בראשית א' – עמודים כא-כב (שיעור השקפה)

לעיתים הפרטים במציאות נראים כבעיות ויסורים, אך בהסתכלות נכונה, כל פרט שייך לכלל -הטוב והמטיב.

יש לראות את כלל הגינה — בערוגותיה.

בראשית — ברא שית (6) קצוות, הוציא לבר בריאה גולמית. "ראשית חכמה" — חכמה גימ' גולם, היא הגוף.

מתוך הלובן העליון, השלמות יצא פירוט, שהרי הנברא מסוגל לתופס את המציאות מהפרטים אל הכלל.

"לך נדמה לך שאתה רואה חלוקה ופרטים בעולם, ונדמה לך שפרטים זה לא טוב". "מראש הבורא הוציא את הבריאה בפרטים", כך שתפקידך לשייך כל פרט לכלל. כל הפרטים במחשבת הבריאה קיימים כמו בזרע.

זוהי ידיעה משמחת שאומרת שלמרות כל הפרטים, יש לשפוט לפי השלמות, מעבר לזמן ומקום. עליך לקנות אמונה שכל הפרטים בהם תשכיל, מונחים בשורש – "בשורש הכול אמת".

מאמר טעמים נקודות ואותיות
הטעמים זה הרגשת הטעם, כמו בחך, כמו שאומרים על חכם: "יש טעם בדבריו" -יש מוחין שמתלבשים במדרגה. בכדי להרגיש טעם יש להכין כלים. והמשכילים יזהירו (יקבלו את המוחין) כמו טעמים "המנוגנות", כמו במנגינה, ההרגשה מנוגנת ולפי הטעמים המתנגנים באותיות-החסרונות, בהתאם לנקודות שהן התנועה והכיוון באותיות.

"אם את החסרונות/האותיות תניע ע"י נקודות על פי הטעמים, אז תשיג את הטעם — זה זוהר הרקיע"

"עליך לזהות את הרצון, לעשות בו תנועה נכונה, ואז תשיג את הטעם העליון"

זהר הסולם בראשית יט-כ

זהר הסולם בראשית יט-כ

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מה למדנו היום?
שם המאמר: "ביאור על-פי מראות הסולם, בכתיבת ידו החופשית של בעל הסולם זצוק"ל"
עשרה מאמרות המסבבות לשלמות אחת!
הזוה"ק מתאר את מצוות התורה דרך סיפורי הבריאה, כמצוות המכוונות את האדם לקראת השלמות התכליתית, המונחת ביום השבת. להיות שעצם הנברא השלם שבבחינת הרצון לאושר, יצא אל מחוץ לבורא, יש בכך בכדי לתלות את שלמותו של הנברא בשלמותו של הבורא. שלמותו של הנברא תלויה בצורה הראויה והמחודשת, אותו נותן האדם לעצם הרצון, שהוטבע בו מלמעלה. הצורה המדוברת היא צורת הדביקות, אותה קונה הנברא ביזע רב, בכדי לקשור עצמו עם הבורא יתברך בקשר של אהבה. התנועה הנפשית אותה עושה האדם דרך מצוות התורה בכדי להשיג אותה השלמות המדוברת, תתבאר לקמן. ד' המצוות הראשונות הן מצוות השייכות לבחינת "הראש", כאשר הראש הוא המקום בו מונחת השלמות בעוד שהגוף הוא המקום לביצוע הפעולות, המשמשות כאמצעי לביטוי השלמות המדוברת.
המצווה השנייה שמבין השתיים הראשונות, המכוונת כנגד האהבה, מתארת את קבלת הנברא את עצמו כמציאות שלמה, אשר יש ביכולתה להגיע לקשר של דביקות ואהבה בבורא יתברך ב-ב' צדדים. (מאמר ב' ו- ג')
ב' המצוות השניות, שבבחינת הראש הן ב' מצוות תודעתיות, המכוונות כנגד היראה והאהבה העליונים, וכדמיון תוכנית עבודה המשורטטת בכפוף לרעיונותיו של היצרן.
המצווה השנייה שמבין השתיים השניות, המכוונת כנגד האהבה העליונה, מתוארת דרך "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", המשמש כתודעת השכלול דרכה שופט האדם את מציאות הבריאה כשלמה. (מאמר ה')
הבחינה המקשרת בין ב' השלמויות של הבורא והנברא, נותנת את המקום המשותף שבין ב' שלמויות אלו, בבחינת "ה' הוא האלוקים". (מאמר ו')
המצווה החמישית שבבחינת לימוד התורה, המצווה השישית שבבחינת הפרייה והרבייה ו- המצווה השביעית שבבחינת ברית המילה, יש בכוחם לעורר את נקודת יהדותו ורוחניותו של האדם, כך שתינתן לו האפשרות להשיג את הקיום הראשוני של ראשית הצמיחה הרוחנית – העצמית שלו. (מאמר ז')
המצווה השמינית שבבחינת גיור הגרים, המצווה התשיעית הקובעת כי יש לחון את העניים ו- המצווה העשירית שבבחינת הנחת התפילין, יש בכוחם בכדי לתת מקום לאדם להתגדל ברוחניות מצד עצמו. (מאמר ח' ו- ט')
המצווה האחת עשרה, השתיים עשרה, השלוש עשרה (מאמר י') והארבע עשרה הן מצוות הבונות את שלמות האדם על-פי סדר מסויים של הבחנות, כפי שנראה להלן.
המצווה האחת עשרה, היא מצוות המעשר, לפיה על האדם לתת את עצם הקיום (כשרונות) שלו לכלל, להיות שאין בעולם נפרדות – זוהי הבחינה היא נפש הקיום של האדם.
המצווה השתיים עשרה, היא מצוות הבאת הביכורים, לפיה על האדם לתת את התוצאות הנובעות מעצם הקיום (כשרונות) שלו לכלל ולא רק את עצם הקיום שלו לבדו.
המצווה השלוש עשרה, היא מצוות פדיון הבן, לפיה על האדם לפדות את ההבנות הבכורות הנולדות ממנו, מהיותם שייכים לבחינתו העצמית, ולאחר מכן להקדיש אותן אל הכלל.
המצווה הארבע עשרה, היא מצוות השבת, שהיא התכלית הקיומית של האדם, לפיה על האדם לקנות את מדרגת האושר השלם, דרך כל המצוות הסובבות לה.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מה למדנו היום?

שם המאמר: "ביאור על-פי מראות הסולם, בכתיבת ידו החופשית של בעל הסולם זצוק"ל"

"בעשרה מאמרות נברא העולם"
אתה רוצה להיות אדם? זוהי תוכנית העבודה!

בשבח והודייה לה' יתברך, אנו חותמים בשיעור זה את כרך "הקדמת ספר הזוהר" ומיד ממשיכים את "ספר בראשית" כהמשך ישיר לכרך הראשון זה.

כעת מבאר הזוה"ק באופן כללי ביותר את כל י"ד הפיקודין שנלמדו כה, כדי לתת מבט עילי או מבט מקיף אם נרצה, אודות אותם האמצעים הנדרשים לצורך אותה תנועה, המכוונת לקראת השלמות התכליתית של האדם.

עיקרי היראה והאהבה נמשכות מ-ג' המאמרות הראשונות, כפי שהן שמונחות בבחינת "הראש", שהוא התכנית לפיה צריך להתנהל. ההיפרדות של האדם מבחינת הגאווה האישית, היא זו המחברתו ליראה והאהבה ההכרתיות.נמצא כד כה, כי ג' המאמרות הבאות במסגרת ההכרתית שלעיל, מייצגות את שלמות הרעיון שבבחינת "הראש".

