עמוד 274

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "מאמר אותיות דרב המנונא סבא"

במאמר זה אנו למדים על האותיות, שאות פירושה "חסרון" או על פי המונח הנפשי "רצון". האדם הוא עולם קטן, לכן הרצון הפרטי שלו הוא ההשלכה של רצון הכלל.

האדם בנוי מכל מיני רצונות מעורבים, ועליו מוטל לבדוק מאיזה רצון עליו לבנות את האני שלו, באופן שאין כנגדו בקליפה. דהיינו שיהיה כזה רצון מרכזי, שכל שאר הרצונות יתמכו לרצון זה וישכללו אותו.

להוציא מן הרצון המרכזי (כנגד האות ב') של האדם שעל בסיסו נבנה האני שלו שעלין אין להתאמן שהרי מגיע מלמעלה, כל שאר הרצונות מורכבים מב' צדדים של אמת ושקר (קליפה), שהם כנגד הצד הבונה שבאדם והצד המאמן שבו.

מסביר הזוה"ק שכל רצון מתעורר לשליטה בנקודת זמן אחרת ומבקש שבו יברא האדם את האני שלו, האות תי"ו טוענת שעל האדם לברוא בה את האני שלו, מאחר שהיא חתומה במילת "אמת".

אולם מאידך מחמת שכשאר האדם פועל את כל האמת, דהיינו את האמת שבמטרה, מבלי להקדים את האמת שבדרך, רוצה לומר תיקון הבריאה קודם מטרת הבריאה, אזי מביא מוות וחורבן לעולם (אנדרלמוסייה נפשית).

לכן אומר לה הקב"ה שאין ראוי לברוא בא את העולם, דהיינו שאינה ראויה לברוא בה את האני של האדם. מיד נכנסה האות שי"ן וטענה שעל האדם לברוא בה את האני שלו, מחמת שיש בה סדר של תורה, סדר של הגבלות וחוקים (בחינת טהרה – כנגד יום כיפור) , אולם מחמת שמתעוררים כנגדה האות רי"ש כנגד הגאווה והאות קו"ף כנגד האנוכיות, המבטאים את הקרירות שבגוף, לכן אין ראוי לברוא בה מצדם את האני של האדם, על-אף שמצד האות שי"ן לכשעצמה אין פגם, אולם מאחר שאותיות – רי"ש וקו"ף קושורת את האות שי"ן, לכן יכולה היא להפגם, ואין האני של האדם יכול להבנות על בסיסה.

הלב, שהוא האני של האדם הבנוי מפרטים, יש לראות מאילו חסרונות לבנותו. כשבא הקב"ה שהוא בחינת בינה לברוא את הרצון של האדם הנקרא עולם (כנגד זו"ן), המייצג את מקום ההעלם, בדק תחילה מאילו חסרונות יש לבנותו, ולפיכך נכנסו לפניו כל האותיות המייצגות את החסרונות שבנפש האדם, אשר כל אחת טוענת בפני האדם שבה ראוי לבנות את האני של האדם, שעל-ידי קיום אותו חסרון יושלמו ממילא כל שאר החסרונות.
נכנסה תחילה האות ת' וטענה שבה ראוי לבנות את נפש האדם, שהרי חתומה היא במילה "אמת", אולם מאחר שמידת האמת מחד אינה מאפשרת מקום לטעות, אזי אין שותפות האדם באה לידי ביטוי ומאידך מאחר שמאפשרת מקום לטעות, אזי אין באפשרות האדם לפעול את האמת, לכן אין היא ראויה לבנות את נפש האדם, אלא יש לחפש מקום ביניים, המשלב את צד הבורא הנותן את צד הקיום ואת הנברא השותף הנותן את צד השכלול. צד הקיום הוא הבסיס שאותו נותן הבורא, שכלל אינו נתון לפגם, הוא המיוצג באות ב' (כנגד ברכה) שאין כנגדו בקליפה, אשר עליו הוסיף האדם את צד השכלול, שהוא נתון לב' מיני מצבים של אושר או אנדרלמוסייה, הוא המייצג את שאר האותיות (חסרונות) שיש כנגדם בקליפה.
צד השכלול המייצג את בניין הלב מחוייב להתבסס על צד הקיום, המייצג את הדעת כנגד ב' אלפי השנים של חכמה ובינה (כנגד הראש), שאליהם עולים החסרונות בבחינת מ"ן,
הגורמים שעשוע. רוצה לומר שעל-ידי עליית אלו החסרונות (פרטים) לראש (כלל) לצורך ביקוש לגילוי, מתגלה האור בבחינת יהושוע, דהיינו שיורד מהדעת אל הלב, מהידיעה אל השמחה.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "אותיות דרב המנונא סבא"

מאמר זה מדבר אודות הלב, שהוא האני של האדם הבנוי מפרטים, שיש לראות מאילו חסרונות לבנותו.
כשבא הקב"ה שהוא בחינת בינה לברוא את הרצון של האדם הנקרא עולם (כנגד זו"ן), המייצג את מקום ההעלם, בדק תחילה מאילו חסרונות יש לבנותו,
ולפיכך נכנסו לפניו כל האותיות המייצגות את החסרונות שבנפש האדם, אשר כל אחת טוענת בפני האדם שבה ראוי לבנות את האני של האדם, שעל-ידי קיום אותו חסרון יושלמו ממילא כל שאר החסרונות.
נכנסה תחילה האות ת' וטענה שבה ראוי לבנות את נפש האדם, שהרי חתומה היא במילה "אמת", אולם מאחר שמידת האמת מחד אינה מאפשרת מקום לטעות, אזי אין שותפות האדם באה לידי ביטוי
ומאידך מאחר שמאפשרת מקום לטעות, אזי אין באפשרי לאדם לפעול את האמת, לכן אין היא ראויה לבנות את נפש האדם,
אלא יש לחפש מקום ביניים, המשלב את צד הבורא הנותן את צד הקיום ואת הנברא השותף הנותן את צד השכלול.
צד הקיום הוא הבסיס שאותו נותן הבורא, שכלל אינו נתון לפגם, הוא המיוצג באות ב' (כנגד ברכה) שאין כנגדו בקליפה, אשר עליו הוסיף האדם את צד השכלול,
שהוא נתון לב' מיני מצבים של אושר או אנדרלמוסייה, הוא המייצג את שאר האותיות (חסרונות) שיש כנגדם בקליפה.
צד השכלול המייצג את בניין הלב מחוייב להתבסס על צד הקיום, המייצג את הדעת כנגד ב' אלפי השנים של חכמה ובינה (כנגד הראש), שאליהם עולים החסרונות בבחינת מ"ן,
הגורמים שעשוע. רוצה לומר שעל-ידי עליית אלו החסרונות (פרטים) לראש (כלל) לצורך ביקוש לגילוי, מתגלה האור בבחינת יהושוע, דהיינו שיורד מהדעת אל הלב, מהידיעה אל השמחה.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "אמא אוזיפא לברתא מאנהא"

כאשר רוצים לבנות דבר שלם, רוצה לומר שיעלה בשם המורה על שלמות, צריך שתהיינה גם מדרגת חכמה (מ"י) וגם מדרגת חסדים (מ"ה) , ולא די רק במדרגת חכמה, רוצה לומר שצריך גם יראה (מ"ה) וגם אהבה (מ"י), אלא שמדרגת האהבה איננה יכולה להתממש בלא מדרגת יראה.

עוד מוסיף לומר הזוה"ק, שהנקבה היא היוצרת את ההתשתוקקות ובה תלויה עיקר ההולדה, דהיינו בבחינת מ"ה (אהבה-חכמה), שהרי אין די בהבנת כללי המציאות, דהיינו רק במ"י (יראה וחסדים), אלא צריך גם את הפירוט של הדברים, דהיינו את מדרגת אהבה וחכמה, שבה תלויה השמחה.

מסביר הזוה"ק שעל האדם לעבוד את עבודת ה' שלו בשתי צורות עקריות הנקראות מוחא וליבא, בבחינת מוחא על האדם לעבוד על גאוות,ו שזו מדרגת יראה ובבחינת ליבא על האדם לראות שיתפשט האור לגוף, דהיינו רוצה לומר שצריך לפעול למעלה מהדעת של הגוף אשר חפץ באנוכיות, שרק אז יוכל להגיע לבחינת אהבה (גוף), המתבטא בפרייה ורבייה, שנכון שתבוא רק על-ידי שמשתפים את מדרגת התחתון (מ"ה – יראה) עם העליון (מ"י – אהבה).

לכן אומר הזוה"ק, שהשלמות באה מאיזון של ימין ושמאל המתבטא בקו אמצעי, דהיינו איזון מוחלט של חכמה (אהבה) וחסדים (יראה), שיחדיו ראויים להקרא בשם המורה על שלמות.

לכן אדם הרוצה להוליד שם או רעיון מתוך דבר שלם, מתוך תובנה של נשמה, אזי יהיה פועלו שלם ויקרא בשם, אולם אם יעשה זאת מתוך תובנה של גוף, אזי לא יקרא בשם.

הזוה"ק מבהיר רעיון חשוב במאמר זה, שעל אף , שהנשמה באה מנקודה אמונית ראשונה שאי אפשר לפגום בה, והיא אשר נותנת את הקיום לאדם, אין אמונה זו מספיקה, אלא צריך גם מדע, דהיינו את הפירוט שנותן את ההרגש, ויחדיו הם נותנים את השלמות הראויה להקרא בשם.

 

שם המאמר: "אמא אוזיפא לברתא מאנהא"

כאשר רוצים לבנות דבר שלם, דהיינו שיעלה בשם המורה על שלמות, צריך שתהיינה גם מדרגת חכמה (מ"י) וגם מדרגת חסדים (מ"ה) , ולא די רק במדרגת חכמה, דהיינו שצריך גם יראה (מ"ה) וגם אהבה (מ"י), אלא שמדרגת האהבה איננה יכולה להתממש בלא מדרגת יראה. הנקבה היא היוצרת את השתוקקות ובה תלויה עיקר ההולדה, דהיינו בבחינת מ"ה (מצד ההמשכה) (אהבה-חכמה), שהרי אין די בהבנת כללי המציאות, דהיינו רק במ"י (יראה וחסדים), אלא צריך גם את הפירוט של הדברים, דהיינו את מדרגת אהבה וחכמה, שבה תלויה השמחה.

מסביר הזוה"ק שעל האדם לעבוד את עבודת ה' שלו בשתי צורות עיקריות הנקראות מוחא וליבא, בבחינת מוחא על האדם לעבוד על גאוותו שזו מדרגת יראה ובבחינת ליבא על האדם לראות שיתפשט האור לגוף, דהיינו רוצה לומר שצריך לפעול למעלה מהדעת של הגוף אשר חפץ באנוכיות, שרק אז יוכל להגיע לבחינת אהבה (גוף), המתבטא בפרייה ורבייה, שנכון שתבוא רק על-ידי שמשתפים את מדרגת התחתון (מ"ה – יראה) עם העליון (מ"י – אהבה). לכן אומר הזוה"ק, שהשלמות באה מאיזון של ימין ושמאל המתבטא בקו אמצעי, דהיינו איזון מוחלט של חכמה (אהבה) וחסדים (יראה), שיחדיו ראויים להיקרא בשם המורה על שלמות.

לכן אדם הרוצה להוליד שם או רעיון מתוך דבר שלם, מתוך תובנה של נשמה, אזי יהיה פועלו שלם ויקרא בשם, אולם אם יעשה זאת מתוך תובנה של גוף, אזי לא יקרא בשם.

הזוה"ק מבהיר רעיון חשוב במאמר זה, שעל אף , שהנשמה באה מנקודה אמונית ראשונה שאי אפשר לפגום בה, והיא אשר נותנת את הקיום לאדם, אין אמונה זו מספיקה, אלא צריך גם מדע, דהיינו את הפירוט שנותן את ההרגש, ויחדיו הם נותנים את השלמות הראויה להקרא בשם.

הלב, שהוא האני של האדם הבנוי מפרטים, יש לראות מאילו חסרונות לבנותו. כשבא הקב"ה שהוא בחינת בינה לברוא את הרצון של האדם הנקרא עולם (כנגד זו"ן), המייצג את מקום ההעלם, בדק תחילה מאילו חסרונות יש לבנותו, ולפיכך נכנסו לפניו כל האותיות המייצגות את החסרונות שבנפש האדם, אשר כל אחת טוענת בפני האדם שבה ראוי לבנות את האני של האדם, שעל-ידי קיום אותו חסרון יושלמו ממילא כל שאר החסרונות.
נכנסה תחילה האות ת' וטענה שבה ראוי לבנות את נפש האדם, שהרי חתומה היא במילה "אמת", אולם מאחר שמידת האמת מחד אינה מאפשרת מקום לטעות, אזי אין שותפות האדם באה לידי ביטוי ומאידך מאחר שמאפשרת מקום לטעות, אזי אין באפשרות האדם לפעול את האמת, לכן אין היא ראויה לבנות את נפש האדם, אלא יש לחפש מקום ביניים, המשלב את צד הבורא הנותן את צד הקיום ואת הנברא השותף הנותן את צד השכלול. צד הקיום הוא הבסיס שאותו נותן הבורא, שכלל אינו נתון לפגם, הוא המיוצג באות ב' (כנגד ברכה) שאין כנגדו בקליפה, אשר עליו הוסיף האדם את צד השכלול, שהוא נתון לב' מיני מצבים של אושר או אנדרלמוסייה, הוא המייצג את שאר האותיות (חסרונות) שיש כנגדם בקליפה.
צד השכלול המייצג את בניין הלב מחוייב להתבסס על צד הקיום, המייצג את הדעת כנגד ב' אלפי השנים של חכמה ובינה (כנגד הראש), שאליהם עולים החסרונות בבחינת מ"ן,
הגורמים שעשוע. רוצה לומר שעל-ידי עליית אלו החסרונות (פרטים) לראש (כלל) לצורך ביקוש לגילוי, מתגלה האור בבחינת יהושוע, דהיינו שיורד מהדעת אל הלב, מהידיעה אל השמחה.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מה למדנו היום?

למדנו "שמילה" היא בחד "ושתיקה" היא בתרי, דהיינו המילה היא החומר והשתיקה היא אשר נותנת את הדבר הכפול, דהיינו מנה כפולה מן החומר.
אומר הזוה"ק, שהשתיקה אינה יכולה לעמוד בפני עצמה, אלא היא נצרכת לחומר שיתלווה אליה, וזאת בכדי שיהיה מה שיחזיק את החלק המופשט המיוצג בשתיקה.

ולכן אל לו לאדם לשכוח, שהשלמות צריכה לבוא יחד עם החסרון, דהיינו קבלת השלם שאליו נתווספו החשק וההשתוקקות אליו , שלו יצוייר שלא יהיה חשק לדבר השלם, דהיינו שלא יהיה פירוט לשלמות המייצגת את הכלל, אזי לא יושג טעמה .

ולכך ב' המרכיבים של פרט וכלל מחוייבים שיהיו בנברא, שדווקא בזה נבחנת שלמותו.

ממשיך הזוה"ק ומסביר, שמה שמצוי במוליד מצוי גם בנולד, דהיינו שכמו שבבחינת מ"י הבאה כנגד האהבה, המייצגת את השלמות, ישנם התחלקויות ליראה (מ"ה) ואהבה (מ"י), דהיינו שלמות וחוסר שלמות, כמו כן גם בנולד ישנם ב' מרכיבים אלו של יראה ואהבה, חוסר שלמות ושלמות.
שבחינת מ"ה כנגד היראה, מייצג את ידיעת הפרטים, ידיעת חלק הבינה.

ובחינת מ"י, דהיינו מ"י העליונה כנגד האהבה, היא המייצגת את השלמות, את האחדות והאמונה שהכל בא מלמעלה.

אם כן נמצא שבכדי שאדם יוליד תולדה שלמה, מוכרח הוא שגם בו תהיינה שלמות, הנבחנת ב-ב' מרכיבים של קבלת השלם ותוספת החשק והשתוקקות אל שלמות זו.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מה למדנו היום?

למדנו "שמילה" היא בחד "ושתיקה" היא בתרי, דהיינו המילה היא החומר והשתיקה היא אשר נותנת את הדבר הכפול, דהיינו מנה כפולה מן החומר.
אומר הזוה"ק, שהשתיקה אינה יכולה לעמוד בפני עצמה, אלא היא נצרכת לחומר שיתלווה אליה, וזאת בכדי שיהיה מה שיחזיק את החלק המופשט המיוצג בשתיקה.

ולכן אל לו לאדם לשכוח, שהשלמות צריכה לבוא יחד עם החסרון, דהיינו קבלת השלם שאליו נתווספו החשק וההשתוקקות אליו , שלו יצוייר שלא יהיה חשק לדבר השלם, דהיינו שלא יהיה פירוט לשלמות המייצגת את הכלל, אזי לא יושג טעמה .

ולכך ב' המרכיבים של פרט וכלל מחוייבים שיהיו בנברא, שדווקא בזה נבחנת שלמותו.

ממשיך הזוה"ק ומסביר, שמה שמצוי במוליד מצוי גם בנולד, דהיינו שכמו שבבחינת מ"י הבאה כנגד האהבה, המייצגת את השלמות, ישנם התחלקויות ליראה (מ"ה) ואהבה (מ"י), דהיינו שלמות וחוסר שלמות, כמו כן גם בנולד ישנם ב' מרכיבים אלו של יראה ואהבה, חוסר שלמות ושלמות.
שבחינת מ"ה כנגד היראה, מייצג את ידיעת הפרטים, ידיעת חלק הבינה.

ובחינת מ"י, דהיינו מ"י העליונה כנגד האהבה, היא המייצגת את השלמות, את האחדות והאמונה שהכל בא מלמעלה.

אם כן נמצא שבכדי שאדם יוליד תולדה שלמה, מוכרח הוא שגם בו תהיינה שלמות, הנבחנת ב-ב' מרכיבים של קבלת השלם ותוספת החשק והשתוקקות אל שלמות זו.

 

ישנם כלים שדרכם ניתן לפעול את ההבנה, המוחין של האדם, את זה העניין רוצה להסביר לנו הזוה"ק בהמשך המאמר.

הלב הוא שפועל במישור הגוף הנתון למגבלותיו, לעומת התבונה העליונה שאינה פועלת במסגרת של זמן ומקום, אולם אין לאדם לתפוס את התבונה הזו בכוחות עצמו שהרי הוא נתון למגבלות הזמן והמקום. אם כן נשאלת השאלה כיצד ידע האדם אם התבונה העליונה אליה הוא עלה היא הנכונה? על כך עונה הזוה"ק, שישנה דרך להשאלת כלים, דהיינו על-ידי שהאמא תשאיל כלים לבת, אלא שיש להדגיש שכאשר עולים לאמא שהיא התבונה העליונה צריך להאמין באמיתותה, שהיא בכלל התורה והסדרים של העולמות העליונים, לכן כאשר אדם משאיל את התובנות מדרכי התורה לדרכי הגוף, אזי יכול לפעול בגוף כמו התבונה העליונה, אלא שתהליך זה אורך זמן.
בדרך השאלת כלים זו ישנם ב' שלבים: בשלב ראשון על האדם לעלות למדרגת התבונה, שפירושה וויתור על האני העצמי של האדם וביטול כלפי לעליון באופן מוחלט (יראת הרוממות), דהיינו לעשות מעשים על-פי מצוות העליון, אולם אי די בכך אלא שצריך להוסיף גם לעלות לבינה העליונה, שהיא ההכרה העליונה של האדם, דהיינו התבונה ההכרתית, שמעבר לזמן ומקום ומעבר לאני העצמי של האדם וכשמגיעים להכרה זו ישנה לאדם אפשרות לצרף עצמו אליה.

אלא שגם בכך אין להסתפק, שהרי צריך שתהיינה לאדם השתוקקות להשיג את ההכרה העליונה, דהיינו שכל רצונותיו יהיו מחוברים להכרה זו בשמחה רבה, שאם לא כן יהיה בבחינת "נרגן מפריד אלוף", ועל כן מונח על האדם להיות גם למעלה וגם למטה, דהיינו שגם תהיה לו ההכרה העליונה וגם יחוש בה הגוף, על-ידי חיבור כל רצונותיו אל הכרה עליונה זו.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם - http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק - http://facebook.com/hasulams

מבוא

אנו עוסקים במה שהאמא שהיא בינה, משאילה כלים לנוקבא , כדי שיהא תוכל להוליד עוד תולדות של נשמות הצדיקים, שהם נקראים השמים וצבאם.

 אנו לומדים את האבחנות האלה, כדי להבין שלמרות שהמלכות מצד עצמה, אינה יכולה להוליד מצד עצמה, כלומר האני של האדם מצד עצמו,  אינו יכול לעשות את התנועה של ההולדה,  למרות זאת יש דרך להתכלל בעליון , דהיינו באמא העליונה , דהיינו בתבונה העליונה, כדי לקבל את הכח ממנה, ואז המלכות שהיא בטבעה  נקבה, או הבריאה שהיא בטבעה נקבה, הופכת להיות כמו זכר, בהיותה משפיעה ולא רק מקבלת, ואז היא הופכת להיות "מי" שהיא נקראת" אדון כל הארץ." ואת הרעיון הזה שהיא הופכת להיות אדון כל הארץ, אנו לומדים כאן קצת בהרחבה .

תבונה היא הנקבה של ישסו"ת

אמא עילאה היא הנקבה של או"א עילאין

זה שונה במדרגות. המדרגה שהוא קורא לו פה קטנות זו מדרגת נשמה, שכלפי הנקבה היא נקראת קטנות, כי הנקבה צריכה מוחין דחכמה, ובמוחין דנשמה לא די לה כדי להוליד.

סיכום של מה שלמדנו:

ישנם כלים שדרכם ניתן לפעול את ההבנה, המוחין של האדם, את זה העניין רוצה להסביר לנו הזוה"ק בהמשך המאמר.

הלב הוא שפועל במישור הגוף הנתון למגבלותיו, לעומת התבונה העליונה שאינה פועלת במסגרת של זמן ומקום, אולם אין לאדם לתפוש את התבונה הזו בכוחות עצמו שהרי הוא נתון למגבלות הזמן והמקום. אם כן נשאלת השאלה כיצד ידע האדם אם התבונה העליונה אליה הוא עלה היא הנכונה? על כך עונה הזוה"ק, שישנה דרך להשאלת כלים, דהיינו על-ידי שהאמא תשאיל כלים לבת, אלא שיש להדגיש שכאשר עולים לאמא שהיא התבונה העליונה צריך להאמין באמיתותה, שהיא בכלל התורה והסדרים של העולמות העליונים, לכן כאשר אדם משאיל את התובנות מדרכי התורה לדרכי הגוף, אזי יכול לפעול בגוף כמו התבונה העליונה, אלא שתהליך זה אורך זמן.
בדרך השאלת כלים זו ישנם ב' שלבים:

בשלב ראשון על האדם לעלות למדרגת התבונה, שפירושה וויתור על האני העצמי של האדם וביטול כלפי לעליון באופן מוחלט (יראת הרוממות), דהיינו לעשות מעשים על-פי מצוות העליון, אולם אין די בכך אלא שצריך להוסיף גם לעלות לבינה העליונה, שהיא ההכרה העליונה של האדם, דהיינו התבונה ההכרתית, שמעבר לזמן ומקום ומעבר לאני העצמי של האדם וכשמגיעים להכרה זו ישנה לאדם אפשרות לצרף עצמו אליה.

אלא שגם בכך אין להסתפק, שהרי צריך שתהיינה לאדם השתוקקות להשיג את ההכרה העליונה, דהיינו שכל רצונותיו יהיו מחוברים להכרה זו בשמחה רבה, שאם לא כן יהיה בבחינת "נרגן מפריד אלוף", ועל כן מונח על האדם להיות גם למעלה וגם למטה, רוצה לומר שגם תהיינה לו ההכרה העליונה וגם יחוש בה, על-ידי חיבור כל רצונותיו אל הכרה עליונה זו.

סיכום האותיות שלמדנו:
באות יז סיפר לנו שלא מספיק  לעלות למדרגת ישסו"ת ,אלא צריך גם לעלות למדרגת אמא עילאה

באות יח אומר שלא די לעלות לאמא עילאה אלא צריך ביקוש מהתחתונים כדי לקנות את אותיות "אלה" כדי שתהיה שם שלם

באות יט  הוסיף שאת האהבה הזאת קונים בלי לותר על היראה, ואותה קונים  בשתיקה ולא בדיבור

  • מלה בסלע- זה רק מדרגת נשמה
  • שתיקה בתריין זו מדרגת אהבה-

וכשמשיגים את מדרגת האהבה לא מוותרים על מדרגת היראה

 

שאלה תלמיד:  גילוי של רבי שמעון היה מותנה בשתיקה, כלומר אם רבי אלעזר לא היה שותק האם לא היו מגלים את מדרגת האהבה?

הרב: התשובה היא כן, זה היה תלוי ברבי אלעזר

ופה נשאלת השאלה, האם יכול להיות שהעליון תלוי בתחתון?

