מה למדנו היום?
למדנו על האותיות מ', ל' וכ', שגם הן עלו וביקשו מהקב"ה לברוא בהן את העולם.

באה האות מ' ומבקשת לברוא בה העולם, כי המלך הוא שמוליך את העולם, והיא ההתחלה של המלך ובה נקרא הקב"ה "מלך". אולם עונה לה הקב"ה: העולם צריך למלך ולא יפה לעולם לעמוד בלא מלך, ולכן שובי למקומך ולא בך יברא העולם. דהיינו, "אם תעלי לראש, מה יהיה עם הגוף בלא החסד"? החסד בא לתאר את המלוכה ע"י מעבר מקטנות לגדלות. כדי שיתגלה אור המלך בעולם, הוא צריך להתגלות דרך החסד, שהיא המלך של כל הבחינות התחתונות בעולם, להיותה הבחינה המופשטת ביותר. כי חסד הוא בחינת התפשטות, כפי שרואים שבכל חומר יש את הצורה, שהיא המופשטת. לדוגמא, ניתן לראות בכוס את צורת הכוס, שהיא הדבר המופשט שבה.

אולם עונה לה הקב"ה: את צריכה את כסא כבודי (האות כ'), שעל ידו יכול להתגלות אור המלך. ואת צריכה גם את הקשר אל התחתונים (האות ל'). דהיינו, המופשטות אינה יכולה להתגלות לבדה, מבלי משהו שיחזיק אותה. לא ניתן לתת תשובה מופשטת לאדם, מבלי להלביש אותה בדבר מעשי. כמו כן, למדנו כי המ' צריכה להתגלות דרך ל'. האות ל' היא ההכרה העליונה דרכה תופסים את האור העליון. היא האות היחידה היונקת מההכרה העליונה, ויכולה לקבל את האור העליון שבתחילה מופשט, אולם בפיתול נכון יכול לרדת למטה. ל' היא האות היחידה העולה למעלה מעל השורה, כדי לקבל את ההכרה העליונה, ואח"כ יורדת באלכסון בסוד חכמה וחסדים משולבים. זהו שילוב של הדברים באופן מאוזן, כך שניתן יהיה לקבל את אותה הכרה עליונה מופשטת. ולכן, האור הגדול הזה של המ', צריך להתקבל דרך ל', ואינו יכול לעמוד בפני עצמו.

לאחר מכן, באה האות כ' וירדה מעל כסא כבודו, נזדעזה ואמרה "טוב לפניך לבורא בי העולם כי כבודך אני". אולם כשירדה מעל כסא הכבוד, נזדעזעו מאתים אלף עולמות ונזדעזע הכסא, וכל העולמות נזדעזעו ליפול. ואמר לה הקב"ה לשוב למקומה, כי בה "כליה", ובה נשמעה כלה ונחרצה.

כאשר הקב"ה נותן את האור לאותה אות שעלתה לבקש על אותו חיסרון פרטי שמייצגת, מתגלה מדוע אינו יכול להיברא בה העולם. וכן רואים בכ', שנזדעזע הכסא והעולמות, כי אור החכמה אינו יכול להתגלות בתחתונים מבלי כ', שהיא המחברת בין העליון לתחתון (מלכות דעליון שהיא כתר דתחתון).

לכן, כאשר כ' מבקשת לברוא העולם על בחינת הכבוד, עונה לה הקב"ה שכאשר לוקחים את הכבוד, מזדעזעים העולמות. לכן אם כ' לא תשמש לתפקיד שלה — לקשר בין העליונים לתחתונים, לא יוכל להתגלות האור לתחתונים. אחד הפגמים בחינוך הוא כאשר אדם אינו נותן כבוד לעליונים שלו, אך בכך מזדעזעים כל העולמות. ולכן כאשר נותנים כבוד לחיצוניים, זהו דבר שאינו ראוי. ומשום כך, גם בה לא ניתן לברוא את העולם.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מה למדנו היום?
למדנו על האותיות מ', ל' וכ', שגם הן עלו וביקשו מהקב"ה לברוא בהן את העולם.

באה האות מ' ומבקשת לברוא בה העולם, כי המלך הוא שמוליך את העולם, והיא ההתחלה של המלך ובה נקרא הקב"ה "מלך". אולם עונה לה הקב"ה: העולם צריך למלך ולא יפה לעולם לעמוד בלא מלך, ולכן שובי למקומך ולא בך יברא העולם. דהיינו, "אם תעלי לראש, מה יהיה עם הגוף בלא החסד"?

החסד בא לתאר את המלוכה ע"י מעבר מקטנות לגדלות. כדי שיתגלה אור המלך בעולם, הוא צריך להתגלות דרך החסד, שהיא המלך של כל הבחינות התחתונות בעולם, להיותה הבחינה המופשטת ביותר. כי חסד הוא בחינת התפשטות, כפי שרואים שבכל חומר יש את הצורה, שהיא המופשטת. לדוגמא, ניתן לראות בכוס את צורת הכוס, שהיא הדבר המופשט שבה.

אולם עונה לה הקב"ה: את צריכה את כסא כבודי (האות כ'), שעל ידו יכול להתגלות אור המלך. ואת צריכה גם את הקשר אל התחתונים (האות ל'). דהיינו, המופשטות אינה יכולה להתגלות לבדה, מבלי משהו שיחזיק אותה. לא ניתן לתת תשובה מופשטת לאדם, מבלי להלביש אותה בדבר מעשי.

כמו כן, למדנו כי המ' צריכה להתגלות דרך ל'. האות ל' היא ההכרה העליונה דרכה תופסים את האור העליון. היא האות היחידה היונקת מההכרה העליונה, ויכולה לקבל את האור העליון שבתחילה מופשט, אולם בפיתול נכון יכול לרדת למטה. ל' היא האות היחידה העולה למעלה מעל השורה, כדי לקבל את ההכרה העליונה, ואח"כ יורדת באלכסון בסוד חכמה וחסדים משולבים. זהו שילוב של הדברים באופן מאוזן, כך שניתן יהיה לקבל את אותה הכרה עליונה מופשטת. ולכן, האור הגדול הזה של המ', צריך להתקבל דרך ל', ואינו יכול לעמוד בפני עצמו.

לאחר מכן, באה האות כ' וירדה מעל כסא כבודו, נזדעזה ואמרה "טוב לפניך לבורא בי העולם כי כבודך אני". אולם כשירדה מעל כסא הכבוד, נזדעזעו מאתים אלף עולמות ונזדעזע הכסא, וכל העולמות נזדעזעו ליפול. ואמר לה הקב"ה לשוב למקומה, כי בה "כליה", ובה נשמעה כלה ונחרצה.

כאשר הקב"ה נותן את האור לאותה אות שעלתה לבקש על אותו חיסרון פרטי שמייצגת, מתגלה מדוע אינו יכול להיברא בה העולם. וכן רואים בכ', שנזדעזע הכסא והעולמות, כי אור החכמה אינו יכול להתגלות בתחתונים מבלי כ', שהיא המחברת בין העליון לתחתון (מלכות דעליון שהיא כתר דתחתון).