בכדי לבנות את השלמות התודעתית שבבחינת הגוף דראש, דרך ג' המאמרים הנוספים, על האדם לקיים את מערכת השפיטה התודעתית שלו הן מצד הקיום והן מצד השכלול בכפוף להוראות-היצרן, המונחות בבחינת ההכרה.

תודעת הקיום והשכלול, דרכה שופט האדם את המציאות הנקראת בפניו, היא זו המקשרת בין הנברא בעל הרצונות הגופניים, לבין ההכרה העליונה, בהיותה עולה להתחבר עימה (בחיבור זה נקראת "תודעה אמונית"), אולם כל זאת בתנאי שהנברא עושה את התנועה הנפשית הנכונה לקראת מרקם הקשר הקיום והשיכלול המדוברים בשיעור זה.

עד עתה מנה הזוה"ק ו' מאמרים, הטומנים בחובם את ד' המצוות הראשונות, השייכות לבחינת "הראש" וכעת מוסיף הזוה"ק למנות את שאר המאמרים הטומנים בחובם, את עיקרי המצוות המעשיות דבחינת הגוף, שבאמצעיתם יש לאל ידו של הנברא לעשות את התנועה וההכנה הנפשית הנכונה, לקראת השלמות התכליתית של היותו אדם, הבאה בבחינת "יום השבת".

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מה למדנו היום?

שם המאמר: "ביאור על-פי מראות הסולם, בכתיבת ידו החופשית של בעל הסולם זצוק"ל"
בשיעור זה אנו למדים את הזוה"ק בביאור "מראות הסולם", הנותן ביאור כללי לכל י"ד הפיקודין, בכתיבת ידו הרציפה והחופשית של בעל הסולם זצוק"ל.
עתה לאחר שלמדנו הזוה"ק את ד' המצוות הראשונות, כעת ימשיך את ביאורן של ו' המצוות הבאות בסדר שלאחריהן. ומטרם שירחיב הזוה"ק בביאורן של המצוות הנוספות, יש לחזור בקצרה על ד' המצוות הראשונות, למען שמירת הסדר הרציף. ד' המצוות הראשונות באות במסגרת הראש (אצילות), המביא לידי ביטוי את מציאותן של ד' מצוות אלו בטרם שיצאו מן הכוח אל הפועל. ד' המצוות הנזכרות לעיל מתחלקות בבחינת "הראש" ל-ב' חלוקות של ההכרה והתודעה, כאשר ב' חלוקות אלו נכללות זו בזו.
המצווה הראשונה המכוונת כנגד יראת הרוממות, מתארת את ההכרה במציאותו של הבורא יתברך, שבהיותו שלם בכל השלמויות כולן, כל הנבראים והפרטים שבמציאות נכפפים תחתיו.
המצווה השנייה מתארת את ההכרה בקשר האהבה המשותף שבין הנברא לבורא, אליו שואף הנברא להגיע ביזע, ב-ב' צדדיו -הן בצד הטוב (השפעה) והן בצד הרע (קבלה).
המצווה השלישית והמצווה הרביעית מתארות אופן קבלתו של הנברא את "מערכת השפיטה של נכון ולא נכון", ככזו העוברת דרך ב' הבחינות של "קריאת שמע" ו- "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". הבחינה של "קריאת שמע "מייצגת את תודעת הקיום של האדם, לפיה כל שפיטתו של האדם צריכה להיות בנויה על בסיס קיומי, של השפעה נטולה מכל אינטרס אישי ופרטי (רצון לקבל לעצמו). לעומת הבחינה של "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" המייצגת את תודעת השכלול של האדם, לפיה שפיטתו של האדם צריכה להיות מעורבת גם מרצונותיו ומאוויו, שהרי שותפותו של הנברא צריכה לבוא לידי ביטוי. אולם כל זאת בתנאי המוקדם של "קריאת שמע", שאם לא כן – לא תהיה זו מכונה בשם אהבה.
א. לימוד תורה בגירסא בעלמא, אף בלא הבנה.
ב. ריבוי הלימוד (ריבוי הרצונות בלימוד התורה) וחקירתו במאמץ וביזע רב, תוך היקשים, החותרים אל הבנת הפנימיות שבלימוד התורה.
ג. לימוד תורה הבא בבחינת פרייה ורבייה, להוליד חידושי תורה.
המצווה השישית והשביעית נקשרות למצווה החמישית, באופן שמצוות הפרייה והרבייה המיוחסת למצווה השישית וכן יצירת הברית החזקה, המיוחסת למצווה השביעית. שתיהן כאחד סובבות על בחינת לימוד התורה, כפי שיתבאר לקמן. מצוות הפרייה והרבייה צריכה להיות כזו שתפרה ותרבה את לימוד התורה, עד לכדי שיהיה לו לאדם הכוח לייצר תוך נפשו פנימה – ברית חזקה לבל יפרד מלימוד התורה, שאותה קבע לעצמו כמסגרת התחייבותית.
המצווה השמינית מתארת את גיור אותם הרצונות הנבחנים לגויים, כך שיוכלו להכנס תוך מסגרת הקדושה .
המצווה התשיעית קובעת כי יש לחון את העניים ולפיה מוטל על האדם להעניק את יתרונותיו לבעלי החסרונות, להיות שהוא איננו אלא אורח ולא בעל הבית.
המצווה העשירית מסייעת לאדם להשלים את עצמו על-פי תבנית הצורה העליונה, המעניקה לו את הצל"ם האלוקי בבחינת "ויברא אלוקים את האדם בצלמו" ובבחינת "בצלם אלוקים ברא את האדם" שהם כנגד תפילין של ראש ותפילין של יד, בהם מונחות פרשיות התורה, המעוררות את האדם לחיות על-פי דרכה של תורה.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מה למדנו היום?

