ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "דטעין חמרי"

בשיעור זה אנו ממשיכים את מאמר "דטעין חמרי", בהשגת שורש המדרגה אותה רוצה להודיע המחמר לרבי אלעזר ורבי אבא.
מסביר הזוה"ק שרבי אלעזר ורבי אבא מבקשים לדעת את שורש המדרגה אליה רוצה להביא אותם המחמר. צורך זה נובע מתוך רצונם להיות שייכים לאותו השורש שמעליהם, כעין רצונו של הפרט להשתייך אל הכלל ממנו הוא נובע.
יסוד זה מלמדנו הזוה"ק, כדי שידע האדם לקשר עצמו למקור ההטבה בכל פעם שמקבל הטבה מצד העליון.
אותה ההטבה המתקבלת מצד העליון היא נסגדת, להיות שטבע האדם הוא להתבטל אל העליון ממנו, על-פי החוק המושרש בעולמות העליונים, האומר: "שקטן מתבטל בפני גדול".
שלכן ירדו רבי אלעזר ורבי אבא מחמוריהם ונשקוהו, בהיותם מבקשים להיות עפר לרגליו של המחמר.
רבי אלעזר ורבי אבא בשונה מן האדם הגאוותן, מסכימים להתבטל בפני המחמר, בעוד שהאדם הגאוותן אינו מוכן להתבטל לעליון ממנו, עד כדי שאינו מכבד את העליון המהווה מקור להשגותיו, ומאחר שאינו מכבדהו מבקש הוא לחדש מעצמו, באופן שמוציא הבנות מחודשות משלו, עד שכל הבנה המתחדשת על-ידו, מתחדשת בדרכו שלו.
ממשיך הזוה"ק ומתאר אותו הגילוי של המחמר אל רבי אלעזר ורבי אבא, אודות הדג הגדול המצוי בים השוחה מצד אל צד, בבחינת "גדלות כלי הקבלה", המציינים אותו האמצעי להשגת השלמות הראויה, אותה האדם צריך לבקש.
אחר גילוי זה של המחמר, מבקשים רבי אלעזר ורבי אבא מן המחמר, שיגלה להם את שמו, בעוד שחושבים אותו למדרגת חכמה, אולם את שמו אינו מסכים לגלות להם.
אמנם כאשר מבקשים ממנו שיגלה להם את שם אביו, אותו המחמר מתגלה אליהם כרב המנונא סבא, המייצג את בחינת "מדרגת יחידה", בעוד שחשבוהו לבנו של רב המנונא סבא, המייצג את בחינת "מדרגת חיה".
פותח הזוה"ק ואומר: "בניהו בן יהוידע בין איש חי מקבצי-אל" – 'בניהו בן יהוידע' – הוא סוד החכמה הסתומה הנשגבת מההשגה, שאין דרך להבינה. המדרגה המדוברת היא מדרגת יחידה (בבחינת 'עתיקא קדישא') אשר איננה ניתנת להשגה מצד התחתונים בבחינת 'לא ידע', היות שאין באפשרי לעשות עליה זווג, שזה סוד "יה-ו" מן השם יהוידע חסר אות ה' התחתונה שהיא בחינת 'מלכות' עליה נעשה הזווג, לצורך תפישתו והשגתו של התחתון, וכן בבחינת לא 'אתיידע' שאין בה התפשטות לתחתונים.
האדם הרגיל אינו יכול להשיג מדרגה זו בזמן התיקון, שלכן כל השגתו היא דרך ל"ב נתיבות חכמה [כל התפשטות המוחין הוא רק מאבא ואמא בסוד 'ל"ב נתיבות החכמה', בבחינת "ו"ק דחכמה" ולא "ג"ר דחכמה", דרך "ז"ת דבינה" ולא דרך "ג"ר דבינה", והוא התיקון של "גניזו דאבא ואמא"], דרכם ניתנת האפשרות להגיע לאהבה עד גמר התיקון.
מצד עבודת נפש האדם פירוש הדברים הוא, שכל פעולה קטנה אותה האדם פועל בזמן התיקון עושה רושם, וכל פגישה עם החיים היא הזדמנות להוסיף עוד אפון, עד לכדי שתוכרע הכף ותימלא הסאה, ואזי כל אותם הפעולות הקטנות אותם פעל האדם ליצירת הקשר יתאספו לכוח אחד גדול בגמר התיקון, כך שדרך כל אותם פרטי הפעולות, תהיינה לו לאדם האפשרות להשיג אותה אווירת הנפש הכוללת כל הפרטים, באם יהיה קשוב אלי.
ולפיכך עד גמר התיקון שבבחינת "מעשה בראשית", על האדם לפעול – לחיות אותה אווירת הנפש שבבחינת "שבתות המשנה שבינתיים", כשלמה.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "דטעין חמרי"