  • התחתון מגלה מדרגה ששייכת לתחתון
  • והעליון  מגלה מדרגה ששייכת לעליון,

שזה צריך לבוא נדבר על נדבך

היות והתחתונים מבקשים וזה גורם להם לעלות למדרגה מסויימת, זה מאפשר לעליון לגלות מדרגה יותר גבוהה, על הבסיס של המדרגה התחתונה, ולכן רבי אלעזר גילה את מדרגת נשמה, למרות שבראשו  היה כבר מדרגת חכמה (חיה), נראה את זה בהמשך, ורבי שמעון בר יוחאי שהיה מדרגת יחידה, מגלה את מדרגת חיה על הבסיס של מה שאמר רבי אלעזר.

 

%d7%90%d7%9e%d7%90-%d7%90%d7%95%d7%96%d7%96%d7%99%d7%a4%d7%aa-%d7%9c%d7%91%d7%a8%d7%aa%d7%90-%d7%93%d7%a3-%d7%9b%d7%96

 

 

 

אמא-אויזפת-לברתא-דף-כז-אחים-בכורים-ג-ע-של-ז-א-עם-אח-פ-דישסות.png

התבונה של האדם (ישסו"ת) משאילה כלים ללב של האדם (לנוקבא/מלכות). הלב רוצה להרגיש כל מיני דברים אבל הוא רוצה
 להרגיש בהתאם לתבונה העליונה. ישנה אפשרות אחת שהתבונה העליונה נותנת כלים ללב של האדם שהוא הנוקבא:

בסה"כ יש 2 מצבים: 

א.  אמא אוזיפת (השאילה) לבת (לנוקבא ) לבושים (כלים)

ב. אמא קישטה את הבת בקישוטים ( קישוטים=אורות= מוחין)   לעת גדלות. (כלומר הבת (הנוקבא ) קיבלה אורות / מוחין של גדלות מאמא)עולם אצילות
היות ובמצב הקטנות העליון ירד לתחתון, (אח"פ דישסו"ת יורד לגו"ע של זו"ן) וחושב מבחינה פרקטית על התחתון. אז התחתון יכול עם המחשבה הזאת לעלות לעליון. עצם זה שאני חשוב על מה שאני הולך לעשות, אח"כ כשאני בא לעשות, אז עוזר לי מה שחשבתי קודם ומתכלל במחשבה המקודמת.

יש כאלה שחושבים רק בעת המעשה. אדם שחושב רק בעת המעשה הוא בד"כ טועה. למה? כי הוא חשוב רק מחשבה גופנית, ואם אתה חושב מראש, זה אומר שהורדת את המחשבה לגוף, בלי שפעלת עדיין את הגוף, ואח"כ שאתה בא לפעול את הגוף ואתה פועל ע"פ מחשבה מוקדמת, אז אתה יכול לפעול ע"פ התבונה העליונה.

לכן אחד הכללים , כדי לא לטעות,  הוא לחשוב על הדברים מראש, ואח"כ לפי ההחלטה של המחשבה, ככה פועלים, ולא פועלים לפי אותה הרגשה של אותו רגע.

אמא השאילה בגדיה לבִתה [אמא אוזיפת לברתא מאנהא]

 טז) אמר רבי שמעון, על כן השמים וצבָאם נבראו במ"ה, המלכות. כי כתוב, כי אראה שמֶיך מעשה אצבעותיך. ומקודם לכן כתוב, מ"ה אדיר שמך בכל הארץ, אשר תְנָה הודךָ על השמים. הרי השמים נבראו בשם מ"ה, המלכות. ופירוש הכתוב, על השמים, המורה על הבינה, הנקראת מ"י, שמעל ז"א, הנקרא שמים, שמלכות עולה בשם אלוקים.

פירוש. מ"ה, מלכות, עולה ונכלל בבינה, אלוקים, אחַר שברא אור חסדים ללבוש כבוד אל אור החכמה שבשם מ"י, שאז התלבשו זה בזה, והמלכות עלתה בשם העליון אלוקים, שהוא שם הבינה, שהמלכות נכללת בה. וע"כ, בראשית ברא אלוקים. אלוקים העליון, בינה ולא מלכות. כי מ"ה, מלכות, ולא נבנה במ"י אל"ה.

פירוש. כיון שעולם התחתון, מ"ה ממשיך המוחין בשם אלוקים בעולם העליון, ע"כ הייתה היכולת שייבראו שמים וצבָאם ע"י מ"ה, כי אין תולדות בלי מוחין עילאין, שהם מוחין דחיה. וזה אמר רבי שמעון, וע"כ, משום שגם עולם התחתון מ"ה, מתקיים בשם אלוקים מעולם העליון, השמים וצבאם נבראו במ"ה, במלכות, היה כוח למ"ה להוציא תולדות אלו השמים וצבאם.

ולכן כתוב, אשר תְנָה הודךָ על השמים. להשמיענו, שהמוחין נמשכים משֵם אלוקים דישסו"ת, ע"י השיתוף של מ"י באל"ה, שמ"י הן ממעל השמים, ז"א. ע"כ נאמר, על השמים שמלכות עולה בשם אלוקים, כלומר, שההוד, המוחין, על השמים, מעל לז"א, הוא ישסו"ת, שבו עולה השם אלוקים, והוא מ"י ברא אל"ה. אבל בשמים עצמו, ז"א אין שָם מ"י אלא רק מ"ה.

אחר שנמשכה קומת החכמה מחמת הנקודה שחזרה ויצאה מתוך מחשבה, חזר ועשה זיווג דו"ק להמשכת אור חסדים, והתלבש אור חכמה באור חסדים, ואז מ"י האיר באל"ה. שנאמר, אחר שברא אור חסדים אל אור החכמה, שאז התלבשו זה בזה, והמלכות עלתה בשם העליון אלוקים, והתלבש אור החכמה באור החסדים, וע"כ הגיעו המוחין ממ"י לאל"ה, והתחברו אותיות אלו באלו, והמלכות עלתה בשם העליון אלוקים. בשם העליון, מעל השמים, מישסו"ת, שבהם מ"י, אבל לא בשמים, שהוא מ"ה.

ונאמר, מ"ה, מלכות, ולא נבנה במ"י אל"ה, כי מ"י בינה, אשר מעת צ"א לא היה בה שום צמצום כלל, כי הצמצום היה שם על הנקודה האמצעית, המלכות, שהצטמצמה שלא לקבל בה אור, ונתקנה בזיווג דהכאה להעלות או"ח. אבל ט"ר היו נקיות מכל צמצום, והיו ראויות לקבל אור החכמה. אלא רק בצ"ב, כדי להמתיק המלכות במדה"ר, עולה המלכות לאבא, ואבא נתקן בה כעין זכר ונוקבא, וקיבלה המלכות מקום בינה. והנקודה, מלכות, עלתה להיות מחשבה, בינה. ומאז הצטמצמה גם הבינה ונתקנה במסך, שלא לקבל אור החכמה בתוכה, כדי לקבל הזיווג דהכאה ולהעלות או"ח. הרי שהבינה ממקורה ראויה לקבל חכמה בלי שום צמצום, ומה שקיבלה בתוכה הצמצום והמסך, לא היה אלא להמתיק המלכות.

ולפיכך ע"י העלאת מ"ן מתחתונים, נמשך אור חדש מע"ב ס"ג דא"ק, המוריד בחזרה את הנקודה ממקום בינה למקומה, למלכות, כמו שהיה בצ"א, ויוצאת הנקודה ממחשבה. שע"י זה נטהרת הבינה מכל צמצום, וחוזרת ומקבלת אור חכמה. ואחר שקומת החכמה מתלבשת בחסדים, מאירה מ"י באל"ה, ומתגלה שֵם אלוקים. והנה כל הבניין הזה של שם אלוקים לא יתכן כלל במ"ה, כי המ"ה היא קצה השמים למטה, המלכות עצמה, שעליה היה הצמצום ממקורה גם בצ"א, ואינה ראויה לקבל בתוכה שום הארת חכמה. וע"כ נאמר, מ"ה, מלכות, ולא נבנה במ"י אל"ה, כי רק במ"י שייך כל הבניין של שם אלוקים, ע"י חזרה ויציאה מתוך מחשבה, ולא במ"ה.

יז) אלא בשעה שאותיות אל"ה נמשכות ממעלה, מבינה, למטה, למלכות, כי האם משאילה בגדיה לבִתה ומקשטת אותה בקישוטיה, אז נמשך השם אלוקים מבינה, האם, למלכות, הבת. ומקשטת אותה בקישוטיה, בשעה שנראה לפניה כל זכר. שאז כתוב עליה, אל פני האדון ה'. כי אז נקראת המלכות אדון, לשון זכר. כמ"ש, הנה ארון הברית, אדון כל הארץ. הרי הכתוב קורא את המלכות, המכונה ארון הברית, בשם אדון כל הארץ, שם זכר, משום שקיבלה את הכלים המכונים בגדים, והמוחין המכונים קישוטים, מהאם, בינה. כי אז יוצאת ה' ממ"ה ובמקומה נכנסת י', ונקראת המלכות מ"י כמו הבינה. ואז היא מתקשטת בבגדי זכר, בגדים דבינה, כנגד כל ישראל.

ביאור הדברים. לאחר שעשה בראש א"א נקודה אחת, וזו עלתה להיות מחשבה, כי החכמה נתקנה בה כעין זכר ונוקבא, הנה אז צייר בה כל הציורים, שכל הקומות של חמשת פרצופי אצילות הצטיירו בה, באופן שאין יותר מכ"ח כל קומה, בא"א ואו"א וזו"ן, וחקק בה כל החקיקות, שבכוחה נפרדו ג' ספירות בינה וז"א ומלכות מכל קומה למדרגה שמתחתיה. כי בינה ז"א ומלכות דא"א נפלו לאו"א, ובינה ז"א ומלכות דאו"א נפלו לזו"ן, ובינה ז"א ומלכות דזו"ן נפלו לבי"ע. ואלו ב' הספירות שנשארו במדרגה, כו"ח, נקראות מ"י. ואלו ג' ספירות שנפרדו מכל מדרגה, נקראות ג' אותיות אל"ה.

ונאמר, בשעה שאותיות אלו אל"ה נמשכות ממעלה, מבינה, למטה, למלכות, בעת שנקודה עלתה להיות מחשבה, שאז נפרדו ג' האותיות אל"ה מאו"א ונפלו למדרגה שמתחתיהם, זו"ן. כי אז נבחן שאל"ה דאו"א, שהן בזו"ן, נמשכו מלמעלה למטה והתלבשו תוך הזו"ן, כי אל"ה דאבא, שהוא ישראל סבא, נמשך לז"א, ואל"ה דאמא, שהיא תבונה, נמשכה לנוקבא.

ואמא משאילה בגדיה לבִתה ומקשטת אותה בקישוטיה. בעת ביאת המוחין דגדלות, שנמשך חקיקה של ציור סתום אחד, קודש קודשים, בניין עמוק היוצא מתוך המחשבה. כלומר, שהנקודה חזרה ויצאה מתוך מחשבה למקומה, למלכות, שבזה הוחזרו ג' הכלים בינה וזו"ן למדרגה, ונמשכו ג' האורות דכח"ב, הנקראים קודש קודשים. ותדע, כי בעת שהוחזרו הכלים בינה וזו"ן מהגוף לראש דא"א, נמשכו עימהם גם או"א, המלבישים עליהם, ועלו גם הם לראש דא"א, וקיבלו שם אותם המוחין דקודש קודשים שבראש א"א. כי זה הכלל, העליון היורד לתחתון נעשה כמוהו, וכן התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.

ולפיכך במצב הקטנות, שבינה וזו"ן נפרדו מהראש דא"א ונפלו לגוף שלו, שהם מלובשים באו"א מפה ולמטה, נעשו הבינה וזו"ן דא"א לבחינת או"א ממש. וע"כ במצב הגדלות, שחזרו הבינה וזו"ן דא"א למדרגת הראש שלו, הנה לוקחים עימהם גם האו"א. כי כבר נעשו למדרגה אחת בשעת הקטנות, ונמצאים משום זה גם בגדלות, שאו"א עלו עתה עימהם לראש דא"א, שנעשו ג"כ שווים כמוהו, ומקבלים אותם המוחין שבראש דא"א, הנקראים קודש קודשים.

ועד"ז ממש עלו הזו"ן לאו"א. כי אחַר שאו"א קיבלו המוחין שבראש א"א, יצאה גם בהם הנקודה מתוך מחשבה למקום המלכות, שבזה הוחזרו הבינה וזו"ן שלהם אל מדרגתם דאו"א. והנה בה בעת שהכלים בינה וזו"ן חזרו ועלו לאו"א, לקחו עימהם גם את הזו"ן המלבישים עליהם, ועולים גם הזו"ן לאו"א, ומקבלים המוחין של קודש קודשים אשר שם.

ונאמר, אמא משאילה בגדיה לבִתה ומקשטת אותה בקישוטיה. כלומר, כיוון שג' אותיות אל"ה דאמא נמשכו אל הנוקבא במצב הקטנות, שזה נבחן שאמא משאילה בגדיה לבִתה, כי ע"י זה שג' הכלים בינה וזו"ן, שהם אל"ה, נפרדו מאמא ונפלו לנוקבא, הרי הן נעשו לבחינת נוקבא ממש, כי העליון היורד לתחתון נעשה כמוהו. ונבחן שאמא השאילה כלים אל"ה שלה לבת, הנוקבא, כי עתה משמשת עימהם הנוקבא. ועם זה נמצא ג"כ שמקשטת אותה בקישוטיה.

כלומר, לעת גדלות, שג' הכלים אל"ה, בינה וזו"ן דאמא, חוזרים לאמא, הנה אז עולה עימהם גם הנוקבא לאמא. ואז מקבלת הנוקבא המוחין של קודש קודשים שבאמא, כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו. ונמצא עתה, שמתוך שאמא משאילה בגדיה אל"ה לבת בעת הקטנות, ע"כ מקשטת אותה בקישוטיה, במוחין, בעת הגדלות, ונמצאת מתקשטת בקישוטים דאמא.

ומתי מקשטת אותה בקישוטיה כראוי? כי יש ב' מיני קישוטים מאמא אל הנוקבא, שהם המוחין דג"ר:

א. מאמא תחתונה, תבונה, העומדת מחזה ולמטה דא"א,

ב. מאמא עילאה, העומדת מחזה ולמעלה דא"א.

וכשהנוקבא עולה לתבונה, והתבונה מקשטת לה בקישוטים שלה, נבחן שעדיין הקישוטים האלו אינם כראוי, משום, שאז עוד נמצאת הנוקבא בבחינת עומדת לשאלה, כמו התבונה, שמטרם עליית מ"ן, וע"כ אינם כראוי. אלא בעת שהנוקבא עולה למקום אמא עילאה, שמחזה ולמעלה דא"א, ואמא עילאה מקשטת לנוקבא בקישוטים שלה, אז נבחן שהקישוטים הם כראוי.

ונאמר, בשעה שנראה לפניה כל זכר. שאז כתוב עליה, אל פני האדון ה'. כי אז נקראת המלכות אדון, לשון זכר: בעת שהנוקבא עולה לתבונה ומקבלת המוחין ממנה, עוד הקישוטים אינם כראוי, כי היא עוד עומדת לשאלה, שצריכה עוד להעלאת מ"ן מן התחתונים, כדי להשתלם לגמרי. ואז נבחן, שהזכרים שבישראל מקבלים מז"א, שעלה לישראל סבא. אבל בעת שנוקבא עולה לאמא עילאה, היא נשלמת לגמרי, ואינה קיימת עוד לשאלה, לקבל מ"ן, ואז נחשבת לזכר, והזכרים שבישראל מקבלים ממנה.

ונאמר, בשעה שנראה לפניה כל זכר, שכל הזכרים בישראל מתראים לפניה ומקבלים ממנה. כי אז נקראת המלכות אדון. שאינה נקראת בשם אדנ"י, נקבה, אלא בשם אדון, זכר, מפני שאינה עומדת לשאלה, כי אין עניין עליית מ"ן נוהג עוד בה, וע"כ נחשבת לזכר.

כמ"ש, הנה ארון הברית, אדון כל הארץ: ארון נקרא הנוקבא, כי היסוד דז"א, הנקרא ברית, נכנס בה. הרי שהכתוב מכנה את הנוקבא בשם אדון כל הארץ, זכר.

כי אז יוצאת הה' ממ"ה, ובמקומה נכנסת י', ונקראת המלכות מ"י, כמו הבינה: ה' דמ"ה יוצאת ממנה, כי ה' דמ"ה מורה שעומדת לשאלה, מ"ה ידעת. הרי שה' דמ"ה מורה על שעומדת לשאלה. וה' זו דמ"ה יוצאת ממנה, ונכנסת י' במקום ה', ונקרא מ"י, כמו אמא. ואז נבנית בשם אלוקים, כמו אמא.

יח) והאותיות האחרות, אל"ה, ממשיכות להם ישראל מלמעלה, מבינה, אל מקום זה, אל המלכות, הנקראת עתה בשם מ"י, כמו הבינה. כמ"ש, אלה אזכרָה ואשפכָה עליי נפשי, כי אעבור בסָך אדַדֵם עד בית אלוקים בקול רינה ותודה המון חוגג.

אל"ה אזכרה. פירושו, הנני מזכיר אותיות אל"ה בפי, ואני שופך דמעות ברצון נפשי, כדי להמשיך אותיות אל"ה מבינה. ואז אדַדֵם מלמעלה, מבינה, עד בית אלוקים, המלכות, כדי שהמלכות תהיה נקראת אלוקים, כעין הבינה, אלוקים. ובמה אמשיך אותן? – בקול רינה ותודה המון חוגג.

אמר רבי אלעזר, השתיקה שלי בנתה את המקדש של מעלה, בינה, ואת המקדש של מטה, מלכות. ובוודאי, כמו שאומרים, מילה בסלע, והשתיקה בשניים. מילה בסלע, שאמרתי, והעירותי עליו. שתיקה בשניים, השתיקה ששתקתי, ששווה פי שניים, כי נבראו ונבנו ב' עולמות ביחד, בינה ומלכות. כי אם לא עמדתי מלדבר, לא השגתי היחוד של ב' עולמות אלו.

פירוש. אחר שיוצאת ה' ממ"ה, ונכנסת י' אל המ', ונקרא מ"י, אז ממשיכים לה ישראל ע"י עליית מ"ן אותיות אחרות, אל"ה, אל מקום זה, מ"י, והנוקבא עולה בשם אלוקים. כי אל"ה דעליון נופלות לתחתון בעת קטנות, וע"כ הן נמשכות לתחתון בעת הגדלות. כי בעת שהבינה ותו"מ דעליון, אותיות אל"ה, חוזרים לראש דעליון, הם לוקחים עימהם גם התחתון. והתחתון קונה את אותיות אל"ה ואת המוחין שבהם, מחמת היותו עימהם יחד בראש דעליון. כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.

ונאמר, והאותיות האחרות, אל"ה, ממשיכות להם ישראל מלמעלה, אל מקום זה, כמ"ש, אלֶה אזכרה. להמשיך אותיות אלו, הוא העלאת מ"ן, שישראל מעלים מ"ן, כדי להמשיך המוחין דגדלות, ע"י המשכת אותיות אל"ה דאמא עילאה אל הנוקבא. וכמ"ש, אל"ה אזכרה, להמשיך אותם. לכן הנני מזכיר אותיות אל"ה בפי, ואני שופך דמעות ברצון נפשי, התפילה בשערי דמעות, שאינן חוזרות ריקם. ואז, אחר שהועלה המ"ן אדַדֵם מלמעלה, אמשיך לאותיות אל"ה מלמעלה, מאו"א, עד בית אלוקים, עד הנוקבא, שנקראת בית אלהי"ם. ואחר המשכת האותיות אל"ה, היא נקראת בעצמה אלוקים. וע"כ נאמר, שהמלכות תהיה נקראת אלוקים כעין הבינה, כמו אמא.

ונאמר, מילה בסלע והשתיקה בשניים, כי מאמר דרבי אלעזר העלה את הנוקבא עד התבונה, שלמטה מחזה דא"א, שאז עוד נקרא עומדת לשאלה, ונקרא סלע. ע"כ נאמר, מילה בסלע. אבל במה ששתק רבי אלעזר ונתן מקום לרבי שמעון, שיגלה המוחין דחיה, שהיא ע"י עליית הנוקבא לאמא עילאה, הרי נבנו ב' עולמות ביחד. כי עולם התחתון, הנוקבא, נעשית אחד עם עולם העליון. שנאמר, השתיקה ששתקתי, ששווה פי שניים, כי נבראו ונבנו ב' עולמות ביחד. כי הנוקבא עלתה לאמא ונעשית זכר כמו אמא עילאה.

יט) אמר רבי שמעון, מכאן ולהלאה שלמות המקרא, שכתוב, המוציא במספר צבאם. כי שתי מדרגות הן, מ"ה ומ"י, שכל אחת מהן צריכה להיות רשומה, כלומר, מצוינת. מ"י עליונה, ומ"ה תחתונה. המדרגה העליונה רושמת ואומרת המוציא במספר צבאם, אשר ה' הידיעה של המילה המוציא, רומזת על אותה שנודעת ואין כמוה, מ"י. כעין זה, המוציא לחם מן הארץ. הנה ה' הידיעה של המוציא, רומזת על אותה שנודעת, שזו מדרגה התחתונה, מ"ה. והכל אחד. ששתיהן במדרגה אחת, מלכות. אלא העליונה היא מ"י דמלכות, והתחתונה היא מ"ה דמלכות. המוציא במספר, כי מספר שישים ריבוא הם הכוכבים העומדים יחד, והם מוציאים צבאות למיניהם, שאין להם מספר.

ביאור הדברים. כי אחר שהכתוב רמז לנו, בשְׂאו מרום עיניכם וראו מ"י ברא אל"ה, להתבונן על בניין הנוקבא בשם אלוקים, שהיא ממשיכה מאו"א עילאין, שע"י כן אמא עילאה מקשטת לה בקישוטים שלה, הוא ממלא ומשלים את הביאור הזה בהמשך של הכתוב, המוציא במספר צבאם, לכולם בשם יקרָא, מרוב אונים ואמיץ כוח, איש לא נעדר.

ונאמר, כי שתי מדרגות הן, שכל אחת מהן צריכה להיות רשומה, מצוינת בה' הידיעה. שב' מדרגות מ"י ומ"ה צריכות להיות מצוינות בנוקבא.

א. אשר המוחין דג"ר, שמקבלת ע"י עלייתה והלבשתה לעולם העליון, שאז נעשית הנוקבא כמו עולם העליון עצמה – זו היא הנקראת מ"י. כי יוצאת ה' דמ"ה ונכנסת י' במקומה. ונקראת גם הנוקבא מ"י בעולם העליון, שמתקשטת בכלי זכר.

ב. אמנם יחד עם זה, אין מדרגתה הקודמת, שהיא מ"ה, נחסרת ממנה, אלא גם המ"ה צריך להימצא בה כמקודם לכן, אשר מדרגת מ"י נחוצה, כדי להמשיך השלמות ובחינת קודש קודשים אל התולדות. אבל הולדת הבנים ופרייה ורבייה רק בשם מ"ה תלויים. ולפיכך, אם תחסר מדרגה אחת מהן לנוקבא, אינה ראויה להוליד.

ונאמר, המדרגה העליונה רושמת ואומרת, המוציא במספר צבאם. מדרגת מ"י, שהנוקבא יורשת מעולם העליון, עליה אומר, המוציא במספר צבאם. כי ה' הידיעה של המוציא, רומזת על המוחין השלמים, שמקבלת מאו"א עילאין, שהם הקישוטים בכלי זכר, שיוצאת ה' ונכנסת י'.

ונאמר, המוציא, אשר ה' הידיעה של המוציא, רומזת על אותה שנודעת ואין כמוה. כי אלו הם תכלית גובהם של המוחין, הנוהגים בנוקבא במשך ששת אלפים שנה.

וכמ"ש, המוציא לחם. שזו מדרגה התחתונה, מ"ה. והכל אחד: שגם ה' הידיעה של המוציא לחם, רומזת על מוחין דג"ר, שנודע, אלא הם מוחין דישסו"ת, שהנוקבא מקבלת ונודעת בהם, מדרגת מ"ה. כי גם מדרגה זו צריכה להיות רשומה בנוקבא. ע"כ נאמר, והכל אחד. שהן שתיהן, מ"י ומ"ה, כלולות יחד בנוקבא, לבחינת פרצוף אחד, זו עליונה וזו תחתונה.

ואין להקשות ממה שאומר הזוהר, שבכל מקום שכתוב ה' הידיעה, היא מעולם התחתון, מלכות, שהתגלה יותר, וכאן אומר, שהיא מעולם העליון. כי גם כאן הכוונה על עולם המגולה, הנוקבא דז"א. ומה שקורא לה עילאה, הפירוש על מדרגת מ"י של הנוקבא, שאינה מקבלת אותה, זולת בעת שעולה ומלבישה את עולם העליון, אמא עילאה. וע"ש זה קורא לה עילאה. ולמדרגת מ"ה של העולם המגולה, קורא התחתון.