שם המאמר: "ביאור על-פי מראות הסולם, בכתיבת ידו החופשית של בעל הסולם זצוק"ל"
בשיעור זה אנו למדים את הזוה"ק בביאור "מראות הסולם", הנותן ביאור כללי לכל י"ד הפיקודין, בכתיבת ידו הרציפה והחופשית של בעל הסולם זצוק"ל.
עתה לאחר שלמדנו הזוה"ק את ד' המצוות הראשונות, כעת ימשיך את ביאורן של ו' המצוות הבאות בסדר שלאחריהן. ומטרם שירחיב הזוה"ק בביאורן של המצוות הנוספות, יש לחזור בקצרה על ד' המצוות הראשונות, למען שמירת הסדר הרציף. ד' המצוות הראשונות באות במסגרת הראש (אצילות), המביא לידי ביטוי את מציאותן של ד' מצוות אלו בטרם שיצאו מן הכוח אל הפועל. ד' המצוות הנזכרות לעיל מתחלקות בבחינת "הראש" ל-ב' חלוקות של ההכרה והתודעה, כאשר ב' חלוקות אלו נכללות זו בזו.
המצווה הראשונה המכוונת כנגד יראת הרוממות, מתארת את ההכרה במציאותו של הבורא יתברך, שבהיותו שלם בכל השלמויות כולן, כל הנבראים והפרטים שבמציאות נכפפים תחתיו.
המצווה השנייה מתארת את ההכרה בקשר האהבה המשותף שבין הנברא לבורא, אליו שואף הנברא להגיע ביזע, ב-ב' צדדיו -הן בצד הטוב (השפעה) והן בצד הרע (קבלה).
המצווה השלישית והמצווה הרביעית מתארות אופן קבלתו של הנברא את "מערכת השפיטה של נכון ולא נכון", ככזו העוברת דרך ב' הבחינות של "קריאת שמע" ו- "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". הבחינה של "קריאת שמע "מייצגת את תודעת הקיום של האדם, לפיה כל שפיטתו של האדם צריכה להיות בנויה על בסיס קיומי, של השפעה נטולה מכל אינטרס אישי ופרטי (רצון לקבל לעצמו). לעומת הבחינה של "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" המייצגת את תודעת השכלול של האדם, לפיה שפיטתו של האדם צריכה להיות מעורבת גם מרצונותיו ומאוויו, שהרי שותפותו של הנברא צריכה לבוא לידי ביטוי. אולם כל זאת בתנאי המוקדם של "קריאת שמע", שאם לא כן – לא תהיה זו מכונה בשם אהבה.
א. לימוד תורה בגירסא בעלמא, אף בלא הבנה.
ב. ריבוי הלימוד (ריבוי הרצונות בלימוד התורה) וחקירתו במאמץ וביזע רב, תוך היקשים, החותרים אל הבנת הפנימיות שבלימוד התורה.
ג. לימוד תורה הבא בבחינת פרייה ורבייה, להוליד חידושי תורה.
המצווה השישית והשביעית נקשרות למצווה החמישית, באופן שמצוות הפרייה והרבייה המיוחסת למצווה השישית וכן יצירת הברית החזקה, המיוחסת למצווה השביעית. שתיהן כאחד סובבות על בחינת לימוד התורה, כפי שיתבאר לקמן. מצוות הפרייה והרבייה צריכה להיות כזו שתפרה ותרבה את לימוד התורה, עד לכדי שיהיה לו לאדם הכוח לייצר תוך נפשו פנימה – ברית חזקה לבל יפרד מלימוד התורה, שאותה קבע לעצמו כמסגרת התחייבותית.
המצווה השמינית מתארת את גיור אותם הרצונות הנבחנים לגויים, כך שיוכלו להכנס תוך מסגרת הקדושה .
המצווה התשיעית קובעת כי יש לחון את העניים ולפיה מוטל על האדם להעניק את יתרונותיו לבעלי החסרונות, להיות שהוא איננו אלא אורח ולא בעל הבית.
המצווה העשירית מסייעת לאדם להשלים את עצמו על-פי תבנית הצורה העליונה, המעניקה לו את הצל"ם האלוקי בבחינת "ויברא אלוקים את האדם בצלמו" ובבחינת "בצלם אלוקים ברא את האדם" שהם כנגד תפילין של ראש ותפילין של יד, בהם מונחות פרשיות התורה, המעוררות את האדם לחיות על-פי דרכה של תורה.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "ביאור על-פי מראות הסולם, בכתיבת ידו החופשית של בעל הסולם זצוק"ל"

המגדר השלם של שתי תפישות המציאות,
כבסיס לייחוד השלם שבינהם!

בשיעור זה אנו ממשיכים ללמוד את הזוה"ק בביאור "מראות הסולם", הנותן ביאור כללי לכל י"ד הפיקודין, בכתיבת ידו הרציפה והחופשית של בעל הסולם זצוק"ל.

לאחר שביאר הזוה"ק את ג' המצוות הראשונות בקצרה, מבאר זה עתה את המצווה הרביעית, אולם בטרם תתבאר מצווה נוספת זו, נזכיר את תמציתן של ג' המצוות, שהן כדלקמן.

הכרה:
יראה מצד הראש – היא המצווה הראשונה, המהווה את הפתח לכל המצוות כולן, בהיותה סמיכה ומשענת לכל מבקשי ה' החפצים לכנוס בשערי עבודת הבורא יתברך, שהוא סיבת הסיבות בבחינת "הוודאי הראשוני", שכולל הכל ומתחיל את הכל ואי אפשר בלעדיו. עובדה זו מנציחה את ההכרה במציאותו הנצחית, של הבורא יתברך המצוי בעולם, אולם בכדי להכיר במציאות זו על האדם לפעול בוויתור גמור על בחינת "הגאווה האישית" המצויה בתוכו.

אהבה מצד הראש – היא המצווה השנייה, לפיה על האדם להכיר בכך שישנה בריאה הצריכה להגיע לקשר של אהבה עם הבורא יתברך ב-ב' צדדים, הן בצד הטוב (השפעה) והן בצד הרע (קבלה). ההכרה ב-ב' צדדים אלו הן מצד הטוב (רצון להשפיע) והן מצד הרע (רצון לקבל), מתייחסת ל-ב' בחינות העולות בשם "איש גמזו" ו- "רבי עקיבא" בהתאמה.

תודעה:
יראה מצד הגוף דראש – היא המצווה השלישית המתבטאת בפסוק: "שמע ישראל", בו מוגדרים ב' התפישות – הן של הבורא (השתוקקות להשפיע) והן של הבריאה (השתוקקות לקבל), כתודעת הקיום השלם, בה כל אחד מ-ב' תפישות אלו חשובה כיחידה שלמה, העומדת בפני עצמה. אמנם אף על-פי שתודעת הקיום הנזכרת נותנת את המגדר השלם ל-ב' התפישות שבמציאות, להיות שכל אחת מהן חשובה כבחינה יחידנית בעולם, מכל מקום עדיין מציאות זו נבחנת לחסרת שלמות.

אהבה מצד הגוף דראש – היא המצווה הרביעית המתבטאת בפסוק: "בשכמל"ו", בו מתייחדים ב' התפישות השלמות הנזכרות לעיל בהכרה העליונה, לתפישה המשתפת בין שתי בחינות אלו. ב' תודעות אלו מייצגות את תודעת הייחוד השלם, להיות שבאות לבחינת "השתוות הצורה". מציאות התודעה השלמה צריכה להיות כזו הרואה את תודעת הגוף כבחינה יחידנית, השלמה מצד עצמה, זאת בכדי שתוכל לבוא בייחוד השלם עם תודעת הראש. לאחר הייחוד השלם המדובר, על האדם לקחת אחריות אישית, הבאה לידי ביטוי בפעולות ומעשים המגלים בפועל את שלבי התכנון של ההכרה והתודעה שלמדנו הזוה"ק עד כה.

שם המאמר: "ביאור על-פי מראות הסולם, בכתיבת ידו החופשית של בעל הסולם זצוק"ל"

במה מתבטאת שלמות המציאות?
בשני עיקרים הבאים להתאחד בנושא אחד! בשיעור זה אנו למדים את הזוה"ק בביאור "מראות הסולם", הנותן ביאור כללי לכל י"ד הפיקודין, בכתיבת ידו הרציפה והחופשית של בעל הסולם זצוק"ל. בטרם יפרוט הזוה"ק את הפיקודין הראשונים, יש לו לעמוד תחילה על ביאורם של ב' עיקרים נבדלים, אשר הם כללות כל המצוות כולן.

ב' עיקרים , עולים בשם "תרי"ג עיטין" ו- "תרי"ג פקודין". תרי"ג העיטין הן אותן העצות והפעולות, המשמשות כשלבי הכנה אל תרי"ג הפיקודין, בהן מופקדות אותן ההשגות או לחילופין תוצאות הפעולות העתידות להיות מקובלות בטווח הארוך. ב' עיקרים אלו, הם המפתח להגדרת כל מצווה ומצווה על-פי תפקידה ואופיה וכן להגדרת היחסים שבין מצווה אחת לרעותה. כעת מונה הזוה"ק את ג' המצוות הראשונות, על-פי החלוקה שתתבאר לקמן. הכרה [מצוות היראה ו- האהבה כפי שהן קיימות בעולמות העליונים]: ראש דראש (השפעה) – אותו החלק של מצוות היראה, בו עיקר אימונו של כל אדם הוא, ביכולת ההתגברות שלו על בחינת "הגאווה האישית", הבאה מטעם יראת הרוממות, שיש בכוחו לאפשר לאדם העובד את בוראו להיכנס בשער הראשון שהוא הפתח לכל המצוות כולן, בהיותו מדביק את האדם בבוראו. ואלמלא פתח זה לא היה לאל ידו של האדם להתחיל בעבודת ה' כלל וכלל ואף גרוע מכך, שכן בהיעדרה של מצווה ראשונה זו מן האדם, ניתנת אחיזה לד' מיתות בית הדין באדם זה.