גילוי מעלתו של הרצון הגדול שבבחינת גדלות ההשגה של משיח, הבולע לכל הרצונות, כנקודת ציון אותה על האדם להציב בראש מעיינותיו
בשיעור זה אנו ממשכים את מאמר "דטעין חמרי", בדבר חשיבותו של הרצון הגדול שבבחינת 'גדלות ההשגה של משיח' העולה על כל פרטי הרצונות הקיימים במציאות.
פותח הזוה"ק בדבריו של רב המנונא סבא, בהם מגלה לרבי אבא ורבי אלעזר שמקום מגורי אביו הוא בבחינת 'רצון אחד גדול אשר יש בו רב ויקר', והוא המסבב (בבחינת 'סיבה ותוצאה') לים הגדול, כלומר שמסבב לכל שאר מיני הרצונות מעבר אל עבר (מבחינת 'כתר עד מלכות').
אותו בחינת הרצון הגדול המדובר, הוא בבחינת 'הדג הגדול הבולע לכל המים', כלומר לכל אותם הדגים אשר בים, המייצגים את בחינת הרצונות הפרטיים הבלועים תוך אותו הרצון הגדול הנזכר.
מסביר הזוה"ק, שאותו הרצון הגדול הוא הכלל (בחינות 'אמונה' ו- 'אהבה') של גדלות ההשגה שבבחינת 'משיח', המייצגת אותה האמונה שמקום גניזתא הוא בעתיקא קדישא (רדל"א), להיותה נעתקת מההשגה, אשר כל שאר מיני רצונות הקיימים בטלים בפניה.
גדולתו של בחינת 'המחמר', המיוצג במאמר זה כבנו של רב המנונא סבא, שבבחינת 'רב האמונה', הוא בכך שיכול להוליד עבור נשמות הצדיקים, אותם הפרטים הבלועים בתוכו בחצי המדרגה (בבחינת 'מה שהתחתון הוא חצי מהעליון' – נעשה על-ידי פעולה של חציית המדרגה בבחינת צמצום ב'), כלומר בבחינת 'חיצוניות ופרטים', כך שאותה חיצוניות תוכל לחזור ולהתדבק בפנימיות ואותם הפרטים יחזרו להתדבק באותו הכלל (בחינות 'אמונה' ו- 'אהבה').
הזוה"ק מתאר את ביאתו של האדם אל הכלל דרך סדר עבודתו על בחינת הפרטים, כתרי"ג מצוות וז' מצוות דרבנן (גמרטייה 'כתר', המייצג את הכלל), להיות שכל תפישתו של התחתון היא מן הפרטים אל הכלל.
מסיים הזוה"ק בתמיהתם של רבי אבא ורבי אלעזר, המתארים את תמיהתו של האדם על אותו מעמד הגילוי, המעותד להגיע תוך התבטלות והתחברות לבחינת ה'מחמר', המבשר את גדולתו ומעלתו של בחינת 'מחמר' זה שבבחינת 'בנו של רב המנונא סבא', המייצג אותה ההבנה האמונית הנובעת ממשה רבינו (בחינת 'הדעת העליון'), המתלבש בפנימיות יעקב (בחינת 'תפארת').
ולנוכח גילוי זה משותמם אותו האדם, באומרו: "הכיצד מאור הקדוש הלזה, שהוא בנו של משה רבינו (בבחינת 'ההרהור האמוני הגנוז ברדל"א') מחמר אחרינו בפרטים קטנים כאלו?!"
לאחר שנתבשרו רבי אלעזר ורבי אבא בגילוי זה, ובכו, נשקו והלכו. מצד עבודת נפש האדם פירוש הדברים הוא, שכאשר אדם נוכח לגילוי מקום ההשגה, אליה יכול להגיע דרך פרטי המציאות הפוגשים בו, הוא מעלה ביקוש בבחינת 'בכייה', בכדי שיוכל לעשות בחינת 'זווג דהכאה' על אותה המדרגה המדוברת, שפירושה השגת המדרגה.
לאחר שהלכו רבי אלעזר ורבי אבא, חזרו שוב לאותו המקום, היות שכאשר האדם משיג אותה ההשראה העליונה הכרח הוא שיחזור למקום אותה השראה, כדי להשיג מדרגות היותר נעלות, כעין מה שביקשו רבי אלעזר ורבי אבא מבנו של רב המנונא סבא, שיגלה להם את בחינת 'מדרגת משיח'.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "דטעין חמרי"