לכן, כאשר כ' מבקשת לברוא העולם על בחינת הכבוד, עונה לה הקב"ה שכאשר לוקחים את הכבוד, מזדעזעים העולמות. לכן אם כ' לא תשמש לתפקיד שלה — לקשר בין העליונים לתחתונים, לא יוכל להתגלות האור לתחתונים. אחד הפגמים בחינוך הוא כאשר אדם אינו נותן כבוד לעליונים שלו, אך בכך מזדעזעים כל העולמות. ולכן כאשר נותנים כבוד לחיצוניים, זהו דבר שאינו ראוי. ומשום כך, גם בה לא ניתן לברוא את העולם.

שם המאמר: "אותיות דרב המנונא סבא"

 אות סמ"ך (כנגד אימא עילאה – חפץ חסד) ואות נו"ן ( כנגד גבורה – ג' פעמים ע"ב גימטרייה רי"ו- כנגד אות 'ם' סתומה) תחילה נכנסה האות סמ"ך המייצגת את מידת החפץ חסד (השפעה), ובאה לדיון נפשי, האם בה ראוי לברוא את האני של האדם, באשר היא זו הסומכת לכל הנופלים (זו"ן – כנגד הגוף), דהיינו ששומרתם במצב הקטנות, בעת שיש חשש שיתאחזו בהם הקליפות. מסביר הזוה"ק שעל אף שהאות סמ"ך היא זו המייצגת את מידת ההשפעה (חסדים מכוסים), ועוד שהיא הוודאי הראשוני שעליו נשענים ונסמכים כל רצונות האדם במצב הקטנות לבל יצאו אל מחוץ למסגרת האמונית, להיות נתונים אל אחיזת הקליפות. מכל מקום אין די בכך שהאני של האדם יתבסס על אמונה לבד בבחינת 'השפעה', שהרי מטרת הבריאה היא "להנות לנבראיו", ומימוש מטרה זו ניתן באמצעות השימוש בגדלות הרצון לקבל, שהרי אהבה איננה רק 'קו ימין' לבדו, אלא שיתוף של 'קו שמאל' עם 'קו ימין' בבחינת 'קו אמצעי' (שיתוף של רצונות). ונמצא שלא ניתן לברוא בסמ"ך לבדה את האני של האדם.

מיד לאחריה נכנסה האות נו"ן המייצגת את מידת הגבורה (כנגד גבורה דז"א), וטוענת שבה ראוי לברוא את העולם, באשר היא משמשת לשמירה במצב הקטנות יחד עם הסמ"ך לחסדים מכוסים, ומלבד זאת יש בה מעלה נוספת, באשר יש לה היכולת ליצירת מסגרות ברורות ומדויקות במצב הגדלות (אור ע"ב-ס"ג המשמש להשלמת כלים בגדלות). מסביר הזוה"ק שעל אף שיצירת מסגרות הוא דבר חשוב, אולם מאחר שאין הם יכולים לעמוד לבדם ללא סיוע הסמ"ך, דהיינו שאין יצירת המסגרות יכולים לסמוך את האדם במצב הגדלות, אלא בסיוע הסמ"ך הנותנת את בחינת החפץ חסד וההשפעה, דהיינו את השמירה לבל יפול האדם ליצירת מסגרות חיצוניות בלבד, הנובעות מגאווה (גדלות של צמצום א'). שאם לא כן,  יעמדו הם לבדם, תוולד מכך אכזריות, שתוביל לשבירה טוטלית בנפש האדם (כנגד שבירת הכלים), שתישאר בלי טיפת לחלוחית של חסד. ולכן אין ראוי לברוא בה את האני של האדם.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "אותיות דרב המנונא סבא"

בשיעור זה נעסוק באות סמ"ך (כנגד אימא עילאה – חפץ חסד) ואות נו"ן ( כנגד גבורה – ג' פעמים ע"ב גימטרייה רי"ו- כנגד אות 'ם' סתומה)

תחילה נכנסה האות סמ"ך המייצגת את מידת החפץ חסד (השפעה), ובאה לדיון נפשי, האם בה ראוי לברוא את האני של האדם, באשר היא זו הסומכת לכל הנופלים (זו"ן – כנגד הגוף), דהיינו ששומרתם במצב הקטנות, בעת שיש חשש שיתאחזו בהם הקליפות.

מסביר הזוה"ק שעל אף שהאות סמ"ך היא זו המייצגת את מידת ההשפעה (חסדים מכוסים), ועוד שהיא הוודאי הראשוני שעליו נשענים ונסמכים כל רצונות האדם במצב הקטנות לבל יצאו אל מחוץ למסגרת האמונית, להיות נתונים אל אחיזת הקליפות.

מכל מקום אין די בכך שהאני של האדם יתבסס על אמונה לבד בבחינת 'השפעה', שהרי מטרת הבריאה היא "להנות לנבראיו", ומימוש מטרה זו ניתן באמצעות השימוש בגדלות הרצון לקבל, שהרי אהבה איננה רק 'קו ימין' לבדו, אלא שיתוף של 'קו שמאל' עם 'קו ימין' בבחינת 'קו אמצעי' (שיתוף של רצונות).

ונמצא שלא ניתן לברוא בסמ"ך לבדה את האני של האדם.

מיד לאחריה נכנסה האות נו"ן המייצגת את מידת הגבורה (כנגד גבורה דז"א), וטוענת שבה ראוי לברוא את העולם, באשר היא משמשת לשמירה במצב הקטנות יחד עם הסמ"ך לחסדים מכוסים, ומלבד זאת יש בה מעלה נוספת, באשר יש לה היכולת ליצירת מסגרות ברורים ומדוייקים במצב הגדלות (אור ע"ב-ס"ג המשמש להשלמת כלים בגדלות).

מסביר הזוה"ק שעל אף שיצירת מסגרות הוא דבר חשוב, אולם מאחר שאין הם יכולים לעמוד לבדם ללא סיוע הסמ"ך, דהיינו שאין יצירת המסגרות יכולים לסמוך את האדם במצב הגדלות, אלא בסיוע הסמ"ך הנותנת את בחינת החפץ חסד וההשפעה, דהיינו את השמירה לבל יפול האדם ליצירת מסגרות חיצוניות בלבד, הנובעות מגאווה (גדלות של צמצום א').

שאם לא כן, אלא יעמדו הם לבדם, תוולד מכך אכזריות, שתוביל לשבירה טוטלית בנפש האדם (כנגד שבירת הכלים), שתשאר בלי טיפת לחלוחית של חסד.