ונאמר במקום אחר, שכל הדברים שהם מעולם העליון הנסתר, בינה, מסתתרת הה' משם: הכוונה היא, בעת שעולם המגולה אינה עולה ומלבישה לעולם העליון, שאז העולם העליון נסתר, ואיננה מאירה לתחתונים, וע"כ אינו כתוב בה' הידיעה, כי נסתר הוא.

ונאמר, כי במספר שישים ריבוא הם הכוכבים העומדים יחד, והם מוציאים צבאות למיניהם, שאין להם מספר. מספר, תכלית השלמות. מספר מורה על הארת השלמות הגמורה. וההארה הבלתי שלמה נבחנת לבלי מספר, או שאין לו מספר, להורות שהם מחוסרי השלמות, הנקרא מספר.

ותדע שאלו המוחין דאו"א עילאין, שהז"א משפיע אותם לנוקבא, הוא השמים מסַפרים כבוד אל. כי השמים ז"א, כבוד אל הנוקבא דז"א, מספרים הם שפע המוחין דאו"א עילאין. ומוחין אלו נבחנים לשישים ריבוא, כי מדרגות של נוקבא נבחנות ליחידות, של ז"א לעשרות, של ישסו"ת למאות, של או"א עילאין לאלפים, ושל א"א לרבבות. ויש לאו"א עילאין ב' הבחנות:

א. מבחינתם עצמם הנבחנים לאלפים,

ב. מבחינת מוחין דחכמה, שמקבלים מראש דא"א, שאז נבחנים גם הם לרבבות כמוהו. אלא רק לו"ק דא"א, להיותם מלבישים מפה ולמטה דא"א. וע"כ הם ביחס הזה רק ו"ק דא"א, שהיא רבבות, וו"ק הם שישים, וע"כ שישים ריבוא.

ולפיכך בעת שהנוקבא עולה ומלבישה לאו"א עילאין, היא מקבלת מספר שלם, שהם שישים ריבוא. שישים פירושם ו"ק, כי עדיין חסרה גם אז לבחינת הראש דא"א, וריבוא מורה על מדרגות דא"א, המאירות תוך או"א, תוך הו"ק שלו, המתלבשים באו"א, וע"כ יש לנוקבא מספר שישים ריבוא.

ונאמר, במספר שישים ריבוא הם הכוכבים העומדים יחד, והם מוציאים צבאות למיניהם, שאין להם מספר. כי נתבאר ששתי מדרגות מ"י ומ"ה רשומים בנוקבא:

א. מ"י שבנוקבא הם או"א עילאין, המתלבשים בנוקבא, ונעשית בזה לבחינת עולם העליון. ואז יש לה מבחינה זו מספר של שישים ריבוא.

ב. מ"ה שבנוקבא הם ישסו"ת, המתלבשים בנוקבא בבחינת עומדת לשאלה מ"ה, ומבחינה זו הם עולם התחתון.

ואלו ב' מדרגות מ"י ומ"ה האמורים, נעשות בה פרצוף אחד. אשר מחזה ולמעלה שלה היא מלבישה לאו"א עילאין, ומחזה ולמטה שבה היא מלבישה לישסו"ת. והם פרצוף אחד בה. ולפיכך נבחנות גם בתולדות של הנוקבא אלו ב' מדרגות. כי מצד עולם העליון מ"י שבה, הוא המוציא במספר צבאם, במספר שישים ריבוא. ומצד עולם התחתון מ"ה שבה נבחנות התולדות, שהן מבחינת בלי מספר. שנאמר, והם מוציאים צבאות למיניהם, שאין להם מספר. כלומר, שמוציאה התולדות למיניהן לבלי מספר, שאין בהן אותן המוחין דמספר מאו"א עילאין, אלא מישסו"ת, שהם בלי מספר.

א"כ נמצאות התולדות שלה מחוסרי השלמות, להיותן בחיסרון של המספר. לזה אומר, במספר שישים ריבוא הם הכוכבים העומדים יחד, והם מוציאים צבאות. כלומר, שאלו ב' מדרגות שבה, מספר ובלי מספר, נמצאים בה יחד, שמחוברות בה במדרגה אחת ממש, וע"כ נמצאות גם בתולדות שלה. והם שתי מדרגות יחד, שמצד אחד נבחנות התולדות שלה, שהן במספר שישים ריבוא, ומצד שני הן בלי מספר. וכיוון שכן, נבחנת בהן הבלי מספר, לתוספות שלמות בלבד, ולא כלום למשהו חיסרון.

וטעם הדבר, כי הברכה ופרייה ורבייה של זרע תלויות לגמרי בעולם התחתון מ"ה, הנבחנת לבלי מספר. שזו ברכת הזרע, המובא בכתוב, הבט נא השמיימה וספור הכוכבים, אם תוכל לספור אותם, ויאמר לו, כה יהיה זרעךָ, הרי שברכת הזרע באה רק בבלי מספר, משֵם מ"ה. ולפיכך, אחר כל השלמות של המוחין דמספר, שהשיגה מאו"א עילאין מ"י, יש לה תוספת לברכה ממ"ה בלי מספר, שאין להם מספר, ויש לה גם ברכה, ושתיהן נכללות בנשמות ובתולדות.

כ) לכולם בין לשישים ריבוא אלו, ובין לכל צבאותיהם, שאין להם מספר, בשם יקרָא. מהו, בשם יקרא? אינו קורא להם בשמותיהם, כי אם היה כן, היה צריך לומר, בשמו יקרא. אלא בזמן שמדרגה זו אינה עולה בשם אלוקים, אלא נקראת מ"י, אינה מולידה, ואינה מוציאה את הגנוזים בה, למיניהם, אע"פ שכולם היו נסתרים בה, כלומר, אע"פ שכבר עלו אותיות אל"ה. אלא, שעוד הן חסרות לבוש הכבוד של חסדים, שאז הן נסתרות, ואינן עולות בשם אלוקים. כיוון שברא אותיות אל"ה, ועלו בשמו, שהתלבשו בלבוש הכבוד דחסדים, שאז מתחברים אל"ה עם מ"י, ונקרא אלוקים. אז בכוח השם הזה, הוציא אותם בשלמות. וכמ"ש, בשם יקרא, באותו שם שלו קרא והוציא כל מין ומין, שיתקיים בשלמותו. ואז כתוב, המוציא במספר צבאם, לכולם בשם יקרא. בשם השלם אלוקים. כמ"ש, רְאֵה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, שפירושו, אני מזכיר את שמי, כדי שבצלאל יתקיים במלוא קיומו.

ביאור הדברים. השלמות הגדולה של המוחין, שם אלוקים, שורה על הנשמות והתולדות שלה בב' מדרגותיה יחד, על מדרגת ריבוא שבה, ועל מדרגת כל צבאם, שאין להם מספר, על שתיהן שורה השם. כמ"ש, לכולם בשם יקרא. ושנאמר, מ"י אינה מולידה, כיוון שברא אותיות אל"ה, שאז מתחברים אל"ה עם מ"י, ונקרא אלוקים, אז בכוח השם הזה, הוציא אותם בשלמות. כי ברכת הזרע תלויה לגמרי בשם מ"ה, שאין להם מספר.

כי המוחין דמספר הם הארת החכמה, השם השלם, וכל בחינותיה הן בתכלית השלמות. והמוחין שבלי מספר הבאים דווקא משם מ"ה, הם המוחין דחסדים. והארת החכמה אינה מקובלת בלי לבוש כבוד דחסדים, שמטרם זה, אע"פ שאותיות אל"ה עלו למ"י, מ"מ לא עלה בשם אלוקים, שזה עניין מ"י ברא אל"ה, שאחר שברא אור חסדים ללבוש כבוד אל אור החכמה שבשם מ"י, שאז התלבשו זה בזה, והמלכות עלתה בשם העליון אלוקים.

ונאמר, מ"י אינה מולידה, ואינה מוציאה את הגנוזים בה, למיניהם, אע"פ שכולם היו נסתרים בה. שאע"פ שכבר יצאה הנקודה מתוך מחשבה למקומה למלכות, והייתה חקיקה של ציור סתום אחד, קודש קודשים, כי חזרו בה בינה וזו"ן דכלים וג"ר דאורות, ועכ"ז כולם נסתרים בה, ועוד נשארים אל"ה עמוק וסתום בשם אלוקים, מטעם שהם אינם יכולים לקבל הארת חכמה בלי חסדים.

אלא כיוון שברא אל"ה, אחר שהוסיף והזדווג על מסך דמ"ה, עולם התחתון, והוציא עליו קומת מוחין של חסדים, הנקראים בלי מספר, והשפיע אותה לאל"ה, שהוא ברא אל"ה, שנתן בהם הלבוש של חסדים, הנקרא ברא, הנה אז עולה בשם ונקראת אלוקים. כי עתה, אחר שהשיגו קומת חסדים, יכולים לקבל הארת חכמה, שהם המוחין של מספר שישים ריבוא. ואז, והתחברו אותיות אלו באלו, והמלכות עלתה בשם העליון אלוקים. ואז בכוח השם הזה, הוציא אותם בשלמות. לכן גם על הנשמות והתולדות, שיצאו משם אלוקים, נמצאת בהן אותה השלמות של השם, שהיא התלבשות החכמה בחסדים. וכמ"ש, לכולם בשם יקרא. שהשם נקרא על התולדות באותו שם שלו, קרא והוציא כל מין ומין שיתקיים בשלמותו. שבשם הזה הוציא התולדות, הן במין של שישים ריבוא, והן במין שאין בו חשבון, כדי שיתקיימו בשלמותו של השם, שיתלבשו זה בזה, כמו שהם מלובשים בהשם. וכמ"ש, ראה קראתי בשם. ראיה, שהמילים, קריאה בשם, מורות על קיום ושלמות.

כא) כתוב, מרוב אונים ואמיץ כוח איש לא נעדר. מהו, מרוב אונים? זהו ראש המדרגות, שכל הרצונות עולים בו, ומתעלים בו בדרך סתום. אמיץ כוח, העולם העליון, מ"י, שנתעלה בשם אלוקים. איש לא נעדר, מאותם שישים ריבוא, שהוציא בכוח השם הזה. ומשום שאיש לא נעדר ממספר שישים ריבוא, ע"כ בכל מקום שמתו ישראל ונענשו בחטאותיהם, נמנו אח"כ, ולא נעדר מאלו שישים ריבוא אף אחד, כדי שיהיה הכל בצורה אחת, הן למעלה והן למטה. וכמו שאיש לא נעדר ממספר שישים ריבוא למעלה, כך לא נעדר איש ממספר זה למטה.

ביאור הדברים. מרוב אונים, רומז לכתר דאו"א עילאין, ראש המדרגותשל המוחין הללו, בינה דא"א שנעשה כתר לאו"א, ששם כל הרצונות עולים, שכל המדרגות מקבלות ממנה. ועכ"ז ומתעלים בו בדרך סתום, כי הוא אווירא שלא נודע, שהי' לא יוצאת מאויר שלו, כמ"ש, כי חפץ חסד הוא, וע"כ הוא בתכלית השלמות. וע"כ נקרא אוירא דכיא.

ואע"פ שקומת החסדים המכונה אוויר, היא יוצאת על בחינת עולם התחתון, מ"ה, מ"מ היא בתכלית השלמות, משום שהאור הזה נמשך מג"ר דבינה דא"א, ראש כל מדרגות האצילות, או"א וישסו"ת וזו"ן. ולפיכך נבחנת גם קומת החסדים שבה לבחינת אוירא דכיא, כמו בג"ר דבינה דא"א.

וכמ"ש, ואמיץ כוח, זהו העולם העליון: מ"י שבנוקבא, שמשם נמשך המספר של שישים ריבוא. כי היא מלבישה לעולם העליון, שהיא או"א עילאין. וע"כ נאמר, איש לא נעדר, מאותם שישים ריבוא, שהוציא בכוח השם הזה, כי משם משיגה המוחין של מספר שישים ריבוא. ונאמר, וכמו שאיש לא נעדר ממספר שישים ריבוא למעלה, כך לא נעדר איש ממספר זה למטה. כיוון שהנוקבא הלבישה לאו"א עילאין, אמא השאילה בגדיה לבִתה וקישטה אותה בקישוטיה, ע"כ נעשית לגמרי כמו או"א עילאין. וכמו שמוחין דאו"א עילאין הם שלמים במספר שישים ריבוא, ואיש מהם לא נעדר, כן הנוקבא שלמה במספר הזה, ואיש לא נעדר.

(טקסט הזוהר הקדוש-  מאתר "קבלה לעם")

האני של האדם נמצא במציאות שאינו יכול להרגיש שהוא יכול להיות אוהב ולעזוב את עצמו. אומר רשב"י ישנה דרך להיות אוהב, ישנה דרך שבה האדם יוכל לצאת מעצמו, על-ידי שיתכלל בתבונה האלוקית, שהיא צד המ"י של האדם, שמופיעה לאדם דרך התורה, דרך חכמת הקבלה.
על האדם לקבל אותה בלי לוותר לעצמו, להתכלל בה, לפעול אותה, לעשות אותה לסביבת חייו וכל זאת באופן שיתכופף אליה, ואזי יוכל לפעול מתוך תובנה של נשמה, דהיינו שהאדם יקבל כמתנה את לבושי המוחין הנקראים "צלם אלוקים", שהם לבושי החסדים, המקנים לאדם טבע של זכר המאפשר לו להיות אוהב. ואזי "ואהבת לרעך כמוך" הופך להיות דבר פרקטי, של אהבת חברים, אהבת הכלל, אהבה של דברים שמעבר לאדם עצמו.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
סיכום של מה שלמדנו:
האני של האדם (צד המ"ה שהיא המלכות) נמצא במציאות שאומר שאינו יכול להרגיש שהוא יכול להיות  משפיע , אוהב ולעזוב את עצמו.
אומר רשב"י ישנה דרך להיות אוהב, ישנה דרך שבה האדם יוכל לצאת מעצמו, על-ידי שיתכלל בתבונה האלוקית (שנקראת אמא, או בינה) , שהיא צד המ"י של האדם, שמופיעה לאדם דרך התורה, דרך חכמת הקבלה.
על האדם לקבל אותה בלי לוותר לעצמו, להתכלל בה, לפעול אותה,לעשות אותה לסביבת חייו וכל זאת באופן שיתכופף אליה, ואזי יוכל לפעול מתוך תובנה של נשמה (תובנה של השפעה) , דהיינו שהאדם יקבל כמתנה את לבושי המוחין הנקראים "צלם אלוקים" (לבושים של אמא) , שהם לבושי החסדים, המקנים לאדם טבע של זכר המאפשר לו להיות משפיע ואוהב.
ואזי "ואהבת לרעך כמוך" הופך להיות דבר פראקטי, של אהבת חברים, אהבת הכלל, אהבה של דברים שמעבר לאדם עצמו.

 

על ט' ספירות ראשונות שבמדרגה אין צימצום, ולכן יכולות לקבל אור חכמה, רק על המלכות יש צימצום א' ו
על ט' ספירות ראשונות שבמדרגה אין צימצום,(כי הן ספירות של השפעה) ולכן יכולות לקבל אור חכמה, רק על המלכות יש צימצום א' ולכן לא ניתן בה לקבל

 

 

השפעה , ואחרי זה יכולה לרדת (רות) למקומה (למלכות) , יכולה להתחתן עם בועז (לעזות זווג כדי להוליד את נשמות הצדיקים
תהליך גיור של המלכות (מלכות עולה לבינה): , כמו שרות ( מלכות) עולה לנעמי (בינה) ועוברת תהליך גיור (בכך שמקבלת מהבינה ניצוצי השפעה , ואחרי זה יכולה לרדת (רות) למקומה (למלכות) , יכולה להתחתן עם בועז (לעזות זווג כדי להוליד את נשמות הצדיקים

 

אמא-אוזיפת-לברתא-דף-כה-אותיות-"אלה"-של-ישסו"ת-מתאחדות-בצימצום-ב-עם-מ-ה-של-זון

אמא-אוזיפת-לברתא-דף-כה-אותיות-"אלה"-של-ישסו"ת-מתאחדות-בצימצום-ב-עם-מ"ה-של-זו"ן

 

אמא-אוזיפת-לברתא-דף-כד-ישראל-סבא-משפיע-לז-א-ותבונה-משפיעה-לנקבה
אמא-אוזיפת-לברתא-דף-כה-ישראל-סבא-משפיע-לז"א-ותבונה-משפיעה-לנקבה

 

 

 

אמא-אוזיפת-לברתא מאנהא -דף-כה-חלוקת-פרצופי אצילות -בצימצום ב'
אמא-אוזיפת-לברתא מאנהא-דף-כה-חלוקת-פרצופי אצילות -בצימצום ב'

..יציאת בינה מראש אא- דף יג

.

אמא השאילה בגדיה לבִתה [אמא אוזיפת לברתא מאנהא]

 טז) אמר רבי שמעון, על כן השמים וצבָאם נבראו במ"ה, המלכות. כי כתוב, כי אראה שמֶיך מעשה אצבעותיך. ומקודם לכן כתוב, מ"ה אדיר שמך בכל הארץ, אשר תְנָה הודךָ על השמים. הרי השמים נבראו בשם מ"ה, המלכות. ופירוש הכתוב, על השמים, המורה על הבינה, הנקראת מ"י, שמעל ז"א, הנקרא שמים, שמלכות עולה בשם אלוקים.

פירוש. מ"ה, מלכות, עולה ונכלל בבינה, אלוקים, אחַר שברא אור חסדים ללבוש כבוד אל אור החכמה שבשם מ"י, שאז התלבשו זה בזה, והמלכות עלתה בשם העליון אלוקים, שהוא שם הבינה, שהמלכות נכללת בה. וע"כ, בראשית ברא אלוקים. אלוקים העליון, בינה ולא מלכות. כי מ"ה, מלכות, ולא נבנה במ"י אל"ה.

פירוש. כיון שעולם התחתון, מ"ה ממשיך המוחין בשם אלוקים בעולם העליון, ע"כ הייתה היכולת שייבראו שמים וצבָאם ע"י מ"ה, כי אין תולדות בלי מוחין עילאין, שהם מוחין דחיה. וזה אמר רבי שמעון, וע"כ, משום שגם עולם התחתון מ"ה, מתקיים בשם אלוקים מעולם העליון, השמים וצבאם נבראו במ"ה, במלכות, היה כוח למ"ה להוציא תולדות אלו השמים וצבאם.

ולכן כתוב, אשר תְנָה הודךָ על השמים. להשמיענו, שהמוחין נמשכים משֵם אלוקים דישסו"ת, ע"י השיתוף של מ"י באל"ה, שמ"י הן ממעל השמים, ז"א. ע"כ נאמר, על השמים שמלכות עולה בשם אלוקים, כלומר, שההוד, המוחין, על השמים, מעל לז"א, הוא ישסו"ת, שבו עולה השם אלוקים, והוא מ"י ברא אל"ה. אבל בשמים עצמו, ז"א אין שָם מ"י אלא רק מ"ה.

אחר שנמשכה קומת החכמה מחמת הנקודה שחזרה ויצאה מתוך מחשבה, חזר ועשה זיווג דו"ק להמשכת אור חסדים, והתלבש אור חכמה באור חסדים, ואז מ"י האיר באל"ה. שנאמר, אחר שברא אור חסדים אל אור החכמה, שאז התלבשו זה בזה, והמלכות עלתה בשם העליון אלוקים, והתלבש אור החכמה באור החסדים, וע"כ הגיעו המוחין ממ"י לאל"ה, והתחברו אותיות אלו באלו, והמלכות עלתה בשם העליון אלוקים. בשם העליון, מעל השמים, מישסו"ת, שבהם מ"י, אבל לא בשמים, שהוא מ"ה.

ונאמר, מ"ה, מלכות, ולא נבנה במ"י אל"ה, כי מ"י בינה, אשר מעת צ"א לא היה בה שום צמצום כלל, כי הצמצום היה שם על הנקודה האמצעית, המלכות, שהצטמצמה שלא לקבל בה אור, ונתקנה בזיווג דהכאה להעלות או"ח. אבל ט"ר היו נקיות מכל צמצום, והיו ראויות לקבל אור החכמה. אלא רק בצ"ב, כדי להמתיק המלכות במדה"ר, עולה המלכות לאבא, ואבא נתקן בה כעין זכר ונוקבא, וקיבלה המלכות מקום בינה. והנקודה, מלכות, עלתה להיות מחשבה, בינה. ומאז הצטמצמה גם הבינה ונתקנה במסך, שלא לקבל אור החכמה בתוכה, כדי לקבל הזיווג דהכאה ולהעלות או"ח. הרי שהבינה ממקורה ראויה לקבל חכמה בלי שום צמצום, ומה שקיבלה בתוכה הצמצום והמסך, לא היה אלא להמתיק המלכות.

ולפיכך ע"י העלאת מ"ן מתחתונים, נמשך אור חדש מע"ב ס"ג דא"ק, המוריד בחזרה את הנקודה ממקום בינה למקומה, למלכות, כמו שהיה בצ"א, ויוצאת הנקודה ממחשבה. שע"י זה נטהרת הבינה מכל צמצום, וחוזרת ומקבלת אור חכמה. ואחר שקומת החכמה מתלבשת בחסדים, מאירה מ"י באל"ה, ומתגלה שֵם אלוקים. והנה כל הבניין הזה של שם אלוקים לא יתכן כלל במ"ה, כי המ"ה היא קצה השמים למטה, המלכות עצמה, שעליה היה הצמצום ממקורה גם בצ"א, ואינה ראויה לקבל בתוכה שום הארת חכמה. וע"כ נאמר, מ"ה, מלכות, ולא נבנה במ"י אל"ה, כי רק במ"י שייך כל הבניין של שם אלוקים, ע"י חזרה ויציאה מתוך מחשבה, ולא במ"ה.

יז) אלא בשעה שאותיות אל"ה נמשכות ממעלה, מבינה, למטה, למלכות, כי האם משאילה בגדיה לבִתה ומקשטת אותה בקישוטיה, אז נמשך השם אלוקים מבינה, האם, למלכות, הבת. ומקשטת אותה בקישוטיה, בשעה שנראה לפניה כל זכר. שאז כתוב עליה, אל פני האדון ה'. כי אז נקראת המלכות אדון, לשון זכר. כמ"ש, הנה ארון הברית, אדון כל הארץ. הרי הכתוב קורא את המלכות, המכונה ארון הברית, בשם אדון כל הארץ, שם זכר, משום שקיבלה את הכלים המכונים בגדים, והמוחין המכונים קישוטים, מהאם, בינה. כי אז יוצאת ה' ממ"ה ובמקומה נכנסת י', ונקראת המלכות מ"י כמו הבינה. ואז היא מתקשטת בבגדי זכר, בגדים דבינה, כנגד כל ישראל.

ביאור הדברים. לאחר שעשה בראש א"א נקודה אחת, וזו עלתה להיות מחשבה, כי החכמה נתקנה בה כעין זכר ונוקבא, הנה אז צייר בה כל הציורים, שכל הקומות של חמשת פרצופי אצילות הצטיירו בה, באופן שאין יותר מכ"ח כל קומה, בא"א ואו"א וזו"ן, וחקק בה כל החקיקות, שבכוחה נפרדו ג' ספירות בינה וז"א ומלכות מכל קומה למדרגה שמתחתיה. כי בינה ז"א ומלכות דא"א נפלו לאו"א, ובינה ז"א ומלכות דאו"א נפלו לזו"ן, ובינה ז"א ומלכות דזו"ן נפלו לבי"ע. ואלו ב' הספירות שנשארו במדרגה, כו"ח, נקראות מ"י. ואלו ג' ספירות שנפרדו מכל מדרגה, נקראות ג' אותיות אל"ה.

ונאמר, בשעה שאותיות אלו אל"ה נמשכות ממעלה, מבינה, למטה, למלכות, בעת שנקודה עלתה להיות מחשבה, שאז נפרדו ג' האותיות אל"ה מאו"א ונפלו למדרגה שמתחתיהם, זו"ן. כי אז נבחן שאל"ה דאו"א, שהן בזו"ן, נמשכו מלמעלה למטה והתלבשו תוך הזו"ן, כי אל"ה דאבא, שהוא ישראל סבא, נמשך לז"א, ואל"ה דאמא, שהיא תבונה, נמשכה לנוקבא.

ואמא משאילה בגדיה לבִתה ומקשטת אותה בקישוטיה. בעת ביאת המוחין דגדלות, שנמשך חקיקה של ציור סתום אחד, קודש קודשים, בניין עמוק היוצא מתוך המחשבה. כלומר, שהנקודה חזרה ויצאה מתוך מחשבה למקומה, למלכות, שבזה הוחזרו ג' הכלים בינה וזו"ן למדרגה, ונמשכו ג' האורות דכח"ב, הנקראים קודש קודשים. ותדע, כי בעת שהוחזרו הכלים בינה וזו"ן מהגוף לראש דא"א, נמשכו עימהם גם או"א, המלבישים עליהם, ועלו גם הם לראש דא"א, וקיבלו שם אותם המוחין דקודש קודשים שבראש א"א. כי זה הכלל, העליון היורד לתחתון נעשה כמוהו, וכן התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.

