עמוד 282

האני של האדם נמצא במציאות שאינו יכול להרגיש שהוא יכול להיות אוהב ולעזוב את עצמו. אומר רשב"י ישנה דרך להיות אוהב, ישנה דרך שבה האדם יוכל לצאת מעצמו, על-ידי שיתכלל בתבונה האלוקית, שהיא צד המ"י של האדם, שמופיעה לאדם דרך התורה, דרך חכמת הקבלה.
על האדם לקבל אותה בלי לוותר לעצמו, להתכלל בה, לפעול אותה, לעשות אותה לסביבת חייו וכל זאת באופן שיתכופף אליה, ואזי יוכל לפעול מתוך תובנה של נשמה, דהיינו שהאדם יקבל כמתנה את לבושי המוחין הנקראים "צלם אלוקים", שהם לבושי החסדים, המקנים לאדם טבע של זכר המאפשר לו להיות אוהב. ואזי "ואהבת לרעך כמוך" הופך להיות דבר פרקטי, של אהבת חברים, אהבת הכלל, אהבה של דברים שמעבר לאדם עצמו.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
סיכום של מה שלמדנו:
האני של האדם (צד המ"ה שהיא המלכות) נמצא במציאות שאומר שאינו יכול להרגיש שהוא יכול להיות  משפיע , אוהב ולעזוב את עצמו.
אומר רשב"י ישנה דרך להיות אוהב, ישנה דרך שבה האדם יוכל לצאת מעצמו, על-ידי שיתכלל בתבונה האלוקית (שנקראת אמא, או בינה) , שהיא צד המ"י של האדם, שמופיעה לאדם דרך התורה, דרך חכמת הקבלה.
על האדם לקבל אותה בלי לוותר לעצמו, להתכלל בה, לפעול אותה,לעשות אותה לסביבת חייו וכל זאת באופן שיתכופף אליה, ואזי יוכל לפעול מתוך תובנה של נשמה (תובנה של השפעה) , דהיינו שהאדם יקבל כמתנה את לבושי המוחין הנקראים "צלם אלוקים" (לבושים של אמא) , שהם לבושי החסדים, המקנים לאדם טבע של זכר המאפשר לו להיות משפיע ואוהב.
ואזי "ואהבת לרעך כמוך" הופך להיות דבר פראקטי, של אהבת חברים, אהבת הכלל, אהבה של דברים שמעבר לאדם עצמו.

 

על ט' ספירות ראשונות שבמדרגה אין צימצום, ולכן יכולות לקבל אור חכמה, רק על המלכות יש צימצום א' ו
על ט' ספירות ראשונות שבמדרגה אין צימצום,(כי הן ספירות של השפעה) ולכן יכולות לקבל אור חכמה, רק על המלכות יש צימצום א' ולכן לא ניתן בה לקבל

 

 

השפעה , ואחרי זה יכולה לרדת (רות) למקומה (למלכות) , יכולה להתחתן עם בועז (לעזות זווג כדי להוליד את נשמות הצדיקים
תהליך גיור של המלכות (מלכות עולה לבינה): , כמו שרות ( מלכות) עולה לנעמי (בינה) ועוברת תהליך גיור (בכך שמקבלת מהבינה ניצוצי השפעה , ואחרי זה יכולה לרדת (רות) למקומה (למלכות) , יכולה להתחתן עם בועז (לעזות זווג כדי להוליד את נשמות הצדיקים

 

אמא-אוזיפת-לברתא-דף-כה-אותיות-"אלה"-של-ישסו"ת-מתאחדות-בצימצום-ב-עם-מ-ה-של-זון

אמא-אוזיפת-לברתא-דף-כה-אותיות-"אלה"-של-ישסו"ת-מתאחדות-בצימצום-ב-עם-מ"ה-של-זו"ן

 

אמא-אוזיפת-לברתא-דף-כד-ישראל-סבא-משפיע-לז-א-ותבונה-משפיעה-לנקבה
אמא-אוזיפת-לברתא-דף-כה-ישראל-סבא-משפיע-לז"א-ותבונה-משפיעה-לנקבה

 

 

 

אמא-אוזיפת-לברתא מאנהא -דף-כה-חלוקת-פרצופי אצילות -בצימצום ב'
אמא-אוזיפת-לברתא מאנהא-דף-כה-חלוקת-פרצופי אצילות -בצימצום ב'

..יציאת בינה מראש אא- דף יג

.

אמא השאילה בגדיה לבִתה [אמא אוזיפת לברתא מאנהא]

 טז) אמר רבי שמעון, על כן השמים וצבָאם נבראו במ"ה, המלכות. כי כתוב, כי אראה שמֶיך מעשה אצבעותיך. ומקודם לכן כתוב, מ"ה אדיר שמך בכל הארץ, אשר תְנָה הודךָ על השמים. הרי השמים נבראו בשם מ"ה, המלכות. ופירוש הכתוב, על השמים, המורה על הבינה, הנקראת מ"י, שמעל ז"א, הנקרא שמים, שמלכות עולה בשם אלוקים.

פירוש. מ"ה, מלכות, עולה ונכלל בבינה, אלוקים, אחַר שברא אור חסדים ללבוש כבוד אל אור החכמה שבשם מ"י, שאז התלבשו זה בזה, והמלכות עלתה בשם העליון אלוקים, שהוא שם הבינה, שהמלכות נכללת בה. וע"כ, בראשית ברא אלוקים. אלוקים העליון, בינה ולא מלכות. כי מ"ה, מלכות, ולא נבנה במ"י אל"ה.

פירוש. כיון שעולם התחתון, מ"ה ממשיך המוחין בשם אלוקים בעולם העליון, ע"כ הייתה היכולת שייבראו שמים וצבָאם ע"י מ"ה, כי אין תולדות בלי מוחין עילאין, שהם מוחין דחיה. וזה אמר רבי שמעון, וע"כ, משום שגם עולם התחתון מ"ה, מתקיים בשם אלוקים מעולם העליון, השמים וצבאם נבראו במ"ה, במלכות, היה כוח למ"ה להוציא תולדות אלו השמים וצבאם.

ולכן כתוב, אשר תְנָה הודךָ על השמים. להשמיענו, שהמוחין נמשכים משֵם אלוקים דישסו"ת, ע"י השיתוף של מ"י באל"ה, שמ"י הן ממעל השמים, ז"א. ע"כ נאמר, על השמים שמלכות עולה בשם אלוקים, כלומר, שההוד, המוחין, על השמים, מעל לז"א, הוא ישסו"ת, שבו עולה השם אלוקים, והוא מ"י ברא אל"ה. אבל בשמים עצמו, ז"א אין שָם מ"י אלא רק מ"ה.

אחר שנמשכה קומת החכמה מחמת הנקודה שחזרה ויצאה מתוך מחשבה, חזר ועשה זיווג דו"ק להמשכת אור חסדים, והתלבש אור חכמה באור חסדים, ואז מ"י האיר באל"ה. שנאמר, אחר שברא אור חסדים אל אור החכמה, שאז התלבשו זה בזה, והמלכות עלתה בשם העליון אלוקים, והתלבש אור החכמה באור החסדים, וע"כ הגיעו המוחין ממ"י לאל"ה, והתחברו אותיות אלו באלו, והמלכות עלתה בשם העליון אלוקים. בשם העליון, מעל השמים, מישסו"ת, שבהם מ"י, אבל לא בשמים, שהוא מ"ה.

ונאמר, מ"ה, מלכות, ולא נבנה במ"י אל"ה, כי מ"י בינה, אשר מעת צ"א לא היה בה שום צמצום כלל, כי הצמצום היה שם על הנקודה האמצעית, המלכות, שהצטמצמה שלא לקבל בה אור, ונתקנה בזיווג דהכאה להעלות או"ח. אבל ט"ר היו נקיות מכל צמצום, והיו ראויות לקבל אור החכמה. אלא רק בצ"ב, כדי להמתיק המלכות במדה"ר, עולה המלכות לאבא, ואבא נתקן בה כעין זכר ונוקבא, וקיבלה המלכות מקום בינה. והנקודה, מלכות, עלתה להיות מחשבה, בינה. ומאז הצטמצמה גם הבינה ונתקנה במסך, שלא לקבל אור החכמה בתוכה, כדי לקבל הזיווג דהכאה ולהעלות או"ח. הרי שהבינה ממקורה ראויה לקבל חכמה בלי שום צמצום, ומה שקיבלה בתוכה הצמצום והמסך, לא היה אלא להמתיק המלכות.

ולפיכך ע"י העלאת מ"ן מתחתונים, נמשך אור חדש מע"ב ס"ג דא"ק, המוריד בחזרה את הנקודה ממקום בינה למקומה, למלכות, כמו שהיה בצ"א, ויוצאת הנקודה ממחשבה. שע"י זה נטהרת הבינה מכל צמצום, וחוזרת ומקבלת אור חכמה. ואחר שקומת החכמה מתלבשת בחסדים, מאירה מ"י באל"ה, ומתגלה שֵם אלוקים. והנה כל הבניין הזה של שם אלוקים לא יתכן כלל במ"ה, כי המ"ה היא קצה השמים למטה, המלכות עצמה, שעליה היה הצמצום ממקורה גם בצ"א, ואינה ראויה לקבל בתוכה שום הארת חכמה. וע"כ נאמר, מ"ה, מלכות, ולא נבנה במ"י אל"ה, כי רק במ"י שייך כל הבניין של שם אלוקים, ע"י חזרה ויציאה מתוך מחשבה, ולא במ"ה.

יז) אלא בשעה שאותיות אל"ה נמשכות ממעלה, מבינה, למטה, למלכות, כי האם משאילה בגדיה לבִתה ומקשטת אותה בקישוטיה, אז נמשך השם אלוקים מבינה, האם, למלכות, הבת. ומקשטת אותה בקישוטיה, בשעה שנראה לפניה כל זכר. שאז כתוב עליה, אל פני האדון ה'. כי אז נקראת המלכות אדון, לשון זכר. כמ"ש, הנה ארון הברית, אדון כל הארץ. הרי הכתוב קורא את המלכות, המכונה ארון הברית, בשם אדון כל הארץ, שם זכר, משום שקיבלה את הכלים המכונים בגדים, והמוחין המכונים קישוטים, מהאם, בינה. כי אז יוצאת ה' ממ"ה ובמקומה נכנסת י', ונקראת המלכות מ"י כמו הבינה. ואז היא מתקשטת בבגדי זכר, בגדים דבינה, כנגד כל ישראל.

ביאור הדברים. לאחר שעשה בראש א"א נקודה אחת, וזו עלתה להיות מחשבה, כי החכמה נתקנה בה כעין זכר ונוקבא, הנה אז צייר בה כל הציורים, שכל הקומות של חמשת פרצופי אצילות הצטיירו בה, באופן שאין יותר מכ"ח כל קומה, בא"א ואו"א וזו"ן, וחקק בה כל החקיקות, שבכוחה נפרדו ג' ספירות בינה וז"א ומלכות מכל קומה למדרגה שמתחתיה. כי בינה ז"א ומלכות דא"א נפלו לאו"א, ובינה ז"א ומלכות דאו"א נפלו לזו"ן, ובינה ז"א ומלכות דזו"ן נפלו לבי"ע. ואלו ב' הספירות שנשארו במדרגה, כו"ח, נקראות מ"י. ואלו ג' ספירות שנפרדו מכל מדרגה, נקראות ג' אותיות אל"ה.

ונאמר, בשעה שאותיות אלו אל"ה נמשכות ממעלה, מבינה, למטה, למלכות, בעת שנקודה עלתה להיות מחשבה, שאז נפרדו ג' האותיות אל"ה מאו"א ונפלו למדרגה שמתחתיהם, זו"ן. כי אז נבחן שאל"ה דאו"א, שהן בזו"ן, נמשכו מלמעלה למטה והתלבשו תוך הזו"ן, כי אל"ה דאבא, שהוא ישראל סבא, נמשך לז"א, ואל"ה דאמא, שהיא תבונה, נמשכה לנוקבא.

ואמא משאילה בגדיה לבִתה ומקשטת אותה בקישוטיה. בעת ביאת המוחין דגדלות, שנמשך חקיקה של ציור סתום אחד, קודש קודשים, בניין עמוק היוצא מתוך המחשבה. כלומר, שהנקודה חזרה ויצאה מתוך מחשבה למקומה, למלכות, שבזה הוחזרו ג' הכלים בינה וזו"ן למדרגה, ונמשכו ג' האורות דכח"ב, הנקראים קודש קודשים. ותדע, כי בעת שהוחזרו הכלים בינה וזו"ן מהגוף לראש דא"א, נמשכו עימהם גם או"א, המלבישים עליהם, ועלו גם הם לראש דא"א, וקיבלו שם אותם המוחין דקודש קודשים שבראש א"א. כי זה הכלל, העליון היורד לתחתון נעשה כמוהו, וכן התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.

ולפיכך במצב הקטנות, שבינה וזו"ן נפרדו מהראש דא"א ונפלו לגוף שלו, שהם מלובשים באו"א מפה ולמטה, נעשו הבינה וזו"ן דא"א לבחינת או"א ממש. וע"כ במצב הגדלות, שחזרו הבינה וזו"ן דא"א למדרגת הראש שלו, הנה לוקחים עימהם גם האו"א. כי כבר נעשו למדרגה אחת בשעת הקטנות, ונמצאים משום זה גם בגדלות, שאו"א עלו עתה עימהם לראש דא"א, שנעשו ג"כ שווים כמוהו, ומקבלים אותם המוחין שבראש דא"א, הנקראים קודש קודשים.

ועד"ז ממש עלו הזו"ן לאו"א. כי אחַר שאו"א קיבלו המוחין שבראש א"א, יצאה גם בהם הנקודה מתוך מחשבה למקום המלכות, שבזה הוחזרו הבינה וזו"ן שלהם אל מדרגתם דאו"א. והנה בה בעת שהכלים בינה וזו"ן חזרו ועלו לאו"א, לקחו עימהם גם את הזו"ן המלבישים עליהם, ועולים גם הזו"ן לאו"א, ומקבלים המוחין של קודש קודשים אשר שם.

ונאמר, אמא משאילה בגדיה לבִתה ומקשטת אותה בקישוטיה. כלומר, כיוון שג' אותיות אל"ה דאמא נמשכו אל הנוקבא במצב הקטנות, שזה נבחן שאמא משאילה בגדיה לבִתה, כי ע"י זה שג' הכלים בינה וזו"ן, שהם אל"ה, נפרדו מאמא ונפלו לנוקבא, הרי הן נעשו לבחינת נוקבא ממש, כי העליון היורד לתחתון נעשה כמוהו. ונבחן שאמא השאילה כלים אל"ה שלה לבת, הנוקבא, כי עתה משמשת עימהם הנוקבא. ועם זה נמצא ג"כ שמקשטת אותה בקישוטיה.

כלומר, לעת גדלות, שג' הכלים אל"ה, בינה וזו"ן דאמא, חוזרים לאמא, הנה אז עולה עימהם גם הנוקבא לאמא. ואז מקבלת הנוקבא המוחין של קודש קודשים שבאמא, כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו. ונמצא עתה, שמתוך שאמא משאילה בגדיה אל"ה לבת בעת הקטנות, ע"כ מקשטת אותה בקישוטיה, במוחין, בעת הגדלות, ונמצאת מתקשטת בקישוטים דאמא.

ומתי מקשטת אותה בקישוטיה כראוי? כי יש ב' מיני קישוטים מאמא אל הנוקבא, שהם המוחין דג"ר:

א. מאמא תחתונה, תבונה, העומדת מחזה ולמטה דא"א,

ב. מאמא עילאה, העומדת מחזה ולמעלה דא"א.

וכשהנוקבא עולה לתבונה, והתבונה מקשטת לה בקישוטים שלה, נבחן שעדיין הקישוטים האלו אינם כראוי, משום, שאז עוד נמצאת הנוקבא בבחינת עומדת לשאלה, כמו התבונה, שמטרם עליית מ"ן, וע"כ אינם כראוי. אלא בעת שהנוקבא עולה למקום אמא עילאה, שמחזה ולמעלה דא"א, ואמא עילאה מקשטת לנוקבא בקישוטים שלה, אז נבחן שהקישוטים הם כראוי.

ונאמר, בשעה שנראה לפניה כל זכר. שאז כתוב עליה, אל פני האדון ה'. כי אז נקראת המלכות אדון, לשון זכר: בעת שהנוקבא עולה לתבונה ומקבלת המוחין ממנה, עוד הקישוטים אינם כראוי, כי היא עוד עומדת לשאלה, שצריכה עוד להעלאת מ"ן מן התחתונים, כדי להשתלם לגמרי. ואז נבחן, שהזכרים שבישראל מקבלים מז"א, שעלה לישראל סבא. אבל בעת שנוקבא עולה לאמא עילאה, היא נשלמת לגמרי, ואינה קיימת עוד לשאלה, לקבל מ"ן, ואז נחשבת לזכר, והזכרים שבישראל מקבלים ממנה.

ונאמר, בשעה שנראה לפניה כל זכר, שכל הזכרים בישראל מתראים לפניה ומקבלים ממנה. כי אז נקראת המלכות אדון. שאינה נקראת בשם אדנ"י, נקבה, אלא בשם אדון, זכר, מפני שאינה עומדת לשאלה, כי אין עניין עליית מ"ן נוהג עוד בה, וע"כ נחשבת לזכר.

כמ"ש, הנה ארון הברית, אדון כל הארץ: ארון נקרא הנוקבא, כי היסוד דז"א, הנקרא ברית, נכנס בה. הרי שהכתוב מכנה את הנוקבא בשם אדון כל הארץ, זכר.

כי אז יוצאת הה' ממ"ה, ובמקומה נכנסת י', ונקראת המלכות מ"י, כמו הבינה: ה' דמ"ה יוצאת ממנה, כי ה' דמ"ה מורה שעומדת לשאלה, מ"ה ידעת. הרי שה' דמ"ה מורה על שעומדת לשאלה. וה' זו דמ"ה יוצאת ממנה, ונכנסת י' במקום ה', ונקרא מ"י, כמו אמא. ואז נבנית בשם אלוקים, כמו אמא.

יח) והאותיות האחרות, אל"ה, ממשיכות להם ישראל מלמעלה, מבינה, אל מקום זה, אל המלכות, הנקראת עתה בשם מ"י, כמו הבינה. כמ"ש, אלה אזכרָה ואשפכָה עליי נפשי, כי אעבור בסָך אדַדֵם עד בית אלוקים בקול רינה ותודה המון חוגג.

אל"ה אזכרה. פירושו, הנני מזכיר אותיות אל"ה בפי, ואני שופך דמעות ברצון נפשי, כדי להמשיך אותיות אל"ה מבינה. ואז אדַדֵם מלמעלה, מבינה, עד בית אלוקים, המלכות, כדי שהמלכות תהיה נקראת אלוקים, כעין הבינה, אלוקים. ובמה אמשיך אותן? – בקול רינה ותודה המון חוגג.

אמר רבי אלעזר, השתיקה שלי בנתה את המקדש של מעלה, בינה, ואת המקדש של מטה, מלכות. ובוודאי, כמו שאומרים, מילה בסלע, והשתיקה בשניים. מילה בסלע, שאמרתי, והעירותי עליו. שתיקה בשניים, השתיקה ששתקתי, ששווה פי שניים, כי נבראו ונבנו ב' עולמות ביחד, בינה ומלכות. כי אם לא עמדתי מלדבר, לא השגתי היחוד של ב' עולמות אלו.

פירוש. אחר שיוצאת ה' ממ"ה, ונכנסת י' אל המ', ונקרא מ"י, אז ממשיכים לה ישראל ע"י עליית מ"ן אותיות אחרות, אל"ה, אל מקום זה, מ"י, והנוקבא עולה בשם אלוקים. כי אל"ה דעליון נופלות לתחתון בעת קטנות, וע"כ הן נמשכות לתחתון בעת הגדלות. כי בעת שהבינה ותו"מ דעליון, אותיות אל"ה, חוזרים לראש דעליון, הם לוקחים עימהם גם התחתון. והתחתון קונה את אותיות אל"ה ואת המוחין שבהם, מחמת היותו עימהם יחד בראש דעליון. כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.

ונאמר, והאותיות האחרות, אל"ה, ממשיכות להם ישראל מלמעלה, אל מקום זה, כמ"ש, אלֶה אזכרה. להמשיך אותיות אלו, הוא העלאת מ"ן, שישראל מעלים מ"ן, כדי להמשיך המוחין דגדלות, ע"י המשכת אותיות אל"ה דאמא עילאה אל הנוקבא. וכמ"ש, אל"ה אזכרה, להמשיך אותם. לכן הנני מזכיר אותיות אל"ה בפי, ואני שופך דמעות ברצון נפשי, התפילה בשערי דמעות, שאינן חוזרות ריקם. ואז, אחר שהועלה המ"ן אדַדֵם מלמעלה, אמשיך לאותיות אל"ה מלמעלה, מאו"א, עד בית אלוקים, עד הנוקבא, שנקראת בית אלהי"ם. ואחר המשכת האותיות אל"ה, היא נקראת בעצמה אלוקים. וע"כ נאמר, שהמלכות תהיה נקראת אלוקים כעין הבינה, כמו אמא.

ונאמר, מילה בסלע והשתיקה בשניים, כי מאמר דרבי אלעזר העלה את הנוקבא עד התבונה, שלמטה מחזה דא"א, שאז עוד נקרא עומדת לשאלה, ונקרא סלע. ע"כ נאמר, מילה בסלע. אבל במה ששתק רבי אלעזר ונתן מקום לרבי שמעון, שיגלה המוחין דחיה, שהיא ע"י עליית הנוקבא לאמא עילאה, הרי נבנו ב' עולמות ביחד. כי עולם התחתון, הנוקבא, נעשית אחד עם עולם העליון. שנאמר, השתיקה ששתקתי, ששווה פי שניים, כי נבראו ונבנו ב' עולמות ביחד. כי הנוקבא עלתה לאמא ונעשית זכר כמו אמא עילאה.

יט) אמר רבי שמעון, מכאן ולהלאה שלמות המקרא, שכתוב, המוציא במספר צבאם. כי שתי מדרגות הן, מ"ה ומ"י, שכל אחת מהן צריכה להיות רשומה, כלומר, מצוינת. מ"י עליונה, ומ"ה תחתונה. המדרגה העליונה רושמת ואומרת המוציא במספר צבאם, אשר ה' הידיעה של המילה המוציא, רומזת על אותה שנודעת ואין כמוה, מ"י. כעין זה, המוציא לחם מן הארץ. הנה ה' הידיעה של המוציא, רומזת על אותה שנודעת, שזו מדרגה התחתונה, מ"ה. והכל אחד. ששתיהן במדרגה אחת, מלכות. אלא העליונה היא מ"י דמלכות, והתחתונה היא מ"ה דמלכות. המוציא במספר, כי מספר שישים ריבוא הם הכוכבים העומדים יחד, והם מוציאים צבאות למיניהם, שאין להם מספר.

ביאור הדברים. כי אחר שהכתוב רמז לנו, בשְׂאו מרום עיניכם וראו מ"י ברא אל"ה, להתבונן על בניין הנוקבא בשם אלוקים, שהיא ממשיכה מאו"א עילאין, שע"י כן אמא עילאה מקשטת לה בקישוטים שלה, הוא ממלא ומשלים את הביאור הזה בהמשך של הכתוב, המוציא במספר צבאם, לכולם בשם יקרָא, מרוב אונים ואמיץ כוח, איש לא נעדר.

ונאמר, כי שתי מדרגות הן, שכל אחת מהן צריכה להיות רשומה, מצוינת בה' הידיעה. שב' מדרגות מ"י ומ"ה צריכות להיות מצוינות בנוקבא.

א. אשר המוחין דג"ר, שמקבלת ע"י עלייתה והלבשתה לעולם העליון, שאז נעשית הנוקבא כמו עולם העליון עצמה – זו היא הנקראת מ"י. כי יוצאת ה' דמ"ה ונכנסת י' במקומה. ונקראת גם הנוקבא מ"י בעולם העליון, שמתקשטת בכלי זכר.

ב. אמנם יחד עם זה, אין מדרגתה הקודמת, שהיא מ"ה, נחסרת ממנה, אלא גם המ"ה צריך להימצא בה כמקודם לכן, אשר מדרגת מ"י נחוצה, כדי להמשיך השלמות ובחינת קודש קודשים אל התולדות. אבל הולדת הבנים ופרייה ורבייה רק בשם מ"ה תלויים. ולפיכך, אם תחסר מדרגה אחת מהן לנוקבא, אינה ראויה להוליד.

ונאמר, המדרגה העליונה רושמת ואומרת, המוציא במספר צבאם. מדרגת מ"י, שהנוקבא יורשת מעולם העליון, עליה אומר, המוציא במספר צבאם. כי ה' הידיעה של המוציא, רומזת על המוחין השלמים, שמקבלת מאו"א עילאין, שהם הקישוטים בכלי זכר, שיוצאת ה' ונכנסת י'.

ונאמר, המוציא, אשר ה' הידיעה של המוציא, רומזת על אותה שנודעת ואין כמוה. כי אלו הם תכלית גובהם של המוחין, הנוהגים בנוקבא במשך ששת אלפים שנה.

וכמ"ש, המוציא לחם. שזו מדרגה התחתונה, מ"ה. והכל אחד: שגם ה' הידיעה של המוציא לחם, רומזת על מוחין דג"ר, שנודע, אלא הם מוחין דישסו"ת, שהנוקבא מקבלת ונודעת בהם, מדרגת מ"ה. כי גם מדרגה זו צריכה להיות רשומה בנוקבא. ע"כ נאמר, והכל אחד. שהן שתיהן, מ"י ומ"ה, כלולות יחד בנוקבא, לבחינת פרצוף אחד, זו עליונה וזו תחתונה.

ואין להקשות ממה שאומר הזוהר, שבכל מקום שכתוב ה' הידיעה, היא מעולם התחתון, מלכות, שהתגלה יותר, וכאן אומר, שהיא מעולם העליון. כי גם כאן הכוונה על עולם המגולה, הנוקבא דז"א. ומה שקורא לה עילאה, הפירוש על מדרגת מ"י של הנוקבא, שאינה מקבלת אותה, זולת בעת שעולה ומלבישה את עולם העליון, אמא עילאה. וע"ש זה קורא לה עילאה. ולמדרגת מ"ה של העולם המגולה, קורא התחתון.

ונאמר במקום אחר, שכל הדברים שהם מעולם העליון הנסתר, בינה, מסתתרת הה' משם: הכוונה היא, בעת שעולם המגולה אינה עולה ומלבישה לעולם העליון, שאז העולם העליון נסתר, ואיננה מאירה לתחתונים, וע"כ אינו כתוב בה' הידיעה, כי נסתר הוא.

ונאמר, כי במספר שישים ריבוא הם הכוכבים העומדים יחד, והם מוציאים צבאות למיניהם, שאין להם מספר. מספר, תכלית השלמות. מספר מורה על הארת השלמות הגמורה. וההארה הבלתי שלמה נבחנת לבלי מספר, או שאין לו מספר, להורות שהם מחוסרי השלמות, הנקרא מספר.

ותדע שאלו המוחין דאו"א עילאין, שהז"א משפיע אותם לנוקבא, הוא השמים מסַפרים כבוד אל. כי השמים ז"א, כבוד אל הנוקבא דז"א, מספרים הם שפע המוחין דאו"א עילאין. ומוחין אלו נבחנים לשישים ריבוא, כי מדרגות של נוקבא נבחנות ליחידות, של ז"א לעשרות, של ישסו"ת למאות, של או"א עילאין לאלפים, ושל א"א לרבבות. ויש לאו"א עילאין ב' הבחנות:

א. מבחינתם עצמם הנבחנים לאלפים,

ב. מבחינת מוחין דחכמה, שמקבלים מראש דא"א, שאז נבחנים גם הם לרבבות כמוהו. אלא רק לו"ק דא"א, להיותם מלבישים מפה ולמטה דא"א. וע"כ הם ביחס הזה רק ו"ק דא"א, שהיא רבבות, וו"ק הם שישים, וע"כ שישים ריבוא.

ולפיכך בעת שהנוקבא עולה ומלבישה לאו"א עילאין, היא מקבלת מספר שלם, שהם שישים ריבוא. שישים פירושם ו"ק, כי עדיין חסרה גם אז לבחינת הראש דא"א, וריבוא מורה על מדרגות דא"א, המאירות תוך או"א, תוך הו"ק שלו, המתלבשים באו"א, וע"כ יש לנוקבא מספר שישים ריבוא.

ונאמר, במספר שישים ריבוא הם הכוכבים העומדים יחד, והם מוציאים צבאות למיניהם, שאין להם מספר. כי נתבאר ששתי מדרגות מ"י ומ"ה רשומים בנוקבא:

א. מ"י שבנוקבא הם או"א עילאין, המתלבשים בנוקבא, ונעשית בזה לבחינת עולם העליון. ואז יש לה מבחינה זו מספר של שישים ריבוא.

ב. מ"ה שבנוקבא הם ישסו"ת, המתלבשים בנוקבא בבחינת עומדת לשאלה מ"ה, ומבחינה זו הם עולם התחתון.

ואלו ב' מדרגות מ"י ומ"ה האמורים, נעשות בה פרצוף אחד. אשר מחזה ולמעלה שלה היא מלבישה לאו"א עילאין, ומחזה ולמטה שבה היא מלבישה לישסו"ת. והם פרצוף אחד בה. ולפיכך נבחנות גם בתולדות של הנוקבא אלו ב' מדרגות. כי מצד עולם העליון מ"י שבה, הוא המוציא במספר צבאם, במספר שישים ריבוא. ומצד עולם התחתון מ"ה שבה נבחנות התולדות, שהן מבחינת בלי מספר. שנאמר, והם מוציאים צבאות למיניהם, שאין להם מספר. כלומר, שמוציאה התולדות למיניהן לבלי מספר, שאין בהן אותן המוחין דמספר מאו"א עילאין, אלא מישסו"ת, שהם בלי מספר.

א"כ נמצאות התולדות שלה מחוסרי השלמות, להיותן בחיסרון של המספר. לזה אומר, במספר שישים ריבוא הם הכוכבים העומדים יחד, והם מוציאים צבאות. כלומר, שאלו ב' מדרגות שבה, מספר ובלי מספר, נמצאים בה יחד, שמחוברות בה במדרגה אחת ממש, וע"כ נמצאות גם בתולדות שלה. והם שתי מדרגות יחד, שמצד אחד נבחנות התולדות שלה, שהן במספר שישים ריבוא, ומצד שני הן בלי מספר. וכיוון שכן, נבחנת בהן הבלי מספר, לתוספות שלמות בלבד, ולא כלום למשהו חיסרון.

וטעם הדבר, כי הברכה ופרייה ורבייה של זרע תלויות לגמרי בעולם התחתון מ"ה, הנבחנת לבלי מספר. שזו ברכת הזרע, המובא בכתוב, הבט נא השמיימה וספור הכוכבים, אם תוכל לספור אותם, ויאמר לו, כה יהיה זרעךָ, הרי שברכת הזרע באה רק בבלי מספר, משֵם מ"ה. ולפיכך, אחר כל השלמות של המוחין דמספר, שהשיגה מאו"א עילאין מ"י, יש לה תוספת לברכה ממ"ה בלי מספר, שאין להם מספר, ויש לה גם ברכה, ושתיהן נכללות בנשמות ובתולדות.

כ) לכולם בין לשישים ריבוא אלו, ובין לכל צבאותיהם, שאין להם מספר, בשם יקרָא. מהו, בשם יקרא? אינו קורא להם בשמותיהם, כי אם היה כן, היה צריך לומר, בשמו יקרא. אלא בזמן שמדרגה זו אינה עולה בשם אלוקים, אלא נקראת מ"י, אינה מולידה, ואינה מוציאה את הגנוזים בה, למיניהם, אע"פ שכולם היו נסתרים בה, כלומר, אע"פ שכבר עלו אותיות אל"ה. אלא, שעוד הן חסרות לבוש הכבוד של חסדים, שאז הן נסתרות, ואינן עולות בשם אלוקים. כיוון שברא אותיות אל"ה, ועלו בשמו, שהתלבשו בלבוש הכבוד דחסדים, שאז מתחברים אל"ה עם מ"י, ונקרא אלוקים. אז בכוח השם הזה, הוציא אותם בשלמות. וכמ"ש, בשם יקרא, באותו שם שלו קרא והוציא כל מין ומין, שיתקיים בשלמותו. ואז כתוב, המוציא במספר צבאם, לכולם בשם יקרא. בשם השלם אלוקים. כמ"ש, רְאֵה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, שפירושו, אני מזכיר את שמי, כדי שבצלאל יתקיים במלוא קיומו.