ולכן אין ראוי לברוא בה את האני של האדם.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "אותיות דרב המנונא סבא"

כהמשך למאמר האותיות, נעסוק עתה באותיות פ"י (נצח) ועי"ן (הוד).
תחילה נכנסה האות פ"י בטענה שבה ראוי לברוא את האני של האדם, זאת מאחר שיש בה היכולת של צמצום ב', דהיינו לערב את הרצון לאושר המייצג את הרגש הגופני (רות – מלכות) עם הרצון להשפיע המייצג את השכל הפראקטי של התובנה העליונה (נעמי – רחמים), שהוא האמת המוחלטת.
שלו יצוייר שהאני של האדם היה נבנה על בסיס הרצון לאושר המוחלט, היו מתרבים הפשעים, שתולדותם כאוס ואנדרלמוסייה נפשית.
לכן מאחר שסברתה של האות פ"י (כנגד בינה) היא, שהפדות והגאולה תלויים בה, אם כן בה ראוי לברוא את האני של האדם, אלא שאין כן הדבר שהרי האני של האדם לא יכול להתבסס על סמך פדות חלקית, שפירושה – המוכנות לוויתור ולמיעוט על מקומי, דהיינו קבלת החץ בי ולא בבני (חציית המדרגה של צמצום ב') ולא זו בלבד, אלא אף גילוי נכונות לשלם בעבור כך, כל זאת בכדי לגאול את האני, הנתון לרצונות הגופניים.
ומסביר הזוה"ק, שמאחר שפדות חלקית זו מאפשרת קבלת אור (אושר) חלקי, המבטא את המגבלות והחוקים של זמן תיקון, בדרך למימוש האושר המוחלט, לכן ישנה סבירות להווצרותם של פשעים וחטאים.
ונמצא שמפאת שראויה היא לזמן תיקון ולא לגמר תיקון, שבו תהיה הגאולה העתידה מתוך אהבה ולא מתוך כורח של חטא, לכן אין היא ראויה לברוא בה את האני של האדם.
מיד לאחריה מציגה האות עי"ן המתלווה לאות פ"י, את פשר הטענה, אשר בה ראוי לברוא את האני של האדם.
ומתרצת שמאחר שהיא מצייגת את הענווה והשכל הישר של ההכרה העליונה (מופשטות), ולכן בה ראוי לברוא את האני של האדם, אולם אין הדבר כן שמחמת שמתלווה לאות פ"י, אשר נפסלה מלהיות בסיס לבריאת האני של האדם, אם כן גם היא (האות עי"ן), נתונה לפגם, שעל אף שמצידה עצמה אין פגם כלל, שהרי היא מצייגת את השכל הישר והמופשט,
אולם מאחר שאין מופשטות בלי פראקטיקה, אין שכל בלא רגש. אם כן נמצא שהשכל הנתון לרגש שמבקש הפקרות, עלול הוא לשמש גם לפשעים, לכן אין ראוי לברוא בה את האני של האדם.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "אותיות דרב המנונא סבא"

כהמשך למאמר האותיות, נעסוק עתה באותיות פ"י (נצח) ועי"ן (הוד).
תחילה נכנסה האות פ"י בטענה שבה ראוי לברוא את האני של האדם, זאת מאחר שיש בה היכולת של צמצום ב', דהיינו לערב את הרצון לאושר המייצג את הרגש הגופני (רות – מלכות) עם הרצון להשפיע המייצג את השכל הפראקטי של התובנה העליונה (נעמי – רחמים), שהוא האמת המוחלטת.
שלו יצוייר שהאני של האדם היה נבנה על בסיס הרצון לאושר המוחלט, היו מתרבים הפשעים, שתולדותם כאוס ואנדרלמוסייה נפשית.
לכן מאחר שסברתה של האות פ"י (כנגד בינה) היא, שהפדות והגאולה תלויים בה, אם כן בה ראוי לברוא את האני של האדם, אלא שאין כן הדבר שהרי האני של האדם לא יכול להתבסס על סמך פדות חלקית, שפירושה – המוכנות לוויתור ולמיעוט על מקומי, דהיינו קבלת החץ בי ולא בבני (חציית המדרגה של צמצום ב') ולא זו בלבד, אלא אף גילוי נכונות לשלם בעבור כך, כל זאת בכדי לגאול את האני, הנתון לרצונות הגופניים.
ומסביר הזוה"ק, שמאחר שפדות חלקית זו מאפשרת קבלת אור (אושר) חלקי, המבטא את המגבלות והחוקים של זמן תיקון, בדרך למימוש האושר המוחלט, לכן ישנה סבירות להווצרותם של פשעים וחטאים.
ונמצא שמפאת שראויה היא לזמן תיקון ולא לגמר תיקון, שבו תהיה הגאולה העתידה מתוך אהבה ולא מתוך כורח של חטא, לכן אין היא ראויה לברוא בה את האני של האדם.
מיד לאחריה מציגה האות עי"ן המתלווה לאות פ"י, את פשר הטענה, אשר בה ראוי לברוא את האני של האדם.
ומתרצת שמאחר שהיא מצייגת את הענווה והשכל הישר של ההכרה העליונה (מופשטות), ולכן בה ראוי לברוא את האני של האדם, אולם אין הדבר כן שמחמת שמתלווה לאות פ"י, אשר נפסלה מלהיות בסיס לבריאת האני של האדם, אם כן גם היא (האות עי"ן), נתונה לפגם, שעל אף שמצידה עצמה אין פגם כלל, שהרי היא מצייגת את השכל הישר והמופשט,
אולם מאחר שאין מופשטות בלי פראקטיקה, אין שכל בלא רגש. אם כן נמצא שהשכל הנתון לרגש שמבקש הפקרות, עלול הוא לשמש גם לפשעים, לכן אין ראוי לברוא בה את האני של האדם.

שנכנסת האות צדי"ק היא הטוענת לפני הקב"ה שבה ראוי לברוא את האני של האדם, שהרי היא זו שמייצגת את הצדיקות, את הקשר והזווג בין זכר לנקבה, בבחינת היסוד דז"א הכולל את הנוקבא. טענת הצדיק לבריאת האני של האדם, היא לסיבת מורכבותה לב' חלקים של יו"ד (זכר) ונו"ן (נקבה), שמצבם הראשון מלמעלה הוא בבחינת פנים בפנים המייצג את שלמות האהבה. מסביר הזוה"ק שעל אף שיש צדק בטענה זו, מכל מקום מאחר שאין אהבה ראשונית זו באה בבחירה, אלא נצרכת היא לתהליכי ביניים המכריחים את אחיזת הקליפות, לכן אין ראוי לברוא בצדי"ק זו את האני של האדם. ויתרה מכך, במצב הקטנות שבו דבוקים הזכר והנקבה אחור באחור, שזה מייצג סוג של קשר אשר אין בו היכולת לכל אחד מן הצדדים לתת את חלקו לקשר (מקום משותף – צד הנשמה) בצורה מלאה, אפילו מצב זה אינו די, בכדי לברוא בו את האני של האדם, שהרי אין זו אהבה, אלא רעות, ואין שלמות שאין בה פגם, אלא שלמות האהבה של גמר תיקון. וכל זמן שהוא טרם גמר תיקון, על אף שיש שמירה על הברית, ישנו חשש לאחיזת החיצונים.