ולפיכך במצב הקטנות, שבינה וזו"ן נפרדו מהראש דא"א ונפלו לגוף שלו, שהם מלובשים באו"א מפה ולמטה, נעשו הבינה וזו"ן דא"א לבחינת או"א ממש. וע"כ במצב הגדלות, שחזרו הבינה וזו"ן דא"א למדרגת הראש שלו, הנה לוקחים עימהם גם האו"א. כי כבר נעשו למדרגה אחת בשעת הקטנות, ונמצאים משום זה גם בגדלות, שאו"א עלו עתה עימהם לראש דא"א, שנעשו ג"כ שווים כמוהו, ומקבלים אותם המוחין שבראש דא"א, הנקראים קודש קודשים.

ועד"ז ממש עלו הזו"ן לאו"א. כי אחַר שאו"א קיבלו המוחין שבראש א"א, יצאה גם בהם הנקודה מתוך מחשבה למקום המלכות, שבזה הוחזרו הבינה וזו"ן שלהם אל מדרגתם דאו"א. והנה בה בעת שהכלים בינה וזו"ן חזרו ועלו לאו"א, לקחו עימהם גם את הזו"ן המלבישים עליהם, ועולים גם הזו"ן לאו"א, ומקבלים המוחין של קודש קודשים אשר שם.

ונאמר, אמא משאילה בגדיה לבִתה ומקשטת אותה בקישוטיה. כלומר, כיוון שג' אותיות אל"ה דאמא נמשכו אל הנוקבא במצב הקטנות, שזה נבחן שאמא משאילה בגדיה לבִתה, כי ע"י זה שג' הכלים בינה וזו"ן, שהם אל"ה, נפרדו מאמא ונפלו לנוקבא, הרי הן נעשו לבחינת נוקבא ממש, כי העליון היורד לתחתון נעשה כמוהו. ונבחן שאמא השאילה כלים אל"ה שלה לבת, הנוקבא, כי עתה משמשת עימהם הנוקבא. ועם זה נמצא ג"כ שמקשטת אותה בקישוטיה.

כלומר, לעת גדלות, שג' הכלים אל"ה, בינה וזו"ן דאמא, חוזרים לאמא, הנה אז עולה עימהם גם הנוקבא לאמא. ואז מקבלת הנוקבא המוחין של קודש קודשים שבאמא, כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו. ונמצא עתה, שמתוך שאמא משאילה בגדיה אל"ה לבת בעת הקטנות, ע"כ מקשטת אותה בקישוטיה, במוחין, בעת הגדלות, ונמצאת מתקשטת בקישוטים דאמא.

ומתי מקשטת אותה בקישוטיה כראוי? כי יש ב' מיני קישוטים מאמא אל הנוקבא, שהם המוחין דג"ר:

א. מאמא תחתונה, תבונה, העומדת מחזה ולמטה דא"א,

ב. מאמא עילאה, העומדת מחזה ולמעלה דא"א.

וכשהנוקבא עולה לתבונה, והתבונה מקשטת לה בקישוטים שלה, נבחן שעדיין הקישוטים האלו אינם כראוי, משום, שאז עוד נמצאת הנוקבא בבחינת עומדת לשאלה, כמו התבונה, שמטרם עליית מ"ן, וע"כ אינם כראוי. אלא בעת שהנוקבא עולה למקום אמא עילאה, שמחזה ולמעלה דא"א, ואמא עילאה מקשטת לנוקבא בקישוטים שלה, אז נבחן שהקישוטים הם כראוי.

ונאמר, בשעה שנראה לפניה כל זכר. שאז כתוב עליה, אל פני האדון ה'. כי אז נקראת המלכות אדון, לשון זכר: בעת שהנוקבא עולה לתבונה ומקבלת המוחין ממנה, עוד הקישוטים אינם כראוי, כי היא עוד עומדת לשאלה, שצריכה עוד להעלאת מ"ן מן התחתונים, כדי להשתלם לגמרי. ואז נבחן, שהזכרים שבישראל מקבלים מז"א, שעלה לישראל סבא. אבל בעת שנוקבא עולה לאמא עילאה, היא נשלמת לגמרי, ואינה קיימת עוד לשאלה, לקבל מ"ן, ואז נחשבת לזכר, והזכרים שבישראל מקבלים ממנה.

ונאמר, בשעה שנראה לפניה כל זכר, שכל הזכרים בישראל מתראים לפניה ומקבלים ממנה. כי אז נקראת המלכות אדון. שאינה נקראת בשם אדנ"י, נקבה, אלא בשם אדון, זכר, מפני שאינה עומדת לשאלה, כי אין עניין עליית מ"ן נוהג עוד בה, וע"כ נחשבת לזכר.

כמ"ש, הנה ארון הברית, אדון כל הארץ: ארון נקרא הנוקבא, כי היסוד דז"א, הנקרא ברית, נכנס בה. הרי שהכתוב מכנה את הנוקבא בשם אדון כל הארץ, זכר.

כי אז יוצאת הה' ממ"ה, ובמקומה נכנסת י', ונקראת המלכות מ"י, כמו הבינה: ה' דמ"ה יוצאת ממנה, כי ה' דמ"ה מורה שעומדת לשאלה, מ"ה ידעת. הרי שה' דמ"ה מורה על שעומדת לשאלה. וה' זו דמ"ה יוצאת ממנה, ונכנסת י' במקום ה', ונקרא מ"י, כמו אמא. ואז נבנית בשם אלוקים, כמו אמא.

יח) והאותיות האחרות, אל"ה, ממשיכות להם ישראל מלמעלה, מבינה, אל מקום זה, אל המלכות, הנקראת עתה בשם מ"י, כמו הבינה. כמ"ש, אלה אזכרָה ואשפכָה עליי נפשי, כי אעבור בסָך אדַדֵם עד בית אלוקים בקול רינה ותודה המון חוגג.

אל"ה אזכרה. פירושו, הנני מזכיר אותיות אל"ה בפי, ואני שופך דמעות ברצון נפשי, כדי להמשיך אותיות אל"ה מבינה. ואז אדַדֵם מלמעלה, מבינה, עד בית אלוקים, המלכות, כדי שהמלכות תהיה נקראת אלוקים, כעין הבינה, אלוקים. ובמה אמשיך אותן? – בקול רינה ותודה המון חוגג.

אמר רבי אלעזר, השתיקה שלי בנתה את המקדש של מעלה, בינה, ואת המקדש של מטה, מלכות. ובוודאי, כמו שאומרים, מילה בסלע, והשתיקה בשניים. מילה בסלע, שאמרתי, והעירותי עליו. שתיקה בשניים, השתיקה ששתקתי, ששווה פי שניים, כי נבראו ונבנו ב' עולמות ביחד, בינה ומלכות. כי אם לא עמדתי מלדבר, לא השגתי היחוד של ב' עולמות אלו.

פירוש. אחר שיוצאת ה' ממ"ה, ונכנסת י' אל המ', ונקרא מ"י, אז ממשיכים לה ישראל ע"י עליית מ"ן אותיות אחרות, אל"ה, אל מקום זה, מ"י, והנוקבא עולה בשם אלוקים. כי אל"ה דעליון נופלות לתחתון בעת קטנות, וע"כ הן נמשכות לתחתון בעת הגדלות. כי בעת שהבינה ותו"מ דעליון, אותיות אל"ה, חוזרים לראש דעליון, הם לוקחים עימהם גם התחתון. והתחתון קונה את אותיות אל"ה ואת המוחין שבהם, מחמת היותו עימהם יחד בראש דעליון. כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.

ונאמר, והאותיות האחרות, אל"ה, ממשיכות להם ישראל מלמעלה, אל מקום זה, כמ"ש, אלֶה אזכרה. להמשיך אותיות אלו, הוא העלאת מ"ן, שישראל מעלים מ"ן, כדי להמשיך המוחין דגדלות, ע"י המשכת אותיות אל"ה דאמא עילאה אל הנוקבא. וכמ"ש, אל"ה אזכרה, להמשיך אותם. לכן הנני מזכיר אותיות אל"ה בפי, ואני שופך דמעות ברצון נפשי, התפילה בשערי דמעות, שאינן חוזרות ריקם. ואז, אחר שהועלה המ"ן אדַדֵם מלמעלה, אמשיך לאותיות אל"ה מלמעלה, מאו"א, עד בית אלוקים, עד הנוקבא, שנקראת בית אלהי"ם. ואחר המשכת האותיות אל"ה, היא נקראת בעצמה אלוקים. וע"כ נאמר, שהמלכות תהיה נקראת אלוקים כעין הבינה, כמו אמא.

ונאמר, מילה בסלע והשתיקה בשניים, כי מאמר דרבי אלעזר העלה את הנוקבא עד התבונה, שלמטה מחזה דא"א, שאז עוד נקרא עומדת לשאלה, ונקרא סלע. ע"כ נאמר, מילה בסלע. אבל במה ששתק רבי אלעזר ונתן מקום לרבי שמעון, שיגלה המוחין דחיה, שהיא ע"י עליית הנוקבא לאמא עילאה, הרי נבנו ב' עולמות ביחד. כי עולם התחתון, הנוקבא, נעשית אחד עם עולם העליון. שנאמר, השתיקה ששתקתי, ששווה פי שניים, כי נבראו ונבנו ב' עולמות ביחד. כי הנוקבא עלתה לאמא ונעשית זכר כמו אמא עילאה.

יט) אמר רבי שמעון, מכאן ולהלאה שלמות המקרא, שכתוב, המוציא במספר צבאם. כי שתי מדרגות הן, מ"ה ומ"י, שכל אחת מהן צריכה להיות רשומה, כלומר, מצוינת. מ"י עליונה, ומ"ה תחתונה. המדרגה העליונה רושמת ואומרת המוציא במספר צבאם, אשר ה' הידיעה של המילה המוציא, רומזת על אותה שנודעת ואין כמוה, מ"י. כעין זה, המוציא לחם מן הארץ. הנה ה' הידיעה של המוציא, רומזת על אותה שנודעת, שזו מדרגה התחתונה, מ"ה. והכל אחד. ששתיהן במדרגה אחת, מלכות. אלא העליונה היא מ"י דמלכות, והתחתונה היא מ"ה דמלכות. המוציא במספר, כי מספר שישים ריבוא הם הכוכבים העומדים יחד, והם מוציאים צבאות למיניהם, שאין להם מספר.

ביאור הדברים. כי אחר שהכתוב רמז לנו, בשְׂאו מרום עיניכם וראו מ"י ברא אל"ה, להתבונן על בניין הנוקבא בשם אלוקים, שהיא ממשיכה מאו"א עילאין, שע"י כן אמא עילאה מקשטת לה בקישוטים שלה, הוא ממלא ומשלים את הביאור הזה בהמשך של הכתוב, המוציא במספר צבאם, לכולם בשם יקרָא, מרוב אונים ואמיץ כוח, איש לא נעדר.

ונאמר, כי שתי מדרגות הן, שכל אחת מהן צריכה להיות רשומה, מצוינת בה' הידיעה. שב' מדרגות מ"י ומ"ה צריכות להיות מצוינות בנוקבא.

א. אשר המוחין דג"ר, שמקבלת ע"י עלייתה והלבשתה לעולם העליון, שאז נעשית הנוקבא כמו עולם העליון עצמה – זו היא הנקראת מ"י. כי יוצאת ה' דמ"ה ונכנסת י' במקומה. ונקראת גם הנוקבא מ"י בעולם העליון, שמתקשטת בכלי זכר.

ב. אמנם יחד עם זה, אין מדרגתה הקודמת, שהיא מ"ה, נחסרת ממנה, אלא גם המ"ה צריך להימצא בה כמקודם לכן, אשר מדרגת מ"י נחוצה, כדי להמשיך השלמות ובחינת קודש קודשים אל התולדות. אבל הולדת הבנים ופרייה ורבייה רק בשם מ"ה תלויים. ולפיכך, אם תחסר מדרגה אחת מהן לנוקבא, אינה ראויה להוליד.

ונאמר, המדרגה העליונה רושמת ואומרת, המוציא במספר צבאם. מדרגת מ"י, שהנוקבא יורשת מעולם העליון, עליה אומר, המוציא במספר צבאם. כי ה' הידיעה של המוציא, רומזת על המוחין השלמים, שמקבלת מאו"א עילאין, שהם הקישוטים בכלי זכר, שיוצאת ה' ונכנסת י'.

ונאמר, המוציא, אשר ה' הידיעה של המוציא, רומזת על אותה שנודעת ואין כמוה. כי אלו הם תכלית גובהם של המוחין, הנוהגים בנוקבא במשך ששת אלפים שנה.

וכמ"ש, המוציא לחם. שזו מדרגה התחתונה, מ"ה. והכל אחד: שגם ה' הידיעה של המוציא לחם, רומזת על מוחין דג"ר, שנודע, אלא הם מוחין דישסו"ת, שהנוקבא מקבלת ונודעת בהם, מדרגת מ"ה. כי גם מדרגה זו צריכה להיות רשומה בנוקבא. ע"כ נאמר, והכל אחד. שהן שתיהן, מ"י ומ"ה, כלולות יחד בנוקבא, לבחינת פרצוף אחד, זו עליונה וזו תחתונה.

ואין להקשות ממה שאומר הזוהר, שבכל מקום שכתוב ה' הידיעה, היא מעולם התחתון, מלכות, שהתגלה יותר, וכאן אומר, שהיא מעולם העליון. כי גם כאן הכוונה על עולם המגולה, הנוקבא דז"א. ומה שקורא לה עילאה, הפירוש על מדרגת מ"י של הנוקבא, שאינה מקבלת אותה, זולת בעת שעולה ומלבישה את עולם העליון, אמא עילאה. וע"ש זה קורא לה עילאה. ולמדרגת מ"ה של העולם המגולה, קורא התחתון.

ונאמר במקום אחר, שכל הדברים שהם מעולם העליון הנסתר, בינה, מסתתרת הה' משם: הכוונה היא, בעת שעולם המגולה אינה עולה ומלבישה לעולם העליון, שאז העולם העליון נסתר, ואיננה מאירה לתחתונים, וע"כ אינו כתוב בה' הידיעה, כי נסתר הוא.

ונאמר, כי במספר שישים ריבוא הם הכוכבים העומדים יחד, והם מוציאים צבאות למיניהם, שאין להם מספר. מספר, תכלית השלמות. מספר מורה על הארת השלמות הגמורה. וההארה הבלתי שלמה נבחנת לבלי מספר, או שאין לו מספר, להורות שהם מחוסרי השלמות, הנקרא מספר.

ותדע שאלו המוחין דאו"א עילאין, שהז"א משפיע אותם לנוקבא, הוא השמים מסַפרים כבוד אל. כי השמים ז"א, כבוד אל הנוקבא דז"א, מספרים הם שפע המוחין דאו"א עילאין. ומוחין אלו נבחנים לשישים ריבוא, כי מדרגות של נוקבא נבחנות ליחידות, של ז"א לעשרות, של ישסו"ת למאות, של או"א עילאין לאלפים, ושל א"א לרבבות. ויש לאו"א עילאין ב' הבחנות:

א. מבחינתם עצמם הנבחנים לאלפים,

ב. מבחינת מוחין דחכמה, שמקבלים מראש דא"א, שאז נבחנים גם הם לרבבות כמוהו. אלא רק לו"ק דא"א, להיותם מלבישים מפה ולמטה דא"א. וע"כ הם ביחס הזה רק ו"ק דא"א, שהיא רבבות, וו"ק הם שישים, וע"כ שישים ריבוא.

ולפיכך בעת שהנוקבא עולה ומלבישה לאו"א עילאין, היא מקבלת מספר שלם, שהם שישים ריבוא. שישים פירושם ו"ק, כי עדיין חסרה גם אז לבחינת הראש דא"א, וריבוא מורה על מדרגות דא"א, המאירות תוך או"א, תוך הו"ק שלו, המתלבשים באו"א, וע"כ יש לנוקבא מספר שישים ריבוא.

ונאמר, במספר שישים ריבוא הם הכוכבים העומדים יחד, והם מוציאים צבאות למיניהם, שאין להם מספר. כי נתבאר ששתי מדרגות מ"י ומ"ה רשומים בנוקבא:

א. מ"י שבנוקבא הם או"א עילאין, המתלבשים בנוקבא, ונעשית בזה לבחינת עולם העליון. ואז יש לה מבחינה זו מספר של שישים ריבוא.

ב. מ"ה שבנוקבא הם ישסו"ת, המתלבשים בנוקבא בבחינת עומדת לשאלה מ"ה, ומבחינה זו הם עולם התחתון.

ואלו ב' מדרגות מ"י ומ"ה האמורים, נעשות בה פרצוף אחד. אשר מחזה ולמעלה שלה היא מלבישה לאו"א עילאין, ומחזה ולמטה שבה היא מלבישה לישסו"ת. והם פרצוף אחד בה. ולפיכך נבחנות גם בתולדות של הנוקבא אלו ב' מדרגות. כי מצד עולם העליון מ"י שבה, הוא המוציא במספר צבאם, במספר שישים ריבוא. ומצד עולם התחתון מ"ה שבה נבחנות התולדות, שהן מבחינת בלי מספר. שנאמר, והם מוציאים צבאות למיניהם, שאין להם מספר. כלומר, שמוציאה התולדות למיניהן לבלי מספר, שאין בהן אותן המוחין דמספר מאו"א עילאין, אלא מישסו"ת, שהם בלי מספר.

א"כ נמצאות התולדות שלה מחוסרי השלמות, להיותן בחיסרון של המספר. לזה אומר, במספר שישים ריבוא הם הכוכבים העומדים יחד, והם מוציאים צבאות. כלומר, שאלו ב' מדרגות שבה, מספר ובלי מספר, נמצאים בה יחד, שמחוברות בה במדרגה אחת ממש, וע"כ נמצאות גם בתולדות שלה. והם שתי מדרגות יחד, שמצד אחד נבחנות התולדות שלה, שהן במספר שישים ריבוא, ומצד שני הן בלי מספר. וכיוון שכן, נבחנת בהן הבלי מספר, לתוספות שלמות בלבד, ולא כלום למשהו חיסרון.

וטעם הדבר, כי הברכה ופרייה ורבייה של זרע תלויות לגמרי בעולם התחתון מ"ה, הנבחנת לבלי מספר. שזו ברכת הזרע, המובא בכתוב, הבט נא השמיימה וספור הכוכבים, אם תוכל לספור אותם, ויאמר לו, כה יהיה זרעךָ, הרי שברכת הזרע באה רק בבלי מספר, משֵם מ"ה. ולפיכך, אחר כל השלמות של המוחין דמספר, שהשיגה מאו"א עילאין מ"י, יש לה תוספת לברכה ממ"ה בלי מספר, שאין להם מספר, ויש לה גם ברכה, ושתיהן נכללות בנשמות ובתולדות.

כ) לכולם בין לשישים ריבוא אלו, ובין לכל צבאותיהם, שאין להם מספר, בשם יקרָא. מהו, בשם יקרא? אינו קורא להם בשמותיהם, כי אם היה כן, היה צריך לומר, בשמו יקרא. אלא בזמן שמדרגה זו אינה עולה בשם אלוקים, אלא נקראת מ"י, אינה מולידה, ואינה מוציאה את הגנוזים בה, למיניהם, אע"פ שכולם היו נסתרים בה, כלומר, אע"פ שכבר עלו אותיות אל"ה. אלא, שעוד הן חסרות לבוש הכבוד של חסדים, שאז הן נסתרות, ואינן עולות בשם אלוקים. כיוון שברא אותיות אל"ה, ועלו בשמו, שהתלבשו בלבוש הכבוד דחסדים, שאז מתחברים אל"ה עם מ"י, ונקרא אלוקים. אז בכוח השם הזה, הוציא אותם בשלמות. וכמ"ש, בשם יקרא, באותו שם שלו קרא והוציא כל מין ומין, שיתקיים בשלמותו. ואז כתוב, המוציא במספר צבאם, לכולם בשם יקרא. בשם השלם אלוקים. כמ"ש, רְאֵה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, שפירושו, אני מזכיר את שמי, כדי שבצלאל יתקיים במלוא קיומו.

ביאור הדברים. השלמות הגדולה של המוחין, שם אלוקים, שורה על הנשמות והתולדות שלה בב' מדרגותיה יחד, על מדרגת ריבוא שבה, ועל מדרגת כל צבאם, שאין להם מספר, על שתיהן שורה השם. כמ"ש, לכולם בשם יקרא. ושנאמר, מ"י אינה מולידה, כיוון שברא אותיות אל"ה, שאז מתחברים אל"ה עם מ"י, ונקרא אלוקים, אז בכוח השם הזה, הוציא אותם בשלמות. כי ברכת הזרע תלויה לגמרי בשם מ"ה, שאין להם מספר.

כי המוחין דמספר הם הארת החכמה, השם השלם, וכל בחינותיה הן בתכלית השלמות. והמוחין שבלי מספר הבאים דווקא משם מ"ה, הם המוחין דחסדים. והארת החכמה אינה מקובלת בלי לבוש כבוד דחסדים, שמטרם זה, אע"פ שאותיות אל"ה עלו למ"י, מ"מ לא עלה בשם אלוקים, שזה עניין מ"י ברא אל"ה, שאחר שברא אור חסדים ללבוש כבוד אל אור החכמה שבשם מ"י, שאז התלבשו זה בזה, והמלכות עלתה בשם העליון אלוקים.

ונאמר, מ"י אינה מולידה, ואינה מוציאה את הגנוזים בה, למיניהם, אע"פ שכולם היו נסתרים בה. שאע"פ שכבר יצאה הנקודה מתוך מחשבה למקומה למלכות, והייתה חקיקה של ציור סתום אחד, קודש קודשים, כי חזרו בה בינה וזו"ן דכלים וג"ר דאורות, ועכ"ז כולם נסתרים בה, ועוד נשארים אל"ה עמוק וסתום בשם אלוקים, מטעם שהם אינם יכולים לקבל הארת חכמה בלי חסדים.

אלא כיוון שברא אל"ה, אחר שהוסיף והזדווג על מסך דמ"ה, עולם התחתון, והוציא עליו קומת מוחין של חסדים, הנקראים בלי מספר, והשפיע אותה לאל"ה, שהוא ברא אל"ה, שנתן בהם הלבוש של חסדים, הנקרא ברא, הנה אז עולה בשם ונקראת אלוקים. כי עתה, אחר שהשיגו קומת חסדים, יכולים לקבל הארת חכמה, שהם המוחין של מספר שישים ריבוא. ואז, והתחברו אותיות אלו באלו, והמלכות עלתה בשם העליון אלוקים. ואז בכוח השם הזה, הוציא אותם בשלמות. לכן גם על הנשמות והתולדות, שיצאו משם אלוקים, נמצאת בהן אותה השלמות של השם, שהיא התלבשות החכמה בחסדים. וכמ"ש, לכולם בשם יקרא. שהשם נקרא על התולדות באותו שם שלו, קרא והוציא כל מין ומין שיתקיים בשלמותו. שבשם הזה הוציא התולדות, הן במין של שישים ריבוא, והן במין שאין בו חשבון, כדי שיתקיימו בשלמותו של השם, שיתלבשו זה בזה, כמו שהם מלובשים בהשם. וכמ"ש, ראה קראתי בשם. ראיה, שהמילים, קריאה בשם, מורות על קיום ושלמות.

כא) כתוב, מרוב אונים ואמיץ כוח איש לא נעדר. מהו, מרוב אונים? זהו ראש המדרגות, שכל הרצונות עולים בו, ומתעלים בו בדרך סתום. אמיץ כוח, העולם העליון, מ"י, שנתעלה בשם אלוקים. איש לא נעדר, מאותם שישים ריבוא, שהוציא בכוח השם הזה. ומשום שאיש לא נעדר ממספר שישים ריבוא, ע"כ בכל מקום שמתו ישראל ונענשו בחטאותיהם, נמנו אח"כ, ולא נעדר מאלו שישים ריבוא אף אחד, כדי שיהיה הכל בצורה אחת, הן למעלה והן למטה. וכמו שאיש לא נעדר ממספר שישים ריבוא למעלה, כך לא נעדר איש ממספר זה למטה.

ביאור הדברים. מרוב אונים, רומז לכתר דאו"א עילאין, ראש המדרגותשל המוחין הללו, בינה דא"א שנעשה כתר לאו"א, ששם כל הרצונות עולים, שכל המדרגות מקבלות ממנה. ועכ"ז ומתעלים בו בדרך סתום, כי הוא אווירא שלא נודע, שהי' לא יוצאת מאויר שלו, כמ"ש, כי חפץ חסד הוא, וע"כ הוא בתכלית השלמות. וע"כ נקרא אוירא דכיא.