ביאור הדברים. השלמות הגדולה של המוחין, שם אלוקים, שורה על הנשמות והתולדות שלה בב' מדרגותיה יחד, על מדרגת ריבוא שבה, ועל מדרגת כל צבאם, שאין להם מספר, על שתיהן שורה השם. כמ"ש, לכולם בשם יקרא. ושנאמר, מ"י אינה מולידה, כיוון שברא אותיות אל"ה, שאז מתחברים אל"ה עם מ"י, ונקרא אלוקים, אז בכוח השם הזה, הוציא אותם בשלמות. כי ברכת הזרע תלויה לגמרי בשם מ"ה, שאין להם מספר.

כי המוחין דמספר הם הארת החכמה, השם השלם, וכל בחינותיה הן בתכלית השלמות. והמוחין שבלי מספר הבאים דווקא משם מ"ה, הם המוחין דחסדים. והארת החכמה אינה מקובלת בלי לבוש כבוד דחסדים, שמטרם זה, אע"פ שאותיות אל"ה עלו למ"י, מ"מ לא עלה בשם אלוקים, שזה עניין מ"י ברא אל"ה, שאחר שברא אור חסדים ללבוש כבוד אל אור החכמה שבשם מ"י, שאז התלבשו זה בזה, והמלכות עלתה בשם העליון אלוקים.

ונאמר, מ"י אינה מולידה, ואינה מוציאה את הגנוזים בה, למיניהם, אע"פ שכולם היו נסתרים בה. שאע"פ שכבר יצאה הנקודה מתוך מחשבה למקומה למלכות, והייתה חקיקה של ציור סתום אחד, קודש קודשים, כי חזרו בה בינה וזו"ן דכלים וג"ר דאורות, ועכ"ז כולם נסתרים בה, ועוד נשארים אל"ה עמוק וסתום בשם אלוקים, מטעם שהם אינם יכולים לקבל הארת חכמה בלי חסדים.

אלא כיוון שברא אל"ה, אחר שהוסיף והזדווג על מסך דמ"ה, עולם התחתון, והוציא עליו קומת מוחין של חסדים, הנקראים בלי מספר, והשפיע אותה לאל"ה, שהוא ברא אל"ה, שנתן בהם הלבוש של חסדים, הנקרא ברא, הנה אז עולה בשם ונקראת אלוקים. כי עתה, אחר שהשיגו קומת חסדים, יכולים לקבל הארת חכמה, שהם המוחין של מספר שישים ריבוא. ואז, והתחברו אותיות אלו באלו, והמלכות עלתה בשם העליון אלוקים. ואז בכוח השם הזה, הוציא אותם בשלמות. לכן גם על הנשמות והתולדות, שיצאו משם אלוקים, נמצאת בהן אותה השלמות של השם, שהיא התלבשות החכמה בחסדים. וכמ"ש, לכולם בשם יקרא. שהשם נקרא על התולדות באותו שם שלו, קרא והוציא כל מין ומין שיתקיים בשלמותו. שבשם הזה הוציא התולדות, הן במין של שישים ריבוא, והן במין שאין בו חשבון, כדי שיתקיימו בשלמותו של השם, שיתלבשו זה בזה, כמו שהם מלובשים בהשם. וכמ"ש, ראה קראתי בשם. ראיה, שהמילים, קריאה בשם, מורות על קיום ושלמות.

כא) כתוב, מרוב אונים ואמיץ כוח איש לא נעדר. מהו, מרוב אונים? זהו ראש המדרגות, שכל הרצונות עולים בו, ומתעלים בו בדרך סתום. אמיץ כוח, העולם העליון, מ"י, שנתעלה בשם אלוקים. איש לא נעדר, מאותם שישים ריבוא, שהוציא בכוח השם הזה. ומשום שאיש לא נעדר ממספר שישים ריבוא, ע"כ בכל מקום שמתו ישראל ונענשו בחטאותיהם, נמנו אח"כ, ולא נעדר מאלו שישים ריבוא אף אחד, כדי שיהיה הכל בצורה אחת, הן למעלה והן למטה. וכמו שאיש לא נעדר ממספר שישים ריבוא למעלה, כך לא נעדר איש ממספר זה למטה.

ביאור הדברים. מרוב אונים, רומז לכתר דאו"א עילאין, ראש המדרגותשל המוחין הללו, בינה דא"א שנעשה כתר לאו"א, ששם כל הרצונות עולים, שכל המדרגות מקבלות ממנה. ועכ"ז ומתעלים בו בדרך סתום, כי הוא אווירא שלא נודע, שהי' לא יוצאת מאויר שלו, כמ"ש, כי חפץ חסד הוא, וע"כ הוא בתכלית השלמות. וע"כ נקרא אוירא דכיא.

ואע"פ שקומת החסדים המכונה אוויר, היא יוצאת על בחינת עולם התחתון, מ"ה, מ"מ היא בתכלית השלמות, משום שהאור הזה נמשך מג"ר דבינה דא"א, ראש כל מדרגות האצילות, או"א וישסו"ת וזו"ן. ולפיכך נבחנת גם קומת החסדים שבה לבחינת אוירא דכיא, כמו בג"ר דבינה דא"א.

וכמ"ש, ואמיץ כוח, זהו העולם העליון: מ"י שבנוקבא, שמשם נמשך המספר של שישים ריבוא. כי היא מלבישה לעולם העליון, שהיא או"א עילאין. וע"כ נאמר, איש לא נעדר, מאותם שישים ריבוא, שהוציא בכוח השם הזה, כי משם משיגה המוחין של מספר שישים ריבוא. ונאמר, וכמו שאיש לא נעדר ממספר שישים ריבוא למעלה, כך לא נעדר איש ממספר זה למטה. כיוון שהנוקבא הלבישה לאו"א עילאין, אמא השאילה בגדיה לבִתה וקישטה אותה בקישוטיה, ע"כ נעשית לגמרי כמו או"א עילאין. וכמו שמוחין דאו"א עילאין הם שלמים במספר שישים ריבוא, ואיש מהם לא נעדר, כן הנוקבא שלמה במספר הזה, ואיש לא נעדר.

 

.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
שם המאמר: "מי ברא אלה דאליהו"
"מי ברא אלה דאליהו" כהמשך למאמר "מי ברא אלה", נותן לנו ידיעה שלמה על דרכי התיקון, המיוצגות בשתי בחינות, שהם: בחינה ראשונה של מ"י (ראש) ובחינה שנייה של אל"ה (גוף).
ראש נקרא אמונה וגוף נקרא קבלה, התורה באה ללמד אותנו כיצד להגיע לאמונה בבורא, שהיא יראת הרוממות.
רבי אלעזר מפרש לנו שהאדם מחוייב שתהיינה לו גם יראה וגם אהבה, אלא שאת האהבה יש לפעול במסגרת היראה.
אולם השימוש במדע לבדו, בפרטיות לבדה בלא מסגרת של יראה, היא זו שפוגעת באדם.
כמו כן אין זה אפשרי להשתמש באמונה לבד (ג"ר הנקרא מ"י) וגם לא באהבה שבאמונה (ישסו"ת), המבטאת את שלמות האמונה, אלא צריך להגיע למציאות בה מקבלים גם בבחינת אותיות אל"ה במקומם, דהיינו שהאמונה תתפשט לגוף, כדי שגם לגוף יהיה ביטוי.
אולם בכדי להגיע למציאות זו נצרך תיקון מיוחד הנקרא לבוש יקר של חסדים, שמצד עבודת הנפש מייצג הדבר את הפעילות האדם בתוך מסגרת כלל של אהבת חברים.
ולכן אומר רשב"י אל תסתפק רק באמונה שעל אף שזהו תיקון עצום של יום טוב, מכל מקום צריך להגיע גם לשבת שזוהי רשות היחיד, שגם בה צריך לקבל ולא זו בלבד, אלא שהיא המייצגת את שלמות קבלת ההטבה.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
שם המאמר: "מי ברא אלה דאליהו"
אליהו הנביא מגלה לרשב"י שיש סדר חדש בו נכון לגלות את אור החכמה וסדר זה הוא סדר מיוחד.
אומר הזוה"ק שאדם נברא מאצילות בצורה הנכונה, דהיינו שנחקק בראש שהוא אריך אנפין כל צורות המחשבה ובו נעשה תיקון מיוחד של עליית הנקודה לנקבי עיניים, שעל-פי תנועה זו נעשתה כל המחשבה.
אריך אנפין הוא שורש המחשבה ושורש לפרצוף ז"א האחראי לעם היהודי.
צורת מחשבה זו המדוברת, באה לידי ביטוי בפעולה מיוחדת הנקראת צמצום ב', המחלק את המדרגה לשתיים.
פעולה זו הכרחית מאחר שאין אפשרות לגלות את כל האור בבת אחת, לכן כאשר באים להשתמש עם האני של האדם המייצג את האמצעי לקבלת שלמות ההטבה, אזי צריך לחלק את המדרגה לשתיים.
צורת המחשבה שנקבעה באדם לאחר הפעולה של צמצום ב', נהייתה חלקית, אולם סדורה בצורה לוגית, המכוונת מאת הבורא.
מסביר הזוה"ק שהראש והגוף של האדם נתחלקו לשתיים, הראש נתחלק ליראה ואהבה והגוף נתחלק לאיברי הנשימה ואברי העיכול, צורת חלוקה זו מאפשרת לאדם לתפוש מהפרטים אל הכלל, דהיינו מצורת המחשבה החלקית לצורת המחשבה השלמה, מיראה לאהבה.
ולא זו בלבד, אלא שאין דרך אחרת, אלא לפעול על-פי צורת מחשבה זו שנחקקה באדם ובעולם, הקובעת שיש להקדים את יראת הרוממות המיוצגת בשם מ"י, לאהבה המיוצג בשם אל"ה, וזאת מאחר שלא ניתן לפעול לקבל שום תענוג ואהבה שלא במסגרת היראה, שאחרת לא תהיה זו אהבה, אלא אנוכיות.
אולם אין די בשימשו היראה לבד, דהיינו בבחינת המ"י, אלא שגם צד הגוף המייצג את הפרטיות של האדם צריך לבוא לידי ביטוי, שהרי לאחר הקדמת היראה (מ"י), צריך לפעול גם את האהבה (אל"ה), אולם לשם כך היה צריך להגיע אור מיוחד הנקרא אור ע"ב-ס"ג המבטל את הפרסא, כדי שיהיה אפשר לקבל את האור הגדול באמצעות הפרטיות של האדם.
אולם יש לשים דגש שאין ביטול הפרסא מבטל את היראה המוקדמת לאהבה, אלא שהיראה שהיא מסגרת הפעולה של האדם עומדת קיימת גם בזמן בו האדם פועל את האהבה באמצעות הפרטיות שלו ואם נרצה לדייק נאמר שהאהבה והתענוג באים רק במסגרת היראה ולא מחוצה לה.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
שם המאמר: "מי ברא אלה דאליהו"
אליהו הנביא מגלה לרשב"י שיש סדר חדש בו נכון לגלות את אור החכמה וסדר זה הוא סדר מיוחד.
אומר הזוה"ק שאדם נברא מאצילות בצורה הנכונה, דהיינו שנחקק בראש שהוא אריך אנפין כל צורות המחשבה ובו נעשה תיקון מיוחד של עליית הנקודה לנקבי עיניים, שעל-פי תנועה זו נעשתה כל המחשבה.
אריך אנפין הוא שורש המחשבה ושורש לפרצוף ז"א האחראי לעם היהודי.
צורת מחשבה זו המדוברת, באה לידי ביטוי בפעולה מיוחדת הנקראת צמצום ב', המחלק את המדרגה לשתיים.
פעולה זו הכרחית מאחר שאין אפשרות לגלות את כל האור בבת אחת, לכן כאשר באים להשתמש עם האני של האדם המייצג את האמצעי לקבלת שלמות ההטבה, אזי צריך לחלק את המדרגה לשתיים.
צורת המחשבה שנקבעה באדם לאחר הפעולה של צמצום ב', נהייתה חלקית, אולם סדורה בצורה לוגית, המכוונת מאת הבורא.
מסביר הזוה"ק שהראש והגוף של האדם נתחלקו לשתיים, הראש נתחלק ליראה ואהבה והגוף נתחלק לאיברי הנשימה ואברי העיכול, צורת חלוקה זו מאפשרת לאדם לתפוש מהפרטים אל הכלל, דהיינו מצורת המחשבה החלקית לצורת המחשבה השלמה, מיראה לאהבה.
ולא זו בלבד, אלא שאין דרך אחרת, אלא לפעול על-פי צורת מחשבה זו שנחקקה באדם ובעולם, הקובעת שיש להקדים את יראת הרוממות המיוצגת בשם מ"י, לאהבה המיוצג בשם אל"ה, וזאת מאחר שלא ניתן לפעול לקבל שום תענוג ואהבה שלא במסגרת היראה, שאחרת לא תהיה זו אהבה, אלא אנוכיות.
אולם אין די בשימשו היראה לבד, דהיינו בבחינת המ"י, אלא שגם צד הגוף המייצג את הפרטיות של האדם צריך לבוא לידי ביטוי, שהרי לאחר הקדמת היראה (מ"י), צריך לפעול גם את האהבה (אל"ה), אולם לשם כך היה צריך להגיע אור מיוחד הנקרא אור ע"ב-ס"ג המבטל את הפרסא, כדי שיהיה אפשר לקבל את האור הגדול באמצעות הפרטיות של האדם.
אולם יש לשים דגש שאין ביטול הפרסא מבטל את היראה המוקדמת לאהבה, אלא שהיראה שהיא מסגרת הפעולה של האדם עומדת קיימת גם בזמן בו האדם פועל את האהבה באמצעות הפרטיות שלו ואם נרצה לדייק נאמר שהאהבה והתענוג באים רק במסגרת היראה ולא מחוצה לה.

פרצופי עולם אצילות

מי ברא אלה דאליהו- הפרצופים בעולם אצילות


חלוקת המדרגה בצימצום ב' לראש קטן וגוף

מי ברא אלה דאליהו דף כא חלוקת ראש וגוף בצימצום ב

..

כלים של שם אלקים

%d7%9e%d7%99-%d7%91%d7%a8%d7%90-%d7%90%d7%9c%d7%94-%d7%93%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%94%d7%95-%d7%a9%d7%9d-%d7%90%d7%9c%d7%a7%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%a6%d7%93-%d7%94%d7%9b%d7%9c%d7%99%d7%9d

כניסת אורות  של נפש למדרגה  בכלי של כתר

%d7%9e%d7%99-%d7%91%d7%a8%d7%90-%d7%93%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%94%d7%95-%d7%9b%d7%a0%d7%99%d7%a1%d7%aa-%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%9e%d7%93%d7%a8%d7%92%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%a9%d7%9d

כניסת האורות למדרגה בצימצום ב'- וחלוקת שם אלהי"ם למ"י ואלה

מי ברא אלה דאליהו- כניסת אורות מדרגה בצימצום ב- שם מי ואלה..

..

.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "מי ברא אלה דאליהו"

בשיעור הקודם למדנו את מאמר "מי ברא אלה", שם הוסבר שבחינת מ"י עומד לשאלה, רוצה לומר ששאלה היא תנועתו של האדם ממטה למעלה, דהיינו

בהשתוקקות שלו להגיע לשלמות. ופירש לנו שהשאלות של מ"י ומ"ה הם ב' שאלות, שמטרתם להביא את האדם מחוסר השלמות שמתבטא בשאלה

אל השלמות הנקראת דביקות שלמה בה' ופירש לנו זאת ב-ב' שאלות, של מ"י ומ"ה ובתשובות של מ"י הבאה כנגד התבטלות לבורא ומ"ה הבאה כנגד אהבת הבורא.

בשיעור זה בא אליהו על חוף הים ומגלה לרשב"י כיצד מגיעים גם לאהבה.

אליהו הנביא המייצג את מדרגת ו"ק דיחידה בא על חוף הים, כדי לגלות לרשב"י אשר הגיע לשם, כיצד מגיעים גם לבחינת אהבה.

ומספר לו, שכדי להגיע מעבר למקום הגלוי, דהיינו מעבר למדרגת נשמה הבאה כנגד יום טוב, שכן ניתנת להשגה גם בימות החול, עליו לוותר על מדרגת נשמה זו

כדי להגיע למדרגת חיה (אהבה), שהיא המדרגה הנסתרת מהאדם ביחס למדרגה בו הוא מצוי (מדרגת נשמה).

לאחר וויתור זה, מרגיש האדם חסר ומעלה ביקוש בבחינת "בכייה", דהיינו העלאת שאלה, אולם האדם השואל מחוייב לבסס את שאלתו, להעמיק ולחקור, שאם לא כן עלול הוא לחזור למצב הקודם, דהיינו למלכות, שהיא האני העצמי הגלוי לו.

לכן כאשר האדם עומד בתווך, דהיינו שהדבר עדיין אינו גלוי לו אולם הוא נושק אליו ויודע שאליו הוא שואף להגיע, ניתנת לו האפשרות להשיג את המדרגה הבאה, אולם אל לו לאדם לעצור בתווך, אלא להתקדם הלאה.

רוצה לומר שאל לו לאדם להסתפק רק במה שמקבל מהבורא מדרגת נשמה (יום טוב), דהיינו על הסיפוק האישי שלו, אלא עליו לשאוף להגיע גם לבחינת אהבה, שהיא מדרגת חיה (שבת).

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "מי ברא אלה דאליהו"

בשיעור הקודם למדנו את מאמר "מי ברא אלה", שם הוסבר שבחינת מ"י עומד לשאלה, רוצה לומר ששאלה היא תנועתו של האדם ממטה למעלה, דהיינו

בהשתוקקות שלו להגיע לשלמות. ופירש לנו שהשאלות של מ"י ומ"ה הם ב' שאלות, שמטרתם להביא את האדם מחוסר השלמות שמתבטא בשאלה

אל השלמות הנקראת דביקות שלמה בה' ופירש לנו זאת ב-ב' שאלות, של מ"י ומ"ה ובתשובות של מ"י הבאה כנגד התבטלות לבורא ומ"ה הבאה כנגד אהבת הבורא.

בשיעור זה בא אליהו על חוף הים ומגלה לרשב"י כיצד מגיעים גם לאהבה.

אליהו הנביא המייצג את מדרגת ו"ק דיחידה בא על חוף הים, כדי לגלות לרשב"י אשר הגיע לשם, כיצד מגיעים גם לבחינת אהבה.

ומספר לו, שכדי להגיע מעבר למקום הגלוי, דהיינו מעבר למדרגת נשמה הבאה כנגד יום טוב, שכן ניתנת להשגה גם בימות החול, עליו לוותר על מדרגת נשמה זו

כדי להגיע למדרגת חיה (אהבה), שהיא המדרגה הנסתרת מהאדם ביחס למדרגה בו הוא מצוי (מדרגת נשמה).

לאחר וויתור זה, מרגיש האדם חסר ומעלה ביקוש בבחינת "בכייה", דהיינו העלאת שאלה, אולם האדם השואל מחוייב לבסס את שאלתו, להעמיק ולחקור, שאם לא כן עלול הוא לחזור למצב הקודם, דהיינו למלכות, שהיא האני העצמי הגלוי לו.

לכן כאשר האדם עומד בתווך, דהיינו שהדבר עדיין אינו גלוי לו אולם הוא נושק אליו ויודע שאליו הוא שואף להגיע, ניתנת לו האפשרות להשיג את המדרגה הבאה, אולם אל לו לאדם לעצור בתווך, אלא להתקדם הלאה.

רוצה לומר שאל לו לאדם להסתפק רק במה שמקבל מהבורא מדרגת נשמה (יום טוב), דהיינו על הסיפוק האישי שלו, אלא עליו לשאוף להגיע גם לבחינת אהבה, שהיא מדרגת חיה (שבת).

 

מי ברא אלה דאליהו- דף יט מלכות הופכת למחשבה אמונית כשעולה לבינה

מחשבה- חשבון שנעשה על גילוי האור ושיכול להתקיים רק באור חוזר המלביש

 

 

הבינה  היא המגלה את החכמה ולכן נקראת מחשבה (היא הנקבה לחכמה ולכן נקראת על שמו)

מי ברא אלה דאליהו- דף יט- בינה נקראת מחשבה, כי היא נקבה לחכמה שמגלה את החכמה

 

לעיתים מכונה החכמה ע"ש הזכר ולפעמים ע"ש הנקבה

ולכן אין הבינה נקראת מחשבה אלא בהיותה בחינת ראש ביחד עם החכמה, ואז הבינה היא מחשבה רק בזווג פב"פ עם החכמה, אבל  כשהמלכות עלתה לבינה, ניתן אפשרות למלכות להיות מחשבה עליונה(כי היא המגלה את החכמה)

 לפעמים הבינה היא נקבה לחכמה, ולפעמים המלכות (שעלתה לנקבי עיניים)  היא הנקבה לחכמה
 מי ברא אלה דאליהו- דף יט- בזוהר לפעמים בינה נקראת מחשבה ולפעמים מלכות שעלתה לבינה נקראת מחשבה


 

 

מי ברא אלה דאליהו- דף יט התחתון צריך לייצר שותפות מצד עצמו עם העליון

 

שם המאמר: "מי ברא אלה"

מדרגת המ"י (ישסו"ת), היא זו שבראה את אלה (זו"ן), והיא המקום ממנו נחצב האני של האדם (הרצון), דהיינו מהמקום האמוני.

אומר הזוה"ק שאם אדם יחזור להתחבר למקום האמונה, אזי תהיה לו רפואה ובאם לא יחזור להתחבר למקום האמונה אזי יגיע לאבדון, דהיינו לאנדרלמוסייה נפשית.

לכן עצם הידיעה בכך שהאדם נברא מהבורא, שלבחינתנו מיוצג בשם מ"י שהוא הכלל של האדם, מחייבת אותו להתכופף לבורא על פי החוק שכל פרט כפוף לכלל בו הוא נמצא.

ולכן אם האדם יסכים לכפוף את עצמו לאמונה זו, הנקראת מ"י אזי יוכל לצאת מהגלות ובזו האמונה ישיג את רפואתו, ולסוף גם יוכל להגיע למדרגת האהבה הנקראת מ"ה.

וזאת מחמת שלא ניתן להגיע לאהבה טרם הקדים את בחינת חפץ חסד, שהיא מדרגת האמונה, שאם יהפוך האדם את הסדר אזי יפול לאנוכיות.

לכן על האדם מוטל להקדים את מדרגת האמונה שהיא בחינת חפץ חסד, שרק באופן הזה יוכל לממש את האהבה.

 

שרטוטים מתוך השיעור:

תודעת אמת  (האמונה ) מקשרת  בין  הראש ( עולמות עליונים -אינסופיות)- לגוף- לעולם הזה- המעלים את האמת

מי ברא אלה- דף יז השקפה- ראש, תודעה עולם

מהי רפואה?
אם תחבר את הגוף (הסופיות) למדרגת מי, לנשמה, לישסו"ת, לאינסופיות- תזכה לרפואה

ר"פ- אותיות סופיות- מנצפ"ך- המייצגים את הסופיות, את הגוף

א-  אות א' - היא  מייצגת את אלופו של עולם, את אינסוף - אות הא' מצויורת  כאות ו'  (אלכסון ) עם שתי יודין (מעל ומתחת) -סה"כ בגימטריא=  6+ 10+ 10= 26 שם הוי"ה

הרפואה תבוא אם נחבר את הסופיות( - אותויות "פ"ר=גוף)   לאות א'- אלופו של עולם- לאינסופיות,  מדרגת "מי" - מדרגת נשמה , האמונה, מדרגת ישסו"ת

-ימי ברא אלה- דף יז השקפה מה זה רפואה- אם תתחבר ל-מי לנשמה לישסות לאינסופיות

 

מי ברא אלה
מי ברא אלה דף יז השקפה- אם תאמין ב-מי תגיע למדרגת נשמה לשלמות

.

.

.

 

 

 

.

.

 

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "מי ברא אלה"

מדרגת המ"י (ישסו"ת), היא זו שבראה את אלה (זו"ן), והיא המקום ממנו נחצב האני של האדם (הרצון), דהיינו מהמקום האמוני.

אומר הזוה"ק שאם אדם יחזור להתחבר למקום האמונה, אזי תהיה לו רפואה ובאם לא יחזור להתחבר למקום האמונה אזי יגיע לאבדון, דהיינו לאנדרלמוסייה נפשית.

לכן עצם הידיעה בכך שהאדם נברא מהבורא, שלבחינתנו מיוצג בשם מ"י שהוא הכלל של האדם, מחייבת אותו להתכופף לבורא על פי החוק שכל פרט כפוף לפרט בו הוא נמצא.

ולכן אם האדם יסכים לכפוף את עצמו לאמונה זו, הנקראת מ"י אזי יוכל לצאת מהגלות ובזו האמונה ישיג את רפואתו, ולסוף גם יוכל להגיע למדרגת האהבה הנקראת מ"ה.

וזאת מחמת שלא ניתן להגיע לאהבה טרם הקדים את בחינת חפץ חסד, שהיא מדרגת האמונה, שאם יהפוך האדם את הסדר אזי יפול לאנוכיות.

לכן על האדם מוטל להקדים את מדרגת האמונה שהיא בחינת חפץ חסד, שרק באופן הזה יוכל לממש את האהבה.

שרטוטים מתוך השיעור:

..

מי ברא אלה- דף יז יח- שתי עליות באצילות

מדרגת  ישסו"ת היא   מדרגת "מי" מדרגת נשמה- המתקנת חוסר  אמונה, עבודה זרה.    אמונה-  היא תודעת אמת המקשרת 
בין הראש (עולמות עליונים) לגוף  (העולם הזה) , חוסר  אמונה גורם לעבודה זרה, ועל זה נלחם אברהם אבינו- כנגד העבודה הזרה. 
מדרגת "מי" היא כנגד השאלה  של  פרעה "מי ה' אשר אשמע בקולו", כנגד עבודה זרה, שבעטיה של חוסר  אמונה, קרי עבודה זרה חרב בית מקדש הראשון. 

מדרגת מ"ה- היא מדרגה של אהבה-  המתקנת את האנוכיות,  והיא כנגד השאלה " מה העבודה הזאת לכם?"-  ולכן בגלל האנוכיות ,
 בגלל שנאת החינם חרב בית המקדש השני
ולכן כאשר פוגמים בשאלות  המייצגות את מ"י ומ"ה- שהם כנגד עבודה זרה (פגם ב-מ"י) ושנאת חינם (פגם ב-מ"ה) - חרבו שתי בתי מקדשנו,
 והתיקון לכך   הוא אמונה (כנגד מ"י)  ואהבת חינם (כנגד מ"ה).

אי אפשר להגיע לאהבה, ללא מדרגת היראה, האמונה

מי ברא אלה- ישסות הוא בריאה ביחס א-א

 

 

 

מי ברא אלה- דף יז- זון עולים לישסות ונהיים כמוהם כמו מי

מי ברא אלה- דף יז- זעיר אנפין מקצה לקצה ומסוף העולם עד סופו -ממלכות עד בינה-ישסות




..

 

..

 

..

 

..

 

.

 

 

בשיעור הקודם נלמדה נקודה מאוד חשובה, שבה נשאלה השאלה להיכן  אנו מתבקשים להעלות את השאלות שלנו וראינו ב' חלוקות בנפש האדם, המחולקת להכרה (ג"ר דבינה) ותודעה (ז"ת דבינה). 
הז"ת דבינה שנקראת פרצוף ישסו"ת זה מקום התודעה, שלשם עולה הביקוש.

הביקוש שעולה למקום התודעה הוא כזה ביקוש ששואל את השאלה מ"י, וכאשר הזו"ן, דהיינו צד הגוף, שואל את השאלה של מ"י הוא משיג תשובה של שם הוו"יה, דהיינו אמונה.
כנגד אלו השאלות שבקדושה מתעוררות שאלות שבטומאה, מתעורר פרעה בשאלות של: "מי ה' אשר אשמע בקולו", שכנגד זה בקדושה מחפש האדם מ"י זה הבורא, שזו בעצם האמונה הראשונה של האדם ושואל הזוהר האם יש להסתפק בשאלת האמונה בבורא, ומגיע למסקנה שאין די בשאלת מ"י, אלא נצרכת שאלה נוספת הנקראת מ"ה, שעל-ידי שתיהם אפשר להתגבר על הסיטרא אחרא ולהגיע לשלמות מצד מטרת הבריאה.

השאלה הראשונה שנשאלת, היא שאלה אמונית, דהיינו "מיהו הבורא" והיא הנקראת מ"י. לאחר חקירה והתלבטות רואה האדם, שיש בורא לעולם, אולם עדיין נותר ספק גדול מצד המ"ה, דהיינו מצד הבריאה, שהרי הכל נשאר רק בבחינת אמונה, שיש בורא לעולם. והרי מצד הבורא ישנה שלמות, ואין צריך להוסיף דבר על שלמות זו. מצד עבודת האדם ישנן ב' מציאויות כנגד אלו ב' השאלות אשר באים כנגד המים הזדונים של מי המבול, ואלו הם הנקראים שאלות של מ"י ומ"ה.

מ"י זה בחינת "מי ה' אשר אשמע בקולו", ומ"ה זה בחינת "מה העבודה הזאת לכם", השאלות הללו הם הנקראים המים הזדונים של מי המבול וכנגד השאלות הללו ישנם ביקושים מצד הקדושה.
תשובת השאלה של מ"י, הוא הבורא יתברך, שהוא בבחינת אחד יחיד ומיוחד או הסיבה הראשונית, דהיינו האמונה הראשונית (מדרגת נשמה), המתקבלת בראש בבחינת "למעלה מהדעת".
מצד העבודה שאלת המ"י באה כנגד התגברות על הגאווה.

ומצד המ"ה מתעוררת שאלה מה זו האמונה המדוברת, דהיינו לאחר שהאדם הסכים לאמונה זו, הוא חוקר כיצד עליו לצאת לעבודה עם האמונה שקיבל על עצמו, והתשובה לשאלה זו היא, שעל האדם להגיע לאהבה שפירושה אושר מן האמת. 
מצד העבודה שאלת המ"ה באה כנגד התגברות על האנוכיות.

לאחר מכן אחרי שיודע האדם שצריך לקבל את זו האמונה, דהיינו לאחר שניפץ אברהם את כל הפסלים הוא רוצה לדעת מהי ההבנה שנובעת מזה, ורואה שנולד מזה יצחק, דהיינו צד הבריאה שבו יתקבל האושר.
אם כן המסקנה המתבקשת היא, שהמ"ה הוא השאלה הבאה כדי לקבל את האהבה, דהיינו שהגוף שהוא הפרטים צריך להביא אותו אל הכלל (וויתור על האנוכיות ועלייה למקום או"א לצורך זווג פנים בפנים הנקרא זווג של אהבה).
וזאת מאחר, שאין די בשאלת המ"י שמקבלים על-ידו רק מדרגת נשמה, אלא שצריך להוסיף לשאול את שאלת המ"ה, בכדי לקבל את מטרת הבריאה, שהיא האהבה.

מאמר  זוהר- מי ברא אלה- המשך

ח) ויש אחר למטה, ונקרא מ"ה. מה בין זה לזה? הראשון הסתום, שנקרא מ"י, נוהגת בו שאלה. כיוון ששאל האדם וחקר, להסתכל ולדעת ממדרגה למדרגה עד סוף כל המדרגות, המלכות, אחַר שהגיע שָמה, הוא מ"ה. שפירושו, מה ידעת, מה הסתכלת, מה חקרת, הלוא הכל סתום כבתחילה.

ביאור הדברים. הנוקבא דז"א, בהיותה עם הז"א פב"פ, נקראת גם הנוקבא בשם מ"ה, כמו הז"א. והיא נבחנת לקצה השמים שלמטה, כי היא סוף כל מדרגות ומסיימת את האצילות. ונמצא הז"א, הנקרא שמים, עומד בין הישסו"ת, הנקרא קצה השמים למעלה, ובין הנוקבא, הנקרא קצה השמים למטה.