ועל אף שהיה מקום לטעון שהיה באפשרי לברוא את הזכר והנקבה מתחילה בבחינת פנים בפנים, דהיינו בבחינת האהבה של גמר תיקון, מבלי לעבור את תהליך הביניים של אחור באחור וכו', מכל מקום אינו כן, שהרי אין באפשרי להגיע לאהבה, אלא מתוך בחירה, ולכן אין ברירה אלא להפריד בין ב' הצדדים (הזכר והנקבה), כדי לתת לנקבה אפשרות להגיע לקשר השלם של האהבה העתידית בבחירה. ומאחר שמצב ביניים זה מוכרח, ישנו חשש לאחיזת הקליפות, ואף האהבה שבדרך אין בה שלמות מאחר ששליטת הקליפות בעינן, ולכן אין הצדי"ק ראויה לברוא בה את האני של האדם.

מיד נכנסה האות פ"א (בחינת בינה – נשמה) וטוענת שבה ראוי לבורא את העולם, לסיבה שהיא מוכנה לקבל החץ (חציית המדרגה), דהיינו לפגום ולמעט עצמה בעבור זו"ן, דהיינו בעבור תיקון הגוף, כדי לגאול את האני של האדם.
מסביר הזוה"ק שאין די בכך בכדי לברוא את האני של האדם, שהרי יכולה לייפות עצמה מבחוץ כדי לקבל תועלת עצמה לבפנים כנחש המכופף ראשו פנימה (כצורת האות פ"א).
ועוד, שלא די בה, מאחר שאין באפשרי על-ידי כשרון של פדות, רוצה לומר הכשרה (תיקון) לקראת שכלול, לברוא את האני של האדם, אלא צריך בסיס שכלל אינו נתון לפגם.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

בשיעור זה אנו למדים, כהמשך לשיעור קודם, על כניסת האות צדי"ק הטוענת לפני הקב"ה שבה ראוי האדם לברוא את האני של האדם, שהרי היא זו שמייצגת את הצדיקות, את הקשר והזווג בין זכר לנקבה, בבחינת היסוד דז"א הכולל את הנוקבא.

טענת הצדיק לבריאת האני של האדם, היא לסיבת מורכבותה לב' חלקים של יו"ד (זכר) ונו"ן (נקבה), שמצבם הראשון מלמעלה הוא בבחינת פנים בפנים המייצג את שלמות האהבה.

מסביר הזוה"ק שעל אף שיש צדק בטענה זו, מכל מקום מאחר שאין אהבה ראשונית זו באה בבחירה, אלא נצרכת היא לתהליכי ביניים המכריחים את אחיזת הקליפות, לכן אין ראוי לברוא בצדי"ק זו את האני של האדם.

ויתרה מכך במצב הקטנות, שבו דבוקים הזכר והנקבה אחור באחור, המייצג סוג של קשר, אשר אין בו היכולת לכל אחד מן הצדדים לתת את חלקו לקשר (מקום משותף – צד הנשמה) בצורה מלאה, אפילו מצב זה אינו די, בכדי לברוא בו את האני של האדם, שהרי אין זו אהבה, אלא רעות, ואין שלמות שאין בה פגם, אלא שלמות האהבה של גמר תיקון.
וכל זמן שהוא טרם גמר תיקון, על אף שיש שמירה על הברית, ישנו חשש לאחיזת החיצונים.

ועל אף שהיה מקום לטעון שהיה באפשרי לברוא את הזכר והנקבה מתחילה בבחינת פנים בפנים, דהיינו בבחינת האהבה של גמר תיקון, מבלי לעבור את תהליך הביניים של אחור באחור וכו',
מכל מקום אינו כן, שהרי אין באפשרי להגיע לאהבה, אלא מתוך בחירה, ולכן אין ברירה אלא להפריד בין ב' הצדדים (הזכר והנקבה), כדי לתת לנקבה אפשרות להגיע לקשר השלם של האהבה העתידית בבחירה.
ומאחר שמצב ביניים זה מוכרח, ישנו חשש לאחיזת הקליפות, ואף האהבה שבדרך אין בה שלמות מאחר ששליטת הקליפות בעינן, ולכן אין הצדי"ק ראויה לברוא בה את האני של האדם.

מיד נכנסה האות פ"א (בחינת בינה – נשמה) וטוענת שבה ראוי לבורא את העולם, לסיבה שהיא מוכנה לקבל החץ (חציית המדרגה), דהיינו לפגום ולמעט עצמה בעבור זו"ן, דהיינו בעבור תיקון הגוף, כדי לגאול את האני של האדם.
מסביר הזוה"ק שאין די בכך בכדי לברוא את האני של האדם, שהרי יכולה לייפות עצמה מבחוץ כדי לקבל תועלת עצמה לבפנים כנחש המכופף ראשו פנימה (כצורת האות פ"א).
ועוד, שלא די בה, מאחר שאין באפשרי על-ידי כשרון של פדות, רוצה לומר הכשרה (תיקון) לקראת שכלול, לברוא את האני של האדם, אלא צריך בסיס שכלל אינו נתון לפגם.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "אותיות דרב המנונא סבא"

