ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "דטעין חמרי"

"בלכת האדם אל עבר השלמות אין מניעות"
בשיעור זה אנו ממשיכים את מאמר "דטעין חמרי", המתאר אותם המציאויות הנקראות בפני האדם המהלך בדרך ה', ככאלה העוצרים כביכול את אופן התקדמותו.
הזוה"ק מתאר אותם המדרגות אליהם זכו רבי אלעזר ורבי אבא כאמצעי ולא כמטרה, המאפשר לאדם את מקום העבודה, באופן שכל אימת שזוכה למדרגה גבוהה כלשהי אל לו לחשוש שמא אינו ראוי לכך.
בת קול מבשרת לרבי אלעזר ורבי אבא, שהם אנשים גדולים אשר יש בהם ב' מיני כוחות, לדחיית האור בבחינת "בינה וחסדים" וכן לראות ביראת הרוממות לבטל הקליפות.
מדרגת הבינה דס"ג, היא אותה התבונה [בחינת 'ז"ת דבינה'] שבאדם המסוגלת לחלק את הרעיון, בכדי לראותו דרך גווניו [בחינת ז"א]. מציאות זו מאפשרת לאדם להלחם על הרעיון המייצג את הכלל, דרך אותם הגוונים המדוברים, המייצגים את הפרטים, ובכך להגיע למדרגות גדולות.
בשורה זו מפילה תמיהה אודות עצירתם של רבי אלעזר ורבי אבא, מהילוכם בדרך, שהרי עליהם נאמר: "הכנסו לקדושה ותהיו כאסופה אחת לשם שמים, ומדוע אתם בורחים מהמדרגה?!".
ולאחר מכן יצא קול המבקש מרבי אלעזר ורבי אבא להעלות מ"ן וביקוש מצד ב' המדרגות המאוחדות הנזכרות לעיל, אולם המה נחפזו להשיג המדרגות ולא שמעו מאומה, אמנם לא הייתה זו אלא תבוסה רגעית שלאחריה יצאו רבי אלעזר ורבי אבא מן ההר, דהיינו מן ההרהור, כדי להמשיך להלך בדרך ה' [בחינת ז"ת דעתיק המאיר לעולמות בכדי להקנות להם הכוח לברר מחדש המסך דס"ג, דאז ישוב הב"ן להיות ס"ג ויוכלו להעלות מ"ן, כלומר שיהיה להם רצון להעלות מ"ן מחדש].
כל התהליך המדובר לעיל בא לתאר לאדם מצד עבודת נפשו, אשר יש ביכולתו להתקדם באם ידע שהוא מסוגל לכך, על אף שאין ביכולת זו בכדי להכריע את התקדמותו, שהרי הבורא יתברך הוא אשר קובע את אופן התקדמותו של האדם, אולם הבעת נכונות זו מצד האדם מורה על ההשתדלות, אותה מבקש הבורא מן האדם העצור בלכתו בדרך ה' מחשש — שמא אינו ראוי לכך.
הבעת נכונות זו למסוגלותו של האדם להתקדם בדרך ה', מעלה את סיכוייו להתקדם בדרך, עשרות מונים, אם לא היה מביע נכונות זו.
ממשיך הזוה"ק לספר אודות קבלתם של רבי אלעזר ורבי אבא, את עניין שבירת הקליפות המיוצגות בבחינת "הארזים", אשר עמדו להם — לעוצרם בדרך הקודש, זאת בכדי שיוודע האדם לכך, שאין מציאות עימה "אינו יכול" להתמודד בוויתור על הגאווה, אמנם ישנה מציאות בה "אינו רוצה" להתמודד בוויתור על הגאווה.
בהמשך מציג הזוה"ק את פגישתם של רבי אלעזר ורבי אבא ברבי בשמעון בר יוחאי, המתראה להם כמדרגת חיה, ומתאר להם ברוח קדשו אותם החוויות שעברו יחד עם זקן אחד אשר הילך אחריהם להוליכם אל מדרגת הכתר, בכך ששילח להם את ב' המסכים [בחינת 'כתרים'] הנזכרים לעיל.
על זאת אומר להם רבי יוסי: "יפה אמרתם שחכם עדיף מנביא", כלומר שאל להם לפחד מלראות עצמם במדרגה הגבוהה יותר מזו של משה רבינו.
לאחר מכן שם רבי אלעזר ראשו בין ברכי אביו, לספר לו אותו המעשה, בכדי לעורר ההרגש והגעגוע למדרגה ממנה נסתלק, אשר יהווה העלאת מ"ן וביקוש אל נה"י דרבי שמעון בר יוחאי שבבחינת "מדרגת חיה", אשר יש ביכולתו לבקש את מדרגת היחידה.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "דטעין חמרי"

"מה רב טובך אשר צפנת"
למדנו, שכל האור שצפן הקב"ה לצדיקים לעתיד לבוא, שהוא האור של בראשית — ניתן ואף צריך להתגעגע לקבלו. זה יוצר את האפשרות לאדם להתקדם בעולמו הרוחני, כדי להגיע למציאות שמקבל את האור הגדול הזה בגן עדן העליון. ובכל זאת, הצדיקים הגמורים שהגיעו לגן עדן העליון יכולים לקבל הארה זו, אמנם לא כל אחד. בזמן התיקון, לא כל אחד יכול להגיע למציאות זו, אלא מעטים כגון בניהו בן יהוידע ורב המנונא סבא, בהם חזו רבי אלעזר ורבי חייא. על יחיד סגולה אלו אמר רשב"י: "ראיתי בני עליה והם מועטים". לכלל העם, לא תהיה אפשרות באופן רגיל להשיג מדרגה זו, עד שלא יגיע זמן ביאת משיח וגילוי מדרגת יחידה.

נשאלת השאלה, האם אפשר להגיע לאושר המוחלט הזה, או לא? מספר לנו הזוהר, שאנו יכולים לגעת באושר זה לעתים, אך לא לזכות בו באופן קבוע. אסור להישאר במקום מופשט זה, אלא יש לחזור ולהמשיך לעשות את העבודה — לוותר על הגאווה, לקיים תורה ומצוות וכו', ואילו הזכייה במקום זה תהיה רק מפעם לפעם. אולם הדרך לזכות באור זה, היא ע"י קניית לבוש דחסדים להלביש את החכמה.

אם אדם הולך בעיקשות בעבודת ה', יכול לזכות מפעם לפעם בהשראה עליונה. אולם יש להבדיל זאת ממיני המאגיות והמיסטיקה השונים, ולהבין שלא על כך מדובר. אלא עיקר תפקידנו בעולם הזה הוא עבודה, וההשראה העליונה מגיעה מלמעלה.

כאשר מגיע האור הגדול הזה של האהבה, צריך לוותר עליו ולהבין שאינו סיבת הפעולה, וכאשר הוא מגיע יש להשתמש בו רק כאמצעי כדי להתקדם ולעשות יותר עבודה. אם מקבלים את האור באופן הזה, דהיינו כסיבה לעשות עוד עבודה — ניתן לקבלו מבלי לפחד ומבלי ליפול. אולם אם כאשר מגיעה ההארה ינסה האדם לקבלה כ"בעל הבית", הוא יכנס לגאווה וייפול.

לפיכך, כאשר אדם רוצה להגיע למדרגה אמיתית, צריך להיות ירא חטא. ולכן עיקר מה שצריך להבין כאן הוא, שכאשר מקבל האדם הארה, צריך תמיד לקחת אותה לעבודה.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "דטעין חמרי"

"מה רב טובך אשר צפנת"
למדנו, שכל האור שצפן הקב"ה לצדיקים לעתיד לבוא, שהוא האור של בראשית — ניתן ואף צריך להתגעגע לקבלו. זה יוצר את האפשרות לאדם להתקדם בעולמו הרוחני, כדי להגיע למציאות שמקבל את האור הגדול הזה בגן עדן העליון. ובכל זאת, הצדיקים הגמורים שהגיעו לגן עדן העליון יכולים לקבל הארה זו, אמנם לא כל אחד. בזמן התיקון, לא כל אחד יכול להגיע למציאות זו, אלא מעטים כגון בניהו בן יהוידע ורב המנונא סבא, בהם חזו רבי אלעזר ורבי חייא. על יחיד סגולה אלו אמר רשב"י: "ראיתי בני עליה והם מועטים". לכלל העם, לא תהיה אפשרות באופן רגיל להשיג מדרגה זו, עד שלא יגיע זמן ביאת משיח וגילוי מדרגת יחידה.

נשאלת השאלה, האם אפשר להגיע לאושר המוחלט הזה, או לא? מספר לנו הזוהר, שאנו יכולים לגעת באושר זה לעתים, אך לא לזכות בו באופן קבוע. אסור להישאר במקום מופשט זה, אלא יש לחזור ולהמשיך לעשות את העבודה — לוותר על הגאווה, לקיים תורה ומצוות וכו', ואילו הזכייה במקום זה תהיה רק מפעם לפעם. אולם הדרך לזכות באור זה, היא ע"י קניית לבוש דחסדים להלביש את החכמה.

אם אדם הולך בעיקשות בעבודת ה', יכול לזכות מפעם לפעם בהשראה עליונה. אולם יש להבדיל זאת ממיני המאגיות והמיסטיקה השונים, ולהבין שלא על כך מדובר. אלא עיקר תפקידנו בעולם הזה הוא עבודה, וההשראה העליונה מגיעה מלמעלה.

כאשר מגיע האור הגדול הזה של האהבה, צריך לוותר עליו ולהבין שאינו סיבת הפעולה, וכאשר הוא מגיע יש להשתמש בו רק כאמצעי כדי להתקדם ולעשות יותר עבודה. אם מקבלים את האור באופן הזה, דהיינו כסיבה לעשות עוד עבודה — ניתן לקבלו מבלי לפחד ומבלי ליפול. אולם אם כאשר מגיעה ההארה ינסה האדם לקבלה כ"בעל הבית", הוא יכנס לגאווה וייפול.

לפיכך, כאשר אדם רוצה להגיע למדרגה אמיתית, צריך להיות ירא חטא. ולכן עיקר מה שצריך להבין כאן הוא, שכאשר מקבל האדם הארה, צריך תמיד לקחת אותה לעבודה.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "דטעין חמרי"