ונאמר, כיוון ששאל האדם וחקר להסתכל. להסתכל, פירושו, הזיווג דאו"א, הנקרא הסתכלות או"א זה בזה, ע"י עלייתם לראש דא"א, שאז הבינה חוזרת לקבל הארת החכמה בשביל הזו"ן. כי אפילו ישסו"ת, הז"ת דבינה, אינם צריכים להארת החכמה לצורך עצמם, כי מבחינת עצמם דומים הז"ת דבינה אל הג"ר שלהם, ואינם נזקקים לקבל חכמה. אלא בעת שהזו"ן עולים למ"ן לישסו"ת, מתעוררים הישסו"ת בשבילם, לעלות לראש דא"א ולקבל חכמה. אבל גם הזו"ן אינם עולים למ"ן לישסו"ת, אלא רק ע"י העלאת מ"ן מבני אדם התחתונים אל הזו"ן. באופן, שנשמות בני אדם עולות למ"ן אל הזו"ן, ואז עולים הזו"ן למ"ן אל הישסו"ת, ואז עולים הישסו"ת לא"א, ונעשים שם פרצוף אחד עם או"א עילאין, ואז מסתכלים או"א זה בזה, וממשיכים חכמה בשביל הזו"ן.

וכיוון ששאל האדם, כלומר שמַעֲלה מ"ן, וחקר, כלומר שחוקר במעשיו, כדי להעלות הזו"ן לזווג או"א, להסתכל, בכדי שאו"א יסתכלו זה בזה וימשיכו חכמה. ולדעת ממדרגה למדרגה עד סוף כל המדרגות, המלכות. כי הארת החכמה, הנמשכת ע"י עליית מ"ן וזיווג, נקרא בשם ידיעה, או נקרא חכמה ע"י הדעת. כי הזו"ן העולים למ"ן, נבחנים שם לדעת לאו"א, כי הם הגורמים לזיווג שלהם. והזיווג נקרא ידיעה, מלשון, והאדם ידע את חווה אשתו.

ולדעת, פירושו, להמשיך המוחין בדעת ממדרגה למדרגה, מדעת של מדרגת או"א אל המוחין של מדרגת הז"א. עד סוף כל המדרגות, מהז"א אל הנוקבא, הנקראת סוף כל המדרגות. כי הבינה עומדת אב"א עם החכמה, להיותה רק חסדים, וחוזרת פב"פ עם החכמה רק לצורך הזו"ן.

ואחַר שהגיע שָמה הוא מ"ה. כיוון שהמוחין הגיעו שָׁמה אל הנוקבא דז"א, אז נקראת הנוקבא בשם מ"ה. המדרגה התחתונה, עולם התחתון, מלכות, נקראת מ"ה. וכתוב, מה ה' אלוקיך שואל מעימָך. אל תקרא מ"ה אלא מאה. משום שכל המדרגות עליונות בשלמותן, שהם חמישים, הם כאן במלכות, וע"כ נקראת מאה.

כי חמישים שלה, כח"ב תו"מ, שכל אחת כוללת עשר, וחמישים של בינה, הם מאה. וע"כ בינה נקראת מ"י, שהם חמישים, והמלכות מ"ה, שהוא מאה, מפני שכוללת בתוכה גם החמישים דבינה. הרי שע"כ נקרא מ"ה, להורות שכל השלמות הגדולה של המוחין ההם, באה רק אחר שהגיעו המוחין לנוקבא.

ונאמר, מ"ה ידעת, מ"ה הסתכלת, מ"ה חקרת, הלוא הכל סתום כבתחילה. המלכות נקראת מ"ה, כי אע"פ שההמשכה העליונה של חכמה נמשכת דרך מדרגות העליונות, בינה וז"א, אינה מתגלה עד שנשלמת כאן במלכות, מקום הסוף של כל המדרגות, הסוף של המשכת הכל, ועומדת בגלוי, בהארת החכמה. ואע"פ שהתגלתה יותר מכולם, היא עומדת לשאלה: מה ראית, מה ידעת? כמ"ש, כי לא ראיתם כל תמונה.

ואע"פ שכבר נמשכו לה המוחין העליונים, ע"י העלאת מ"ן, וכבר נשלמה בהן, מ"מ נוהגת בה שאלה, כמו שישסו"ת היו מטרם העלאת מ"ן. ע"כ נאמר, מה ידעת, מה הסתכלת, מה חקרת, הלוא הכל סתום כבתחילה. אשר אחַר העלאת המ"ן והמשכת המוחין, עוד הכל סתום בנוקבא, כמו מטרם העלאת מ"ן, שעומדת עוד לשאלה, העלאת מ"ן.

א"כ מה מועילים התחתונים בהעלאת מ"ן? ולמה נמשכו אליה המוחין, כיוון שאינם נגלים כלל? אל תקרא הנוקבא מ"ה, אלא מאה, מאה ברכות, שהנוקבא משפיעה לתחתונים. לפי זה איך עוד עומדת לשאלה, והכל סתום כבתחילה?

כי יש ב' מוחין דגדלות בנוקבא, הנקראים גדלות א' וגדלות ב':

בגדלות א' עולים רק או"א עילאין לראש דא"א, ולא הישסו"ת. ואע"פ שנעשו לפרצוף אחד, מ"מ נשארו ישסו"ת בגוף א"א, אלא שהתעלו למקום או"א שמקודם לכן, שמלבישים מפה עד החזה דא"א. ולפיכך מצד אחד נעשו הישסו"ת בחינת ראש א"א, שהרי נעשו פרצוף אחד עם או"א עילאין, העומדים עתה בראש א"א. וכן עלו למעלה מפרסא דחזה דא"א, ששם מאיר הראש דא"א, ע"ד שהתבאר באו"א עצמם, שהיו עומדים שם מטרם העלאת מ"ן.

ומשום זה הם משפיעים מוחין שלמים דג"ר אל הז"א, והז"א אל הנוקבא, והנוקבא נעשית מאה ברכות. כי ע"י מוחין אלו מתעלים הזו"ן ועולים למקום הישסו"ת, שמקודם העלאת מ"ן, מחזה עד הטבור דא"א. ונמצאת הנוקבא במקום אמא. וע"כ נעשית הנוקבא מאה, כמו אמא, כי בחינת מאה היא באמא, ואלפים היא באבא, והתחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.

אמנם מצד אחר, דומה הנוקבא רק לבחינת מ"י, שעומדת לשאלה, כמו ישסו"ת מטרם העלאת המ"ן והמשכת המוחין. והוא מטעם הלבשתה את מקום הישסו"ת דקטנות, מהחזה עד הטבור דא"א. ונמצאת עומדת למטה מפרסא שבתוך מעֵי א"א, שהארת ראש דא"א נפסק למעלה מפרסא זו. וע"כ מבחינה זו לא הרוויחה הנוקבא את המוחין וראש א"א, שכל העלאת המ"ן היו לזה, והכל סתום כבתחילה, כמטרם העלאת מ"ן. אמנם מבחינה אחרת, הרי הרוויחה הנוקבא בחינת אמא, כי עלתה למקום ישסו"ת, שנקרא אמא, שנעשתה מאה ברכות.

ומשום זה נבחנים אלו המוחין רק לו"ק דגדלות, כי לא תוכל לקבל בחינת ראש דגדלות, להיותה נמצאת למטה מפרסא דחזה דא"א. אבל מדרגתה עתה שווה כמו הישסו"ת בעת היותו ו"ק, מטרם העלאת מ"ן, שהיה עומד מחזה עד הטבור דא"א, שזה גדלות גדולה בשביל הנוקבא, אלא שהיא ו"ק דגדלות. אבל עוד חסר ג"ר דגדלות. והשגת ג"ר דגדלות נקרא גדלות ב' של הנוקבא.

עתה תבין למה נקראת הנוקבא בשם מ"ה. אשר בטעם הא' מבאר המוחין העליונים, שהשיגה הנוקבא, הנקראת מאה ברכות. שע"כ נאמר, אל תקרא מ"ה אלא מאה. שע"י עלייתה למקום ישסו"ת בכוח אלו המוחין. וטעם ב', כיוון שעלתה רק למקום הישסו"ת דקטנות, שהיא עומדת לשאלה, מהחזה עד הטבור דא"א, הרי גם המוחין דנוקבא דומים לגמרי כמוהו, ונעשית גם הנוקבא עומדת לשאלה, שפירושו ו"ק בלי ג"ר. אלא הרווח אמנם גדול מאוד, מפני שהוא ו"ק דאו"א עילאין, ו"ק דגדלות.

וגם כאן, שנאמר, מה ידעת, הלוא הכל סתום כבתחילה, אין הפירוש של כבתחילה, כמו שהנוקבא הייתה מטרם העלאת מ"ן. אלא כמו שהישסו"ת היו מטרם העלאת מ"ן. אבל הנוקבא הרוויחה הרבה ע"י העלאת מ"ן, שהרי קיבלה עתה בחינת אמא, מאה ברכות, אלא שהן ו"ק דגדלות. ונמצאת עוד עומדת לשאלה, כמו הישסו"ת מטרם העלאת מ"ן.

ט) על העניין הזה כתוב, מה אעידֵךְ מה אדמֶה לָך הבת ירושלים. כי כשחרב ביהמ"ק, יוצא קול ואומר, מה אעידך מה אדמה לך. כלומר, במ"ה ההוא אעידך. שבכל יום ויום העידותי בך מימים קדמונים, כמ"ש, העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ.

מה אדמה לך. באותו אופן ממש, העטרתי לך בעטרות קדושות, ועשיתי אותך ממשלה על העולם. כמ"ש, הזאת העיר, שיאמרו כלילת יופי. קראתי לך ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו.

מה אשווה לך ואנחמך. כעין שאת יושבת, כך הוא כביכול למעלה, בירושלים של מעלה. כמו שעתה אין נכנסים בך העם הקדוש בסדרים הקדושים, כך אני נשבע לך, שלא אכנס אני למעלה, עד שיכנסו בך צבאותיך למטה. וזו היא הנחמה שלך, מאחר שאני משווה לך מדרגה זו, ירושלים של מעלה, המלכות, בכל. ועתה שאת כאן, גדול כיָם שיברךְ. ואם תאמרי, שאין לך קיום ורפואה. מי יִרְפָא לך, אותה מדרגה הסתומה העליונה, הנקראת מ"י, שהכל מתקיים על ידיה, שהיא בינה, תרפאך ותקים אותך.

ביאור הדברים. חורבן ביהמ"ק היה מחמת שחטאו ישראל בעבודה זרה ולא רצו להעלות מ"ן לזיווג זו"ן, אלא שרצו להמשיך השפע לס"א, הנקרא אלוהים אחרים, שמסיבה זו נפרד הזיווג דזו"ן, והתבטלו מאה הברכות מהנוקבא, ונחרב ביהמ"ק. ושנאמר, יוצא קול ואומר, מה אעידך. שבכל יום ויום העידותי בך מימים קדמונים. אלו ו"ק דגדלות, שהנוקבא מקבלת במ"ה, נקרא ימים קדמונים. כמ"ש, כי שְׁאַל נא לימים ראשונים, ולמִקצה השמים ועד קצה השמים. ונקרא כן, להיותם ו"ק דאו"א, כי הישסו"ת הוא ז"ת דאו"א. וז' הימים של או"א הם ראשונים אל ז' הימים דזו"ן, כמ"ש, העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ. פירושו על זיווג זו"ן, הנקראים שמים וארץ, שהזהיר הכתוב לשמור ולקיים את הזיווג. ואם לא, מזהיר הכתוב, כי אָבוד תאבֵדון מַהר מעל הארץ. וכמ"ש, מ"ה אעידך, על אלו מאה ברכות הזהרתי אותך לשומרם ולעשותם, ואתה עברת עליהם, לכן התקיים בכם, כי אָבוד תאבֵדון מַהר מעל הארץ.

ונאמר, מ"ה אדמה לך, באותו אופן ממש, העטרתי לך בעטרות קדושות, ועשיתי אותך ממשלה על העולם. קראתי לך ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו. כי אלו מאה הברכות, שהנוקבא מקבלת מהז"א בזיווג. שמ"ה, הן בעלייתם לישסו"ת, ונעשה ז"א לבחינת ישראל סבא, והנוקבא נעשתה לבחינת תבונה. ואז נעשים האורות שלה מאה ברכות, כמו האורות דתבונה. וע"ז כתוב, כעיר שחוברה לה יחדיו. כי הנוקבא, הנקראת עיר, התחברה עם התבונה יחדיו, ונעשתה הנוקבא לבחינת התבונה. והיא מקבלת משם המוחין דתבונה, הנקרא עטרות קדושות, ואז נקרא כלילת יופי משׂושׂ כל הארץ, ומקבלת ממשלה על העולם.

ושנאמר, מ"ה אשווה לך ואנחמך. כעין שאת יושבת, כך הוא כביכול למעלה, בירושלים של מעלה. כלומר, שבסיבת חטאם של ישראל, שנחרב ביהמ"ק ונגלו מעל אדמתם, גרמו בזה גם פירוד לנוקבא, כי ט"ס התחתונות שלה נפלו לקליפות, והיא חזרה לנקודה תחת היסוד. וכמ"ש, מ"י ירפא לך, אם ישובו בני ישראל בתשובה, ויתקנו מעשיהם, ויעלו מ"ן לזו"ן. הנה אז שוב יימשכו המוחין עילאין אל הזו"ן, ושוב תעלה הנוקבא לישסו"ת, הנקרא מ"י, ואז תהיה לך רפואה.

יוד) מ"י קצה השמים. מ"י, קצה השמים למעלה, ישסו"ת. מ"ה, קצה השמים למטה, המלכות. וזה ירש יעקב, ז"א, המבריח מן הקצה אל הקצה. מן הקצה הראשון, מ"י, עד הקצה האחרון, מ"ה. משום שעומד באמצע בין ישסו"ת למלכות. וע"כ כתוב, מי ברא אלה. ישסו"ת, מ"י, בראו את ז"א ומלכות, אל"ה.

ביאור הדברים. היה לו לכתוב, מראש השמים ועד קצה השמים. ולמה אומר, מקצה ועד קצה, מסוף עד סוף? אלא נאמר, מ"י קצה השמים למעלה, ישסו"ת, שעומד לשאלה, הוא המלביש מהחזה עד הטבור דא"א. מ"ה, הנוקבא שמטרם העלאת מ"ן, היא סוף כל מדרגות מחזה דז"א ולמטה. וביניהם עומד יעקב, ז"א, המתחיל להלביש ממקום הטבור דא"א עד הנוקבא.

ואז הוא מבריח מקצה דמ"י עד הקצה דמ"ה. כי המ"י מסתיים בטבור דא"א, ושם מתחיל יעקב. והנוקבא, מ"ה, עומדת בסיומו. אמנם הכתוב מדבר כבר אחַר המשכת המוחין אל הזו"ן, כמ"ש, שאַל נא לימים הראשונים, שהוא בעת שהזו"ן עולים ומקבלים המוחין דישסו"ת, הנקרא ימים ראשונים. שאז נמצא, שקצה השמים שלמטה, מ"ה, הנוקבא, עלתה והלבישה על קצה השמים למעלה, על מ"י, ישסו"ת. ונמצאים שניהם במקום אחד ממש.

וע"כ כתוב, מקצה עד הקצה, שהרי עתה נעשו שניהם בחינת קצה השמים אחד. כי הימים הראשונים מקבל הז"א, שהם ו"ק מישראל סבא, חג"ת נה"י, והנוקבא נוטלת התבונה, המלכות דבינה, הנמצאת עתה בקצה דז"א, הנקרא שמים. אלא בערך הקודם למוחין, נבחנת לראש השמים.

ויש עוד פירוש, אשר השמים שלמעלה הוא ישראל סבא, הכולל ו' הימים הראשונים, חג"ת נה"י דבינה. וקצה השמים שלמעלה הוא התבונה, המלכות דבינה. ויהיה פירוש הכתוב מהקצה של ישראל סבא, עד הקצה דז"א, הנקרא שמים שלמטה.

ועל אלו המוחין כתוב, מ"י ברא אלה, כי מ"י הוא ישסו"ת, העומד במקום בריאה דא"א, מחזה עד הטבור, למטה מפרסא שבתוך מעֵי א"א, ששם אינה מגיעה עוד הארת ראש דא"א. שע"כ נבחן לבריאה, לבַר מראש דא"א. וע"כ הוא עומד לשאלה. ונמצא אחַר שהזו"ן משיגים אלו המוחין, שהם עולים ומלבישים את המ"י הזה, ונוטלים מקומו מהחזה עד הטבור דא"א, הרי גם המוחין שלהם עתה רק בבחינת בריאה דא"א. וכמ"ש, מ"י ברא אלה, הזו"ן, נטלו מוחין דבריאה מהמ"י.

 

שרטוטים מתוך השיעור:

  • שאלת מ"י – מי השם אשר אשמע בקולו?
  • שאלה מ"ה- מה העבודה הזאת  לכם?

שאלות מי ומה- דף טז השקפה

 

 

שאלות מ"י ומ"ה כנגד ראש וגוף – בחינת אמונה ואהבה

שאלות מי ומה- בחינת אמונה ואהבה

 

שאלות מ"י ומ"ה

תשובה לשאלת מ"י- הבורא יחיד ומיוחד- הוא בחינת האמונה

תשובה לשאלת מ"ה- בחינת אהבה, להיות מאושר מהאמת

שאלה מי- אמונה, שאלה מה- אהבה-

 

כדי שתהיה הוכחה- חייב להיות ודאי ראשוני

ספק ווודאי- דף טז- השקפה

 

שאלות מ"י ומ"ה כנגד המ ים הזדונים של מי המבול

  • ןמ"י -כנגד הגאוה,-    התבטלות לרב, עשה לך רב
  • מ"ה-  אהבת חברים- קנה לך חבר

שאלות מי ומה כנגד התבטלות לרב ואהבת חברים

 

 

כאשר עונים על שאלת  המ"ה (מה העבודה הזאת לכם?)  , קונים את בחינת האהבה –  זו"ן עולים למדרגת או"א- בזווג פב:"פ-מדרגת חכמה-

זווג פבפ- זווג של אהבה- דף טז השקפה

 

 

 

 

 



שאלות מי ומה- בחינת אמונה ואהבה

..

 

 

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

 

 

בשיעור הקודם נלמדה נקודה מאוד חשובה, שבה נשאלה השאלה להיכן  אנו מתבקשים להעלות את השאלות שלנו וראינו ב' חלוקות בנפש האדם, המחולקת להכרה (ג"ר דבינה) ותודעה (ז"ת דבינה). 
הז"ת דבינה שנקראת פרצוף ישסו"ת זה מקום התודעה, שלשם עולה הביקוש.

הביקוש שעולה למקום התודעה הוא כזה ביקוש ששואל את השאלה מ"י, וכאשר הזו"ן, דהיינו צד הגוף, שואל את השאלה של מ"י הוא משיג תשובה של שם הוו"יה, דהיינו אמונה.
כנגד אלו השאלות שבקדושה מתעוררות שאלות שבטומאה, רוצה לומר שמתעורר פרעה בשאלות של: "מי ה' אשר אשמע בקולו", שכנגד זה בקדושה מחפש האדם מ"י זה הבורא, שזו בעצם האמונה הראשונה של האדם.
 
ושואל הזוהר האם יש להסתפק בשאלת האמונה בבורא, ומגיע למסקנה שאין די בשאלת מ"י, אלא נצרכת שאלה נוספת הנקראת מ"ה, שעל-ידי שתיהם אפשר להתגבר על הסיטרא אחרא ולהגיע לשלמות מצד מטרת הבריאה.
השאלה הראשונה שנשאלת, היא שאלה אמונית, דהיינו "מיהו הבורא" והיא הנקראת מ"י. לאחר חקירה והתלבטות רואה האדם, שיש בורא לעולם, אולם עדיין נותר ספק גדול מצד המ"ה, דהיינו מצד הבריאה, שהרי הכל נשאר רק בבחינת אמונה, שיש בורא לעולם. והרי מצד הבורא ישנה שלמות, ואין צריך להוסיף דבר על שלמות זו.

מצד עבודת האדם ישנן ב' מציאויות כנגד אלו ב' השאלות אשר באים כנגד המים הזדונים של מי המבול, ואלו הם הנקראים שאלות של מ"י ומ"ה.

מ"י זה בחינת "מי ה' אשר אשמע בקולו", ומ"ה זה בחינת "מה העבודה הזאת לכם", השאלות הללו הם הנקראים המים הזדונים של מי המבול וכנגד השאלות הללו ישנם ביקושים מצד הקדושה.
תשובת השאלה של מ"י, הוא הבורא יתברך, שהוא בבחינת אחד יחיד ומיוחד או הסיבה הראשונית, דהיינו האמונה הראשונית (מדרגת נשמה), המתקבלת בראש בבחינת "למעלה מהדעת".
מצד העבודה שאלת המ"י באה כנגד התגברות על הגאווה.

ומצד המ"ה מתעוררת שאלה מה זו האמונה המדוברת, דהיינו לאחר שהאדם הסכים לאמונה זו, הוא חוקר כיצד עליו לצאת לעבודה עם האמונה שקיבל על עצמו, והתשובה לשאלה זו היא, שעל האדם להגיע לאהבה שפירושה אושר מן האמת. 
מצד העבודה שאלת המ"ה באה כנגד התגברות על האנוכיות.

לאחר מכן אחרי שיודע האדם שצריך לקבל את זו האמונה, דהיינו לאחר שניפץ אברהם את כל הפסלים הוא רוצה לדעת מהי ההבנה שנובעת מזה, ורואה שנולד מזה יצחק, דהיינו צד הבריאה שבו יתקבל האושר.
אם כן המסקנה המתבקשת היא, שהמ"ה הוא השאלה הבאה כדי לקבל את האהבה, דהיינו שהגוף שהוא הפרטים צריך להביא אותו אל הכלל (וויתור על האנוכיות ועלייה למקום או"א לצורך זווג פנים בפנים הנקרא זווג של אהבה).
וזאת מאחר, שאין די בשאלת המ"י שמקבלים על-ידו רק מדרגת נשמה, אלא שצריך להוסיף לשאול את שאלת המ"ה, בכדי לקבל את מטרת הבריאה, שהיא האהבה.

מאמר זוהר:   מי ברא אלה- המשך

ח) ויש אחר למטה, ונקרא מ"ה. מה בין זה לזה? הראשון הסתום, שנקרא מ"י, נוהגת בו שאלה. כיוון ששאל האדם וחקר, להסתכל ולדעת ממדרגה למדרגה עד סוף כל המדרגות, המלכות, אחַר שהגיע שָמה, הוא מ"ה. שפירושו, מה ידעת, מה הסתכלת, מה חקרת, הלוא הכל סתום כבתחילה.

ביאור הדברים. הנוקבא דז"א, בהיותה עם הז"א פב"פ, נקראת גם הנוקבא בשם מ"ה, כמו הז"א. והיא נבחנת לקצה השמים שלמטה, כי היא סוף כל מדרגות ומסיימת את האצילות. ונמצא הז"א, הנקרא שמים, עומד בין הישסו"ת, הנקרא קצה השמים למעלה, ובין הנוקבא, הנקרא קצה השמים למטה.

ונאמר, כיוון ששאל האדם וחקר להסתכל. להסתכל, פירושו, הזיווג דאו"א, הנקרא הסתכלות או"א זה בזה, ע"י עלייתם לראש דא"א, שאז הבינה חוזרת לקבל הארת החכמה בשביל הזו"ן. כי אפילו ישסו"ת, הז"ת דבינה, אינם צריכים להארת החכמה לצורך עצמם, כי מבחינת עצמם דומים הז"ת דבינה אל הג"ר שלהם, ואינם נזקקים לקבל חכמה. אלא בעת שהזו"ן עולים למ"ן לישסו"ת, מתעוררים הישסו"ת בשבילם, לעלות לראש דא"א ולקבל חכמה. אבל גם הזו"ן אינם עולים למ"ן לישסו"ת, אלא רק ע"י העלאת מ"ן מבני אדם התחתונים אל הזו"ן. באופן, שנשמות בני אדם עולות למ"ן אל הזו"ן, ואז עולים הזו"ן למ"ן אל הישסו"ת, ואז עולים הישסו"ת לא"א, ונעשים שם פרצוף אחד עם או"א עילאין, ואז מסתכלים או"א זה בזה, וממשיכים חכמה בשביל הזו"ן.

וכיוון ששאל האדם, כלומר שמַעֲלה מ"ן, וחקר, כלומר שחוקר במעשיו, כדי להעלות הזו"ן לזווג או"א, להסתכל, בכדי שאו"א יסתכלו זה בזה וימשיכו חכמה. ולדעת ממדרגה למדרגה עד סוף כל המדרגות, המלכות. כי הארת החכמה, הנמשכת ע"י עליית מ"ן וזיווג, נקרא בשם ידיעה, או נקרא חכמה ע"י הדעת. כי הזו"ן העולים למ"ן, נבחנים שם לדעת לאו"א, כי הם הגורמים לזיווג שלהם. והזיווג נקרא ידיעה, מלשון, והאדם ידע את חווה אשתו.

ולדעת, פירושו, להמשיך המוחין בדעת ממדרגה למדרגה, מדעת של מדרגת או"א אל המוחין של מדרגת הז"א. עד סוף כל המדרגות, מהז"א אל הנוקבא, הנקראת סוף כל המדרגות. כי הבינה עומדת אב"א עם החכמה, להיותה רק חסדים, וחוזרת פב"פ עם החכמה רק לצורך הזו"ן.

ואחַר שהגיע שָמה הוא מ"ה. כיוון שהמוחין הגיעו שָׁמה אל הנוקבא דז"א, אז נקראת הנוקבא בשם מ"ה. המדרגה התחתונה, עולם התחתון, מלכות, נקראת מ"ה. וכתוב, מה ה' אלוקיך שואל מעימָך. אל תקרא מ"ה אלא מאה. משום שכל המדרגות עליונות בשלמותן, שהם חמישים, הם כאן במלכות, וע"כ נקראת מאה.

כי חמישים שלה, כח"ב תו"מ, שכל אחת כוללת עשר, וחמישים של בינה, הם מאה. וע"כ בינה נקראת מ"י, שהם חמישים, והמלכות מ"ה, שהוא מאה, מפני שכוללת בתוכה גם החמישים דבינה. הרי שע"כ נקרא מ"ה, להורות שכל השלמות הגדולה של המוחין ההם, באה רק אחר שהגיעו המוחין לנוקבא.

ונאמר, מ"ה ידעת, מ"ה הסתכלת, מ"ה חקרת, הלוא הכל סתום כבתחילה. המלכות נקראת מ"ה, כי אע"פ שההמשכה העליונה של חכמה נמשכת דרך מדרגות העליונות, בינה וז"א, אינה מתגלה עד שנשלמת כאן במלכות, מקום הסוף של כל המדרגות, הסוף של המשכת הכל, ועומדת בגלוי, בהארת החכמה. ואע"פ שהתגלתה יותר מכולם, היא עומדת לשאלה: מה ראית, מה ידעת? כמ"ש, כי לא ראיתם כל תמונה.

ואע"פ שכבר נמשכו לה המוחין העליונים, ע"י העלאת מ"ן, וכבר נשלמה בהן, מ"מ נוהגת בה שאלה, כמו שישסו"ת היו מטרם העלאת מ"ן. ע"כ נאמר, מה ידעת, מה הסתכלת, מה חקרת, הלוא הכל סתום כבתחילה. אשר אחַר העלאת המ"ן והמשכת המוחין, עוד הכל סתום בנוקבא, כמו מטרם העלאת מ"ן, שעומדת עוד לשאלה, העלאת מ"ן.

א"כ מה מועילים התחתונים בהעלאת מ"ן? ולמה נמשכו אליה המוחין, כיוון שאינם נגלים כלל? אל תקרא הנוקבא מ"ה, אלא מאה, מאה ברכות, שהנוקבא משפיעה לתחתונים. לפי זה איך עוד עומדת לשאלה, והכל סתום כבתחילה?

כי יש ב' מוחין דגדלות בנוקבא, הנקראים גדלות א' וגדלות ב':

בגדלות א' עולים רק או"א עילאין לראש דא"א, ולא הישסו"ת. ואע"פ שנעשו לפרצוף אחד, מ"מ נשארו ישסו"ת בגוף א"א, אלא שהתעלו למקום או"א שמקודם לכן, שמלבישים מפה עד החזה דא"א. ולפיכך מצד אחד נעשו הישסו"ת בחינת ראש א"א, שהרי נעשו פרצוף אחד עם או"א עילאין, העומדים עתה בראש א"א. וכן עלו למעלה מפרסא דחזה דא"א, ששם מאיר הראש דא"א, ע"ד שהתבאר באו"א עצמם, שהיו עומדים שם מטרם העלאת מ"ן.

ומשום זה הם משפיעים מוחין שלמים דג"ר אל הז"א, והז"א אל הנוקבא, והנוקבא נעשית מאה ברכות. כי ע"י מוחין אלו מתעלים הזו"ן ועולים למקום הישסו"ת, שמקודם העלאת מ"ן, מחזה עד הטבור דא"א. ונמצאת הנוקבא במקום אמא. וע"כ נעשית הנוקבא מאה, כמו אמא, כי בחינת מאה היא באמא, ואלפים היא באבא, והתחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.

אמנם מצד אחר, דומה הנוקבא רק לבחינת מ"י, שעומדת לשאלה, כמו ישסו"ת מטרם העלאת המ"ן והמשכת המוחין. והוא מטעם הלבשתה את מקום הישסו"ת דקטנות, מהחזה עד הטבור דא"א. ונמצאת עומדת למטה מפרסא שבתוך מעֵי א"א, שהארת ראש דא"א נפסק למעלה מפרסא זו. וע"כ מבחינה זו לא הרוויחה הנוקבא את המוחין וראש א"א, שכל העלאת המ"ן היו לזה, והכל סתום כבתחילה, כמטרם העלאת מ"ן. אמנם מבחינה אחרת, הרי הרוויחה הנוקבא בחינת אמא, כי עלתה למקום ישסו"ת, שנקרא אמא, שנעשתה מאה ברכות.

ומשום זה נבחנים אלו המוחין רק לו"ק דגדלות, כי לא תוכל לקבל בחינת ראש דגדלות, להיותה נמצאת למטה מפרסא דחזה דא"א. אבל מדרגתה עתה שווה כמו הישסו"ת בעת היותו ו"ק, מטרם העלאת מ"ן, שהיה עומד מחזה עד הטבור דא"א, שזה גדלות גדולה בשביל הנוקבא, אלא שהיא ו"ק דגדלות. אבל עוד חסר ג"ר דגדלות. והשגת ג"ר דגדלות נקרא גדלות ב' של הנוקבא.

עתה תבין למה נקראת הנוקבא בשם מ"ה. אשר בטעם הא' מבאר המוחין העליונים, שהשיגה הנוקבא, הנקראת מאה ברכות. שע"כ נאמר, אל תקרא מ"ה אלא מאה. שע"י עלייתה למקום ישסו"ת בכוח אלו המוחין. וטעם ב', כיוון שעלתה רק למקום הישסו"ת דקטנות, שהיא עומדת לשאלה, מהחזה עד הטבור דא"א, הרי גם המוחין דנוקבא דומים לגמרי כמוהו, ונעשית גם הנוקבא עומדת לשאלה, שפירושו ו"ק בלי ג"ר. אלא הרווח אמנם גדול מאוד, מפני שהוא ו"ק דאו"א עילאין, ו"ק דגדלות.

וגם כאן, שנאמר, מה ידעת, הלוא הכל סתום כבתחילה, אין הפירוש של כבתחילה, כמו שהנוקבא הייתה מטרם העלאת מ"ן. אלא כמו שהישסו"ת היו מטרם העלאת מ"ן. אבל הנוקבא הרוויחה הרבה ע"י העלאת מ"ן, שהרי קיבלה עתה בחינת אמא, מאה ברכות, אלא שהן ו"ק דגדלות. ונמצאת עוד עומדת לשאלה, כמו הישסו"ת מטרם העלאת מ"ן.

ט) על העניין הזה כתוב, מה אעידֵךְ מה אדמֶה לָך הבת ירושלים. כי כשחרב ביהמ"ק, יוצא קול ואומר, מה אעידך מה אדמה לך. כלומר, במ"ה ההוא אעידך. שבכל יום ויום העידותי בך מימים קדמונים, כמ"ש, העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ.

מה אדמה לך. באותו אופן ממש, העטרתי לך בעטרות קדושות, ועשיתי אותך ממשלה על העולם. כמ"ש, הזאת העיר, שיאמרו כלילת יופי. קראתי לך ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו.