במאמר האותיות אנו למדים כיצד על האדם לבנות את נפשו, כאשר מגלה התעוררות מחיי העולם הזה לחיים בעלי משמעות רוחנית.
התעוררות זו מעמידה את האדם בשאלה של "מיהו האני" המדובר בגוף יחיד, אותו הוא רוצה לחקור.
תוך כדי בירור נפשי זה, מתראים לאדם חסרונות המיוצגות באותיות, המגדירות לאדם את מגוון החסרונות שיש לו בחיים מאל"ף ועד תי"ו.
כל חסרון (אות) בא לפני מלכו של עולם וטוען בפניו שבו ראוי לברוא את האני של האדם.
האותיות שהם החסרונות מחולקות ל-ג' חלוקות של בינה (מאל"ף עד ט') ז"א ( מיו"ד עד צ' ) ומלכות (מקו"ף עד ת"יו), בינה באה כנגד התובנה העליונה וז"א ומלכות באים כנגד הגוף.
תחילה נכנסה האות תי"ו וטענה שבה ראוי לברוא את האני של האדם מאחר שמייצגת היא את גדלות הרצון (הפרטיות), שאם ברא אותו הבורא וודאי שהוא נצרך,
אולם אין היא ראוייה שבה האדם יברא את האני שלו, מאחר שלא ניתן לפעול את גדלות הרצון בבת אחת, אלא על-ידי פירוט הרצון לרצונות משנה, שאם לא כן יגיע הרס וחורבן לעולם, דהיינו לאני של האדם, הרואה את המציאות כשחור (שמוותר על הכל) או לבן (שחפץ להכל בבת אחת).
לאחר מכן נכנסה האות שי"ן וטענה שמאחר, שיש בה נקודת אמת של יסוד, שעושה הבחנה בין אסור למותר, בה ראוי לברוא את האני של האדם, אולם מאחר
שנתונה היא לב' השורשים המייצגים את הסיטרא אחרא, הלא הם רי"ש (גאווה) וקו"ף (אנוכיות), שמשתמשים באות שי"ן של אמת, כדי לבסס את השקר, המקיים רק צד אחד או של זכר או של נקבה, לכן אי אפשר לברוא בה את האני של האדם, על אף שמצדה אין פגם כלל.
עוד מוסיף לבאר הזוה"ק על אותיות גימ"ל ודל"ת אגב האות רי"ש, ומבארן אחת לאחת, שהאות הגימ"ל (בורא, האדם) היא בחינת הגומל חסד עם האות דל"ת (בריאה – מלכות).
מסביר הזוה"ק שכאשר האדם רואה שאינו מקבל את סיפוקיו האישיים מהבורא אזי הוא נכנס בכעס, ונהיה בבחינת "נרגן מפריד אלוף", ועושה 'מאחד' – 'אחר'.
רוצה ללמדנו שכאשר האות רי"ש המייצגת את בחינת הרשע, אינה רוצה להתכופף לבורא ולהגיע איתו לאהבה בבחינת 'אחד' (ייחוד של אהבה), אזי נשמט קוץ האחד, ונעשה 'מאחד' – 'אחר', והיא אותה הרי"ש ממילת אחר.
לאחר מכן נכנסה האות צדי, הטוענת שבה ראוי האדם לברוא את האני שלו, מאחר שיש בו ב' צדדים של זכר (כנגד אות י') ונקבה (כנגד אות נו"ן), אשר הם דבוקים באחוריהם (מצב של קיום), שלכאורה זהו מצב אידאלי.
אולם מאחר שיש שהות בין הזמן שעתידים הם להפרד זה מזה, עד אותו הרגע בו עתידים הם לחזור לקשר של אהבה מתוך בחירה (בפנים בפנים) , וכל זאת בכדי לתת לנקבה עצמאות לכשתוכל להתגדל ולבבוא בבחירתה לאהבה עם הזכר, ומאחר שכך עלולים הם להיפגם ולחטוא, ולכן אין ראוי לברוא על בסיסם את האני של האדם.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "אותיות דרב המנונא סבא"

במאמר האותיות אנו למדים כיצד על האדם לבנות את נפשו, כאשר מגלה התעוררות מחיי העולם הזה לחיים בעלי משמעות רוחנית.
התעוררות זו מעמידה את האדם בשאלה של "מיהו האני" המדובר בגוף יחיד, אותו הוא רוצה לחקור.
תוך כדי בירור נפשי זה, מתראים לאדם חסרונות המיוצגות באותיות, המגדירות לאדם את מגוון החסרונות שיש לו בחיים מאל"ף ועד תי"ו.
כל חסרון (אות) בא לפני מלכו של עולם וטוען בפניו שבו ראוי לברוא את האני של האדם.
האותיות שהם החסרונות מחולקות ל-ג' חלוקות של בינה (מאל"ף עד ט') ז"א ( מיו"ד עד צ' ) ומלכות (מקו"ף עד ת"יו), בינה באה כנגד התובנה העליונה וז"א ומלכות באים כנגד הגוף.
תחילה נכנסה האות תי"ו וטענה שבה ראוי לברוא את האני של האדם מאחר שמייצגת היא את גדלות הרצון (הפרטיות), שאם ברא אותו הבורא וודאי שהוא נצרך,
אולם אין היא ראוייה שבה האדם יברא את האני שלו, מאחר שלא ניתן לפעול את גדלות הרצון בבת אחת, אלא על-ידי פירוט הרצון לרצונות משנה, שאם לא כן יגיע הרס וחורבן לעולם, דהיינו לאני של האדם, הרואה את המציאות כשחור (שמוותר על הכל) או לבן (שחפץ להכל בבת אחת).
לאחר מכן נכנסה האות שי"ן וטענה שמאחר, שיש בה נקודת אמת של יסוד, שעושה הבחנה בין אסור למותר, בה ראוי לברוא את האני של האדם, אולם מאחר
שנתונה היא לב' השורשים המייצגים את הסיטרא אחרא, הלא הם רי"ש (גאווה) וקו"ף (אנוכיות), שמשתמשים באות שי"ן של אמת, כדי לבסס את השקר, המקיים רק צד אחד או של זכר או של נקבה, לכן אי אפשר לברוא בה את האני של האדם, על אף שמצדה אין פגם כלל.
עוד מוסיף לבאר הזוה"ק על אותיות גימ"ל ודל"ת אגב האות רי"ש, ומבארן אחת לאחת, שהאות הגימ"ל (בורא, האדם) היא בחינת הגומל חסד עם האות דל"ת (בריאה – מלכות).
מסביר הזוה"ק שכאשר האדם רואה שאינו מקבל את סיפוקיו האישיים מהבורא אזי הוא נכנס בכעס, ונהיה בבחינת "נרגן מפריד אלוף", ועושה 'מאחד' – 'אחר'.
רוצה ללמדנו שכאשר האות רי"ש המייצגת את בחינת הרשע, אינה רוצה להתכופף לבורא ולהגיע איתו לאהבה בבחינת 'אחד' (ייחוד של אהבה), אזי נשמט קוץ האחד, ונעשה 'מאחד' – 'אחר', והיא אותה הרי"ש ממילת אחר.
לאחר מכן נכנסה האות צדי, הטוענת שבה ראוי האדם לברוא את האני שלו, מאחר שיש בו ב' צדדים של זכר (כנגד אות י') ונקבה (כנגד אות נו"ן), אשר הם דבוקים באחוריהם (מצב של קיום), שלכאורה זהו מצב אידאלי.
אולם מאחר שיש שהות בין הזמן שעתידים הם להפרד זה מזה, עד אותו הרגע בו עתידים הם לחזור לקשר של אהבה מתוך בחירה (בפנים בפנים) , וכל זאת בכדי לתת לנקבה עצמאות לכשתוכל להתגדל ולבבוא בבחירתה לאהבה עם הזכר, ומאחר שכך עלולים הם להיפגם ולחטוא, ולכן אין ראוי לברוא על בסיסם את האני של האדם.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "מאמר אותיות דרב המנונא סבא"

במאמר זה אנו למדים על האותיות, שאות פירושה "חסרון" או על פי המונח הנפשי "רצון". האדם הוא עולם קטן, לכן הרצון הפרטי שלו הוא ההשלכה של רצון הכלל.

האדם בנוי מכל מיני רצונות מעורבים, ועליו מוטל לבדוק מאיזה רצון עליו לבנות את האני שלו, באופן שאין כנגדו בקליפה. דהיינו שיהיה כזה רצון מרכזי, שכל שאר הרצונות יתמכו לרצון זה וישכללו אותו.

