרשה. התבשיל, עשב-חיטה מצריך תנור. לכן יש לרדת לכור ההיתוך במצרים, אך לא בכדי להיות מצרי, אלא להתאמן בלהיות אדם, יהודי הדבק ב — ה'.

כאשר אדם רדוף אחרי הסיפוק העצמי שלו, בחינת עולם הזה, הסיפוק מייד נעלם, נשרף כחציר, ואין זה בונה אותו כלל.

הנאה רגעית לא עושה את החיים, אלא רק התועלת לטווח ארוך.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא

לאחר שהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, ורוצים שהארץ — האני שלנו יעשה פעולת בנייה, יש לדעת שישנם 2 סוגי זיווגים. בתחילה זיווג דרך ההכרה העליונה, אך כאן יבשות — יבשה. רק זיווג בעליון לא מוציא תולדות. צריך פראקטיקה – הלב צריך להוליד רצונות של ישר-אל. זיווג אחד לעורר השתוקקות, השני לקבל את האור.
בזיווג תחתון יכול האדם לייצר משהוא משל עצמו. טפיל לא מקיים את התנועה הראשונה של הבריאה — יתר דבקות. המציאות האמיתית היא ייצור מצוות, זה מה שמקיים את העולם הרוחני — שהוא החיים האמיתיים.

בכדי לגדל את האני של האדם, יש לעשות זאת דרך אווירת נפש, בקבוצת חברים, בלי לחפש אכסטזות שמביאות לדיכאון. אדם ראשון לקח סמים מהנחש — שהיה ספק סמים שלו — שניקרא ס"ם. מותר לעורר תאווה מבוקרת, אך יש לדעת שהקבלה רק במקום קדושה. אין למשוך את ההארה אפילו לא רוחניות לפרטיות.

מצד אחד מאלצים אדם במלחמת קיום, הוא מתרגל כך כל חייו, שקיום זה הפרטיות שעובד בשביל עצמו. וכעת רוצים ממנו לעבוד יותר קשה — ועוד לא בשביל עצמו. בלי אהבת חברים אי אפשר להגיע לזה.

התיקון שלא נחזור לחטא כמו אדם ראשון – לא לצרוך תענוג על הפרטיות, ולא לחשוב מה יצא לי מזה. יש לצאת מההתמכרות שנקראת רצון לקבל לעצמו. יש לבנות את האני על הבסיס שאתה לא צוֹרך את האור, רק לוקח בכדי לעורר השתוקקות –אך לא לעצמך.

כל התורה — האם אני רדוף אחרי הקשר, או אחרי עצמי.

מאמר יִקָּווּ הַמַּיִם

לא משנה מה אתה מרגיש!
תרגיש טוב עם מה שצריך להיות אמיתי.

הזוהר מדבר רק מנשמת האדם. בכדי שהתחתון יקבל מים שהם החיותּ של האדם — חייב שיהיה כלי, שיש להבדילו מהאור בתהליך של גילוי הרצון. שלב ראשון יש לשים את המים במאגר – יִקָּווּ הַמַּיִם, ורק לאחר הכנת הכלי, הזרמת המים/אור בצורה מבוקרת ונכונה.

קיבלנו מציאות המאפשרת לדעת מה נכון לרצות מהחיים. כיצד מודדים זאת? האם דרך חוויות תוכל לדעת מה אתה באמת רוצה?

מה שהנשמה הרוצה כתוב כבר למעלה. עליך לגלות את הרצון באופן הנכון — שמתאים לעליון.

הרצון זה האני שלך, חפש את עצמך כמו שהעליון עשה אותך: אני שרוצה קשר,לאהוב, לחיות את החיים בצורה חזקה. לא בונים את האני האמיתי-הרצון, לפי מה אני חש, או "ככה חינכו אותי" — זה הבלים. אין לומר העיקר בלב. אתה לא במצב סביר, עליך לתקן, להביא את המצב הקיים למצב הרצוי, כפי שמלמד הזוהר, שהרי חיפוש האני לא יכול להיות מנותק מהבנת העולמות העליונים.