גוף דראש (קבלה) – אף על-פי שהמצווה הראשונה היא מבוא ושער למצוות האהבה, מכל מקום אין די בה, בכדי למצות את שלמות האהבה, שהרי שלמות האהבה סובבת על ב' צדדים של השפעה וקבלה, ובהיעדר אחד מ-ב' צדדים אלו, תחסר אותה השלמות הנחשקת. לכן אף על-פי שעל האדם להקדים את שלב הביטול בהכנעה לבורא יתברך, מכל מקום עליו לערב ולשתף את חשקיו ורצונותיו בקשר הדביקות שלו עם בוראו, שבכך תושג שלמות האהבה ב-ב' הצדדים הנזכרים לעיל.

עתה נבאר את צד התודעה שבאדם, המייצגת את חוסר השלמות מצד הראש, כאשר תפקידו של האדם הוא להביא את חוסר השלמות הזו אל השלמות ההכרתית.

תודעה [ קבלת אותן המצוות ההכרתיות של היראה ו- האהבה, כפי שהן מצויות בעולמות העליונים]:

ראש דגוף דראש (השפעה) – הוא אותו החלק המכוון כנגד הפסוק של "שמע ישראל", דרכו מתקבלת ביד כל אדם מחשבת ייחודו ואחדותו של הבורא יתברך, המאוחד במחשבת ההטבה, שמטרם יציאת הבריאה לבר (לחוץ) מן הבורא.

גוף דגוף דראש (קבלה) – הוא אותו החלק המכוון כנגד הפסוק של "ברוך שם כבוד מלכותו", דרכו נתקבל ביד כל אדם צד שותפותו של הנברא, הבא להתייחד מצד עצמו בבורא יתברך, באהבה השלמה.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "ביאור על-פי מראות הסולם, בכתיבת ידו החופשית של בעל הסולם זצוק"ל"

במה מתבטאת שלמות המציאות?
בשני עיקרים הבאים להתאחד בנושא אחד!

בשיעור זה אנו למדים את הזוה"ק בביאור "מראות הסולם", הנותן ביאור כללי לכל י"ד הפיקודין, בכתיבת ידו הרציפה והחופשית של בעל הסולם זצוק"ל.

בטרם יפרוט הזוה"ק את הפיקודין הראשונים, יש לו לעמוד תחילה על ביאורם של ב' עיקרים נבדלים, אשר הם כללות כל המצוות כולן.

ב' עיקרים המדוברים לעיל, עולים בשם "תרי"ג עיטין" ו- "תרי"ג פקודין". תרי"ג העיטין הן אותן העצות והפעולות, המשמשות כשלבי הכנה אל תרי"ג הפיקודין, בהן מופקדות אותן ההשגות או לחילופין תוצאות הפעולות העתידות להיות מקובלות בטווח הארוך. ב' עיקרים אלו, הם המפתח להגדרת כל מצווה ומצווה על-פי תפקידה ואופיה וכן להגדרת היחסים שבין מצווה אחת לרעותה. כעת מונה הזוה"ק את ג' המצוות הראשונות, על-פי החלוקה שתתבאר לקמן.

הכרה [מצוות היראה ו- האהבה כפי שהן קיימות בעולמות העליונים]:

ראש דראש (השפעה) – אותו החלק של מצוות היראה, בו עיקר אימונו של כל אדם הוא, ביכולת ההתגברות שלו על בחינת "הגאווה האישית", הבאה מטעם יראת הרוממות, שיש בכוחו לאפשר לאדם העובד את בוראו להכנס בשער הראשון שהוא הפתח לכל המצוות כולן, בהיותו מדביק את האדם בבוראו. ואלמלא פתח זה לא היה לאל ידו של האדם להתחיל בעבודת ה' כלל וכלל ואף גרוע מכך, שכן בהיעדרה של מצווה ראשונה זו מן האדם, ניתנת אחיזה לד' מיתות בית הדין באדם זה.

גוף דראש (קבלה) – אף על-פי שהמצווה הראשונה היא מבוא ושער למצוות האהבה, מכל מקום אין די בה, בכדי למצות את שלמות האהבה, שהרי שלמות האהבה סובבת על ב' צדדים של השפעה וקבלה, ובהיעדר אחד מ-ב' צדדים אלו, תחסר אותה השלמות הנחשקת. לכן אף על-פי שעל האדם להקדים את שלב הביטול בהכנעה לבורא יתברך, מכל מקום עליו לערב ולשתף את חשקיו ורצונותיו בקשר הדביקות שלו עם בוראו, שבכך תושג שלמות האהבה ב-ב' הצדדים הנזכרים לעיל.

עתה נבאר את צד התודעה שבאדם, המייצגת את חוסר השלמות מצד הראש, כאשר תפקידו של האדם הוא להביא את חוסר השלמות הזו אל השלמות ההכרתית.

תודעה [ קבלת אותן המצוות ההכרתיות של היראה ו- האהבה, כפי שהן מצויות בעולמות העליונים]:

ראש דגוף דראש (השפעה) – הוא אותו החלק המכוון כנגד הפסוק של "שמע ישראל", דרכו מתקבלת ביד כל אדם מחשבת ייחודו ואחדותו של הבורא יתברך, המאוחד במחשבת ההטבה, שמטרם יציאת הבריאה לבר (לחוץ) מן הבורא.

גוף דגוף דראש (קבלה) – הוא אותו החלק המכוון כנגד הפסוק של "ברוך שם כבוד מלכותו", דרכו נתקבל ביד כל אדם צד שותפותו של הנברא, הבא להתייחד מצד עצמו בבורא יתברך, באהבה השלמה.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא ארביסר"

הבדלה,
זו הדרך היחידה לחיות בשני קטבים מנוגדים, באופן המושכל ביותר!

בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא ארביסר", בפירוט ג' מיני הקללות הממשיכות רעה על האדם המבקשם.

מסביר הזוה"ק כי ישנן ג' בחינות הבאות כנגד נושא, נשוא ומושא הפעולה, כאשר האדם המקלל את עצמו הוא נושא הפעולה, האדם הזורק פירורים כשיעור כזית הוא נשוא הפעולה והאדם המדליק את נר במוצאי שבת מטרם שיבואו הציבור לקדושא דסדרא (קדושת ובא לציון) הוא מושא הפעולה.

כעת מבארם הזוה"ק אחת לאחת, כסדרן וככתבן:

א. המקלל את עצמו [נושא הפעולה] – אדם המקלל את עצמו הוא הכופר בבורא יתברך, בהיותו שולל את השלמות הנרצית, אותה הכין הבורא בעבור נבראיו. האדם הכופר בשלמות הוא אדם פסימי, עצוב, נרגן המטיל דופי ביכולת הגעתו אל השלמות אותה ייעד לו הבורא יתברך.

ב. שזורק לחם או פירורים שיש בהם כזית [נשוא הפעולה] – כזית הוא שיעור שאין בו בכדי להשביע את האדם, כאשר לעומתו שיעור כביצה הוא שיעור שיש בו כדי שביעה. שיעור כדי שביעה בבחינת "כביצה", מייצג את המטרה בעוד ששיעור שאין בו כדי שביעה בבחינת "כזית", מייצג את הדרך למטרה. המטרה היא נקודת הציון והתכלית שבבחינת "לשמה", אליה שואף האדם להגיע בכל מאודו, לעומת זאת הדרך אל המטרה היא מעין שלב ביניים, בבחינת "שלא לשמה", עימה צריך האדם לשמש כאמצעי למטרה הנחשקת. כאשר האדם מגלה זלזול כלפי בחינת המעשה האמוני, בחינת היגיעה וכן כלפי שאר הבחינות המייצגות את בחינת "השלא לשמה", בכך הוא מושך על עצמו קללה ורעה וחמור מכך מקלל ואף מגדף כלפי הבורא יתברך.

