ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא תניינא"
עליך להתבטל לאני המשותף, שהוא מקום האהבה שבקשר, הן כשטוב לך והן כשרע לך!
בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא תניינא", בדבר ביטוייה של מצוות היראה תוך מצוות האהבה.
עד כה לימדנו הזוה"ק שמצוות היראה פירושה הידבקות התחתון בעליון, כפרט הדבק בכלל וכגוף הדבק בראשו. דביקותו של התחתון בעליון, היא זו המעניקה לו את קיומו, שכן הוא לכשעצמו איננו קיים כלל ועיקר, ונמצא שדביקות זו, היא הפתח והשער להכל.
עד כה נתבאר צד ה-א' שביראה, שהיא "יראת הרוממות", איתה פועל התחתון בדבקות בבורא יתברך שמו, בגין דאיהו רב ושליט.
ביאור צד ה-ב' של היראה, הוא כפי הנלמד בשיעורים הקודמים, בהם הוסבר שאדם הפועל ביראה מטעם סיפוקו האישי, אזי היראה הרעה מלקה אותו ב-ד' מיתות בית הדין הנלמדות (ע"ש).
לאחר שנתבארו ב' צדדי היראה, מוסיף הזוה"ק לתאר את הפיקוד השני, שהוא מצוות האהבה, שהיא תכלית הכל, אליה צריך האדם לשאוף ולהתכוונן. אהבה זו המדוברת מוכרחת להתקיים בתנאי של יראה מוקדמת, שכן לא תתכן אהבה בלא יראה, היות שכל אהבה התלויה בדבר, בטל דבר בטלה אהבה.
ולכן על האדם לבנות את האהבה על בסיס היראה, כלומר שבניין האהבה צריך לבוא על בסיס ההתבטלות לבחינת "האני המשותף" של הקשר.
מצד עבודת ההתבוננות יש להוסיף ולומר, שעל האדם לעזוב את עצמו, בכדי שיוכל לייצר התבוננות טרם כל שפיטה ומסקנה, הבאה כתגובה למציאות איתה הוא נפגש. עוד יש להרחיב את היריעה בדבר ביטויה של מצוות היראה תוך מצוות האהבה, להיות שיראה זו המדוברת במסגרת האהבה, כוללת היבט נפשי, עליו יש להרחיב את הדיבור במעט.
הזוה"ק לימדנו שיראה, פירושה התבטלות ודביקות, וכעת מחדד הזוה"ק מונחים נפשיים אלו בפרטות ומסביר, שיראה זו הבאה לידי ביטוי באהבה, כוללת ב' צדדים, הן של דין והן של רחמים. הוראה זו באה להבהיר את נקודת הכשל, אותה פוגש האדם כאשר בא לפעול במצוות היראה. נקודת כשל זו גורמת לאדם הפועל ביראה, לחלק בין דין לרחמים, באופן שכאשר הבורא יתברך משפיע לו שפע טובה נמצא אוהב אותו, ובהעדר השפע נמצא שונא לו חס ושלום, ולזאת בא להבהיר הזוה"ק שהן בבחינת "הדין" והן בבחינת "הרחמים", אל לו לאדם לפעול חלוקה זו בנפשו, אלא עליו לאהוב את הבורא יתברך הן כאשר משפיע עליו שפע טובה והן כאשר מונע ממנו כיבכול את שפעו אפילו נוטל נשמתו.
נמצא שאדם הרוצה לפעול באהבת אמת, עליו לעורר את היראה אף בבחינת "האהבה", שפירושה הוא כנזכר לעיל, שאוהב את הבורא יתברך לא מטעם סיפוקו האישי, אלא מטעם האמת אליה הוא מכוון, ולכן הן כשטוב לו והן כשרע לו, פועל הוא את האהבה. אולם אם לא מעורר את היראה הזו כאשר מגיע לבחינת "האהבה", אזי היראה הרעה תפעל כנגדו ב-ד' מיתות בית הדין הנלמדות, ונמצא שכל אהבתו תתבסס על סיפוק אישי, ומן ההכרח שיהיה נרגן מפריד אלוף, הלא הוא הבורא יתברך, שהוא אלופו של עולם
הקודם