"מה רב טובך אשר צפנת"
לאחר שאתמול חווינו את הגילוי הגדול של רבי אלעזר ורבי אבא, שנפלו על פניהם מרוב המדרגה הגבוהה. אצל צדיקים גילוי מדרגה גבוהה יוצר אצלם מצד אחד געגוע אך מצד שני שמירה כלומר לא לקבל את האור כשאני לא יכול. מקום זה נקרא מקום החמורים שהיא הפרטיות שלא ניתן לתקן את גמר התיקון.
בשיעור זה נתחיל לדבר על מדרגת משיח, אך ראשית צריך להסכים ולהבין שזה קיים.
יש שני שלבים: א. קיום- מגיע מלמעלה. ב. שכלול- מגיע מצד האדם.
ישנה אמירה שכל האמת נמצאת באדם אך זה נכון רק מצד הקיום, את השכלול שהוא מעבר למעשה האדם צריך לרכוש לבד.
ר' אלעזר- אומר לבורא אתה הסתרת אור גדול ומאותו מקום שיש אור גדול שהוא הדבר הצפון בבחינת צד צפון גם תפתח הרעה. הצפון נותן את מימיו רק כשהדרום מאיר בו, וכל כוח הצפון הוא בזכות הדרום(בחינת חסד).
מזה שכתוב רב טובך כלומר טוב גדול זה מראה על מדרגת חיה ויחידה. האדם חייב לרצות שכלול ולא להסתפק בקיום.
רב טובך זה "זכר רב טובך יביעו" כלומר חיי עונג (= אושר מוחלט) הנמשכים מעולם הבא.
הבורא ית' צפן אור מיוחד כלומר החביא אור מיוחד שעל ידו יש את ההשגחה והאדם נבדק ע"י אור זה ואם האדם הוא ירא חטא הוא יקבל אור זה ואם לא הוא לא יקבל.
פירוש נוסף לרב טובך- יש כאן את סוד החכמה שהוא אילן רב (בחינת ז"א) צד ההעצמה האישית של האדם שזה הצד בו האדם מתחבר למשפחתו חבריו וכו' ולא מה יתנו לו לבחינה האישית הפרטית.
כאן מלמד אותנו שנוכל להגיע לקבלת האור הצפון על ידי אהבה.
טובך- מתחיל לספר על סוד של גן עדן. גן= מלכות, האני של האדם. עדן= אור חכמה , אור של מטרת הבריאה.
יש את גן עדן תחתון שזה אור נשמה, אהבת רעים, צד הקיום של האהבה.
ויש את גן עדן העליון שזאת אהבה של מדרגת חיה, הקיימת בקביעות, אהבת דודים בשלמות. בזמן תיקון אהבת דודים היא אהבה מתפרצת ולא ניתנת בקביעות מכיוון שהאדם עדיין לא ראוי לאור כזה גדול ואם יקבל אור כזה זה יפגע בו.
כאן אומר לנו הזוה"ק יהודי יקר אני צפנתי לך אור גדול שכיום אתה מרגיש חלק ממנו בצורה מתפרצת ואם תבנה את הכלי באופן ראוי תוכל להשיג את הכלי של האהבה השלמה שתשאר בקביעות ותהיה פי כמה וכמה ממה שאנו מכירים. הכלי הראוי זה כלי של השפעה, כלי של אור חוזר.
צריך לרצות את האהבה ולהאמין שניתן להגיע לאהבה השלמה וצריך שתהיה שאיפה כזאת שיהיה מה שיהיה אני הולך להשיג את האהבה השלמה.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "דטעין חמרי"

"מה רב טובך אשר צפנת"
לאחר שאתמול חווינו את הגילוי הגדול של רבי אלעזר ורבי אבא, שנפלו על פניהם מרוב המדרגה הגבוהה. אצל צדיקים גילוי מדרגה גבוהה יוצר אצלם מצד אחד געגוע אך מצד שני שמירה כלומר לא לקבל את האור כשאני לא יכול. מקום זה נקרא מקום החמורים שהיא הפרטיות שלא ניתן לתקן את גמר התיקון.
בשיעור זה נתחיל לדבר על מדרגת משיח, אך ראשית צריך להסכים ולהבין שזה קיים.
יש שני שלבים: א. קיום- מגיע מלמעלה. ב. שכלול- מגיע מצד האדם.
ישנה אמירה שכל האמת נמצאת באדם אך זה נכון רק מצד הקיום, את השכלול שהוא מעבר למעשה האדם צריך לרכוש לבד.
ר' אלעזר- אומר לבורא אתה הסתרת אור גדול ומאותו מקום שיש אור גדול שהוא הדבר הצפון בבחינת צד צפון גם תפתח הרעה. הצפון נותן את מימיו רק כשהדרום מאיר בו, וכל כוח הצפון הוא בזכות הדרום(בחינת חסד).
מזה שכתוב רב טובך כלומר טוב גדול זה מראה על מדרגת חיה ויחידה. האדם חייב לרצות שכלול ולא להסתפק בקיום.
רב טובך זה "זכר רב טובך יביעו" כלומר חיי עונג (= אושר מוחלט) הנמשכים מעולם הבא.
הבורא ית' צפן אור מיוחד כלומר החביא אור מיוחד שעל ידו יש את ההשגחה והאדם נבדק ע"י אור זה ואם האדם הוא ירא חטא הוא יקבל אור זה ואם לא הוא לא יקבל.
פירוש נוסף לרב טובך- יש כאן את סוד החכמה שהוא אילן רב (בחינת ז"א) צד ההעצמה האישית של האדם שזה הצד בו האדם מתחבר למשפחתו חבריו וכו' ולא מה יתנו לו לבחינה האישית הפרטית.
כאן מלמד אותנו שנוכל להגיע לקבלת האור הצפון על ידי אהבה.
טובך- מתחיל לספר על סוד של גן עדן. גן= מלכות, האני של האדם. עדן= אור חכמה , אור של מטרת הבריאה.
יש את גן עדן תחתון שזה אור נשמה, אהבת רעים, צד הקיום של האהבה.
ויש את גן עדן העליון שזאת אהבה של מדרגת חיה, הקיימת בקביעות, אהבת דודים בשלמות. בזמן תיקון אהבת דודים היא אהבה מתפרצת ולא ניתנת בקביעות מכיוון שהאדם עדיין לא ראוי לאור כזה גדול ואם יקבל אור כזה זה יפגע בו.
כאן אומר לנו הזוה"ק יהודי יקר אני צפנתי לך אור גדול שכיום אתה מרגיש חלק ממנו בצורה מתפרצת ואם תבנה את הכלי באופן ראוי תוכל להשיג את הכלי של האהבה השלמה שתשאר בקביעות ותהיה פי כמה וכמה ממה שאנו מכירים. הכלי הראוי זה כלי של השפעה, כלי של אור חוזר.
צריך לרצות את האהבה ולהאמין שניתן להגיע לאהבה השלמה וצריך שתהיה שאיפה כזאת שיהיה מה שיהיה אני הולך להשיג את האהבה השלמה.

הזוהר הקדוש,בית מדרש הסולם,חכמת הקבלה,הרב אדם סיני,הדף היומי,הזוהר,הדף היומי בזוהר,פירוש הסולם,בעל הסולם

שם המאמר: "דטעין חמרי"

ההבדלים בין ב' צורות הקשר של הנברא עם הבורא

למדנו עד כה, שמשה רבנו, שהוא בחינת נקודת האמונה של האדם, חטא. חטאו היה ששימש בפנימיות כאילו הייתה חיצוניות, והיכה בסלע שהוא בחינת פנימיות, בעוד שכאשר הגיע למדרגת פנימיות, צריך היה לדבר אל הסלע ולא להכות. דיבור הוא בחינת פנימיות. צד המעשה שהוא בחינת הכאה, אינו יכול להחליף את הדיבור שהוא הפנימיות. הדיבור הוא כנגד צד הבחירה של האדם, שהוא צד האדם שבאדם.

כאשר אדם פועל עם כוחות הנפש, מתגלה הכלל של כוחות הנפש הנקרא בחירה – והוא צד האדם. כאשר אדם אינו פועל בחירה זו, הוא נמשך ע"י כוח הגוף, ונמצא רדוף אחר צד הדומם צומח וחי שבו. ואז, "בדרך בה אדם הולך, מוליכים אותו". לכן, מוליכים אותו בדרך המקרה, כפי שאומר הקב"ה: "אם תלכו אתי בקרי, אלך אתכם בחמת קרי". לכן לוקח לו הקב"ה את המטה, וגם את צד המעשה כבר אינו יכול לקיים.תפקיד המעשה הוא ליצור סביבת פעולה, כדי שניתן יהיה לגלות את האמונה ולפעול בפנימיות. לכן, אם אדם עוסק רק בחיצוניות, אזי גם כשמגיעה כבר הפנימיות, הוא מכה בה כאילו הייתה חיצוניות. וכבר דיבר על כך בעל הסולם ואמר שעיקר הסתרת חכמת הקבלה הייתה מסיבת הגשמת הלומדים את דברי החכמה בזמן ומקום גשמיים.

אם אדם יקיים את החכמה רק בצורה חיצונית, לכאורה ירגיש שהוא מאמין, אולם לא יהיה לו שכר אמיתי. ואז נותנים לו עונש מלמעלה, שימצא בחיצוניות, ונכנס כמו לבית כלא של חיצוניות, ונבחן כעטלף הצועק "איזה אור יפה", בעוד שלעטלף, האור האמיתי הינו חושך גמור.
לפיכך, לא ניתן ללמוד את צד המעשה, את חיצוניות התורה, מבלי ללמוד את פנימיותה. לא ניתן להיות אוהב, מבלי לפעול את הנקודה הפנימית.
כאשר רוצה אדם לזכות במדרגה הגדולה של בחינת משיח, אור יחידה – לא יוותר. לא פעם מנצנצת לאדם הארה, אם בשיעור, בדבר תורה וכו', וצריך להמשיך להתייגע ולא להתייאש. הארה זו קיימת, ורואים זאת כאן בזוהר.
לכן עיקר מה שצריך ללמוד כאן הוא, שצריך האדם להיזהר שלא להכות בסלע, משום שזה לוקח ממנו את האפשרות להגיע לתיקון אמיתי. ההכאה בסלע הוא השימוש בפנימיות בצורה חיצונית. והסימן לכך שהשתמשת בפנימיות בצורה חיצונית הוא שהיא נעלמת ממך. ואם נעלמה, עליך להתייגע ולהשיגה שוב.
לפיכך צריך כל אדם להשקיע ולדבר אל הסלע, דהיינו לקחת על עצמו ללמוד יותר פנימיות. ומשם, אפשר להיכנס לארץ ישראל הקדושה, ולקבל פני משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן.

הזוהר הקדוש,בית מדרש הסולם,חכמת הקבלה,הרב אדם סיני,הדף היומי,הזוהר,הדף היומי בזוהר,פירוש הסולם,בעל הסולם

שם המאמר: "דטעין חמרי"

ההבדלים בין ב' צורות הקשר של הנברא עם הבורא
למדנו עד כה, שמשה רבנו, שהוא בחינת נקודת האמונה של האדם, חטא. חטאו היה ששימש בפנימיות כאילו הייתה חיצוניות, והיכה בסלע שהוא בחינת פנימיות, בעוד שכאשר הגיע למדרגת פנימיות, צריך היה לדבר אל הסלע ולא להכות.
דיבור הוא בחינת פנימיות. צד המעשה שהוא בחינת הכאה, אינו יכול להחליף את הדיבור שהוא הפנימיות.
הדיבור הוא כנגד צד הבחירה של האדם, שהוא צד האדם שבאדם. כאשר אדם פועל עם כוחות הנפש, מתגלה הכלל של כוחות הנפש הנקרא בחירה – והוא צד האדם.
כאשר אדם אינו פועל בחירה זו, הוא נמשך ע"י כוח הגוף, ונמצא רדוף אחר צד הדומם צומח וחי שבו. ואז, "בדרך בה אדם הולך, מוליכים אותו". לכן, מוליכים אותו בדרך המקרה, כפי שאומר הקב"ה: "אם תלכו אתי בקרי, אלך אתכם בחמת קרי". לכן לוקח לו הקב"ה את המטה, וגם את צד המעשה כבר אינו יכול לקיים.
תפקיד המעשה הוא ליצור סביבת פעולה, כדי שניתן יהיה לגלות את האמונה ולפעול בפנימיות. לכן, אם אדם עוסק רק בחיצוניות, אזי גם כשמגיעה כבר הפנימיות, הוא מכה בה כאילו הייתה חיצוניות. וכבר דיבר על כך בעל הסולם ואמר שעיקר הסתרת חכמת הקבלה הייתה מסיבת הגשמת הלומדים את דברי החכמה בזמן ומקום גשמיים.
אם אדם יקיים את החכמה רק בצורה חיצונית, לכאורה ירגיש שהוא מאמין, אולם לא יהיה לו שכר אמיתי. ואז נותנים לו עונש מלמעלה, שימצא בחיצוניות, ונכנס כמו לבית כלא של חיצוניות, ונבחן כעטלף הצועק "איזה אור יפה", בעוד שלעטלף, האור האמיתי הינו חושך גמור.
לפיכך, לא ניתן ללמוד את צד המעשה, את חיצוניות התורה, מבלי ללמוד את פנימיותה. לא ניתן להיות אוהב, מבלי לפעול את הנקודה הפנימית.
כאשר רוצה אדם לזכות במדרגה הגדולה של בחינת משיח, אור יחידה – לא יוותר. לא פעם מנצנצת לאדם הארה, אם בשיעור, בדבר תורה וכו', וצריך להמשיך להתייגע ולא להתייאש. הארה זו קיימת, ורואים זאת כאן בזוהר.
לכן עיקר מה שצריך ללמוד כאן הוא, שצריך האדם להיזהר שלא להכות בסלע, משום שזה לוקח ממנו את האפשרות להגיע לתיקון אמיתי. ההכאה בסלע הוא השימוש בפנימיות בצורה חיצונית. והסימן לכך שהשתמשת בפנימיות בצורה חיצונית הוא שהיא נעלמת ממך. ואם נעלמה, עליך להתייגע ולהשיגה שוב.
לפיכך צריך כל אדם להשקיע ולדבר אל הסלע, דהיינו לקחת על עצמו ללמוד יותר פנימיות. ומשם, אפשר להיכנס לארץ ישראל הקדושה, ולקבל פני משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן.

שם המאמר: "דטעין חמרי"

הדרך המובחרת להתקשרותו של הנברא עם מבורא מבין ב' הדרכים הקיימות
בשיעור זה אנו ממשיכים את מאמר "דטעין חמרי", בביאור ב' הדרכים האפשרויות להתקשרותו של הנברא עם הבורא, בשימת דגש על הדרך הרצויה מבין השתיים.

מסביר הזוה"ק שישראל קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם, והיות שאדם הוא מדרגת בינה שפירושה השפעה, אזי יש ביכולתם של ישראל להתגבר על כל הדינים. מצב זה בו ישראל מתגברים על כל הדינים בכוח הבינה שהיא כוח ההשפעה, מתראה כצורת האריה שבבחינת 'החסד', היורד לעכל את בחינת 'הזבח', אשר בא מצד ההשפעה ולא מצד הרצון לקבל לעצמי המתראה כצורת הכלב. צד האמונה שבאדם, המייצג את בחינת 'משה' שבתוכו, הוא שמקשר את הנברא לבורא, באופן שכאשר האדם שרוי באמונה אזי אריה יורד לעכל את זבחו, כלומר את הכוונה שבמעשיו.

אותו הגורם להסתלקות האמונה, הנמדד דרך המצוות שבין אדם לחברו הוא, העדר הרצון לאהבת השכינה וקיום הרצון לאהבה עצמית, הבאה לידי ביטוי בצורתו של הכלב הצווח הב הב – הב לי מהעולם הזה, הב לי מהעולם הבא.  ולא זו בלבד אלא שאף בתפילות הכיפור צווח : "הב לנו מזון וסליחה וחיים, הב לנו כתיבה לחיים", ונמצא אם כן שאף אותו החסד שעושה, לא עושה אלא לצורך עצמו כאומות העולם – "דכל חסד דעבדין לגרמיהו עבדין" [כל חסד שעושים לטובת עצמם הם עושים].

כדי להגיע לבחינת אמונה זו של משה רבינו, על האדם לחבר את בחינת נו"ן שערי בינה (נשמה) לבחינת 'משה', דהיינו בעת שאדם משיג את בחינת 'בינה' (נשמה) יש באפשרותו להשיג את בחינת 'משה'. מדרגה זו של בינה [בחינת 'חקיקה'] היא בחינה העולה בשם 'סלע', כנגד הנקודה הפנימית ולעומתה מדרגה זו של מלכות היא בחינה העולה בשם 'צור', כנגד הנקודה החיצונית. מסביר הזוה"ק, שחטאו של משה רבינו היה בהכאתו את הסלע ב' פעמים, בזמן שבקשתו של הבורא ממשה רבינו הייתה לדבר אל הסלע ולא להכותו.
הקדמה זו נצרכת לצורך הבנת כל פתרון בעיות החיים, באופן שכאשר האדם רוצה לקנות שלום, עליו לדבר אל הסלע ולא להכותו, היות שהדיבור הוא השלכה של הנשמה והכאה היא השלכה של הגוף, ונמצא אם כן שבעת בה האדם מבחין בנשמה ובצד הפנימי אשר למולו, הן בחינוך הן בלימוד התורה והן בשארי התחומים, אזי עליו לפעול אלו הנקודות הפנימיות בדיבור, המייצג אותה ההשלכה של צד הנשמה.
מסיים הזוה"ק בתיאור אותו האדם העומד על פרשת דרכים, באופן שרוצה להשיג אותה המטרה של דביקות הבורא, אלא שאינו יודע הדרך לכך, ומסביר שישנו מטה עליו חקוק שם הוי"ה [חקיקה בשמא קדישה מורה על בחינת בינה שהיא מדרגת החרות, שממנה נמשכה קדושת השבת בסוד אור החכמה. וגליפין קדישא מורה על המלכות שהיא רק גליפה ולא חקיקה, כלומר רק השלמת כלים, אבל לא מקבלת אור השבת ממש. וב' חקיקות הללו היו כלולות במטה בלי הכר כנ"ל בסוד – מלכות שעלתה לאמא דאצילות, עד שאין להבחין בה אם היא מלכות או בינה, כי מלכות התכללה באמא עילאה], שהוא אשר מטה את האדם לדרך זו או אחרת, בכוח האמונה שבבחינת 'משה', הנקנית על-ידי התורה.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "דטעין חמרי"

הדרך המובחרת להתקשרותו של הנברא עם מבורא מבין ב' הדרכים הקיימות
בשיעור זה אנו ממשיכים את מאמר "דטעין חמרי", בביאור ב' הדרכים האפשרויות להתקשרותו של הנברא עם הבורא, בשימת דגש על הדרך הרצויה מבין השתיים.
מסביר הזוה"ק שישראל קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם, והיות שאדם הוא מדרגת בינה שפירושה השפעה, אזי יש ביכולתם של ישראל להתגבר על כל הדינים.
מצב זה בו ישראל מתגברים על כל הדינים בכוח הבינה שהיא כוח ההשפעה, מתראה כצורת האריה שבבחינת 'החסד', היורד לעכל את בחינת 'הזבח', אשר בא מצד ההשפעה ולא מצד הרצון לקבל לעצמי המתראה כצורת הכלב.
צד האמונה שבאדם, המייצג את בחינת 'משה' שבתוכו, הוא שמקשר את הנברא לבורא, באופן שכאשר האדם שרוי באמונה אזי אריה יורד לעכל את זבחו, כלומר את הכוונה שבמעשיו.
אותו הגורם להסתלקות האמונה, הנמדד דרך המצוות שבין אדם לחברו הוא, העדר הרצון לאהבת השכינה וקיום הרצון לאהבה עצמית, הבאה לידי ביטוי בצורתו של הכלב הצווח הב הב – הב לי מהעולם הזה, הב לי מהעולם הבא.
ולא זו בלבד אלא שאף בתפילות הכיפור צווח : "הב לנו מזון וסליחה וחיים, הב לנו כתיבה לחיים", ונמצא אם כן שאף אותו החסד שעושה, לא עושה אלא לצורך עצמו כאומות העולם – "דכל חסד דעבדין לגרמיהו עבדין" [כל חסד שעושים לטובת עצמם הם עושים].
כדי להגיע לבחינת אמונה זו של משה רבינו, על האדם לחבר את בחינת נו"ן שערי בינה (נשמה) לבחינת 'משה', דהיינו שבה בעת שאדם משיג את בחינת 'בינה' (נשמה) יש באפשרותו להשיג את בחינת 'משה'.
מדרגה זו של בינה [בחינת 'חקיקה'] היא בחינה העולה בשם 'סלע', כנגד הנקודה הפנימית ולעומתה מדרגה זו של מלכות היא בחינה העולה בשם 'צור', כנגד הנקודה החיצונית.
מסביר הזוה"ק, שחטאו של משה רבינו היה בהכאתו את הסלע ב' פעמים, בזמן שבקשתו של הבורא ממשה רבינו הייתה לדבר אל הסלע ולא להכותו.
הקדמה זו נצרכת לצורך הבנת כל פתרון בעיות החיים, באופן שכאשר האדם רוצה לקנות שלום, עליו לדבר אל הסלע ולא להכותו, היות שהדיבור הוא השלכה של הנשמה והכאה היא השלכה של הגוף, ונמצא אם כן שבעת בה האדם מבחין בנשמה ובצד הפנימי אשר למולו, הן בחינוך הן בלימוד התורה והן בשארי התחומים, אזי עליו לפעול אלו הנקודות הפנימיות בדיבור, המייצג אותה ההשלכה של צד הנשמה.
מסיים הזוה"ק בתיאור אותו האדם העומד על פרשת דרכים, באופן שרוצה להשיג אותה המטרה של דביקות הבורא, אלא שאינו יודע הדרך לכך, ומסביר שישנו מטה עליו חקוק שם הוי"ה [חקיקה בשמא קדישה מורה על בחינת בינה שהיא מדרגת החרות, שממנה נמשכה קדושת השבת בסוד אור החכמה. וגליפין קדישא מורה על המלכות שהיא רק גליפה ולא חקיקה, כלומר רק השלמת כלים, אבל לא מקבלת אור השבת ממש. וב' חקיקות הללו היו כלולות במטה בלי הכר כנ"ל בסוד – מלכות שעלתה לאמא דאצילות, עד שאין להבחין בה אם היא מלכות או בינה, כי מלכות התכללה באמא עילאה], שהוא אשר מטה את האדם לדרך זו או אחרת, בכוח האמונה שבבחינת 'משה', הנקנית על-ידי התורה.

הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "דטעין חמרי"

ההבדלים בין ב' צורות הקשר של הנברא עם הבורא
בשיעור זה אנו ממשיכים את מאמר "דטעין חמרי", בתיאור אותם ההבדלים שבין ב' צורות הקשר של האדם עם הבורא.
הזוה"ק מתאר את ליבו של האדם כמקום בית המקדש להכלת השכינה, המייצגת את הרצון לאהבה ולקשר.
העולם מצד טבעו רדוף אחר בניין בית המקדש, אולם הואיל והקליפה משקרת לאדם, בכך שנותנת לו את האהבה בלא לבוש החסדים, שבבחינת "לבוש שנים", לכך כל רדיפתו היא אחר התענוג האישי.
מצד האמת בית המקדש, הוא בית המכיל אותה הקדושה, הבאה תוך הרצון לוויתור על הגאווה [בסוד או"ח], שרק באופן הזה מתאפשר הקשר בין הבורא לנברא.
לפיכך, כדי שבחינת "השושנה" תהיה שושנת יעקב צהלה ושמחה, על האדם להתגבר על בחינת "הכלב", שכן ישנו הבדל בין אריה [סוד החסד – כתר דו"ק מצד הכלים] לכלב, באופן שאריה מייצג אותה העלאת הביקוש לאהבה ולעומתו הכלב מייצג אותה העלאת הביקוש לסיפוק אישי.
ב' מיני צורות אלו מצד עבודת נפש האדם, מתארים את ההבדל בין ב' צורות הקשר של הנברא עם הבורא, באופן שבה בעת שהאדם זובח ומעלה ביקוש לתענוג וסיפוק אישי בבחינת "בלאדן", אשר הוא 'בל אדם', להיותו מצוי בבלייה ורצון אך לאור הישר, שכן רק מה שעיניו רואות הוא אשר קיים, אזי האש היורדת מלמעלה לעכל אותו הזבח, יורדת בצורת הכלב ומאידך כאשר האדם
זובח ומעלה ביקוש בבחינת "הקרבת קורבן לה'", אזי האש היורדת מלמעלה לעכל אותו הזבח, יורדת בצורת האריה.
מסביר הזוה"ק, שבעת בה נתבטל מן האדם כוח המסך והנהגת החסד, שלכך מפסיק לזבוח ולהעלות ביקוש בבחינת "הקרבת קרבן לה'" ומעלה ביקוש אך לסיפוקו האישי, אזי נבחנת מציאות זו כביכול, לחורבן בית המקדש ולהריגתו של האריה שבבחינת "האהבה והחסד", אשר תחתיו ירד אותו הכלב לעכל הזבח.
מן האמור לעיל, ניתן לראות את ההבדלים בין בחינת "האריה", אותו מייצג צד האדם וצד ישראל לבין בחינת "הכלב", אותם מייצגים אומות העולם, באופן שהאריה מוכן להלחם בעצמו על כך שכל בקשתו תבוא על יצירת האהבה בעולם ולעומתו הכלב איננו מוכן להלחם בעצמו, אלא מוכן להלחם באחרים, בכדי להגיע על סיפוקו האישי.
אחר הדברים האלו, מלמדנו הזוה"ק אותו התנאי המוכרח לאדם כדי לקבל את אור האהבה שבבחינת "אור החכמה", המגיע מלמעלה ביום השלג כדינין דדכורא, והוא שעל האדם לייצר לבוש ראוי בבחינת "לבוש של חסדים" [בסוד לבוש של או"ח], בהתכללותם של ב' האשות – אש המלכות באש הבינה בבחינת "העלאת מ"ן" [בסוד 'הכסא' הממתק מלכות בבינה בבחינת צמצום ב'].
ונמצא שאחר שיש לו לאדם בחינת "לבוש שנים", המתאר אותו הלבוש המיוצר משני האשות הנ"ל , אזי יכול לשתף ולהכליל אותו הסיפוק העצמי והתאווה האישית ברצון לקשר מבלי לפחד, בבחינת "לא תירא לביתה משלג", "כי כל ביתה לבוש שנים", כלומר שכל ביתה ממותק בכסא הרחמים, בבחינת "מלכות שעלתה לבינה".
לפיכך נמצא האדם למד, שכל פרטיותו, שבבחינת "העיגול", מהווה רק כחומר גלם ליצירת קשר אמיתי, והיות שכך יש ביכולתו לסבול אותה האש החזקה של התאווה וההשתוקקות, אולם כאשר חומר גלם זה הופך להיות כמטרה, אזי מוצא האדם עצמו במציאות בה הוא מוכן לוותר על הקשר תמורת דברים פרטיים-אישיים.

הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "דטעין חמרי"

ההבדלים בין ב' צורות הקשר של הנברא עם הבורא
בשיעור זה אנו ממשיכים את מאמר "דטעין חמרי", בתיאור אותם ההבדלים שבין ב' צורות הקשר של האדם עם הבורא.
הזוה"ק מתאר את ליבו של האדם כמקום בית המקדש להכלת השכינה, המייצגת את הרצון לאהבה ולקשר.
העולם מצד טבעו רדוף אחר בניין בית המקדש, אולם הואיל והקליפה משקרת לאדם, בכך שנותנת לו את האהבה בלא לבוש החסדים, שבבחינת "לבוש שנים", לכך כל רדיפתו היא אחר התענוג האישי.
מצד האמת בית המקדש, הוא בית המכיל אותה הקדושה, הבאה תוך הרצון לוויתור על הגאווה [בסוד או"ח], שרק באופן הזה מתאפשר הקשר בין הבורא לנברא.
לפיכך, כדי שבחינת "השושנה" תהיה שושנת יעקב צהלה ושמחה, על האדם להתגבר על בחינת "הכלב", שכן ישנו הבדל בין אריה [סוד החסד – כתר דו"ק מצד הכלים] לכלב, באופן שאריה מייצג אותה העלאת הביקוש לאהבה ולעומתו הכלב מייצג אותה העלאת הביקוש לסיפוק אישי.
ב' מיני צורות אלו מצד עבודת נפש האדם, מתארים את ההבדל בין ב' צורות הקשר של הנברא עם הבורא, באופן שבה בעת שהאדם זובח ומעלה ביקוש לתענוג וסיפוק אישי בבחינת "בלאדן", אשר הוא 'בל אדם', להיותו מצוי בבלייה ורצון אך לאור הישר, שכן רק מה שעיניו רואות הוא אשר קיים, אזי האש היורדת מלמעלה לעכל אותו הזבח, יורדת בצורת הכלב ומאידך כאשר האדם
זובח ומעלה ביקוש בבחינת "הקרבת קורבן לה'", אזי האש היורדת מלמעלה לעכל אותו הזבח, יורדת בצורת האריה.
מסביר הזוה"ק, שבעת בה נתבטל מן האדם כוח המסך והנהגת החסד, שלכך מפסיק לזבוח ולהעלות ביקוש בבחינת "הקרבת קרבן לה'" ומעלה ביקוש אך לסיפוקו האישי, אזי נבחנת מציאות זו כביכול, לחורבן בית המקדש ולהריגתו של האריה שבבחינת "האהבה והחסד", אשר תחתיו ירד אותו הכלב לעכל הזבח.
מן האמור לעיל, ניתן לראות את ההבדלים בין בחינת "האריה", אותו מייצג צד האדם וצד ישראל לבין בחינת "הכלב", אותם מייצגים אומות העולם, באופן שהאריה מוכן להלחם בעצמו על כך שכל בקשתו תבוא על יצירת האהבה בעולם ולעומתו הכלב איננו מוכן להלחם בעצמו, אלא מוכן להלחם באחרים, בכדי להגיע על סיפוקו האישי.
אחר הדברים האלו, מלמדנו הזוה"ק אותו התנאי המוכרח לאדם כדי לקבל את אור האהבה שבבחינת "אור החכמה", המגיע מלמעלה ביום השלג כדינין דדכורא, והוא שעל האדם לייצר לבוש ראוי בבחינת "לבוש של חסדים" [בסוד לבוש של או"ח], בהתכללותם של ב' האשות – אש המלכות באש הבינה בבחינת "העלאת מ"ן" [בסוד 'הכסא' הממתק מלכות בבינה בבחינת צמצום ב'].
ונמצא שאחר שיש לו לאדם בחינת "לבוש שנים", המתאר אותו הלבוש המיוצר משני האשות הנ"ל , אזי יכול לשתף ולהכליל אותו הסיפוק העצמי והתאווה האישית ברצון לקשר מבלי לפחד, בבחינת "לא תירא לביתה משלג", "כי כל ביתה לבוש שנים", כלומר שכל ביתה ממותק בכסא הרחמים, בבחינת "מלכות שעלתה לבינה".
לפיכך נמצא האדם למד, שכל פרטיותו, שבבחינת "העיגול", מהווה רק כחומר גלם ליצירת קשר אמיתי, והיות שכך יש ביכולתו לסבול אותה האש החזקה של התאווה וההשתוקקות, אולם כאשר חומר גלם זה הופך להיות כמטרה, אזי מוצא האדם עצמו במציאות בה הוא מוכן לוותר על הקשר תמורת דברים פרטיים-אישיים.

הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "דטעין חמרי"

בניין בית המקדש הכללי ובית המקדש הפרטי של האדם
בשיעור זה אנו ממשיכים את מאמר "דטעין חמרי", בלמידת אותם התנאים המוכרחים לבניין בית המקדש הכללי והפרטי של האדם.
הזוה"ק מתאר את בית המקדש כאני של האדם, בו מצוייה אותה הצורה דבחינת "אנכי", כאשר הכ"ף דאנכי יכולה להתקרב לבורא בכך שעושה לו נחת רוח, שזו המציאות היא בבחינת "האני האמיתי של האדם", אולם מאידך אותה הכ"ף בחינת "אנכי" יכולה גם להינטל ולצאת לבר מן האני של האדם, בבחינת "נהר כבר", אשר זה נבחן ליציאתה של הצורה האמיתית המצוייה תוך האני של האדם, אותה על האדם לייצר מצד עצמו.
ונמצא שהיות שהכ"ף דבחינת "אנוכי" יצאה לבר מהקדושה , כלומר לבחינת "נהר כבר" אשר בחו"ל, אזי אותו הכסא שבבחינת "המלכות", המייצגת אותו האני של האדם, נפל אל תוך גלות הגאווה [שמתוך שנתבטל המסך דב"ן נתבטל המסך דס"ג, שהוא הכסא, הממתק את המלכות בבינה] העולה בשם "מואב", בבחינת אותו הרצון הניתן מאב [אבינו שבשמים].
מצב עבודת נפש האדם פירוש הדברים הוא, שבחינת "יובש" הוא מה שהאורות דבחינות הגדלות של נשמה [כנגד יראה (מדרגת תבונה או ישסו"ת כנגד גדלות דנשמה) – בית שני] וחיה [כנגד אהבה (מדרגת חכמה דאו"א עילאין כנגד גדלות דחיה) – בית ראשון] נסתלקו, ובחינת "חורבן" הוא מה שנסתלק רק בחינת גדלות דנשמה, אולם עדיין ישנה הישארות בבחינת "איש מלחמה", הנלחם על גדלות דחיה אשר נסתלקה ממנו.
מסביר הזוה"ק שההבדל בין מידת הקבלה למידת ההשפעה, הוא אותו ההבדל בין ערפה לרות, משום שרות הייתה מוכנה ללכת עם נעמי בכל מצב אשר יהיה ולעומתה ערפה חזרה לבחינת "מואב", המייצגת את קליפת הגאווה הקשה, המתוארת בזוהר כאותו הכלב הצווח 'הב הב' – הב לי מהעולם הזה, הב לי מהעולם הבא, כל זאת כדי לקבל את סיפוקיו האיישים.
הכלב והאריה כ-ב' הסימנים המתראים לאדם בעת הקרבת הקרבנות, משמשים כעדות על ריצוים של הקרבנות לפני הבורא, בכך שבעת בה זובח האדם את הרצון לקבל שבו ומעלהו לביקוש בבחינת "הקרבת קרבן", אזי יורדת אש מן השמים בצורה אריה (בחינת 'חסד'), אולם מאידך, כאשר כל העלאת הביקוש שלו היא לצורך סיפוקו העצמי, אזי יורדת אש מן השמים בצורת 'כלב' [בחינה המייצגת אותה הקליפה הקשה הסובבת את מדרגת היחידה].
ב' מיני צורות אלו מתראים לאדם כאותם הצורות הנזכרות, היות שהאש, המייצגת את האור מופשט, יורדת בצורת הביקוש אותה העלה האדם מלמטה.
מצד עבודת נפש האדם פירוש הדברים הוא, שכאשר האדם בא לכבס את נפשו, בכדי לשנות צורתה מבעל מנת לקבל – לבעל מנת להשפיע, אזי יורדת מידת החסד בדמות אריה, אולם כאשר מבקש להישאר במידת הקבלה לעצמו, אזי יורדת אותה הקליפה הקשה בדמות הכלב.
שכן הוא כפי שהוסבר לעיל, שהאור יורד בצורת הביקוש, המייצג אותה הצורה של הקשר העולה לביקוש מלמטה.
מסיים הזוה"ק בלמידת יסוד נפשי, המתאר הקרבתו של האדם את בחינת "הרצון לקבל שבו", לקשר עם ה', כאותה מידת ההשפעה, המיוצגת בבחינת "האריה" היורד לאכול את הקרבן כאיש גיבור.

הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "דטעין חמרי"

בניין בית המקדש הכללי ובית המקדש הפרטי של האדם
בשיעור זה אנו ממשיכים את מאמר "דטעין חמרי", בלמידת אותם התנאים המוכרחים לבניין בית המקדש הכללי והפרטי של האדם.
הזוה"ק מתאר את בית המקדש כאני של האדם, בו מצוייה אותה הצורה דבחינת "אנכי", כאשר הכ"ף דאנכי יכולה להתקרב לבורא בכך שעושה לו נחת רוח, שזו המציאות היא בבחינת "האני האמיתי של האדם", אולם מאידך אותה הכ"ף בחינת "אנכי" יכולה גם להינטל ולצאת לבר מן האני של האדם, בבחינת "נהר כבר", אשר זה נבחן ליציאתה של הצורה האמיתית המצוייה תוך האני של האדם, אותה על האדם לייצר מצד עצמו.
ונמצא שהיות שהכ"ף דבחינת "אנוכי" יצאה לבר מהקדושה , כלומר לבחינת "נהר כבר" אשר בחו"ל, אזי אותו הכסא שבבחינת "המלכות", המייצגת אותו האני של האדם, נפל אל תוך גלות הגאווה [שמתוך שנתבטל המסך דב"ן נתבטל המסך דס"ג, שהוא הכסא, הממתק את המלכות בבינה] העולה בשם "מואב", בבחינת אותו הרצון הניתן מאב [אבינו שבשמים].
מצב עבודת נפש האדם פירוש הדברים הוא, שבחינת "יובש" הוא מה שהאורות דבחינות הגדלות של נשמה [כנגד יראה (מדרגת תבונה או ישסו"ת כנגד גדלות דנשמה) – בית שני] וחיה [כנגד אהבה (מדרגת חכמה דאו"א עילאין כנגד גדלות דחיה) – בית ראשון] נסתלקו, ובחינת "חורבן" הוא מה שנסתלק רק בחינת גדלות דנשמה, אולם עדיין ישנה הישארות בבחינת "איש מלחמה", הנלחם על גדלות דחיה אשר נסתלקה ממנו.
מסביר הזוה"ק שההבדל בין מידת הקבלה למידת ההשפעה, הוא אותו ההבדל בין ערפה לרות, משום שרות הייתה מוכנה ללכת עם נעמי בכל מצב אשר יהיה ולעומתה ערפה חזרה לבחינת "מואב", המייצגת את קליפת הגאווה הקשה, המתוארת בזוהר כאותו הכלב הצווח 'הב הב' – הב לי מהעולם הזה, הב לי מהעולם הבא, כל זאת כדי לקבל את סיפוקיו האיישים.
הכלב והאריה כ-ב' הסימנים המתראים לאדם בעת הקרבת הקרבנות, משמשים כעדות על ריצוים של הקרבנות לפני הבורא, בכך שבעת בה זובח האדם את הרצון לקבל שבו ומעלהו לביקוש בבחינת "הקרבת קרבן", אזי יורדת אש מן השמים בצורה אריה (בחינת 'חסד'), אולם מאידך, כאשר כל העלאת הביקוש שלו היא לצורך סיפוקו העצמי, אזי יורדת אש מן השמים בצורת 'כלב' [בחינה המייצגת אותה הקליפה הקשה הסובבת את מדרגת היחידה].
ב' מיני צורות אלו מתראים לאדם כאותם הצורות הנזכרות, היות שהאש, המייצגת את האור מופשט, יורדת בצורת הביקוש אותה העלה האדם מלמטה.
מצד עבודת נפש האדם פירוש הדברים הוא, שכאשר האדם בא לכבס את נפשו, בכדי לשנות צורתה מבעל מנת לקבל – לבעל מנת להשפיע, אזי יורדת מידת החסד בדמות אריה, אולם כאשר מבקש להישאר במידת הקבלה לעצמו, אזי יורדת אותה הקליפה הקשה בדמות הכלב.
שכן הוא כפי שהוסבר לעיל, שהאור יורד בצורת הביקוש, המייצג אותה הצורה של הקשר העולה לביקוש מלמטה.
מסיים הזוה"ק בלמידת יסוד נפשי, המתאר הקרבתו של האדם את בחינת "הרצון לקבל שבו", לקשר עם ה', כאותה מידת ההשפעה, המיוצגת בבחינת "האריה" היורד לאכול את הקרבן כאיש גיבור.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "דטעין חמרי"

בשיעור זה אנו ממשיכים את מאמר "דטעין חמרי", בתיאור אותה גדלות ההשגה של גמר התיקון שבבחינת 'עתיק יומין' הכולל את כל פרטי הפעולות החלקיות, אותם מקיים האדם בזמן התיקון על בסיס אותו הכלל של בחינת 'עתיק', המבטא את מקום האמונה.
הזוה"ק מתאר אותה המדרגה של 'עתיק יומין', כמייצג את מקום האמונה השלמה, שהיא התכלית הקיומית שבבחינת 'שבת של ימי בראשית' אשר אין לה נקבה, המתפתחת למקום האהבה השלמה בין הבורא לנברא, אליה יש לשאוף.
מציאות זו היא בבחינת הזווג של 'גמר תיקון', בה מתקבצים על-ידי אותה בחינת הנוקבא העולה בשם 'מקבצי-אל', כל אותם הפעולות ומעשי המצוות הקטנים, אותם פועל האדם 'בשית אלפי שני'.
וטרם גמר התיקון, אין היכולת בידי האדם לעשות הזווג בבחינה הנ"ל, והיות שאין התחתון רואה בה זווג מצד תפישתו, לכך אין לו שום השגה במקום אמוני זה 'שבעתיק יומין', בבחינת 'לא ידע', וכן אין בחינה זו מתפשטת לתחתונים בבחינת 'לא אתיידע'.
נמצא אם כן שכל שאיפתו של האדם כל אימת שהוא מצוי בזמן תיקון היא, להגיע לשלמות התכליתית הנזכרת לעיל, באופן שכל פעולה קטנה אשר יפעל במעשי המצוות בכל 'שית אלפי שני', תהיה אגב אותו הכלל האמוני שבבחינת 'עתיק', אשר הוא אותו האוצר או "הבנק" אליו נתווספים כל הפעולות הנזכרות.
ומן האמור לעיל יוצא, שכל אותם הפעולות החלקיות לא באו, אלא בכדי לתרום לכלל הגדול הזה של האמונה, שבבחינת 'עתיק', עד לכדי שכל אותם הפעולות החלקיות המדוברות יצטרפו כפרטים המכריעים את הכף וממלאים את הסאה, שאז יתגלה אותו הכלל של גמר התיקון.
מוסיף הזוה"ק לתאר, אותו הרעיון של הגדלת האמונה באמצעות פרטי הפעולות והמעשים של זמן תיקון, דרך ביאורו של הפסוק הבא: "והוא היכה את שני אריאל וכו'", שני אריאל [בחינות 'אבא ואמא' 'וישסו"ת'] אלו שתי בתי המקדש [כנגד בחינות 'חכמה' ו- 'בינה'] שנחרבו לצורך בניין בית המקדש השלישי [ביטויו הוא על-ידי הזווג דעל בחינת 'עתיק'], כל זאת כדי להורות שאין באותם החורבנות הנזכרים לעיל בכדי לכלות, שהרי כל החורבנות לא באו אלא כאתגרים המהווים "כקרש קפיצה" למדרגה הבאה [בבחינת מה 'שהב"ן ישוב להיות ס"ג' – 'שהעיגול (קבלה) יהפוך להיות קו (השפעה)'], אולם על האדם מונחת האפשרות להפוך אותם הבעיות הניתנות לו מלמעלה למשימות, כך שלא יזדקק לאותם החורבנות הנזכרים. נמצא אם כן שישנן ב' דרכים שהם: א. דרך ייסורים ב. דרך תורה
מצד עבודת נפש האדם פירוש הדברים הוא, שמוליך החמורים מראה לרבי אלעזר ורבי אבא שישנן ג' שלמויות המצויינות ב-ג' המדרגות של 'נשמה', 'חיה', 'יחידה' אותם שואף כל אדם להשיג דרך מפגשיו עם אותם נקודות החמריות, דרכם מדבר הבורא אל האדם, בכדי להוליכו דרך אותה החמריות, מתפישת המקרה אל התפישה אשר מעבר למקרה.
מסיים הזוה"ק בציון אותה העובדה, המאששת את התקדמותו של האדם באופן תדירי, באופן שכל עברו מהווה רק "כקרש קפיצה", להיישרת מבטו קדימה, עד אשר יגיע לידי האהבה השלמה שבבחינת "בית המקדש השלישי", המתאר אותו האדם העובד בחינם שלא על-מנת לקבל שכר.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "דטעין חמרי"

בשיעור זה אנו ממשיכים את מאמר "דטעין חמרי", בתיאור אותה גדלות ההשגה של גמר התיקון שבבחינת 'עתיק יומין' הכולל את כל פרטי הפעולות החלקיות, אותם מקיים האדם בזמן התיקון על בסיס אותו הכלל של בחינת 'עתיק', המבטא את מקום האמונה.
הזוה"ק מתאר אותה המדרגה של 'עתיק יומין', כמייצג את מקום האמונה השלמה, שהיא התכלית הקיומית שבבחינת 'שבת של ימי בראשית' אשר אין לה נקבה, המתפתחת למקום האהבה השלמה בין הבורא לנברא, אליה יש לשאוף.
מציאות זו היא בבחינת הזווג של 'גמר תיקון', בה מתקבצים על-ידי אותה בחינת הנוקבא העולה בשם 'מקבצי-אל', כל אותם הפעולות ומעשי המצוות הקטנים, אותם פועל האדם 'בשית אלפי שני'.
וטרם גמר התיקון, אין היכולת בידי האדם לעשות הזווג בבחינה הנ"ל, והיות שאין התחתון רואה בה זווג מצד תפישתו, לכך אין לו שום השגה במקום אמוני זה 'שבעתיק יומין', בבחינת 'לא ידע', וכן אין בחינה זו מתפשטת לתחתונים בבחינת 'לא אתיידע'.
נמצא אם כן שכל שאיפתו של האדם כל אימת שהוא מצוי בזמן תיקון היא, להגיע לשלמות התכליתית הנזכרת לעיל, באופן שכל פעולה קטנה אשר יפעל במעשי המצוות בכל 'שית אלפי שני', תהיה אגב אותו הכלל האמוני שבבחינת 'עתיק', אשר הוא אותו האוצר או "הבנק" אליו נתווספים כל הפעולות הנזכרות.
ומן האמור לעיל יוצא, שכל אותם הפעולות החלקיות לא באו, אלא בכדי לתרום לכלל הגדול הזה של האמונה, שבבחינת 'עתיק', עד לכדי שכל אותם הפעולות החלקיות המדוברות יצטרפו כפרטים המכריעים את הכף וממלאים את הסאה, שאז יתגלה אותו הכלל של גמר התיקון.
מוסיף הזוה"ק לתאר, אותו הרעיון של הגדלת האמונה באמצעות פרטי הפעולות והמעשים של זמן תיקון, דרך ביאורו של הפסוק הבא: "והוא היכה את שני אריאל וכו'", שני אריאל [בחינות 'אבא ואמא' 'וישסו"ת'] אלו שתי בתי המקדש [כנגד בחינות 'חכמה' ו- 'בינה'] שנחרבו לצורך בניין בית המקדש השלישי [ביטויו הוא על-ידי הזווג דעל בחינת 'עתיק'], כל זאת כדי להורות שאין באותם החורבנות הנזכרים לעיל בכדי לכלות, שהרי כל החורבנות לא באו אלא כאתגרים המהווים "כקרש קפיצה" למדרגה הבאה [בבחינת מה 'שהב"ן ישוב להיות ס"ג' – 'שהעיגול (קבלה) יהפוך להיות קו (השפעה)'], אולם על האדם מונחת האפשרות להפוך אותם הבעיות הניתנות לו מלמעלה למשימות, כך שלא יזדקק לאותם החורבנות הנזכרים. נמצא אם כן שישנן ב' דרכים שהם: א. דרך ייסורים ב. דרך תורה
מצד עבודת נפש האדם פירוש הדברים הוא, שמוליך החמורים מראה לרבי אלעזר ורבי אבא שישנן ג' שלמויות המצויינות ב-ג' המדרגות של 'נשמה', 'חיה', 'יחידה' אותם שואף כל אדם להשיג דרך מפגשיו עם אותם נקודות החמריות, דרכם מדבר הבורא אל האדם, בכדי להוליכו דרך אותה החמריות, מתפישת המקרה אל התפישה אשר מעבר למקרה.
מסיים הזוה"ק בציון אותה העובדה, המאששת את התקדמותו של האדם באופן תדירי, באופן שכל עברו מהווה רק "כקרש קפיצה", להיישרת מבטו קדימה, עד אשר יגיע לידי האהבה השלמה שבבחינת "בית המקדש השלישי", המתאר אותו האדם העובד בחינם שלא על-מנת לקבל שכר.