ג. מי שמדליק את הנר טרם שיגיעו הציבור לקדושא דסידרא (קדושת ובא לציון) ; [מושא הפעולה] – כאשר האדם מדליק את הנר במוצאי שבת קודם ההבדלה, בכך הוא מערבב בין הקודש לחול בבחינת: "עץ הדעת טוב ורע". ובעקבות כך הוא גורם לשריפת כל שאר הרצונות שבתוכו, הבאים כנגד אותם הרשעים הנרשפים בגהינם על שום שחיללו את קדושת השבת. בכדי שהאדם יוכל לעבוד בצורה מושכלת עם רצונותיו, עליו לעשות הבדלה בין זמן התענוג שבמטרה, המכוון כנגד "קדושת השבת", לזמן היגיעה שבדרך אל המטרה, המכוון כנגד "יום החול". הבדלה זו נותנת את ההבחנה שבין זמני הקודש לזמני החול, ובכך ניתנת לו לאדם האפשרות להשתמש בכוח הנדלה מקדושת יום השבת עבור ימות החול, לצורך הליך אימונו ותיקונו ולא ח"ו לצורך תאוות בשרו וגופו. הבחנה זו מחזקת את העובדה, שכל אימת שההפרדה בין האמצעי למטרה, בין מאורי אור למאורי אש, נעשית במקומה ובזמנה (לאחר קדושת השבת – קדושא דסדרא), אזי ניתן להשתמש באש ההתלהבות של האמצעי עבור המטרה הנחשקת, שאם לא כן כל ההתלהבות תהיינה אך לאמצעי לבדו ולא למטרה, התוצאה הנגרמת בעטייה של פעולה זו היא רבת נזקים, כפי שהאריך הזוה"ק מעניין אסימון וכת דילה, שבכוחם להזיק את האדם המדליק את אש התענוג של יום החול טרם הבדיל את קדושת השבת מששת ימות החול.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא ארביסר"

הבדלה,
זו הדרך היחידה לחיות בשני קטבים מנוגדים, באופן המושכל ביותר!

בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא ארביסר", בפירוט ג' מיני הקללות הממשיכות רעה על האדם המבקשם.

מסביר הזוה"ק כי ישנן ג' בחינות הבאות כנגד נושא, נשוא ומושא הפעולה, כאשר האדם המקלל את עצמו הוא נושא הפעולה, האדם הזורק פירורים כשיעור כזית הוא נשוא הפעולה והאדם המדליק את נר במוצאי שבת מטרם שיבואו הציבור לקדושא דסדרא (קדושת ובא לציון) הוא מושא הפעולה.

כעת מבארם הזוה"ק אחת לאחת, כסדרן וככתבן:

א. המקלל את עצמו [נושא הפעולה] – אדם המקלל את עצמו הוא הכופר בבורא יתברך, בהיותו שולל את השלמות הנרצית, אותה הכין הבורא בעבור נבראיו. האדם הכופר בשלמות הוא אדם פסימי, עצוב, נרגן המטיל דופי ביכולת הגעתו אל השלמות אותה ייעד לו הבורא יתברך.

ב. שזורק לחם או פירורים שיש בהם כזית [נשוא הפעולה] – כזית הוא שיעור שאין בו בכדי להשביע את האדם, כאשר לעומתו שיעור כביצה הוא שיעור שיש בו כדי שביעה. שיעור כדי שביעה בבחינת "כביצה", מייצג את המטרה בעוד ששיעור שאין בו כדי שביעה בבחינת "כזית", מייצג את הדרך למטרה. המטרה היא נקודת הציון והתכלית שבבחינת "לשמה", אליה שואף האדם להגיע בכל מאודו, לעומת זאת הדרך אל המטרה היא מעין שלב ביניים, בבחינת "שלא לשמה", עימה צריך האדם לשמש כאמצעי למטרה הנחשקת. כאשר האדם מגלה זלזול כלפי בחינת המעשה האמוני, בחינת היגיעה וכן כלפי שאר הבחינות המייצגות את בחינת "השלא לשמה", בכך הוא מושך על עצמו קללה ורעה וחמור מכך מקלל ואף מגדף כלפי הבורא יתברך.

ג. מי שמדליק את הנר טרם שיגיעו הציבור לקדושא דסידרא (קדושת ובא לציון) ; [מושא הפעולה] – כאשר האדם מדליק את הנר במוצאי שבת קודם ההבדלה, בכך הוא מערבב בין הקודש לחול בבחינת: "עץ הדעת טוב ורע". ובעקבות כך הוא גורם לשריפת כל שאר הרצונות שבתוכו, הבאים כנגד אותם הרשעים הנרשפים בגהינם על שום שחיללו את קדושת השבת. בכדי שהאדם יוכל לעבוד בצורה מושכלת עם רצונותיו, עליו לעשות הבדלה בין זמן התענוג שבמטרה, המכוון כנגד "קדושת השבת", לזמן היגיעה שבדרך אל המטרה, המכוון כנגד "יום החול". הבדלה זו נותנת את ההבחנה שבין זמני הקודש לזמני החול, ובכך ניתנת לו לאדם האפשרות להשתמש בכוח הנדלה מקדושת יום השבת עבור ימות החול, לצורך הליך אימונו ותיקונו ולא ח"ו לצורך תאוות בשרו וגופו. הבחנה זו מחזקת את העובדה, שכל אימת שההפרדה בין האמצעי למטרה, בין מאורי אור למאורי אש, נעשית במקומה ובזמנה (לאחר קדושת השבת – קדושא דסדרא), אזי ניתן להשתמש באש ההתלהבות של האמצעי עבור המטרה הנחשקת, שאם לא כן כל ההתלהבות תהיינה אך לאמצעי לבדו ולא למטרה, התוצאה הנגרמת בעטייה של פעולה זו היא רבת נזקים, כפי שהאריך הזוה"ק מעניין אסימון וכת דילה, שבכוחם להזיק את האדם המדליק את אש התענוג של יום החול טרם הבדיל את קדושת השבת מששת ימות החול.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמרים: "פקודי אורייתא פקודא ארביסר"

קיבלת תענוג? אל תהיה רדוף אחריו,

נצל אותו כחומר דלק לעבודה!

בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא ארביסר", בדבר זמני הייחוד המותרים, בהם ניתן להגיע לבחינת "הקדושה". מסביר הזוה"ק, כי המצווה הארבע-עשרה, היא התכלית שלשמה באות כל המצוות כולן. אותה התכלית המדוברת לעיל, נקראת בשם "מצוות השבת". "מצוות השבת", היא מצווה בה נתקיים הייחוד שבין בחינת הזכר, המייצג את צד "המופשט" לבחינת הנקבה, המייצגת את בחינת "המוחש". מטרת הייחוד הנעשה ביום השבת, בין בחינת הזכר לבחינת הנקבה הוא, הבאתו של המופשט לידי מוחש ראוי. יום השבת הוא אחד מ-ב' הזמנים הראויים לייחוד שבין בחינת המופשט לבחינת המוחש, כאשר ייעודו של ייחוד זה הוא, קיום המופשט בהבאתו לידי פראקטיקה (מוחש) ראויה. הזמן השני הראוי לייחוד זה הוא זמן חצות של יום חול, בו צריך לייחד בין המופשט למוחש מצד מצוות עונה. יום החול הוא הזמן היחיד מבין השתיים, בו נאסר הייחוד הנזכר לעיל, היות שהוא הזמן בו שולטת תאוות הבשרים (תאווה גופנית), שביכולתה לקלקל הייחוד הנ"ל, באופן שגורמת ללידתו של צד המופשט תוך פראקטיקה קלוקלת. אף על-פי שמצד ב' הזמנים הראשונים לכשעצמם, שהם יום השבת ו- זמן חצות, ניתן לשמש מיטתו בבחינת הייחוד הנזכר לעיל, רק שנבדלים הם מצד היתר התענוג (שבת – מותר לכוון לתענוג ; חצות לילה- אסור לכוון לתענוג) שבבחינת "משמש מיטתו לאור הנר" ('אור הנר' עניינו קבלת "תענוג"), מכל מקום על צד היקש התענוג מזמן הקודש (שבת) לזמן החול, עימו משמשת הסיטרא אחרא בכדי להוליד את המופשט, שטרם ראוי לבוא לידי קיום פראקטי, יש להגדיר נכונה את הייחוד ואת אופן צריכת התענוג. הגדר המיוחד המדובר לעיל יתבאר בע"ה לקמן. אותו הגדר המיוחד, כולל ג' מרכיבים, העונים לשמות: "הכנעה, הבדלה, המתקה".

בכדי שצד המופשט יהווה כתולדה הראויה לבוא לידי קיום פראקטי, תחילה על האדם לפעול בהכנעה ולקבל את המציאות בה הוא מצוי, כמציאות שלמה, בבחינת "השבת", המייצגת את צד המופשט. מתוך ראיית שלמות זו, ניתנת לו לאדם האפשרות להתענג ביום השבת ובכך להבדיל יום זה מיום החול, המשמש כמקום לאימון וראיית החסרונות. לאחר הבדלה ברורה זו, יש בסגולת חווית שלמות זו, שבבחינת "השבת", בכדי לתת כוח עבודה להליך האימון, שבבחינת "ששת ימי החול". זוהי הבחינה האחרונה בסדר ג' המרכיבים, העולה בשם "המתקה".

נמצא שכאשר האדם פועל על-פי שלבים אלו התענוג (ביום השבת) אינו משמש עבורו לרועץ (רדיפה אחר תענוגות נוספים בימות החול), אלא ההיפך ההוא הנכון, שמכוח ההבדלה (שבין התענוג של יום השבת לתענוג של יום החול) ניתנה לו לאדם האפשרות להגיע לכלל המתקה (ראיית השבת תוך ימות החול), בכך שהתענוג או לחלופין חווית השלמות מהווה עבורו ככוח עבודה להמשך הליך תיקון מיושב.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמרים: "פקודי אורייתא פקודא ארביסר"

קיבלת תענוג? אל תהיה רדוף אחריו,

נצל אותו כחומר דלק לעבודה!

בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא ארביסר", בדבר זמני הייחוד המותרים, בהם ניתן להגיע לבחינת "הקדושה". מסביר הזוה"ק, כי המצווה הארבע-עשרה, היא התכלית שלשמה באות כל המצוות כולן. אותה התכלית המדוברת לעיל, נקראת בשם "מצוות השבת". "מצוות השבת", היא מצווה בה נתקיים הייחוד שבין בחינת הזכר, המייצג את צד "המופשט" לבחינת הנקבה, המייצגת את בחינת "המוחש". מטרת הייחוד הנעשה ביום השבת, בין בחינת הזכר לבחינת הנקבה הוא, הבאתו של המופשט לידי מוחש ראוי. יום השבת הוא אחד מ-ב' הזמנים הראויים לייחוד שבין בחינת המופשט לבחינת המוחש, כאשר ייעודו של ייחוד זה הוא, קיום המופשט בהבאתו לידי פראקטיקה (מוחש) ראויה. הזמן השני הראוי לייחוד זה הוא זמן חצות של יום חול, בו צריך לייחד בין המופשט למוחש מצד מצוות עונה. יום החול הוא הזמן היחיד מבין השתיים, בו נאסר הייחוד הנזכר לעיל, היות שהוא הזמן בו שולטת תאוות הבשרים (תאווה גופנית), שביכולתה לקלקל הייחוד הנ"ל, באופן שגורמת ללידתו של צד המופשט תוך פראקטיקה קלוקלת. אף על-פי שמצד ב' הזמנים הראשונים לכשעצמם, שהם יום השבת ו- זמן חצות, ניתן לשמש מיטתו בבחינת הייחוד הנזכר לעיל, רק שנבדלים הם מצד היתר התענוג (שבת – מותר לכוון לתענוג ; חצות לילה- אסור לכוון לתענוג) שבבחינת "משמש מיטתו לאור הנר" ('אור הנר' עניינו קבלת "תענוג"), מכל מקום על צד היקש התענוג מזמן הקודש (שבת) לזמן החול, עימו משמשת הסיטרא אחרא בכדי להוליד את המופשט, שטרם ראוי לבוא לידי קיום פראקטי, יש להגדיר נכונה את הייחוד ואת אופן צריכת התענוג. הגדר המיוחד המדובר לעיל יתבאר בע"ה לקמן. אותו הגדר המיוחד, כולל ג' מרכיבים, העונים לשמות: "הכנעה, הבדלה, המתקה".

בכדי שצד המופשט יהווה כתולדה הראויה לבוא לידי קיום פראקטי, תחילה על האדם לפעול בהכנעה ולקבל את המציאות בה הוא מצוי, כמציאות שלמה, בבחינת "השבת", המייצגת את צד המופשט. מתוך ראיית שלמות זו, ניתנת לו לאדם האפשרות להתענג ביום השבת ובכך להבדיל יום זה מיום החול, המשמש כמקום לאימון וראיית החסרונות. לאחר הבדלה ברורה זו, יש בסגולת חווית שלמות זו, שבבחינת "השבת", בכדי לתת כוח עבודה להליך האימון, שבבחינת "ששת ימי החול". זוהי הבחינה האחרונה בסדר ג' המרכיבים, העולה בשם "המתקה".

נמצא שכאשר האדם פועל על-פי שלבים אלו התענוג (ביום השבת) אינו משמש עבורו לרועץ (רדיפה אחר תענוגות נוספים בימות החול), אלא ההיפך ההוא הנכון, שמכוח ההבדלה (שבין התענוג של יום השבת לתענוג של יום החול) ניתנה לו לאדם האפשרות להגיע לכלל המתקה (ראיית השבת תוך ימות החול), בכך שהתענוג או לחלופין חווית השלמות מהווה עבורו ככוח עבודה להמשך הליך תיקון מיושב.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מה למדנו היום?

שם המאמרים: "פקודי אורייתא פקודא ארביסר"

אתה רוצה לשפר את תודעתך? אתה רוצה לפרש נכון את המציאות?
יש רק דרך אחת – מהיום זה עובר דרך "מסננת" תכליתית!

בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא ארביסר", בדבר התולדות הקדושות, אותן נדרש האדם לייצר תוך נפשו פנימה.

המצווה הארבע-עשרה שהיא המצווה האחרונה בסדר המצוות אותן מונה רבי שמעון בר יוחאי, היא מצווה בעלת משמעות רבה, בהיותה כוללת את כל המצוות כולן. מצווה מרכזית זו, מחייבת את האדם לזכור שישנה תכלית לעולם, שבסגולתה מתדבק הנברא בבוראו.

לאחר חטא עץ הדעת, חטא האדם בחטא הפרטיות, שעניינה "קבלה עצמית" ובכך הפריד את עצמו מן התכלית, לפיה היה לאל ידו של הנברא להתדבק בבוראו. והיות שנתהוותה מציאות של קבלה עצמית לאחר חטא עץ הדעת, אזי כל הרעיון המופשט (רוחות דאזלין ערטילאין) נתלבש בצורת המוחש הפרטית.