להוציא מן הרצון המרכזי (כנגד האות ב') של האדם שעל בסיסו נבנה האני שלו שעלין אין להתאמן שהרי מגיע מלמעלה, כל שאר הרצונות מורכבים מב' צדדים של אמת ושקר (קליפה), שהם כנגד הצד הבונה שבאדם והצד המאמן שבו.

מסביר הזוה"ק שכל רצון מתעורר לשליטה בנקודת זמן אחרת ומבקש שבו יברא האדם את האני שלו, האות תי"ו טוענת שעל האדם לברוא בה את האני שלו, מאחר שהיא חתומה במילת "אמת".

אולם מאידך מחמת שכשאר האדם פועל את כל האמת, דהיינו את האמת שבמטרה, מבלי להקדים את האמת שבדרך, רוצה לומר תיקון הבריאה קודם מטרת הבריאה, אזי מביא מוות וחורבן לעולם (אנדרלמוסייה נפשית).

לכן אומר לה הקב"ה שאין ראוי לברוא בא את העולם, דהיינו שאינה ראויה לברוא בה את האני של האדם. מיד נכנסה האות שי"ן וטענה שעל האדם לברוא בה את האני שלו, מחמת שיש בה סדר של תורה, סדר של הגבלות וחוקים (בחינת טהרה – כנגד יום כיפור) , אולם מחמת שמתעוררים כנגדה האות רי"ש כנגד הגאווה והאות קו"ף כנגד האנוכיות, המבטאים את הקרירות שבגוף, לכן אין ראוי לברוא בה מצדם את האני של האדם, על-אף שמצד האות שי"ן לכשעצמה אין פגם, אולם מאחר שאותיות – רי"ש וקו"ף קושורת את האות שי"ן, לכן יכולה היא להפגם, ואין האני של האדם יכול להבנות על בסיסה.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "מאמר אותיות דרב המנונא סבא"

במאמר זה אנו למדים על האותיות, שאות פירושה "חסרון" או על פי המונח הנפשי "רצון". האדם הוא עולם קטן, לכן הרצון הפרטי שלו הוא ההשלכה של רצון הכלל.

האדם בנוי מכל מיני רצונות מעורבים, ועליו מוטל לבדוק מאיזה רצון עליו לבנות את האני שלו, באופן שאין כנגדו בקליפה. דהיינו שיהיה כזה רצון מרכזי, שכל שאר הרצונות יתמכו לרצון זה וישכללו אותו.

להוציא מן הרצון המרכזי (כנגד האות ב') של האדם שעל בסיסו נבנה האני שלו שעלין אין להתאמן שהרי מגיע מלמעלה, כל שאר הרצונות מורכבים מב' צדדים של אמת ושקר (קליפה), שהם כנגד הצד הבונה שבאדם והצד המאמן שבו.

מסביר הזוה"ק שכל רצון מתעורר לשליטה בנקודת זמן אחרת ומבקש שבו יברא האדם את האני שלו, האות תי"ו טוענת שעל האדם לברוא בה את האני שלו, מאחר שהיא חתומה במילת "אמת".

אולם מאידך מחמת שכשאר האדם פועל את כל האמת, דהיינו את האמת שבמטרה, מבלי להקדים את האמת שבדרך, רוצה לומר תיקון הבריאה קודם מטרת הבריאה, אזי מביא מוות וחורבן לעולם (אנדרלמוסייה נפשית).

לכן אומר לה הקב"ה שאין ראוי לברוא בא את העולם, דהיינו שאינה ראויה לברוא בה את האני של האדם. מיד נכנסה האות שי"ן וטענה שעל האדם לברוא בה את האני שלו, מחמת שיש בה סדר של תורה, סדר של הגבלות וחוקים (בחינת טהרה – כנגד יום כיפור) , אולם מחמת שמתעוררים כנגדה האות רי"ש כנגד הגאווה והאות קו"ף כנגד האנוכיות, המבטאים את הקרירות שבגוף, לכן אין ראוי לברוא בה מצדם את האני של האדם, על-אף שמצד האות שי"ן לכשעצמה אין פגם, אולם מאחר שאותיות – רי"ש וקו"ף קושורת את האות שי"ן, לכן יכולה היא להפגם, ואין האני של האדם יכול להבנות על בסיסה.

הלב, שהוא האני של האדם הבנוי מפרטים, יש לראות מאילו חסרונות לבנותו. כשבא הקב"ה שהוא בחינת בינה לברוא את הרצון של האדם הנקרא עולם (כנגד זו"ן), המייצג את מקום ההעלם, בדק תחילה מאילו חסרונות יש לבנותו, ולפיכך נכנסו לפניו כל האותיות המייצגות את החסרונות שבנפש האדם, אשר כל אחת טוענת בפני האדם שבה ראוי לבנות את האני של האדם, שעל-ידי קיום אותו חסרון יושלמו ממילא כל שאר החסרונות.
נכנסה תחילה האות ת' וטענה שבה ראוי לבנות את נפש האדם, שהרי חתומה היא במילה "אמת", אולם מאחר שמידת האמת מחד אינה מאפשרת מקום לטעות, אזי אין שותפות האדם באה לידי ביטוי ומאידך מאחר שמאפשרת מקום לטעות, אזי אין באפשרות האדם לפעול את האמת, לכן אין היא ראויה לבנות את נפש האדם, אלא יש לחפש מקום ביניים, המשלב את צד הבורא הנותן את צד הקיום ואת הנברא השותף הנותן את צד השכלול. צד הקיום הוא הבסיס שאותו נותן הבורא, שכלל אינו נתון לפגם, הוא המיוצג באות ב' (כנגד ברכה) שאין כנגדו בקליפה, אשר עליו הוסיף האדם את צד השכלול, שהוא נתון לב' מיני מצבים של אושר או אנדרלמוסייה, הוא המייצג את שאר האותיות (חסרונות) שיש כנגדם בקליפה.
צד השכלול המייצג את בניין הלב מחוייב להתבסס על צד הקיום, המייצג את הדעת כנגד ב' אלפי השנים של חכמה ובינה (כנגד הראש), שאליהם עולים החסרונות בבחינת מ"ן,
הגורמים שעשוע. רוצה לומר שעל-ידי עליית אלו החסרונות (פרטים) לראש (כלל) לצורך ביקוש לגילוי, מתגלה האור בבחינת יהושוע, דהיינו שיורד מהדעת אל הלב, מהידיעה אל השמחה.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "אותיות דרב המנונא סבא"