גילוי מעלתו של הרצון הגדול שבבחינת גדלות ההשגה של משיח, הבולע לכל הרצונות, כנקודת ציון אותה על האדם להציב בראש מעיינותיו
בשיעור זה אנו ממשכים את מאמר "דטעין חמרי", בדבר חשיבותו של הרצון הגדול שבבחינת 'גדלות ההשגה של משיח' העולה על כל פרטי הרצונות הקיימים במציאות.
פותח הזוה"ק בדבריו של רב המנונא סבא, בהם מגלה לרבי אבא ורבי אלעזר שמקום מגורי אביו הוא בבחינת 'רצון אחד גדול אשר יש בו רב ויקר', והוא המסבב (בבחינת 'סיבה ותוצאה') לים הגדול, כלומר שמסבב לכל שאר מיני הרצונות מעבר אל עבר (מבחינת 'כתר עד מלכות').
אותו בחינת הרצון הגדול המדובר, הוא בבחינת 'הדג הגדול הבולע לכל המים', כלומר לכל אותם הדגים אשר בים, המייצגים את בחינת הרצונות הפרטיים הבלועים תוך אותו הרצון הגדול הנזכר.
מסביר הזוה"ק, שאותו הרצון הגדול הוא הכלל (בחינות 'אמונה' ו- 'אהבה') של גדלות ההשגה שבבחינת 'משיח', המייצגת אותה האמונה שמקום גניזתא הוא בעתיקא קדישא (רדל"א), להיותה נעתקת מההשגה, אשר כל שאר מיני רצונות הקיימים בטלים בפניה.
גדולתו של בחינת 'המחמר', המיוצג במאמר זה כבנו של רב המנונא סבא, שבבחינת 'רב האמונה', הוא בכך שיכול להוליד עבור נשמות הצדיקים, אותם הפרטים הבלועים בתוכו בחצי המדרגה (בבחינת 'מה שהתחתון הוא חצי מהעליון' – נעשה על-ידי פעולה של חציית המדרגה בבחינת צמצום ב'), כלומר בבחינת 'חיצוניות ופרטים', כך שאותה חיצוניות תוכל לחזור ולהתדבק בפנימיות ואותם הפרטים יחזרו להתדבק באותו הכלל (בחינות 'אמונה' ו- 'אהבה').
הזוה"ק מתאר את ביאתו של האדם אל הכלל דרך סדר עבודתו על בחינת הפרטים, כתרי"ג מצוות וז' מצוות דרבנן (גמרטייה 'כתר', המייצג את הכלל), להיות שכל תפישתו של התחתון היא מן הפרטים אל הכלל.
מסיים הזוה"ק בתמיהתם של רבי אבא ורבי אלעזר, המתארים את תמיהתו של האדם על אותו מעמד הגילוי, המעותד להגיע תוך התבטלות והתחברות לבחינת ה'מחמר', המבשר את גדולתו ומעלתו של בחינת 'מחמר' זה שבבחינת 'בנו של רב המנונא סבא', המייצג אותה ההבנה האמונית הנובעת ממשה רבינו (בחינת 'הדעת העליון'), המתלבש בפנימיות יעקב (בחינת 'תפארת').
ולנוכח גילוי זה משותמם אותו האדם, באומרו: "הכיצד מאור הקדוש הלזה, שהוא בנו של משה רבינו (בבחינת 'ההרהור האמוני הגנוז ברדל"א') מחמר אחרינו בפרטים קטנים כאלו?!"
לאחר שנתבשרו רבי אלעזר ורבי אבא בגילוי זה, ובכו, נשקו והלכו. מצד עבודת נפש האדם פירוש הדברים הוא, שכאשר אדם נוכח לגילוי מקום ההשגה, אליה יכול להגיע דרך פרטי המציאות הפוגשים בו, הוא מעלה ביקוש בבחינת 'בכייה', בכדי שיוכל לעשות בחינת 'זווג דהכאה' על אותה המדרגה המדוברת, שפירושה השגת המדרגה.
לאחר שהלכו רבי אלעזר ורבי אבא, חזרו שוב לאותו המקום, היות שכאשר האדם משיג אותה ההשראה העליונה הכרח הוא שיחזור למקום אותה השראה, כדי להשיג מדרגות היותר נעלות, כעין מה שביקשו רבי אלעזר ורבי אבא מבנו של רב המנונא סבא, שיגלה להם את בחינת 'מדרגת משיח'.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "דטעין חמרי"