כדי לתקן עיוות זה, העניק הבורא לאדם התחתון את מצוות השבת, כך שדרך תכלית זו יוכל האדם לכלכל את רעיונותיו בצורה מטרתית המשוללת מכל נגיעה אישית ופרטית. כאשר האדם מכלכל את רעיונותיו בצורה מטרתית, בסגולת מצוות השבת, אזי יש לאל ידו להוליד ולהביא את רעיונותיו המופשטים לידי צורת מוחש אמוני. בהיות האדם פועל באופן התכליתי ולא באופן הרגעי-פרטי, הוא משנה את צורת תודעתו, מתודעה פרטית לתודעה אמונית, הקשורה לתכלית הנרצית.

והיות שכל פירוש האדם את המציאות תלוי בתודעה זו, אזי נמצא שבתודעה זו, על-ידי האדם העובד את בוראו, בצורה אמונית-תכליתית, אזי כל פירושו את המציאות עובר דרך "המסננת" התכליתית, שהיא בחינת "השבת". נמצאנו למדים שבהלך המחשבה המחודש, מסגל האדם את צורת ההסתכלות השונה על המציאות ובכך מקשר את הסופיות (התודעה פרטית) לאין סופיות (התכלית הנרצית שבבחינת "השבת") ולא זו בלבד, אלא שזוכה להוליד הבנות קדושות ולהביאן לרמה הפראקטית-מעשית, כך שבכוחן של אלו יוכל להסתייע באנרגיות מחודשות לקראת הליך תיקון מחודש ומיושב.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מה למדנו היום?

שם המאמרים: "פקודי אורייתא פקודא ארביסר"

אתה רוצה לשפר את תודעתך? אתה רוצה לפרש נכון את המציאות?
יש רק דרך אחת – מהיום זה עובר דרך "מסננת" תכליתית!

בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא ארביסר", בדבר התולדות הקדושות, אותן נדרש האדם לייצר תוך נפשו פנימה.

המצווה הארבע-עשרה שהיא המצווה האחרונה בסדר המצוות אותן מונה רבי שמעון בר יוחאי, היא מצווה בעלת משמעות רבה, בהיותה כוללת את כל המצוות כולן. מצווה מרכזית זו, מחייבת את האדם לזכור שישנה תכלית לעולם, שבסגולתה מתדבק הנברא בבוראו.

לאחר חטא עץ הדעת, חטא האדם בחטא הפרטיות, שעניינה "קבלה עצמית" ובכך הפריד את עצמו מן התכלית, לפיה היה לאל ידו של הנברא להתדבק בבוראו. והיות שנתהוותה מציאות של קבלה עצמית לאחר חטא עץ הדעת, אזי כל הרעיון המופשט (רוחות דאזלין ערטילאין) נתלבש בצורת המוחש הפרטית.

כדי לתקן עיוות זה, העניק הבורא לאדם התחתון את מצוות השבת, כך שדרך תכלית זו יוכל האדם לכלכל את רעיונותיו בצורה מטרתית המשוללת מכל נגיעה אישית ופרטית. כאשר האדם מכלכל את רעיונותיו בצורה מטרתית, בסגולת מצוות השבת, אזי יש לאל ידו להוליד ולהביא את רעיונותיו המופשטים לידי צורת מוחש אמוני. בהיות האדם פועל באופן התכליתי ולא באופן הרגעי-פרטי, הוא משנה את צורת תודעתו, מתודעה פרטית לתודעה אמונית, הקשורה לתכלית הנרצית.

והיות שכל פירוש האדם את המציאות תלוי בתודעה זו, אזי נמצא שבתודעה זו, על-ידי האדם העובד את בוראו, בצורה אמונית-תכליתית, אזי כל פירושו את המציאות עובר דרך "המסננת" התכליתית, שהיא בחינת "השבת". נמצאנו למדים שבהלך המחשבה המחודש, מסגל האדם את צורת ההסתכלות השונה על המציאות ובכך מקשר את הסופיות (התודעה פרטית) לאין סופיות (התכלית הנרצית שבבחינת "השבת") ולא זו בלבד, אלא שזוכה להוליד הבנות קדושות ולהביאן לרמה הפראקטית-מעשית, כך שבכוחן של אלו יוכל להסתייע באנרגיות מחודשות לקראת הליך תיקון מחודש ומיושב.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמרים: "פקודי אורייתא פקודא ארביסר"

חייך נראים כמדרון? עצור את המרדף להתבוננות קלה,
כי יש שבת בעולם!

בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא ארביסר", בדבר מצוות השבת, המהווה את נקודת ההתבוננות של האדם, דרכה הוא מסוגל לשוב לקו אמצעי שבחייו.

מצוות השבת היא אחת המצוות החשובות, שבגינה ניתנת לאדם אותה המדרגה של מטרת הבריאה. מטרת הבריאה היא אותו הרעיון עליו סובבת מצוות השבת, כאשר רעיון זה בא לבטא את קיומה של השלמות בעולם ובנפש האדם. שלמות תכליתית בחינת "השבת", מחוייבת להיות מקובלת על-ידי האדם התחתון, זאת על אף שהיא נראית לו באופק הרחוק, ויתרה מכך שאיננה נראית לו כלל – ברת יישום לכאורה. קבלת מציאות זו של השלמות התכליתית, המתבקשת מאת האדם העובד את בוראו, יכולה להניב לכאורה תסכולים או חוסר אמונה כביכול, בהיותו נחשף לפערים הקיימים שבינו לבין התכלית הנרצית.

ש. עובדה זו מעוררת את השאלה, מדוע אם כן ניתנה לאדם התחתון מצוות השבת?
ת. כדי לענות על שאלה זו, מקדים הזוה"ק הקדמה קצרה לצורך הבנת העניין, כפי שיתבאר לקמן.

כאשר משתמש האדם בפרטיותו בבחינת "מֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע", הוא יוצר קלקול בעולם, שפועל באדם מציאות שלילית בה מתלבשות (רוחות) הבנות רוחניות-מופשטות, שבעטיים אין לאל ידו להתקדם. כאשר אותם הבנות, שבזכותן היה יכול להתקדם, מתלבשות במציאות שלילית, בכך נוצרת מעין רוטינה של הידרדרות או קלקול רוחני-נפשי.

בכדי לעצור את ההידרדרות הרוחנית-נפשית הנזכרת לעיל, העניק הבורא לאדם, את מציאות השבת השלמה, דרכה יוכל לחיות האדם כבאותה השלמות שבגמר תיקון, ובכך להפיק מחווית שלמות זו, את ההבנות הקדושות, הבאות בעקבות ההתבוננות, העוצרת את תהליך הקלקול הרוחני. כך שבאמצעות הבנות אלו יוכל האדם לבנות את עצמו מחדש לקראת הליך תיקון מיושב, אותו פוגש בששת ימי החול שלמחרת יום השבת. נמצא שמצוות השבת ניתנה בכדי לתת לאדם את חווית השלמות, ממנה יוכל האדם לשאוב את הכוחות להמשך העבודה, שאם לא כן, כל הליך תיקונו יתבצע בצורה לא מיושבת ואף מקולקלת, והמשך המרדף אחר חטא הפרטיות, מסיבת הפער והחוסר הקיים בינו לבין השלמות התכליתית, אליה הוא שואף להגיע בכל מאודו.