כפי שבעולם העליון הרצונות מאוחדים, כך כל הרצונות שלך הם אחד. עליך לחיות אותם בלי להיות מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים…וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים. הרצון זה אתה — הוא אחד למרות שאני רואה בו פירוד.

יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד, וְתֵרָאֶה, הַיַּבָּשָׁה — כך נולד האני של האדם, כל החיות מתנקזת למקום אחד, ונולד האני עם חסרון אותו צריך להרגיש ולהתאים לעליון.

את הרוצה לדעת מה לרצות — ראה את תוכנית העליון.

מאמר יִקָּווּ הַמַּיִם

אהבה בלי יראה מוקדמת לא תחזיק!

וַיֹּאמֶר לָבָן לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה.

לאה מייצגת באדם את ההשקפה, ההכרה העליונה החלק המכוּסה, יִקָּווּ הַמַּיִם, מקום בו לא משתמשים ברצון לקבל ואין צורך בכלים בפועל, אך זו הכנה נצרכת בבחינת היראה.

רחל — הלב, בו ניתן לראות ולעשות עבודה בפועל — גילוי, וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה, עניין ראיה הוא אור החוכמה. וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ. אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן – תוׂלה את עניין הקשת בגילוי החוכמה, שהקשת מראה את ג' הקווים/גוונים שדרכם צריך לעשות זיווג לחוכמה.

בא לספר לנו על רחל, שהיא בחינת הקשת בענן. אלו הגוונים שצריכים להתגלות ביראה, ואז תוכל להתגלות האהבה. למרות שכל מה שרואים זו שחַרוּת וסביבה גוונים –המקום שדרכו רואים בעין– שחור. אדם שרוצה להגיע לנקודת הלב, רחל שבו, חייב לקחת את ההשקפה העליונה, יראת הרוממות, כדי שאהבה תהיה אמיתית.

ה' נתן את הקשת – הברית בה ההשגחה על ההטבה נסתרת, אך לא יחרב העולם, אלא יגיע לאהבה. אדם יכול לחוות אהבה כאשר הוא פועל את הפרטים שהם השלכה של הייחוד בעליון.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר יִקָּווּ הַמַּיִם

וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל בזכות ההכנה שעשה
עם לאה.

יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד — המקום הוא הברית, היסוד המקשר אל העולם העליון.

הוּא אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. הוּא — הכוונה העולם העליון, בייחוד עם שְׁמוֹ גימ' רצון — עולם תחתון.

בזעיר אנפין העולם העליון 2 מדרגות: לאה חסדים מכוסים, ולכן היא באה בחושך ומקבלת את סודות מרחל. כל מה שלאה עושה –יראה, זה בשביל רחל -אהבה. לאה הייתה צדקת שמצידה מוותרת, ולא מקבלת חוכמה, וכשמקבלת זה בשביל רחל שיורשת את כל הכלים שלה. היראה היא כלי המחזיק אהבה.

בהשקפה יש כוח לקבל חוכמה, גם אם אין חסדים המהווים כלי להחזיק את החוכמה הזו. שהרי לא מדובר בביצוע למעשה, למעט איסור הרהורי עבירה וע.ז.
מותר לחשוב גם על דברים לא מציאותיים, על עולמות עליונים, גם כאשר עדיין לא מסוגלים להגיע לשם. כך ניתן לייחד את האמונה, גם בלי יכולת לבצע בפועל.
צד המחשבה גמיש ואינו מתחשב במגבלות הגוף, לכן יכול לשפוט ולחשוב בצורה נקייה. מאחר שכל החוכמה שמקבל איננה עבורו, ולכן אינו משוחד. בדברים עליונים מעבר לפרקטיקה — השלמות אינה מצריכה מעשה. החסרונות: שזה לא אני –וחייב שתהיה פרטיות אותה אפשר לתת לאהבה. ללאה יש מעלה בהכנה ויתרון על המעשה, ויש לתת חשיבות להכנה.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר יִקָּווּ הַמַּיִם

בלי פירוד אין שלמות!

יִקָּווּ הַמַּיִם — מייחד 2 הקווים למקווה אחד. שלמות הייחוד מימין ושמאל –זכר ונקבה אפשרי, כאשר שניהם גדולים שלמים, והתפרדו קודם לכן. כך קשר בא על ייחוד, בניית מקום משותף, כשכל אחד לוקח אחריות אישית לאני המשותף. אם אדם חושב למשוך אור שלא לַבֵּיחָד — הוא טועה, לבד זה לא נכון.

ימין השפעה, שׂמאֹל קבלה – מה שצריך לעשות זה לקבל על עצמך שתענוג בא מקו אמצעי.

יִקָּווּ — בית קיבול, הַמַּיִם זה מוחין, מָקוֹם זה מלכות. צריך להיכנס למקום אחד בו יש תיקון קו אמצעי. היסוד — הצדיק אוסף את כל האורות העליונים ונותן למלכות — ללב, כנסיה לשם שמים. כפי שאמרה רחל אָסַף אֱלֹהִים אֶת-חֶרְפָּתִי…וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף.

ייחוד יכול לבוא כאשר כל אחד מהפרטים חזק!

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר יְהִי רָקִיעַ

כאשר הרגש גובר על השכל — זוֹ טומאה!
מי שפועל מהבטן, ראשו "נמצא בבטן".

כאשר אדם רוצה משהו בטומאה, הוא מייצר השקפה שהיא טעות, והלב מָנחֵה את הראש. בקדושה מייצר השקפה נכונה שראש מולך על הגוף.

צורת החלוקה לפרטים מצד הטומאה, באה לביטוי בקליפות. אחר שביקשנו מהבורא יתר דבקות, אין ביכולתנו לעבוד אלא רק דרך הפרטים. אך יש להיזהר כמה מותר לרדת, ולהשאיר כוח לעלות. "אַל תסכים לחלוקה שלא באה לקו אמצעי"!

אדם חלש בעל השתוקקות לדבר מסוים, מרגיש שבלי המילוי הוא מת. חושב שהקבלה תהיה שיא האושר, שפחית קולה תיתן לו את טעם החיים. אדם מפוקס ההולך בדרך האמת — המטרה עבורו היא המכריעה, וייסורים או שמחות במהלך הדרך, אינם משפיעים עליו.

את העורלה, הרצון לקבל שגורם להפרדה, מורידים – לומר שלמרות שארגיש רצון עז לסיפוק אישי — יש לי ברית שעלי להביא את הסיפוק אל הכלל. קליפת הזכר בשם אֶפְעֶה באה מצד האמונות הטפלות ומצד הגוף נקראת נחש — התאווה.

הסכנה היא שבתחילה לא חשים בהיזק הרע שנפרד מהקדושה במלא חומרתו, אלא הוא מתפתח לאט כדי שהאדם לא יתנגד. בתחילה נראה לו דק כחוט השערה, ולבסוף כעבותות העגלה-חבל מחנק עבה. יוצא שאדם בא ומתקן את ההשקפה, ופתאום מתגברת הקליפה של הטומאה, ואז הוא משפיע כי כיף להשפיע. בהשקפות השגויות רוצים מודעות, שליטה ועוצמה, ומצד הגוף — תאוות.

מצד אחד לֵמֵדים שהקליפה, הפירוד רעים, ומצד שני, זה ישוב העולם — כלומר בלי הפירוד אין הולדה, אין את כוח התפיסה של הכלל. כאשר ביטלו אנשי כנסת הגדולה את היצר הרע של גילוי עריות, אפילו תרנגולת לא הטילה ביצה. החזירו אתו. ראו שאין העולם יכול להגיע לשכלול בלי הפרטיות. תפיסת האדם מהמוּחש אל המופשט — מִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ. לכן על האדם לגרום לישוב עולמו, שזו מערכת רצונותיו, וצריך ישוב הדעת.