מה אשווה לך ואנחמך. כעין שאת יושבת, כך הוא כביכול למעלה, בירושלים של מעלה. כמו שעתה אין נכנסים בך העם הקדוש בסדרים הקדושים, כך אני נשבע לך, שלא אכנס אני למעלה, עד שיכנסו בך צבאותיך למטה. וזו היא הנחמה שלך, מאחר שאני משווה לך מדרגה זו, ירושלים של מעלה, המלכות, בכל. ועתה שאת כאן, גדול כיָם שיברךְ. ואם תאמרי, שאין לך קיום ורפואה. מי יִרְפָא לך, אותה מדרגה הסתומה העליונה, הנקראת מ"י, שהכל מתקיים על ידיה, שהיא בינה, תרפאך ותקים אותך.

ביאור הדברים. חורבן ביהמ"ק היה מחמת שחטאו ישראל בעבודה זרה ולא רצו להעלות מ"ן לזיווג זו"ן, אלא שרצו להמשיך השפע לס"א, הנקרא אלוהים אחרים, שמסיבה זו נפרד הזיווג דזו"ן, והתבטלו מאה הברכות מהנוקבא, ונחרב ביהמ"ק. ושנאמר, יוצא קול ואומר, מה אעידך. שבכל יום ויום העידותי בך מימים קדמונים. אלו ו"ק דגדלות, שהנוקבא מקבלת במ"ה, נקרא ימים קדמונים. כמ"ש, כי שְׁאַל נא לימים ראשונים, ולמִקצה השמים ועד קצה השמים. ונקרא כן, להיותם ו"ק דאו"א, כי הישסו"ת הוא ז"ת דאו"א. וז' הימים של או"א הם ראשונים אל ז' הימים דזו"ן, כמ"ש, העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ. פירושו על זיווג זו"ן, הנקראים שמים וארץ, שהזהיר הכתוב לשמור ולקיים את הזיווג. ואם לא, מזהיר הכתוב, כי אָבוד תאבֵדון מַהר מעל הארץ. וכמ"ש, מ"ה אעידך, על אלו מאה ברכות הזהרתי אותך לשומרם ולעשותם, ואתה עברת עליהם, לכן התקיים בכם, כי אָבוד תאבֵדון מַהר מעל הארץ.

ונאמר, מ"ה אדמה לך, באותו אופן ממש, העטרתי לך בעטרות קדושות, ועשיתי אותך ממשלה על העולם. קראתי לך ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו. כי אלו מאה הברכות, שהנוקבא מקבלת מהז"א בזיווג. שמ"ה, הן בעלייתם לישסו"ת, ונעשה ז"א לבחינת ישראל סבא, והנוקבא נעשתה לבחינת תבונה. ואז נעשים האורות שלה מאה ברכות, כמו האורות דתבונה. וע"ז כתוב, כעיר שחוברה לה יחדיו. כי הנוקבא, הנקראת עיר, התחברה עם התבונה יחדיו, ונעשתה הנוקבא לבחינת התבונה. והיא מקבלת משם המוחין דתבונה, הנקרא עטרות קדושות, ואז נקרא כלילת יופי משׂושׂ כל הארץ, ומקבלת ממשלה על העולם.

ושנאמר, מ"ה אשווה לך ואנחמך. כעין שאת יושבת, כך הוא כביכול למעלה, בירושלים של מעלה. כלומר, שבסיבת חטאם של ישראל, שנחרב ביהמ"ק ונגלו מעל אדמתם, גרמו בזה גם פירוד לנוקבא, כי ט"ס התחתונות שלה נפלו לקליפות, והיא חזרה לנקודה תחת היסוד. וכמ"ש, מ"י ירפא לך, אם ישובו בני ישראל בתשובה, ויתקנו מעשיהם, ויעלו מ"ן לזו"ן. הנה אז שוב יימשכו המוחין עילאין אל הזו"ן, ושוב תעלה הנוקבא לישסו"ת, הנקרא מ"י, ואז תהיה לך רפואה.

יוד) מ"י קצה השמים. מ"י, קצה השמים למעלה, ישסו"ת. מ"ה, קצה השמים למטה, המלכות. וזה ירש יעקב, ז"א, המבריח מן הקצה אל הקצה. מן הקצה הראשון, מ"י, עד הקצה האחרון, מ"ה. משום שעומד באמצע בין ישסו"ת למלכות. וע"כ כתוב, מי ברא אלה. ישסו"ת, מ"י, בראו את ז"א ומלכות, אל"ה.

ביאור הדברים. היה לו לכתוב, מראש השמים ועד קצה השמים. ולמה אומר, מקצה ועד קצה, מסוף עד סוף? אלא נאמר, מ"י קצה השמים למעלה, ישסו"ת, שעומד לשאלה, הוא המלביש מהחזה עד הטבור דא"א. מ"ה, הנוקבא שמטרם העלאת מ"ן, היא סוף כל מדרגות מחזה דז"א ולמטה. וביניהם עומד יעקב, ז"א, המתחיל להלביש ממקום הטבור דא"א עד הנוקבא.

ואז הוא מבריח מקצה דמ"י עד הקצה דמ"ה. כי המ"י מסתיים בטבור דא"א, ושם מתחיל יעקב. והנוקבא, מ"ה, עומדת בסיומו. אמנם הכתוב מדבר כבר אחַר המשכת המוחין אל הזו"ן, כמ"ש, שאַל נא לימים הראשונים, שהוא בעת שהזו"ן עולים ומקבלים המוחין דישסו"ת, הנקרא ימים ראשונים. שאז נמצא, שקצה השמים שלמטה, מ"ה, הנוקבא, עלתה והלבישה על קצה השמים למעלה, על מ"י, ישסו"ת. ונמצאים שניהם במקום אחד ממש.

וע"כ כתוב, מקצה עד הקצה, שהרי עתה נעשו שניהם בחינת קצה השמים אחד. כי הימים הראשונים מקבל הז"א, שהם ו"ק מישראל סבא, חג"ת נה"י, והנוקבא נוטלת התבונה, המלכות דבינה, הנמצאת עתה בקצה דז"א, הנקרא שמים. אלא בערך הקודם למוחין, נבחנת לראש השמים.

ויש עוד פירוש, אשר השמים שלמעלה הוא ישראל סבא, הכולל ו' הימים הראשונים, חג"ת נה"י דבינה. וקצה השמים שלמעלה הוא התבונה, המלכות דבינה. ויהיה פירוש הכתוב מהקצה של ישראל סבא, עד הקצה דז"א, הנקרא שמים שלמטה.

ועל אלו המוחין כתוב, מ"י ברא אלה, כי מ"י הוא ישסו"ת, העומד במקום בריאה דא"א, מחזה עד הטבור, למטה מפרסא שבתוך מעֵי א"א, ששם אינה מגיעה עוד הארת ראש דא"א. שע"כ נבחן לבריאה, לבַר מראש דא"א. וע"כ הוא עומד לשאלה. ונמצא אחַר שהזו"ן משיגים אלו המוחין, שהם עולים ומלבישים את המ"י הזה, ונוטלים מקומו מהחזה עד הטבור דא"א, הרי גם המוחין שלהם עתה רק בבחינת בריאה דא"א. וכמ"ש, מ"י ברא אלה, הזו"ן, נטלו מוחין דבריאה מהמ"י.

שרטוטים :

שתי שאלות  כנגד המים הזדונים של מי המבול

שאלת מ"י – מי השם אשר אשמע בקולו?- כנגד האמונה- הבורא ית'- אחד יחיד ומיוחד

שאלה מ"ה- מה העבודה הזאת  לכם?- כנגד האהבה- צריך להיות מאושר מהאמת

שאלה מי- אמונה, שאלה מה- אהבה-

  קביעות עולם אצילות

קביעות דאצילות- דף טז

עליה ראשונה של זו"ן לישסו"ת-  שנקראת "מה"- סוד מאה ברכות, מדרגת נשמה,שרוצה לומר שהברכה בה בבחינת החסדים של בינה

עליה 1 של זון לישסות- נוקבא נקראת מה בסוד מאה ברכות

נשמות הצדקים מעלים ביקוש  נוסף

נשמות הצדקים מעלים ביקוש לזון דאצילות הנמצאים במקום ישסות

בעקבות הביקוש של נשמות הצדיקים, כל המדרגות עולות עליה  אחת נוספת (שזו עליה 2) ואז זו"ן עולים למדרגת או"א ומקבלים אור חכמה,- שהיא שבת  שבה יש הרגשת שלמות, ולכ(בשבת)  אין כבר חסרונות ושאלות- כל הכל מושלם- , (ולכן בשבת  זו"ן הם כבר לא בחינת "השאלה של "מה"  – מה העבודה הזאת לכם ?" שמבטאת חסרון.

בעליה2 זון עולים למקום או-א שהיא בחינת שבת בחינת חכמה ואז אין שאלות




..

..

..

..

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

 

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

הלימוד בא לספר איך אנו מתחילים תהליך של מעבר מחסרון לשלמות
אנו נמצאים בנקודת השקפה בעייתית שמצד אחד הבורא הוא שלם ומדבר שלם לט תצאנה פעולות בלתי שלמות ומצד שני אנו חשים שהבריאה היא דבר בלתי שלם, שהרי הבריאה היא האדם שמרגיש בחוסר שלמות.
מצד העולם רואים שלא מתקיים בו האושר וכביכול בסתירה להטבת הבורא השלמה, וכדי להסביר תופעה זו בא הזוהר להצביע על כך שיש עניין במה בהורא ברא את החסרון.

ומסביר שישנן ב' חלוקות של ראש וגוף, ראש הוא הנקרא שלמות ביחס לגוף , שהוא בחוסר שלמות באותה מערכת של ראש וגוף
ישנו מנגון שעומד בין ראש לגוף שמקשר בין זו"ן שהוא הגוף לראש שהם כח"ב.

ומבחינה השקפתית פירוש הדברים הוא, שישנו מנגון באדם ובעולם שאליו הגוף צריך להפנות את השאלה והחסרון.
הזוהר מספר לנו מהו המנגון שנוצר בעולמות כדי שיהיה מי שיקבל את השאלה.
וכן הוא באופן פרטי, דהיינו שהאדם עצמו יש לו חסרונות ושואל להיכן יעלה את בקשתו (זוגיות הרוסה, חוסר התמדה בלימוד וכו'), צריך להעלות את החסרון לפתח עיניים (מלכות דא"א דאצילות), אולם מאחר שאין בו שאלה, צריך מנגון כלשהו שיקשר בינהם.
ומסביר הזוהר אודות מנגון זה ומסביר, שאת העיינים צריך להעלות למרום, דהיינו ליראת הרוממות, שהוא הנקרא מ"י שברא את החסרונות והשאלות ואליו צריך לפנות כדי לקבל את המילוי.
פתח עיניים הוא ההשראה העליונה או הא"ס מבחינתנו, המקום הכי גבוה, האושר העליאי ביותר, לשם נושאים את העיניים כדי למקום זה.

ישנה בחינה הנקראת עתיקא הסתום, הוא נקרא גם פרצוף ישסו"ת, דהיינו מקום התודעה של האדם.
שהרי נפש האדם מתחלקת להכרה ותודעה, ההכרה (ג"ר דבינה) הוא החלק השופט שמנותק לגמרי מהאדם, זהו מצב נכון כדי ללמוד מה נכון.
ויש את מקום התודעה (ז"ת דבינה) שמכיל וחש את השאלה של הגוף (התחתון), שהיא זו שמקבלת מלמטה את השאלה, דהיינו כמו ההרגשה של מה שהראש יכול להרגיש את הגוף, ובמילים אחרות להעלות את השאלה למקום שמרגיש את השאלה.
דהיינו שהשאלה לא צריכה להיות טכנית, אלא צריכה להיות עם רגש, עם כאב על החסרון, וזה נקרא שהשאלה עולה לתודעה, ולכן השאלה עולה למקום התודעה (ז"ת דבינה) ולא למקום ההכרה (ג"ר דבינה), שזהו מקום טכני טפילוסופי שאינו מרגיש כלל את השאלה.
התודעה (ישסו"ת) היא זו שבראה את הגוף (זו"ן), שכל התפישה שלנו את הגוף תלוי בתודעה, שדרכה נשפטת המציאות על-ידי האדם.
יסוד זה חשוב כדי לדעת כיצד להעלות באופן הנכון את השאלה והחסרון, ומסביר שצריך להעלות את השאלה לצורת ההסתכלות שלנו על המציאות שזה מקום ישסו"ת שזה מה שמקשר בין הגוף להכרה העליונה וזה מה שנקשר אחר כך למודעות שיש בגוף, למודעות של אמת.

לסיום אומר הזוהר, שאותה תודעה עוזרת לשנות את ההסתכלות על המציאות, מתודעה גופנית לתודעה נשמתית, שזו בעצם התשובה לשאלה.

מאמר  זוהר "מי ברא אלה"-

ז) בראשית. רבי אלעזר פתח, שְׂאו מרום עיניכם וראו, מי ברא אֵלֶה. שְׂאו מרום עיניכם, לאיזה מקום? למקום שכל העיניים תלויות אליו. והוא פֶתח עיניים, מלכות דראש א"א. ושם תדעו, שעתיקא הסתום הזה, שנוהגת בו שאלה, ברא אלה. ומי הוא? הוא הנקרא מ"י, ז"ת דבינה, אותו הנקרא מִקצה השמים למעלה, שהכל עומד ברשותו. ובשביל שנוהגת בו שאלה, והוא בדרך סתום, שאינו מגולה, נקרא מ"י, לשון שאלה. כי למעלה ממנו, אין שאלה נוהגת שם. וקצה השמים הזה, שנוהגת שם שאלה, נקרא מ"י.

ביאור הדברים. רבי אלעזר מבאר את הפירוש של בריאת שמים וארץ שבמקרא של בראשית. כי שמים וארץ הם הכלל של ז' ימי בראשית, שהם זו"ן דאצילות. וא"כ, למה כתוב, ברא, שהיא בריאה ולא אצילות, והיה צריך לומר, האציל? והזוהר אומר, ומי הוא פתח עיניים? המלכות דראש א"א דאצילות, מכונה פתח עיניים. כי ספירת החכמה של ע"ס דראש נקראת עיניים. ואין בראש א"א אלא כ"ח בלבד. וע"כ המלכות שלו נקראת פתח עיניים, כי בפתיחתה מושפעים המוחין דחכמה מראש א"א לכל פרצופי אצילות. ע"כ נאמר, למקום שכל העיניים תלויות אליו. כי מוחין דחכמה נקרא עיניים. ואין מוחין דחכמה בכל פרצופי אצילות, זולת ע"י פתיחתה של המלכות דראש א"א.

ושם, בפתח עיניים, מלכות דראש דא"א, תדעו הסוד הזה, איך שהבינה בראה את הזו"ן. כי המילה ברא, פירושה לבַר ממדרגת אצילות. ומתוך שהבינה עצמה יצאה לבַר ממדרגת הראש דא"א, ונעשתה משום זה לבחינת בריאה בערך הראש דא"א, ע"כ היא בראה בהכרח גם את הזו"ן.

ונעשה הז"א בבחינת יצירה, כי היוצא מבחינת בריאה נקרא יצירה. והנוקבא נעשתה בחינת עשיה, כי כל היוצא מיצירה, נקרא עשיה.

אמנם אין להשוותם לבי"ע ממש שמאחורי הפרסא דאצילות. כי אלו הבינה וזו"ן עומדים למעלה מפרסא בעולם אצילות. אלא הכוונה היא בערך הראש דא"א לבד. וע"כ יש ב' מיני בי"ע:

א. בי"ע דפרודא, שנפרדו מאצילות ע"י הפרסא, שהוא הקרקע דעולם האצילות, העומדת עליהם מלמעלה.

ב. בי"ע דעולם אצילות עצמו, שהם הבינה ז"א ונוקבא שלו, שהם לבַר מהראש דא"א בלבד, ועדיין הם אצילות, אלא שהפרסא שבתוך מעֵי א"א, שבמקום החזה שלו, עומדת עליהם מלמעלה, שמשום זה הם נבדלים מראש דא"א, ונחשבים לבחינת גוף בלי ראש, כלומר, למחוסרי מוחין דחכמה, הנקרא ראש מבחינת עולם אצילות. כי בדרך כלל נבחן עולם האצילות לבחינת חכמה, של כללות ד' עולמות אבי"ע. וע"כ המחוסר חכמה נבחן שם לגוף בלי ראש.

ונאמר, שעתיקא הסתום הזה, שנוהגת בו שאלה, ברא אלה. הבינה, שיצאה מהראש דא"א, מכוח הנוקבא שעלתה לחכמה דא"א, וסיימה שם בחינת הראש דא"א, שמשום זה יצאה לבחינת בריאה וגוף דא"א, הנה היא נחלקה משום זה לשתי בחינות: ג"ר וז"ת.

כי הבינה, ממקורה בע"ס דאו"י, אין מטבעה לקבל חכמה כלל, אלא רק אור חסדים בלבד, כמ"ש, כי חפץ חסד הוא, ולא חכמה. ולפיכך אין יציאתה לגוף פוגמת בה כלל. שהרי אפילו כשנמצאת בראש א"א, אינה מקבלת ממנו חכמה. ולפיכך אין לה שום פחיתות מחמת עמידתה למטה ממלכות דראש דא"א. ונחשבת גם עתה לבחינת ראש גמור, ודומה כאילו לא יצאה כלל מהראש דא"א. והיא נתקנת באו"א עילאין, המלבישים לא"א מפה עד החזה.

ובחינה הב', ז"ת דבינה, שהן מהתכללות הזו"ן בבינה, שהם שורשים של הזו"ן הנמצאים בבינה. ולפיכך הם צריכים להארת חכמה בשביל הזו"ן. וע"כ הם נפגמו מחמת מציאותם בגוף דא"א, שנעשו למחוסרי חכמה. והם נחשבים לבריאה ולו"ק בלי ראש. ועליהם נאמר, אבא הוציא אמא לחוץ, לבַר מהראש דא"א. והם נקראים ישסו"ת, ומלבישים לא"א מחזה עד הטבור.

והבנים שלהם, זו"ן, מלבישים מטבור ולמטה דא"א, עד סיום עולם האצילות.

והפרסא שבתוך מעֵי א"א, העומדת בחזה שלו, כי היא כוח המלכות שבראש דא"א, המוציא את הז"ת דבינה לבַר מראש, ומפריעה להם מלקבל חכמה. כי אע"פ שמסך הזה עומד בפה דראש א"א, מ"מ שָׁם אינו פועל כלום, כי שם עומדים או"א עילאין, שהם בחינת הג"ר דבינה, הנחשבים עוד לבחינת ראש א"א. ונמצא כי רק במקום החזה, ממעל הז"ת דבינה, שולט כוח המסך, להוציא הז"ת דבינה, שמתחתיו לבַר מראש דא"א.

ולפיכך הג"ר דבינה, נקרא בשם עתיקא הסתום. כי הראש דא"א נקרא עתיקא. וכיון שהג"ר דבינה, אע"פ שהם מפה ולמטה דא"א, נבחנים כאילו עומדים עוד בראש דא"א, ע"כ נקראים גם הם בשם עתיקא, כמו הראש דא"א. אלא משום הימצאותם בגוף א"א, נקראים בשם עתיקא הסתום.

ונאמר, שעתיקא הסתום הזה, שנוהגת בו שאלה, ברא אלה. כלומר, רק הז"ת של עתיקא הסתום הזה, הנקרא ישסו"ת, שנוהגת בו שאלה, לקבל בתוכם את הזו"ן ע"י עליית מ"ן. כי שאלה פירושו עליית מ"ן, מלשון, שואלים על הגשמים. ואומר, שרק הז"ת דעתיקא הסתום הזה, הנקרא ישסו"ת, שהן עומדות לשאלה, לקבל מ"ן להמשכת אור החכמה, להיותן מחוסרי חכמה, שלפני זה הן נחשבות לבחינת בריאה. וע"כ ברא אלה, הזו"ן, הנקראים אלה.

ונבראו גם הם בכוחם מחוסרי ראש כמוהו. כי המילה ברא, מורה על חיסרון של ראש מבחינת אצילות. ומי הוא מ"י? הז"ת דבינה, שעומדות לשאלה, הן הנקראות מ"י. ועליהן נופלת לשון ברא, כי הן עצמן נעשו בחינת בריאה, מחמת הפרסא שבחזה דא"א, המבדילה אותן מהארת ראש דא"א.

ונאמר מִקצה השמים למעלה, שהכל עומד ברשותו. הז"ת דבינה, שנקראים ישסו"ת, ונקראים מ"י, הן בחינת קצה השמים למעלה. כי השמים הם ז"א, והוא מקבל רק מישסו"ת, הנקרא מ"י. וע"כ נקרא המ"י קצה השמים למעלה, שהכל עומד ברשותו. כי השמים והארץ, שהם זו"ן וכן הג' עולמות בי"ע התחתונים, כולם מקבלים מישסו"ת, הנקרא מ"י. וע"כ הכל עומד ברשותו.

כי למעלה ממנו, אין שאלה נוהגת שם. וקצה השמים הזה, שנוהגת שם שאלה, נקרא מ"י. כלומר, למעלה בג"ר דבינה, או"א עילאין, אין שאלה נוהגת שם, כי אינם מקבלים מ"ן להמשכת חכמה, להיותם אור חסדים ואינם מחוסרי חכמה. וע"כ אינם נקראים מ"י. גם אינם בחינת קצה השמים. כי הם אינם נזקקים לזו"ן, הצריכים להארת החכמה. ורק הז"ת, שהן ישסו"ת, שנוהגת בהם שאלה, לקבל מ"ן מהזו"ן ולעלות לראש דא"א, לקבל בשבילם הארת חכמה, ע"כ נבחנים לקצה השמים למעלה, משום שהז"א, הנקרא שמים, מקבל מהם.

שרטוטים מתוך השיעור
המילה אלה"ים- מורכבת משני  מילים: מי, אלה
בורא=  שלמות = "מי " ישסו"ת
 בריאה – חסרון, גוף  = "אלה " = זו"ן
בגלל שהבריאה  (זו"ן) היא חסרה, היא  מעלה ביקוש או תפילה (מ"ן)  אל הבורא בבחינת "מי" להשלמת החסרון
מי אלה- דף יג
 "בראשית  ברא אלקים את השמים ואת הארץ"  מדוע נאמר "בראשית ברא" ולא "בראשית האציל"? 
א"א- בראשית ,  ישסו"ת- אלקים ,  ז"א- שמים, מלכות- ארץ
בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ- דף יג
..
כיצד יתכן שבריאת שמים וארץ  (ז"א ומלכות)  לא נעשו בעולם בריאה ? אלא נבראו באצילות?

 התשובה:   בגלל צימצום ב',  בינה דאצילות  יצאה לבר (לחוץ)    מא"א, ולכן גם בתוך אצילות
 נעשתה חלוקה  לבריאה יצירה ועשייה, ולכן ישסו"ת   הנקרא אלקים  (שהוא מחזה דא"א ומטה) 
הוא בבחינת בריאה של אצילות,  והוא (ישסו"ת- אלקים)  הוליד את ז"א ומלכות שהם שמים וארץ
חלוקת אצילות לאביע- דף יג
 …
מי ברא אלה- עולם אצילות- דף יג
 …
יציאת בינה מראש אא- דף יגרט


 ...
ז"ת דבינה-פרצוף ישסו"ת מקשרים בין הראש לגוף
זת דבינה- ישסות מקשר בין ראש לגוף דף יג



.




.







.

.

.

.

.

.

.

.

.

.



.



 

מצד אחד הבורא הוא שלם ומדבר שלם לא תצאנה פעולות בלתי שלמות ומצד שני אנו חשים שהבריאה היא דבר בלתי שלם, שהרי הבריאה היא האדם שמרגיש בחוסר שלמות. ישנן ב' חלוקות של ראש וגוף, ראש הוא הנקרא שלמות ביחס לגוף , שהוא בחוסר שלמות באותה מערכת של ראש וגוף. ישנו מנגנון שעומד בין ראש לגוף שמקשר בין זו"ן (ז"א ומלכות, שמים וארץ) שהוא הגוף לראש שהם כח"ב.  מבחינה השקפתית פירוש הדברים הוא, שישנו מנגנון באדם ובעולם שאליו הגוף צריך להפנות את השאלה והחיסרון. הזוהר מספר לנו מהו המנגנון שנוצר בעולמות כדי שיהיה מי שיקבל את השאלה. את העיניים צריך להעלות למרום, דהיינו ליראת הרוממות, שהוא הנקרא מ"י שברא את החסרונות והשאלות ואליו צריך לפנות כדי לקבל את המילוי.

צריך לעלות את השאלה לצורת ההסתכלות שלנו על המציאות שזה מקום ישסו"ת, שזה מה שמקשר בין הגוף להכרה העליונה וזה מה שנקשר אחר כך למודעות שיש בגוף, למודעות של אמת. אותה תודעה (ישסו"ת) עוזרת לשנות את ההסתכלות שלנו על המציאות, מתודעה גופנית לתודעה נשמתית, שזו גם בעצם התשובה לשאלה שעלתה.


 

הלימוד בא לספר איך אנו מתחילים תהליך של מעבר מחסרון לשלמות
אנו נמצאים בנקודת השקפה בעייתית שמצד אחד הבורא הוא שלם ומדבר שלם לא תצאנה פעולות בלתי שלמות ומצד שני אנו חשים שהבריאה היא דבר בלתי שלם, שהרי הבריאה היא האדם שמרגיש בחוסר שלמות.
מצד העולם רואים שלא מתקיים בו האושר וכביכול בסתירה להטבת הבורא השלמה, וכדי להסביר תופעה זו בא הזוהר להצביע על כך שיש עניין במה בהורא ברא את החסרון.

ומסביר שישנן ב' חלוקות של ראש וגוף, ראש הוא הנקרא שלמות ביחס לגוף , שהוא בחוסר שלמות באותה מערכת של ראש וגוף
ישנו מנגון שעומד בין ראש לגוף שמקשר בין זו"ן (ז"א ומלכות, שמים וארץ) שהוא הגוף לראש שהם כח"ב. (כתר, חכמה בינה)

ומבחינה השקפתית פירוש הדברים הוא, שישנו מנגנון באדם ובעולם שאליו הגוף צריך להפנות את השאלה והחסרון.
הזוהר מספר לנו מהו המנגנון שנוצר בעולמות כדי שיהיה מי שיקבל את השאלה.
וכן הוא באופן פרטי, דהיינו שהאדם עצמו יש לו חסרונות ושואל להיכן יעלה את בקשתו (זוגיות הרוסה, חוסר התמדה בלימוד וכו'), צריך להעלות את החסרון לפתח עיניים (מלכות דא"א דאצילות), אולם מאחר שאין בו שאלה, צריך מנגנון כיניים כלשהו שיקשר בינהם.
ומסביר הזוהר אודות מנגנון זה ומסביר, שאת העיינים צריך להעלות למרום, דהיינו ליראת הרוממות, שהוא הנקרא מ"י שברא את החסרונות והשאלות ואליו צריך לפנות כדי לקבל את המילוי.
פתח עיניים הוא ההשראה העליונה או הא"ס מבחינתנו, המקום הכי גבוה, האושר העילאי ביותר, לשם נושאים את העיניים כדי למקום זה.

ישנה בחינה הנקראת עתיקא הסתום, הוא נקרא גם פרצוף ישסו"ת, דהיינו מקום התודעה של האדם.
שהרי נפש האדם מתחלקת להכרה ותודעה, ההכרה (ג"ר דבינה) הוא החלק השופט שמנותק לגמרי מהאדם, זהו מצב נכון כדי ללמוד מה נכון.
ויש את מקום התודעה (ז"ת דבינה) שמכיל וחש את השאלה של הגוף (התחתון), שהיא זו שמקבלת מלמטה את השאלה, דהיינו כמו ההרגשה של מה שהראש יכול להרגיש את הגוף, ובמילים אחרות להעלות את השאלה למקום שמרגיש את השאלה.
דהיינו שהשאלה לא צריכה להיות טכנית, אלא צריכה להיות עם רגש, עם כאב על החסרון, וזה נקרא שהשאלה עולה לתודעה, ולכן השאלה עולה למקום התודעה (ז"ת דבינה) ולא למקום ההכרה (ג"ר דבינה), שזהו מקום טכני ופילוסופי שאינו מרגיש כלל את השאלה.
התודעה (ישסו"ת) היא זו שבראה את הגוף (זו"ן), שכל התפישה שלנו את הגוף תלוי בתודעה, שדרכה נשפטת המציאות על-ידי האדם.
יסוד זה חשוב כדי לדעת כיצד להעלות באופן הנכון את השאלה והחסרון, ומסביר שצריך להעלות את השאלה לצורת ההסתכלות שלנו על המציאות שזה מקום ישסו"ת שזה מה שמקשר בין הגוף להכרה העליונה וזה מה שנקשר אחר כך למודעות שיש בגוף, למודעות של אמת.

לסיום אומר הזוהר, שאותה תודעה עוזרת לשנות את ההסתכלות על המציאות, מתודעה גופנית לתודעה נשמתית, שזו בעצם התשובה לשאלה.

מאמר  זוהר "מי ברא אלה"-

יז) בראשית. רבי אלעזר פתח, שְׂאו מרום עיניכם וראו, מי ברא אֵלֶה. שְׂאו מרום עיניכם, לאיזה מקום? למקום שכל העיניים תלויות אליו. והוא פֶתח עיניים, מלכות דראש א"א. ושם תדעו, שעתיקא הסתום הזה, שנוהגת בו שאלה, ברא אלה. ומי הוא? הוא הנקרא מ"י, ז"ת דבינה, אותו הנקרא מִקצה השמים למעלה, שהכל עומד ברשותו. ובשביל שנוהגת בו שאלה, והוא בדרך סתום, שאינו מגולה, נקרא מ"י, לשון שאלה. כי למעלה ממנו, אין שאלה נוהגת שם. וקצה השמים הזה, שנוהגת שם שאלה, נקרא מ"י.

ביאור הדברים. רבי אלעזר מבאר את הפירוש של בריאת שמים וארץ שבמקרא של בראשית. כי שמים וארץ הם הכלל של ז' ימי בראשית, שהם זו"ן דאצילות. וא"כ, למה כתוב, ברא, שהיא בריאה ולא אצילות, והיה צריך לומר, האציל? והזוהר אומר, ומי הוא פתח עיניים? המלכות דראש א"א דאצילות, מכונה פתח עיניים. כי ספירת החכמה של ע"ס דראש נקראת עיניים. ואין בראש א"א אלא כ"ח בלבד. וע"כ המלכות שלו נקראת פתח עיניים, כי בפתיחתה מושפעים המוחין דחכמה מראש א"א לכל פרצופי אצילות. ע"כ נאמר, למקום שכל העיניים תלויות אליו. כי מוחין דחכמה נקרא עיניים. ואין מוחין דחכמה בכל פרצופי אצילות, זולת ע"י פתיחתה של המלכות דראש א"א.

ושם, בפתח עיניים, מלכות דראש דא"א, תדעו הסוד הזה, איך שהבינה בראה את הזו"ן. כי המילה ברא, פירושה לבַר ממדרגת אצילות. ומתוך שהבינה עצמה יצאה לבַר ממדרגת הראש דא"א, ונעשתה משום זה לבחינת בריאה בערך הראש דא"א, ע"כ היא בראה בהכרח גם את הזו"ן.

ונעשה הז"א בבחינת יצירה, כי היוצא מבחינת בריאה נקרא יצירה. והנוקבא נעשתה בחינת עשיה, כי כל היוצא מיצירה, נקרא עשיה.

אמנם אין להשוותם לבי"ע ממש שמאחורי הפרסא דאצילות. כי אלו הבינה וזו"ן עומדים למעלה מפרסא בעולם אצילות. אלא הכוונה היא בערך הראש דא"א לבד. וע"כ יש ב' מיני בי"ע:

א. בי"ע דפרודא, שנפרדו מאצילות ע"י הפרסא, שהוא הקרקע דעולם האצילות, העומדת עליהם מלמעלה.

ב. בי"ע דעולם אצילות עצמו, שהם הבינה ז"א ונוקבא שלו, שהם לבַר מהראש דא"א בלבד, ועדיין הם אצילות, אלא שהפרסא שבתוך מעֵי א"א, שבמקום החזה שלו, עומדת עליהם מלמעלה, שמשום זה הם נבדלים מראש דא"א, ונחשבים לבחינת גוף בלי ראש, כלומר, למחוסרי מוחין דחכמה, הנקרא ראש מבחינת עולם אצילות. כי בדרך כלל נבחן עולם האצילות לבחינת חכמה, של כללות ד' עולמות אבי"ע. וע"כ המחוסר חכמה נבחן שם לגוף בלי ראש.

ונאמר, שעתיקא הסתום הזה, שנוהגת בו שאלה, ברא אלה. הבינה, שיצאה מהראש דא"א, מכוח הנוקבא שעלתה לחכמה דא"א, וסיימה שם בחינת הראש דא"א, שמשום זה יצאה לבחינת בריאה וגוף דא"א, הנה היא נחלקה משום זה לשתי בחינות: ג"ר וז"ת.

כי הבינה, ממקורה בע"ס דאו"י, אין מטבעה לקבל חכמה כלל, אלא רק אור חסדים בלבד, כמ"ש, כי חפץ חסד הוא, ולא חכמה. ולפיכך אין יציאתה לגוף פוגמת בה כלל. שהרי אפילו כשנמצאת בראש א"א, אינה מקבלת ממנו חכמה. ולפיכך אין לה שום פחיתות מחמת עמידתה למטה ממלכות דראש דא"א. ונחשבת גם עתה לבחינת ראש גמור, ודומה כאילו לא יצאה כלל מהראש דא"א. והיא נתקנת באו"א עילאין, המלבישים לא"א מפה עד החזה.

ובחינה הב', ז"ת דבינה, שהן מהתכללות הזו"ן בבינה, שהם שורשים של הזו"ן הנמצאים בבינה. ולפיכך הם צריכים להארת חכמה בשביל הזו"ן. וע"כ הם נפגמו מחמת מציאותם בגוף דא"א, שנעשו למחוסרי חכמה. והם נחשבים לבריאה ולו"ק בלי ראש. ועליהם נאמר, אבא הוציא אמא לחוץ, לבַר מהראש דא"א. והם נקראים ישסו"ת, ומלבישים לא"א מחזה עד הטבור.

והבנים שלהם, זו"ן, מלבישים מטבור ולמטה דא"א, עד סיום עולם האצילות.

והפרסא שבתוך מעֵי א"א, העומדת בחזה שלו, כי היא כוח המלכות שבראש דא"א, המוציא את הז"ת דבינה לבַר מראש, ומפריעה להם מלקבל חכמה. כי אע"פ שמסך הזה עומד בפה דראש א"א, מ"מ שָׁם אינו פועל כלום, כי שם עומדים או"א עילאין, שהם בחינת הג"ר דבינה, הנחשבים עוד לבחינת ראש א"א. ונמצא כי רק במקום החזה, ממעל הז"ת דבינה, שולט כוח המסך, להוציא הז"ת דבינה, שמתחתיו לבַר מראש דא"א.

ולפיכך הג"ר דבינה, נקרא בשם עתיקא הסתום. כי הראש דא"א נקרא עתיקא. וכיון שהג"ר דבינה, אע"פ שהם מפה ולמטה דא"א, נבחנים כאילו עומדים עוד בראש דא"א, ע"כ נקראים גם הם בשם עתיקא, כמו הראש דא"א. אלא משום הימצאותם בגוף א"א, נקראים בשם עתיקא הסתום.

ונאמר, שעתיקא הסתום הזה, שנוהגת בו שאלה, ברא אלה. כלומר, רק הז"ת של עתיקא הסתום הזה, הנקרא ישסו"ת, שנוהגת בו שאלה, לקבל בתוכם את הזו"ן ע"י עליית מ"ן. כי שאלה פירושו עליית מ"ן, מלשון, שואלים על הגשמים. ואומר, שרק הז"ת דעתיקא הסתום הזה, הנקרא ישסו"ת, שהן עומדות לשאלה, לקבל מ"ן להמשכת אור החכמה, להיותן מחוסרי חכמה, שלפני זה הן נחשבות לבחינת בריאה. וע"כ ברא אלה, הזו"ן, הנקראים אלה.

ונבראו גם הם בכוחם מחוסרי ראש כמוהו. כי המילה ברא, מורה על חיסרון של ראש מבחינת אצילות. ומי הוא מ"י? הז"ת דבינה, שעומדות לשאלה, הן הנקראות מ"י. ועליהן נופלת לשון ברא, כי הן עצמן נעשו בחינת בריאה, מחמת הפרסא שבחזה דא"א, המבדילה אותן מהארת ראש דא"א.

ונאמר מִקצה השמים למעלה, שהכל עומד ברשותו. הז"ת דבינה, שנקראים ישסו"ת, ונקראים מ"י, הן בחינת קצה השמים למעלה. כי השמים הם ז"א, והוא מקבל רק מישסו"ת, הנקרא מ"י. וע"כ נקרא המ"י קצה השמים למעלה, שהכל עומד ברשותו. כי השמים והארץ, שהם זו"ן וכן הג' עולמות בי"ע התחתונים, כולם מקבלים מישסו"ת, הנקרא מ"י. וע"כ הכל עומד ברשותו.

כי למעלה ממנו, אין שאלה נוהגת שם. וקצה השמים הזה, שנוהגת שם שאלה, נקרא מ"י. כלומר, למעלה בג"ר דבינה, או"א עילאין, אין שאלה נוהגת שם, כי אינם מקבלים מ"ן להמשכת חכמה, להיותם אור חסדים ואינם מחוסרי חכמה. וע"כ אינם נקראים מ"י. גם אינם בחינת קצה השמים. כי הם אינם נזקקים לזו"ן, הצריכים להארת החכמה. ורק הז"ת, שהן ישסו"ת, שנוהגת בהם שאלה, לקבל מ"ן מהזו"ן ולעלות לראש דא"א, לקבל בשבילם הארת חכמה, ע"כ נבחנים לקצה השמים למעלה, משום שהז"א, הנקרא שמים, מקבל מהם.

שרטוטים מתוך השיעור

 הגוף הוא חוסר שלמות, והראש הוא שלמות, איך נקשר בינהם? כיצד הגוף ישלים את חסרונותיו?

מה יקשר בין ראש לגוף- דף יג

פקיחו דעיניין- נקודת  מלכות דא"א  זה  המקום  של החכמה, של השלמות,  היא השראה העליונה שלשם עיננו נישאות לבקש  כל  צרכינו ומשאלותינו
פקיחו דעיניין- ההשראה העליונה

שלמות וחוסר שלמות- דף יג השקפה

 מתחת  לחכמה דאצילות - נקודת פקיחו  דעיניין- נמצאת הבינה שהיא אמצעי ביניים  לקישור הגוף (כל החסרונות) אל הראש(לחכמה
הבינה .מחולקת לג"ר דבינה וז"ת דבינה. 

ג"ר דבינה- בינה נקראת  הכרה (אמת מוחלטת - שלמות) , וז"ת דבינה- או ישסו"ת  נקרא תודעה, והוא  המקום שהראש מרגיש את הגוף, 
 החסרונות שבגוף, את כל כאבינו , תודעה  הוא המקום שאנו נותנים פירוש למציאות שאנו חוווים

התודעה (ז"ת דבינה)  מקשרת בין החסרונות שבגוף  (ז"א ומלכות)  אל  ההכרה העליונה שבראש (ג"ר דבינה)
 
 תודעה- ישסות- דף יג השקפה
ז"א נקרא שמים, ארץ נקראת מלכות (הפ מצויים בגוף- במקום חוסר  שלמות).  קצה השמיים (נמצא  בראש- מעל השמים הנמצאים בגוף) 
- קצה השמיים נקרא גם אלקים-  או ז"ת דבינה או ישסו"ת  והוא המקום שאליו מעלים את כל הבקשות מהגוף- 
 גדי להשלים את חוסר השלמות והחסרונות  שמרגישים בגוף

קצה השמים- מקום שמעלים את השאלות

..

..

..

..

.

….

..

 

מאמר הניצנים

ה) הניצנים הם האבות, שנכנסו במחשבה, ונכנסו בעוה"ב, בינה, ונגנזו שם. ומשם יצאו בהסתר, ונסתרו תוך נביאי האמת. נולד יוסף, ונסתרו בו. נכנס יוסף בארץ הקדושה, והקים אותם שם. ואז נראו בארץ ונגלו שם. ומתי הם נראים? בשעה שהקשת נראית בעולם, אז הם מתגלים. ובאותה שעה, עת הזמיר הגיע. עת לקצץ את הרשעים מן העולם. למה ניצולו? משום שהניצנים נראו בארץ. ואם לא היו נראים מכבר, לא היו נשארים בעולם, והעולם לא היה מתקיים.

ביאור הדברים. זוהר מבאר על השגת מוחין דחיה דז"א עצמו. הניצנים סובבים על חג"ת דז"א, שנקראים האבות. נה"י דז"א נקראים בניין, והם ב' פרצופים, הנחלקים על החזה דז"א, כי חג"ת נקראים זו"ן הגדולים, ונה"י נקראים זו"ן הקטנים. וע"כ הזוהר מדייק להשמיענו שהוא מז"א הגדול, וע"כ נאמר, אבות. ונקראים בשם ניצנים, שפירושו נטיעות, מפני שהולכים וגדלים כדרך נטיעות. שמתחילה הייתה מידתם כמו נה"י, ואח"כ ביניקה נעשו חג"ת, ואח"כ בגדלות א' נעשו חב"ד של נשמה, ואח"כ בגדלות ב' נעשו חב"ד דחיה.

ושנאמר, שנכנסו במחשבה, ונכנסו בעוה"ב, בינה. הכוונה היא על עיבורו של ז"א. כי בעת עיבורו הוא עולה לאו"א, הנקראים מחשבה ועוה"ב. אבא נקרא מחשבה, ואמא נקראת עוה"ב. ושם ראשית בניינו של הז"א בג' תוך ג', שפירושו, שחג"ת מלובשים תוך נה"י. וע"כ נאמר, הנטיעות כקרני חגבים היו, עקרו משם ושתלו במקום אחר והגדילו. הנטיעות האבות, חג"ת משורשם. ע"י עלייתם לעיבור לחו"ב, ששתלָם במקום אחר, והשיגו שם את המלכות הממותקת, הראויה למוחין לעת גדלות. ע"י זה גדלו לאט לאט בעיבור, אח"כ ע"י יניקה, אח"כ ע"י גדלות א', ולבסוף ע"י הגדלות הב'. ומשם יצאו בהסתר. שאחר שקיבלו חג"ת כל המוחין דעיבור, הם נולדים ויוצאים מאו"א למקומם למטה, ויצאו בהסתר, כי גם אחר יציאתם מאו"א למקומם, נשארו עוד בהסתר, באור מועט.

ונסתרו תוך נביאי האמת. שע"י השגת מוחין דיניקה, נמשך האור המיוחד לנה"י דז"א, נביאי האמת. ואז התפשטו להם חג"ת מתוך נה"י, והשיג ו"ק. ועכ"ז הם עוד נסתרים, כי נמצאים עוד בהעלם מוחין דראש, ואין להם אלא נ"ר. ע"כ נאמר, ונסתרו תוך נביאי אמת. הם נו"ה, שהשיגו ע"י היניקה. אבל נסתרו בהם, כי האור שלהם נעלם עוד ואינו נגלה. ודע שיש תמיד ערך הפוך מכלים לאורות, כי בהתחשב עם האורות, משיגים ע"י יניקה אור דחג"ת, רוח. ובהתחשב עם הכלים, משיגים ביניקה כלים דנו"ה, ואור הנפש, שהיה בחג"ת, יורד בהם. וכן במוחין דגדלות, מבחינת האורות נבחן שמשיגים אור דחב"ד, ומבחינת הכלים נבחן שהשיגו כלי היסוד דגדלות.

ונולד יוסף ונסתרו בו. כי אחר תשלום המוחין דיניקה, עולה ז"א לעיבור ב' למוחין דגדלות א', שע"י מוחין אלו נעשו חג"ת שלו לחב"ד וראש, ונה"י שקנה ע"י היניקה נעשו לו לחג"ת, ונולדים לו נה"י חדשים, המכונים נה"י של מוחין דגדלות. ואלו נה"י מכונים בשם יוסף, שהוא יסוד דגדלות, הכולל נו"ה דגדלות. ע"כ נאמר, ונולד יוסף, כלומר היסוד דגדלות.

ונסתרו בו. שעדיין אין לחג"ת אורות דגדלות בשלמות. ועדיין הם בהעלם. כי בגדלות א' משיג רק המוחין דנשמה, שנבחנים עוד לאחוריים אצל ז"א. וע"כ אומר, ונסתרו בו, שעוד הם בהעלם.

ונכנס יוסף בארץ הקדושה, והקים אותם שם. כי אחר מוחין דגדלות א', מתחיל ז"א לקבל מוחין דגדלות ב', מוחין דחיה. ואז ננסרת הנוקבא ממנו, ונבנית לפרצוף שלם במוחין דחיה. ואז נקראת הנוקבא הארץ הקדושה. כי המוחין דחיה נקרא קודש.

נכנס יוסף, יסוד דגדלות דז"א, בארץ הקדושה, הנוקבא, פב"פ עם הז"א בקומה שווה.

והקים אותם בארץ הקדושה. כי מוחין דחיה, אור החכמה, נמשכים רק בזיווג של זו"ן כאחד, והם נשארים רק ברשות הנוקבא, כי רק על ידה נמשכו בעת הזיווג.

והקים אותם בבית שלה. כי ערך ז"א כלפי הנוקבא, כערך או"א עילאין כלפי ישסו"ת. וע"כ אין מוחין דחיה, אור חכמה, נגלית, אלא בנוקבא, שהוא בחינת ישסו"ת.

ואז נראו בארץ ונגלו שם. עתה נתגלו במידת הגדלות כראוי, אבל עד עתה נחשבים לנסתרים ונעלמים.

ומתי הם נראים? הלוא כבר ביאר הזוהר, שהם מתגלים, כשנכנס יוסף בארץ הקדושה, כלומר, בעת הזיווג. ומקום התגלות הוא בנוקבא. א"כ מדוע שואל עוד הפעם, ומתי הם נראים? העניין הוא, כי גם בעת הזיווג יש ב' הבחנות:

התכללות שמאל בימין, ה"ח שבזכר.

התכללות ימין בשמאל, ה"ג שבנוקבא.

ע"כ שואל, ומתי הם נראים: בהתכללות ימין בשמאל או בהתכללות שמאל בימין?

ומשיב: בשעה שהקשת נראית בעולם. קשת, יסוד דז"א, בעולם, בנוקבא. שזה התכללות ימין בשמאל בעת הזיווג, כמ"ש, אֶת קשתי נתתי בענן. שרק מזה נמשכים המוחין העילאין. שאז הם מתגלים, רק מהתכללות ימין בשמאל.

ובאותה שעה עת הזמיר הגיע. עת לקצץ את הרשעים מן העולם. בעת שמתרבים הרשעים בעולם, שמחמתם נעשו אחיזה מרובה לקליפות והס"א, ע"ד שהיה בזמן דור המבול, שנמחה מחמת זה כל היקום, הנה אז אין לבני העולם תקנה, אלא ע"י הגילוי של מוחין עילאין, מוחין דחיה.

ולמה ניצולו? משום שהניצנים נראו. למה בני העולם ניצלים מכלָיה, כמו שהיה בימי המבול? משום שהניצנים נראו בארץ. כי גילוי המוחין דחיה, מעביר את הקליפות מהארץ, המלכות, ואינן יכולות להיאחז בה עוד. וכמ"ש, וראיתיה לזכור ברית עולם.

ונאמר, ואם לא היו נראים מכבר, לא היו נשארים בעולם. כי תחילה נבנית הנוקבא בב' המאורות הגדולים, שיש לה קומה שווה עם ז"א, אלא שעומדת באחוריו של ז"א, שבשביל זה קטרג הירח, שאין ב' מלכים משתמשים בכתר אחד. וע"כ נבחנים אלו המוחין מוחין דאחור. ונקראים מוחין דו"ק דנוקבא, שהם מוחין של קטנותה, מתחילת התהוותה. ואז נבחנים זו"ן לפנים קטנות. ונקראים ילדים, נערים, עלָמים. אלא אחר שהיא משתלמת עם המוחין הללו, חוזרת לעיבור ב' לאו"א עילאין, ואז נבנית בניין גדול במוחין דפב"פ עם הז"א. ואז הם נקראים פנים גדולות.

ונודע, שאין שינוי והעדר ברוחני. ואלו המוחין דאחור, פנים קטנות, נשארים בה גם בעת המוחין וגדלות. ולא עוד, אלא שסיבת המשכת המוחין דחיה, הם בעיקר בכלים דמוחין דאחור בפנים קטנות.

ושנאמר, ואם לא היו נראים מכבר, לא היו נשארים בעולם. כלומר, שאם לא נראו בנוקבא אותם הניצנים כבר מקטנותה, בבניין האחוריים שלה, הנה לא היו נשארים בה המוחין דחיה גם בגדלות, כי לא היו לה כלים במה לקבלם.

ו) ומי הוא, המקיים את העולם וגורם לאבות שיתגלו? – קול הילדים העוסקים בתורה. ובשביל ילדי עולם אלו, העולם ניצל. כנגדם כתוב, תורֵי זהב נעשה לך. אלו הם ילדים, נערים, עלָמים, כמ"ש, ועשית שניים כרובים זהב.

ביאור הדברים. ילדי העולם הם מוחין דאחור, הנקרא פנים קטנות. וכן ילדי העולם וכן ילדים, נערים, עלָמים. וזיווג שלהם במצב זה, נקרא קול הילדים העוסקים בתורה. והם תורי זהב. והם ב' הכרובים, פנים קטנות, אשר אלו המוחין דחיה, הנמשכים בהתכללות ימין בשמאל, לא היו מקובלים כלל בנוקבא זולתם.

ומי הוא, המקיים את העולם, בעת ריבוי הקליפות, שיש להן כוח להחריב עולם כבימי המבול? הנה אין תקנה זולת בהמשכת מוחין דחיה בקשת בענן, שע"י זה העולם ניצל. ומי הוא המקיים והמציל את העולם בעת ההיא, וגורם לאבות שיתגלו, שגורמים לגילוי חג"ת במוחין דראש, שחג"ת נעשו אז לחב"ד דחיה? הגורם לזה קול הילדים, העוסקים בתורה, המוחין דאחור, שהוא קול הילדים ותורי זהב.

עצם והתכללות- דף יא יב

 הניצנים  הם .ג' אבות-  אברהם יצחק ויעקב   כנגד ספירות  חסד גבורה ת"ת (- ג' קוין  הרמוז בכתונת פסים)  שמעבירים ההארה ונטיעות אלה לספירת יסוד- יוסף הצדיק

פירוט הספירות אור חכמה וחסדים-- דף יא יב מתקדמים

..

אבות. ונקראים בשם ניצנים, שפירושו נטיעות, מפני שהולכים וגדלים כדרך נטיעות. שמתחילה הייתה מידתם כמו נה"י, ואח"כ ביניקה נעשו חג"ת, ואח"כ בגדלות א' נעשו חב"ד של נשמה, ואח"כ בגדלות ב' נעשו חב"ד דחיה.


שרטוט זעיר אנפין ומלכות ב-3 קוים

..
מלכות ננסרה מנה"י דז"א הנקראים זו"ן הקטנים (הנקראים רחל)-ואח"כ כל הנוקבא (מלכות)
 תקרא רחל שהיא השכינה הקדושה, ולאחר שתירש את לאה (זו"ן הגדולים) תקרא כנסת ישראל
זון הגדולים וזון הקטנים- דף יא יב מתקדמים. ..
התפתחות ז"א- כעיבור  (נפש)   יניקה (רוח )  ומוחין  דגדלות ( נשמה + חיה)

התפתחות זא- עיבור יניקה מוחין דף יא מתקדמים

..
עיבור , יניקה, מוחין (גדלות)
 עיבור יניקה מוחין מתקדמים דף יא-יב

.

.

אברהם אבינו שבר את הפסלים, את התפיסה שהבריאה עומדת מצד עצמה, שיש תוצאה מצד עצמה. שיש פרטים מצד עצמם, הוא בחינת הניצן הראשון.  כמו כן יש את האמונה של יצחק שצריך להיות מאושר, והאמונה של יעקב שצריך לשלב ביניהם בבחינת קו אמצעי. עת הזמיר הגיע, מי זה הזמיר? שאני רוצה להביא גם את הפרטים כחלק מהכלל. היות וכל פרט הוא מגונה וכל כלל הוא משובח.  לכן שהאדם רוצה להוריד את האושר הרוחני גם לפרטים, גם ליום יום, גם לענן,  בבחינת לגלות את הקשת בענן אז עת הזמיר.

אך כל פרט הוא מגונה ומשונה מהכלל שנקרא הבורא, אז מה נעשה? עת הזמיר הגיע,  חייב להוריד את הרשעים, את הפרטים שמרשיעים את הבורא ואת הכלל. כוח המזוזה שומר את האדם, היות שכאשר האדם יוצא החוצה לפרטים המזוזה מזכירה לו  שכאשר אתה יוצא החוצה אל הפרטים אל תשכח את הכלל, את הפנימיות, וזוהי השמירה מהמוות. על כן כל היציאה החוצה היא כדי לבוא חזרה לכלל. הכלל היא האמונה.

כאשר יוצאים לפרטים, לרצון לקבל,  לצד הבריאה, אז צריך להתחיל לתקן את צד הרשעים שבאדם. דווקא שבאים להשתמש באסתר מגיע המן, שיורדים למצרים לגדול לעם בא פרעה, תמיד כשרוצים לגדול בקדושה אז באים הרשעים. רשע זה מי שמרשיע את הכלל , וחייב לקצוץ את הרשעים, את הפרטים הנפרדים האלה. ובכך מגיעה לאדם ההצלה שמקצץ את הרשעים ומקבל את התענוג מהקדושה. עיקר תיקון הרשעים הוא לא על ידי הריגתם אלא על ידי ההנאה מהקדושה, שנהנים מהקודש ולא מהחול, השמירה היא לא רק לא תעשה , אלא דווקא עשה, להנות מהקדושה, וזו בחינת עת הזמיר הגיע, למה ניצולו? משום שהניצנים נראו בארץ, האבות, ג' האמונות.


מאמר הניצנים

ה) הניצנים הם האבות, שנכנסו במחשבה, ונכנסו בעוה"ב, בינה, ונגנזו שם. ומשם יצאו בהסתר, ונסתרו תוך נביאי האמת. נולד יוסף, ונסתרו בו. נכנס יוסף בארץ הקדושה, והקים אותם שם. ואז נראו בארץ ונגלו שם. ומתי הם נראים? בשעה שהקשת נראית בעולם, אז הם מתגלים. ובאותה שעה, עת הזמיר הגיע. עת לקצץ את הרשעים מן העולם. למה ניצולו? משום שהניצנים נראו בארץ. ואם לא היו נראים מכבר, לא היו נשארים בעולם, והעולם לא היה מתקיים.

ביאור הדברים. זוהר מבאר על השגת מוחין דחיה דז"א עצמו. הניצנים סובבים על חג"ת דז"א, שנקראים האבות. נה"י דז"א נקראים בניין, והם ב' פרצופים, הנחלקים על החזה דז"א, כי חג"ת נקראים זו"ן הגדולים, ונה"י נקראים זו"ן הקטנים. וע"כ הזוהר מדייק להשמיענו שהוא מז"א הגדול, וע"כ נאמר, אבות. ונקראים בשם ניצנים, שפירושו נטיעות, מפני שהולכים וגדלים כדרך נטיעות. שמתחילה הייתה מידתם כמו נה"י, ואח"כ ביניקה נעשו חג"ת, ואח"כ בגדלות א' נעשו חב"ד של נשמה, ואח"כ בגדלות ב' נעשו חב"ד דחיה.

ושנאמר, שנכנסו במחשבה, ונכנסו בעוה"ב, בינה. הכוונה היא על עיבורו של ז"א. כי בעת עיבורו הוא עולה לאו"א, הנקראים מחשבה ועוה"ב. אבא נקרא מחשבה, ואמא נקראת עוה"ב. ושם ראשית בניינו של הז"א בג' תוך ג', שפירושו, שחג"ת מלובשים תוך נה"י. וע"כ נאמר, הנטיעות כקרני חגבים היו, עקרו משם ושתלו במקום אחר והגדילו. הנטיעות האבות, חג"ת משורשם. ע"י עלייתם לעיבור לחו"ב, ששתלָם במקום אחר, והשיגו שם את המלכות הממותקת, הראויה למוחין לעת גדלות. ע"י זה גדלו לאט לאט בעיבור, אח"כ ע"י יניקה, אח"כ ע"י גדלות א', ולבסוף ע"י הגדלות הב'. ומשם יצאו בהסתר. שאחר שקיבלו חג"ת כל המוחין דעיבור, הם נולדים ויוצאים מאו"א למקומם למטה, ויצאו בהסתר, כי גם אחר יציאתם מאו"א למקומם, נשארו עוד בהסתר, באור מועט.

ונסתרו תוך נביאי האמת. שע"י השגת מוחין דיניקה, נמשך האור המיוחד לנה"י דז"א, נביאי האמת. ואז התפשטו להם חג"ת מתוך נה"י, והשיג ו"ק. ועכ"ז הם עוד נסתרים, כי נמצאים עוד בהעלם מוחין דראש, ואין להם אלא נ"ר. ע"כ נאמר, ונסתרו תוך נביאי אמת. הם נו"ה, שהשיגו ע"י היניקה. אבל נסתרו בהם, כי האור שלהם נעלם עוד ואינו נגלה. ודע שיש תמיד ערך הפוך מכלים לאורות, כי בהתחשב עם האורות, משיגים ע"י יניקה אור דחג"ת, רוח. ובהתחשב עם הכלים, משיגים ביניקה כלים דנו"ה, ואור הנפש, שהיה בחג"ת, יורד בהם. וכן במוחין דגדלות, מבחינת האורות נבחן שמשיגים אור דחב"ד, ומבחינת הכלים נבחן שהשיגו כלי היסוד דגדלות.

ונולד יוסף ונסתרו בו. כי אחר תשלום המוחין דיניקה, עולה ז"א לעיבור ב' למוחין דגדלות א', שע"י מוחין אלו נעשו חג"ת שלו לחב"ד וראש, ונה"י שקנה ע"י היניקה נעשו לו לחג"ת, ונולדים לו נה"י חדשים, המכונים נה"י של מוחין דגדלות. ואלו נה"י מכונים בשם יוסף, שהוא יסוד דגדלות, הכולל נו"ה דגדלות. ע"כ נאמר, ונולד יוסף, כלומר היסוד דגדלות.

ונסתרו בו. שעדיין אין לחג"ת אורות דגדלות בשלמות. ועדיין הם בהעלם. כי בגדלות א' משיג רק המוחין דנשמה, שנבחנים עוד לאחוריים אצל ז"א. וע"כ אומר, ונסתרו בו, שעוד הם בהעלם.

ונכנס יוסף בארץ הקדושה, והקים אותם שם. כי אחר מוחין דגדלות א', מתחיל ז"א לקבל מוחין דגדלות ב', מוחין דחיה. ואז ננסרת הנוקבא ממנו, ונבנית לפרצוף שלם במוחין דחיה. ואז נקראת הנוקבא הארץ הקדושה. כי המוחין דחיה נקרא קודש.

נכנס יוסף, יסוד דגדלות דז"א, בארץ הקדושה, הנוקבא, פב"פ עם הז"א בקומה שווה.

והקים אותם בארץ הקדושה. כי מוחין דחיה, אור החכמה, נמשכים רק בזיווג של זו"ן כאחד, והם נשארים רק ברשות הנוקבא, כי רק על ידה נמשכו בעת הזיווג.

והקים אותם בבית שלה. כי ערך ז"א כלפי הנוקבא, כערך או"א עילאין כלפי ישסו"ת. וע"כ אין מוחין דחיה, אור חכמה, נגלית, אלא בנוקבא, שהוא בחינת ישסו"ת.

ואז נראו בארץ ונגלו שם. עתה נתגלו במידת הגדלות כראוי, אבל עד עתה נחשבים לנסתרים ונעלמים.

ומתי הם נראים? הלוא כבר ביאר הזוהר, שהם מתגלים, כשנכנס יוסף בארץ הקדושה, כלומר, בעת הזיווג. ומקום התגלות הוא בנוקבא. א"כ מדוע שואל עוד הפעם, ומתי הם נראים? העניין הוא, כי גם בעת הזיווג יש ב' הבחנות:

התכללות שמאל בימין, ה"ח שבזכר.

התכללות ימין בשמאל, ה"ג שבנוקבא.

ע"כ שואל, ומתי הם נראים: בהתכללות ימין בשמאל או בהתכללות שמאל בימין?

ומשיב: בשעה שהקשת נראית בעולם. קשת, יסוד דז"א, בעולם, בנוקבא. שזה התכללות ימין בשמאל בעת הזיווג, כמ"ש, אֶת קשתי נתתי בענן. שרק מזה נמשכים המוחין העילאין. שאז הם מתגלים, רק מהתכללות ימין בשמאל.

ובאותה שעה עת הזמיר הגיע. עת לקצץ את הרשעים מן העולם. בעת שמתרבים הרשעים בעולם, שמחמתם נעשו אחיזה מרובה לקליפות והס"א, ע"ד שהיה בזמן דור המבול, שנמחה מחמת זה כל היקום, הנה אז אין לבני העולם תקנה, אלא ע"י הגילוי של מוחין עילאין, מוחין דחיה.

ולמה ניצולו? משום שהניצנים נראו. למה בני העולם ניצלים מכלָיה, כמו שהיה בימי המבול? משום שהניצנים נראו בארץ. כי גילוי המוחין דחיה, מעביר את הקליפות מהארץ, המלכות, ואינן יכולות להיאחז בה עוד. וכמ"ש, וראיתיה לזכור ברית עולם.

ונאמר, ואם לא היו נראים מכבר, לא היו נשארים בעולם. כי תחילה נבנית הנוקבא בב' המאורות הגדולים, שיש לה קומה שווה עם ז"א, אלא שעומדת באחוריו של ז"א, שבשביל זה קטרג הירח, שאין ב' מלכים משתמשים בכתר אחד. וע"כ נבחנים אלו המוחין מוחין דאחור. ונקראים מוחין דו"ק דנוקבא, שהם מוחין של קטנותה, מתחילת התהוותה. ואז נבחנים זו"ן לפנים קטנות. ונקראים ילדים, נערים, עלָמים. אלא אחר שהיא משתלמת עם המוחין הללו, חוזרת לעיבור ב' לאו"א עילאין, ואז נבנית בניין גדול במוחין דפב"פ עם הז"א. ואז הם נקראים פנים גדולות.

ונודע, שאין שינוי והעדר ברוחני. ואלו המוחין דאחור, פנים קטנות, נשארים בה גם בעת המוחין וגדלות. ולא עוד, אלא שסיבת המשכת המוחין דחיה, הם בעיקר בכלים דמוחין דאחור בפנים קטנות.

ושנאמר, ואם לא היו נראים מכבר, לא היו נשארים בעולם. כלומר, שאם לא נראו בנוקבא אותם הניצנים כבר מקטנותה, בבניין האחוריים שלה, הנה לא היו נשארים בה המוחין דחיה גם בגדלות, כי לא היו לה כלים במה לקבלם.

ו) ומי הוא, המקיים את העולם וגורם לאבות שיתגלו? – קול הילדים העוסקים בתורה. ובשביל ילדי עולם אלו, העולם ניצל. כנגדם כתוב, תורֵי זהב נעשה לך. אלו הם ילדים, נערים, עלָמים, כמ"ש, ועשית שניים כרובים זהב.

ביאור הדברים. ילדי העולם הם מוחין דאחור, הנקרא פנים קטנות. וכן ילדי העולם וכן ילדים, נערים, עלָמים. וזיווג שלהם במצב זה, נקרא קול הילדים העוסקים בתורה. והם תורי זהב. והם ב' הכרובים, פנים קטנות, אשר אלו המוחין דחיה, הנמשכים בהתכללות ימין בשמאל, לא היו מקובלים כלל בנוקבא זולתם.

ומי הוא, המקיים את העולם, בעת ריבוי הקליפות, שיש להן כוח להחריב עולם כבימי המבול? הנה אין תקנה זולת בהמשכת מוחין דחיה בקשת בענן, שע"י זה העולם ניצל. ומי הוא המקיים והמציל את העולם בעת ההיא, וגורם לאבות שיתגלו, שגורמים לגילוי חג"ת במוחין דראש, שחג"ת נעשו אז לחב"ד דחיה? הגורם לזה קול הילדים, העוסקים בתורה, המוחין דאחור, שהוא קול הילדים ותורי זהב.

המציאות מתחלקת  ל- 3 בחינות: לעולם , שנה,  נפש- מצד המקום (עולם) , מצד הזמן  (שנה) ומצד האדם (הנפש) תכליתנו  היא  להגיע בכל אחת מהבחינות מחול לקדושה (שבת) , מאני כוזב לאני אמיתי, מארץ  אל לארץ החיים. 
ישנם עריצים שהם הקליפות שרוצות להשתלט על הקדושה, וצריך לזמור אותם,
על-ידי שנותנים לה אור של תענוג מהאמת, שהוא אור של חכמה ועל ידי זה מתקנים אותה ואין הקליפות יכולות להאחז בה. אולם אם רוצים לתת את אור החכמה צריך לעשות תיקונים הבאים כנגד ז'
ימי השבוע המיוצגים בשמות הספירות חג"ת נהי"מ. אולם מקודם שעושים תיקונים אלו צריך לבנות את המלכות, שהיא האני של האדם. דהיינו שהאדם ירגיש את ישותו. בשלב הבא תהיה המלכות גדולה כמו הז"א,
ותטען שאין שני מלכים יכולים לשלוט בכתר אחד במצב זה העריצים מגיעים ויכולים להשתלט עליה, ואז צריך לנסר אותם, שזהו שלב של תיקון האני של האדם, להביא את האני הכוזב לאני האמיתי מצד הנפש,
להביא את ימי החול ליום השבת מצד הזמן ולהביא את הארץ שהיא רצונו של האדם לארץ החיים מצד העולם (מקום).

מה למדנו היום?
הניצנים אלו מעשה בראשית, דהיינו שקושר את מאמר הניצנים למה שאנו לומדים בבראשית, ועל-ידי זה אפשר להבין עוד דברים במעשה בראשית.

ישנם ערצים שהם הקליפות שרוצות להשתלט על הקדושה, וצריך לזמור אותם, על-ידי שנותנים לה אור של תענוג מהאמת, שהוא אור של חכמה ועל -ידי זה מתקנים אותה ואין הקליפות יכולות להאחז בה.

אולם אם רוצים לתת את אור החכמה צריך לעשות תיקונים הבאים כנגד ז' ימי השבוע המיוצגים בשמות הספירות חג"ת נהי"מ, אולם מקודם שעושים תיקונים אלו צריך לבנות את המלכות, שהיא האני של האדם.

,דהיינו שהאדם ירגיש את יישותו. בשלב הבא תהיה המלכות גדולה כמו הז"א, ותטען שאין שני מלכים יכולים לשלוט בכתר אחד במצב זה העריצים מגיעים ויכולים להשתלט עליה, ואז צריך לנסר אותם, שזהו שלב של תיקון האני של האדם, להביא את האני הכוזב לאני האמיתי מצד הנפש, להביא את ימי החול ליום השבת מצד הזמן ולהביא את הארץ שהוא רצונו של האדם לארץ החיים מצד העולם (מקום).

אותו רצון גדול יכול להפוך לדם נידות במקום להיות בסוד פרייה ורבייה,אמנם את התולדות שלו צריך להביא לידי פרייה ורבייה, וזה נעשה על-ידי הזרעה, דהיינו נתינת תענוג לאני האמיתי כהכנה לזווג האמיתי שהוא יום השבת בו האני של האדם יקבל את כל אור החכמה, שהיא ההטבה השלמה, ואזי לא תוסיף עוד להיפגם כלל.

מאמר הניצנים- 

ד) בראשית רבי שמעון פתח, הניצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע, וקול התור נשמע בארצנו. הניצנים, זהו מעשה בראשית. נראו בארץ ביום השלישי, כמ"ש, ותוצֵא הארץ דשא. עת הזמיר הגיע, זהו יום רביעי, שהיה בו זְמיר עריצים, שע"כ כתוב בו, יהי מאֹרֹת, חסר ו', שהוא לשון קללה. וקול התור, זהו יום חמישי, שכתוב בו, ישרצו המים, לעשות תולדות. נשמע, זהו יום שישי, שכתוב בו, נעשה אדם, שעתיד להקדים עשיה לשמיעה. בארצנו, זהו יום שבת, שהוא כמו ארץ החיים, עוה"ב.

ו

המציאות מתחלקת  ל- 3 בחינות: לעולם , שנה,  נפש- מצד המקום (עולם) , מצד הזמן  (שנה) ומצד האדם (הנפש)

תכליתנו  היא  להגיע בכל אחת מהבחינות מחול לקדושה (שבת) , מאני כוזב לאני אמיתי, מארץ  אל לארץ החיים

עולם שנה נפש- מאמר הניצנים

ביאור הדברים. הניצנים זה ששת ימים של מעשה בראשית, ו"ק, חג"ת נה"י דז"א, שמהם נבנים ע"ס של פרצוף הנוקבא דז"א. כי הנוקבא אין לה מעצמה ולא כלום, וכל בניינה הוא ממה שהז"א נותן לה. ומפרש, איך הנוקבא נבנית מו"ק דז"א. ואומר, נראו בארץ, ביום ג'. כי הנוקבא נקראת ארץ. והניצנים, ספירות דז"א, נתקבלו ונראו בנוקבא, הנקראת ארץ, ביום ג' של מעשה בראשית. וזה היה ביום ג', ת"ת. כי תחילה נאצלה בב' מאורות הגדולים, ואז הייתה שווה לת"ת דז"א. ונמצא שנאצלה ביום ג', בשווה עם ת"ת דז"א, הנקרא יום ג' דמעשה בראשית.

ואז, נראו בארץ. כלומר, כיוון שהמצב הזה לא היה מתקיים בנוקבא, לכן, נראו בארץ, נראו פעם כך.

ואח"כ עת הזמיר הגיע. זה יום ד', שהיה בו זְמיר עריצים. כי ביום ד' התמעטה הלבנה, הנוקבא דז"א, כמ"ש, שקטרגה הלבנה ואמרה, אי אפשר לב' מלכים שישתמשו בכתר אחד. ואמר לה הקב"ה, לכי ומעטי את עצמך. ואז ירד לבחינת נקודה תחת היסוד דז"א, וט"ת שלה נפלו לבריאה. ולא נשאר לה באצילות, זולת נקודת הכתר שלה. ועמדה תחת היסוד. ומעתה הולכת ונבנית ע"י נו"ה ז"א.

בריאת זו"ן דאצילות -  הוא  הגוף שבבריאה -שהם  ימי הבריאה- מחולקים  לימות השבוע-  בנייה הדרגתית  של הרצון / ה"אני" של האדם . כאשר ג' ימים ראשונים-  "ניצנים נראו בארץ"- יום ג', תחילת מודעות האדם

ימי הבריאה- ניצנים נראו בארץ דף 8-9

ונקרא זה, זְמיר עריצים, מפני שהמיעוט נעשה הכנה ובית קיבול לקבלת מוחין דחיה, אשר מוחין אלו כורתים כל הקליפות, הנאחזות בנוקבא. וזְמיר לשון כריתה. ועריצים הם החיצוניים והקליפות, הסובבים את השושנה.

וקול התור, זה יום חמישי. התור, נצח דז"א. קול התור, הוד דז"א. שמקבלת מהוד הכלול בנצח דז"א, ע"כ נקרא קבלתה זו, קול התור.

נשמע, זה יום שישי. שקול התור אינו מקובל אל הנוקבא אלא רק באמצעות יום ו', יסוד דז"א, הכולל נו"ה, ומשפיע אותם לנוקבא. ונשמע אל הנוקבא רק ביום השישי. וזה הכלל, שאין הנוקבא מקבלת אלא רק מהקו האמצעי דז"א, שהוא דת"י, או מדעת, או מת"ת, או מיסוד. שנאמר, נעשה אדם, שעתיד להקדים עשיה לשמיעה. שמיעה בינה, כי ראייה ושמיעה הם חו"ב. עשיה המלכות. בצ"ב ה"ת עלתה לנ"ע, כדי לשתף אותה במדה"ר, בינה עילאה. והנה אבא הוציא אמא לחוץ, ואבא עצמו נתקן כזכר ונוקבא. כי עיניים אבא, וע"י עליית ה"ת אליו, נתקן הזיווג של ראש בה"ת, שנקראת נ"ע. ואמא בינה, יצאה משום זה מראש לגוף. ויש בראש דא"א כו"ח ובינה יצאה לגוף. ונמצא שעשיה, ה"ת, מלכות, קודמת לשמיעה, בינה. כי אבא נתקן בנוקבא, הנקרא אני, ונעשתה הנוקבא כמו אבא, לספירה שנייה לכתר.

מעליית המלכות לנ"ע, נמתקה שם ונעשתה ראויה לעלות ולהלביש או"א עילאין, ולקבל מוחין דחיה, כמו אמא עילאה. שזה להיות הלבנה במילואה. ולפיכך במתן תורה הקדימו ישראל נעשה לנשמע, והקדימו עשיה לשמיעה, שבזה זכו לקבלת התורה. כי העשיה, מלכות, עלתה והלבישה את או"א עילאין, ונגלה היובל, שער הנון.

לכן הייתה השמיעה ביום השישי, כי בו נעשה התיקון להקדים עשיה לשמיעה, כמו במתן תורה. וע"כ נעשתה המלכות בשבת בראשית בבחינת ארץ החיים, אמא עילאה.

בארצנו, זה יום שבת, שהוא דוגמת ארץ החיים. אמא עילאה נקראת ארץ החיים. וע"י השפעת יום השישי, עלתה הנוקבא ביום שבת של מעשה בראשית עד אמא עילאה, ונעשתה גם הנוקבא דוגמת ארץ החיים. כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.

חלוקה של זו"ן דאצילות- ימי הבריאה

בריאת ימי השבוע- זון- ניצנים נראו בארץ

ה) הניצנים הם האבות, שנכנסו במחשבה, ונכנסו בעוה"ב, בינה, ונגנזו שם. ומשם יצאו בהסתר, ונסתרו תוך נביאי האמת. נולד יוסף, ונסתרו בו. נכנס יוסף בארץ הקדושה, והקים אותם שם. ואז נראו בארץ ונגלו שם. ומתי הם נראים? בשעה שהקשת נראית בעולם, אז הם מתגלים. ובאותה שעה, עת הזמיר הגיע. עת לקצץ את הרשעים מן העולם. למה ניצולו? משום שהניצנים נראו בארץ. ואם לא היו נראים מכבר, לא היו נשארים בעולם, והעולם לא היה מתקיים.

ביאור הדברים. זוהר מבאר על השגת מוחין דחיה דז"א עצמו. הניצנים סובבים על חג"ת דז"א, שנקראים האבות. נה"י דז"א נקראים בניין, והם ב' פרצופים, הנחלקים על החזה דז"א, כי חג"ת נקראים זו"ן הגדולים, ונה"י נקראים זו"ן הקטנים. וע"כ הזוהר מדייק להשמיענו שהוא מז"א הגדול, וע"כ נאמר, אבות. ונקראים בשם ניצנים, שפירושו נטיעות, מפני שהולכים וגדלים כדרך נטיעות. שמתחילה הייתה מידתם כמו נה"י, ואח"כ ביניקה נעשו חג"ת, ואח"כ בגדלות א' נעשו חב"ד של נשמה, ואח"כ בגדלות ב' נעשו חב"ד דחיה.

ושנאמר, שנכנסו במחשבה, ונכנסו בעוה"ב, בינה. הכוונה היא על עיבורו של ז"א. כי בעת עיבורו הוא עולה לאו"א, הנקראים מחשבה ועוה"ב. אבא נקרא מחשבה, ואמא נקראת עוה"ב. ושם ראשית בניינו של הז"א בג' תוך ג', שפירושו, שחג"ת מלובשים תוך נה"י. וע"כ נאמר, הנטיעות כקרני חגבים היו, עקרו משם ושתלו במקום אחר והגדילו. הנטיעות האבות, חג"ת משורשם. ע"י עלייתם לעיבור לחו"ב, ששתלָם במקום אחר, והשיגו שם את המלכות הממותקת, הראויה למוחין לעת גדלות. ע"י זה גדלו לאט לאט בעיבור, אח"כ ע"י יניקה, אח"כ ע"י גדלות א', ולבסוף ע"י הגדלות הב'. ומשם יצאו בהסתר. שאחר שקיבלו חג"ת כל המוחין דעיבור, הם נולדים ויוצאים מאו"א למקומם למטה, ויצאו בהסתר, כי גם אחר יציאתם מאו"א למקומם, נשארו עוד בהסתר, באור מועט.

ונסתרו תוך נביאי האמת. שע"י השגת מוחין דיניקה, נמשך האור המיוחד לנה"י דז"א, נביאי האמת. ואז התפשטו להם חג"ת מתוך נה"י, והשיג ו"ק. ועכ"ז הם עוד נסתרים, כי נמצאים עוד בהעלם מוחין דראש, ואין להם אלא נ"ר. ע"כ נאמר, ונסתרו תוך נביאי אמת. הם נו"ה, שהשיגו ע"י היניקה. אבל נסתרו בהם, כי האור שלהם נעלם עוד ואינו נגלה. ודע שיש תמיד ערך הפוך מכלים לאורות, כי בהתחשב עם האורות, משיגים ע"י יניקה אור דחג"ת, רוח. ובהתחשב עם הכלים, משיגים ביניקה כלים דנו"ה, ואור הנפש, שהיה בחג"ת, יורד בהם. וכן במוחין דגדלות, מבחינת האורות נבחן שמשיגים אור דחב"ד, ומבחינת הכלים נבחן שהשיגו כלי היסוד דגדלות.

ונולד יוסף ונסתרו בו. כי אחר תשלום המוחין דיניקה, עולה ז"א לעיבור ב' למוחין דגדלות א', שע"י מוחין אלו נעשו חג"ת שלו לחב"ד וראש, ונה"י שקנה ע"י היניקה נעשו לו לחג"ת, ונולדים לו נה"י חדשים, המכונים נה"י של מוחין דגדלות. ואלו נה"י מכונים בשם יוסף, שהוא יסוד דגדלות, הכולל נו"ה דגדלות. ע"כ נאמר, ונולד יוסף, כלומר היסוד דגדלות.

ונסתרו בו. שעדיין אין לחג"ת אורות דגדלות בשלמות. ועדיין הם בהעלם. כי בגדלות א' משיג רק המוחין דנשמה, שנבחנים עוד לאחוריים אצל ז"א. וע"כ אומר, ונסתרו בו, שעוד הם בהעלם.

ונכנס יוסף בארץ הקדושה, והקים אותם שם. כי אחר מוחין דגדלות א', מתחיל ז"א לקבל מוחין דגדלות ב', מוחין דחיה. ואז ננסרת הנוקבא ממנו, ונבנית לפרצוף שלם במוחין דחיה. ואז נקראת הנוקבא הארץ הקדושה. כי המוחין דחיה נקרא קודש.

נכנס יוסף, יסוד דגדלות דז"א, בארץ הקדושה, הנוקבא, פב"פ עם הז"א בקומה שווה.

והקים אותם בארץ הקדושה. כי מוחין דחיה, אור החכמה, נמשכים רק בזיווג של זו"ן כאחד, והם נשארים רק ברשות הנוקבא, כי רק על ידה נמשכו בעת הזיווג.

והקים אותם בבית שלה. כי ערך ז"א כלפי הנוקבא, כערך או"א עילאין כלפי ישסו"ת. וע"כ אין מוחין דחיה, אור חכמה, נגלית, אלא בנוקבא, שהוא בחינת ישסו"ת.

ואז נראו בארץ ונגלו שם. עתה נתגלו במידת הגדלות כראוי, אבל עד עתה נחשבים לנסתרים ונעלמים.

ומתי הם נראים? הלוא כבר ביאר הזוהר, שהם מתגלים, כשנכנס יוסף בארץ הקדושה, כלומר, בעת הזיווג. ומקום התגלות הוא בנוקבא. א"כ מדוע שואל עוד הפעם, ומתי הם נראים? העניין הוא, כי גם בעת הזיווג יש ב' הבחנות:

התכללות שמאל בימין, ה"ח שבזכר.

התכללות ימין בשמאל, ה"ג שבנוקבא.

ע"כ שואל, ומתי הם נראים: בהתכללות ימין בשמאל או בהתכללות שמאל בימין?

ומשיב: בשעה שהקשת נראית בעולם. קשת, יסוד דז"א, בעולם, בנוקבא. שזה התכללות ימין בשמאל בעת הזיווג, כמ"ש, אֶת קשתי נתתי בענן. שרק מזה נמשכים המוחין העילאין. שאז הם מתגלים, רק מהתכללות ימין בשמאל.

ובאותה שעה עת הזמיר הגיע. עת לקצץ את הרשעים מן העולם. בעת שמתרבים הרשעים בעולם, שמחמתם נעשו אחיזה מרובה לקליפות והס"א, ע"ד שהיה בזמן דור המבול, שנמחה מחמת זה כל היקום, הנה אז אין לבני העולם תקנה, אלא ע"י הגילוי של מוחין עילאין, מוחין דחיה.

ולמה ניצולו? משום שהניצנים נראו. למה בני העולם ניצלים מכלָיה, כמו שהיה בימי המבול? משום שהניצנים נראו בארץ. כי גילוי המוחין דחיה, מעביר את הקליפות מהארץ, המלכות, ואינן יכולות להיאחז בה עוד. וכמ"ש, וראיתיה לזכור ברית עולם.

ונאמר, ואם לא היו נראים מכבר, לא היו נשארים בעולם. כי תחילה נבנית הנוקבא בב' המאורות הגדולים, שיש לה קומה שווה עם ז"א, אלא שעומדת באחוריו של ז"א, שבשביל זה קטרג הירח, שאין ב' מלכים משתמשים בכתר אחד. וע"כ נבחנים אלו המוחין מוחין דאחור. ונקראים מוחין דו"ק דנוקבא, שהם מוחין של קטנותה, מתחילת התהוותה. ואז נבחנים זו"ן לפנים קטנות. ונקראים ילדים, נערים, עלָמים. אלא אחר שהיא משתלמת עם המוחין הללו, חוזרת לעיבור ב' לאו"א עילאין, ואז נבנית בניין גדול במוחין דפב"פ עם הז"א. ואז הם נקראים פנים גדולות.

ונודע, שאין שינוי והעדר ברוחני. ואלו המוחין דאחור, פנים קטנות, נשארים בה גם בעת המוחין וגדלות. ולא עוד, אלא שסיבת המשכת המוחין דחיה, הם בעיקר בכלים דמוחין דאחור בפנים קטנות.

ושנאמר, ואם לא היו נראים מכבר, לא היו נשארים בעולם. כלומר, שאם לא נראו בנוקבא אותם הניצנים כבר מקטנותה, בבניין האחוריים שלה, הנה לא היו נשארים בה המוחין דחיה גם בגדלות, כי לא היו לה כלים במה לקבלם.

ו) ומי הוא, המקיים את העולם וגורם לאבות שיתגלו? – קול הילדים העוסקים בתורה. ובשביל ילדי עולם אלו, העולם ניצל. כנגדם כתוב, תורֵי זהב נעשה לך. אלו הם ילדים, נערים, עלָמים, כמ"ש, ועשית שניים כרובים זהב.

ביאור הדברים. ילדי העולם הם מוחין דאחור, הנקרא פנים קטנות. וכן ילדי העולם וכן ילדים, נערים, עלָמים. וזיווג שלהם במצב זה, נקרא קול הילדים העוסקים בתורה. והם תורי זהב. והם ב' הכרובים, פנים קטנות, אשר אלו המוחין דחיה, הנמשכים בהתכללות ימין בשמאל, לא היו מקובלים כלל בנוקבא זולתם.

ומי הוא, המקיים את העולם, בעת ריבוי הקליפות, שיש להן כוח להחריב עולם כבימי המבול? הנה אין תקנה זולת בהמשכת מוחין דחיה בקשת בענן, שע"י זה העולם ניצל. ומי הוא המקיים והמציל את העולם בעת ההיא, וגורם לאבות שיתגלו, שגורמים לגילוי חג"ת במוחין דראש, שחג"ת נעשו אז לחב"ד דחיה? הגורם לזה קול הילדים, העוסקים בתורה, המוחין דאחור, שהוא קול הילדים ותורי זהב.

 מה למדנו היום?

הניצנים אלו מעשה בראשית, דהיינו שקושר את מאמר הניצנים למה שאנו לומדים בבראשית, ועל-ידי זה אפשר להבין עוד דברים במעשה בראשית.

ישנם ערצים שהם הקליפות שרוצות להשתלט על הקדושה, וצריך לזמור אותם, על-ידי שנותנים לה אור של תענוג מהאמת, שהוא אור של חכמה ועל -ידי זה מתקנים אותה ואין הקליפות יכולות להאחז בה.

אולם אם רוצים לתת את אור החכמה צריך לעשות תיקונים הבאים כנגד ז' ימי השבוע המיוצגים בשמות הספירות חג"ת נהי"מ, אולם מקודם שעושים תיקונים אלו צריך לבנות את המלכות, שהיא האני של האדם.

,דהיינו שהאדם ירגיש את יישותו. בשלב הבא תהיה המלכות גדולה כמו הז"א, ותטען שאין שני מלכים יכולים לשלוט בכתר אחד במצב זה העריצים מגיעים ויכולים להשתלט עליה, ואז צריך לנסר אותם, שזהו שלב של תיקון האני של האדם, להביא את האני הכוזב לאני האמיתי מצד הנפש, להביא את ימי החול ליום השבת מצד הזמן ולהביא את הארץ שהוא רצונו של האדם לארץ החיים מצד העולם (מקום).

אותו רצון גדול יכול להפוך לדם נידות במקום להיות בסוד פרייה ורבייה,אמנם את התולדות שלו צריך להביא לידי פרייה ורבייה, וזה נעשה על-ידי הזרעה, דהיינו נתינת תענוג לאני האמיתי כהכנה לזווג האמיתי שהוא יום השבת בו האני של האדם יקבל את כל אור החכמה, שהיא ההטבה השלמה, ואזי לא תוסיף עוד להיפגם כלל.

ימי בראשית (זו"ן דאצילות)  הם גוף הבריאה-  בניית האני/הרצון של האדם

ימי בראשית- מאמר הניצנים מתקדמים

זוהר- מאמר הניצנים

ד) בראשית רבי שמעון פתח, הניצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע, וקול התור נשמע בארצנו. הניצנים, זהו מעשה בראשית. נראו בארץ ביום השלישי, כמ"ש, ותוצֵא הארץ דשא. עת הזמיר הגיע, זהו יום רביעי, שהיה בו זְמיר עריצים, שע"כ כתוב בו, יהי מאֹרֹת, חסר ו', שהוא לשון קללה. וקול התור, זהו יום חמישי, שכתוב בו, ישרצו המים, לעשות תולדות. נשמע, זהו יום שישי, שכתוב בו, נעשה אדם, שעתיד להקדים עשיה לשמיעה. בארצנו, זהו יום שבת, שהוא כמו ארץ החיים, עוה"ב.

ביאור הדברים. הניצנים זה ששת ימים של מעשה בראשית, ו"ק, חג"ת נה"י דז"א, שמהם נבנים ע"ס של פרצוף הנוקבא דז"א. כי הנוקבא אין לה מעצמה ולא כלום, וכל בניינה הוא ממה שהז"א נותן לה. ומפרש, איך הנוקבא נבנית מו"ק דז"א. ואומר, נראו בארץ, ביום ג'. כי הנוקבא נקראת ארץ. והניצנים, ספירות דז"א, נתקבלו ונראו בנוקבא, הנקראת ארץ, ביום ג' של מעשה בראשית. וזה היה ביום ג', ת"ת. כי תחילה נאצלה בב' מאורות הגדולים, ואז הייתה שווה לת"ת דז"א. ונמצא שנאצלה ביום ג', בשווה עם ת"ת דז"א, הנקרא יום ג' דמעשה בראשית.

ואז, נראו בארץ. כלומר, כיוון שהמצב הזה לא היה מתקיים בנוקבא, לכן, נראו בארץ, נראו פעם כך.

ואח"כ עת הזמיר הגיע. זה יום ד', שהיה בו זְמיר עריצים. כי ביום ד' התמעטה הלבנה, הנוקבא דז"א, כמ"ש, שקטרגה הלבנה ואמרה, אי אפשר לב' מלכים שישתמשו בכתר אחד. ואמר לה הקב"ה, לכי ומעטי את עצמך. ואז ירד לבחינת נקודה תחת היסוד דז"א, וט"ת שלה נפלו לבריאה. ולא נשאר לה באצילות, זולת נקודת הכתר שלה. ועמדה תחת היסוד. ומעתה הולכת ונבנית ע"י נו"ה ז"א.

ונקרא זה, זְמיר עריצים, מפני שהמיעוט נעשה הכנה ובית קיבול לקבלת מוחין דחיה, אשר מוחין אלו כורתים כל הקליפות, הנאחזות בנוקבא. וזְמיר לשון כריתה. ועריצים הם החיצוניים והקליפות, הסובבים את השושנה.

וקול התור, זה יום חמישי. התור, נצח דז"א. קול התור, הוד דז"א. שמקבלת מהוד הכלול בנצח דז"א, ע"כ נקרא קבלתה זו, קול התור.

נשמע, זה יום שישי. שקול התור אינו מקובל אל הנוקבא אלא רק באמצעות יום ו', יסוד דז"א, הכולל נו"ה, ומשפיע אותם לנוקבא. ונשמע אל הנוקבא רק ביום השישי. וזה הכלל, שאין הנוקבא מקבלת אלא רק מהקו האמצעי דז"א, שהוא דת"י, או מדעת, או מת"ת, או מיסוד. שנאמר, נעשה אדם, שעתיד להקדים עשיה לשמיעה. שמיעה בינה, כי ראייה ושמיעה הם חו"ב. עשיה המלכות. בצ"ב ה"ת עלתה לנ"ע, כדי לשתף אותה במדה"ר, בינה עילאה. והנה אבא הוציא אמא לחוץ, ואבא עצמו נתקן כזכר ונוקבא. כי עיניים אבא, וע"י עליית ה"ת אליו, נתקן הזיווג של ראש בה"ת, שנקראת נ"ע. ואמא בינה, יצאה משום זה מראש לגוף. ויש בראש דא"א כו"ח ובינה יצאה לגוף. ונמצא שעשיה, ה"ת, מלכות, קודמת לשמיעה, בינה. כי אבא נתקן בנוקבא, הנקרא אני, ונעשתה הנוקבא כמו אבא, לספירה שנייה לכתר.

מעליית המלכות לנ"ע, נמתקה שם ונעשתה ראויה לעלות ולהלביש או"א עילאין, ולקבל מוחין דחיה, כמו אמא עילאה. שזה להיות הלבנה במילואה. ולפיכך במתן תורה הקדימו ישראל נעשה לנשמע, והקדימו עשיה לשמיעה, שבזה זכו לקבלת התורה. כי העשיה, מלכות, עלתה והלבישה את או"א עילאין, ונגלה היובל, שער הנון.

לכן הייתה השמיעה ביום השישי, כי בו נעשה התיקון להקדים עשיה לשמיעה, כמו במתן תורה. וע"כ נעשתה המלכות בשבת בראשית בבחינת ארץ החיים, אמא עילאה.

בארצנו, זה יום שבת, שהוא דוגמת ארץ החיים. אמא עילאה נקראת ארץ החיים. וע"י השפעת יום השישי, עלתה הנוקבא ביום שבת של מעשה בראשית עד אמא עילאה, ונעשתה גם הנוקבא דוגמת ארץ החיים. כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.

ה) הניצנים הם האבות, שנכנסו במחשבה, ונכנסו בעוה"ב, בינה, ונגנזו שם. ומשם יצאו בהסתר, ונסתרו תוך נביאי האמת. נולד יוסף, ונסתרו בו. נכנס יוסף בארץ הקדושה, והקים אותם שם. ואז נראו בארץ ונגלו שם. ומתי הם נראים? בשעה שהקשת נראית בעולם, אז הם מתגלים. ובאותה שעה, עת הזמיר הגיע. עת לקצץ את הרשעים מן העולם. למה ניצולו? משום שהניצנים נראו בארץ. ואם לא היו נראים מכבר, לא היו נשארים בעולם, והעולם לא היה מתקיים.

ביאור הדברים. זוהר מבאר על השגת מוחין דחיה דז"א עצמו. הניצנים סובבים על חג"ת דז"א, שנקראים האבות. נה"י דז"א נקראים בניין, והם ב' פרצופים, הנחלקים על החזה דז"א, כי חג"ת נקראים זו"ן הגדולים, ונה"י נקראים זו"ן הקטנים. וע"כ הזוהר מדייק להשמיענו שהוא מז"א הגדול, וע"כ נאמר, אבות. ונקראים בשם ניצנים, שפירושו נטיעות, מפני שהולכים וגדלים כדרך נטיעות. שמתחילה הייתה מידתם כמו נה"י, ואח"כ ביניקה נעשו חג"ת, ואח"כ בגדלות א' נעשו חב"ד של נשמה, ואח"כ בגדלות ב' נעשו חב"ד דחיה.

ושנאמר, שנכנסו במחשבה, ונכנסו בעוה"ב, בינה. הכוונה היא על עיבורו של ז"א. כי בעת עיבורו הוא עולה לאו"א, הנקראים מחשבה ועוה"ב. אבא נקרא מחשבה, ואמא נקראת עוה"ב. ושם ראשית בניינו של הז"א בג' תוך ג', שפירושו, שחג"ת מלובשים תוך נה"י. וע"כ נאמר, הנטיעות כקרני חגבים היו, עקרו משם ושתלו במקום אחר והגדילו. הנטיעות האבות, חג"ת משורשם. ע"י עלייתם לעיבור לחו"ב, ששתלָם במקום אחר, והשיגו שם את המלכות הממותקת, הראויה למוחין לעת גדלות. ע"י זה גדלו לאט לאט בעיבור, אח"כ ע"י יניקה, אח"כ ע"י גדלות א', ולבסוף ע"י הגדלות הב'. ומשם יצאו בהסתר. שאחר שקיבלו חג"ת כל המוחין דעיבור, הם נולדים ויוצאים מאו"א למקומם למטה, ויצאו בהסתר, כי גם אחר יציאתם מאו"א למקומם, נשארו עוד בהסתר, באור מועט.

ונסתרו תוך נביאי האמת. שע"י השגת מוחין דיניקה, נמשך האור המיוחד לנה"י דז"א, נביאי האמת. ואז התפשטו להם חג"ת מתוך נה"י, והשיג ו"ק. ועכ"ז הם עוד נסתרים, כי נמצאים עוד בהעלם מוחין דראש, ואין להם אלא נ"ר. ע"כ נאמר, ונסתרו תוך נביאי אמת. הם נו"ה, שהשיגו ע"י היניקה. אבל נסתרו בהם, כי האור שלהם נעלם עוד ואינו נגלה. ודע שיש תמיד ערך הפוך מכלים לאורות, כי בהתחשב עם האורות, משיגים ע"י יניקה אור דחג"ת, רוח. ובהתחשב עם הכלים, משיגים ביניקה כלים דנו"ה, ואור הנפש, שהיה בחג"ת, יורד בהם. וכן במוחין דגדלות, מבחינת האורות נבחן שמשיגים אור דחב"ד, ומבחינת הכלים נבחן שהשיגו כלי היסוד דגדלות.

ונולד יוסף ונסתרו בו. כי אחר תשלום המוחין דיניקה, עולה ז"א לעיבור ב' למוחין דגדלות א', שע"י מוחין אלו נעשו חג"ת שלו לחב"ד וראש, ונה"י שקנה ע"י היניקה נעשו לו לחג"ת, ונולדים לו נה"י חדשים, המכונים נה"י של מוחין דגדלות. ואלו נה"י מכונים בשם יוסף, שהוא יסוד דגדלות, הכולל נו"ה דגדלות. ע"כ נאמר, ונולד יוסף, כלומר היסוד דגדלות.

ונסתרו בו. שעדיין אין לחג"ת אורות דגדלות בשלמות. ועדיין הם בהעלם. כי בגדלות א' משיג רק המוחין דנשמה, שנבחנים עוד לאחוריים אצל ז"א. וע"כ אומר, ונסתרו בו, שעוד הם בהעלם.

ונכנס יוסף בארץ הקדושה, והקים אותם שם. כי אחר מוחין דגדלות א', מתחיל ז"א לקבל מוחין דגדלות ב', מוחין דחיה. ואז ננסרת הנוקבא ממנו, ונבנית לפרצוף שלם במוחין דחיה. ואז נקראת הנוקבא הארץ הקדושה. כי המוחין דחיה נקרא קודש.