מלמד הזרה"ק שכוח התיקון בשבת גדול מכוח הרצון לקבל לעצמו שבאדם. השבת היא מתנה, הפסקה זמנית במלאכה, ומאפשרת לאדם לחזור לקו אמצעי בכדי לתקן, להוליד בנים צדיקים, דהיינו הבנות נכונות, הוא שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה מַתָּנָה טוֹבָה יֵשׁ לִי בְּבֵית גְּנָזַי וְשַׁבָּת שְׁמָהּ.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמרים: "פקודי אורייתא פקודא ארביסר"

חייך נראים כמדרון? עצור את המרדף להתבוננות קלה,
כי יש שבת בעולם!

בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא ארביסר", בדבר מצוות השבת, המהווה את נקודת ההתבוננות של האדם, דרכה הוא מסוגל לשוב לקו אמצעי שבחייו.

מצוות השבת היא אחת המצוות החשובות, שבגינה ניתנת לאדם אותה המדרגה של מטרת הבריאה. מטרת הבריאה היא אותו הרעיון עליו סובבת מצוות השבת, כאשר רעיון זה בא לבטא את קיומה של השלמות בעולם ובנפש האדם. שלמות תכליתית בחינת "השבת", מחוייבת להיות מקובלת על-ידי האדם התחתון, זאת על אף שהיא נראית לו באופק הרחוק, ויתרה מכך שאיננה נראית לו כלל – ברת יישום לכאורה. קבלת מציאות זו של השלמות התכליתית, המתבקשת מאת האדם העובד את בוראו, יכולה להניב לכאורה תסכולים או חוסר אמונה כביכול, בהיותו נחשף לפערים הקיימים שבינו לבין התכלית הנרצית.

ש. עובדה זו מעוררת את השאלה, מדוע אם כן ניתנה לאדם התחתון מצוות השבת?
ת. כדי לענות על שאלה זו, מקדים הזוה"ק הקדמה קצרה לצורך הבנת העניין, כפי שיתבאר לקמן.

כאשר משתמש האדם בפרטיותו בבחינת "מֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע", הוא יוצר קלקול בעולם, שפועל באדם מציאות שלילית בה מתלבשות (רוחות) הבנות רוחניות-מופשטות, שבעטיים אין לאל ידו להתקדם. כאשר אותם הבנות, שבזכותן היה יכול להתקדם, מתלבשות במציאות שלילית, בכך נוצרת מעין רוטינה של הידרדרות או קלקול רוחני-נפשי.

בכדי לעצור את ההידרדרות הרוחנית-נפשית הנזכרת לעיל, העניק הבורא לאדם, את מציאות השבת השלמה, דרכה יוכל לחיות האדם כבאותה השלמות שבגמר תיקון, ובכך להפיק מחווית שלמות זו, את ההבנות הקדושות, הבאות בעקבות ההתבוננות, העוצרת את תהליך הקלקול הרוחני. כך שבאמצעות הבנות אלו יוכל האדם לבנות את עצמו מחדש לקראת הליך תיקון מיושב, אותו פוגש בששת ימי החול שלמחרת יום השבת. נמצא שמצוות השבת ניתנה בכדי לתת לאדם את חווית השלמות, ממנה יוכל האדם לשאוב את הכוחות להמשך העבודה, שאם לא כן, כל הליך תיקונו יתבצע בצורה לא מיושבת ואף מקולקלת, והמשך המרדף אחר חטא הפרטיות, מסיבת הפער והחוסר הקיים בינו לבין השלמות התכליתית, אליה הוא שואף להגיע בכל מאודו.

מלמד הזרה"ק שכוח התיקון בשבת גדול מכוח הרצון לקבל לעצמו שבאדם. השבת היא מתנה, הפסקה זמנית במלאכה, ומאפשרת לאדם לחזור לקו אמצעי בכדי לתקן, להוליד בנים צדיקים, דהיינו הבנות נכונות, הוא שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה מַתָּנָה טוֹבָה יֵשׁ לִי בְּבֵית גְּנָזַי וְשַׁבָּת שְׁמָהּ.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמרים: "פקודי אורייתא פקודא תליסר ו- פקודי אורייתא פקודי ארביסר"

הבנת שלמות הבורא וזכירתו במצוות עונג השבת

בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודי תליסר ופקודי אורייתא פקודי ארביסר", בדבר ראיית מצוות – שלמות הבורא וזכירתו במצוות עונג השבת.

במצווה זו משים הזוה"ק את ראיית הבורא כשלם, מתוך מגמה המבדלת את תפישת הנברא את פרטיותו, כבחינת "הבכור" המשים עצמו כשלם, בהיותו חש את עצמיותו, ככזו המתחלת לכל הפעולות כולן. בכדי לשרש את תפישת פרטיות הנברא, על האדם לקיים את מצוות "פדיון בן בכור", שעניינה פדיית ההבנה השבויה בקליפות, המתייחסת אל רצונו הפרטי העצמי, כאילו הוא המתחיל לכל הפעולות כולן. הרגשת העצמיות והפרטיות של האדם מתחילות להיות נרכשת בשלבי הגדלות שלו, המצביעים על היותו יוצא לבחינה עצמאית. הרגשת עצמיות זו, אותה תופש האדם בהבנתו הקלוקלת, כבכורה עצמית, כזו הלוקחת אחריות בלעדית על כל הפעולות, המציאויות והמצבים, אותן מסמל הבכור. כאשר האדם פועל במצוות הפדיון הנזכרת, בכך הוא פודה את הבנתו הקלוקלת מיד אותו ממונה על המוות הנזכר בזוה"ק, מאותה הבחינה המבקשת להפריד את האדם מבוראו. משמעות הפדיון במובן הנפשי, מסדרת את ההבנה הקלוקלת בנתינת צורה חדשה הקובעת, כי הבורא הוא קדמון וסיבה לכל המציאויות ולכל הפעולות כולן, ואין הרגשת האדם הפרטית נבחנת לבכורה. לאחר שנתבארה צורת ההבנה החדשה, יכול האדם להשכיל ולהבין, כי בחירתו מוגבלת והוא איננו בעל הזכות הראשונית על הבחירה הניתנת לו.

המצווה הארבע-עשרה, היא מצווה המשלימה לקודמתה, בהיותה מייצגת את חשיבותה של שמירת השבת כמצווה המזכירה לאדם, שישנה שלמות בעולם. השלמות מתבטאת בהעדר עשיית המלאכה, להורות שהשבת היא התכלית הנרצית, שאין להוסיף עליה בתיקונים הנצרכים לששת ימי המעשה. כל אימת שהאדם מצוי בששת ימי המעשה, צריך הוא לפעול בהבדלת הטוב מן הרע וכאשר מגיע ליום השבת הוא נדרש לחדול מפעולה זו.

הוראה זו של העדר עשייה ופעולה המתבקשת, מייצגת את השבת כתכלית השלמה הקיימת בעולם, אותה נדרש האדם לגלות גם בתוך נפשו פנימה, שכן מושא זה הוא פנימי-נפשי ולא חיצוני גרידא. יום השבת במובן הנפשי, מייצג את בחינת "השלמות ו- התכלית" של כל פעולה. שלמות זו מתבקשת מנפשו פנימה, מייצגת את בחינת "הכלל", המתקן את כל ההבנות החלוקיות והפרטיות, המתראות בנפשו של האדם, מפרידות אותו מהמפגש עם אותה השלמות התכליתית שביום השבת, בהיותן מבקשות לקיים את בחינתן העצמית. כדי לתקן אותן ההבנות, על האדם לקבל את הבורא כשלם ואת עצמו כפרט המתתקן אגב הכלל השלם, אותו מייצג הבורא. וסימן לקבלה הנזכרת, היא קיום מצוות עשה של עונג השבת וכפי הכתוב תהילים ל"ז: "וְהִתְעַנַּג עַל-יְהוָה וְיִתֶּן-לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ".