"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא חמישאה"

אתה רוצה לזכות בלב טהור? אתה רוצה להשיג לב אוהב?
יש דרך! – לימוד תורה כראוי הוא הדרך להצלחה.

בשיעור זה אנו מרחיבים את מאמר "פקודי אורייתא פקודא חמישאה" בדבר הפיקוד החמישי העוסק במצוות לימוד התורה. המצוות המדוברות בשיעור זה, הן מצוות שעניינם להוביל את האדם לדביקות השלמה בבורא יתברך.

מצוות אלו מתחילות עניין הנוסף על ד' המצוות שנלמדו עד כה, שהן ד' המצוות הבאות כנגד בחינת "הראש", המתחלק לצד "ההכרתי" והצד "התודעתי" שבאדם, באופן הבא:

צד הראש:

הכרה:
המצווה הראשונה [כנגד צד הבורא] – צד הבורא שבאדם הוא "יראת הרוממות". כלומר שמצד ההשקפה, שהיא ההכרה יש לקבל את הבורא ביראת הרוממות.

המצווה השנייה [כנגד צד הבריאה] – צד הבריאה שבאדם היא בחינת "האהבה". כלומר שמצד ההכרה של צד הבריאה, יש לקבל את בחינת "האהבה אשר אינה תלויה בדבר"

תודעה:
המצווה השלישית [כנגד צד הבורא] – התודעה שבאדם, היא הבחינה בה מקבל האדם על עצמו צורת מחשבה מסויימת, דרכה הוא מפעיל את חייו. צד הבורא שבבחינה זו היא קבלת הבורא כשלם בכל השלמויות, הוי אומר קבלת האמונה בשלמות הבורא, כתודעה דרכה חושב האדם.

המצווה הרביעית [כנגד צד הבריאה] – צד הבריאה שבבחינה זו, היא קבלת הנברא כשלם בכל השלמויות, הוי אומר קבלת האמונה בשלמות הנברא, הנמצא בדרך להשגת האהבה או במילים אחרות אמונה בשלמות הקשר.

צד הגוף:
המצווה החמישית – מצווה זו מצביעה על אותה הבחינה של "לימוד התורה דקדושה", המתחלקת ל-ג' צורות הלימוד, באופן הבא:

א. הגיית התורה בפה, אף בגירסא בעלמא.
ב. עשיית השתדלות מירבית בהבנת והשגת התורה.
ג. ראיית התוצאות שבלימוד התורה, בבחינת "ריבוי התורה".

עוד יש לבאר בעניין צורת הלימוד, כיצד היא ההשקפה הנכונה ולצורך כך מבאר הזוה"ק את הפסוק "לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי".

לב טהור ברא לי אלוקים – "טוהר" פירושו לימוד תורה, הבא בבחינה זו של "יראת הרוממות", המצביעה על וויתורה של הגאווה והתועלת האישית של "מה יצא לי מזה".

בחינה זו בה האדם פועל בלא הרגש המחשבה, המבקש את התועלת האישית שבדבר, היא הנקראת "מלאכיו בארץ", להורות שיש במשל "המלאך", איזושהי נקודת האנשה, אותה רוצה ללמדנו הזוה"ק במאמר זה. נמצא שכאשר האדם פועל בבחינת "הטוהר" הנ"ל, אזי הוא פועל את השקפתו מתוך מגמה של "צו ה'" ולא מתוך מגמה אישית, ובעקבות כך כל תפישתו את החיים משתנה.

ורוח נכון חדש בקרבי – "נכון ולא נכון" עניינם "קדושה" או "טומאה", ונמצא על-פי פירוש זה ש- "רוח נכון" עניינו בא לבאר את דבקותו וקירבתו של האדם בבורא – זאת לאחר שהקדים את בחינת "לימוד התורה". לאחר שפעל האדם ב-ג' צורות הלימוד הנזכרות, אזי יוכל לזכות לבחינה זו של "חדש בקרבי", המצביעה על אותה המציאות בה ליבו של האדם דבוק בה' יתברך באהבה.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא חמישאה"

אין חשק ללמוד? אין חשק לגרוס? – איו תירוצים, תורה כולם לומדים!
רק כך נוכל לייחד את התודעה במקום ההכרה הגבוהה.

בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא חמישאה", בדבר לימוד התורה, המהווה תנאי מוקדם, שבגינו יתאפשר הייחוד האמיתי, אשר בו תתקבל ההנאה.
כפי שניתן תקציר בשיעורים הקודמים אודות ד' המצוות, גם עתה מונה הזוה"ק את ד' המצוות בתוספת המצווה החמישית, לצד תקציר, המבארם אחת לאחת, באופן הבא:
החלק ההשקפתי וההכרתי של ב' המצוות הראשונות:
המצווה הראשונה – היא מצוות היראה הכוללת ג' מינים, כאשר המין הראשון הוא השורש האמיתי ליראה בבחינת "יראת הרוממות" בגין דאיהו רב ושליט, ולעומתו ב' מיני היראות האחרות אינן השורש האמיתי ליראה, היות שהן בבחינת "יראת השכר והעונש".
המצווה השנייה – היא מצוות האהבה, המתקיימת באופן בו היא מתחברת ומתקשרת אל בחינת "היראה העליונה", שרק אז נבחנת האהבה לכזו שאיננה תלויה בדבר
המצווה השלישית היא "קריאת שמע" כנגד מצוות היראה – היא קבלת האמונה השלמה שהבורא הוא שלם ואחדותי. מצד תפישת האדם ותודעתו הוי אומר, הייחוד השלם של קריאת שמע וקבלתו בהשתוקקות גדולה, להורות על התפישה התודעתית של האדם את הבורא, כשלם ואחדותי.
המצווה הרביעית היא "ברוך שם" כנגד מצוות האהבה – בה האדם צריך לקבל בתודעתו ש-ב' התפישות שבו, הן צד הזכר (בורא) והן צד הנקבה (בריאה), הן ב' תפישות שלמות, שלכאורה סותרות זו לזו. אמנם על אף סתירה זו על האדם לייצר השתוקקות גדולה, בכדי להביאם לבחינת "הייחוד" השלם והאמיתי.
המצווה החמישית – היא מצווה, אשר יש לה תפקיד מיוחד בנפש האדם, והוא להביא את האדם למציאות של קדושה, המסוגלת להמשיך על האדם נשמה דקדושה. מצווה זו המדוברת היא מצוות לימוד התורה שבסגולתה, יוכל האדם להגיע למציאות בה יקבל נשמה דקדושה, שפירושה הנאה תדירית מן האמת. מלבד תפקידה המיוחד של מצוות "לימוד התורה", ישנו עוד עיקר המצויין במצווה זו, העוסק בביסוסן של אותן התודעות הנלמדות לעיל. הוי אומר שבכדי שתתבססנה אותן התודעות הנזכרות לעיל בהעלותן למקום ההכרה הגבוהה, יש להקדים לשם כך את לימוד התורה, האחראית לביסוסן של אלה.
סדר לימוד התורה הנזכר לעיל צריך להיעשות ב-ג' שלבים, שהן כדלהלן:
1. הוצאת דיבורי התורה בפיו, אף בצורה של גירסא בעלמא, בבחינת "חיים הם למוצאיהם – אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאהם בפה", שכן לימוד התורה נותן חיים על אף שלא מושגת בו ההבנה הנצרכת. אמנם על האדם לעשות את השתדלותו המרבית בלימוד התורה, באופן שישאף לצאת ממקומו זה למקום היותר נעלה, כפי שיתבאר בסעיף הבא.
2. על האדם להשתדל להשיג בתורה ולהבין בה, "להשיג בה", באופן שיוכל להרגיש את הכתוב ו- "להבין בה", באופן שיוכל להבין את ההקשרים של הסיבה והתוצאה שבתורה.
3. על האדם לטרוח בלימוד ועסק התורה, בעל-מנת שיוכל להשיג את הנשמה דקדושה. פירוש הדברים הוא, שעל האדם להרבות בלימוד התורה, באופן שיכול לראות את התייחסותה של התורה לדברים אחרים, כך שיוכל לייצר ריבוי מן הכללים שתפס בתורה, שזוהי הבחינה של "השגת הנשמה דקדושה", הנצרכת לתיקון נפשו ורוחו של האדם.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא חמישאה"

אין חשק ללמוד? אין חשק לגרוס? – איו תירוצים, תורה כולם לומדים!
רק כך נוכל לייחד את התודעה במקום ההכרה הגבוהה.

בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא חמישאה", בדבר לימוד התורה, המהווה תנאי מוקדם, שבגינו יתאפשר הייחוד האמיתי, אשר בו תתקבל ההנאה.
כפי שניתן תקציר בשיעורים הקודמים אודות ד' המצוות, גם עתה מונה הזוה"ק את ד' המצוות בתוספת המצווה החמישית, לצד תקציר, המבארם אחת לאחת, באופן הבא:
החלק ההשקפתי וההכרתי של ב' המצוות הראשונות:
המצווה הראשונה – היא מצוות היראה הכוללת ג' מינים, כאשר המין הראשון הוא השורש האמיתי ליראה בבחינת "יראת הרוממות" בגין דאיהו רב ושליט, ולעומתו ב' מיני היראות האחרות אינן השורש האמיתי ליראה, היות שהן בבחינת "יראת השכר והעונש".
המצווה השנייה – היא מצוות האהבה, המתקיימת באופן בו היא מתחברת ומתקשרת אל בחינת "היראה העליונה", שרק אז נבחנת האהבה לכזו שאיננה תלויה בדבר
המצווה השלישית היא "קריאת שמע" כנגד מצוות היראה – היא קבלת האמונה השלמה שהבורא הוא שלם ואחדותי. מצד תפישת האדם ותודעתו הוי אומר, הייחוד השלם של קריאת שמע וקבלתו בהשתוקקות גדולה, להורות על התפישה התודעתית של האדם את הבורא, כשלם ואחדותי.
המצווה הרביעית היא "ברוך שם" כנגד מצוות האהבה – בה האדם צריך לקבל בתודעתו ש-ב' התפישות שבו, הן צד הזכר (בורא) והן צד הנקבה (בריאה), הן ב' תפישות שלמות, שלכאורה סותרות זו לזו. אמנם על אף סתירה זו על האדם לייצר השתוקקות גדולה, בכדי להביאם לבחינת "הייחוד" השלם והאמיתי.
המצווה החמישית – היא מצווה, אשר יש לה תפקיד מיוחד בנפש האדם, והוא להביא את האדם למציאות של קדושה, המסוגלת להמשיך על האדם נשמה דקדושה. מצווה זו המדוברת היא מצוות לימוד התורה שבסגולתה, יוכל האדם להגיע למציאות בה יקבל נשמה דקדושה, שפירושה הנאה תדירית מן האמת. מלבד תפקידה המיוחד של מצוות "לימוד התורה", ישנו עוד עיקר המצויין במצווה זו, העוסק בביסוסן של אותן התודעות הנלמדות לעיל. הוי אומר שבכדי שתתבססנה אותן התודעות הנזכרות לעיל בהעלותן למקום ההכרה הגבוהה, יש להקדים לשם כך את לימוד התורה, האחראית לביסוסן של אלה.
סדר לימוד התורה הנזכר לעיל צריך להיעשות ב-ג' שלבים, שהן כדלהלן:
1. הוצאת דיבורי התורה בפיו, אף בצורה של גירסא בעלמא, בבחינת "חיים הם למוצאיהם – אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאהם בפה", שכן לימוד התורה נותן חיים על אף שלא מושגת בו ההבנה הנצרכת. אמנם על האדם לעשות את השתדלותו המרבית בלימוד התורה, באופן שישאף לצאת ממקומו זה למקום היותר נעלה, כפי שיתבאר בסעיף הבא.
2. על האדם להשתדל להשיג בתורה ולהבין בה, "להשיג בה", באופן שיוכל להרגיש את הכתוב ו- "להבין בה", באופן שיוכל להבין את ההקשרים של הסיבה והתוצאה שבתורה.
3. על האדם לטרוח בלימוד ועסק התורה, בעל-מנת שיוכל להשיג את הנשמה דקדושה. פירוש הדברים הוא, שעל האדם להרבות בלימוד התורה, באופן שיכול לראות את התייחסותה של התורה לדברים אחרים, כך שיוכל לייצר ריבוי מן הכללים שתפס בתורה, שזוהי הבחינה של "השגת הנשמה דקדושה", הנצרכת לתיקון נפשו ורוחו של האדם.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא רביעאה"

א. המצווה הראשונה – היא אותה המצווה, בה מקבל האדם את הבורא ככלל שיש לנהוג כלפיו ביראת הרוממות, שאחרת יענש ב-ד' מיתות בית הדין הנזכרות משיעורים קודמים.
ב. המצווה השנייה – היא אותה המצווה, בה האדם מקבל בהשקפה ברורה שישנה אפשרות להתחברות של אהבה, בין צד הבריאה לצד הבורא, בבחינת "דביקות של אהבה".
ג. המצווה השלישית – היא אותה המצווה, בה נגדלים "בקריאת שמע", ב' הכוחות המצויים בנפש האדם,
כדי להגיע לייחוד השלם אין די בצד ההשקפה שבבחינת "שמע ישראל", אלא שלמות הייחוד היא, כאשר ההשקפה שבבחינת "התודעה" מתפשטת אל הלב, שהוא בבחינת "ברוך שם כבוד מלכותו". כאשר נעשה הייחוד השלם בין ב' המאורות הנקראים המוח ו- הלב בבחינת הייחוד של "שמע ישראל" ו- "ברוך שם", אזי הלב שהוא בבחינת הארץ, שהוא רצונו של האדם יכול להוליד.
ד. המצווה הרביעית – היא אותה המצווה המייחדת את ב' המאורות הגדולים, שהם המוח ו- הלב, כאשר מכוח ייחוד זה של ב' המאורות הגדולים ניתן להאיר את הארץ, שזה רצון של האדם. אמנם בהעדר ייחודם של ב' המאורות לא תיתכן ההארה.כאשר רוצה האדם לעשות ייחוד זה, עליו להעלות את לבו לנקודת השקפתו, שכן הייחוד השלם איננו יכול להיעשות במקומו של הלב, הנוגע רק לנקודה החיצונית, הרגעית הפרטית, אלא במקום ההשקפה, האמונה, הקדושה והפנימיות.
כסימן לדברים האמורים לעיל, מתאר הזוה"ק דרך התיבה "מאורות", את ההבחנות הנלמדות למעלה בכמה אופנים, שהן כדלהלן:
1. מ-או"ר-ות – המילה אור מצביעה על צד הזכר, הפנימי האמוני, וכאשר צד הזכר,- הפנימיות והאמונה מאירים את צד הנקבה, צד החיצוניות המדע, אזי פעולה זו נבחנת לשלילת השלילה, המורה על חיוב הדבר. זאת ניתן כסימן, דרך תיבת מאורו"ת, שכאשר מילת או"ר מונחת באמצע תיבת מאורו"ת, אזי היא מפרידה בין האותיות מו"ת בבחינת "שלילת השלילה", המורה על חיוב.
2. או"ר – מו"ת – כאשר מוציאים את המילה אור מתיבת מאורו"ת בבחינת "יציאת הבורא מן הבריאה", "צד האמונה מצד המדע", "צד הכוונה מצד המעשה" וכהנה על זו הדרך, אזי מצטרפות אותיות מ"ם ו"ו ת"יו למילת מות. שכן מעשה בלא כוונה, חיצוניות בלא פנימיות וכו', הן נקודות חשוכות היוצרות פירוד בעולם, המביא איתו את המות.
3. מ"ו – ותר"א – מילת "ותרא" הנגזרת מתיבת "מאורות", מייצגת את יציאתן של האותיות מ"ו, שבבחינת "צד האמונה" לבר ממילת "מאורות", שבעקבות יציאה זו נגרם מוות בעולם.
4. מו"ת ממאורו"ת – כאשר האדם משתמש ברצון לאמת שבבחינת האות תי"ו, המייצג את הרצון להגיע לשלמות, באופן בו הוא מחברו דרך האות ו"ו דיסוד המשמש עתה בכוח הפירוד של הנקבה, לצד הזכר, המייצג את הרצון לייחוד, שבבחינת האות מ"ם, אזי ישנה הצטרפות בין הזכר דקליפה לנקבה דקליפה, בבחינת "חבר מרעים", היוצר את נקודות הפירוד והמוות שבעולם.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא רביעאה"

א. המצווה הראשונה – היא אותה המצווה, בה מקבל האדם את הבורא ככלל שיש לנהוג כלפיו ביראת הרוממות, שאחרת יענש ב-ד' מיתות בית הדין הנזכרות משיעורים קודמים.
ב. המצווה השנייה – היא אותה המצווה, בה האדם מקבל בהשקפה ברורה שישנה אפשרות להתחברות של אהבה, בין צד הבריאה לצד הבורא, בבחינת "דביקות של אהבה".
ג. המצווה השלישית – היא אותה המצווה, בה נגדלים "בקריאת שמע", ב' הכוחות המצויים בנפש האדם,
כדי להגיע לייחוד השלם אין די בצד ההשקפה שבבחינת "שמע ישראל", אלא שלמות הייחוד היא, כאשר ההשקפה שבבחינת "התודעה" מתפשטת אל הלב, שהוא בבחינת "ברוך שם כבוד מלכותו". כאשר נעשה הייחוד השלם בין ב' המאורות הנקראים המוח ו- הלב בבחינת הייחוד של "שמע ישראל" ו- "ברוך שם", אזי הלב שהוא בבחינת הארץ, שהוא רצונו של האדם יכול להוליד.
ד. המצווה הרביעית – היא אותה המצווה המייחדת את ב' המאורות הגדולים, שהם המוח ו- הלב, כאשר מכוח ייחוד זה של ב' המאורות הגדולים ניתן להאיר את הארץ, שזה רצון של האדם. אמנם בהעדר ייחודם של ב' המאורות לא תיתכן ההארה.כאשר רוצה האדם לעשות ייחוד זה, עליו להעלות את לבו לנקודת השקפתו, שכן הייחוד השלם איננו יכול להיעשות במקומו של הלב, הנוגע רק לנקודה החיצונית, הרגעית הפרטית, אלא במקום ההשקפה, האמונה, הקדושה והפנימיות.
כסימן לדברים האמורים לעיל, מתאר הזוה"ק דרך התיבה "מאורות", את ההבחנות הנלמדות למעלה בכמה אופנים, שהן כדלהלן:
1. מ-או"ר-ות – המילה אור מצביעה על צד הזכר, הפנימי האמוני, וכאשר צד הזכר,- הפנימיות והאמונה מאירים את צד הנקבה, צד החיצוניות המדע, אזי פעולה זו נבחנת לשלילת השלילה, המורה על חיוב הדבר. זאת ניתן כסימן, דרך תיבת מאורו"ת, שכאשר מילת או"ר מונחת באמצע תיבת מאורו"ת, אזי היא מפרידה בין האותיות מו"ת בבחינת "שלילת השלילה", המורה על חיוב.
2. או"ר – מו"ת – כאשר מוציאים את המילה אור מתיבת מאורו"ת בבחינת "יציאת הבורא מן הבריאה", "צד האמונה מצד המדע", "צד הכוונה מצד המעשה" וכהנה על זו הדרך, אזי מצטרפות אותיות מ"ם ו"ו ת"יו למילת מות. שכן מעשה בלא כוונה, חיצוניות בלא פנימיות וכו', הן נקודות חשוכות היוצרות פירוד בעולם, המביא איתו את המות.
3. מ"ו – ותר"א – מילת "ותרא" הנגזרת מתיבת "מאורות", מייצגת את יציאתן של האותיות מ"ו, שבבחינת "צד האמונה" לבר ממילת "מאורות", שבעקבות יציאה זו נגרם מוות בעולם.
4. מו"ת ממאורו"ת – כאשר האדם משתמש ברצון לאמת שבבחינת האות תי"ו, המייצג את הרצון להגיע לשלמות, באופן בו הוא מחברו דרך האות ו"ו דיסוד המשמש עתה בכוח הפירוד של הנקבה, לצד הזכר, המייצג את הרצון לייחוד, שבבחינת האות מ"ם, אזי ישנה הצטרפות בין הזכר דקליפה לנקבה דקליפה, בבחינת "חבר מרעים", היוצר את נקודות הפירוד והמוות שבעולם.

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא רביעאה"

כיצד תהנה? הבא את עצמך שזה תענוגך, למקום אמונתך!
בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא רביעאה", בדבר אותו הפיקוד הרביעי, המתאר את מצוות ההנאה שבמסגרת הקדושה.

הזוה"ק למדנו בשיעורים הקודמים את ג' המצוות הראשונות, שלאחריהם נתבארה המצווה הרביעית. א. המצווה הראשונה שנתבארה- היא מצוות היראה אותה על האדם לפעול בוויתור על הגאווה, אחרת יענש ב-ד' מיתות בית הדין הנלמדות. ב. המצווה השנייה הבאה בסדר – היא מצוות האהבה המתכללת ומתייחדת עם מצוות היראה, בסוד הייחוד העליון של פרצופי ישסו"ת ואו"א עילאין דעולם אצילות. וכפי שכבר נתבאר מצד העבודה עניין זה, המתאר את מצב הקביעות ההשקפתית, אותה על האדם לקבל בצורה מוחלטת, שהעולמות העליונים בנויים כך שהבורא ברא את הבריאה וצריך להתבטל אליו והוא אשר בנה את מציאות האהבה, בה צריך לקבל את האור.

ג. המצווה השלישית שהיא האחרונה בסדר הנלמד עד כה – מתארת את הגדלת הזו"ן, המייצגים במובן הנפשי את מציאות האדם המקבל על עצמו את בחינת "האמונה השלמה" ויצירת הקשר עם הבורא, בבחינת הייחוד של "שמע ישראל", בו מקבל האדם את מצוות היראה, שבבחינת "שלמות המחשבה ו- השכל". ולא זו בלבד אלא שמוסיף לקבל בבחינת בשכמל"ו, את בחינת הרצון שנגדל זה עתה ובעקבות כך הוכשר להוליד תולדות, שהן הביטוי של מה שנתקבל מכבר בבחינת "המחשבה ו- השכל". לאחר הקדמה קצרה זו מתאר הזוה"ק את המצווה הרביעית שהיא הפיקוד הרביעי, עליו מרחיב הזוה"ק את הדיבור במאמר הנוכחי וכפי שיתבאר להלן:

ד. המצווה הרביעית [בבחינת ייחוד ז"א ונוקבא ; הוי"ה ואלוקי"ם ; זו"ן ואו"א] – כנגד עלייתם של זו"ן דעולם אצילות לייחוד עם פרצופי או"א עילאין, נמצא בחינת "הלב" העולה להתייחד עם בחינת "המוח". ייחוד זה של הלב העולה למקום המוח ו- השכל, המייצג את מקום ההשקפה, הוא מחויב, שכן לא ניתן לקבל את התענוג במקומו של הלב [בבחינת "למטה מחזה שאיננו מתוקן"] שהרי איננו מוכשר לכך, ולכך בעליית הלב למקום ההשקפה העליונה ובהתייחדם, ניתן או אז לקבל את התענוג במסגרת השקפה עליונה זו [בבחינת "למעלה מחזה המתוקן"]. קבלת תענוג במסגרת השקפתית, פירושו הארת הרצונות מבחינת המוח והלב המשפיעים הארתם לאלה, מן המקום האמיתי, שכן בהעדר השפעת ההארה מן המקום האמיתי, לא יהיו נבחנים בחינות אלו של "המוח ו- הלב", אלא לבחינות המפרידות, המחפשות את ההנאה בצרכי הגוף ופרטיותו. אותה הבחינה הגורמת להיפרדותם של המוח ו- הלב מן ההשקפה העליונה, היא "הנחש", המבקש את האחדות במקומם של הלב ו- המוח ואת הפירוד במקום ההשקפה העליונה, מציאות ההפוכה לזו הנוהגת בבחינת "הקדושה".

על אף שהדגיש הזוה"ק אותה האזהרה, המצביעה על העדר קבלת ההארה במקומו של הרצון, מכל מקום אין לראות אזהרה זו כמטרה אליה יש להתכוונן, אלא כמציאות המשמשת כאמצעי להשגת המטרה. שכן המטרה הינה להיות בנים למקום, האוכלים מפירותיו ולא עבדים למקום המנקשים את עשביו. ואמנם אף על-פי שזוהי המטרה, מן ההכרח לנקש העשבים ולהסיר הקליפות המתראים בדרך, אלא שיש לראות בזה כאמצעי המכשיר לקראת המטרה הנחשקת, שהיא אכילתו של הפרי והתענוג המופק ממנו.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא רביעאה"

כיצד תהנה? הבא את עצמך שזה תענוגך, למקום אמונתך!
בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא רביעאה", בדבר אותו הפיקוד הרביעי, המתאר את מצוות ההנאה שבמסגרת הקדושה.

הזוה"ק למדנו בשיעורים הקודמים את ג' המצוות הראשונות, שלאחריהם נתבארה המצווה הרביעית.

א. המצווה הראשונה שנתבארה- היא מצוות היראה אותה על האדם לפעול בוויתור על הגאווה, אחרת יענש ב-ד' מיתות בית הדין הנלמדות.

ב. המצווה השנייה הבאה בסדר – היא מצוות האהבה המתכללת ומתייחדת עם מצוות היראה, בסוד הייחוד העליון של פרצופי ישסו"ת ואו"א עילאין דעולם אצילות. וכפי שכבר נתבאר מצד העבודה עניין זה, המתאר את מצב הקביעות ההשקפתית, אותה על האדם לקבל בצורה מוחלטת, שהעולמות העליונים בנויים כך שהבורא ברא את הבריאה וצריך להתבטל אליו והוא אשר בנה את מציאות האהבה, בה צריך לקבל את האור.

ג. המצווה השלישית שהיא האחרונה בסדר הנלמד עד כה – מתארת את הגדלת הזו"ן, המייצגים במובן הנפשי את מציאות האדם המקבל על עצמו את בחינת "האמונה השלמה" ויצירת הקשר עם הבורא, בבחינת הייחוד של "שמע ישראל", בו מקבל האדם את מצוות היראה, שבבחינת "שלמות המחשבה ו- השכל". ולא זו בלבד אלא שמוסיף לקבל בבחינת בשכמל"ו, את בחינת הרצון שנגדל זה עתה ובעקבות כך הוכשר להוליד תולדות, שהן הביטוי של מה שנתקבל מכבר בבחינת "המחשבה ו- השכל".

לאחר הקדמה קצרה זו מתאר הזוה"ק את המצווה הרביעית שהיא הפיקוד הרביעי, עליו מרחיב הזוה"ק את הדיבור במאמר הנוכחי וכפי שיתבאר להלן:

ד. המצווה הרביעית [בבחינת ייחוד ז"א ונוקבא ; הוי"ה ואלוקי"ם ; זו"ן ואו"א] – כנגד עלייתם של זו"ן דעולם אצילות לייחוד עם פרצופי או"א עילאין, נמצא בחינת "הלב" העולה להתייחד עם בחינת "המוח". ייחוד זה של הלב העולה למקום המוח ו- השכל, המייצג את מקום ההשקפה, הוא מחויב, שכן לא ניתן לקבל את התענוג במקומו של הלב [בבחינת "למטה מחזה שאיננו מתוקן"] שהרי איננו מוכשר לכך, ולכך בעליית הלב למקום ההשקפה העליונה ובהתייחדם, ניתן או אז לקבל את התענוג במסגרת השקפה עליונה זו [בבחינת "למעלה מחזה המתוקן"]. קבלת תענוג במסגרת השקפתית, פירושו הארת הרצונות מבחינת המוח והלב המשפיעים הארתם לאלה, מן המקום האמיתי, שכן בהעדר השפעת ההארה מן המקום האמיתי, לא יהיו נבחנים בחינות אלו של "המוח ו- הלב", אלא לבחינות המפרידות, המחפשות את ההנאה בצרכי הגוף ופרטיותו. אותה הבחינה הגורמת להיפרדותם של המוח ו- הלב מן ההשקפה העליונה, היא "הנחש", המבקש את האחדות במקומם של הלב ו- המוח ואת הפירוד במקום ההשקפה העליונה, מציאות ההפוכה לזו הנוהגת בבחינת "הקדושה".

על אף שהדגיש הזוה"ק אותה האזהרה, המצביעה על העדר קבלת ההארה במקומו של הרצון, מכל מקום אין לראות אזהרה זו כמטרה אליה יש להתכוונן, אלא כמציאות המשמשת כאמצעי להשגת המטרה. שכן המטרה הינה להיות בנים למקום, האוכלים מפירותיו ולא עבדים למקום המנקשים את עשביו. ואמנם אף על-פי שזוהי המטרה, מן ההכרח לנקש העשבים ולהסיר הקליפות המתראים בדרך, אלא שיש לראות בזה כאמצעי המכשיר לקראת המטרה הנחשקת, שהיא אכילתו של הפרי והתענוג המופק ממנו.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא תליתאה"

אתה רוצה לחבר את הלב לשכל? תן לו עצמאות!
בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא תליתאה" – ייחוד השכל עם הרגש וסדריו.

הזוה"ק מלמדנו שישנם ב' ייחודים של "שמע ישראל" ו- "ברוך שם", המתבססים על תבנית הייחוד העליון, וכעת מוסיף הזוה"ק את ההבנה הנוגעת לחיבור ב' ייחודים פרטיים אלו, כפי שיתבאר ב-ב' הסעיפים הבאים.

א. ייחוד "שמע ישראל" [כנגד ז"א ; צד השכל ; בחינת 'השמש' ; שם הווי"ה] – לאחר שלימדנו הזוה"ק את מציאות ההשקפה של היראה והאהבה, המצויה בעולמות העליונים, עתה מלמדנו שיש לקבל השקפה זו כהחלטה אמונית, על-פיה יש להעלות את זו"ן למקום ישסו"ת, כדי לקבל כוח זה של היראה והאהבה, גם במציאות התחתונים. מצד עבודת האדם פירוש הדברים, שעל האדם להעלות את בחינת "הרצון הפרטי" למקום התודעה האמונית, כך שכל רצונותיו יהיו אחודים בתודעה אמונית זו. כבר נתבאר שכוח זה של היראה והאהבה מתקבל בקריאת שמע, בו מתייחדות כל המחשבות המפורזות למחשבה אמונית אחת, בבחינת "ייחוד שש הקצוות (רצונות) המפורזים של ז"א, הבאים לאחדות אמונית אחת".

ב. ייחוד "ברוך שם" [כנגד מלכות ; צד הרגש ; בחינת 'הלבנה' ; שם אלוקי"ם] – עתה לאחר שנתבאר ייחוד ה-א' מסעיף קודם, מוסיף הזוה"ק לבאר את ייחוד ה-ב', שבבחינת "ברוך שם". ייחוד זה בא כנגד צד הנקבה והרגש, המצויים בסוף צד הזכר והשכל. אותה הנקבה המדוברת שבבחינת האות דל"ת "מאחד – דשמע ישראל", אשר הייתה מצוייה כנקודה בסוף זכר, התפתחה ויצאה לבר מן הזכר, כיציאה ונסירת הרגש מן השכל . תנועה זו של היפרדות הנקבה מן הזכר, הרגש מן השכל, היא תנועת הנסירה, שעניינה לתת לנקבה עצמאות בבחינת "השתוקקות פרטית משלה", הנקראת ו"ק או כלים דו"ק פרטיים. עצמאות זו הניתנת לבחינת "הנקבה", היא מציאות המגדילה את הנקבה מבחינת "נקודה", שאיננה מורגשת לבחינת "ו"ק", המורגשים כהשתוקקות וגדלות פרטית, זאת כדי להעביר את בחינת "הנקבה" ממצב פסיבי למצב פעיל, בו היא משמשת כשותפה מלאה לבחינת הזכר, באופן שבו היא עולה להתכלל עימו ומוסרת את השתוקקותה הפרטית למקום המשותף שבניהם, שכן בלא שימוש בהשתוקקות זו לא ניתן להגיע לבחינת הייחוד הנזכר לעיל.

אחר שנתבארו ב' צדדי הייחוד של "שמע ישראל" ו- "ברוך שם", עתה יש לבאר את חיבורם של ב' צדדי ייחוד אלו ואת אופן העדר חיבורם. ההכנות נלמדות בסעיפים דלעיל, מסבירות את הכרחיות החיבור, שבין הלב לשכל, בין צד הנקבה לצד זכר ובין צד הבריאה לצד הבורא וכהנה על זו הדרך.

בכך נסתכם תהליך זה המתאר את מקומה של הנקבה, כשותפה שווה לקשר, בכך שמקבלת את מרחבה האישי, המאפשר לה לבוא ממצב פסיבי למצב אקטיבי, ממציאות של נפעלת למציאות של פועלת. ובהעדר השתתפות צד "הנקבה" בקשר, לא ניתן להגיע למציאות של תולדה המניבה "פירות", שכן אין צד "השכל" מסוגל להוליד בלא צד "הרגש" וכן אין צד "הזכר" מסוגל להוליד בלא צד "הנקבה"

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא תליתאה"

אתה רוצה לחבר את הלב לשכל? תן לו עצמאות!
בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא תליתאה" – ייחוד השכל עם הרגש וסדריו.

הזוה"ק מלמדנו שישנם ב' ייחודים של "שמע ישראל" ו- "ברוך שם", המתבססים על תבנית הייחוד העליון, וכעת מוסיף הזוה"ק את ההבנה הנוגעת לחיבור ב' ייחודים פרטיים אלו, כפי שיתבאר ב-ב' הסעיפים הבאים. א. ייחוד "שמע ישראל" [כנגד ז"א ; צד השכל ; בחינת 'השמש' ; שם הוי"ה] – לאחר שלימדנו הזוה"ק את מציאות ההשקפה של היראה והאהבה, המצויה בעולמות העליונים, עתה מלמדנו שיש לקבל השקפה זו כהחלטה אמונית, על-פיה יש להעלות את זו"ן למקום ישסו"ת, כדי לקבל כוח זה של היראה והאהבה, גם במציאות התחתונים. מצד עבודת האדם פירוש הדברים, שעל האדם להעלות את בחינת "הרצון הפרטי" למקום התודעה האמונית, כך שכל רצונותיו יהיו מאוחדים בתודעה אמונית זו. כבר נתבאר שכוח זה של היראה והאהבה מתקבל בקריאת שמע, בו מתייחדות כל המחשבות המפורזות למחשבה אמונית אחת, בבחינת "ייחוד שש הקצוות (רצונות) המפורזים של ז"א, הבאים לאחדות אמונית אחת".

ב. ייחוד "ברוך שם" [כנגד מלכות ; צד הרגש ; בחינת 'הלבנה' ; שם אלוקי"ם] – עתה לאחר שנתבאר ייחוד ה-א' מסעיף קודם, מוסיף הזוה"ק לבאר את ייחוד ה-ב', שבבחינת "ברוך שם". ייחוד זה בא כנגד צד הנקבה והרגש, המצויים בסוף צד הזכר והשכל. אותה הנקבה המדוברת שבבחינת האות דל"ת "מאחד – דשמע ישראל", אשר הייתה מצוייה כנקודה בסוף זכר, התפתחה ויצאה לבר מן הזכר, כיציאה ונסירת הרגש מן השכל . תנועה זו של היפרדות הנקבה מן הזכר, הרגש מן השכל, היא תנועת הנסירה, שעניינה לתת לנקבה עצמאות בבחינת "השתוקקות פרטית משלה", הנקראת ו"ק או כלים דו"ק פרטיים. עצמאות זו הניתנת לבחינת "הנקבה", היא מציאות המגדילה את הנקבה מבחינת "נקודה", שאיננה מורגשת לבחינת "ו"ק", המורגשים כהשתוקקות וגדלות פרטית, זאת כדי להעביר את בחינת "הנקבה" ממצב פסיבי למצב פעיל, בו היא משמשת כשותפה מלאה לבחינת הזכר, באופן שבו היא עולה להתכלל עימו ומוסרת את השתוקקותה הפרטית למקום המשותף שבניהם, שכן בלא שימוש בהשתוקקות זו לא ניתן להגיע לבחינת הייחוד הנזכר לעיל.

אחר שנתבארו ב' צדדי הייחוד של "שמע ישראל" ו- "ברוך שם", עתה יש לבאר את חיבורם של ב' צדדי ייחוד אלו ואת אופן העדר חיבורם. ההכנות נלמדות בסעיפים דלעיל, מסבירות את הכרחיות החיבור, שבין הלב לשכל, בין צד הנקבה לצד זכר ובין צד הבריאה לצד הבורא וכהנה על זו הדרך.

בכך נסתכם תהליך זה המתאר את מקומה של הנקבה, כשותפה שווה לקשר, בכך שמקבלת את מרחבה האישי, המאפשר לה לבוא ממצב פסיבי למצב אקטיבי, ממציאות של נפעלת למציאות של פועלת. ובהעדר השתתפות צד "הנקבה" בקשר, לא ניתן להגיע למציאות של תולדה המניבה "פירות", שכן אין צד "השכל" מסוגל להוליד בלא צד "הרגש" וכן אין צד "הזכר" מסוגל להוליד בלא צד "הנקבה"

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא תליתאה"

רוצה לדעת כיצד ייראה הייחוד התחתון? הבט בתבנית הייחוד העליון!

בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא תליתאה", בדבר ב' הייחודים של היראה והאהבה, הן מצד העליונים והן מצד התחתונים.
מסביר הזוה"ק שישנם ב' ייחודים – עליונים ותחתונים, כאשר בחינת "הייחודים העליונים" משמשים כמציאות קיימת, אותה יש לבטא בבחינת "הייחודים התחתונים", כפי שיתבאר להלן:
א ייחודים עליונים [בבחינת "הראש"] – כנגד ייחודם של הפרצופים או"א וישסו"ת, המייצגים את בחינת 'ההכרה' ו- 'התודעה בהתאמה. נמצא ייחודם של בחינות "היראה (או"א) באהבה (ישסו"ת)" ו- "האהבה (ישסו"ת) ביראה (או"א)", כעין מה שאנו אומרים קודם התפילה: "בדחילו ורחימו – ורחימו ודחילו". מצד עבודת האדם ייחוד עליון זה, פירושו קבלת מציאותו של הבורא בהכרה נטולת גאווה, ושיפוט אישי בבחינת "יראה", הבאה לידי ביטוי בבחינת "האהבה", המייצגת אותה התכלית הנחשקת. מצג זה המתואר בעולמות העליונים, בא להורות ולהצביע על קיומו ומציאותו של הייחוד העליון שבבחינת "ראש" הנזכר לעיל, למען יכירו התחתונים תבנית ייחוד זו, לפיה יפעלו אף הם, בבואם לייחד את הייחוד התחתון.
עתה מציג הזוה"ק את הייחוד התחתון כתבניתו של הייחוד העליון, המדובר בסעיף הקודם:
ב. ייחודים תחתונים [בבחינת "הגוף"] – כנגד ייחודם של הפרצופים ז"א ומלכות, נמצאים ייחודם של בחינות "היראה (ז"א) והאהבה (מלכות)" ו- "האהבה (מלכות) והיראה (ז"א)", שבגוף. היראה והאהבה שבגוף יונקים מן השורשים העליונים שבעולם האצילות, ועל-פי תבנית שורשים אלו של היראה והאהבה, פועלים התחתונים את ביטויים בבחינות "הגוף ו- הלב". מצד עבודת האדם פירוש הדברים הוא, שלאחר שהייתה לאדם קבלה בהכרה – בצורה מלאה, שהבורא יתברך הוא אחד וכל רצונותיו שבבחינת "שש קצוות המרחב הפזורים", נובעים ממנו בבחינת "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", כל זאת ועל אף שרצונות הנברא מכוסים בקליפות, שכן כל מאוויו וחשקיו של האדם הוא להיות בקשר של שייכות עם הבורא, כעת עליו לבטא קשר של שייכות זה, בבחינת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", שפירושו יישום הקשר, שנתקבל על-ידי האדם "בשמע ישראל וכו'", בבחינת "האהבה השלמה", הדורשת מן האדם ליישם ולבטא קשר זה בעיתות טובים והן בעיתות הרעים, בביטול הרגש ומחשבותיו.
מסכם הזוה"ק בקיצור נמרץ ואומר: "מה שקיבל האדם 'בשמע ישראל' בבחינת היראה ,מיישם הוא כעת 'בברוך שם', בבחינת האהבה וזאת כדוגמת ייחוד 'היראה ו- האהבה' השורשיים, שבעולמות העליונים".

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא תליתאה"

רוצה לדעת כיצד ייראה הייחוד התחתון? הבט בתבנית הייחוד העליון!

בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא תליתאה", בדבר ב' הייחודים של היראה והאהבה, הן מצד העליונים והן מצד התחתונים.
מסביר הזוה"ק שישנם ב' ייחודים – עליונים ותחתונים, כאשר בחינת "הייחודים העליונים" משמשים כמציאות קיימת, אותה יש לבטא בבחינת "הייחודים התחתונים", כפי שיתבאר להלן:
א ייחודים עליונים [בבחינת "הראש"] – כנגד ייחודם של הפרצופים או"א וישסו"ת, המייצגים את בחינת 'ההכרה' ו- 'התודעה בהתאמה. נמצא ייחודם של בחינות "היראה (או"א) באהבה (ישסו"ת)" ו- "האהבה (ישסו"ת) ביראה (או"א)", כעין מה שאנו אומרים קודם התפילה: "בדחילו ורחימו – ורחימו ודחילו". מצד עבודת האדם ייחוד עליון זה, פירושו קבלת מציאותו של הבורא בהכרה נטולת גאווה, ושיפוט אישי בבחינת "יראה", הבאה לידי ביטוי בבחינת "האהבה", המייצגת אותה התכלית הנחשקת. מצג זה המתואר בעולמות העליונים, בא להורות ולהצביע על קיומו ומציאותו של הייחוד העליון שבבחינת "ראש" הנזכר לעיל, למען יכירו התחתונים תבנית ייחוד זו, לפיה יפעלו אף הם, בבואם לייחד את הייחוד התחתון.
עתה מציג הזוה"ק את הייחוד התחתון כתבניתו של הייחוד העליון, המדובר בסעיף הקודם:
ב. ייחודים תחתונים [בבחינת "הגוף"] – כנגד ייחודם של הפרצופים ז"א ומלכות, נמצאים ייחודם של בחינות "היראה (ז"א) והאהבה (מלכות)" ו- "האהבה (מלכות) והיראה (ז"א)", שבגוף. היראה והאהבה שבגוף יונקים מן השורשים העליונים שבעולם האצילות, ועל-פי תבנית שורשים אלו של היראה והאהבה, פועלים התחתונים את ביטויים בבחינות "הגוף ו- הלב". מצד עבודת האדם פירוש הדברים הוא, שלאחר שהייתה לאדם קבלה בהכרה – בצורה מלאה, שהבורא יתברך הוא אחד וכל רצונותיו שבבחינת "שש קצוות המרחב הפזורים", נובעים ממנו בבחינת "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", כל זאת ועל אף שרצונות הנברא מכוסים בקליפות, שכן כל מאוויו וחשקיו של האדם הוא להיות בקשר של שייכות עם הבורא, כעת עליו לבטא קשר של שייכות זה, בבחינת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", שפירושו יישום הקשר, שנתקבל על-ידי האדם "בשמע ישראל וכו'", בבחינת "האהבה השלמה", הדורשת מן האדם ליישם ולבטא קשר זה בעיתות טובים והן בעיתות הרעים, בביטול הרגש ומחשבותיו.
מסכם הזוה"ק בקיצור נמרץ ואומר: "מה שקיבל האדם 'בשמע ישראל' בבחינת היראה ,מיישם הוא כעת 'בברוך שם', בבחינת האהבה וזאת כדוגמת ייחוד 'היראה ו- האהבה' השורשיים, שבעולמות העליונים".

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא תניינא" ו- "פקודי אורייתא פקודא תליתאה"

כיצד תרכז את כל רצונותיך הפזורים? בסס אותם על נקודות ההשקפה העליונות!

בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא תניינא" ומתחילים את מאמר "פקודי אורייתא פקודא תליתאה", בדבר פירוט ב' המצוות הראשונות של "היראה והאהבה" ומצות "קריאת שמע".

עתה מלמדנו הזוה"ק את ב' המצוות הראשונות הנלמדות בכללים מצד נקודת ההשקפה, על-פי החלוקה הבאה:
א. מצוות היראה – כנגד או"א (אבא ואמא) המייצג אותו הפרצוף שבראש עולם האצילות, באה מצוות היראה, המצביעה גם על נקודת ההכרה הגבוהה שבאדם מבחינה השקפתית. נקודת השקפה זו שבבחינת "ההכרה העליונה", מחוייבת להיות וודאית, עליה נשענת מצוות האהבה שבבחינת "התודעה", כפי שיתבאר להלן בסעיף הבא.

ב. מצוות האהבה – כנגד ישסו"ת (ישראל סבא ותבונה), המייצג אותו הפרצוף שבראש עולם האצילות, באה מצוות האהבה, המצביעה גם על נקודת התודעה שבאדם, היונקת מנקודת ההכרה העליונה עליה היא בנויה. אולם אין די בכך, שכן יש לייצר אפשרות כזו, שבגינה תוכל להתפשט תודעה זו לבחינת "גוף". מבחינה השקפתית בניין התודעה על בסיס ההכרה, פירושו, קבלת מציאות הבורא יתברך בעולם.

כעת מלמדנו הזוה"ק את המצווה השלישית, הבאה כנגד "קריאת שמע", המאחדת את כל הקצוות המפוזרים שבנפש האדם לנקודת "היראה", המהווה את הרצון המרכזי של האדם המכין לבחינת "האהבה" וכפי שיתבאר בסעיף הבא, שלהלן.

ג. מצוות קריאת שמע – כנגד ז"א (זעיר אנפין), המייצג את המרחב שבנפש אדם, בבחינת "שש קצוות", באה מצות "קריאת שמע", המצביעה על ייחוד רצונותיו המפוזרים של האדם בבחינת "שש קצוות", בהשקפה העליונה, שמהווה את הרצון המרכזי אליו מתייחדים ומתרכזים כל הרצונות הפזורים אשר בנפש האדם, להיותם מתכנסים למרחב אחד התלוי בבסיס נקודת השקפה עליונה זו. וזהו סוד "אחד" מ- "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", דהיינו שמאחד את כל שש הקצוות שבבחינת "המרחב", להיותם אחוזים בנקודת מרכז אחת כוללת.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא תניינא" ו- "פקודי אורייתא פקודא תליתאה"

כיצד תרכז את כל רצונותיך הפזורים? בסס אותם על נקודות ההשקפה העליונות!

בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא תניינא" ומתחילים את מאמר "פקודי אורייתא פקודא תליתאה", בדבר פירוט ב' המצוות הראשונות של "היראה והאהבה" ומצות "קריאת שמע".

עתה מלמדנו הזוה"ק את ב' המצוות הראשונות הנלמדות בכללים מצד נקודת ההשקפה, על-פי החלוקה הבאה:
א. מצוות היראה – כנגד או"א (אבא ואמא) המייצג אותו הפרצוף שבראש עולם האצילות, באה מצוות היראה, המצביעה גם על נקודת ההכרה הגבוהה שבאדם מבחינה השקפתית. נקודת השקפה זו שבבחינת "ההכרה העליונה", מחוייבת להיות וודאית, עליה נשענת מצוות האהבה שבבחינת "התודעה", כפי שיתבאר להלן בסעיף הבא.

ב. מצוות האהבה – כנגד ישסו"ת (ישראל סבא ותבונה), המייצג אותו הפרצוף שבראש עולם האצילות, באה מצוות האהבה, המצביעה גם על נקודת התודעה שבאדם, היונקת מנקודת ההכרה העליונה עליה היא בנויה. אולם אין די בכך, שכן יש לייצר אפשרות כזו, שבגינה תוכל להתפשט תודעה זו לבחינת "גוף". מבחינה השקפתית בניין התודעה על בסיס ההכרה, פירושו, קבלת מציאות הבורא יתברך בעולם.

כעת מלמדנו הזוה"ק את המצווה השלישית, הבאה כנגד "קריאת שמע", המאחדת את כל הקצוות המפוזרים שבנפש האדם לנקודת "היראה", המהווה את הרצון המרכזי של האדם המכין לבחינת "האהבה" וכפי שיתבאר בסעיף הבא, שלהלן.

ג. מצוות קריאת שמע – כנגד ז"א (זעיר אנפין), המייצג את המרחב שבנפש אדם, בבחינת "שש קצוות", באה מצות "קריאת שמע", המצביעה על ייחוד רצונותיו המפוזרים של האדם בבחינת "שש קצוות", בהשקפה העליונה, שמהווה את הרצון המרכזי אליו מתייחדים ומתרכזים כל הרצונות הפזורים אשר בנפש האדם, להיותם מתכנסים למרחב אחד התלוי בבסיס נקודת השקפה עליונה זו. וזהו סוד "אחד" מ- "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", דהיינו שמאחד את כל שש הקצוות שבבחינת "המרחב", להיותם אחוזים בנקודת מרכז אחת כוללת.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא תניינא"

עליך להתבטל לאני המשותף, שהוא מקום האהבה שבקשר, הן כשטוב לך והן כשרע לך!

בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא תניינא", בדבר ביטוייה של מצוות היראה תוך מצוות האהבה.
עד כה לימדנו הזוה"ק שמצוות היראה פירושה הידבקות התחתון בעליון, כפרט הדבק בכלל וכגוף הדבק בראשו. דביקותו של התחתון בעליון, היא זו המעניקה לו את קיומו, שכן הוא לכשעצמו איננו קיים כלל ועיקר, ונמצא שדביקות זו, היא הפתח והשער להכל. עד כה נתבאר צד ה-א' שביראה, שהיא "יראת הרוממות", איתה פועל התחתון בדבקות בבורא יתברך שמו, בגין דאיהו רב ושליט.
ביאור צד ה-ב' של היראה, הוא כפי הנלמד בשיעורים הקודמים, בהם הוסבר שאדם הפועל ביראה מטעם סיפוקו האישי, אזי היראה הרעה מלקה אותו ב-ד' מיתות בית הדין הנלמדות. לאחר שנתבארו ב' צדדי היראה, מוסיף הזוה"ק לתאר את הפיקוד השני, שהוא מצוות האהבה, שהיא תכלית הכל, אליה צריך האדם לשאוף ולהתכוונן. אהבה זו המדוברת מוכרחת להתקיים בתנאי של יראה מוקדמת, שכן לא תיתכן אהבה בלא יראה, היות שכל אהבה התלויה בדבר, בטל דבר בטלה אהבה.
ולכן על האדם לבנות את האהבה על בסיס היראה, כלומר שבניין האהבה צריך לבוא על בסיס ההתבטלות לבחינת "האני המשותף" של הקשר.
מצד עבודת ההתבוננות יש להוסיף ולומר, שעל האדם לעזוב את עצמו, בכדי שיוכל לייצר התבוננות טרם כל שפיטה ומסקנה, הבאה כתגובה למציאות איתה הוא נפגש. עוד יש להרחיב את היריעה בדבר ביטויה של מצוות היראה תוך מצוות האהבה, להיות שיראה זו המדוברת במסגרת האהבה, כוללת היבט נפשי, עליו יש להרחיב את הדיבור במעט.
הזוה"ק לימדנו שיראה, פירושה התבטלות ודביקות, וכעת מחדד הזוה"ק מונחים נפשיים אלו בפרטות ומסביר, שיראה זו הבאה לידי ביטוי באהבה, כוללת ב' צדדים, הן של דין והן של רחמים. הוראה זו באה להבהיר את נקודת הכשל, אותה פוגש האדם כאשר בא לפעול במצוות היראה. נקודת כשל זו גורמת לאדם הפועל ביראה, לחלק בין דין לרחמים, באופן שכאשר הבורא יתברך משפיע לו שפע טובה נמצא אוהב אותו, ובהעדר השפע נמצא שונא לו חס ושלום, ולזאת בא להבהיר הזוה"ק שהן בבחינת "הדין" והן בבחינת "הרחמים", אל לו לאדם לפעול חלוקה זו בנפשו, אלא עליו לאהוב את הבורא יתברך הן כאשר משפיע עליו שפע טובה והן כאשר מונע ממנו כיבכול את שפעו אפילו נוטל נשמתו.
נמצא שאדם הרוצה לפעול באהבת אמת, עליו לעורר את היראה אף בבחינת "האהבה", שפירושה הוא כנזכר לעיל, שאוהב את הבורא יתברך לא מטעם סיפוקו האישי, אלא מטעם האמת אליה הוא מכוון, ולכן הן כשטוב לו והן כשרע לו, פועל הוא את האהבה. אולם אם לא מעורר את היראה הזו כאשר מגיע לבחינת "האהבה", אזי היראה הרעה תפעל כנגדו ב-ד' מיתות בית הדין הנלמדות, ונמצא שכל אהבתו תתבסס על סיפוק אישי, ומן ההכרח שיהיה נרגן מפריד אלוף, הלא הוא הבורא יתברך, שהוא אלופו של עולם

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא תניינא"

עליך להתבטל לאני המשותף, שהוא מקום האהבה שבקשר, הן כשטוב לך והן כשרע לך!

בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא תניינא", בדבר ביטוייה של מצוות היראה תוך מצוות האהבה.
עד כה לימדנו הזוה"ק שמצוות היראה פירושה הידבקות התחתון בעליון, כפרט הדבק בכלל וכגוף הדבק בראשו. דביקותו של התחתון בעליון, היא זו המעניקה לו את קיומו, שכן הוא לכשעצמו איננו קיים כלל ועיקר, ונמצא שדביקות זו, היא הפתח והשער להכל.
עד כה נתבאר צד ה-א' שביראה, שהיא "יראת הרוממות", איתה פועל התחתון בדבקות בבורא יתברך שמו, בגין דאיהו רב ושליט.
ביאור צד ה-ב' של היראה, הוא כפי הנלמד בשיעורים הקודמים, בהם הוסבר שאדם הפועל ביראה מטעם סיפוקו האישי, אזי היראה הרעה מלקה אותו ב-ד' מיתות בית הדין הנלמדות (ע"ש).
לאחר שנתבארו ב' צדדי היראה, מוסיף הזוה"ק לתאר את הפיקוד השני, שהוא מצוות האהבה, שהיא תכלית הכל, אליה צריך האדם לשאוף ולהתכוונן. אהבה זו המדוברת מוכרחת להתקיים בתנאי של יראה מוקדמת, שכן לא תתכן אהבה בלא יראה, היות שכל אהבה התלויה בדבר, בטל דבר בטלה אהבה.
ולכן על האדם לבנות את האהבה על בסיס היראה, כלומר שבניין האהבה צריך לבוא על בסיס ההתבטלות לבחינת "האני המשותף" של הקשר.
מצד עבודת ההתבוננות יש להוסיף ולומר, שעל האדם לעזוב את עצמו, בכדי שיוכל לייצר התבוננות טרם כל שפיטה ומסקנה, הבאה כתגובה למציאות איתה הוא נפגש. עוד יש להרחיב את היריעה בדבר ביטויה של מצוות היראה תוך מצוות האהבה, להיות שיראה זו המדוברת במסגרת האהבה, כוללת היבט נפשי, עליו יש להרחיב את הדיבור במעט.
הזוה"ק לימדנו שיראה, פירושה התבטלות ודביקות, וכעת מחדד הזוה"ק מונחים נפשיים אלו בפרטות ומסביר, שיראה זו הבאה לידי ביטוי באהבה, כוללת ב' צדדים, הן של דין והן של רחמים. הוראה זו באה להבהיר את נקודת הכשל, אותה פוגש האדם כאשר בא לפעול במצוות היראה. נקודת כשל זו גורמת לאדם הפועל ביראה, לחלק בין דין לרחמים, באופן שכאשר הבורא יתברך משפיע לו שפע טובה נמצא אוהב אותו, ובהעדר השפע נמצא שונא לו חס ושלום, ולזאת בא להבהיר הזוה"ק שהן בבחינת "הדין" והן בבחינת "הרחמים", אל לו לאדם לפעול חלוקה זו בנפשו, אלא עליו לאהוב את הבורא יתברך הן כאשר משפיע עליו שפע טובה והן כאשר מונע ממנו כיבכול את שפעו אפילו נוטל נשמתו.
נמצא שאדם הרוצה לפעול באהבת אמת, עליו לעורר את היראה אף בבחינת "האהבה", שפירושה הוא כנזכר לעיל, שאוהב את הבורא יתברך לא מטעם סיפוקו האישי, אלא מטעם האמת אליה הוא מכוון, ולכן הן כשטוב לו והן כשרע לו, פועל הוא את האהבה. אולם אם לא מעורר את היראה הזו כאשר מגיע לבחינת "האהבה", אזי היראה הרעה תפעל כנגדו ב-ד' מיתות בית הדין הנלמדות, ונמצא שכל אהבתו תתבסס על סיפוק אישי, ומן ההכרח שיהיה נרגן מפריד אלוף, הלא הוא הבורא יתברך, שהוא אלופו של עולם

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא תניינא"

כל אהבה שהיא תלויה בדבר – בטל דבר, בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם!

בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא תניינא", המתאר מצוות האהבה כתכלית המתבססת על המצווה הראשונה הלא היא מצוות היראה.

מסביר הזוה"ק שאדם בטבעו איננו מסוגל לעשות תנועה הדורשת מעימו ללכת אל מעבר לעצמו ועל כן התנועה הראשונית המתבקשת, היא תנועה המוליכתו לקראת "מידת היראה", אותה יש לפעול

בוויתור על הגאווה ובהליכה אל מעבר ל- "אני העצמי". תנועה ראשונית זו היא אמנם תנועה מוקדמת והכרחית לפני כל תנועה אחרת, אולם אין די בתנועה זו בכדי להביא את האדם לתכליתו, שכן היא מייצגת אך את חלק "הנושא" שבהליך התנועה הכולל.

כעת מבאר הזוה"ק את בחינת "מושא התנועה" ומסביר, שמושא תנועה זה מייצג את התכלית אליה האדם שואף להגיע, שהיא בבחינת "מצוות האהבה" ויחד עם זאת מזכיר לבל נשכח שלקיום מצווה ה-ב' המדוברת זה עתה, ישנו תנאי, המקדים את מצוות היראה למצוות האהבה, שכן לא תתכן אהבה בלא יראה המוקדמת לה, שהרי אדם הגאוותן התוהה על הראשונות בבחינת "יראת ה' ראשית וכו'", איננו יכול להגיע לבחינת "האהבה", המתבססת על הרצון להשפיע ולא על הרצון לקבלת סיפוק אישי.

על אף שמצוות האהבה מתבססת על בחינת "הרצון להשפיע" ולא על בחינת "הרצון לקבלת סיפוק אישי", מכל מקום שלמות האהבה בבחינת "אהבה רבה", איננה מתקיימת אלא, כאשר האדם פועל ב-ב' צדדים – הן בצד הבורא שבבחינת "ההשפעה" [רחמים] והן בצד הנברא שבבחינת "הקבלה" [דין].

ביטוי לכך מצד העבודה ניתן לראות, כאשר האדם עובד את בוראו, הן בעת שפועל כלפיו במידת ההשפעה והן בעת שפועל כלפיו בייסורים ובהעדר ההשפעה, שאו אז נבחנת אהבתו לשלמה בשתי בחינות, הן בבחינת "הרחמים" והן בבחינת "הדין".

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא תניינא"

כל אהבה שהיא תלויה בדבר – בטל דבר, בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם!

בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא תניינא", המתאר מצוות האהבה כתכלית המתבססת על המצווה הראשונה הלא היא מצוות היראה.

מסביר הזוה"ק שאדם בטבעו איננו מסוגל לעשות תנועה הדורשת מעימו ללכת אל מעבר לעצמו ועל כן התנועה הראשונית המתבקשת, היא תנועה המוליכתו לקראת "מידת היראה", אותה יש לפעול

בוויתור על הגאווה ובהליכה אל מעבר ל- "אני העצמי". תנועה ראשונית זו היא אמנם תנועה מוקדמת והכרחית לפני כל תנועה אחרת, אולם אין די בתנועה זו בכדי להביא את האדם לתכליתו, שכן היא מייצגת אך את חלק "הנושא" שבהליך התנועה הכולל.