נכנס יוסף, יסוד דגדלות דז"א, בארץ הקדושה, הנוקבא, פב"פ עם הז"א בקומה שווה.

והקים אותם בארץ הקדושה. כי מוחין דחיה, אור החכמה, נמשכים רק בזיווג של זו"ן כאחד, והם נשארים רק ברשות הנוקבא, כי רק על ידה נמשכו בעת הזיווג.

והקים אותם בבית שלה. כי ערך ז"א כלפי הנוקבא, כערך או"א עילאין כלפי ישסו"ת. וע"כ אין מוחין דחיה, אור חכמה, נגלית, אלא בנוקבא, שהוא בחינת ישסו"ת.

ואז נראו בארץ ונגלו שם. עתה נתגלו במידת הגדלות כראוי, אבל עד עתה נחשבים לנסתרים ונעלמים.

ומתי הם נראים? הלוא כבר ביאר הזוהר, שהם מתגלים, כשנכנס יוסף בארץ הקדושה, כלומר, בעת הזיווג. ומקום התגלות הוא בנוקבא. א"כ מדוע שואל עוד הפעם, ומתי הם נראים? העניין הוא, כי גם בעת הזיווג יש ב' הבחנות:

התכללות שמאל בימין, ה"ח שבזכר.

התכללות ימין בשמאל, ה"ג שבנוקבא.

ע"כ שואל, ומתי הם נראים: בהתכללות ימין בשמאל או בהתכללות שמאל בימין?

ומשיב: בשעה שהקשת נראית בעולם. קשת, יסוד דז"א, בעולם, בנוקבא. שזה התכללות ימין בשמאל בעת הזיווג, כמ"ש, אֶת קשתי נתתי בענן. שרק מזה נמשכים המוחין העילאין. שאז הם מתגלים, רק מהתכללות ימין בשמאל.

ובאותה שעה עת הזמיר הגיע. עת לקצץ את הרשעים מן העולם. בעת שמתרבים הרשעים בעולם, שמחמתם נעשו אחיזה מרובה לקליפות והס"א, ע"ד שהיה בזמן דור המבול, שנמחה מחמת זה כל היקום, הנה אז אין לבני העולם תקנה, אלא ע"י הגילוי של מוחין עילאין, מוחין דחיה.

ולמה ניצולו? משום שהניצנים נראו. למה בני העולם ניצלים מכלָיה, כמו שהיה בימי המבול? משום שהניצנים נראו בארץ. כי גילוי המוחין דחיה, מעביר את הקליפות מהארץ, המלכות, ואינן יכולות להיאחז בה עוד. וכמ"ש, וראיתיה לזכור ברית עולם.

ונאמר, ואם לא היו נראים מכבר, לא היו נשארים בעולם. כי תחילה נבנית הנוקבא בב' המאורות הגדולים, שיש לה קומה שווה עם ז"א, אלא שעומדת באחוריו של ז"א, שבשביל זה קטרג הירח, שאין ב' מלכים משתמשים בכתר אחד. וע"כ נבחנים אלו המוחין מוחין דאחור. ונקראים מוחין דו"ק דנוקבא, שהם מוחין של קטנותה, מתחילת התהוותה. ואז נבחנים זו"ן לפנים קטנות. ונקראים ילדים, נערים, עלָמים. אלא אחר שהיא משתלמת עם המוחין הללו, חוזרת לעיבור ב' לאו"א עילאין, ואז נבנית בניין גדול במוחין דפב"פ עם הז"א. ואז הם נקראים פנים גדולות.

ונודע, שאין שינוי והעדר ברוחני. ואלו המוחין דאחור, פנים קטנות, נשארים בה גם בעת המוחין וגדלות. ולא עוד, אלא שסיבת המשכת המוחין דחיה, הם בעיקר בכלים דמוחין דאחור בפנים קטנות.

ושנאמר, ואם לא היו נראים מכבר, לא היו נשארים בעולם. כלומר, שאם לא נראו בנוקבא אותם הניצנים כבר מקטנותה, בבניין האחוריים שלה, הנה לא היו נשארים בה המוחין דחיה גם בגדלות, כי לא היו לה כלים במה לקבלם.

ו) ומי הוא, המקיים את העולם וגורם לאבות שיתגלו? – קול הילדים העוסקים בתורה. ובשביל ילדי עולם אלו, העולם ניצל. כנגדם כתוב, תורֵי זהב נעשה לך. אלו הם ילדים, נערים, עלָמים, כמ"ש, ועשית שניים כרובים זהב.

ביאור הדברים. ילדי העולם הם מוחין דאחור, הנקרא פנים קטנות. וכן ילדי העולם וכן ילדים, נערים, עלָמים. וזיווג שלהם במצב זה, נקרא קול הילדים העוסקים בתורה. והם תורי זהב. והם ב' הכרובים, פנים קטנות, אשר אלו המוחין דחיה, הנמשכים בהתכללות ימין בשמאל, לא היו מקובלים כלל בנוקבא זולתם.

ומי הוא, המקיים את העולם, בעת ריבוי הקליפות, שיש להן כוח להחריב עולם כבימי המבול? הנה אין תקנה זולת בהמשכת מוחין דחיה בקשת בענן, שע"י זה העולם ניצל. ומי הוא המקיים והמציל את העולם בעת ההיא, וגורם לאבות שיתגלו, שגורמים לגילוי חג"ת במוחין דראש, שחג"ת נעשו אז לחב"ד דחיה? הגורם לזה קול הילדים, העוסקים בתורה, המוחין דאחור, שהוא קול הילדים ותורי זהב.

...
ששת ימי הבריאה- זו"ן דאצילות
ימי הבריאה- ניצנים נראו בארץ דף 8-9

 חלוקה לששת ימי השבוע- זו"ן דאצילותימי בראשית- מאמר הניצנים מתקדמים
....

חלוקת ימי הבריאה- ע"פ הזוהר (מאמר הניצנים ) וע"פ התורה
בריאת ימי השבוע- זון- ניצנים נראו בארץ



זעיר אנפין ונוקבא בג' קוין

שרטוט זעיר אנפין ומלכות ב-3 קוים
…..

עלית מלכות לבינה

עליית מלכות לבינה- מאמר הניצנים

..

לשיעורים נוספים – http://hasulam.co.il/ או בפייס – https://www.facebook.com/hasulams
מה למדנו היום?
למדנו היום שאפשר להגיע לאהבה. כיצד? ע"י שנביא את ליבנו להכרה של "מהי האמת". לא מספיק רק להיות עם הכרה ברורה מהי האמת כאשר הלב מבקש דברים אחרים, אלא צריך להביא את ליבנו אל הכרתנו.

מי נותן לי את האמת? התורה אותה אנו לומדים. לכן אומר היהודי לא רק "דע את עצמך", אלא "הבא עצמך אל אמונתך".

מכאן יש לראות, שלא רק שאפשר להגיע לשלמות כפי שלמדנו בשיעור הקודם, אלא עתה גם בא הזהר הקדוש ואומר לנו איך ניתן לעשות זאת – "הבא עצמך אל האמת". ואת זה צריך לעשות על ידי העלאת מ"ן ותפילה. וכאשר נעלה את רצונות ליבנו אל ההכרה, תוכל להשפיע לנו בינה, שהתחלקה לג"ר וז"ת, מבחינת התודעה שבה את ל"ב נתיבות החכמה. בדרך זו אפשר לבנות לב נכון. אולם יש לזכור שהלב במשך כל זמן תיקון, ישאר תמיד ב"עולה ויורד", ולא ישיג בקביעות את המצב הזה של השלמות. ולכן בכל פעם מחדש יש לעשות את עליית המ"ן הזו, ולבקש ולהתפלל על רצונות של קדושה.

"בראשית ברא  אלקים את השמים ואת הארץ"

בראשית הוא פרצוף א"א בעולם אצילות

ברא- פרצוף אבא / אמא

אלקים- פרצוף אמא

את השמים- פרצוף ז"א

ואת הארץ- מלכות

אצילות דף ז-ח

מראות הסולם- שם מ"ב:

[ג[עתה נבאר שם מ"ב ומ"ב זיווגים. בינה, מחמת יציאתה לחוץ, נחלקה לג"ר וז"ת. ג"ר דבינה נתקנו לפרצוף או"א עילאין, המלביש לא"א מהפה שלו עד החזה, והאור שבהם נקרא אוויר הטהור. וז"ת דבינה נתקנו לפרצוף ישסו"ת, המלביש לא"א מהחזה עד הטבור, והאור שבהם נקרא אוויר סתם.

אוויר פירושו אור רוח, רק אור החסדים וחסר חכמה. לפיכך נבחנת הבינה, שיצאה מהראש דא"א, לבחינת אוויר, כי מחמת היציאה לחוץ מראש דא"א, שהוא חכמה, אין בה אלא אור חסדים בלי חכמה, הנקרא אוויר.

אלא שיש הפרש בין או"א עילאין לישסו"ת, כי או"א עילאין ג"ר דבינה ואינן נפגמות מיציאתן מהחכמה, מפני שעצם בחינתן חסדים בלי חכמה, ואפילו בעת שהתחתונים מעלים מ"ן והבינה חוזרת לראש דא"א, גם אז לא או"א עילאין מקבלים חכמה, אלא רק ישסו"ת, כי ג"ר דבינה אינן משנות טבען לעולם, וע"כ אינם נפגמים כלל מחמת היציאה מהראש, ונבחנים כאילו לא יצאו מראש דא"א, והם בחינת ג"ר גמורות, וע"כ הם נבחנים לאוויר הטהור. ומטעם זה, הם ג"כ אוויר שלא נודע, שפירושו, שהדעת שלהם אינה ממשיכה חכמה, והאוויר שלהם אינו נעשה לאור, חכמה.

אמנם ישסו"ת, ז"ת דבינה, הצריכות לאור החכמה, בכדי להשפיע לזו"ן, נפגמים מחמת היציאה מראש דא"א, כי החיסרון של החכמה, מחמת היותם בגוף דא"א, מורגש בהם לחיסרון ממש. ולפיכך אוויר שלהם אינו נבחן לאוויר הטהור, אלא נקרא אוויר סתם, או אוויר העומד להיות ידוע ולהמשיך חכמה ע"י המ"ן, הנקרא דעת. כי בעת שהתחתונים מעלים מ"ן, חוזרת הבינה כולה לראש דא"א, ואז ישסו"ת מקבלים חכמה מא"א ומשפיעים לזו"ן. ונבחן אז, שהי' יוצאת מאויר ונעשה אור, שהוא אור חכמה. הרי שאוויר דישסו"ת נודע. אבל או"א עילאין נשארים גם אז בחזרתם לראש דא"א בבחינת אוויר הטהור, והי' לא יוצאת מאויר שלהם, כי אינם משנים דרכם לעולם. וע"כ הם נקראים אוויר שלא נודע.

ויש פרסא בתוך מעֵי א"א, שנעשה במקום החזה, הוא הרקיע, המבדיל בין מים עליונים, ראש דא"א ואו"א עילאין המלבישים אותו מהפה עד החזה, כי עד שם נמשכת בחינת הראש דא"א. וע"כ הפרסא עומדת מתחתיהם ומבדילה ביניהם. לבין ישסו"ת וזו"ן, מים תחתונים, הנמצאים בחיסרון של הארת הראש דא"א. וע"כ מים תחתונים בוכים, אנו רוצים להיות לפני המלך. כי רוצים לעלות ולקבל הארת החכמה מראש דא"א.

[ד] ביאור השם מ"ב בב' אופנים:

א. השם מ"ב דאצילות, המכונה שֵם צורה ממש, שכל השמות נחתמו ממנו, והוא ד' האותיות דהויה בפשוט, ועשר אותיות דהויה במילוי, וכ"ח אותיות דמילוי המילוי, שהן ביחד מ"ב אותיות.

ב. השם מ"ב של מעשה בראשית, שהם ז' ימי בראשית, שהם זו"ן דאצילות, שיש בהם ל"ב אלקים ועשרה מאמרות, העולים יחד מ"ב.

ביאור הדברים. כי האורות המקובלים ממעל לפרסא עד היסודות דאו"א עילאין שלמעלה מחזה, ששם הראש דא"א, שהוא כתר, ואו"א עילאין, שהם חו"ב, נקראים שֵם מ"ב דאצילות, שכל שמות מ"ב נחתמו ממנו. וע"כ הם מרומזים בהויה פשוטה, כתר, והויה במילואה, חכמה, והויה במילוי המילוי, שהיא בינה. ונמצא האוויר הטהור שבאו"א, שהוא שם מ"ב.

אמנם זו"ן, שהם ז' ימי בראשית, אינם יכולים לקבל כלום משם מ"ב, כי הם נמצאים מתחת הפרסא שבחזה דא"א, הם מים התחתונים, מחוסרי ג"ר. והם מקבלים מישסו"ת, שאוויר שלהם אינו אוויר טהור. ומאו"א עילאין, שהם שם מ"ב, אינם יכולים לקבל, כי הפרסא מבדילה ביניהם.

אמנם שהתחתונים מעלים מ"ן, ונמשך מ"ד מע"ב ס"ג דא"ק, שהארה זו מחזירה הבינה לראש דא"א, שאז מקבלים ישסו"ת הארת חכמה, ומשפיעים לזו"ן, וזו"ן נעשים אז כבחינת למעלה מפרסא דחזה דא"א, ומקבלים גם הם אוויר טהור מאו"א עילאין, אז נעשו גם זו"ן בבחינת שם מ"ב.

ולפיכך מרומז שם מ"ב דזו"ן בל"ב אלקים ועשרה מאמרות, שעולים יחד בגי' מ"ב (42). כי ל"ב אלקים הוא ישסו"ת, בעת שעולים לראש, ומקבלים הארת החכמה מל"ב נתיבות החכמה. כי ל"ב נתיבות החכמה, עושים בישסו"ת ל"ב שמות אלקים, שזה ל"ב פעמים שם אלקים, הנזכרים במעשה בראשית. ועשרה מאמרות הם ה"ח. אבל כשזו"ן קיבלו הארת חכמה מל"ב אלקים, ה"ח שמקבלים, הבאים מאו"א עילאין, הם האוויר הטהור, שהוא שם מ"ב, בחינת מים עליונים. ונמצא, שאין ה"ח מזו"ן נעשו בחינת שם מ"ב מטרם שיקבלו מל"ב אלקים. ולכן בא הרמז של"ב אלקים עם עשרה מאמרות יחד הם בגי' מ"ב.

וכמו שצורת הברית נזרעה במ"ב זיווגים מזרע דיסוד דז"א, כך השם החקוק והמפורש נזרע במ"ב אותיות של מעשה בראשית. כי ה' אורות של מאמר יהי אור, הם ה"ח, שהיסוד דז"א משפיע לנוקבא, הנקראים זרע. ואותו הזרע הוא שם מ"ב, כי אעפ"י שהם ה"ח, מ"מ, כיוון שיש בתוכם הארת החכמה מל"ב אלקים דישסו"ת, הם נבחנים לשם מ"ב. ומשווה בניין פרצוף הנוקבא שבשם מ"ב, לזרע דיסוד הז"א. אמנם החקיקה של שם מ"ב, הם מ"ב אותיות, מבראשית עד ב' שבמילת ובוהו.

שרטוטים מתוך השיעור:

בראשית מתחיל מפרצוף א"א שבאצילות

.שרטוט חלוקת " בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ"- ע"פ פרצופי  אצילות

אצילות דף ז-ח

אצילות בצימצום ב'- פרצוף אמא (ישסו"ת )  הנקרא אלקים יוצא לחוץ מהשלמות( של שם מ"ב) אצילות בצימצום ב'- הבריאה בעולה ויורד

בקשת מ"ן  (תפילה) מהתחתונים

אצילות -העלאת מן

כתוצאה מבקשת המ"ן מנשמות ישראל  לעליונים, יורד שפע  של הארת חכמה- ל"ב נתיבות החכמה+ 10 מאמרות= שם מ"ב

אצילות עם שם מב

פרצוף ישסו"ת  מקשר את זו"ן לעליונים

שרטוט עולם אצילות- ישסות מקשר בין זון לאוא

.

 הגוף (הלב)   צריך להיות מחובר  לראש אל  מחשבת האמת,- ולא טוב שיהיה נתק בינהםראש וגוף- לב נתיבות החכמה

הגוף  (הלב) צריך להעלות בקשות אל הראש,   ע"פ מחשבות אמת של ההכרה, ואז יקבל הגוף (הלב)  שפע של הארה שהם  ל"ב נתיבות  החכמה דרך התודעה אל הגוף

ראש וגוף לב נתיבות תודעה.

.

.

.

.

.

..

לשיעורים נוספים – http://hasulam.co.il/ או בפייס – https://www.facebook.com/hasulams
מה למדנו היום?
הניצנים אלו מעשה בראשית, דהיינו שקושר את מאמר הניצנים למה שאנו לומדים בבראשית, ועל-ידי זה אפשר להבין עוד דברים במעשה בראשית.

ישנם ערצים שהם הקליפות שרוצות להשתלט על הקדושה, וצריך לזמור אותם, על-ידי שנותנים לה אור של תענוג מהאמת, שהוא אור של חכמה ועל -ידי זה מתקנים אותה ואין הקליפות יכולות להאחז בה.

אולם אם רוצים לתת את אור החכמה צריך לעשות תיקונים הבאים כנגד ז' ימי השבוע המיוצגים בשמות הספירות חג"ת נהי"מ, אולם מקודם שעושים תיקונים אלו צריך לבנות את המלכות, שהיא האני של האדם.

,דהיינו שהאדם ירגיש את יישותו. בשלב הבא תהיה המלכות גדולה כמו הז"א, ותטען שאין שני מלכים יכולים לשלוט בכתר אחד במצב זה העריצים מגיעים ויכולים להשתלט עליה, ואז צריך לנסר אותם, שזהו שלב של תיקון האני של האדם, להביא את האני הכוזב לאני האמיתי מצד הנפש, להביא את ימי החול ליום השבת מצד הזמן ולהביא את הארץ שהוא רצונו של האדם לארץ החיים מצד העולם (מקום).

אותו רצון גדול יכול להפוך לדם נידות במקום להיות בסוד פרייה ורבייה,אמנם את התולדות שלו צריך להביא לידי פרייה ורבייה, וזה נעשה על-ידי הזרעה, דהיינו נתינת תענוג לאני האמיתי כהכנה לזווג האמיתי שהוא יום השבת בו האני של האדם יקבל את כל אור החכמה, שהיא ההטבה השלמה, ואזי לא תוסיף עוד להיפגם כלל.

מראות הסולם

[א] השם החקוק והמפורש נזרע במ"ב אותיות של מעשה בראשית. יש הרבה מספרים במניין הספירות:

א. מספר עשר – כח"ב חג"ת נהי"ם.

ב. מספר ז' – חג"ת נהי"ם.

ג. מספר ו', הנקרא ו"ק – חג"ת נה"י.

ד. מספר חמש, ה"ח או ה"ג – חג"ת נו"ה.

ה. מספר י"ג, י"ג מידות הרחמים, או כח"ב חג"ת עילאין וחג"ת תתאין, ונהי"ם.

ויש להבין: הרי נאמר בספר יצירה, עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשר. הרי שאין לגרוע או להוסיף על מספר עשר. אלא יש לדעת, שע"ס כח"ב חג"ת נהי"ם בעיקרן רק ה"ס כח"ב תו"מ. אלא שספירה ת"ת כוללת בתוכה שש ספירות חג"ת נה"י. לכן יוצא לנו מספר עשר. אמנם כל אלו ששת הפרטים חג"ת נה"י אינם אלא רק התפרטות של ספירה אחת, ת"ת.

ומה שאנו מפרטים רק ת"ת ולא ג"ר, לא לשֶבח ת"ת, אלא מחסרונה כלפי ג"ר. כי התפרטות זו היא התכללות ה"ס זו בזו. ויש בכל אחת מהן ה"ס. נמצא שיש ה"ס כח"ב תו"מ בכתר, וה"ס כח"ב תו"מ בחכמה, וה"ס כח"ב תו"מ בבינה. וכן צריך להיות ה"ס כח"ב תו"מ גם בת"ת. אמנם מתוך שעיקרו של ת"ת רק אור דחסדים ולא חכמה, והכרח שה"ס הנכללות בו הן רק ה"ח, לפיכך השתנו שמות של ה"ס שבו, כי כח"ב ירדו בו לבחינת חג"ת, ותו"מ ירדו בו לבחינת נו"ה. וע"כ ה"ס הנכללות בת"ת נקרא רק חג"ת נ"ה. גם התווספה עליהן בחינה הכוללת כל ה"ח, ונקרא יסוד. ע"כ יש בת"ת שש ספירות חג"ת נה"י.

ולמה לא מחשבים ה"ס הנכללות בכל אחת מכח"ב למניין הספירות, ורק הפרטים דת"ת נכנסים במניין הספירות? כי אין התכללות הספירות זו בזו מוסיף על מספר ה"ס העיקריות, שתהיינה ראויות לציינן במיוחד. משא"כ התכללות ה"ס בת"ת, הלוא ה"ס נעשו בו לבחינות מחודשות, לה"ח. וע"כ מציינים אותן לה' בחינות מיוחדות בספירות, ונכנסות במניין הספירות. הרי זה שת"ת נחשב לשש ספירות חג"ת נה"י, הוא מטעם פחיתותו מג"ר, להיותו רק אור חסדים.

ובכל המספרים שבמניין הספירות אינו גורע ממספר העשר, שעיקרה היא רק ה"ס. כי ע"ס, הכוונה עם שש הספירות המתפרטות בת"ת. וכשאנו אומרים ה"ס, הכוונה היא בלי התפרטות הו"ק שבת"ת. ומניין ו"ק, הוא ה"ס הנכללות בת"ת, עם הכולל שלו, הנקרא יסוד. ומניין ז"ס, כשאנו מחשבים גם למלכות עם ת"ת.

[ב[ נבאר מספר י"ג. מספר זה התחדש ויצא בעולם התיקון בתיקון הפרצוף. כי בכל פרצוף שבאבי"ע יש רק ג' כלים בינה, ז"א, מלכות, וחסרים הכלים דכתר חכמה. והאורות דכתר חכמה התלבשו תוך הכלי דבינה. אבל בדרך פרט, יש בכל ספירה ג' כלים אלו, ואפילו בכתר חכמה, שיש ג' כלים בינה זו"ן בכתר, וכן יש בינה זו"ן בחכמה. וכן יש בינה זו"ן בבינה. באופן, שכלי דכתר וחכמה חסרה בכל הספירות, ובינה וז"א ונוקבא יש בכל הספירות.

ג' כלים, בינה ז"א מלכות, מתחלקים לע"ס. כי בכל אחד מהם יש ג' קווים, ימין, שמאל, אמצע. ג' הקווים שבבינה נעשו לחב"ד, ג' קווים שבז"א נעשו לחג"ת, וג' קווי המלכות נעשו לנה"י, ועם המלכות הכוללת אותם הם ע"ס. ובדרך זה יש בכל פרצוף ע"ס חב"ד חג"ת נהי"ם.

ונודע, שאין בראש דא"א דאצילות, אלא ב' ספירות כו"ח, הנקראות כתר וחו"ס (מו"ס). והבינה שלו יצאה מראש דא"א ונעשתה לבחינת גוף, ו"ק בחוסר המוחין דראש, שזה עניין, אבא הוציא את אמא לחוץ. ומסיבה זו נחלקה הבינה לג"ר וז"ת.

כי הפגם של חיסרון מוחין דראש אינו פוגע כלל בג"ר דבינה, להיותה רק אור חסדים מעצם מהותה בע"ס דאו"י. ובאור הזה אין שום שינוי בין היותו בראש לבין היותו בגוף, כי הוא מאיר תמיד בשווה. וע"כ גם יציאת הבינה לחוץ מראש, אינה ממעטת אותה מג"ר ומוחין דראש. ולפיכך נבדלו ג"ר דבינה בפני עצמן, ונעשו לפרצופי או"א עילאין, הנחשבות לבחינת ג"ר, אע"פ שעומדים מפה ולמטה דא"א. אבל ז"ת דבינה, שאינן עצם הבינה, אלא מהתכללות זו"ן בבינה, הן צריכות גם להארת חכמה, בכדי להשפיע לזו"ן. ולכן הן הסובלות מהפגם הזה, של יציאת בינה מראש א"א, כי נעשו בזה למחוסרי חכמה. וע"כ הן נבחנות לבחינת ו"ק וגוף בחיסרון של המוחין דראש. ומסיבת הפגם הזה נבדלו מג"ר דבינה, ונעשו לפרצוף נבדל, הנקרא ישסו"ת.

נתבאר, שמיציאת הבינה מראש דא"א, נעשו בה ב' בחינות נבדלות: ג"ר וז"ת. ונמצא משום זה, כי התווספו ג' ספירות בפרצוף, כי עתה ג' קווים שבג"ר דבינה נחשבו לחב"ד, וג' קווים שבז"ת דבינה נחשבו לחג"ת עילאין. וג' קווים שבז"א נחשבו לחג"ת תתאין, וג' קווים שבמלכות לנה"י, ועם המלכות הכוללת אותם, הרי הם י"ג ספירות. הרי שיציאת הבינה מהראש, גורמת מספר י"ג ספירות בפרצוף, מפני שנעשו חג"ת כפולים בפרצוף.

אמנם אין זה קביעות, כי ע"י העלאת מ"ן מהתחתונים, נמשכת הארה מע"ב ס"ג דא"ק, שהארה זו מחזירה את הבינה לראש דא"א. ואז יכולות הז"ת דבינה לקבל חכמה מא"א ולהשפיע לבנים, לזו"ן.

ונבחן, שעיקר יציאת הבינה מראש דא"א בתחילה, לא הייתה אלא להשפיע הארת החכמה לזו"ן. כי אם לא הייתה היציאה, לא הייתה שום מציאות להמשיך הארת החכמה לזו"ן. הרי שאלו ג' הספירות שהתווספו בסיבת יציאת הבינה לחוץ, אינן אלא הכנה והכשרה להמשכת מוחין דחכמה לזו"ן, שהם ז' ימי בראשית. ולפיכך נבחן מספר י"ג בכל מקום להמשכת חכמה לזו"ן.

והתבאר ההבחן ה"ס וי"ג ספירות. כי ה"ס מורות שיש להם רק ה"ח. אבל י"ג מורה על המשכת הארת החכמה, בכוח ג"ס חג"ת עילאין, שהתווספו מחמת יציאת הבינה לחוץ.

[ג[עתה נבאר שם מ"ב ומ"ב זיווגים. בינה, מחמת יציאתה לחוץ, נחלקה לג"ר וז"ת. ג"ר דבינה נתקנו לפרצוף או"א עילאין, המלביש לא"א מהפה שלו עד החזה, והאור שבהם נקרא אוויר הטהור. וז"ת דבינה נתקנו לפרצוף ישסו"ת, המלביש לא"א מהחזה עד הטבור, והאור שבהם נקרא אוויר סתם.

אוויר פירושו אור רוח, רק אור החסדים וחסר חכמה. לפיכך נבחנת הבינה, שיצאה מהראש דא"א, לבחינת אוויר, כי מחמת היציאה לחוץ מראש דא"א, שהוא חכמה, אין בה אלא אור חסדים בלי חכמה, הנקרא אוויר.

אלא שיש הפרש בין או"א עילאין לישסו"ת, כי או"א עילאין ג"ר דבינה ואינן נפגמות מיציאתן מהחכמה, מפני שעצם בחינתן חסדים בלי חכמה, ואפילו בעת שהתחתונים מעלים מ"ן והבינה חוזרת לראש דא"א, גם אז לא או"א עילאין מקבלים חכמה, אלא רק ישסו"ת, כי ג"ר דבינה אינן משנות טבען לעולם, וע"כ אינם נפגמים כלל מחמת היציאה מהראש, ונבחנים כאילו לא יצאו מראש דא"א, והם בחינת ג"ר גמורות, וע"כ הם נבחנים לאוויר הטהור. ומטעם זה, הם ג"כ אוויר שלא נודע, שפירושו, שהדעת שלהם אינה ממשיכה חכמה, והאוויר שלהם אינו נעשה לאור, חכמה.

אמנם ישסו"ת, ז"ת דבינה, הצריכות לאור החכמה, בכדי להשפיע לזו"ן, נפגמים מחמת היציאה מראש דא"א, כי החיסרון של החכמה, מחמת היותם בגוף דא"א, מורגש בהם לחיסרון ממש. ולפיכך אוויר שלהם אינו נבחן לאוויר הטהור, אלא נקרא אוויר סתם, או אוויר העומד להיות ידוע ולהמשיך חכמה ע"י המ"ן, הנקרא דעת. כי בעת שהתחתונים מעלים מ"ן, חוזרת הבינה כולה לראש דא"א, ואז ישסו"ת מקבלים חכמה מא"א ומשפיעים לזו"ן. ונבחן אז, שהי' יוצאת מאויר ונעשה אור, שהוא אור חכמה. הרי שאוויר דישסו"ת נודע. אבל או"א עילאין נשארים גם אז בחזרתם לראש דא"א בבחינת אוויר הטהור, והי' לא יוצאת מאויר שלהם, כי אינם משנים דרכם לעולם. וע"כ הם נקראים אוויר שלא נודע.

ויש פרסא בתוך מעֵי א"א, שנעשה במקום החזה, הוא הרקיע, המבדיל בין מים עליונים, ראש דא"א ואו"א עילאין המלבישים אותו מהפה עד החזה, כי עד שם נמשכת בחינת הראש דא"א. וע"כ הפרסא עומדת מתחתיהם ומבדילה ביניהם. לבין ישסו"ת וזו"ן, מים תחתונים, הנמצאים בחיסרון של הארת הראש דא"א. וע"כ מים תחתונים בוכים, אנו רוצים להיות לפני המלך. כי רוצים לעלות ולקבל הארת החכמה מראש דא"א.

[ד] ביאור השם מ"ב בב' אופנים:

א. השם מ"ב דאצילות, המכונה שֵם צורה ממש, שכל השמות נחתמו ממנו, והוא ד' האותיות דהויה בפשוט, ועשר אותיות דהויה במילוי, וכ"ח אותיות דמילוי המילוי, שהן ביחד מ"ב אותיות.

ב. השם מ"ב של מעשה בראשית, שהם ז' ימי בראשית, שהם זו"ן דאצילות, שיש בהם ל"ב אלקים ועשרה מאמרות, העולים יחד מ"ב.

ביאור הדברים. כי האורות המקובלים ממעל לפרסא עד היסודות דאו"א עילאין שלמעלה מחזה, ששם הראש דא"א, שהוא כתר, ואו"א עילאין, שהם חו"ב, נקראים שֵם מ"ב דאצילות, שכל שמות מ"ב נחתמו ממנו. וע"כ הם מרומזים בהויה פשוטה, כתר, והויה במילואה, חכמה, והויה במילוי המילוי, שהיא בינה. ונמצא האוויר הטהור שבאו"א, שהוא שם מ"ב.

אמנם זו"ן, שהם ז' ימי בראשית, אינם יכולים לקבל כלום משם מ"ב, כי הם נמצאים מתחת הפרסא שבחזה דא"א, הם מים התחתונים, מחוסרי ג"ר. והם מקבלים מישסו"ת, שאוויר שלהם אינו אוויר טהור. ומאו"א עילאין, שהם שם מ"ב, אינם יכולים לקבל, כי הפרסא מבדילה ביניהם.

אמנם שהתחתונים מעלים מ"ן, ונמשך מ"ד מע"ב ס"ג דא"ק, שהארה זו מחזירה הבינה לראש דא"א, שאז מקבלים ישסו"ת הארת חכמה, ומשפיעים לזו"ן, וזו"ן נעשים אז כבחינת למעלה מפרסא דחזה דא"א, ומקבלים גם הם אוויר טהור מאו"א עילאין, אז נעשו גם זו"ן בבחינת שם מ"ב.

ולפיכך מרומז שם מ"ב דזו"ן בל"ב אלקים ועשרה מאמרות, שעולים יחד בגי' מ"ב (42). כי ל"ב אלקים הוא ישסו"ת, בעת שעולים לראש, ומקבלים הארת החכמה מל"ב נתיבות החכמה. כי ל"ב נתיבות החכמה, עושים בישסו"ת ל"ב שמות אלקים, שזה ל"ב פעמים שם אלקים, הנזכרים במעשה בראשית. ועשרה מאמרות הם ה"ח. אבל כשזו"ן קיבלו הארת חכמה מל"ב אלקים, ה"ח שמקבלים, הבאים מאו"א עילאין, הם האוויר הטהור, שהוא שם מ"ב, בחינת מים עליונים. ונמצא, שאין ה"ח מזו"ן נעשו בחינת שם מ"ב מטרם שיקבלו מל"ב אלקים. ולכן בא הרמז של"ב אלקים עם עשרה מאמרות יחד הם בגי' מ"ב.