ואע"פ שקומת החסדים המכונה אוויר, היא יוצאת על בחינת עולם התחתון, מ"ה, מ"מ היא בתכלית השלמות, משום שהאור הזה נמשך מג"ר דבינה דא"א, ראש כל מדרגות האצילות, או"א וישסו"ת וזו"ן. ולפיכך נבחנת גם קומת החסדים שבה לבחינת אוירא דכיא, כמו בג"ר דבינה דא"א.

וכמ"ש, ואמיץ כוח, זהו העולם העליון: מ"י שבנוקבא, שמשם נמשך המספר של שישים ריבוא. כי היא מלבישה לעולם העליון, שהיא או"א עילאין. וע"כ נאמר, איש לא נעדר, מאותם שישים ריבוא, שהוציא בכוח השם הזה, כי משם משיגה המוחין של מספר שישים ריבוא. ונאמר, וכמו שאיש לא נעדר ממספר שישים ריבוא למעלה, כך לא נעדר איש ממספר זה למטה. כיוון שהנוקבא הלבישה לאו"א עילאין, אמא השאילה בגדיה לבִתה וקישטה אותה בקישוטיה, ע"כ נעשית לגמרי כמו או"א עילאין. וכמו שמוחין דאו"א עילאין הם שלמים במספר שישים ריבוא, ואיש מהם לא נעדר, כן הנוקבא שלמה במספר הזה, ואיש לא נעדר.

 

.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
שם המאמר: "מי ברא אלה דאליהו"
"מי ברא אלה דאליהו" כהמשך למאמר "מי ברא אלה", נותן לנו ידיעה שלמה על דרכי התיקון, המיוצגות בשתי בחינות, שהם: בחינה ראשונה של מ"י (ראש) ובחינה שנייה של אל"ה (גוף).
ראש נקרא אמונה וגוף נקרא קבלה, התורה באה ללמד אותנו כיצד להגיע לאמונה בבורא, שהיא יראת הרוממות.
רבי אלעזר מפרש לנו שהאדם מחוייב שתהיינה לו גם יראה וגם אהבה, אלא שאת האהבה יש לפעול במסגרת היראה.
אולם השימוש במדע לבדו, בפרטיות לבדה בלא מסגרת של יראה, היא זו שפוגעת באדם.
כמו כן אין זה אפשרי להשתמש באמונה לבד (ג"ר הנקרא מ"י) וגם לא באהבה שבאמונה (ישסו"ת), המבטאת את שלמות האמונה, אלא צריך להגיע למציאות בה מקבלים גם בבחינת אותיות אל"ה במקומם, דהיינו שהאמונה תתפשט לגוף, כדי שגם לגוף יהיה ביטוי.
אולם בכדי להגיע למציאות זו נצרך תיקון מיוחד הנקרא לבוש יקר של חסדים, שמצד עבודת הנפש מייצג הדבר את הפעילות האדם בתוך מסגרת כלל של אהבת חברים.
ולכן אומר רשב"י אל תסתפק רק באמונה שעל אף שזהו תיקון עצום של יום טוב, מכל מקום צריך להגיע גם לשבת שזוהי רשות היחיד, שגם בה צריך לקבל ולא זו בלבד, אלא שהיא המייצגת את שלמות קבלת ההטבה.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
שם המאמר: "מי ברא אלה דאליהו"
אליהו הנביא מגלה לרשב"י שיש סדר חדש בו נכון לגלות את אור החכמה וסדר זה הוא סדר מיוחד.
אומר הזוה"ק שאדם נברא מאצילות בצורה הנכונה, דהיינו שנחקק בראש שהוא אריך אנפין כל צורות המחשבה ובו נעשה תיקון מיוחד של עליית הנקודה לנקבי עיניים, שעל-פי תנועה זו נעשתה כל המחשבה.
אריך אנפין הוא שורש המחשבה ושורש לפרצוף ז"א האחראי לעם היהודי.
צורת מחשבה זו המדוברת, באה לידי ביטוי בפעולה מיוחדת הנקראת צמצום ב', המחלק את המדרגה לשתיים.
פעולה זו הכרחית מאחר שאין אפשרות לגלות את כל האור בבת אחת, לכן כאשר באים להשתמש עם האני של האדם המייצג את האמצעי לקבלת שלמות ההטבה, אזי צריך לחלק את המדרגה לשתיים.
צורת המחשבה שנקבעה באדם לאחר הפעולה של צמצום ב', נהייתה חלקית, אולם סדורה בצורה לוגית, המכוונת מאת הבורא.
מסביר הזוה"ק שהראש והגוף של האדם נתחלקו לשתיים, הראש נתחלק ליראה ואהבה והגוף נתחלק לאיברי הנשימה ואברי העיכול, צורת חלוקה זו מאפשרת לאדם לתפוש מהפרטים אל הכלל, דהיינו מצורת המחשבה החלקית לצורת המחשבה השלמה, מיראה לאהבה.
ולא זו בלבד, אלא שאין דרך אחרת, אלא לפעול על-פי צורת מחשבה זו שנחקקה באדם ובעולם, הקובעת שיש להקדים את יראת הרוממות המיוצגת בשם מ"י, לאהבה המיוצג בשם אל"ה, וזאת מאחר שלא ניתן לפעול לקבל שום תענוג ואהבה שלא במסגרת היראה, שאחרת לא תהיה זו אהבה, אלא אנוכיות.
אולם אין די בשימשו היראה לבד, דהיינו בבחינת המ"י, אלא שגם צד הגוף המייצג את הפרטיות של האדם צריך לבוא לידי ביטוי, שהרי לאחר הקדמת היראה (מ"י), צריך לפעול גם את האהבה (אל"ה), אולם לשם כך היה צריך להגיע אור מיוחד הנקרא אור ע"ב-ס"ג המבטל את הפרסא, כדי שיהיה אפשר לקבל את האור הגדול באמצעות הפרטיות של האדם.
אולם יש לשים דגש שאין ביטול הפרסא מבטל את היראה המוקדמת לאהבה, אלא שהיראה שהיא מסגרת הפעולה של האדם עומדת קיימת גם בזמן בו האדם פועל את האהבה באמצעות הפרטיות שלו ואם נרצה לדייק נאמר שהאהבה והתענוג באים רק במסגרת היראה ולא מחוצה לה.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
שם המאמר: "מי ברא אלה דאליהו"
אליהו הנביא מגלה לרשב"י שיש סדר חדש בו נכון לגלות את אור החכמה וסדר זה הוא סדר מיוחד.
אומר הזוה"ק שאדם נברא מאצילות בצורה הנכונה, דהיינו שנחקק בראש שהוא אריך אנפין כל צורות המחשבה ובו נעשה תיקון מיוחד של עליית הנקודה לנקבי עיניים, שעל-פי תנועה זו נעשתה כל המחשבה.
אריך אנפין הוא שורש המחשבה ושורש לפרצוף ז"א האחראי לעם היהודי.
צורת מחשבה זו המדוברת, באה לידי ביטוי בפעולה מיוחדת הנקראת צמצום ב', המחלק את המדרגה לשתיים.
פעולה זו הכרחית מאחר שאין אפשרות לגלות את כל האור בבת אחת, לכן כאשר באים להשתמש עם האני של האדם המייצג את האמצעי לקבלת שלמות ההטבה, אזי צריך לחלק את המדרגה לשתיים.
צורת המחשבה שנקבעה באדם לאחר הפעולה של צמצום ב', נהייתה חלקית, אולם סדורה בצורה לוגית, המכוונת מאת הבורא.
מסביר הזוה"ק שהראש והגוף של האדם נתחלקו לשתיים, הראש נתחלק ליראה ואהבה והגוף נתחלק לאיברי הנשימה ואברי העיכול, צורת חלוקה זו מאפשרת לאדם לתפוש מהפרטים אל הכלל, דהיינו מצורת המחשבה החלקית לצורת המחשבה השלמה, מיראה לאהבה.
ולא זו בלבד, אלא שאין דרך אחרת, אלא לפעול על-פי צורת מחשבה זו שנחקקה באדם ובעולם, הקובעת שיש להקדים את יראת הרוממות המיוצגת בשם מ"י, לאהבה המיוצג בשם אל"ה, וזאת מאחר שלא ניתן לפעול לקבל שום תענוג ואהבה שלא במסגרת היראה, שאחרת לא תהיה זו אהבה, אלא אנוכיות.
אולם אין די בשימשו היראה לבד, דהיינו בבחינת המ"י, אלא שגם צד הגוף המייצג את הפרטיות של האדם צריך לבוא לידי ביטוי, שהרי לאחר הקדמת היראה (מ"י), צריך לפעול גם את האהבה (אל"ה), אולם לשם כך היה צריך להגיע אור מיוחד הנקרא אור ע"ב-ס"ג המבטל את הפרסא, כדי שיהיה אפשר לקבל את האור הגדול באמצעות הפרטיות של האדם.
אולם יש לשים דגש שאין ביטול הפרסא מבטל את היראה המוקדמת לאהבה, אלא שהיראה שהיא מסגרת הפעולה של האדם עומדת קיימת גם בזמן בו האדם פועל את האהבה באמצעות הפרטיות שלו ואם נרצה לדייק נאמר שהאהבה והתענוג באים רק במסגרת היראה ולא מחוצה לה.

פרצופי עולם אצילות

מי ברא אלה דאליהו- הפרצופים בעולם אצילות


חלוקת המדרגה בצימצום ב' לראש קטן וגוף

מי ברא אלה דאליהו דף כא חלוקת ראש וגוף בצימצום ב

..

כלים של שם אלקים

%d7%9e%d7%99-%d7%91%d7%a8%d7%90-%d7%90%d7%9c%d7%94-%d7%93%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%94%d7%95-%d7%a9%d7%9d-%d7%90%d7%9c%d7%a7%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%a6%d7%93-%d7%94%d7%9b%d7%9c%d7%99%d7%9d

כניסת אורות  של נפש למדרגה  בכלי של כתר

%d7%9e%d7%99-%d7%91%d7%a8%d7%90-%d7%93%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%94%d7%95-%d7%9b%d7%a0%d7%99%d7%a1%d7%aa-%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%9e%d7%93%d7%a8%d7%92%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%a9%d7%9d

כניסת האורות למדרגה בצימצום ב'- וחלוקת שם אלהי"ם למ"י ואלה

מי ברא אלה דאליהו- כניסת אורות מדרגה בצימצום ב- שם מי ואלה..

..

.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "מי ברא אלה דאליהו"

בשיעור הקודם למדנו את מאמר "מי ברא אלה", שם הוסבר שבחינת מ"י עומד לשאלה, רוצה לומר ששאלה היא תנועתו של האדם ממטה למעלה, דהיינו

בהשתוקקות שלו להגיע לשלמות. ופירש לנו שהשאלות של מ"י ומ"ה הם ב' שאלות, שמטרתם להביא את האדם מחוסר השלמות שמתבטא בשאלה

אל השלמות הנקראת דביקות שלמה בה' ופירש לנו זאת ב-ב' שאלות, של מ"י ומ"ה ובתשובות של מ"י הבאה כנגד התבטלות לבורא ומ"ה הבאה כנגד אהבת הבורא.

בשיעור זה בא אליהו על חוף הים ומגלה לרשב"י כיצד מגיעים גם לאהבה.

אליהו הנביא המייצג את מדרגת ו"ק דיחידה בא על חוף הים, כדי לגלות לרשב"י אשר הגיע לשם, כיצד מגיעים גם לבחינת אהבה.

ומספר לו, שכדי להגיע מעבר למקום הגלוי, דהיינו מעבר למדרגת נשמה הבאה כנגד יום טוב, שכן ניתנת להשגה גם בימות החול, עליו לוותר על מדרגת נשמה זו

כדי להגיע למדרגת חיה (אהבה), שהיא המדרגה הנסתרת מהאדם ביחס למדרגה בו הוא מצוי (מדרגת נשמה).

לאחר וויתור זה, מרגיש האדם חסר ומעלה ביקוש בבחינת "בכייה", דהיינו העלאת שאלה, אולם האדם השואל מחוייב לבסס את שאלתו, להעמיק ולחקור, שאם לא כן עלול הוא לחזור למצב הקודם, דהיינו למלכות, שהיא האני העצמי הגלוי לו.

לכן כאשר האדם עומד בתווך, דהיינו שהדבר עדיין אינו גלוי לו אולם הוא נושק אליו ויודע שאליו הוא שואף להגיע, ניתנת לו האפשרות להשיג את המדרגה הבאה, אולם אל לו לאדם לעצור בתווך, אלא להתקדם הלאה.

רוצה לומר שאל לו לאדם להסתפק רק במה שמקבל מהבורא מדרגת נשמה (יום טוב), דהיינו על הסיפוק האישי שלו, אלא עליו לשאוף להגיע גם לבחינת אהבה, שהיא מדרגת חיה (שבת).

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "מי ברא אלה דאליהו"

בשיעור הקודם למדנו את מאמר "מי ברא אלה", שם הוסבר שבחינת מ"י עומד לשאלה, רוצה לומר ששאלה היא תנועתו של האדם ממטה למעלה, דהיינו

בהשתוקקות שלו להגיע לשלמות. ופירש לנו שהשאלות של מ"י ומ"ה הם ב' שאלות, שמטרתם להביא את האדם מחוסר השלמות שמתבטא בשאלה

אל השלמות הנקראת דביקות שלמה בה' ופירש לנו זאת ב-ב' שאלות, של מ"י ומ"ה ובתשובות של מ"י הבאה כנגד התבטלות לבורא ומ"ה הבאה כנגד אהבת הבורא.

בשיעור זה בא אליהו על חוף הים ומגלה לרשב"י כיצד מגיעים גם לאהבה.

אליהו הנביא המייצג את מדרגת ו"ק דיחידה בא על חוף הים, כדי לגלות לרשב"י אשר הגיע לשם, כיצד מגיעים גם לבחינת אהבה.

ומספר לו, שכדי להגיע מעבר למקום הגלוי, דהיינו מעבר למדרגת נשמה הבאה כנגד יום טוב, שכן ניתנת להשגה גם בימות החול, עליו לוותר על מדרגת נשמה זו

כדי להגיע למדרגת חיה (אהבה), שהיא המדרגה הנסתרת מהאדם ביחס למדרגה בו הוא מצוי (מדרגת נשמה).

לאחר וויתור זה, מרגיש האדם חסר ומעלה ביקוש בבחינת "בכייה", דהיינו העלאת שאלה, אולם האדם השואל מחוייב לבסס את שאלתו, להעמיק ולחקור, שאם לא כן עלול הוא לחזור למצב הקודם, דהיינו למלכות, שהיא האני העצמי הגלוי לו.

לכן כאשר האדם עומד בתווך, דהיינו שהדבר עדיין אינו גלוי לו אולם הוא נושק אליו ויודע שאליו הוא שואף להגיע, ניתנת לו האפשרות להשיג את המדרגה הבאה, אולם אל לו לאדם לעצור בתווך, אלא להתקדם הלאה.

רוצה לומר שאל לו לאדם להסתפק רק במה שמקבל מהבורא מדרגת נשמה (יום טוב), דהיינו על הסיפוק האישי שלו, אלא עליו לשאוף להגיע גם לבחינת אהבה, שהיא מדרגת חיה (שבת).

 

מי ברא אלה דאליהו- דף יט מלכות הופכת למחשבה אמונית כשעולה לבינה

מחשבה- חשבון שנעשה על גילוי האור ושיכול להתקיים רק באור חוזר המלביש

 

 

הבינה  היא המגלה את החכמה ולכן נקראת מחשבה (היא הנקבה לחכמה ולכן נקראת על שמו)

מי ברא אלה דאליהו- דף יט- בינה נקראת מחשבה, כי היא נקבה לחכמה שמגלה את החכמה

 

לעיתים מכונה החכמה ע"ש הזכר ולפעמים ע"ש הנקבה

ולכן אין הבינה נקראת מחשבה אלא בהיותה בחינת ראש ביחד עם החכמה, ואז הבינה היא מחשבה רק בזווג פב"פ עם החכמה, אבל  כשהמלכות עלתה לבינה, ניתן אפשרות למלכות להיות מחשבה עליונה(כי היא המגלה את החכמה)

 לפעמים הבינה היא נקבה לחכמה, ולפעמים המלכות (שעלתה לנקבי עיניים)  היא הנקבה לחכמה
 מי ברא אלה דאליהו- דף יט- בזוהר לפעמים בינה נקראת מחשבה ולפעמים מלכות שעלתה לבינה נקראת מחשבה


 

 

מי ברא אלה דאליהו- דף יט התחתון צריך לייצר שותפות מצד עצמו עם העליון

 

שם המאמר: "מי ברא אלה"

מדרגת המ"י (ישסו"ת), היא זו שבראה את אלה (זו"ן), והיא המקום ממנו נחצב האני של האדם (הרצון), דהיינו מהמקום האמוני.

אומר הזוה"ק שאם אדם יחזור להתחבר למקום האמונה, אזי תהיה לו רפואה ובאם לא יחזור להתחבר למקום האמונה אזי יגיע לאבדון, דהיינו לאנדרלמוסייה נפשית.

לכן עצם הידיעה בכך שהאדם נברא מהבורא, שלבחינתנו מיוצג בשם מ"י שהוא הכלל של האדם, מחייבת אותו להתכופף לבורא על פי החוק שכל פרט כפוף לכלל בו הוא נמצא.

ולכן אם האדם יסכים לכפוף את עצמו לאמונה זו, הנקראת מ"י אזי יוכל לצאת מהגלות ובזו האמונה ישיג את רפואתו, ולסוף גם יוכל להגיע למדרגת האהבה הנקראת מ"ה.

וזאת מחמת שלא ניתן להגיע לאהבה טרם הקדים את בחינת חפץ חסד, שהיא מדרגת האמונה, שאם יהפוך האדם את הסדר אזי יפול לאנוכיות.

לכן על האדם מוטל להקדים את מדרגת האמונה שהיא בחינת חפץ חסד, שרק באופן הזה יוכל לממש את האהבה.

 

שרטוטים מתוך השיעור:

תודעת אמת  (האמונה ) מקשרת  בין  הראש ( עולמות עליונים -אינסופיות)- לגוף- לעולם הזה- המעלים את האמת

מי ברא אלה- דף יז השקפה- ראש, תודעה עולם

מהי רפואה?
אם תחבר את הגוף (הסופיות) למדרגת מי, לנשמה, לישסו"ת, לאינסופיות- תזכה לרפואה

ר"פ- אותיות סופיות- מנצפ"ך- המייצגים את הסופיות, את הגוף

א-  אות א' - היא  מייצגת את אלופו של עולם, את אינסוף - אות הא' מצויורת  כאות ו'  (אלכסון ) עם שתי יודין (מעל ומתחת) -סה"כ בגימטריא=  6+ 10+ 10= 26 שם הוי"ה

הרפואה תבוא אם נחבר את הסופיות( - אותויות "פ"ר=גוף)   לאות א'- אלופו של עולם- לאינסופיות,  מדרגת "מי" - מדרגת נשמה , האמונה, מדרגת ישסו"ת

-ימי ברא אלה- דף יז השקפה מה זה רפואה- אם תתחבר ל-מי לנשמה לישסות לאינסופיות

 

מי ברא אלה
מי ברא אלה דף יז השקפה- אם תאמין ב-מי תגיע למדרגת נשמה לשלמות

.

.

.

 

 

 

.

.

 

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "מי ברא אלה"

מדרגת המ"י (ישסו"ת), היא זו שבראה את אלה (זו"ן), והיא המקום ממנו נחצב האני של האדם (הרצון), דהיינו מהמקום האמוני.

אומר הזוה"ק שאם אדם יחזור להתחבר למקום האמונה, אזי תהיה לו רפואה ובאם לא יחזור להתחבר למקום האמונה אזי יגיע לאבדון, דהיינו לאנדרלמוסייה נפשית.

לכן עצם הידיעה בכך שהאדם נברא מהבורא, שלבחינתנו מיוצג בשם מ"י שהוא הכלל של האדם, מחייבת אותו להתכופף לבורא על פי החוק שכל פרט כפוף לפרט בו הוא נמצא.

ולכן אם האדם יסכים לכפוף את עצמו לאמונה זו, הנקראת מ"י אזי יוכל לצאת מהגלות ובזו האמונה ישיג את רפואתו, ולסוף גם יוכל להגיע למדרגת האהבה הנקראת מ"ה.

וזאת מחמת שלא ניתן להגיע לאהבה טרם הקדים את בחינת חפץ חסד, שהיא מדרגת האמונה, שאם יהפוך האדם את הסדר אזי יפול לאנוכיות.

לכן על האדם מוטל להקדים את מדרגת האמונה שהיא בחינת חפץ חסד, שרק באופן הזה יוכל לממש את האהבה.

שרטוטים מתוך השיעור:

..

מי ברא אלה- דף יז יח- שתי עליות באצילות

מדרגת  ישסו"ת היא   מדרגת "מי" מדרגת נשמה- המתקנת חוסר  אמונה, עבודה זרה.    אמונה-  היא תודעת אמת המקשרת 
בין הראש (עולמות עליונים) לגוף  (העולם הזה) , חוסר  אמונה גורם לעבודה זרה, ועל זה נלחם אברהם אבינו- כנגד העבודה הזרה. 
מדרגת "מי" היא כנגד השאלה  של  פרעה "מי ה' אשר אשמע בקולו", כנגד עבודה זרה, שבעטיה של חוסר  אמונה, קרי עבודה זרה חרב בית מקדש הראשון. 

מדרגת מ"ה- היא מדרגה של אהבה-  המתקנת את האנוכיות,  והיא כנגד השאלה " מה העבודה הזאת לכם?"-  ולכן בגלל האנוכיות ,
 בגלל שנאת החינם חרב בית המקדש השני
ולכן כאשר פוגמים בשאלות  המייצגות את מ"י ומ"ה- שהם כנגד עבודה זרה (פגם ב-מ"י) ושנאת חינם (פגם ב-מ"ה) - חרבו שתי בתי מקדשנו,
 והתיקון לכך   הוא אמונה (כנגד מ"י)  ואהבת חינם (כנגד מ"ה).

אי אפשר להגיע לאהבה, ללא מדרגת היראה, האמונה

מי ברא אלה- ישסות הוא בריאה ביחס א-א

 

 

 

מי ברא אלה- דף יז- זון עולים לישסות ונהיים כמוהם כמו מי

מי ברא אלה- דף יז- זעיר אנפין מקצה לקצה ומסוף העולם עד סופו -ממלכות עד בינה-ישסות




..

 

..

 

..

 

..

 

.

 

 

בשיעור הקודם נלמדה נקודה מאוד חשובה, שבה נשאלה השאלה להיכן  אנו מתבקשים להעלות את השאלות שלנו וראינו ב' חלוקות בנפש האדם, המחולקת להכרה (ג"ר דבינה) ותודעה (ז"ת דבינה). 
הז"ת דבינה שנקראת פרצוף ישסו"ת זה מקום התודעה, שלשם עולה הביקוש.

הביקוש שעולה למקום התודעה הוא כזה ביקוש ששואל את השאלה מ"י, וכאשר הזו"ן, דהיינו צד הגוף, שואל את השאלה של מ"י הוא משיג תשובה של שם הוו"יה, דהיינו אמונה.
כנגד אלו השאלות שבקדושה מתעוררות שאלות שבטומאה, מתעורר פרעה בשאלות של: "מי ה' אשר אשמע בקולו", שכנגד זה בקדושה מחפש האדם מ"י זה הבורא, שזו בעצם האמונה הראשונה של האדם ושואל הזוהר האם יש להסתפק בשאלת האמונה בבורא, ומגיע למסקנה שאין די בשאלת מ"י, אלא נצרכת שאלה נוספת הנקראת מ"ה, שעל-ידי שתיהם אפשר להתגבר על הסיטרא אחרא ולהגיע לשלמות מצד מטרת הבריאה.

השאלה הראשונה שנשאלת, היא שאלה אמונית, דהיינו "מיהו הבורא" והיא הנקראת מ"י. לאחר חקירה והתלבטות רואה האדם, שיש בורא לעולם, אולם עדיין נותר ספק גדול מצד המ"ה, דהיינו מצד הבריאה, שהרי הכל נשאר רק בבחינת אמונה, שיש בורא לעולם. והרי מצד הבורא ישנה שלמות, ואין צריך להוסיף דבר על שלמות זו. מצד עבודת האדם ישנן ב' מציאויות כנגד אלו ב' השאלות אשר באים כנגד המים הזדונים של מי המבול, ואלו הם הנקראים שאלות של מ"י ומ"ה.

מ"י זה בחינת "מי ה' אשר אשמע בקולו", ומ"ה זה בחינת "מה העבודה הזאת לכם", השאלות הללו הם הנקראים המים הזדונים של מי המבול וכנגד השאלות הללו ישנם ביקושים מצד הקדושה.
תשובת השאלה של מ"י, הוא הבורא יתברך, שהוא בבחינת אחד יחיד ומיוחד או הסיבה הראשונית, דהיינו האמונה הראשונית (מדרגת נשמה), המתקבלת בראש בבחינת "למעלה מהדעת".
מצד העבודה שאלת המ"י באה כנגד התגברות על הגאווה.