קשה אך ניתן להתגבר על הקליפות. אין להביס אותם אלא לכבוש ולהשתלט עליהם.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר יְהִי רָקִיעַ

שבאים לבית המדרש זה עדיין לא טוב!
כאשר מתייחדים עם הלימוד — זה טוב!

ביום השני נברא רק שורש התיקון לקיום — וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-הָרָקִיעַ, אך אין הוא מספיק, ויש להשלימו ביום ג' ע"י קו אמצעי לשכלוּל – שנאמר בו פעמים כִּי-טוֹב. העולם לא ניברא רק בכדי להתקיים ע"י שני קווים, אלא צריך קו אמצעי של גדלות, שאינו מסתפק במועט, וזאת לצורך השִכלוּל.

יש החושבים שאם אדם שהה בסביבה לא טובה — קיום, ועדיין חזר בתשובה — זה טוב. כאשר אין פעולה לשם שמים זה לא טוב.
גם אם היו שהלכו למנזרים בהודו, ולמרות זאת חלקם זכו לחזור בתשובה, מצד עצמה אין לומר שזו פעולה טובה. ניתן רק לומר על מבחן התוצאה "גם זוּ לטובה" – ראיית החלקיות במסגרת השלם.
אצל רבי עקיבא — הכל טוב.

טוב-הוא רק כאשר הפרטים מחוברים לכלל, הוא שאמר שמואל (ברכות מט (לְעוֹלָם אַל יוֹצִיא אָדָם אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל. ולמרות זאת אין אור של תולדה בלי חלוקה/פירוט — רצון לקבל, לכן תופס הנברא את הכלל דרך הפרטים.

אם רואים ייסורים בעולם, והרי הבורא טוב ומטיב – סימן שהמלאכה באמצע. יש לאדם הרבה מחלוקות בחיים, בזוגיות, בחברה…האם כולם כלולים בדבר אחד? אם אתה חי דרך הרעיון של הכלל, ברצון של ייחוד, תוכל לראות מסלול, ולא כל דבר כבעיה נפרדת.

תפקידנו להביא את ההפרדה לשיתוף עם הבורא.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר יְהִי רָקִיעַ

״לשם שמים״ – מחלוקת שבאה לחבר!

ההבדלה מייצרת את הכרת הרע, בכדי שנוכל לסור ממנו. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה אומר שחובה להשתמש בפרטים, ולהבחין בינם לבין הכלל, בין זכר ונקבה וכד'– מבחינות הנפש, הזמן והמקום.
תפיסת האדם היא מהפרטים לכלל! כמו בלעיסת אוכל, פירוקו בכדי להגיע לכלל הטעם. הרָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם מַבְדִּיל ומאפשר לנו את החיבור, חלוקה שבאה לתת את הכוח לביחד.

מים עליונים ומים תחתונים, בהתאם זכר נקבה בּרַָאָם — היו עקודים. באצילות נעשתה הפרדה בכדי לעבוד על כל פרט בנפרד.
היכולת שלנו לעבוד על התענוג באופן חלקי, הדרגתי, לקבל את רעיון החלוקה, קצת להנמיך קומה, משאירה לנו מקום להשוואת צורה ולבוא לשלמות תלויה, להתחבר בקדושה במסגר העליון, כמו בחופה וקידושין, זה ניקרא להיות מאושר.

כל תנועה בחיים נעשית לקראת חיבור שבא מכוח ההפרדה, ובהתאם לכללים הניתנים מהעליון.

וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-הָרָקִיעַ" וַיַּעַשׂ לשון תיקון, כמו הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ (תיקנו) בְחָרָן כמו העלאת גֵרים, ירידה שבאה לעלות מים תחתונים – מלכות לבינה. זהו שורש לתיקון של יום ג' — יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר יְהִי רָקִיעַ

מותר לדבר לשון הרע על הרע!

יש פעמים שמספיק לסוּר מֵרָע על ידי וַעֲשֵׂה-טוֹב (הבעש"ט). אך אם לא תיבדל מהרע שבא להורגך, לא תוכל להשׁכּים ולהורגו.

כוחות שונים שולטים בעולם! כך על האדם להפעיל כוחותיו בהתאם, וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ. תפקידנו לעשות את חלקנו ביצירת הקשר עם הבורא. ישראל עושים מַעֲשֵׂה, בכדי להתגבר על שליטת העין הרע.
ע"י מעשה ודיבור של מצווה, מתעוררת כוונת הלב, (אפילו באופן אוטומאטי), שאחרי המעשים נמשכים הלבבות. לכן אין לפעול רק פנימיות, אלא חייב גם את מַעֲשֵׂה יָדֵינוּ.

בימי החול שולט — הפרטים, בשבת שולט הכלל. במוצ"ש באות כוחות הרע לשלוט בעולם — עין הרע. כנגד היצר הרע, בראתי לו תורה תבלין, הוא שאמר ה' "הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה". למחלוקת קורח ועדתו, אין קיום, עֲדַת מְרֵעִים שכל עניינה שלילת האמת.

עניין ההבדלה. קודם יש להבדיל ולהבחין ברע. לעשות פרסומת שלילית לדברים הרעים, למחות ולא להיות "יפי נפש" שרוצים להיות רחמנים גם לאכזריים שביצר הרע. במוצ"ש שעדיין נשאר מאור השבת – האדמומית שתחת הציפורניים, שהם קליפה/חול. הבדלה/קודשה זו יכולים לעמוד לנו בימי החול.

ס"א בא לאמן את האדם, אך עלינו להתחמק מצורת תיקון זו, שהיא דרך ייסורים, ולבחור בדרך תו"מ. את צד שמאל אי אפשר להעביר לגמרי לפני גמר תיקון — ניתן להחליש אותו קצת.

יש רע בעולם וצריך להיבדל ממנו! לאדם שאין כושר ביקורת, אין יכולת להבדיל בין טוב לרע, אצלו הכל טוב, או הכל רע. זה אנשים שהרגש העכשווי שולט בהם, רגשנים שאינם נאמנים. צריך שלא לפחד מביקורת, מהאמת, מהכרת הרע.

כנגד כוח המפריד הנמצא באדם, נתן לנו ה' מתנה — כוח המכליל — השבת. במוצ"ש כשיוצא כוח הכלל, ונכנס כוח הפרט — בדיוק כאן יש לעשות הבדלה, שמדגישה את העין הרע של צד שמאל, עליה מתגברים ע"י האש בהבדלה.

אם לא תדע מה רע בחיים — לא תיבדל ממנו!

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר יְהִי רָקִיעַ

מי שכּועס לא צודק!

אי אפשר לייצר הבנה בלי סכין החותכת את השלם לחלקיו, בלי אש וגבורה אי אפשר לייצר אהבה!
האם אני מסתכל על המחלוקת כצדיק או כרשע שרוצה מיד שמחה? צדיק מבין שיש מחלוקת-רצון לקבל, אך איתו מגיע לשלמות לאהבה.

מהי העבודה הנכונה? השמאל מוותר על האגו — פועל ממטה למעלה ואומר "אני פרט הבטל לכלל". גם על הימין ללמוד לקבל, ולא לדחות בגאווה. היכולת והפתיחות לקבל כשאוהבים היא היוצרת שיתוף, ואין לראות בזה פחיתות.