מאמר זה מדבר אודות הלב, שהוא האני של האדם הבנוי מפרטים, שיש לראות מאילו חסרונות לבנותו.
כשבא הקב"ה שהוא בחינת בינה לברוא את הרצון של האדם הנקרא עולם (כנגד זו"ן), המייצג את מקום ההעלם, בדק תחילה מאילו חסרונות יש לבנותו,
ולפיכך נכנסו לפניו כל האותיות המייצגות את החסרונות שבנפש האדם, אשר כל אחת טוענת בפני האדם שבה ראוי לבנות את האני של האדם, שעל-ידי קיום אותו חסרון יושלמו ממילא כל שאר החסרונות.
נכנסה תחילה האות ת' וטענה שבה ראוי לבנות את נפש האדם, שהרי חתומה היא במילה "אמת", אולם מאחר שמידת האמת מחד אינה מאפשרת מקום לטעות, אזי אין שותפות האדם באה לידי ביטוי
ומאידך מאחר שמאפשרת מקום לטעות, אזי אין באפשרי לאדם לפעול את האמת, לכן אין היא ראויה לבנות את נפש האדם,
אלא יש לחפש מקום ביניים, המשלב את צד הבורא הנותן את צד הקיום ואת הנברא השותף הנותן את צד השכלול.
צד הקיום הוא הבסיס שאותו נותן הבורא, שכלל אינו נתון לפגם, הוא המיוצג באות ב' (כנגד ברכה) שאין כנגדו בקליפה, אשר עליו הוסיף האדם את צד השכלול,
שהוא נתון לב' מיני מצבים של אושר או אנדרלמוסייה, הוא המייצג את שאר האותיות (חסרונות) שיש כנגדם בקליפה.
צד השכלול המייצג את בניין הלב מחוייב להתבסס על צד הקיום, המייצג את הדעת כנגד ב' אלפי השנים של חכמה ובינה (כנגד הראש), שאליהם עולים החסרונות בבחינת מ"ן,
הגורמים שעשוע. רוצה לומר שעל-ידי עליית אלו החסרונות (פרטים) לראש (כלל) לצורך ביקוש לגילוי, מתגלה האור בבחינת יהושוע, דהיינו שיורד מהדעת אל הלב, מהידיעה אל השמחה.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "אמא אוזיפא לברתא מאנהא"

כאשר רוצים לבנות דבר שלם, רוצה לומר שיעלה בשם המורה על שלמות, צריך שתהיינה גם מדרגת חכמה (מ"י) וגם מדרגת חסדים (מ"ה) , ולא די רק במדרגת חכמה, רוצה לומר שצריך גם יראה (מ"ה) וגם אהבה (מ"י), אלא שמדרגת האהבה איננה יכולה להתממש בלא מדרגת יראה.

עוד מוסיף לומר הזוה"ק, שהנקבה היא היוצרת את ההתשתוקקות ובה תלויה עיקר ההולדה, דהיינו בבחינת מ"ה (אהבה-חכמה), שהרי אין די בהבנת כללי המציאות, דהיינו רק במ"י (יראה וחסדים), אלא צריך גם את הפירוט של הדברים, דהיינו את מדרגת אהבה וחכמה, שבה תלויה השמחה.

מסביר הזוה"ק שעל האדם לעבוד את עבודת ה' שלו בשתי צורות עקריות הנקראות מוחא וליבא, בבחינת מוחא על האדם לעבוד על גאוות,ו שזו מדרגת יראה ובבחינת ליבא על האדם לראות שיתפשט האור לגוף, דהיינו רוצה לומר שצריך לפעול למעלה מהדעת של הגוף אשר חפץ באנוכיות, שרק אז יוכל להגיע לבחינת אהבה (גוף), המתבטא בפרייה ורבייה, שנכון שתבוא רק על-ידי שמשתפים את מדרגת התחתון (מ"ה – יראה) עם העליון (מ"י – אהבה).

לכן אומר הזוה"ק, שהשלמות באה מאיזון של ימין ושמאל המתבטא בקו אמצעי, דהיינו איזון מוחלט של חכמה (אהבה) וחסדים (יראה), שיחדיו ראויים להקרא בשם המורה על שלמות.

לכן אדם הרוצה להוליד שם או רעיון מתוך דבר שלם, מתוך תובנה של נשמה, אזי יהיה פועלו שלם ויקרא בשם, אולם אם יעשה זאת מתוך תובנה של גוף, אזי לא יקרא בשם.

הזוה"ק מבהיר רעיון חשוב במאמר זה, שעל אף , שהנשמה באה מנקודה אמונית ראשונה שאי אפשר לפגום בה, והיא אשר נותנת את הקיום לאדם, אין אמונה זו מספיקה, אלא צריך גם מדע, דהיינו את הפירוט שנותן את ההרגש, ויחדיו הם נותנים את השלמות הראויה להקרא בשם.

הלב, שהוא האני של האדם הבנוי מפרטים, יש לראות מאילו חסרונות לבנותו. כשבא הקב"ה שהוא בחינת בינה לברוא את הרצון של האדם הנקרא עולם (כנגד זו"ן), המייצג את מקום ההעלם, בדק תחילה מאילו חסרונות יש לבנותו, ולפיכך נכנסו לפניו כל האותיות המייצגות את החסרונות שבנפש האדם, אשר כל אחת טוענת בפני האדם שבה ראוי לבנות את האני של האדם, שעל-ידי קיום אותו חסרון יושלמו ממילא כל שאר החסרונות.
נכנסה תחילה האות ת' וטענה שבה ראוי לבנות את נפש האדם, שהרי חתומה היא במילה "אמת", אולם מאחר שמידת האמת מחד אינה מאפשרת מקום לטעות, אזי אין שותפות האדם באה לידי ביטוי ומאידך מאחר שמאפשרת מקום לטעות, אזי אין באפשרות האדם לפעול את האמת, לכן אין היא ראויה לבנות את נפש האדם, אלא יש לחפש מקום ביניים, המשלב את צד הבורא הנותן את צד הקיום ואת הנברא השותף הנותן את צד השכלול. צד הקיום הוא הבסיס שאותו נותן הבורא, שכלל אינו נתון לפגם, הוא המיוצג באות ב' (כנגד ברכה) שאין כנגדו בקליפה, אשר עליו הוסיף האדם את צד השכלול, שהוא נתון לב' מיני מצבים של אושר או אנדרלמוסייה, הוא המייצג את שאר האותיות (חסרונות) שיש כנגדם בקליפה.
צד השכלול המייצג את בניין הלב מחוייב להתבסס על צד הקיום, המייצג את הדעת כנגד ב' אלפי השנים של חכמה ובינה (כנגד הראש), שאליהם עולים החסרונות בבחינת מ"ן,
הגורמים שעשוע. רוצה לומר שעל-ידי עליית אלו החסרונות (פרטים) לראש (כלל) לצורך ביקוש לגילוי, מתגלה האור בבחינת יהושוע, דהיינו שיורד מהדעת אל הלב, מהידיעה אל השמחה.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מה למדנו היום?

למדנו "שמילה" היא בחד "ושתיקה" היא בתרי, דהיינו המילה היא החומר והשתיקה היא אשר נותנת את הדבר הכפול, דהיינו מנה כפולה מן החומר.
אומר הזוה"ק, שהשתיקה אינה יכולה לעמוד בפני עצמה, אלא היא נצרכת לחומר שיתלווה אליה, וזאת בכדי שיהיה מה שיחזיק את החלק המופשט המיוצג בשתיקה.