ומצד המ"ה מתעוררת שאלה מה זו האמונה המדוברת, דהיינו לאחר שהאדם הסכים לאמונה זו, הוא חוקר כיצד עליו לצאת לעבודה עם האמונה שקיבל על עצמו, והתשובה לשאלה זו היא, שעל האדם להגיע לאהבה שפירושה אושר מן האמת. 
מצד העבודה שאלת המ"ה באה כנגד התגברות על האנוכיות.

לאחר מכן אחרי שיודע האדם שצריך לקבל את זו האמונה, דהיינו לאחר שניפץ אברהם את כל הפסלים הוא רוצה לדעת מהי ההבנה שנובעת מזה, ורואה שנולד מזה יצחק, דהיינו צד הבריאה שבו יתקבל האושר.
אם כן המסקנה המתבקשת היא, שהמ"ה הוא השאלה הבאה כדי לקבל את האהבה, דהיינו שהגוף שהוא הפרטים צריך להביא אותו אל הכלל (וויתור על האנוכיות ועלייה למקום או"א לצורך זווג פנים בפנים הנקרא זווג של אהבה).
וזאת מאחר, שאין די בשאלת המ"י שמקבלים על-ידו רק מדרגת נשמה, אלא שצריך להוסיף לשאול את שאלת המ"ה, בכדי לקבל את מטרת הבריאה, שהיא האהבה.

מאמר  זוהר- מי ברא אלה- המשך

ח) ויש אחר למטה, ונקרא מ"ה. מה בין זה לזה? הראשון הסתום, שנקרא מ"י, נוהגת בו שאלה. כיוון ששאל האדם וחקר, להסתכל ולדעת ממדרגה למדרגה עד סוף כל המדרגות, המלכות, אחַר שהגיע שָמה, הוא מ"ה. שפירושו, מה ידעת, מה הסתכלת, מה חקרת, הלוא הכל סתום כבתחילה.

ביאור הדברים. הנוקבא דז"א, בהיותה עם הז"א פב"פ, נקראת גם הנוקבא בשם מ"ה, כמו הז"א. והיא נבחנת לקצה השמים שלמטה, כי היא סוף כל מדרגות ומסיימת את האצילות. ונמצא הז"א, הנקרא שמים, עומד בין הישסו"ת, הנקרא קצה השמים למעלה, ובין הנוקבא, הנקרא קצה השמים למטה.

ונאמר, כיוון ששאל האדם וחקר להסתכל. להסתכל, פירושו, הזיווג דאו"א, הנקרא הסתכלות או"א זה בזה, ע"י עלייתם לראש דא"א, שאז הבינה חוזרת לקבל הארת החכמה בשביל הזו"ן. כי אפילו ישסו"ת, הז"ת דבינה, אינם צריכים להארת החכמה לצורך עצמם, כי מבחינת עצמם דומים הז"ת דבינה אל הג"ר שלהם, ואינם נזקקים לקבל חכמה. אלא בעת שהזו"ן עולים למ"ן לישסו"ת, מתעוררים הישסו"ת בשבילם, לעלות לראש דא"א ולקבל חכמה. אבל גם הזו"ן אינם עולים למ"ן לישסו"ת, אלא רק ע"י העלאת מ"ן מבני אדם התחתונים אל הזו"ן. באופן, שנשמות בני אדם עולות למ"ן אל הזו"ן, ואז עולים הזו"ן למ"ן אל הישסו"ת, ואז עולים הישסו"ת לא"א, ונעשים שם פרצוף אחד עם או"א עילאין, ואז מסתכלים או"א זה בזה, וממשיכים חכמה בשביל הזו"ן.

וכיוון ששאל האדם, כלומר שמַעֲלה מ"ן, וחקר, כלומר שחוקר במעשיו, כדי להעלות הזו"ן לזווג או"א, להסתכל, בכדי שאו"א יסתכלו זה בזה וימשיכו חכמה. ולדעת ממדרגה למדרגה עד סוף כל המדרגות, המלכות. כי הארת החכמה, הנמשכת ע"י עליית מ"ן וזיווג, נקרא בשם ידיעה, או נקרא חכמה ע"י הדעת. כי הזו"ן העולים למ"ן, נבחנים שם לדעת לאו"א, כי הם הגורמים לזיווג שלהם. והזיווג נקרא ידיעה, מלשון, והאדם ידע את חווה אשתו.

ולדעת, פירושו, להמשיך המוחין בדעת ממדרגה למדרגה, מדעת של מדרגת או"א אל המוחין של מדרגת הז"א. עד סוף כל המדרגות, מהז"א אל הנוקבא, הנקראת סוף כל המדרגות. כי הבינה עומדת אב"א עם החכמה, להיותה רק חסדים, וחוזרת פב"פ עם החכמה רק לצורך הזו"ן.

ואחַר שהגיע שָמה הוא מ"ה. כיוון שהמוחין הגיעו שָׁמה אל הנוקבא דז"א, אז נקראת הנוקבא בשם מ"ה. המדרגה התחתונה, עולם התחתון, מלכות, נקראת מ"ה. וכתוב, מה ה' אלוקיך שואל מעימָך. אל תקרא מ"ה אלא מאה. משום שכל המדרגות עליונות בשלמותן, שהם חמישים, הם כאן במלכות, וע"כ נקראת מאה.

כי חמישים שלה, כח"ב תו"מ, שכל אחת כוללת עשר, וחמישים של בינה, הם מאה. וע"כ בינה נקראת מ"י, שהם חמישים, והמלכות מ"ה, שהוא מאה, מפני שכוללת בתוכה גם החמישים דבינה. הרי שע"כ נקרא מ"ה, להורות שכל השלמות הגדולה של המוחין ההם, באה רק אחר שהגיעו המוחין לנוקבא.

ונאמר, מ"ה ידעת, מ"ה הסתכלת, מ"ה חקרת, הלוא הכל סתום כבתחילה. המלכות נקראת מ"ה, כי אע"פ שההמשכה העליונה של חכמה נמשכת דרך מדרגות העליונות, בינה וז"א, אינה מתגלה עד שנשלמת כאן במלכות, מקום הסוף של כל המדרגות, הסוף של המשכת הכל, ועומדת בגלוי, בהארת החכמה. ואע"פ שהתגלתה יותר מכולם, היא עומדת לשאלה: מה ראית, מה ידעת? כמ"ש, כי לא ראיתם כל תמונה.

ואע"פ שכבר נמשכו לה המוחין העליונים, ע"י העלאת מ"ן, וכבר נשלמה בהן, מ"מ נוהגת בה שאלה, כמו שישסו"ת היו מטרם העלאת מ"ן. ע"כ נאמר, מה ידעת, מה הסתכלת, מה חקרת, הלוא הכל סתום כבתחילה. אשר אחַר העלאת המ"ן והמשכת המוחין, עוד הכל סתום בנוקבא, כמו מטרם העלאת מ"ן, שעומדת עוד לשאלה, העלאת מ"ן.

א"כ מה מועילים התחתונים בהעלאת מ"ן? ולמה נמשכו אליה המוחין, כיוון שאינם נגלים כלל? אל תקרא הנוקבא מ"ה, אלא מאה, מאה ברכות, שהנוקבא משפיעה לתחתונים. לפי זה איך עוד עומדת לשאלה, והכל סתום כבתחילה?

כי יש ב' מוחין דגדלות בנוקבא, הנקראים גדלות א' וגדלות ב':

בגדלות א' עולים רק או"א עילאין לראש דא"א, ולא הישסו"ת. ואע"פ שנעשו לפרצוף אחד, מ"מ נשארו ישסו"ת בגוף א"א, אלא שהתעלו למקום או"א שמקודם לכן, שמלבישים מפה עד החזה דא"א. ולפיכך מצד אחד נעשו הישסו"ת בחינת ראש א"א, שהרי נעשו פרצוף אחד עם או"א עילאין, העומדים עתה בראש א"א. וכן עלו למעלה מפרסא דחזה דא"א, ששם מאיר הראש דא"א, ע"ד שהתבאר באו"א עצמם, שהיו עומדים שם מטרם העלאת מ"ן.

ומשום זה הם משפיעים מוחין שלמים דג"ר אל הז"א, והז"א אל הנוקבא, והנוקבא נעשית מאה ברכות. כי ע"י מוחין אלו מתעלים הזו"ן ועולים למקום הישסו"ת, שמקודם העלאת מ"ן, מחזה עד הטבור דא"א. ונמצאת הנוקבא במקום אמא. וע"כ נעשית הנוקבא מאה, כמו אמא, כי בחינת מאה היא באמא, ואלפים היא באבא, והתחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.

אמנם מצד אחר, דומה הנוקבא רק לבחינת מ"י, שעומדת לשאלה, כמו ישסו"ת מטרם העלאת המ"ן והמשכת המוחין. והוא מטעם הלבשתה את מקום הישסו"ת דקטנות, מהחזה עד הטבור דא"א. ונמצאת עומדת למטה מפרסא שבתוך מעֵי א"א, שהארת ראש דא"א נפסק למעלה מפרסא זו. וע"כ מבחינה זו לא הרוויחה הנוקבא את המוחין וראש א"א, שכל העלאת המ"ן היו לזה, והכל סתום כבתחילה, כמטרם העלאת מ"ן. אמנם מבחינה אחרת, הרי הרוויחה הנוקבא בחינת אמא, כי עלתה למקום ישסו"ת, שנקרא אמא, שנעשתה מאה ברכות.

ומשום זה נבחנים אלו המוחין רק לו"ק דגדלות, כי לא תוכל לקבל בחינת ראש דגדלות, להיותה נמצאת למטה מפרסא דחזה דא"א. אבל מדרגתה עתה שווה כמו הישסו"ת בעת היותו ו"ק, מטרם העלאת מ"ן, שהיה עומד מחזה עד הטבור דא"א, שזה גדלות גדולה בשביל הנוקבא, אלא שהיא ו"ק דגדלות. אבל עוד חסר ג"ר דגדלות. והשגת ג"ר דגדלות נקרא גדלות ב' של הנוקבא.

עתה תבין למה נקראת הנוקבא בשם מ"ה. אשר בטעם הא' מבאר המוחין העליונים, שהשיגה הנוקבא, הנקראת מאה ברכות. שע"כ נאמר, אל תקרא מ"ה אלא מאה. שע"י עלייתה למקום ישסו"ת בכוח אלו המוחין. וטעם ב', כיוון שעלתה רק למקום הישסו"ת דקטנות, שהיא עומדת לשאלה, מהחזה עד הטבור דא"א, הרי גם המוחין דנוקבא דומים לגמרי כמוהו, ונעשית גם הנוקבא עומדת לשאלה, שפירושו ו"ק בלי ג"ר. אלא הרווח אמנם גדול מאוד, מפני שהוא ו"ק דאו"א עילאין, ו"ק דגדלות.

וגם כאן, שנאמר, מה ידעת, הלוא הכל סתום כבתחילה, אין הפירוש של כבתחילה, כמו שהנוקבא הייתה מטרם העלאת מ"ן. אלא כמו שהישסו"ת היו מטרם העלאת מ"ן. אבל הנוקבא הרוויחה הרבה ע"י העלאת מ"ן, שהרי קיבלה עתה בחינת אמא, מאה ברכות, אלא שהן ו"ק דגדלות. ונמצאת עוד עומדת לשאלה, כמו הישסו"ת מטרם העלאת מ"ן.

ט) על העניין הזה כתוב, מה אעידֵךְ מה אדמֶה לָך הבת ירושלים. כי כשחרב ביהמ"ק, יוצא קול ואומר, מה אעידך מה אדמה לך. כלומר, במ"ה ההוא אעידך. שבכל יום ויום העידותי בך מימים קדמונים, כמ"ש, העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ.

מה אדמה לך. באותו אופן ממש, העטרתי לך בעטרות קדושות, ועשיתי אותך ממשלה על העולם. כמ"ש, הזאת העיר, שיאמרו כלילת יופי. קראתי לך ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו.

מה אשווה לך ואנחמך. כעין שאת יושבת, כך הוא כביכול למעלה, בירושלים של מעלה. כמו שעתה אין נכנסים בך העם הקדוש בסדרים הקדושים, כך אני נשבע לך, שלא אכנס אני למעלה, עד שיכנסו בך צבאותיך למטה. וזו היא הנחמה שלך, מאחר שאני משווה לך מדרגה זו, ירושלים של מעלה, המלכות, בכל. ועתה שאת כאן, גדול כיָם שיברךְ. ואם תאמרי, שאין לך קיום ורפואה. מי יִרְפָא לך, אותה מדרגה הסתומה העליונה, הנקראת מ"י, שהכל מתקיים על ידיה, שהיא בינה, תרפאך ותקים אותך.

ביאור הדברים. חורבן ביהמ"ק היה מחמת שחטאו ישראל בעבודה זרה ולא רצו להעלות מ"ן לזיווג זו"ן, אלא שרצו להמשיך השפע לס"א, הנקרא אלוהים אחרים, שמסיבה זו נפרד הזיווג דזו"ן, והתבטלו מאה הברכות מהנוקבא, ונחרב ביהמ"ק. ושנאמר, יוצא קול ואומר, מה אעידך. שבכל יום ויום העידותי בך מימים קדמונים. אלו ו"ק דגדלות, שהנוקבא מקבלת במ"ה, נקרא ימים קדמונים. כמ"ש, כי שְׁאַל נא לימים ראשונים, ולמִקצה השמים ועד קצה השמים. ונקרא כן, להיותם ו"ק דאו"א, כי הישסו"ת הוא ז"ת דאו"א. וז' הימים של או"א הם ראשונים אל ז' הימים דזו"ן, כמ"ש, העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ. פירושו על זיווג זו"ן, הנקראים שמים וארץ, שהזהיר הכתוב לשמור ולקיים את הזיווג. ואם לא, מזהיר הכתוב, כי אָבוד תאבֵדון מַהר מעל הארץ. וכמ"ש, מ"ה אעידך, על אלו מאה ברכות הזהרתי אותך לשומרם ולעשותם, ואתה עברת עליהם, לכן התקיים בכם, כי אָבוד תאבֵדון מַהר מעל הארץ.

ונאמר, מ"ה אדמה לך, באותו אופן ממש, העטרתי לך בעטרות קדושות, ועשיתי אותך ממשלה על העולם. קראתי לך ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו. כי אלו מאה הברכות, שהנוקבא מקבלת מהז"א בזיווג. שמ"ה, הן בעלייתם לישסו"ת, ונעשה ז"א לבחינת ישראל סבא, והנוקבא נעשתה לבחינת תבונה. ואז נעשים האורות שלה מאה ברכות, כמו האורות דתבונה. וע"ז כתוב, כעיר שחוברה לה יחדיו. כי הנוקבא, הנקראת עיר, התחברה עם התבונה יחדיו, ונעשתה הנוקבא לבחינת התבונה. והיא מקבלת משם המוחין דתבונה, הנקרא עטרות קדושות, ואז נקרא כלילת יופי משׂושׂ כל הארץ, ומקבלת ממשלה על העולם.

ושנאמר, מ"ה אשווה לך ואנחמך. כעין שאת יושבת, כך הוא כביכול למעלה, בירושלים של מעלה. כלומר, שבסיבת חטאם של ישראל, שנחרב ביהמ"ק ונגלו מעל אדמתם, גרמו בזה גם פירוד לנוקבא, כי ט"ס התחתונות שלה נפלו לקליפות, והיא חזרה לנקודה תחת היסוד. וכמ"ש, מ"י ירפא לך, אם ישובו בני ישראל בתשובה, ויתקנו מעשיהם, ויעלו מ"ן לזו"ן. הנה אז שוב יימשכו המוחין עילאין אל הזו"ן, ושוב תעלה הנוקבא לישסו"ת, הנקרא מ"י, ואז תהיה לך רפואה.

יוד) מ"י קצה השמים. מ"י, קצה השמים למעלה, ישסו"ת. מ"ה, קצה השמים למטה, המלכות. וזה ירש יעקב, ז"א, המבריח מן הקצה אל הקצה. מן הקצה הראשון, מ"י, עד הקצה האחרון, מ"ה. משום שעומד באמצע בין ישסו"ת למלכות. וע"כ כתוב, מי ברא אלה. ישסו"ת, מ"י, בראו את ז"א ומלכות, אל"ה.

ביאור הדברים. היה לו לכתוב, מראש השמים ועד קצה השמים. ולמה אומר, מקצה ועד קצה, מסוף עד סוף? אלא נאמר, מ"י קצה השמים למעלה, ישסו"ת, שעומד לשאלה, הוא המלביש מהחזה עד הטבור דא"א. מ"ה, הנוקבא שמטרם העלאת מ"ן, היא סוף כל מדרגות מחזה דז"א ולמטה. וביניהם עומד יעקב, ז"א, המתחיל להלביש ממקום הטבור דא"א עד הנוקבא.

ואז הוא מבריח מקצה דמ"י עד הקצה דמ"ה. כי המ"י מסתיים בטבור דא"א, ושם מתחיל יעקב. והנוקבא, מ"ה, עומדת בסיומו. אמנם הכתוב מדבר כבר אחַר המשכת המוחין אל הזו"ן, כמ"ש, שאַל נא לימים הראשונים, שהוא בעת שהזו"ן עולים ומקבלים המוחין דישסו"ת, הנקרא ימים ראשונים. שאז נמצא, שקצה השמים שלמטה, מ"ה, הנוקבא, עלתה והלבישה על קצה השמים למעלה, על מ"י, ישסו"ת. ונמצאים שניהם במקום אחד ממש.

וע"כ כתוב, מקצה עד הקצה, שהרי עתה נעשו שניהם בחינת קצה השמים אחד. כי הימים הראשונים מקבל הז"א, שהם ו"ק מישראל סבא, חג"ת נה"י, והנוקבא נוטלת התבונה, המלכות דבינה, הנמצאת עתה בקצה דז"א, הנקרא שמים. אלא בערך הקודם למוחין, נבחנת לראש השמים.

ויש עוד פירוש, אשר השמים שלמעלה הוא ישראל סבא, הכולל ו' הימים הראשונים, חג"ת נה"י דבינה. וקצה השמים שלמעלה הוא התבונה, המלכות דבינה. ויהיה פירוש הכתוב מהקצה של ישראל סבא, עד הקצה דז"א, הנקרא שמים שלמטה.

ועל אלו המוחין כתוב, מ"י ברא אלה, כי מ"י הוא ישסו"ת, העומד במקום בריאה דא"א, מחזה עד הטבור, למטה מפרסא שבתוך מעֵי א"א, ששם אינה מגיעה עוד הארת ראש דא"א. שע"כ נבחן לבריאה, לבַר מראש דא"א. וע"כ הוא עומד לשאלה. ונמצא אחַר שהזו"ן משיגים אלו המוחין, שהם עולים ומלבישים את המ"י הזה, ונוטלים מקומו מהחזה עד הטבור דא"א, הרי גם המוחין שלהם עתה רק בבחינת בריאה דא"א. וכמ"ש, מ"י ברא אלה, הזו"ן, נטלו מוחין דבריאה מהמ"י.

 

שרטוטים מתוך השיעור:

  • שאלת מ"י – מי השם אשר אשמע בקולו?
  • שאלה מ"ה- מה העבודה הזאת  לכם?

שאלות מי ומה- דף טז השקפה

 

 

שאלות מ"י ומ"ה כנגד ראש וגוף – בחינת אמונה ואהבה

שאלות מי ומה- בחינת אמונה ואהבה

 

שאלות מ"י ומ"ה

תשובה לשאלת מ"י- הבורא יחיד ומיוחד- הוא בחינת האמונה

תשובה לשאלת מ"ה- בחינת אהבה, להיות מאושר מהאמת

שאלה מי- אמונה, שאלה מה- אהבה-

 

כדי שתהיה הוכחה- חייב להיות ודאי ראשוני

ספק ווודאי- דף טז- השקפה

 

שאלות מ"י ומ"ה כנגד המ ים הזדונים של מי המבול

  • ןמ"י -כנגד הגאוה,-    התבטלות לרב, עשה לך רב
  • מ"ה-  אהבת חברים- קנה לך חבר

שאלות מי ומה כנגד התבטלות לרב ואהבת חברים

 

 

כאשר עונים על שאלת  המ"ה (מה העבודה הזאת לכם?)  , קונים את בחינת האהבה –  זו"ן עולים למדרגת או"א- בזווג פב:"פ-מדרגת חכמה-

זווג פבפ- זווג של אהבה- דף טז השקפה

 

 

 

 

 



שאלות מי ומה- בחינת אמונה ואהבה

..

 

 

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

 

 

בשיעור הקודם נלמדה נקודה מאוד חשובה, שבה נשאלה השאלה להיכן  אנו מתבקשים להעלות את השאלות שלנו וראינו ב' חלוקות בנפש האדם, המחולקת להכרה (ג"ר דבינה) ותודעה (ז"ת דבינה). 
הז"ת דבינה שנקראת פרצוף ישסו"ת זה מקום התודעה, שלשם עולה הביקוש.

הביקוש שעולה למקום התודעה הוא כזה ביקוש ששואל את השאלה מ"י, וכאשר הזו"ן, דהיינו צד הגוף, שואל את השאלה של מ"י הוא משיג תשובה של שם הוו"יה, דהיינו אמונה.
כנגד אלו השאלות שבקדושה מתעוררות שאלות שבטומאה, רוצה לומר שמתעורר פרעה בשאלות של: "מי ה' אשר אשמע בקולו", שכנגד זה בקדושה מחפש האדם מ"י זה הבורא, שזו בעצם האמונה הראשונה של האדם.
 
ושואל הזוהר האם יש להסתפק בשאלת האמונה בבורא, ומגיע למסקנה שאין די בשאלת מ"י, אלא נצרכת שאלה נוספת הנקראת מ"ה, שעל-ידי שתיהם אפשר להתגבר על הסיטרא אחרא ולהגיע לשלמות מצד מטרת הבריאה.
השאלה הראשונה שנשאלת, היא שאלה אמונית, דהיינו "מיהו הבורא" והיא הנקראת מ"י. לאחר חקירה והתלבטות רואה האדם, שיש בורא לעולם, אולם עדיין נותר ספק גדול מצד המ"ה, דהיינו מצד הבריאה, שהרי הכל נשאר רק בבחינת אמונה, שיש בורא לעולם. והרי מצד הבורא ישנה שלמות, ואין צריך להוסיף דבר על שלמות זו.

מצד עבודת האדם ישנן ב' מציאויות כנגד אלו ב' השאלות אשר באים כנגד המים הזדונים של מי המבול, ואלו הם הנקראים שאלות של מ"י ומ"ה.

מ"י זה בחינת "מי ה' אשר אשמע בקולו", ומ"ה זה בחינת "מה העבודה הזאת לכם", השאלות הללו הם הנקראים המים הזדונים של מי המבול וכנגד השאלות הללו ישנם ביקושים מצד הקדושה.
תשובת השאלה של מ"י, הוא הבורא יתברך, שהוא בבחינת אחד יחיד ומיוחד או הסיבה הראשונית, דהיינו האמונה הראשונית (מדרגת נשמה), המתקבלת בראש בבחינת "למעלה מהדעת".
מצד העבודה שאלת המ"י באה כנגד התגברות על הגאווה.

ומצד המ"ה מתעוררת שאלה מה זו האמונה המדוברת, דהיינו לאחר שהאדם הסכים לאמונה זו, הוא חוקר כיצד עליו לצאת לעבודה עם האמונה שקיבל על עצמו, והתשובה לשאלה זו היא, שעל האדם להגיע לאהבה שפירושה אושר מן האמת. 
מצד העבודה שאלת המ"ה באה כנגד התגברות על האנוכיות.

לאחר מכן אחרי שיודע האדם שצריך לקבל את זו האמונה, דהיינו לאחר שניפץ אברהם את כל הפסלים הוא רוצה לדעת מהי ההבנה שנובעת מזה, ורואה שנולד מזה יצחק, דהיינו צד הבריאה שבו יתקבל האושר.
אם כן המסקנה המתבקשת היא, שהמ"ה הוא השאלה הבאה כדי לקבל את האהבה, דהיינו שהגוף שהוא הפרטים צריך להביא אותו אל הכלל (וויתור על האנוכיות ועלייה למקום או"א לצורך זווג פנים בפנים הנקרא זווג של אהבה).
וזאת מאחר, שאין די בשאלת המ"י שמקבלים על-ידו רק מדרגת נשמה, אלא שצריך להוסיף לשאול את שאלת המ"ה, בכדי לקבל את מטרת הבריאה, שהיא האהבה.

מאמר זוהר:   מי ברא אלה- המשך

ח) ויש אחר למטה, ונקרא מ"ה. מה בין זה לזה? הראשון הסתום, שנקרא מ"י, נוהגת בו שאלה. כיוון ששאל האדם וחקר, להסתכל ולדעת ממדרגה למדרגה עד סוף כל המדרגות, המלכות, אחַר שהגיע שָמה, הוא מ"ה. שפירושו, מה ידעת, מה הסתכלת, מה חקרת, הלוא הכל סתום כבתחילה.