שם המאמר: "דטעין חמרי"

בשיעור זה אנו ממשיכים את מאמר "דטעין חמרי", בהשגת שורש המדרגה אותה רוצה להודיע המחמר לרבי אלעזר ורבי אבא.
מסביר הזוה"ק שרבי אלעזר ורבי אבא מבקשים לדעת את שורש המדרגה אליה רוצה להביא אותם המחמר. צורך זה נובע מתוך רצונם להיות שייכים לאותו השורש שמעליהם, כעין רצונו של הפרט להשתייך אל הכלל ממנו הוא נובע.
יסוד זה מלמדנו הזוה"ק, כדי שידע האדם לקשר עצמו למקור ההטבה בכל פעם שמקבל הטבה מצד העליון.
להיות שטבע האדם הוא להתבטל אל העליון ממנו, על-פי החוק המושרש בעולמות העליונים, האומר: "שקטן מתבטל בפני גדול".
לכן ירדו רבי אלעזר ורבי אבא מחמוריהם ונשקוהו, בהיותם מבקשים להיות עפר לרגליו של המחמר.
רבי אלעזר ורבי אבא בשונה מן האדם הגאוותן, מסכימים להתבטל בפני המחמר, בעוד שהאדם הגאוותן אינו מוכן להתבטל לעליון ממנו, עד כדי שאינו מכבד את העליון המהווה מקור להשגותיו, ומאחר שאינו מכבדהו מבקש הוא לחדש מעצמו, באופן שמוציא הבנות מחודשות משלו, עד שכל הבנה המתחדשת על-ידו, מתחדשת בדרכו שלו. ממשיך הזוה"ק ומתאר אותו הגילוי של המחמר אל רבי אלעזר ורבי אבא, אודות הדג הגדול המצוי בים השוחה מצד אל צד, בבחינת "גדלות כלי הקבלה", המציינים אותו האמצעי להשגת השלמות הראויה, אותה האדם צריך לבקש.
אחר גילוי זה של המחמר, מבקשים רבי אלעזר ורבי אבא מן המחמר, שיגלה להם את שמו, בעוד שחושבים אותו למדרגת חכמה, אולם את שמו אינו מסכים לגלות להם.
אמנם כאשר מבקשים ממנו שיגלה להם את שם אביו, אותו המחמר מתגלה אליהם כרב המנונא סבא, המייצג את בחינת "מדרגת יחידה", בעוד שחשבוהו לבנו של רב המנונא סבא, המייצג את בחינת "מדרגת חיה".
פותח הזוה"ק ואומר: "בניהו בן יהוידע בין איש חי מקבצי-אל" – 'בניהו בן יהוידע' – הוא סוד החכמה הסתומה הנשגבת מההשגה, שאין דרך להבינה. המדרגה המדוברת היא מדרגת יחידה (בבחינת 'עתיקא קדישא') אשר איננה ניתנת להשגה מצד התחתונים בבחינת 'לא ידע', היות שאין באפשרי לעשות עליה זווג, שזה סוד "יה-ו" מן השם יהוידע חסר אות ה' התחתונה שהיא בחינת 'מלכות' עליה נעשה הזווג, לצורך תפישתו והשגתו של התחתון, וכן בבחינת לא 'אתיידע' שאין בה התפשטות לתחתונים. האדם הרגיל אינו יכול להשיג מדרגה זו בזמן התיקון, שלכן כל השגתו היא דרך ל"ב נתיבות חכמה [כל התפשטות המוחין הוא רק מאבא ואמא בסוד 'ל"ב נתיבות החכמה', בבחינת "ו"ק דחכמה" ולא "ג"ר דחכמה", דרך "ז"ת דבינה" ולא דרך "ג"ר דבינה", והוא התיקון של "גניזו דאבא ואמא"], דרכם ניתנת האפשרות להגיע לאהבה עד גמר התיקון.
מצד עבודת נפש האדם פירוש הדברים הוא, שכל פעולה קטנה אותה האדם פועל בזמן התיקון עושה רושם, וכל פגישה עם החיים היא הזדמנות להוסיף עוד אפון, עד לכדי שתוכרע הכף ותימלא הסאה, ואזי כל אותם הפעולות הקטנות אותם פעל האדם ליצירת הקשר יתאספו לכוח אחד גדול בגמר התיקון, כך שדרך כל אותם פרטי הפעולות, תהיינה לו לאדם האפשרות להשיג אותה אווירת הנפש הכוללת כל הפרטים, באם יהיה קשוב אלי.
ולפיכך עד גמר התיקון שבבחינת "מעשה בראשית", על האדם לפעול – לחיות אותה אווירת הנפש שבבחינת "שבתות המשנה שבינתיים", כשלמה.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "דטעין חמרי"

בשיעור זה אנו ממשיכים את מאמר "דטעין חמרי", בהשגת שורש המדרגה אותה רוצה להודיע המחמר לרבי אלעזר ורבי אבא.
מסביר הזוה"ק שרבי אלעזר ורבי אבא מבקשים לדעת את שורש המדרגה אליה רוצה להביא אותם המחמר. צורך זה נובע מתוך רצונם להיות שייכים לאותו השורש שמעליהם, כעין רצונו של הפרט להשתייך אל הכלל ממנו הוא נובע.
יסוד זה מלמדנו הזוה"ק, כדי שידע האדם לקשר עצמו למקור ההטבה בכל פעם שמקבל הטבה מצד העליון.
אותה ההטבה המתקבלת מצד העליון היא נסגדת, להיות שטבע האדם הוא להתבטל אל העליון ממנו, על-פי החוק המושרש בעולמות העליונים, האומר: "שקטן מתבטל בפני גדול".
שלכן ירדו רבי אלעזר ורבי אבא מחמוריהם ונשקוהו, בהיותם מבקשים להיות עפר לרגליו של המחמר.
רבי אלעזר ורבי אבא בשונה מן האדם הגאוותן, מסכימים להתבטל בפני המחמר, בעוד שהאדם הגאוותן אינו מוכן להתבטל לעליון ממנו, עד כדי שאינו מכבד את העליון המהווה מקור להשגותיו, ומאחר שאינו מכבדהו מבקש הוא לחדש מעצמו, באופן שמוציא הבנות מחודשות משלו, עד שכל הבנה המתחדשת על-ידו, מתחדשת בדרכו שלו.
ממשיך הזוה"ק ומתאר אותו הגילוי של המחמר אל רבי אלעזר ורבי אבא, אודות הדג הגדול המצוי בים השוחה מצד אל צד, בבחינת "גדלות כלי הקבלה", המציינים אותו האמצעי להשגת השלמות הראויה, אותה האדם צריך לבקש.
אחר גילוי זה של המחמר, מבקשים רבי אלעזר ורבי אבא מן המחמר, שיגלה להם את שמו, בעוד שחושבים אותו למדרגת חכמה, אולם את שמו אינו מסכים לגלות להם.
אמנם כאשר מבקשים ממנו שיגלה להם את שם אביו, אותו המחמר מתגלה אליהם כרב המנונא סבא, המייצג את בחינת "מדרגת יחידה", בעוד שחשבוהו לבנו של רב המנונא סבא, המייצג את בחינת "מדרגת חיה".
פותח הזוה"ק ואומר: "בניהו בן יהוידע בין איש חי מקבצי-אל" – 'בניהו בן יהוידע' – הוא סוד החכמה הסתומה הנשגבת מההשגה, שאין דרך להבינה. המדרגה המדוברת היא מדרגת יחידה (בבחינת 'עתיקא קדישא') אשר איננה ניתנת להשגה מצד התחתונים בבחינת 'לא ידע', היות שאין באפשרי לעשות עליה זווג, שזה סוד "יה-ו" מן השם יהוידע חסר אות ה' התחתונה שהיא בחינת 'מלכות' עליה נעשה הזווג, לצורך תפישתו והשגתו של התחתון, וכן בבחינת לא 'אתיידע' שאין בה התפשטות לתחתונים.
האדם הרגיל אינו יכול להשיג מדרגה זו בזמן התיקון, שלכן כל השגתו היא דרך ל"ב נתיבות חכמה [כל התפשטות המוחין הוא רק מאבא ואמא בסוד 'ל"ב נתיבות החכמה', בבחינת "ו"ק דחכמה" ולא "ג"ר דחכמה", דרך "ז"ת דבינה" ולא דרך "ג"ר דבינה", והוא התיקון של "גניזו דאבא ואמא"], דרכם ניתנת האפשרות להגיע לאהבה עד גמר התיקון.
מצד עבודת נפש האדם פירוש הדברים הוא, שכל פעולה קטנה אותה האדם פועל בזמן התיקון עושה רושם, וכל פגישה עם החיים היא הזדמנות להוסיף עוד אפון, עד לכדי שתוכרע הכף ותימלא הסאה, ואזי כל אותם הפעולות הקטנות אותם פעל האדם ליצירת הקשר יתאספו לכוח אחד גדול בגמר התיקון, כך שדרך כל אותם פרטי הפעולות, תהיינה לו לאדם האפשרות להשיג אותה אווירת הנפש הכוללת כל הפרטים, באם יהיה קשוב אלי.
ולפיכך עד גמר התיקון שבבחינת "מעשה בראשית", על האדם לפעול – לחיות אותה אווירת הנפש שבבחינת "שבתות המשנה שבינתיים", כשלמה.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "דטעין חמרי"

גילוי מעלתו של הרצון הגדול שבבחינת גדלות ההשגה של משיח, הבולע לכל הרצונות, כנקודת ציון אותה על האדם להציב בראש מעיינותיו
בשיעור זה אנו ממשכים את מאמר "דטעין חמרי", בדבר חשיבותו של הרצון הגדול שבבחינת 'גדלות ההשגה של משיח' העולה על כל פרטי הרצונות הקיימים במציאות.
פותח הזוה"ק בדבריו של רב המנונא סבא, בהם מגלה לרבי אבא ורבי אלעזר שמקום מגורי אביו הוא בבחינת 'רצון אחד גדול אשר יש בו רב ויקר', והוא המסבב (בבחינת 'סיבה ותוצאה') לים הגדול, כלומר שמסבב לכל שאר מיני הרצונות מעבר אל עבר (מבחינת 'כתר עד מלכות').
אותו בחינת הרצון הגדול המדובר, הוא בבחינת 'הדג הגדול הבולע לכל המים', כלומר לכל אותם הדגים אשר בים, המייצגים את בחינת הרצונות הפרטיים הבלועים תוך אותו הרצון הגדול הנזכר.
מסביר הזוה"ק, שאותו הרצון הגדול הוא הכלל (בחינות 'אמונה' ו- 'אהבה') של גדלות ההשגה שבבחינת 'משיח', המייצגת אותה האמונה שמקום גניזתא הוא בעתיקא קדישא (רדל"א), להיותה נעתקת מההשגה, אשר כל שאר מיני רצונות הקיימים בטלים בפניה.
גדולתו של בחינת 'המחמר', המיוצג במאמר זה כבנו של רב המנונא סבא, שבבחינת 'רב האמונה', הוא בכך שיכול להוליד עבור נשמות הצדיקים, אותם הפרטים הבלועים בתוכו בחצי המדרגה (בבחינת 'מה שהתחתון הוא חצי מהעליון' – נעשה על-ידי פעולה של חציית המדרגה בבחינת צמצום ב'), כלומר בבחינת 'חיצוניות ופרטים', כך שאותה חיצוניות תוכל לחזור ולהתדבק בפנימיות ואותם הפרטים יחזרו להתדבק באותו הכלל (בחינות 'אמונה' ו- 'אהבה').
הזוה"ק מתאר את ביאתו של האדם אל הכלל דרך סדר עבודתו על בחינת הפרטים, כתרי"ג מצוות וז' מצוות דרבנן (גמרטייה 'כתר', המייצג את הכלל), להיות שכל תפישתו של התחתון היא מן הפרטים אל הכלל.
מסיים הזוה"ק בתמיהתם של רבי אבא ורבי אלעזר, המתארים את תמיהתו של האדם על אותו מעמד הגילוי, המעותד להגיע תוך התבטלות והתחברות לבחינת ה'מחמר', המבשר את גדולתו ומעלתו של בחינת 'מחמר' זה שבבחינת 'בנו של רב המנונא סבא', המייצג אותה ההבנה האמונית הנובעת ממשה רבינו (בחינת 'הדעת העליון'), המתלבש בפנימיות יעקב (בחינת 'תפארת').
ולנוכח גילוי זה משותמם אותו האדם, באומרו: "הכיצד מאור הקדוש הלזה, שהוא בנו של משה רבינו (בבחינת 'ההרהור האמוני הגנוז ברדל"א') מחמר אחרינו בפרטים קטנים כאלו?!"
לאחר שנתבשרו רבי אלעזר ורבי אבא בגילוי זה, ובכו, נשקו והלכו. מצד עבודת נפש האדם פירוש הדברים הוא, שכאשר אדם נוכח לגילוי מקום ההשגה, אליה יכול להגיע דרך פרטי המציאות הפוגשים בו, הוא מעלה ביקוש בבחינת 'בכייה', בכדי שיוכל לעשות בחינת 'זווג דהכאה' על אותה המדרגה המדוברת, שפירושה השגת המדרגה.
לאחר שהלכו רבי אלעזר ורבי אבא, חזרו שוב לאותו המקום, היות שכאשר האדם משיג אותה ההשראה העליונה הכרח הוא שיחזור למקום אותה השראה, כדי להשיג מדרגות היותר נעלות, כעין מה שביקשו רבי אלעזר ורבי אבא מבנו של רב המנונא סבא, שיגלה להם את בחינת 'מדרגת משיח'.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "דטעין חמרי"