כעת מבאר הזוה"ק את בחינת "מושא התנועה" ומסביר, שמושא תנועה זה מייצג את התכלית אליה האדם שואף להגיע, שהיא בבחינת "מצוות האהבה" ויחד עם זאת מזכיר לבל נשכח שלקיום מצווה ה-ב' המדוברת זה עתה, ישנו תנאי, המקדים את מצוות היראה למצוות האהבה, שכן לא תתכן אהבה בלא יראה המוקדמת לה, שהרי אדם הגאוותן התוהה על הראשונות בבחינת "יראת ה' ראשית וכו'", איננו יכול להגיע לבחינת "האהבה", המתבססת על הרצון להשפיע ולא על הרצון לקבלת סיפוק אישי.

על אף שמצוות האהבה מתבססת על בחינת "הרצון להשפיע" ולא על בחינת "הרצון לקבלת סיפוק אישי", מכל מקום שלמות האהבה בבחינת "אהבה רבה", איננה מתקיימת אלא, כאשר האדם פועל ב-ב' צדדים – הן בצד הבורא שבבחינת "ההשפעה" [רחמים] והן בצד הנברא שבבחינת "הקבלה" [דין].

ביטוי לכך מצד העבודה ניתן לראות, כאשר האדם עובד את בוראו, הן בעת שפועל כלפיו במידת ההשפעה והן בעת שפועל כלפיו בייסורים ובהעדר ההשפעה, שאו אז נבחנת אהבתו לשלמה בשתי בחינות, הן בבחינת "הרחמים" והן בבחינת "הדין".

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא קדמאה"

כיצד תנצל מ-ד' מיתות בית הדין? כוון עצמך "ליראת הרוממות"!

בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא קדמאה", בו מתוארים הן מידת היראה המהווה את השורשים לכל כללי התורה והן עונשי ד' מיתות בין המגיעים לסר ממנה. מסביר הזוה"ק שהיראה שבבחינת "יראת הרוממות", היא שורש בנפש האדם, המייצבת בתוכו את נקודת הוודאי הראשונית, שהיא הסיבה המוקדמת לכל הסיבות ונקודת המשענת לכל הספיקות, עד כדי שלא יתכן מצב בו ישנם ריבויי ספיקות, ללא כל וודאי ראשוני המקיים אותם, שכן קבלת הספק כדבר הניתן להוכחה, מאשש גם הוא את מציאותו של הוודאי הראשוני, אף לטענת הריאליסטים. עתה מתאר הזוה"ק את ד' העונשים המגיעים לאדם, המתנתק ממידת היראה שהיא כללות כל התורה כולה, דרך הלקאתה של הרצועה הרעה שבבחינת "היראה הרעה":

א. חנק – חנק זה בחינת "תוהו", שתוהה על הראשונות ולא מקבל שישנה מציאות שלמעלה מן הרצון לקבל בבחינת "אמונה למעלה מן הדעת", שהיא הוודאי הראשוני המתחיל הכל וכולל הכל שאי אפשר בלעדיו. וגם אם מקבל על עצמו את החוקים שבבחינת שם "הויי"ה", אין בקבלתו אלא טובת הנאה אישית. נמצא אם כן שכאשר האדם תוהה על הראשונות הוא נחנק ואין לו אוויר של קדושה.

לאחר שהאדם נתון לחבל המחנק של קליפת הגאווה, הגורמת לו להתנגד להנהגה, לתורה ולרבנים, לאחר מכן נתקיים הפסוק: "הוי מושכי העוון בחבלי השווא וכעבותות העגלה חטאה", שפירושו התגברות בחינת "החטאה" בנפש האדם, עד לכדי מצב בו איננו יכול להתנתק ממנה. עניין זה מתבטא בנפש האדם על-ידי סקילה.

ב. סקילה – סקילה זה בחינת "בוהו", והיא נעשית על-ידי אבנים, שהן אותן ההבנות המשקעות באדם מחשבות זרות, עד לכדי שמתרוצצות בגולגתו מחשבות רעות ותאוות רעות וכל כולו הרהורים רעים ובזה נתקיים: "קשים הרורי עבירה מעבירה", באופן שמגוף העבירה יכול הוא להפרד, אולם מהרהורי העבירה קשה היא הפרידה עד למאוד.

כאשר האדם רואה שמחשבותיו והרהוריו שקועות תדיר בענייני העולם הזה או בדברים אשר אינם טובים, אין זה אלא משום שעבר מיתת חנק, לסיבה שהיה גאוותן ותהה על הראשונות ועתה נוסף להענש בסקילה – בהרהורים רעים ומחשבות רעות. וכעת מוסיף הזוה"ק לתאר את מיתת בית הדין השלישית בשרשרת 'עונשי ד' מיתות בית הדין', שהיא מיתת השריפה, השורפת ומכלה את כל רגעי החסד שהיה לו לאדם מן הקדושה.

ג. שריפה – שריפה היא אותה הבחינה של הסיטרא אחרא, המבקשת לשרוף את כל החיות דקדושה שיש לאדם, עד לכדי שגם בעת בה הוא מקיים את הקדושה באופן חיצוני, אין לו שום תענוג מכך ונמצא בזה שמאבד את כל הקשר שלו לקדושה.

ד. הרג- הרג בחרב זו אותה הבחינה שמוותרת את ראשו של האדם מגופו, מנתקת בין ראש לגוף, ביטוי לכך הוא שהאדם פועל בסערת הנפש והופך להיות רגזן מתוך אותן התאוות ואותו העדר החשק לקדושה, כך שגם כאשר הוא נצרך לעשות מעשה שבקדושה הוא הופך להיות רגזן נרגן ומתוסכל, שכן כפי שנתבאר לעיל, ליבו ומוחו לא עובדים יחדיו, אלא במנותק אחד מהשני. נמצא אם כן שאדם זה חי חיים כפולים כסכיזופרן ולעיתים אף יותר מכך, כל זאת משום שלא קיבל על עצמו יראה.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא קדמאה"

כיצד תנצל מ-ד' מיתות בית הדין? כוון עצמך "ליראת הרוממות"!

בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא קדמאה", בו מתוארים הן מידת היראה המהווה את השורשים לכל כללי התורה והן עונשי ד' מיתות בין המגיעים לסר ממנה.

מסביר הזוה"ק שהיראה שבבחינת "יראת הרוממות", היא שורש בנפש האדם, המייצבת בתוכו את נקודת הוודאי הראשונית, שהיא הסיבה המוקדמת לכל הסיבות ונקודת המשענת לכל הספיקות,

עד כדי שלא יתכן מצב בו ישנם ריבויי ספיקות, ללא כל וודאי ראשוני המקיים אותם, שכן קבלת הספק כדבר הניתן להוכחה, מאשש גם הוא את מציאותו של הוודאי הראשוני, אף לטענת הריאליסטים.

עתה מתאר הזוה"ק את ד' העונשים המגיעים לאדם, המתנתק ממידת היראה שהיא כללות כל התורה כולה, דרך הלקאתה של הרצועה הרעה שבבחינת "היראה הרעה":

א. חנק – חנק זה בחינת "תוהו", שתוהה על הראשונות ולא מקבל שישנה מציאות שלמעלה מן הרצון לקבל בבחינת "אמונה למעלה מן הדעת", שהיא הוודאי הראשוני המתחיל הכל וכולל הכל שאי אפשר בלעדיו. וגם אם מקבל על עצמו את החוקים שבבחינת שם "הויי"ה", אין בקבלתו אלא טובת הנאה אישית. נמצא אם כן שכאשר האדם תוהה על הראשונות הוא נחנק ואין לו אוויר של קדושה.

לאחר שהאדם נתון לחבל המחנק של קליפת הגאווה, הגורמת לו להתנגד להנהגה, לתורה ולרבנים, לאחר מכן נתקיים הפסוק: "הוי מושכי העוון בחבלי השווא וכעבותות העגלה חטאה", שפירושו התגברות בחינת "החטאה" בנפש האדם, עד לכדי מצב בו איננו יכול להתנתק ממנה. עניין זה מתבטא בנפש האדם על-ידי סקילה.

ב. סקילה – סקילה זה בחינת "בוהו", והיא נעשית על-ידי אבנים, שהן אותן ההבנות המשקעות באדם מחשבות זרות, עד לכדי שמתרוצצות בגולגתו מחשבות רעות ותאוות רעות וכל כולו הרהורים רעים ובזה נתקיים: "קשים הרורי עבירה מעבירה", באופן שמגוף העבירה יכול הוא להפרד, אולם מהרהורי העבירה קשה היא הפרידה עד למאוד.

כאשר האדם רואה שמחשבותיו והרהוריו שקועות תדיר בענייני העולם הזה או בדברים אשר אינם טובים, אין זה אלא משום שעבר מיתת חנק, לסיבה שהיה גאוותן ותהה על הראשונות ועתה נוסף להענש בסקילה – בהרהורים רעים ומחשבות רעות. וכעת מוסיף הזוה"ק לתאר את מיתת בית הדין השלישית בשרשרת 'עונשי ד' מיתות בית הדין', שהיא מיתת השריפה, השורפת ומכלה את כל רגעי החסד שהיה לו לאדם מן הקדושה.

ג. שריפה – שריפה היא אותה הבחינה של הסיטרא אחרא, המבקשת לשרוף את כל החיות דקדושה שיש לאדם, עד לכדי שגם בעת בה הוא מקיים את הקדושה באופן חיצוני, אין לו שום תענוג מכך ונמצא בזה שמאבד את כל הקשר שלו לקדושה.

ד. הרג- הרג בחרב זו אותה הבחינה שמוותרת את ראשו של האדם מגופו, מנתקת בין ראש לגוף, ביטוי לכך הוא שהאדם פועל בסערת הנפש והופך להיות רגזן מתוך אותן התאוות ואותו העדר החשק לקדושה, כך שגם כאשר הוא נצרך לעשות מעשה שבקדושה הוא הופך להיות רגזן נרגן ומתוסכל, שכן כפי שנתבאר לעיל, ליבו ומוחו לא עובדים יחדיו, אלא במנותק אחד מהשני. נמצא אם כן שאדם זה חי חיים כפולים כסכיזופרן ולעיתים אף יותר מכך, כל זאת משום שלא קיבל על עצמו יראה.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

ם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא קדמאה"

מהי היראה האמיתית? בגין דאיהו רב ושליט!

בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא קדמאה", המתאר את מעלתה וחשיבותה של מידת היראה, את הצורך ההכרחי שבה ואופני שימושיה.

מסביר הזוה"ק, שהיראה נקראת "ראשית" בבחינת "ראשית חכמה יראת ה'", שהיא הראש והפתח לכל הכללים, כאשר הראש מייצג את העבודה שבבחינת "מוחא", דרכו ניתן להגיע לאמונה.

ישנם ג' סוגי יראות, כאשר ב' מהן מייצגות את "היראות החיצוניות" והשלישית שבהן מייצגת את "יראת הרוממות".

ב' היראות הראשונות כשהן לעצמן הן יראות רעות וחיצוניות בבחינת "גבורות חיצוניות", הנעשות מטעם עונש עולם הזה או עונש עולם הבא , כשלעומתן היראה ה-ג' היא היראה האמיתית בבחינת "החסד", הנעשית מטעם גדלותו ורוממותו של הבורא.

הקדמה זו נתבקשת לצורך הבנת ב' צורות העבודה הנבחנות במידת היראה, שהן כדלהלן:

א. יראה הפועלת כגבורה לכשעצמה – צורת עבודה זו, המייצגת את ב' היראות הרעות הנ"ל, היא צורת עבודה חיצונית, בבחינת "שלא לשמה" הפועלת בגאווה אישית למען עצמה.

וכאשר האדם פועל באופן ה-א', אזי הוא חוטא בשניים, הן בכך שעושה עצמו לשורש והן בכך שמתחמק מן העונש המגיע לו, בכדי לתקנו ולהביאו ליראת ה'.

ב. יראה הפועלת כגבורה המעורבת בחסד – צורת עבודה זו מייצגת את ב' היראות הראשונות שבבחינת "השלא לשמה", כמשמשות לבחינת היראה האמיתית שבבחינת "יראת הרוממות".

ב' יראות אלו כלפי היראה ה-ג', הן כקליפות המשמרות את הפרי, שאין בהן עיקר אלא במה שבאים להכשיר את האדם לביאה לקראת "יראת הרוממות", על סדר המדרגה, שכן לא ניתן לעשות זאת בבת אחת.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

ם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא קדמאה"

מהי היראה האמיתית? בגין דאיהו רב ושליט!

בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא קדמאה", המתאר את מעלתה וחשיבותה של מידת היראה, את הצורך ההכרחי שבה ואופני שימושיה.

מסביר הזוה"ק, שהיראה נקראת "ראשית" בבחינת "ראשית חכמה יראת ה'", שהיא הראש והפתח לכל הכללים, כאשר הראש מייצג את העבודה שבבחינת "מוחא", דרכו ניתן להגיע לאמונה.

ישנם ג' סוגי יראות, כאשר ב' מהן מייצגות את "היראות החיצוניות" והשלישית שבהן מייצגת את "יראת הרוממות".

ב' היראות הראשונות כשהן לעצמן הן יראות רעות וחיצוניות בבחינת "גבורות חיצוניות", הנעשות מטעם עונש עולם הזה או עונש עולם הבא , כשלעומתן היראה ה-ג' היא היראה האמיתית בבחינת "החסד", הנעשית מטעם גדלותו ורוממותו של הבורא.

הקדמה זו נתבקשת לצורך הבנת ב' צורות העבודה הנבחנות במידת היראה, שהן כדלהלן:

א. יראה הפועלת כגבורה לכשעצמה – צורת עבודה זו, המייצגת את ב' היראות הרעות הנ"ל, היא צורת עבודה חיצונית, בבחינת "שלא לשמה" הפועלת בגאווה אישית למען עצמה.

וכאשר האדם פועל באופן ה-א', אזי הוא חוטא בשניים, הן בכך שעושה עצמו לשורש והן בכך שמתחמק מן העונש המגיע לו, בכדי לתקנו ולהביאו ליראת ה'.

ב. יראה הפועלת כגבורה המעורבת בחסד – צורת עבודה זו מייצגת את ב' היראות הראשונות שבבחינת "השלא לשמה", כמשמשות לבחינת היראה האמיתית שבבחינת "יראת הרוממות".

ב' יראות אלו כלפי היראה ה-ג', הן כקליפות המשמרות את הפרי, שאין בהן עיקר אלא במה שבאים להכשיר את האדם לביאה לקראת "יראת הרוממות", על סדר המדרגה, שכן לא ניתן לעשות זאת בבת אחת.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק –
http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "יציאת רשב"י מהמערה"

כיצד היא הדרך להשגת סודות התורה? על-ידי ישיבה במערה!

בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "יציאת רשב"י מהמערה", המתאר את מעלתם של סודות התורה על פני לבושיה ואופני השגתם.

הזוה"ק מתאר את סיפורי התורה בכלל ואת סיפור יציאתו של רשב"י מן המערה בפרט, כספיריים וכדברים המאירים, שעניינם להאיר את סודות התורה הגנוזים בתוכם.

סיפור יציאת רשב"י מן המערה, בא להאיר לאדם את מעלתן וחשיבותן של סודות התורה, כדי להורות שהתורה והמצוות שנתן הקב"ה לישראל כולן כתובות דרך כללים ולא דרך פרטים.

סוד ישיבתו של רשב"י במערה, מתאר את התורה הקדושה שבבחינת "הישיבה במערה", כשכל קבלתה במעמד הר סיני הוא רק בבחינת "גופי התורה", ועל כן אם לא יַעֲשֶׂהָ האדם נקבים נקבים עד לכדי שיוציא ממנה את סודות התורה, אזי לא יוכל להגיע להבנה זו, שהתורה כתובה דרך כללים ולא דרך פרטים, שניתנה לבחינת "הנשמה" ולא לבחינת "הגוף".

מאחר שהתורה ניתנה לבחינת "הנשמה" ולא לבחינת "הגוף", על האדם לאמץ הוראת דרך זו של רשב"י, אשר טמן גופו תוך החול, בכך שגם הוא ינהג באותה הדרך, באופן שיוותר לגמרי על חיצוניות התורה, המייצגת אותה התפישה, המבקשת להשיג את סודות התורה דרך לבושיה החיצוניים.

על זאת נשאלת השאלה: "כיצד אם כן יש להתייחס לחיצוניות התורה?", ועל זאת עונה הזוה"ק: "שעל האדם להתייחס לחיצוניות התורה ככזו המראה לו עד כמה איננו מבין ואיננו משיג דבר מן התורה". נמצא אם כן שלחיצוניות התורה הוראה בפני עצמה, ולא הוראת דרך אמצעית, דרכה ניתן להשיג את פנימיות התורה, שאחרת נמצא האדם מקדש את החול.

אליבא דאמת גם התורה החיצונית שבבחינת "החול", תצטרף אל הקודש, אולם זאת לאחר עשיית כל התהליך המדובר לעיל, לכן מתחילה על האדם לשבת במצב של קטנות בבחינת "ישיבה במערה", כך שיוכל להגיע לכלל הבנה שהתורה החיצונית של העולם הזה, היא במצב של קטנות, בבחינת "תורה של פרטים". וכאשר האדם יגיע לכלל הבנה זו, אזי לבטח יוכל לזכות ולראות את כללי התורה ורזיה.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק –
http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "יציאת רשב"י מהמערה"

כיצד היא הדרך להשגת סודות התורה? על-ידי ישיבה במערה!

בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "יציאת רשב"י מהמערה", המתאר את מעלתם של סודות התורה על פני לבושיה ואופני השגתם.

הזוה"ק מתאר את סיפורי התורה בכלל ואת סיפור יציאתו של רשב"י מן המערה בפרט, כספיריים וכדברים המאירים, שעניינם להאיר את סודות התורה הגנוזים בתוכם.

סיפור יציאת רשב"י מן המערה, בא להאיר לאדם את מעלתן וחשיבותן של סודות התורה, כדי להורות שהתורה והמצוות שנתן הקב"ה לישראל כולן כתובות דרך כללים ולא דרך פרטים.

סוד ישיבתו של רשב"י במערה, מתאר את התורה הקדושה שבבחינת "הישיבה במערה", כשכל קבלתה במעמד הר סיני הוא רק בבחינת "גופי התורה", ועל כן אם לא יַעֲשֶׂהָ האדם נקבים נקבים עד לכדי שיוציא ממנה את סודות התורה, אזי לא יוכל להגיע להבנה זו, שהתורה כתובה דרך כללים ולא דרך פרטים, שניתנה לבחינת "הנשמה" ולא לבחינת "הגוף".

מאחר שהתורה ניתנה לבחינת "הנשמה" ולא לבחינת "הגוף", על האדם לאמץ הוראת דרך זו של רשב"י, אשר טמן גופו תוך החול, בכך שגם הוא ינהג באותה הדרך, באופן שיוותר לגמרי על חיצוניות התורה, המייצגת אותה התפישה, המבקשת להשיג את סודות התורה דרך לבושיה החיצוניים.

על זאת נשאלת השאלה: "כיצד אם כן יש להתייחס לחיצוניות התורה?", ועל זאת עונה הזוה"ק: "שעל האדם להתייחס לחיצוניות התורה ככזו המראה לו עד כמה איננו מבין ואיננו משיג דבר מן התורה". נמצא אם כן שלחיצוניות התורה הוראה בפני עצמה, ולא הוראת דרך אמצעית, דרכה ניתן להשיג את פנימיות התורה, שאחרת נמצא האדם מקדש את החול.

אליבא דאמת גם התורה החיצונית שבבחינת "החול", תצטרף אל הקודש, אולם זאת לאחר עשיית כל התהליך המדובר לעיל, לכן מתחילה על האדם לשבת במצב של קטנות בבחינת "ישיבה במערה", כך שיוכל להגיע לכלל הבנה שהתורה החיצונית של העולם הזה, היא במצב של קטנות, בבחינת "תורה של פרטים". וכאשר האדם יגיע לכלל הבנה זו, אזי לבטח יוכל לזכות ולראות את כללי התורה ורזיה.