ביאור הדברים. הנוקבא דז"א, בהיותה עם הז"א פב"פ, נקראת גם הנוקבא בשם מ"ה, כמו הז"א. והיא נבחנת לקצה השמים שלמטה, כי היא סוף כל מדרגות ומסיימת את האצילות. ונמצא הז"א, הנקרא שמים, עומד בין הישסו"ת, הנקרא קצה השמים למעלה, ובין הנוקבא, הנקרא קצה השמים למטה.

ונאמר, כיוון ששאל האדם וחקר להסתכל. להסתכל, פירושו, הזיווג דאו"א, הנקרא הסתכלות או"א זה בזה, ע"י עלייתם לראש דא"א, שאז הבינה חוזרת לקבל הארת החכמה בשביל הזו"ן. כי אפילו ישסו"ת, הז"ת דבינה, אינם צריכים להארת החכמה לצורך עצמם, כי מבחינת עצמם דומים הז"ת דבינה אל הג"ר שלהם, ואינם נזקקים לקבל חכמה. אלא בעת שהזו"ן עולים למ"ן לישסו"ת, מתעוררים הישסו"ת בשבילם, לעלות לראש דא"א ולקבל חכמה. אבל גם הזו"ן אינם עולים למ"ן לישסו"ת, אלא רק ע"י העלאת מ"ן מבני אדם התחתונים אל הזו"ן. באופן, שנשמות בני אדם עולות למ"ן אל הזו"ן, ואז עולים הזו"ן למ"ן אל הישסו"ת, ואז עולים הישסו"ת לא"א, ונעשים שם פרצוף אחד עם או"א עילאין, ואז מסתכלים או"א זה בזה, וממשיכים חכמה בשביל הזו"ן.

וכיוון ששאל האדם, כלומר שמַעֲלה מ"ן, וחקר, כלומר שחוקר במעשיו, כדי להעלות הזו"ן לזווג או"א, להסתכל, בכדי שאו"א יסתכלו זה בזה וימשיכו חכמה. ולדעת ממדרגה למדרגה עד סוף כל המדרגות, המלכות. כי הארת החכמה, הנמשכת ע"י עליית מ"ן וזיווג, נקרא בשם ידיעה, או נקרא חכמה ע"י הדעת. כי הזו"ן העולים למ"ן, נבחנים שם לדעת לאו"א, כי הם הגורמים לזיווג שלהם. והזיווג נקרא ידיעה, מלשון, והאדם ידע את חווה אשתו.

ולדעת, פירושו, להמשיך המוחין בדעת ממדרגה למדרגה, מדעת של מדרגת או"א אל המוחין של מדרגת הז"א. עד סוף כל המדרגות, מהז"א אל הנוקבא, הנקראת סוף כל המדרגות. כי הבינה עומדת אב"א עם החכמה, להיותה רק חסדים, וחוזרת פב"פ עם החכמה רק לצורך הזו"ן.

ואחַר שהגיע שָמה הוא מ"ה. כיוון שהמוחין הגיעו שָׁמה אל הנוקבא דז"א, אז נקראת הנוקבא בשם מ"ה. המדרגה התחתונה, עולם התחתון, מלכות, נקראת מ"ה. וכתוב, מה ה' אלוקיך שואל מעימָך. אל תקרא מ"ה אלא מאה. משום שכל המדרגות עליונות בשלמותן, שהם חמישים, הם כאן במלכות, וע"כ נקראת מאה.

כי חמישים שלה, כח"ב תו"מ, שכל אחת כוללת עשר, וחמישים של בינה, הם מאה. וע"כ בינה נקראת מ"י, שהם חמישים, והמלכות מ"ה, שהוא מאה, מפני שכוללת בתוכה גם החמישים דבינה. הרי שע"כ נקרא מ"ה, להורות שכל השלמות הגדולה של המוחין ההם, באה רק אחר שהגיעו המוחין לנוקבא.

ונאמר, מ"ה ידעת, מ"ה הסתכלת, מ"ה חקרת, הלוא הכל סתום כבתחילה. המלכות נקראת מ"ה, כי אע"פ שההמשכה העליונה של חכמה נמשכת דרך מדרגות העליונות, בינה וז"א, אינה מתגלה עד שנשלמת כאן במלכות, מקום הסוף של כל המדרגות, הסוף של המשכת הכל, ועומדת בגלוי, בהארת החכמה. ואע"פ שהתגלתה יותר מכולם, היא עומדת לשאלה: מה ראית, מה ידעת? כמ"ש, כי לא ראיתם כל תמונה.

ואע"פ שכבר נמשכו לה המוחין העליונים, ע"י העלאת מ"ן, וכבר נשלמה בהן, מ"מ נוהגת בה שאלה, כמו שישסו"ת היו מטרם העלאת מ"ן. ע"כ נאמר, מה ידעת, מה הסתכלת, מה חקרת, הלוא הכל סתום כבתחילה. אשר אחַר העלאת המ"ן והמשכת המוחין, עוד הכל סתום בנוקבא, כמו מטרם העלאת מ"ן, שעומדת עוד לשאלה, העלאת מ"ן.

א"כ מה מועילים התחתונים בהעלאת מ"ן? ולמה נמשכו אליה המוחין, כיוון שאינם נגלים כלל? אל תקרא הנוקבא מ"ה, אלא מאה, מאה ברכות, שהנוקבא משפיעה לתחתונים. לפי זה איך עוד עומדת לשאלה, והכל סתום כבתחילה?

כי יש ב' מוחין דגדלות בנוקבא, הנקראים גדלות א' וגדלות ב':

בגדלות א' עולים רק או"א עילאין לראש דא"א, ולא הישסו"ת. ואע"פ שנעשו לפרצוף אחד, מ"מ נשארו ישסו"ת בגוף א"א, אלא שהתעלו למקום או"א שמקודם לכן, שמלבישים מפה עד החזה דא"א. ולפיכך מצד אחד נעשו הישסו"ת בחינת ראש א"א, שהרי נעשו פרצוף אחד עם או"א עילאין, העומדים עתה בראש א"א. וכן עלו למעלה מפרסא דחזה דא"א, ששם מאיר הראש דא"א, ע"ד שהתבאר באו"א עצמם, שהיו עומדים שם מטרם העלאת מ"ן.

ומשום זה הם משפיעים מוחין שלמים דג"ר אל הז"א, והז"א אל הנוקבא, והנוקבא נעשית מאה ברכות. כי ע"י מוחין אלו מתעלים הזו"ן ועולים למקום הישסו"ת, שמקודם העלאת מ"ן, מחזה עד הטבור דא"א. ונמצאת הנוקבא במקום אמא. וע"כ נעשית הנוקבא מאה, כמו אמא, כי בחינת מאה היא באמא, ואלפים היא באבא, והתחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.

אמנם מצד אחר, דומה הנוקבא רק לבחינת מ"י, שעומדת לשאלה, כמו ישסו"ת מטרם העלאת המ"ן והמשכת המוחין. והוא מטעם הלבשתה את מקום הישסו"ת דקטנות, מהחזה עד הטבור דא"א. ונמצאת עומדת למטה מפרסא שבתוך מעֵי א"א, שהארת ראש דא"א נפסק למעלה מפרסא זו. וע"כ מבחינה זו לא הרוויחה הנוקבא את המוחין וראש א"א, שכל העלאת המ"ן היו לזה, והכל סתום כבתחילה, כמטרם העלאת מ"ן. אמנם מבחינה אחרת, הרי הרוויחה הנוקבא בחינת אמא, כי עלתה למקום ישסו"ת, שנקרא אמא, שנעשתה מאה ברכות.

ומשום זה נבחנים אלו המוחין רק לו"ק דגדלות, כי לא תוכל לקבל בחינת ראש דגדלות, להיותה נמצאת למטה מפרסא דחזה דא"א. אבל מדרגתה עתה שווה כמו הישסו"ת בעת היותו ו"ק, מטרם העלאת מ"ן, שהיה עומד מחזה עד הטבור דא"א, שזה גדלות גדולה בשביל הנוקבא, אלא שהיא ו"ק דגדלות. אבל עוד חסר ג"ר דגדלות. והשגת ג"ר דגדלות נקרא גדלות ב' של הנוקבא.

עתה תבין למה נקראת הנוקבא בשם מ"ה. אשר בטעם הא' מבאר המוחין העליונים, שהשיגה הנוקבא, הנקראת מאה ברכות. שע"כ נאמר, אל תקרא מ"ה אלא מאה. שע"י עלייתה למקום ישסו"ת בכוח אלו המוחין. וטעם ב', כיוון שעלתה רק למקום הישסו"ת דקטנות, שהיא עומדת לשאלה, מהחזה עד הטבור דא"א, הרי גם המוחין דנוקבא דומים לגמרי כמוהו, ונעשית גם הנוקבא עומדת לשאלה, שפירושו ו"ק בלי ג"ר. אלא הרווח אמנם גדול מאוד, מפני שהוא ו"ק דאו"א עילאין, ו"ק דגדלות.

וגם כאן, שנאמר, מה ידעת, הלוא הכל סתום כבתחילה, אין הפירוש של כבתחילה, כמו שהנוקבא הייתה מטרם העלאת מ"ן. אלא כמו שהישסו"ת היו מטרם העלאת מ"ן. אבל הנוקבא הרוויחה הרבה ע"י העלאת מ"ן, שהרי קיבלה עתה בחינת אמא, מאה ברכות, אלא שהן ו"ק דגדלות. ונמצאת עוד עומדת לשאלה, כמו הישסו"ת מטרם העלאת מ"ן.

ט) על העניין הזה כתוב, מה אעידֵךְ מה אדמֶה לָך הבת ירושלים. כי כשחרב ביהמ"ק, יוצא קול ואומר, מה אעידך מה אדמה לך. כלומר, במ"ה ההוא אעידך. שבכל יום ויום העידותי בך מימים קדמונים, כמ"ש, העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ.

מה אדמה לך. באותו אופן ממש, העטרתי לך בעטרות קדושות, ועשיתי אותך ממשלה על העולם. כמ"ש, הזאת העיר, שיאמרו כלילת יופי. קראתי לך ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו.

מה אשווה לך ואנחמך. כעין שאת יושבת, כך הוא כביכול למעלה, בירושלים של מעלה. כמו שעתה אין נכנסים בך העם הקדוש בסדרים הקדושים, כך אני נשבע לך, שלא אכנס אני למעלה, עד שיכנסו בך צבאותיך למטה. וזו היא הנחמה שלך, מאחר שאני משווה לך מדרגה זו, ירושלים של מעלה, המלכות, בכל. ועתה שאת כאן, גדול כיָם שיברךְ. ואם תאמרי, שאין לך קיום ורפואה. מי יִרְפָא לך, אותה מדרגה הסתומה העליונה, הנקראת מ"י, שהכל מתקיים על ידיה, שהיא בינה, תרפאך ותקים אותך.

ביאור הדברים. חורבן ביהמ"ק היה מחמת שחטאו ישראל בעבודה זרה ולא רצו להעלות מ"ן לזיווג זו"ן, אלא שרצו להמשיך השפע לס"א, הנקרא אלוהים אחרים, שמסיבה זו נפרד הזיווג דזו"ן, והתבטלו מאה הברכות מהנוקבא, ונחרב ביהמ"ק. ושנאמר, יוצא קול ואומר, מה אעידך. שבכל יום ויום העידותי בך מימים קדמונים. אלו ו"ק דגדלות, שהנוקבא מקבלת במ"ה, נקרא ימים קדמונים. כמ"ש, כי שְׁאַל נא לימים ראשונים, ולמִקצה השמים ועד קצה השמים. ונקרא כן, להיותם ו"ק דאו"א, כי הישסו"ת הוא ז"ת דאו"א. וז' הימים של או"א הם ראשונים אל ז' הימים דזו"ן, כמ"ש, העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ. פירושו על זיווג זו"ן, הנקראים שמים וארץ, שהזהיר הכתוב לשמור ולקיים את הזיווג. ואם לא, מזהיר הכתוב, כי אָבוד תאבֵדון מַהר מעל הארץ. וכמ"ש, מ"ה אעידך, על אלו מאה ברכות הזהרתי אותך לשומרם ולעשותם, ואתה עברת עליהם, לכן התקיים בכם, כי אָבוד תאבֵדון מַהר מעל הארץ.

ונאמר, מ"ה אדמה לך, באותו אופן ממש, העטרתי לך בעטרות קדושות, ועשיתי אותך ממשלה על העולם. קראתי לך ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו. כי אלו מאה הברכות, שהנוקבא מקבלת מהז"א בזיווג. שמ"ה, הן בעלייתם לישסו"ת, ונעשה ז"א לבחינת ישראל סבא, והנוקבא נעשתה לבחינת תבונה. ואז נעשים האורות שלה מאה ברכות, כמו האורות דתבונה. וע"ז כתוב, כעיר שחוברה לה יחדיו. כי הנוקבא, הנקראת עיר, התחברה עם התבונה יחדיו, ונעשתה הנוקבא לבחינת התבונה. והיא מקבלת משם המוחין דתבונה, הנקרא עטרות קדושות, ואז נקרא כלילת יופי משׂושׂ כל הארץ, ומקבלת ממשלה על העולם.

ושנאמר, מ"ה אשווה לך ואנחמך. כעין שאת יושבת, כך הוא כביכול למעלה, בירושלים של מעלה. כלומר, שבסיבת חטאם של ישראל, שנחרב ביהמ"ק ונגלו מעל אדמתם, גרמו בזה גם פירוד לנוקבא, כי ט"ס התחתונות שלה נפלו לקליפות, והיא חזרה לנקודה תחת היסוד. וכמ"ש, מ"י ירפא לך, אם ישובו בני ישראל בתשובה, ויתקנו מעשיהם, ויעלו מ"ן לזו"ן. הנה אז שוב יימשכו המוחין עילאין אל הזו"ן, ושוב תעלה הנוקבא לישסו"ת, הנקרא מ"י, ואז תהיה לך רפואה.

יוד) מ"י קצה השמים. מ"י, קצה השמים למעלה, ישסו"ת. מ"ה, קצה השמים למטה, המלכות. וזה ירש יעקב, ז"א, המבריח מן הקצה אל הקצה. מן הקצה הראשון, מ"י, עד הקצה האחרון, מ"ה. משום שעומד באמצע בין ישסו"ת למלכות. וע"כ כתוב, מי ברא אלה. ישסו"ת, מ"י, בראו את ז"א ומלכות, אל"ה.

ביאור הדברים. היה לו לכתוב, מראש השמים ועד קצה השמים. ולמה אומר, מקצה ועד קצה, מסוף עד סוף? אלא נאמר, מ"י קצה השמים למעלה, ישסו"ת, שעומד לשאלה, הוא המלביש מהחזה עד הטבור דא"א. מ"ה, הנוקבא שמטרם העלאת מ"ן, היא סוף כל מדרגות מחזה דז"א ולמטה. וביניהם עומד יעקב, ז"א, המתחיל להלביש ממקום הטבור דא"א עד הנוקבא.

ואז הוא מבריח מקצה דמ"י עד הקצה דמ"ה. כי המ"י מסתיים בטבור דא"א, ושם מתחיל יעקב. והנוקבא, מ"ה, עומדת בסיומו. אמנם הכתוב מדבר כבר אחַר המשכת המוחין אל הזו"ן, כמ"ש, שאַל נא לימים הראשונים, שהוא בעת שהזו"ן עולים ומקבלים המוחין דישסו"ת, הנקרא ימים ראשונים. שאז נמצא, שקצה השמים שלמטה, מ"ה, הנוקבא, עלתה והלבישה על קצה השמים למעלה, על מ"י, ישסו"ת. ונמצאים שניהם במקום אחד ממש.

וע"כ כתוב, מקצה עד הקצה, שהרי עתה נעשו שניהם בחינת קצה השמים אחד. כי הימים הראשונים מקבל הז"א, שהם ו"ק מישראל סבא, חג"ת נה"י, והנוקבא נוטלת התבונה, המלכות דבינה, הנמצאת עתה בקצה דז"א, הנקרא שמים. אלא בערך הקודם למוחין, נבחנת לראש השמים.

ויש עוד פירוש, אשר השמים שלמעלה הוא ישראל סבא, הכולל ו' הימים הראשונים, חג"ת נה"י דבינה. וקצה השמים שלמעלה הוא התבונה, המלכות דבינה. ויהיה פירוש הכתוב מהקצה של ישראל סבא, עד הקצה דז"א, הנקרא שמים שלמטה.

ועל אלו המוחין כתוב, מ"י ברא אלה, כי מ"י הוא ישסו"ת, העומד במקום בריאה דא"א, מחזה עד הטבור, למטה מפרסא שבתוך מעֵי א"א, ששם אינה מגיעה עוד הארת ראש דא"א. שע"כ נבחן לבריאה, לבַר מראש דא"א. וע"כ הוא עומד לשאלה. ונמצא אחַר שהזו"ן משיגים אלו המוחין, שהם עולים ומלבישים את המ"י הזה, ונוטלים מקומו מהחזה עד הטבור דא"א, הרי גם המוחין שלהם עתה רק בבחינת בריאה דא"א. וכמ"ש, מ"י ברא אלה, הזו"ן, נטלו מוחין דבריאה מהמ"י.

שרטוטים :

שתי שאלות  כנגד המים הזדונים של מי המבול

שאלת מ"י – מי השם אשר אשמע בקולו?- כנגד האמונה- הבורא ית'- אחד יחיד ומיוחד

שאלה מ"ה- מה העבודה הזאת  לכם?- כנגד האהבה- צריך להיות מאושר מהאמת

שאלה מי- אמונה, שאלה מה- אהבה-

  קביעות עולם אצילות

קביעות דאצילות- דף טז

עליה ראשונה של זו"ן לישסו"ת-  שנקראת "מה"- סוד מאה ברכות, מדרגת נשמה,שרוצה לומר שהברכה בה בבחינת החסדים של בינה

עליה 1 של זון לישסות- נוקבא נקראת מה בסוד מאה ברכות

נשמות הצדקים מעלים ביקוש  נוסף

נשמות הצדקים מעלים ביקוש לזון דאצילות הנמצאים במקום ישסות

בעקבות הביקוש של נשמות הצדיקים, כל המדרגות עולות עליה  אחת נוספת (שזו עליה 2) ואז זו"ן עולים למדרגת או"א ומקבלים אור חכמה,- שהיא שבת  שבה יש הרגשת שלמות, ולכ(בשבת)  אין כבר חסרונות ושאלות- כל הכל מושלם- , (ולכן בשבת  זו"ן הם כבר לא בחינת "השאלה של "מה"  – מה העבודה הזאת לכם ?" שמבטאת חסרון.

בעליה2 זון עולים למקום או-א שהיא בחינת שבת בחינת חכמה ואז אין שאלות




..

..

..

..

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

 

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

הלימוד בא לספר איך אנו מתחילים תהליך של מעבר מחסרון לשלמות
אנו נמצאים בנקודת השקפה בעייתית שמצד אחד הבורא הוא שלם ומדבר שלם לט תצאנה פעולות בלתי שלמות ומצד שני אנו חשים שהבריאה היא דבר בלתי שלם, שהרי הבריאה היא האדם שמרגיש בחוסר שלמות.
מצד העולם רואים שלא מתקיים בו האושר וכביכול בסתירה להטבת הבורא השלמה, וכדי להסביר תופעה זו בא הזוהר להצביע על כך שיש עניין במה בהורא ברא את החסרון.

ומסביר שישנן ב' חלוקות של ראש וגוף, ראש הוא הנקרא שלמות ביחס לגוף , שהוא בחוסר שלמות באותה מערכת של ראש וגוף
ישנו מנגון שעומד בין ראש לגוף שמקשר בין זו"ן שהוא הגוף לראש שהם כח"ב.

ומבחינה השקפתית פירוש הדברים הוא, שישנו מנגון באדם ובעולם שאליו הגוף צריך להפנות את השאלה והחסרון.
הזוהר מספר לנו מהו המנגון שנוצר בעולמות כדי שיהיה מי שיקבל את השאלה.
וכן הוא באופן פרטי, דהיינו שהאדם עצמו יש לו חסרונות ושואל להיכן יעלה את בקשתו (זוגיות הרוסה, חוסר התמדה בלימוד וכו'), צריך להעלות את החסרון לפתח עיניים (מלכות דא"א דאצילות), אולם מאחר שאין בו שאלה, צריך מנגון כלשהו שיקשר בינהם.
ומסביר הזוהר אודות מנגון זה ומסביר, שאת העיינים צריך להעלות למרום, דהיינו ליראת הרוממות, שהוא הנקרא מ"י שברא את החסרונות והשאלות ואליו צריך לפנות כדי לקבל את המילוי.
פתח עיניים הוא ההשראה העליונה או הא"ס מבחינתנו, המקום הכי גבוה, האושר העליאי ביותר, לשם נושאים את העיניים כדי למקום זה.

ישנה בחינה הנקראת עתיקא הסתום, הוא נקרא גם פרצוף ישסו"ת, דהיינו מקום התודעה של האדם.
שהרי נפש האדם מתחלקת להכרה ותודעה, ההכרה (ג"ר דבינה) הוא החלק השופט שמנותק לגמרי מהאדם, זהו מצב נכון כדי ללמוד מה נכון.
ויש את מקום התודעה (ז"ת דבינה) שמכיל וחש את השאלה של הגוף (התחתון), שהיא זו שמקבלת מלמטה את השאלה, דהיינו כמו ההרגשה של מה שהראש יכול להרגיש את הגוף, ובמילים אחרות להעלות את השאלה למקום שמרגיש את השאלה.
דהיינו שהשאלה לא צריכה להיות טכנית, אלא צריכה להיות עם רגש, עם כאב על החסרון, וזה נקרא שהשאלה עולה לתודעה, ולכן השאלה עולה למקום התודעה (ז"ת דבינה) ולא למקום ההכרה (ג"ר דבינה), שזהו מקום טכני טפילוסופי שאינו מרגיש כלל את השאלה.
התודעה (ישסו"ת) היא זו שבראה את הגוף (זו"ן), שכל התפישה שלנו את הגוף תלוי בתודעה, שדרכה נשפטת המציאות על-ידי האדם.
יסוד זה חשוב כדי לדעת כיצד להעלות באופן הנכון את השאלה והחסרון, ומסביר שצריך להעלות את השאלה לצורת ההסתכלות שלנו על המציאות שזה מקום ישסו"ת שזה מה שמקשר בין הגוף להכרה העליונה וזה מה שנקשר אחר כך למודעות שיש בגוף, למודעות של אמת.

לסיום אומר הזוהר, שאותה תודעה עוזרת לשנות את ההסתכלות על המציאות, מתודעה גופנית לתודעה נשמתית, שזו בעצם התשובה לשאלה.

מאמר  זוהר "מי ברא אלה"-

ז) בראשית. רבי אלעזר פתח, שְׂאו מרום עיניכם וראו, מי ברא אֵלֶה. שְׂאו מרום עיניכם, לאיזה מקום? למקום שכל העיניים תלויות אליו. והוא פֶתח עיניים, מלכות דראש א"א. ושם תדעו, שעתיקא הסתום הזה, שנוהגת בו שאלה, ברא אלה. ומי הוא? הוא הנקרא מ"י, ז"ת דבינה, אותו הנקרא מִקצה השמים למעלה, שהכל עומד ברשותו. ובשביל שנוהגת בו שאלה, והוא בדרך סתום, שאינו מגולה, נקרא מ"י, לשון שאלה. כי למעלה ממנו, אין שאלה נוהגת שם. וקצה השמים הזה, שנוהגת שם שאלה, נקרא מ"י.

ביאור הדברים. רבי אלעזר מבאר את הפירוש של בריאת שמים וארץ שבמקרא של בראשית. כי שמים וארץ הם הכלל של ז' ימי בראשית, שהם זו"ן דאצילות. וא"כ, למה כתוב, ברא, שהיא בריאה ולא אצילות, והיה צריך לומר, האציל? והזוהר אומר, ומי הוא פתח עיניים? המלכות דראש א"א דאצילות, מכונה פתח עיניים. כי ספירת החכמה של ע"ס דראש נקראת עיניים. ואין בראש א"א אלא כ"ח בלבד. וע"כ המלכות שלו נקראת פתח עיניים, כי בפתיחתה מושפעים המוחין דחכמה מראש א"א לכל פרצופי אצילות. ע"כ נאמר, למקום שכל העיניים תלויות אליו. כי מוחין דחכמה נקרא עיניים. ואין מוחין דחכמה בכל פרצופי אצילות, זולת ע"י פתיחתה של המלכות דראש א"א.

ושם, בפתח עיניים, מלכות דראש דא"א, תדעו הסוד הזה, איך שהבינה בראה את הזו"ן. כי המילה ברא, פירושה לבַר ממדרגת אצילות. ומתוך שהבינה עצמה יצאה לבַר ממדרגת הראש דא"א, ונעשתה משום זה לבחינת בריאה בערך הראש דא"א, ע"כ היא בראה בהכרח גם את הזו"ן.

ונעשה הז"א בבחינת יצירה, כי היוצא מבחינת בריאה נקרא יצירה. והנוקבא נעשתה בחינת עשיה, כי כל היוצא מיצירה, נקרא עשיה.