גילוי מעלתו של הרצון הגדול שבבחינת גדלות ההשגה של משיח, הבולע לכל הרצונות, כנקודת ציון אותה על האדם להציב בראש מעיינותיו
בשיעור זה אנו ממשכים את מאמר "דטעין חמרי", בדבר חשיבותו של הרצון הגדול שבבחינת 'גדלות ההשגה של משיח' העולה על כל פרטי הרצונות הקיימים במציאות.
פותח הזוה"ק בדבריו של רב המנונא סבא, בהם מגלה לרבי אבא ורבי אלעזר שמקום מגורי אביו הוא בבחינת 'רצון אחד גדול אשר יש בו רב ויקר', והוא המסבב (בבחינת 'סיבה ותוצאה') לים הגדול, כלומר שמסבב לכל שאר מיני הרצונות מעבר אל עבר (מבחינת 'כתר עד מלכות').
אותו בחינת הרצון הגדול המדובר, הוא בבחינת 'הדג הגדול הבולע לכל המים', כלומר לכל אותם הדגים אשר בים, המייצגים את בחינת הרצונות הפרטיים הבלועים תוך אותו הרצון הגדול הנזכר.
מסביר הזוה"ק, שאותו הרצון הגדול הוא הכלל (בחינות 'אמונה' ו- 'אהבה') של גדלות ההשגה שבבחינת 'משיח', המייצגת אותה האמונה שמקום גניזתא הוא בעתיקא קדישא (רדל"א), להיותה נעתקת מההשגה, אשר כל שאר מיני רצונות הקיימים בטלים בפניה.
גדולתו של בחינת 'המחמר', המיוצג במאמר זה כבנו של רב המנונא סבא, שבבחינת 'רב האמונה', הוא בכך שיכול להוליד עבור נשמות הצדיקים, אותם הפרטים הבלועים בתוכו בחצי המדרגה (בבחינת 'מה שהתחתון הוא חצי מהעליון' – נעשה על-ידי פעולה של חציית המדרגה בבחינת צמצום ב'), כלומר בבחינת 'חיצוניות ופרטים', כך שאותה חיצוניות תוכל לחזור ולהתדבק בפנימיות ואותם הפרטים יחזרו להתדבק באותו הכלל (בחינות 'אמונה' ו- 'אהבה').
הזוה"ק מתאר את ביאתו של האדם אל הכלל דרך סדר עבודתו על בחינת הפרטים, כתרי"ג מצוות וז' מצוות דרבנן (גמרטייה 'כתר', המייצג את הכלל), להיות שכל תפישתו של התחתון היא מן הפרטים אל הכלל.
מסיים הזוה"ק בתמיהתם של רבי אבא ורבי אלעזר, המתארים את תמיהתו של האדם על אותו מעמד הגילוי, המעותד להגיע תוך התבטלות והתחברות לבחינת ה'מחמר', המבשר את גדולתו ומעלתו של בחינת 'מחמר' זה שבבחינת 'בנו של רב המנונא סבא', המייצג אותה ההבנה האמונית הנובעת ממשה רבינו (בחינת 'הדעת העליון'), המתלבש בפנימיות יעקב (בחינת 'תפארת').
ולנוכח גילוי זה משותמם אותו האדם, באומרו: "הכיצד מאור הקדוש הלזה, שהוא בנו של משה רבינו (בבחינת 'ההרהור האמוני הגנוז ברדל"א') מחמר אחרינו בפרטים קטנים כאלו?!"
לאחר שנתבשרו רבי אלעזר ורבי אבא בגילוי זה, ובכו, נשקו והלכו. מצד עבודת נפש האדם פירוש הדברים הוא, שכאשר אדם נוכח לגילוי מקום ההשגה, אליה יכול להגיע דרך פרטי המציאות הפוגשים בו, הוא מעלה ביקוש בבחינת 'בכייה', בכדי שיוכל לעשות בחינת 'זווג דהכאה' על אותה המדרגה המדוברת, שפירושה השגת המדרגה.
לאחר שהלכו רבי אלעזר ורבי אבא, חזרו שוב לאותו המקום, היות שכאשר האדם משיג אותה ההשראה העליונה הכרח הוא שיחזור למקום אותה השראה, כדי להשיג מדרגות היותר נעלות, כעין מה שביקשו רבי אלעזר ורבי אבא מבנו של רב המנונא סבא, שיגלה להם את בחינת 'מדרגת משיח'.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "דטעין חמרי"

שלבי העיבור של נשמת הצדיק, כסיוע וכהכנה המוכרחת לאדם, אשר חפץ לצאת ממדרגתו הנוכחית למדרגה היותר נעלה

בשיעור זה, כהמשך ישיר למאמר "דטעין חמרי", אנו למדים על כלל תהליך העיבור של נשמת הצדיק, שבבחינת 'המחמר', המתראה בצורה של הסתלקות המוחין, הבאים כשלב הכנה ליציאת המדרגה החדשה אותה נדרשים להשיג. מסביר הזוה"ק, שישנה מדרגה העולה בשם "מוליך החמורים", המתארת אותה התובנה העמוקה המתעברת בנקודת החומריות, המתראה אלינו בחיי היום יום בצורות שונות ובאופנים שונים. אולם היות שבמהלך חייו של האדם נקראים בפניו נקודות חומר רבות, עליו להטות אוזן דווקא לאותם נקודות החומר החורגות מגדר הרגיל, ומהם להוליד אותם התובנות העמוקות המצויים בעיבור תוך נקודות חומר אלו.

אותה בחינת היו"ד הנ"ל, היא אשר עשתה מלחמה בין אותיות כ"ף וסמ"ך, שבבחינת מדרגת נשמה, היות שבחינות כ"ף וסמ"ך אינן יכלו להסתלק ממקומם אשר בכסא (בחינת מדרגת 'ישסו"ת'), לשתי סיבות עיקריות: א. בחינת הכ"ף אחראית לתת את סוג התודעה מהעליון לתחתון (בבחינת 'חכמה דאצילות המתלבשת בבריאה') ב. בחינת הסמ"ך אחראית לסמוך את זו"ן בבחינת 'חפץ חסד'. ונמצא אם כן שבחינת היו"ד נשארה לבדה בלא בחינת הכ"ס (כ"ף ו-סמ"ך), שבבחינת 'חסדים', והיות שכך עליה להסתלק, ובד בבד על האדם לבוא בעיבור ולהסתלק ממדרגת הנשמה בה הוא מצוי זה עתה, כך שלאחר שלבי העיבור וההתבטלות, תוכל אותה בחינת היו"ד להגיע לאדם בצורתה המחודשת.
הזוה"ק מתאר את הקב"ה כאותה יד מכוונת, המסתתרת בבחינת 'המחמר', המייצג את נשמת הצדיק המעוברת, להורות לאדם שעליו להתייחס אל המקרים הפוגשים בו, ביתר הקשבה, ואל לו לדרוש שאותה הנקודה החמרית תגלה לו את הנסתר בה בבחינת "גילוי השם" (בחינת 'גובה הקומה של המסך' כמו ז"א, א"א וכו'), היות שעלול הוא לשנות את מצבו משוגג למזיד, בהיותו רואה את האמת ואינו טורח מצד עצמו לפעול אותה. אולם על זאת משיב בחינת 'המחמר' לאדם, שעתה אין אפשרות להשיג הכללים, אלא דרך הפרטים ומקרי החומר, שלכן עליו להתראות דרך מעשים חומרים וכו. ורק בעת בו יגיע בחינת 'משיח', תתבטל החומריות, שאז ההשראה העליונה תשרה על האדם באופן תדירי, מבלי שיצטרך להשיגה דרך בחינת 'המקרה והחומר'.
אולם מסייג הזוה"ק את דבריו באומרו, שאל לו לאדם לטעות, בחושבו שהמקום המדובר הוא מקום גשמי, אלא אותו המקום המדובר בבחינת "מגדל הפורח באוויר אשר יש בו רב ויקר", הוא מקום רוחני אשר מעבר אל הגשמיות הנראית לעין.
מסיים הזוה"ק ביסוד עיקר וחשוב בחיי האדם, המבסס את נקודת האיזון שלו על בחינת 'ההקשבה' 'וויתור על הגאווה'. דרך יסוד זה מלמד בחינת 'המחמר' את האדם, שאל לו לשאול אף למקום אביו, כי אין הוא חפץ לגלותו אף לא בתמורה לכך שיימסר תחתיו לעבד, אחר שזה אינו מתפקידו להיות מושל, שהרי כל סיבת הגעתו הוא, בכדי לעזור לאותו האדם להתעלות ממדרגה למדרגה.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "דטעין חמרי"

שלבי העיבור של נשמת הצדיק, כסיוע וכהכנה המוכרחת לאדם, אשר חפץ לצאת ממדרגתו הנוכחית למדרגה היותר נעלה

בשיעור זה, כהמשך ישיר למאמר "דטעין חמרי", אנו למדים על כלל תהליך העיבור של נשמת הצדיק, שבבחינת 'המחמר', המתראה בצורה של הסתלקות המוחין, הבאים כשלב הכנה ליציאת המדרגה החדשה אותה נדרשים להשיג.
מסביר הזוה"ק, שישנה מדרגה העולה בשם "מוליך החמורים", המתארת אותה התובנה העמוקה המתעברת בנקודת החמריות, המתראה אלינו בחיי היום יום בצורות שונות ובאופנים שונים.
אולם היות שבמהלך חייו של האדם נקראים בפניו נקודות חומר רבות, עליו להטות אוזן דווקא לאותם נקודות החומר החורגות מגדר הרגיל, ומהם להוליד אותם התובנות העמוקות המצויים בעיבור תוך נקודות חומר אלו.
אותה בחינת היו"ד הנ"ל, היא אשר עשתה מלחמה בין אותיות כ"ף וסמ"ך, שבבחינת מדרגת נשמה, היות שבחינות כ"ף וסמ"ך אינן יכלו להסתלק ממקומם אשר בכסא (בחינת מדרגת 'ישסו"ת'), לשתי סיבות עיקריות: א. בחינת הכ"ף אחראית לתת את סוג התודעה מהעליון לתחתון (בבחינת 'חכמה דאצילות המתלבשת בבריאה') ב. בחינת הסמ"ך אחראית לסמוך את זו"ן בבחינת 'חפץ חסד'.
ונמצא אם כן שבחינת היו"ד נשארה לבדה בלא בחינת הכ"ס (כ"ף ו-סמ"ך), שבבחינת 'חסדים', והיות שכך עליה להסתלק, ובד בבד על האדם לבוא בעיבור ולהסתלק ממדרגת הנשמה בה הוא מצוי זה עתה, כך שלאחר שלבי העיבור וההתבטלות, תוכל אותה בחינת היו"ד להגיע לאדם בצורתה המחודשת.
הזוה"ק מתאר את הקב"ה כאותה יד מכוונת, המסתתרת בבחינת 'המחמר', המייצג את נשמת הצדיק המעוברת, להורות לאדם שעליו להתייחס אל המקרים הפוגשים בו, ביתר הקשבה, ואל לו לדרוש שאותה הנקודה החמרית תגלה לו את הנסתר בה בבחינת "גילוי השם" (בחינת 'גובה הקומה של המסך' כמו ז"א, א"א וכו'), היות שעלול הוא לשנות את מצבו משוגג למזיד, בהיותו רואה את האמת ואינו טורח מצד עצמו לפעול אותה.
אולם על זאת משיב בחינת 'המחמר' לאדם, שעתה אין אפשרות להשיג הכללים, אלא דרך הפרטים ומקרי החומר, שלכן עליו להתראות דרך מעשים חומרים-חיצוניים כשמירת שבת, הנחת תפילין וכו'.
ורק בעת בו יגיע בחינת 'משיח', תתבטל החמריות, שלכן אז ההשראה העליונה תשרה על האדם באופן תדירי, מבלי שיצטרך להשיגה דרך בחינת 'המקרה והחומר'.
אולם מסייג הזוה"ק את דבריו באומרו, שאל לו לאדם לטעות, בחושבו שהמקום המדובר הוא מקום גשמי, אלא אותו המקום המדובר בבחינת "מגדל הפורח באוויר אשר יש בו רב ויקר", הוא מקום רוחני אשר מעבר אל הגשמיות הנראית לעין.
מסיים הזוה"ק ביסוד עיקר וחשוב בחיי האדם, המבסס את נקודת האיזון שלו על בחינת 'ההקשבה' 'וויתור על הגאווה'. דרך יסוד זה מלמד בחינת 'המחמר' את האדם, שאל לו לשאול אף למקום אביו, כי אין הוא חפץ לגלותו אף לא בתמורה לכך שיימסר תחתיו לעבד, אחר שזה אינו מתפקידו להיות מושל, שהרי כל סיבת הגעתו הוא, בכדי לעזור לאותו האדם להתעלות ממדרגה למדרגה.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "דטעין חמרי"

התגלותו של בחינת 'המחמר' שבאדם, כאותה נשמת הצדיק המתעברת בו, בכדי להעלותו ממדרגה למדרגה

הזוה"ק מתאר את ירידתם של רבי אלעזר ורבי אבא מבחינת 'המחמר', כירידתו של האדם מבחינת צד 'המקרה והחומר', המשימתו באווירת הנפש, המתבוננת אל הצד אשר מעבר למקרה.
כך שבו בזמן שהאדם מוותר על גאוותו, בכדי להשים עצמו במקום ההתבוננות וההקשבה, דווקא אז מגלה לו אותו בחינת 'המחמר' שבתוכו, שישנם מדרגות כמדרגת מוחין דחיה היותר נעלה ממדרגת מוחין דנשמה, כלומר שישנו קשר של אהבה היותר נעלה.
בהמשך מתאר הזוה"ק את הליכתם של רבי אבא ורבי אלעזר לבחינת האבא של אישתו (כנגד בחינת 'ישראל סבא' של בחינת 'הגוף'), המתאר בנפש האדם אותו הצד של תודעת הגוף, אשר נמצא בראש, להוליך את האדם בדרך של עבודת המידות, המצויה במסגרת מדרגת הנשמה.
אחר שאדם עוצר את הרגליו, עד לכדי שנלחצים אל הקיר, מתעורר בו לפתע אותו בחינת 'המחמר' המגלה לפניו אותם ההבחנות והמדרגות החדשות, אשר יש באפשרותו להשיג.
אותו בחינת 'המחמר' שבאדם מגלה לו אותם החסרונות שבבחינת מדרגתו, כדי לעוררו להתקדם למדרגות היותר נעלות ממדרגתו הנוכחית, ולכן אותו בחינת 'המחמר' מודיע לאדם שאין די לו בעבודת המידות שבבחינת 'מוחין דנשמה' (בבחינת 'ישסו"ת'), אלא עליו לראות שישנם מדרגות היותר נעלות בבחינת 'מוחין דחיה' (בבחינת 'או"א עילאין').
ואף על-פי שבחינת 'הורי האישה' (בחינת 'ישסו"ת'), הם מדרגה הנעלה מאוד, שהרי צד האישה הוא אשר נותן את בחינת 'הקיום' שבעולם ודרכה נקבע בחינת צד 'היהודי' או צד 'הגוי' שבאדם, יחד עם זאת בחינת 'הורי האיש' (בחינת 'או"א עילאין'), הם היותר נעלים, היות שהאבא שבבחינת 'הזכר', הוא אשר קובע את הצד הרוחני והמופשט, הנותן את בחינת הקשר לבורא.
רבי אבא ורבי אלעזר שאלו אותו בחינת 'המחמר' לפשר זהותו, אולם אותו בחינת 'המחמר' אינו חפץ למסור להם זה עתה את זהותו, בכדי ללמדם יסוד עיקרי וחשוב בחיי האדם, הקובע, שאל לו לאדם לחקור אותה דרך התורה והדת בה הוא מהלך.
אמנם מעורר אותם ללכת אחריו, באופן שכל אחד יאמר דברי תורה ומילין דחכמתא, כדי להאיר את הדרך בה הם הולכים.
מצד נפש האדם פירוש הדברים הוא, שאל לו לאדם ללמוד את התורה רק כפי שהיא מתגלה לו כלפי חוץ, אלא עליו לחתור לתוך אותה הנקודה הפנימית, המונחת תוך התורה החיצונית, כדי לחיות אותה נקודת האמת לבד מאותו הלימוד החיצוני, שזה בחינת 'הארת הדרך' עליה דיבר אותו בחינת 'המחמר'.
מסיים הזוה"ק בשאלתם של רבי אלעזר ורבי אבא, העוסקת בדבר מתן תפקידו של מוליך החמורים. ומתרץ זאת דרך שלילת ב' המצבים העומדים כאפשרויות למתן תפקיד זה.
ואומר, שלא בחינת הכ"ף שמכס"א, המתארת אותה הצורה המופשטת של האני של האדם, בבחינת 'הכף דאנכי', היא זו המייצגת את תפקידו של בחינת 'המחמר'.
וכמו-כן לא אותה בחינת הסמ"ך שמכס"א, המתארת אותה השלמות שבבחינת 'הלמעלה מהדעת' (בחינת 'חסדים מכוסים'), היא זו המייצגת את תפקידו של בחינת 'המחמר'.

שם המאמר: "דטעין חמרי"

התגלותו של בחינת 'המחמר' שבאדם, כאותה נשמת הצדיק המתעברת בו, בכדי להעלותו ממדרגה למדרגה. הזוה"ק מתאר את ירידתם של רבי אלעזר ורבי אבא מבחינת 'המחמר', כירידתו של האדם מבחינת צד 'המקרה והחומר', המשרה על האדם אווירת נפש המתבוננת אל הצד אשר מעבר למקרה. כך שבו בזמן שהאדם מוותר על גאוותו, בכדי להשים עצמו במקום ההתבוננות וההקשבה, דווקא אז מגלה לו אותו בחינת 'המחמר' שבתוכו, שישנם מדרגות כמדרגת מוחין דחיה היותר נעלה ממדרגת מוחין דנשמה, כלומר שישנו קשר של אהבה היותר נעלה.

מתאר הזוה"ק את הליכתם של רבי אבא ורבי אלעזר לבחינת האבא של אישתו (כנגד בחינת 'ישראל סבא' של בחינת 'הגוף'), המתאר בנפש האדם אותו הצד של תודעת הגוף, אשר נמצא בראש, להוליך את האדם בדרך של עבודת המידות, המצויה במסגרת מדרגת הנשמה. אחר שאדם עוצר את הרגליו, עד לכדי שנלחצים אל הקיר, מתעורר בו לפתע אותו בחינת 'המחמר' המגלה לפניו אותם ההבחנות והמדרגות החדשות, אשר יש באפשרותו להשיג. אותו בחינת 'המחמר' שבאדם מגלה לו אותם החסרונות שבבחינת מדרגתו, כדי לעוררו להתקדם למדרגות היותר נעלות ממדרגתו הנוכחית, ולכן אותו בחינת 'המחמר' מודיע לאדם שאין די לו בעבודת המידות שבבחינת 'מוחין דנשמה' (בבחינת 'ישסו"ת'), אלא עליו לראות שישנם מדרגות היותר נעלות בבחינת 'מוחין דחיה' (בבחינת 'או"א עילאין').

ואף על-פי שבחינת 'הורי האישה' (בחינת 'ישסו"ת'), הם מדרגה הנעלה מאוד, שהרי צד האישה הוא אשר נותן את בחינת 'הקיום' שבעולם ודרכה נקבע בחינת צד 'היהודי' או צד 'הגוי' שבאדם, יחד עם זאת בחינת 'הורי האיש' (בחינת 'או"א עילאין'), הם היותר נעלים, היות שהאבא שבבחינת 'הזכר', הוא אשר קובע את הצד הרוחני והמופשט, הנותן את בחינת הקשר לבורא.
רבי אבא ורבי אלעזר שאלו אותו בחינת 'המחמר' לפשר זהותו, אולם אותו בחינת 'המחמר' אינו חפץ למסור להם זה עתה את זהותו, בכדי ללמדם יסוד עיקרי וחשוב בחיי האדם, הקובע, שאל לו לאדם לחקור אותה דרך התורה והדת בה הוא מהלך.
אמנם מעורר אותם ללכת אחריו, באופן שכל אחד יאמר דברי תורה ומילין דחכמתא, כדי להאיר את הדרך בה הם הולכים.
מצד נפש האדם פירוש הדברים הוא, שאל לו לאדם ללמוד את התורה רק כפי שהיא מתגלה לו כלפי חוץ, אלא עליו לחתור לתוך אותה הנקודה הפנימית, המונחת תוך התורה החיצונית, כדי לחיות אותה נקודת האמת לבד מאותו הלימוד החיצוני, שזה בחינת 'הארת הדרך' עליה דיבר אותו בחינת 'המחמר'.
מסיים הזוה"ק בשאלתם של רבי אלעזר ורבי אבא, העוסקת בדבר מתן תפקידו של מוליך החמורים. ומתרץ זאת דרך שלילת ב' המצבים העומדים כאפשרויות למתן תפקיד זה.
ואומר, שלא בחינת הכ"ף שמכס"א, המתארת אותה הצורה המופשטת של האני של האדם, בבחינת 'הכף דאנכי', היא זו המייצגת את תפקידו של בחינת 'המחמר'.
וכמו-כן לא אותה בחינת הסמ"ך שמכס"א, המתארת אותה השלמות שבבחינת 'הלמעלה מהדעת' (בחינת 'חסדים מכוסים'), היא זו המייצגת את תפקידו של בחינת 'המחמר'.