וכמו שצורת הברית נזרעה במ"ב זיווגים מזרע דיסוד דז"א, כך השם החקוק והמפורש נזרע במ"ב אותיות של מעשה בראשית. כי ה' אורות של מאמר יהי אור, הם ה"ח, שהיסוד דז"א משפיע לנוקבא, הנקראים זרע. ואותו הזרע הוא שם מ"ב, כי אעפ"י שהם ה"ח, מ"מ, כיוון שיש בתוכם הארת החכמה מל"ב אלקים דישסו"ת, הם נבחנים לשם מ"ב. ומשווה בניין פרצוף הנוקבא שבשם מ"ב, לזרע דיסוד הז"א. אמנם החקיקה של שם מ"ב, הם מ"ב אותיות, מבראשית עד ב' שבמילת ובוהו.

מראות הסולם

[א] השם החקוק והמפורש נזרע במ"ב אותיות של מעשה בראשית. יש הרבה מספרים במניין הספירות:

א. מספר עשר – כח"ב חג"ת נהי"ם.

ב. מספר ז' – חג"ת נהי"ם.

ג. מספר ו', הנקרא ו"ק – חג"ת נה"י.

ד. מספר חמש, ה"ח או ה"ג – חג"ת נו"ה.

ה. מספר י"ג, י"ג מידות הרחמים, או כח"ב חג"ת עילאין וחג"ת תתאין, ונהי"ם.

ויש להבין: הרי נאמר בספר יצירה, עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשר. הרי שאין לגרוע או להוסיף על מספר עשר. אלא יש לדעת, שע"ס כח"ב חג"ת נהי"ם בעיקרן רק ה"ס כח"ב תו"מ. אלא שספירה ת"ת כוללת בתוכה שש ספירות חג"ת נה"י. לכן יוצא לנו מספר עשר. אמנם כל אלו ששת הפרטים חג"ת נה"י אינם אלא רק התפרטות של ספירה אחת, ת"ת.

ומה שאנו מפרטים רק ת"ת ולא ג"ר, לא לשֶבח ת"ת, אלא מחסרונה כלפי ג"ר. כי התפרטות זו היא התכללות ה"ס זו בזו. ויש בכל אחת מהן ה"ס. נמצא שיש ה"ס כח"ב תו"מ בכתר, וה"ס כח"ב תו"מ בחכמה, וה"ס כח"ב תו"מ בבינה. וכן צריך להיות ה"ס כח"ב תו"מ גם בת"ת. אמנם מתוך שעיקרו של ת"ת רק אור דחסדים ולא חכמה, והכרח שה"ס הנכללות בו הן רק ה"ח, לפיכך השתנו שמות של ה"ס שבו, כי כח"ב ירדו בו לבחינת חג"ת, ותו"מ ירדו בו לבחינת נו"ה. וע"כ ה"ס הנכללות בת"ת נקרא רק חג"ת נ"ה. גם התווספה עליהן בחינה הכוללת כל ה"ח, ונקרא יסוד. ע"כ יש בת"ת שש ספירות חג"ת נה"י.

ולמה לא מחשבים ה"ס הנכללות בכל אחת מכח"ב למניין הספירות, ורק הפרטים דת"ת נכנסים במניין הספירות? כי אין התכללות הספירות זו בזו מוסיף על מספר ה"ס העיקריות, שתהיינה ראויות לציינן במיוחד. משא"כ התכללות ה"ס בת"ת, הלוא ה"ס נעשו בו לבחינות מחודשות, לה"ח. וע"כ מציינים אותן לה' בחינות מיוחדות בספירות, ונכנסות במניין הספירות. הרי זה שת"ת נחשב לשש ספירות חג"ת נה"י, הוא מטעם פחיתותו מג"ר, להיותו רק אור חסדים.

ובכל המספרים שבמניין הספירות אינו גורע ממספר העשר, שעיקרה היא רק ה"ס. כי ע"ס, הכוונה עם שש הספירות המתפרטות בת"ת. וכשאנו אומרים ה"ס, הכוונה היא בלי התפרטות הו"ק שבת"ת. ומניין ו"ק, הוא ה"ס הנכללות בת"ת, עם הכולל שלו, הנקרא יסוד. ומניין ז"ס, כשאנו מחשבים גם למלכות עם ת"ת.

[ב[ נבאר מספר י"ג. מספר זה התחדש ויצא בעולם התיקון בתיקון הפרצוף. כי בכל פרצוף שבאבי"ע יש רק ג' כלים בינה, ז"א, מלכות, וחסרים הכלים דכתר חכמה. והאורות דכתר חכמה התלבשו תוך הכלי דבינה. אבל בדרך פרט, יש בכל ספירה ג' כלים אלו, ואפילו בכתר חכמה, שיש ג' כלים בינה זו"ן בכתר, וכן יש בינה זו"ן בחכמה. וכן יש בינה זו"ן בבינה. באופן, שכלי דכתר וחכמה חסרה בכל הספירות, ובינה וז"א ונוקבא יש בכל הספירות.

ג' כלים, בינה ז"א מלכות, מתחלקים לע"ס. כי בכל אחד מהם יש ג' קווים, ימין, שמאל, אמצע. ג' הקווים שבבינה נעשו לחב"ד, ג' קווים שבז"א נעשו לחג"ת, וג' קווי המלכות נעשו לנה"י, ועם המלכות הכוללת אותם הם ע"ס. ובדרך זה יש בכל פרצוף ע"ס חב"ד חג"ת נהי"ם.

ונודע, שאין בראש דא"א דאצילות, אלא ב' ספירות כו"ח, הנקראות כתר וחו"ס (מו"ס). והבינה שלו יצאה מראש דא"א ונעשתה לבחינת גוף, ו"ק בחוסר המוחין דראש, שזה עניין, אבא הוציא את אמא לחוץ. ומסיבה זו נחלקה הבינה לג"ר וז"ת.

כי הפגם של חיסרון מוחין דראש אינו פוגע כלל בג"ר דבינה, להיותה רק אור חסדים מעצם מהותה בע"ס דאו"י. ובאור הזה אין שום שינוי בין היותו בראש לבין היותו בגוף, כי הוא מאיר תמיד בשווה. וע"כ גם יציאת הבינה לחוץ מראש, אינה ממעטת אותה מג"ר ומוחין דראש. ולפיכך נבדלו ג"ר דבינה בפני עצמן, ונעשו לפרצופי או"א עילאין, הנחשבות לבחינת ג"ר, אע"פ שעומדים מפה ולמטה דא"א. אבל ז"ת דבינה, שאינן עצם הבינה, אלא מהתכללות זו"ן בבינה, הן צריכות גם להארת חכמה, בכדי להשפיע לזו"ן. ולכן הן הסובלות מהפגם הזה, של יציאת בינה מראש א"א, כי נעשו בזה למחוסרי חכמה. וע"כ הן נבחנות לבחינת ו"ק וגוף בחיסרון של המוחין דראש. ומסיבת הפגם הזה נבדלו מג"ר דבינה, ונעשו לפרצוף נבדל, הנקרא ישסו"ת.

נתבאר, שמיציאת הבינה מראש דא"א, נעשו בה ב' בחינות נבדלות: ג"ר וז"ת. ונמצא משום זה, כי התווספו ג' ספירות בפרצוף, כי עתה ג' קווים שבג"ר דבינה נחשבו לחב"ד, וג' קווים שבז"ת דבינה נחשבו לחג"ת עילאין. וג' קווים שבז"א נחשבו לחג"ת תתאין, וג' קווים שבמלכות לנה"י, ועם המלכות הכוללת אותם, הרי הם י"ג ספירות. הרי שיציאת הבינה מהראש, גורמת מספר י"ג ספירות בפרצוף, מפני שנעשו חג"ת כפולים בפרצוף.

אמנם אין זה קביעות, כי ע"י העלאת מ"ן מהתחתונים, נמשכת הארה מע"ב ס"ג דא"ק, שהארה זו מחזירה את הבינה לראש דא"א. ואז יכולות הז"ת דבינה לקבל חכמה מא"א ולהשפיע לבנים, לזו"ן.

ונבחן, שעיקר יציאת הבינה מראש דא"א בתחילה, לא הייתה אלא להשפיע הארת החכמה לזו"ן. כי אם לא הייתה היציאה, לא הייתה שום מציאות להמשיך הארת החכמה לזו"ן. הרי שאלו ג' הספירות שהתווספו בסיבת יציאת הבינה לחוץ, אינן אלא הכנה והכשרה להמשכת מוחין דחכמה לזו"ן, שהם ז' ימי בראשית. ולפיכך נבחן מספר י"ג בכל מקום להמשכת חכמה לזו"ן.

והתבאר ההבחן ה"ס וי"ג ספירות. כי ה"ס מורות שיש להם רק ה"ח. אבל י"ג מורה על המשכת הארת החכמה, בכוח ג"ס חג"ת עילאין, שהתווספו מחמת יציאת הבינה לחוץ.

[ג[עתה נבאר שם מ"ב ומ"ב זיווגים. בינה, מחמת יציאתה לחוץ, נחלקה לג"ר וז"ת. ג"ר דבינה נתקנו לפרצוף או"א עילאין, המלביש לא"א מהפה שלו עד החזה, והאור שבהם נקרא אוויר הטהור. וז"ת דבינה נתקנו לפרצוף ישסו"ת, המלביש לא"א מהחזה עד הטבור, והאור שבהם נקרא אוויר סתם.

אוויר פירושו אור רוח, רק אור החסדים וחסר חכמה. לפיכך נבחנת הבינה, שיצאה מהראש דא"א, לבחינת אוויר, כי מחמת היציאה לחוץ מראש דא"א, שהוא חכמה, אין בה אלא אור חסדים בלי חכמה, הנקרא אוויר.

אלא שיש הפרש בין או"א עילאין לישסו"ת, כי או"א עילאין ג"ר דבינה ואינן נפגמות מיציאתן מהחכמה, מפני שעצם בחינתן חסדים בלי חכמה, ואפילו בעת שהתחתונים מעלים מ"ן והבינה חוזרת לראש דא"א, גם אז לא או"א עילאין מקבלים חכמה, אלא רק ישסו"ת, כי ג"ר דבינה אינן משנות טבען לעולם, וע"כ אינם נפגמים כלל מחמת היציאה מהראש, ונבחנים כאילו לא יצאו מראש דא"א, והם בחינת ג"ר גמורות, וע"כ הם נבחנים לאוויר הטהור. ומטעם זה, הם ג"כ אוויר שלא נודע, שפירושו, שהדעת שלהם אינה ממשיכה חכמה, והאוויר שלהם אינו נעשה לאור, חכמה.

אמנם ישסו"ת, ז"ת דבינה, הצריכות לאור החכמה, בכדי להשפיע לזו"ן, נפגמים מחמת היציאה מראש דא"א, כי החיסרון של החכמה, מחמת היותם בגוף דא"א, מורגש בהם לחיסרון ממש. ולפיכך אוויר שלהם אינו נבחן לאוויר הטהור, אלא נקרא אוויר סתם, או אוויר העומד להיות ידוע ולהמשיך חכמה ע"י המ"ן, הנקרא דעת. כי בעת שהתחתונים מעלים מ"ן, חוזרת הבינה כולה לראש דא"א, ואז ישסו"ת מקבלים חכמה מא"א ומשפיעים לזו"ן. ונבחן אז, שהי' יוצאת מאויר ונעשה אור, שהוא אור חכמה. הרי שאוויר דישסו"ת נודע. אבל או"א עילאין נשארים גם אז בחזרתם לראש דא"א בבחינת אוויר הטהור, והי' לא יוצאת מאויר שלהם, כי אינם משנים דרכם לעולם. וע"כ הם נקראים אוויר שלא נודע.

ויש פרסא בתוך מעֵי א"א, שנעשה במקום החזה, הוא הרקיע, המבדיל בין מים עליונים, ראש דא"א ואו"א עילאין המלבישים אותו מהפה עד החזה, כי עד שם נמשכת בחינת הראש דא"א. וע"כ הפרסא עומדת מתחתיהם ומבדילה ביניהם. לבין ישסו"ת וזו"ן, מים תחתונים, הנמצאים בחיסרון של הארת הראש דא"א. וע"כ מים תחתונים בוכים, אנו רוצים להיות לפני המלך. כי רוצים לעלות ולקבל הארת החכמה מראש דא"א.

[ד] ביאור השם מ"ב בב' אופנים:

א. השם מ"ב דאצילות, המכונה שֵם צורה ממש, שכל השמות נחתמו ממנו, והוא ד' האותיות דהויה בפשוט, ועשר אותיות דהויה במילוי, וכ"ח אותיות דמילוי המילוי, שהן ביחד מ"ב אותיות.

ב. השם מ"ב של מעשה בראשית, שהם ז' ימי בראשית, שהם זו"ן דאצילות, שיש בהם ל"ב אלקים ועשרה מאמרות, העולים יחד מ"ב.

ביאור הדברים. כי האורות המקובלים ממעל לפרסא עד היסודות דאו"א עילאין שלמעלה מחזה, ששם הראש דא"א, שהוא כתר, ואו"א עילאין, שהם חו"ב, נקראים שֵם מ"ב דאצילות, שכל שמות מ"ב נחתמו ממנו. וע"כ הם מרומזים בהויה פשוטה, כתר, והויה במילואה, חכמה, והויה במילוי המילוי, שהיא בינה. ונמצא האוויר הטהור שבאו"א, שהוא שם מ"ב.

אמנם זו"ן, שהם ז' ימי בראשית, אינם יכולים לקבל כלום משם מ"ב, כי הם נמצאים מתחת הפרסא שבחזה דא"א, הם מים התחתונים, מחוסרי ג"ר. והם מקבלים מישסו"ת, שאוויר שלהם אינו אוויר טהור. ומאו"א עילאין, שהם שם מ"ב, אינם יכולים לקבל, כי הפרסא מבדילה ביניהם.

אמנם שהתחתונים מעלים מ"ן, ונמשך מ"ד מע"ב ס"ג דא"ק, שהארה זו מחזירה הבינה לראש דא"א, שאז מקבלים ישסו"ת הארת חכמה, ומשפיעים לזו"ן, וזו"ן נעשים אז כבחינת למעלה מפרסא דחזה דא"א, ומקבלים גם הם אוויר טהור מאו"א עילאין, אז נעשו גם זו"ן בבחינת שם מ"ב.

ולפיכך מרומז שם מ"ב דזו"ן בל"ב אלקים ועשרה מאמרות, שעולים יחד בגי' מ"ב (42). כי ל"ב אלקים הוא ישסו"ת, בעת שעולים לראש, ומקבלים הארת החכמה מל"ב נתיבות החכמה. כי ל"ב נתיבות החכמה, עושים בישסו"ת ל"ב שמות אלקים, שזה ל"ב פעמים שם אלקים, הנזכרים במעשה בראשית. ועשרה מאמרות הם ה"ח. אבל כשזו"ן קיבלו הארת חכמה מל"ב אלקים, ה"ח שמקבלים, הבאים מאו"א עילאין, הם האוויר הטהור, שהוא שם מ"ב, בחינת מים עליונים. ונמצא, שאין ה"ח מזו"ן נעשו בחינת שם מ"ב מטרם שיקבלו מל"ב אלקים. ולכן בא הרמז של"ב אלקים עם עשרה מאמרות יחד הם בגי' מ"ב.

וכמו שצורת הברית נזרעה במ"ב זיווגים מזרע דיסוד דז"א, כך השם החקוק והמפורש נזרע במ"ב אותיות של מעשה בראשית. כי ה' אורות של מאמר יהי אור, הם ה"ח, שהיסוד דז"א משפיע לנוקבא, הנקראים זרע. ואותו הזרע הוא שם מ"ב, כי אעפ"י שהם ה"ח, מ"מ, כיוון שיש בתוכם הארת החכמה מל"ב אלקים דישסו"ת, הם נבחנים לשם מ"ב. ומשווה בניין פרצוף הנוקבא שבשם מ"ב, לזרע דיסוד הז"א. אמנם החקיקה של שם מ"ב, הם מ"ב אותיות, מבראשית עד ב' שבמילת ובוהו.

עשר ספירות- חלוקות שונות

עשר ספירות2

13 בחינות
13 בחינות
..

בינה חלוקה לשתיים

.

לעוד שיעורים כנסו עכשיו – http://hasulam.co.il/ או https://www.facebook.com/hasulams
מהנלמד בשיעור: כאשר רוצים לבנות קשר, צריך לייצר מסגרת (שהיא הכוח של ה' גבורות דקטנות, שהן ה' אצבעות יד שמאל). המס592רת היא ברית, עליה צריך לשמור. המסגרת מאפשרת להגיע ל590הבה, שהיא בחינת התענוג, והאהבה מולידה פירות (פרי מלשון פרייה או אפריים, שהוא מלשון "פורים").
אולם כדי להגיע לאהבה, זה לא מספיק רק לשמור על המסגרת, אלא צריך גם כוס של ברכה (ה' אצבעות של יד ימין). זאת אומרת שהקשר צריך לבוא במקום של השפעה, של חסד ונתינה אחד כלפי השני. הנתינה מייצרת אהבה, כאשר איכפת לי מהצד השני. ואחרי הברכה הזו, שהיא בחינת ההשפעה, אפשר לקבל את התענוג והאור של האהבה.

מאמר השושנה

מאמר  השושנה

א) רבי חזקיה פתח. כתוב, כשושנה בין החוחים. מהי שושנה? זו היא כנסת ישראל, מלכות. משום שיש שושנה ויש שושנה. מה שושנה בין החוחים, יש בה אדום ולבן, אף כנסת ישראל יש בה דין ורחמים. מה שושנה, יש בה י"ג עלים, כך כנסת ישראל יש בה י"ג מידות הרחמים, המסבבות אותה מכל צדדיה. אף אלוקים, שבמקרא, בראשית ברא אלקים, הוציא י"ג מילים, לסבב את כנסת ישראל ולשמור אותה: את, השמים, ואת, הארץ, והארץ, הייתה, תוהו, ובוהו, וחושך, על, פני, תהום, ורוח. דהיינו עד, אלקים מרחפת.

ביאור הדברים. ע"ס: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. ועיקרן הוא רק חמש: כתר, חכמה, בינה, תפארת, מלכות. משום שספירת התפארת כוללת בתוכה שש ספירות חג"ת נה"י. והן נעשו חמש פרצופים: א"א, או"א, זו"ן. הכתר נקרא בשם אריך אנפין (א"א). חכמה ובינה נקראים בשם אבא ואמא (או"א). ת"ת ומלכות נקראים בשם זעיר אנפין ונוקבא (זו"ן).

ז' ימי בראשית הם ב' הפרצופים זעיר אנפין (ז"א) ונוקבא דאצילות. ויש בהם ז"ס חג"ת נה"י ומלכות. אשר בכתובים של מעשה בראשית מתבאר, איך או"א, שהם חו"ב, האצילו אותם מתחילת התהוותם עד סוף הגדלות, שנוהג בהם בהמשך ששת אלפי שנים.

ורבי חזקיה פתח בביאור הנוקבא דז"א, לבאר סדר אצילותה מאמא, הבינה, הנקראת אלקים. וזהו שפתח בביאור השושנה, שהיא הנוקבא דז"א. והנוקבא דז"א בעת גדלותה נקראת בשם כנסת ישראל. וע522כ נאמר, מהי שושנה? זו היא כנסת ישראל.

ויש בשושנה זו ב' מצבים:

א. קטנות, תחילת התהוותה, שאין בה אלא ספירת כתר, שבתוכה מלובש אור הנפש שלה, וט"ת שלה נופלות מחוץ מאצילות, בעולם הבריאה.

ב. גדלות, שאז מתעלות ט"ת שלה מעולם הבריאה לעולם האצילות, והיא נבנית עימהן לפרצוף שלם בע"ס. ואז עולה עם ז"א בעלה לקומה שווה עם או"א דאצילות, ומלבישים אותם. ואז נקרא ז"א ישראל, אותיות לי ראש, והנוקבא נקראת כנסת ישראל, ע"ש שכונסת בתוכה כל האורות של ישראל בעלה ומשפיעה אותם לתחתונים.

קטנות נקרא שושנה בין החוחים, משום שט"ת שלה התרוקנו מאור האצילות, ונשארו כחוחים. וגדלות נקרא שושנה סתם או כנסת ישראל. וע"כ נאמר, שיש שושנה ויש שושנה.

גוון אדום מורה, שיש שם אחיזה לחיצוניים ולקליפות לינוק ממנה. וזה בקטנות, שט"ת שלה בבריאה. ויש בה ג"כ לבן בכלי דכתר שלה, שאין שם אחיזה לחיצוניים. ונאמר, מה שושנה בין החוחים, יש בה אדום ולבן, אף כנסת ישראל יש בה דין ורחמים, להורות כי גם בגדלותה, שנקראת כנסת ישראל, אע"פ שעולה אז ומלבישה את הבינה, מ"מ נשאר בה דין, כי צריכה למסך המתוקן בה לצורך;הזיווג דהכאה, שמס599בת הדין שבמסך, הוא מכה על האור העליון ומחזירו לאחוריו, ומעלה ע"י זה ע"ס דאו"ח, הנקרא אור של דין, וממשיך בתוכן ע"ס דאו"י, הנקרא אור של רחמים. וע"כ גם בכנסת ישראל יש דין ורחמים, כנגד האדום והלבן, שיש לשושנה בין החוחים.

וזה הים שעשה שלמה, העומד על שנים עשר %T7קר. כי ט"ת שלה שנפלו לבריאה, נתקנו שם בשנים עשר בקר, ונקודת הכתר, שנשארה באצילות, היא הים, העומד עליהם מלמעלה, וכללותם יחד נקראים י"ג על599 השושנה.

המוחין דגדלות דנוקבא, שיש בהם מהארת החכמה, נמשכים מי"ג השמות, הנקראים י"ג מידות הרחמים. ע"כ נאמר, אף כנסת ישראל יש בה י"ג מידות הרחמים. והעיקר מה שבא רבי חזקיה להורות בהשוואה הזו, משושנה בין החוחים לכנסת ישראל, ללמדנו, שכל שיש לנוקבא במצב גדלותה צריך להימצא בה כנגדם הכנה והכשר עוד בתחילת הווייתה, במצב הקטנות. ע"כ נאמר, שכנג%T7 לבן ואדום בקטנות, יוצא בה דין ורחמים בגדלות. וכנגד י"ג עלים בקטנות, יוצא בה י"ג מידות הרחמים בגדלות.

אלקים שבמקרא, בראשית ב%T7א אלקים, הבינה המאצילה לנוקבא דז"א, הוציא י"ג מילים: את השמים ואת הארץ והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח. כלומר, עד אלקים השני. שאלו י"ג מילים רומזים על אותם י"ג עלים של שושנה בין החוחים, הים העומד על שנים עשר בקר, שהם הכנה והכשר לכנסת ישראל, שתקבל י"%T7 מידות הרחמים. , לסבב את כנסת ישראל ולשמור אותה, כי י"ג מידות הרחמים, שהן המוחין השלמים דנוקבא, נבחנות שהן מסבבות ומאירות אליה מכל הצדדים סביב סביב, ונשמרת על ידיהן ממגע החיצוניים, כי כל זמן שאין בה המוחין הגדולים בהארת החכמה מי"ג מידות, יש בה יניקה לחיצוניים.

ב) ואח"כ נזכר שם אלקים פעם אחרת, אלקים מרחפת. כדי להוציא חמישה עלים קשים, המסבבים את השושנה. ואלו חמשת העלים נקראים ישועות. והם חמישה שערים, וע"ז כתוב, כוס ישועות אשא. זו היא כוס של ברכה. כוס של ברכה צר5D7כה להיות על חמש אצבעות ולא יותר, כמו השושנה, היושבת על חמישה עלים קשים, שהם כנגד חמש אצבעות. ושוש5A0ה זו היא כוס של ברכה.

מהשם אלקים השני עד שם אלקים השלישי חמש מילים: מרחפת על פני המים ויאמר. כנגד ה' עלים. מכאן ולהלאה, שנאמר, אלקים יהי אור, הוא האור שנברא ונגנז ונכלל בברית ההוא, שנכנס בשושנה והוציא בה זרע, וזה נקרא עץ עושה פרי, אשר זרעו בו. והזרע ההוא נמצא באות ברית ממש.

ביאור הדברים: חמישה עלים קשים הם ה"ג דנוקבא, שהן ע"ס ד590ו"ח, שהנוקבא מעלה ע"י זיווג דהכאה באור העליון, הנקרא אור של דין. כי ע"ס דאו"י נקראות ה"ח חג"ת נ"ה, והן מתלבשות בה' גבורות חג"ת נ"ה דאו"ח. ואלו חמישה עלים קשים, הם כוחות הדין שבמסך, המעכב את האור העליון, מלהתלבש ממסך ולמטה. וע"כ נקרא עתה רק ה' עלים קשים, כי עוד אינה ראויה לזיווג עליהם. ובזמן הגדלות, כשמסך בא בזיווג עם האור העליון, הם נקראים ה"ג.

ואלו ה' עלים קשים הן ה' מילים, שיש מאלקים שני עד אלקים שלישי: מרחפת על פני המים ויאמר. ולמה נזכר פעם אחרת, שמשמע שיש כאן פעולה חדשה, ואומר, כדי להוציא מהנוקבא ה' עלים קשים אלו, שהם הכנה לזיווג בזמן הגדלות.

ע"ס דאו"ח נ5A7ראות ה"ג חג"ת נ"ה ולא נקראות כח"ב תו"מ, מפני שממשיכות אור חסדים לבד, ולכן ירדו כח"ב ממעלתם ונקראים חג"ת, ות"ת ומלכות נקראות נו"ה.

בגדלות, שה' עלים קשים נעשו לה"ג, הם נבחנים לחמישה שערים, פתוחים לקבל ה"ח דאו"י. ונקראים ישועות. ואז נקראת הנוקבא כוס ישועות או כוס של ברכה, כי בסגולתם נעשית הנוקבא כלי מחזיק הברכה, ה"ח.

מספר הספירות עשר, שעיקרן הן חמש בחינות, או י"ג, כמו י"ג מידות הרחמים. עשר מורה על ספירת זו"ן, שבהן רק אור חסדים. י"ג מורה על המוחין דהארת החכמה, המקובלת לזו"ן.

כוס של ב%T7כה, המורה על המשכת ה"ח תוך ה"ג שלה, צריכה להיות על חמש אצבעות ולא יותר. דהיינו, רק במספר עשר, חג"ת נ"ה ולא יותר. דהיינו, להוציא ממספר י"ג, כי אין הנוקבא ר5D7ויה לקבל חכמה מי"ג, זולת בדרך התלבשות החכמה בחסדים. ולפיכך צריך מקודם להמשיך ברכה, שהם ה"ח ע"י ה' אצבעות דווקא, שהן ה"ג. ואז יכולה לקבל גם מי"ג.

ומשמע, שהכוונה על ה' אצבעות של יד שמאל, שהן ה"ג. כי ה' אצבעות של יד ימין הן ה"ח. ולפיכך צריכים להגביה את הכוס של ברכה בב' ידיים, כלומר גם עם ה' אצבעות של יד שמאל, כדי לרמוז על הכוונה של ה"ג. אמנם אח"ז, בתחילת הברכה, צריכים להשאיר את הכוס על ה' אצבעות של יד ימין בלבד, כי אין לעורר אחיזה לס"א, היונקת משמאל.

אלקים שלישי, שבמאמר, יהי אור, להאציל גדלות דנוקבא, שהו%T7 ה"ח וי"ג מידות הרחמים, אשר ה"ח הם ה"פ אור שבמאמר: יהי אור, ויהי אור, האור כי טוב, בין האור, לאור יום. וי"ג מידות הרחמים מרומזים בכתוב, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. כי אחד הוא י"ג וגם בגי' י"ג.

ה' האורות הללו, הם האור, שברא הקב"ה ביום א', היה אדם צופה בו מסוף העולם עד סופו. כיוון שהסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפּלַגה, וראה שמעשיהם מקולקלים, עמד וגנָזוֹ מהם. כמ"ש, ונגנז ו%T7כלל בברית שנכנס בשושנה: שה"ח נכללו מקודם ביסוד דז"א, ולא באו ישר מבינה, מאלקים, לנוקבא. והברית, יסוד דז"5D7, שנכנס בשושנה, ונתן אותם אליה.

אלו ה"ח היוצאים על ה"ג, נקראים זרע. ועיקר תוקף הדין והגבורות שבמסך, שבכוחם מכה על האור העליון ומחזירו לאחוריו, נמצא רק בעטרת היסוד דז"א, שממשיך אותם ממזל ונַקֵה שבדיקנא. והנוקבא מקבלת ממנו רק הארה וענף. לפיכך, עיקר הזיווג שעל המסך, המעלה ה"ג, הממשיכות והמלבישות את ה"ח, שהם ה' אורות, נעשה ביסוד דז"א, והוא הנותן אותם לנוקבא. שאותו זרע, שהם ה"ח וה"ג, נמצא באות ברית ממש, כי באות ברית, שהיא עטרת יסוד דז"א, נמצאת ממשיות הגבורות, הממשיכות ה"ח, הנקרא זרע. אבל, יסוד הנוקבא מקבל רק צורה של הגבורות שלו. וע"כ נקרא יסוד הנוקבא רק בשם צורת הברית.

ג) כמו שצורת הברית נזרעה במ"ב (42) זיווגים מהזרע, כך השם החקוק והמפורש נזרע במ"ב אותיות של מעשה בראשית.

ביאור הדברים. שם מ"ב אותיות: הויה פשוטה, הויה במילוי, הויה במילוי דמילוי. שבהן מ"ב אותיות. אותו זרע, הנמצא באות ברית, שהן ה"ח וה"ג, נמשך מהשם מ"ב.

וע"כ נאמר, וכמו שצורת הברית, יסודהנוקבא, נזרעה במ"ב זיווגים מהזרע של אות ב%T7ית, כך השם החקוק והמפורש נזרע במ"ב אותיות של מעשה בראשית.

כי ב' בחינות יש בנוקבא:

א. בניין פרצופה, שנבנית ע"י הבינה.

ב. הזדווגותה עם ז"א, הנקראת הזיווג.

וכמו שצורת הברית, יסוד הנוקבא, נזרעה 5D7מ"ב זיווגים מאותו הזרע, של אות ברית, שהֶבְחן זה הוא בזיווג, הנה כך תקיש לסדר אצילות בניינה של הנוקבא, הנקראת מעשה בראשית, ע"י הבינה, שהייתה ג"כ בשם מ"ב. ויש ב' מצבים בבניין הנוקבא, קטנות וגדלות. הקטנות נקראת חקיקה, שפירושו, חקיקה לבית קיבול לאורות של זמן הגדלות, כי כל המקובל לנוקבא בזמן הגדלות, צריכה להכנה ולהכשרה להם מימי הקטנו%T7. הגדלות נקראת בשם מפורש, כי כל הסתום בעת הקטנות מתפרש ונודע בעת הגדלות.

וע"כ נאמר, כך השם החקוק והמפורש. הנוקבא נקראת שם. החקוק, הקטנות שלה. המפורש, הגדלות שלה. וגם הם נזרעו ונבנו במ"ב אותיות, כמו מ"ב זיווגים שבזיווג באות ברית. ומ"ב אותיות של מעשה בראשית הן מ"ב האותיות, המובאות

 

כאשר רוצים לבנות קשר, צריך לייצר מסגרת (שהיא הכוח של ה' גבורות דקטנות, שהן ה' אצבעות יד שמאל). המסגרת היא ברית, עליה צריך לשמור. המסגרת מאפשרת להגיע לאהבה, שהיא בחינת התענוג, והאהבה מולידה פירות (פרי מלשון פרייה או אפריים, שהוא מלשון "פורים"). אולם כדי להגיע לאהבה, זה לא מספיק רק לשמור על המסגרת, אלא צריך גם כוס של ברכה (ה' אצבעות של יד ימין). זאת אומרת שהקשר צריך לבוא במקום של השפעה, של חסד ונתינה אחד כלפי השני. הנתינה מייצרת אהבה, כאשר אכפת לי מהצד השני. ואחרי הברכה הזו, שהיא בחינת ההשפעה, אפשר לקבל את התענוג והאור של האהבה.