אמנם אין להשוותם לבי"ע ממש שמאחורי הפרסא דאצילות. כי אלו הבינה וזו"ן עומדים למעלה מפרסא בעולם אצילות. אלא הכוונה היא בערך הראש דא"א לבד. וע"כ יש ב' מיני בי"ע:

א. בי"ע דפרודא, שנפרדו מאצילות ע"י הפרסא, שהוא הקרקע דעולם האצילות, העומדת עליהם מלמעלה.

ב. בי"ע דעולם אצילות עצמו, שהם הבינה ז"א ונוקבא שלו, שהם לבַר מהראש דא"א בלבד, ועדיין הם אצילות, אלא שהפרסא שבתוך מעֵי א"א, שבמקום החזה שלו, עומדת עליהם מלמעלה, שמשום זה הם נבדלים מראש דא"א, ונחשבים לבחינת גוף בלי ראש, כלומר, למחוסרי מוחין דחכמה, הנקרא ראש מבחינת עולם אצילות. כי בדרך כלל נבחן עולם האצילות לבחינת חכמה, של כללות ד' עולמות אבי"ע. וע"כ המחוסר חכמה נבחן שם לגוף בלי ראש.

ונאמר, שעתיקא הסתום הזה, שנוהגת בו שאלה, ברא אלה. הבינה, שיצאה מהראש דא"א, מכוח הנוקבא שעלתה לחכמה דא"א, וסיימה שם בחינת הראש דא"א, שמשום זה יצאה לבחינת בריאה וגוף דא"א, הנה היא נחלקה משום זה לשתי בחינות: ג"ר וז"ת.

כי הבינה, ממקורה בע"ס דאו"י, אין מטבעה לקבל חכמה כלל, אלא רק אור חסדים בלבד, כמ"ש, כי חפץ חסד הוא, ולא חכמה. ולפיכך אין יציאתה לגוף פוגמת בה כלל. שהרי אפילו כשנמצאת בראש א"א, אינה מקבלת ממנו חכמה. ולפיכך אין לה שום פחיתות מחמת עמידתה למטה ממלכות דראש דא"א. ונחשבת גם עתה לבחינת ראש גמור, ודומה כאילו לא יצאה כלל מהראש דא"א. והיא נתקנת באו"א עילאין, המלבישים לא"א מפה עד החזה.

ובחינה הב', ז"ת דבינה, שהן מהתכללות הזו"ן בבינה, שהם שורשים של הזו"ן הנמצאים בבינה. ולפיכך הם צריכים להארת חכמה בשביל הזו"ן. וע"כ הם נפגמו מחמת מציאותם בגוף דא"א, שנעשו למחוסרי חכמה. והם נחשבים לבריאה ולו"ק בלי ראש. ועליהם נאמר, אבא הוציא אמא לחוץ, לבַר מהראש דא"א. והם נקראים ישסו"ת, ומלבישים לא"א מחזה עד הטבור.

והבנים שלהם, זו"ן, מלבישים מטבור ולמטה דא"א, עד סיום עולם האצילות.

והפרסא שבתוך מעֵי א"א, העומדת בחזה שלו, כי היא כוח המלכות שבראש דא"א, המוציא את הז"ת דבינה לבַר מראש, ומפריעה להם מלקבל חכמה. כי אע"פ שמסך הזה עומד בפה דראש א"א, מ"מ שָׁם אינו פועל כלום, כי שם עומדים או"א עילאין, שהם בחינת הג"ר דבינה, הנחשבים עוד לבחינת ראש א"א. ונמצא כי רק במקום החזה, ממעל הז"ת דבינה, שולט כוח המסך, להוציא הז"ת דבינה, שמתחתיו לבַר מראש דא"א.

ולפיכך הג"ר דבינה, נקרא בשם עתיקא הסתום. כי הראש דא"א נקרא עתיקא. וכיון שהג"ר דבינה, אע"פ שהם מפה ולמטה דא"א, נבחנים כאילו עומדים עוד בראש דא"א, ע"כ נקראים גם הם בשם עתיקא, כמו הראש דא"א. אלא משום הימצאותם בגוף א"א, נקראים בשם עתיקא הסתום.

ונאמר, שעתיקא הסתום הזה, שנוהגת בו שאלה, ברא אלה. כלומר, רק הז"ת של עתיקא הסתום הזה, הנקרא ישסו"ת, שנוהגת בו שאלה, לקבל בתוכם את הזו"ן ע"י עליית מ"ן. כי שאלה פירושו עליית מ"ן, מלשון, שואלים על הגשמים. ואומר, שרק הז"ת דעתיקא הסתום הזה, הנקרא ישסו"ת, שהן עומדות לשאלה, לקבל מ"ן להמשכת אור החכמה, להיותן מחוסרי חכמה, שלפני זה הן נחשבות לבחינת בריאה. וע"כ ברא אלה, הזו"ן, הנקראים אלה.

ונבראו גם הם בכוחם מחוסרי ראש כמוהו. כי המילה ברא, מורה על חיסרון של ראש מבחינת אצילות. ומי הוא מ"י? הז"ת דבינה, שעומדות לשאלה, הן הנקראות מ"י. ועליהן נופלת לשון ברא, כי הן עצמן נעשו בחינת בריאה, מחמת הפרסא שבחזה דא"א, המבדילה אותן מהארת ראש דא"א.

ונאמר מִקצה השמים למעלה, שהכל עומד ברשותו. הז"ת דבינה, שנקראים ישסו"ת, ונקראים מ"י, הן בחינת קצה השמים למעלה. כי השמים הם ז"א, והוא מקבל רק מישסו"ת, הנקרא מ"י. וע"כ נקרא המ"י קצה השמים למעלה, שהכל עומד ברשותו. כי השמים והארץ, שהם זו"ן וכן הג' עולמות בי"ע התחתונים, כולם מקבלים מישסו"ת, הנקרא מ"י. וע"כ הכל עומד ברשותו.

כי למעלה ממנו, אין שאלה נוהגת שם. וקצה השמים הזה, שנוהגת שם שאלה, נקרא מ"י. כלומר, למעלה בג"ר דבינה, או"א עילאין, אין שאלה נוהגת שם, כי אינם מקבלים מ"ן להמשכת חכמה, להיותם אור חסדים ואינם מחוסרי חכמה. וע"כ אינם נקראים מ"י. גם אינם בחינת קצה השמים. כי הם אינם נזקקים לזו"ן, הצריכים להארת החכמה. ורק הז"ת, שהן ישסו"ת, שנוהגת בהם שאלה, לקבל מ"ן מהזו"ן ולעלות לראש דא"א, לקבל בשבילם הארת חכמה, ע"כ נבחנים לקצה השמים למעלה, משום שהז"א, הנקרא שמים, מקבל מהם.

שרטוטים מתוך השיעור
המילה אלה"ים- מורכבת משני  מילים: מי, אלה
בורא=  שלמות = "מי " ישסו"ת
 בריאה – חסרון, גוף  = "אלה " = זו"ן
בגלל שהבריאה  (זו"ן) היא חסרה, היא  מעלה ביקוש או תפילה (מ"ן)  אל הבורא בבחינת "מי" להשלמת החסרון
מי אלה- דף יג
 "בראשית  ברא אלקים את השמים ואת הארץ"  מדוע נאמר "בראשית ברא" ולא "בראשית האציל"? 
א"א- בראשית ,  ישסו"ת- אלקים ,  ז"א- שמים, מלכות- ארץ
בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ- דף יג
..
כיצד יתכן שבריאת שמים וארץ  (ז"א ומלכות)  לא נעשו בעולם בריאה ? אלא נבראו באצילות?

 התשובה:   בגלל צימצום ב',  בינה דאצילות  יצאה לבר (לחוץ)    מא"א, ולכן גם בתוך אצילות
 נעשתה חלוקה  לבריאה יצירה ועשייה, ולכן ישסו"ת   הנקרא אלקים  (שהוא מחזה דא"א ומטה) 
הוא בבחינת בריאה של אצילות,  והוא (ישסו"ת- אלקים)  הוליד את ז"א ומלכות שהם שמים וארץ
חלוקת אצילות לאביע- דף יג
 …
מי ברא אלה- עולם אצילות- דף יג
 …
יציאת בינה מראש אא- דף יגרט


 ...
ז"ת דבינה-פרצוף ישסו"ת מקשרים בין הראש לגוף
זת דבינה- ישסות מקשר בין ראש לגוף דף יג



.




.







.

.

.

.

.

.

.

.

.

.



.



 

מצד אחד הבורא הוא שלם ומדבר שלם לא תצאנה פעולות בלתי שלמות ומצד שני אנו חשים שהבריאה היא דבר בלתי שלם, שהרי הבריאה היא האדם שמרגיש בחוסר שלמות. ישנן ב' חלוקות של ראש וגוף, ראש הוא הנקרא שלמות ביחס לגוף , שהוא בחוסר שלמות באותה מערכת של ראש וגוף. ישנו מנגנון שעומד בין ראש לגוף שמקשר בין זו"ן (ז"א ומלכות, שמים וארץ) שהוא הגוף לראש שהם כח"ב.  מבחינה השקפתית פירוש הדברים הוא, שישנו מנגנון באדם ובעולם שאליו הגוף צריך להפנות את השאלה והחיסרון. הזוהר מספר לנו מהו המנגנון שנוצר בעולמות כדי שיהיה מי שיקבל את השאלה. את העיניים צריך להעלות למרום, דהיינו ליראת הרוממות, שהוא הנקרא מ"י שברא את החסרונות והשאלות ואליו צריך לפנות כדי לקבל את המילוי.

צריך לעלות את השאלה לצורת ההסתכלות שלנו על המציאות שזה מקום ישסו"ת, שזה מה שמקשר בין הגוף להכרה העליונה וזה מה שנקשר אחר כך למודעות שיש בגוף, למודעות של אמת. אותה תודעה (ישסו"ת) עוזרת לשנות את ההסתכלות שלנו על המציאות, מתודעה גופנית לתודעה נשמתית, שזו גם בעצם התשובה לשאלה שעלתה.


 

הלימוד בא לספר איך אנו מתחילים תהליך של מעבר מחסרון לשלמות
אנו נמצאים בנקודת השקפה בעייתית שמצד אחד הבורא הוא שלם ומדבר שלם לא תצאנה פעולות בלתי שלמות ומצד שני אנו חשים שהבריאה היא דבר בלתי שלם, שהרי הבריאה היא האדם שמרגיש בחוסר שלמות.
מצד העולם רואים שלא מתקיים בו האושר וכביכול בסתירה להטבת הבורא השלמה, וכדי להסביר תופעה זו בא הזוהר להצביע על כך שיש עניין במה בהורא ברא את החסרון.

ומסביר שישנן ב' חלוקות של ראש וגוף, ראש הוא הנקרא שלמות ביחס לגוף , שהוא בחוסר שלמות באותה מערכת של ראש וגוף
ישנו מנגון שעומד בין ראש לגוף שמקשר בין זו"ן (ז"א ומלכות, שמים וארץ) שהוא הגוף לראש שהם כח"ב. (כתר, חכמה בינה)

ומבחינה השקפתית פירוש הדברים הוא, שישנו מנגנון באדם ובעולם שאליו הגוף צריך להפנות את השאלה והחסרון.
הזוהר מספר לנו מהו המנגנון שנוצר בעולמות כדי שיהיה מי שיקבל את השאלה.
וכן הוא באופן פרטי, דהיינו שהאדם עצמו יש לו חסרונות ושואל להיכן יעלה את בקשתו (זוגיות הרוסה, חוסר התמדה בלימוד וכו'), צריך להעלות את החסרון לפתח עיניים (מלכות דא"א דאצילות), אולם מאחר שאין בו שאלה, צריך מנגנון כיניים כלשהו שיקשר בינהם.
ומסביר הזוהר אודות מנגנון זה ומסביר, שאת העיינים צריך להעלות למרום, דהיינו ליראת הרוממות, שהוא הנקרא מ"י שברא את החסרונות והשאלות ואליו צריך לפנות כדי לקבל את המילוי.
פתח עיניים הוא ההשראה העליונה או הא"ס מבחינתנו, המקום הכי גבוה, האושר העילאי ביותר, לשם נושאים את העיניים כדי למקום זה.

ישנה בחינה הנקראת עתיקא הסתום, הוא נקרא גם פרצוף ישסו"ת, דהיינו מקום התודעה של האדם.
שהרי נפש האדם מתחלקת להכרה ותודעה, ההכרה (ג"ר דבינה) הוא החלק השופט שמנותק לגמרי מהאדם, זהו מצב נכון כדי ללמוד מה נכון.
ויש את מקום התודעה (ז"ת דבינה) שמכיל וחש את השאלה של הגוף (התחתון), שהיא זו שמקבלת מלמטה את השאלה, דהיינו כמו ההרגשה של מה שהראש יכול להרגיש את הגוף, ובמילים אחרות להעלות את השאלה למקום שמרגיש את השאלה.
דהיינו שהשאלה לא צריכה להיות טכנית, אלא צריכה להיות עם רגש, עם כאב על החסרון, וזה נקרא שהשאלה עולה לתודעה, ולכן השאלה עולה למקום התודעה (ז"ת דבינה) ולא למקום ההכרה (ג"ר דבינה), שזהו מקום טכני ופילוסופי שאינו מרגיש כלל את השאלה.
התודעה (ישסו"ת) היא זו שבראה את הגוף (זו"ן), שכל התפישה שלנו את הגוף תלוי בתודעה, שדרכה נשפטת המציאות על-ידי האדם.
יסוד זה חשוב כדי לדעת כיצד להעלות באופן הנכון את השאלה והחסרון, ומסביר שצריך להעלות את השאלה לצורת ההסתכלות שלנו על המציאות שזה מקום ישסו"ת שזה מה שמקשר בין הגוף להכרה העליונה וזה מה שנקשר אחר כך למודעות שיש בגוף, למודעות של אמת.

לסיום אומר הזוהר, שאותה תודעה עוזרת לשנות את ההסתכלות על המציאות, מתודעה גופנית לתודעה נשמתית, שזו בעצם התשובה לשאלה.

מאמר  זוהר "מי ברא אלה"-

יז) בראשית. רבי אלעזר פתח, שְׂאו מרום עיניכם וראו, מי ברא אֵלֶה. שְׂאו מרום עיניכם, לאיזה מקום? למקום שכל העיניים תלויות אליו. והוא פֶתח עיניים, מלכות דראש א"א. ושם תדעו, שעתיקא הסתום הזה, שנוהגת בו שאלה, ברא אלה. ומי הוא? הוא הנקרא מ"י, ז"ת דבינה, אותו הנקרא מִקצה השמים למעלה, שהכל עומד ברשותו. ובשביל שנוהגת בו שאלה, והוא בדרך סתום, שאינו מגולה, נקרא מ"י, לשון שאלה. כי למעלה ממנו, אין שאלה נוהגת שם. וקצה השמים הזה, שנוהגת שם שאלה, נקרא מ"י.

ביאור הדברים. רבי אלעזר מבאר את הפירוש של בריאת שמים וארץ שבמקרא של בראשית. כי שמים וארץ הם הכלל של ז' ימי בראשית, שהם זו"ן דאצילות. וא"כ, למה כתוב, ברא, שהיא בריאה ולא אצילות, והיה צריך לומר, האציל? והזוהר אומר, ומי הוא פתח עיניים? המלכות דראש א"א דאצילות, מכונה פתח עיניים. כי ספירת החכמה של ע"ס דראש נקראת עיניים. ואין בראש א"א אלא כ"ח בלבד. וע"כ המלכות שלו נקראת פתח עיניים, כי בפתיחתה מושפעים המוחין דחכמה מראש א"א לכל פרצופי אצילות. ע"כ נאמר, למקום שכל העיניים תלויות אליו. כי מוחין דחכמה נקרא עיניים. ואין מוחין דחכמה בכל פרצופי אצילות, זולת ע"י פתיחתה של המלכות דראש א"א.

ושם, בפתח עיניים, מלכות דראש דא"א, תדעו הסוד הזה, איך שהבינה בראה את הזו"ן. כי המילה ברא, פירושה לבַר ממדרגת אצילות. ומתוך שהבינה עצמה יצאה לבַר ממדרגת הראש דא"א, ונעשתה משום זה לבחינת בריאה בערך הראש דא"א, ע"כ היא בראה בהכרח גם את הזו"ן.

ונעשה הז"א בבחינת יצירה, כי היוצא מבחינת בריאה נקרא יצירה. והנוקבא נעשתה בחינת עשיה, כי כל היוצא מיצירה, נקרא עשיה.

אמנם אין להשוותם לבי"ע ממש שמאחורי הפרסא דאצילות. כי אלו הבינה וזו"ן עומדים למעלה מפרסא בעולם אצילות. אלא הכוונה היא בערך הראש דא"א לבד. וע"כ יש ב' מיני בי"ע:

א. בי"ע דפרודא, שנפרדו מאצילות ע"י הפרסא, שהוא הקרקע דעולם האצילות, העומדת עליהם מלמעלה.

ב. בי"ע דעולם אצילות עצמו, שהם הבינה ז"א ונוקבא שלו, שהם לבַר מהראש דא"א בלבד, ועדיין הם אצילות, אלא שהפרסא שבתוך מעֵי א"א, שבמקום החזה שלו, עומדת עליהם מלמעלה, שמשום זה הם נבדלים מראש דא"א, ונחשבים לבחינת גוף בלי ראש, כלומר, למחוסרי מוחין דחכמה, הנקרא ראש מבחינת עולם אצילות. כי בדרך כלל נבחן עולם האצילות לבחינת חכמה, של כללות ד' עולמות אבי"ע. וע"כ המחוסר חכמה נבחן שם לגוף בלי ראש.

ונאמר, שעתיקא הסתום הזה, שנוהגת בו שאלה, ברא אלה. הבינה, שיצאה מהראש דא"א, מכוח הנוקבא שעלתה לחכמה דא"א, וסיימה שם בחינת הראש דא"א, שמשום זה יצאה לבחינת בריאה וגוף דא"א, הנה היא נחלקה משום זה לשתי בחינות: ג"ר וז"ת.

כי הבינה, ממקורה בע"ס דאו"י, אין מטבעה לקבל חכמה כלל, אלא רק אור חסדים בלבד, כמ"ש, כי חפץ חסד הוא, ולא חכמה. ולפיכך אין יציאתה לגוף פוגמת בה כלל. שהרי אפילו כשנמצאת בראש א"א, אינה מקבלת ממנו חכמה. ולפיכך אין לה שום פחיתות מחמת עמידתה למטה ממלכות דראש דא"א. ונחשבת גם עתה לבחינת ראש גמור, ודומה כאילו לא יצאה כלל מהראש דא"א. והיא נתקנת באו"א עילאין, המלבישים לא"א מפה עד החזה.

ובחינה הב', ז"ת דבינה, שהן מהתכללות הזו"ן בבינה, שהם שורשים של הזו"ן הנמצאים בבינה. ולפיכך הם צריכים להארת חכמה בשביל הזו"ן. וע"כ הם נפגמו מחמת מציאותם בגוף דא"א, שנעשו למחוסרי חכמה. והם נחשבים לבריאה ולו"ק בלי ראש. ועליהם נאמר, אבא הוציא אמא לחוץ, לבַר מהראש דא"א. והם נקראים ישסו"ת, ומלבישים לא"א מחזה עד הטבור.

והבנים שלהם, זו"ן, מלבישים מטבור ולמטה דא"א, עד סיום עולם האצילות.

והפרסא שבתוך מעֵי א"א, העומדת בחזה שלו, כי היא כוח המלכות שבראש דא"א, המוציא את הז"ת דבינה לבַר מראש, ומפריעה להם מלקבל חכמה. כי אע"פ שמסך הזה עומד בפה דראש א"א, מ"מ שָׁם אינו פועל כלום, כי שם עומדים או"א עילאין, שהם בחינת הג"ר דבינה, הנחשבים עוד לבחינת ראש א"א. ונמצא כי רק במקום החזה, ממעל הז"ת דבינה, שולט כוח המסך, להוציא הז"ת דבינה, שמתחתיו לבַר מראש דא"א.

ולפיכך הג"ר דבינה, נקרא בשם עתיקא הסתום. כי הראש דא"א נקרא עתיקא. וכיון שהג"ר דבינה, אע"פ שהם מפה ולמטה דא"א, נבחנים כאילו עומדים עוד בראש דא"א, ע"כ נקראים גם הם בשם עתיקא, כמו הראש דא"א. אלא משום הימצאותם בגוף א"א, נקראים בשם עתיקא הסתום.

ונאמר, שעתיקא הסתום הזה, שנוהגת בו שאלה, ברא אלה. כלומר, רק הז"ת של עתיקא הסתום הזה, הנקרא ישסו"ת, שנוהגת בו שאלה, לקבל בתוכם את הזו"ן ע"י עליית מ"ן. כי שאלה פירושו עליית מ"ן, מלשון, שואלים על הגשמים. ואומר, שרק הז"ת דעתיקא הסתום הזה, הנקרא ישסו"ת, שהן עומדות לשאלה, לקבל מ"ן להמשכת אור החכמה, להיותן מחוסרי חכמה, שלפני זה הן נחשבות לבחינת בריאה. וע"כ ברא אלה, הזו"ן, הנקראים אלה.

ונבראו גם הם בכוחם מחוסרי ראש כמוהו. כי המילה ברא, מורה על חיסרון של ראש מבחינת אצילות. ומי הוא מ"י? הז"ת דבינה, שעומדות לשאלה, הן הנקראות מ"י. ועליהן נופלת לשון ברא, כי הן עצמן נעשו בחינת בריאה, מחמת הפרסא שבחזה דא"א, המבדילה אותן מהארת ראש דא"א.

ונאמר מִקצה השמים למעלה, שהכל עומד ברשותו. הז"ת דבינה, שנקראים ישסו"ת, ונקראים מ"י, הן בחינת קצה השמים למעלה. כי השמים הם ז"א, והוא מקבל רק מישסו"ת, הנקרא מ"י. וע"כ נקרא המ"י קצה השמים למעלה, שהכל עומד ברשותו. כי השמים והארץ, שהם זו"ן וכן הג' עולמות בי"ע התחתונים, כולם מקבלים מישסו"ת, הנקרא מ"י. וע"כ הכל עומד ברשותו.

כי למעלה ממנו, אין שאלה נוהגת שם. וקצה השמים הזה, שנוהגת שם שאלה, נקרא מ"י. כלומר, למעלה בג"ר דבינה, או"א עילאין, אין שאלה נוהגת שם, כי אינם מקבלים מ"ן להמשכת חכמה, להיותם אור חסדים ואינם מחוסרי חכמה. וע"כ אינם נקראים מ"י. גם אינם בחינת קצה השמים. כי הם אינם נזקקים לזו"ן, הצריכים להארת החכמה. ורק הז"ת, שהן ישסו"ת, שנוהגת בהם שאלה, לקבל מ"ן מהזו"ן ולעלות לראש דא"א, לקבל בשבילם הארת חכמה, ע"כ נבחנים לקצה השמים למעלה, משום שהז"א, הנקרא שמים, מקבל מהם.

שרטוטים מתוך השיעור

 הגוף הוא חוסר שלמות, והראש הוא שלמות, איך נקשר בינהם? כיצד הגוף ישלים את חסרונותיו?

מה יקשר בין ראש לגוף- דף יג

פקיחו דעיניין- נקודת  מלכות דא"א  זה  המקום  של החכמה, של השלמות,  היא השראה העליונה שלשם עיננו נישאות לבקש  כל  צרכינו ומשאלותינו
פקיחו דעיניין- ההשראה העליונה

שלמות וחוסר שלמות- דף יג השקפה

 מתחת  לחכמה דאצילות - נקודת פקיחו  דעיניין- נמצאת הבינה שהיא אמצעי ביניים  לקישור הגוף (כל החסרונות) אל הראש(לחכמה
הבינה .מחולקת לג"ר דבינה וז"ת דבינה. 

ג"ר דבינה- בינה נקראת  הכרה (אמת מוחלטת - שלמות) , וז"ת דבינה- או ישסו"ת  נקרא תודעה, והוא  המקום שהראש מרגיש את הגוף, 
 החסרונות שבגוף, את כל כאבינו , תודעה  הוא המקום שאנו נותנים פירוש למציאות שאנו חוווים

התודעה (ז"ת דבינה)  מקשרת בין החסרונות שבגוף  (ז"א ומלכות)  אל  ההכרה העליונה שבראש (ג"ר דבינה)
 
 תודעה- ישסות- דף יג השקפה
ז"א נקרא שמים, ארץ נקראת מלכות (הפ מצויים בגוף- במקום חוסר  שלמות).  קצה השמיים (נמצא  בראש- מעל השמים הנמצאים בגוף) 
- קצה השמיים נקרא גם אלקים-  או ז"ת דבינה או ישסו"ת  והוא המקום שאליו מעלים את כל הבקשות מהגוף- 
 גדי להשלים את חוסר השלמות והחסרונות  שמרגישים בגוף

קצה השמים- מקום שמעלים את השאלות

..

..

..

..

.

….

..