מותר וצריך שלכל אחד תהיה מחשבה ודעה שונה, אך צריכים לבוא לביחד, להבין שהשני יכול לחשוב אחרת ממני, אני צריך את דעתו בכדי להוסיף ולהַעָצים את האני המשותף — זה שלום!
בהַעצמָה של הפרטים לביחד, מִתכַּלל כל אחד במחשבה של השני, שהרי הכלל גדול מחלקיו.כל המעָצים יותר את הביחד, הוא מוּעָצַם בעצמו הרבה יותר! כאשר מרגישים בזוגיות שהיא אינה מעצימה, מצויים הצדדים בתפיסה מעוותת.
רק האדם המאמין שהכל בא מלמעלה, ולא המדען (כתפיסה נפשית- שאומר העיקר המעשה ומבחן התוצאה), יכול לעשות את המעבר לצדיקות, לדחיית התגובה והאור.

במחלוקת של האהבה יש לומר: "דעתי אינה שווה מאומה, אם היא לא תורמת ליחד, אין היא עומדת בפני עצמה, אלא כחלק של שלם". הקשבה נדיבה, ושיחה אגב התכלית — היא מַחֲלוֹקֶת לְשֵׁם שָׁמַיִם.

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד (השמאל(. לא ייתכן שה' ברא את המחלוקת והיא רעה! כאשר הבריאה (פרט) באה לגלות את הכלל השלם — המחלוקת טובה. זו איוולת לחפש שכוּוּוּוּלם שווים, בלי מתן האפשרות שלכל אחד יהיה ביטוי. אין אהבה בלי מחלוקת שבאה לידי אהבה.

אפילו אם אתה צודק, הדעה שלך לא שווה כלום אם תישאר בסוף בַּלבַד — בגהינֹם, לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר יְהִי רָקִיעַ

תפקיד המחלוקת להביא לשלום!

יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם – באדם יש רָקִיעַ. השאלה האם המַחֲלוֹקֶת שלו תהיה לְשֵׁם שָׁמַיִם שסוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם, או חלילה כמַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ. אומר בעל הסולם זצוק"למַחֲלוֹקֶת לְשֵׁם שָׁמַיִם מגדילה את הדעת.

משה הסתכל במעשי הבריאה, והבין כיצד המציאות פועלת — אומר: "כך זה בעליונים, כך צריך להיות כאן"! קֹרַח לא רוצה להידבק בשורש. העולמות העליונים מראים גם מה יהיה הנזק אם חלילה לא הולכים בדרך קדושה – וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה. השמאל לא רוצה לבוא לפשרה.
כאשר משה שמייצג את השכינה בארץ, ראה שקֹרַח מכחיש את מעשה בראשית, את האמת – "וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד" — על שפָגם בשם שמים.

לדבר אחד לא הסכים קורח — שהכלל קובע. הגאוותן מוכן לקבל את הכלל בתנאי שכלל יתכופף לפרטיות שלו, אך בשמים במעשה בראשית — הכלל קובע ! את הפרט יש לתפוס ביחסו לכלל — בדרך אמונית.

מחלוקת שמאי והילל נמשך להם מהעליונים, והשם הסכים לו. ימין ושמאל צריכים להאיר שניהם, חיבור 2 הפכים בנושא אחד. תפקדנו לטפל בצד המחבר באני המשותף. אחדות אינה אומרת ביטול אחד הצדדים, או אחידות דעות – אלה צורה משותפת. השוויון הוא שכל אחד עושה את התפקיד הכי טוב שיכול ביחס לכלל.

שַׁמַּאי — ראש השקפה, וְהִלֵּל גוף-מעשה. מצד הדין, השקפה חייבת להיות שלמה, במעשה (הִלֵּל) מאפשר שמתוך שלא לשמה יבא לשמה. אפשר תהיה השקפה שלמה ופעולה חלקית.

אומר החילוני: העיקר שאני נהנה מזה — צריך לומר העיקר שהכלל נהנה מזה.

"אדם צריך לראות מהי האמת, ולהביא עצמו אליה"