ולכן אל לו לאדם לשכוח, שהשלמות צריכה לבוא יחד עם החסרון, דהיינו קבלת השלם שאליו נתווספו החשק וההשתוקקות אליו , שלו יצוייר שלא יהיה חשק לדבר השלם, דהיינו שלא יהיה פירוט לשלמות המייצגת את הכלל, אזי לא יושג טעמה .

ולכך ב' המרכיבים של פרט וכלל מחוייבים שיהיו בנברא, שדווקא בזה נבחנת שלמותו.

ממשיך הזוה"ק ומסביר, שמה שמצוי במוליד מצוי גם בנולד, דהיינו שכמו שבבחינת מ"י הבאה כנגד האהבה, המייצגת את השלמות, ישנם התחלקויות ליראה (מ"ה) ואהבה (מ"י), דהיינו שלמות וחוסר שלמות, כמו כן גם בנולד ישנם ב' מרכיבים אלו של יראה ואהבה, חוסר שלמות ושלמות.
שבחינת מ"ה כנגד היראה, מייצג את ידיעת הפרטים, ידיעת חלק הבינה.

ובחינת מ"י, דהיינו מ"י העליונה כנגד האהבה, היא המייצגת את השלמות, את האחדות והאמונה שהכל בא מלמעלה.

אם כן נמצא שבכדי שאדם יוליד תולדה שלמה, מוכרח הוא שגם בו תהיינה שלמות, הנבחנת ב-ב' מרכיבים של קבלת השלם ותוספת החשק והשתוקקות אל שלמות זו.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מה למדנו היום?

למדנו "שמילה" היא בחד "ושתיקה" היא בתרי, דהיינו המילה היא החומר והשתיקה היא אשר נותנת את הדבר הכפול, דהיינו מנה כפולה מן החומר.
אומר הזוה"ק, שהשתיקה אינה יכולה לעמוד בפני עצמה, אלא היא נצרכת לחומר שיתלווה אליה, וזאת בכדי שיהיה מה שיחזיק את החלק המופשט המיוצג בשתיקה.

ולכן אל לו לאדם לשכוח, שהשלמות צריכה לבוא יחד עם החסרון, דהיינו קבלת השלם שאליו נתווספו החשק וההשתוקקות אליו , שלו יצוייר שלא יהיה חשק לדבר השלם, דהיינו שלא יהיה פירוט לשלמות המייצגת את הכלל, אזי לא יושג טעמה .

ולכך ב' המרכיבים של פרט וכלל מחוייבים שיהיו בנברא, שדווקא בזה נבחנת שלמותו.

ממשיך הזוה"ק ומסביר, שמה שמצוי במוליד מצוי גם בנולד, דהיינו שכמו שבבחינת מ"י הבאה כנגד האהבה, המייצגת את השלמות, ישנם התחלקויות ליראה (מ"ה) ואהבה (מ"י), דהיינו שלמות וחוסר שלמות, כמו כן גם בנולד ישנם ב' מרכיבים אלו של יראה ואהבה, חוסר שלמות ושלמות.
שבחינת מ"ה כנגד היראה, מייצג את ידיעת הפרטים, ידיעת חלק הבינה.

ובחינת מ"י, דהיינו מ"י העליונה כנגד האהבה, היא המייצגת את השלמות, את האחדות והאמונה שהכל בא מלמעלה.

אם כן נמצא שבכדי שאדם יוליד תולדה שלמה, מוכרח הוא שגם בו תהיינה שלמות, הנבחנת ב-ב' מרכיבים של קבלת השלם ותוספת החשק והשתוקקות אל שלמות זו.

ישנם כלים שדרכם ניתן לפעול את ההבנה, המוחין של האדם, את זה העניין רוצה להסביר לנו הזוה"ק בהמשך המאמר.

הלב הוא שפועל במישור הגוף הנתון למגבלותיו, לעומת התבונה העליונה שאינה פועלת במסגרת של זמן ומקום, אולם אין לאדם לתפוס את התבונה הזו בכוחות עצמו שהרי הוא נתון למגבלות הזמן והמקום. אם כן נשאלת השאלה כיצד ידע האדם אם התבונה העליונה אליה הוא עלה היא הנכונה? על כך עונה הזוה"ק, שישנה דרך להשאלת כלים, דהיינו על-ידי שהאמא תשאיל כלים לבת, אלא שיש להדגיש שכאשר עולים לאמא שהיא התבונה העליונה צריך להאמין באמיתותה, שהיא בכלל התורה והסדרים של העולמות העליונים, לכן כאשר אדם משאיל את התובנות מדרכי התורה לדרכי הגוף, אזי יכול לפעול בגוף כמו התבונה העליונה, אלא שתהליך זה אורך זמן.
בדרך השאלת כלים זו ישנם ב' שלבים: בשלב ראשון על האדם לעלות למדרגת התבונה, שפירושה וויתור על האני העצמי של האדם וביטול כלפי לעליון באופן מוחלט (יראת הרוממות), דהיינו לעשות מעשים על-פי מצוות העליון, אולם אי די בכך אלא שצריך להוסיף גם לעלות לבינה העליונה, שהיא ההכרה העליונה של האדם, דהיינו התבונה ההכרתית, שמעבר לזמן ומקום ומעבר לאני העצמי של האדם וכשמגיעים להכרה זו ישנה לאדם אפשרות לצרף עצמו אליה.

אלא שגם בכך אין להסתפק, שהרי צריך שתהיינה לאדם השתוקקות להשיג את ההכרה העליונה, דהיינו שכל רצונותיו יהיו מחוברים להכרה זו בשמחה רבה, שאם לא כן יהיה בבחינת "נרגן מפריד אלוף", ועל כן מונח על האדם להיות גם למעלה וגם למטה, דהיינו שגם תהיה לו ההכרה העליונה וגם יחוש בה הגוף, על-ידי חיבור כל רצונותיו אל הכרה עליונה זו.

האני של האדם נמצא במציאות שאינו יכול להרגיש שהוא יכול להיות אוהב ולעזוב את עצמו. אומר רשב"י ישנה דרך להיות אוהב, ישנה דרך שבה האדם יוכל לצאת מעצמו, על-ידי שיתכלל בתבונה האלוקית, שהיא צד המ"י של האדם, שמופיעה לאדם דרך התורה, דרך חכמת הקבלה.
על האדם לקבל אותה בלי לוותר לעצמו, להתכלל בה, לפעול אותה, לעשות אותה לסביבת חייו וכל זאת באופן שיתכופף אליה, ואזי יוכל לפעול מתוך תובנה של נשמה, דהיינו שהאדם יקבל כמתנה את לבושי המוחין הנקראים "צלם אלוקים", שהם לבושי החסדים, המקנים לאדם טבע של זכר המאפשר לו להיות אוהב. ואזי "ואהבת לרעך כמוך" הופך להיות דבר פרקטי, של אהבת חברים, אהבת הכלל, אהבה של דברים שמעבר לאדם עצמו.