שלבי העיבור של נשמת הצדיק, כסיוע וכהכנה המוכרחת לאדם, אשר חפץ לצאת ממדרגתו הנוכחית למדרגה היותר נעלה

בשיעור זה, כהמשך ישיר למאמר "דטעין חמרי", אנו למדים על כלל תהליך העיבור של נשמת הצדיק, שבבחינת 'המחמר', המתראה בצורה של הסתלקות המוחין, הבאים כשלב הכנה ליציאת המדרגה החדשה אותה נדרשים להשיג. מסביר הזוה"ק, שישנה מדרגה העולה בשם "מוליך החמורים", המתארת אותה התובנה העמוקה המתעברת בנקודת החומריות, המתראה אלינו בחיי היום יום בצורות שונות ובאופנים שונים. אולם היות שבמהלך חייו של האדם נקראים בפניו נקודות חומר רבות, עליו להטות אוזן דווקא לאותם נקודות החומר החורגות מגדר הרגיל, ומהם להוליד אותם התובנות העמוקות המצויים בעיבור תוך נקודות חומר אלו.

אותה בחינת היו"ד הנ"ל, היא אשר עשתה מלחמה בין אותיות כ"ף וסמ"ך, שבבחינת מדרגת נשמה, היות שבחינות כ"ף וסמ"ך אינן יכלו להסתלק ממקומם אשר בכסא (בחינת מדרגת 'ישסו"ת'), לשתי סיבות עיקריות: א. בחינת הכ"ף אחראית לתת את סוג התודעה מהעליון לתחתון (בבחינת 'חכמה דאצילות המתלבשת בבריאה') ב. בחינת הסמ"ך אחראית לסמוך את זו"ן בבחינת 'חפץ חסד'. ונמצא אם כן שבחינת היו"ד נשארה לבדה בלא בחינת הכ"ס (כ"ף ו-סמ"ך), שבבחינת 'חסדים', והיות שכך עליה להסתלק, ובד בבד על האדם לבוא בעיבור ולהסתלק ממדרגת הנשמה בה הוא מצוי זה עתה, כך שלאחר שלבי העיבור וההתבטלות, תוכל אותה בחינת היו"ד להגיע לאדם בצורתה המחודשת.
הזוה"ק מתאר את הקב"ה כאותה יד מכוונת, המסתתרת בבחינת 'המחמר', המייצג את נשמת הצדיק המעוברת, להורות לאדם שעליו להתייחס אל המקרים הפוגשים בו, ביתר הקשבה, ואל לו לדרוש שאותה הנקודה החמרית תגלה לו את הנסתר בה בבחינת "גילוי השם" (בחינת 'גובה הקומה של המסך' כמו ז"א, א"א וכו'), היות שעלול הוא לשנות את מצבו משוגג למזיד, בהיותו רואה את האמת ואינו טורח מצד עצמו לפעול אותה. אולם על זאת משיב בחינת 'המחמר' לאדם, שעתה אין אפשרות להשיג הכללים, אלא דרך הפרטים ומקרי החומר, שלכן עליו להתראות דרך מעשים חומרים וכו. ורק בעת בו יגיע בחינת 'משיח', תתבטל החומריות, שאז ההשראה העליונה תשרה על האדם באופן תדירי, מבלי שיצטרך להשיגה דרך בחינת 'המקרה והחומר'.
אולם מסייג הזוה"ק את דבריו באומרו, שאל לו לאדם לטעות, בחושבו שהמקום המדובר הוא מקום גשמי, אלא אותו המקום המדובר בבחינת "מגדל הפורח באוויר אשר יש בו רב ויקר", הוא מקום רוחני אשר מעבר אל הגשמיות הנראית לעין.
מסיים הזוה"ק ביסוד עיקר וחשוב בחיי האדם, המבסס את נקודת האיזון שלו על בחינת 'ההקשבה' 'וויתור על הגאווה'. דרך יסוד זה מלמד בחינת 'המחמר' את האדם, שאל לו לשאול אף למקום אביו, כי אין הוא חפץ לגלותו אף לא בתמורה לכך שיימסר תחתיו לעבד, אחר שזה אינו מתפקידו להיות מושל, שהרי כל סיבת הגעתו הוא, בכדי לעזור לאותו האדם להתעלות ממדרגה למדרגה.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "דטעין חמרי"

שלבי העיבור של נשמת הצדיק, כסיוע וכהכנה המוכרחת לאדם, אשר חפץ לצאת ממדרגתו הנוכחית למדרגה היותר נעלה

בשיעור זה, כהמשך ישיר למאמר "דטעין חמרי", אנו למדים על כלל תהליך העיבור של נשמת הצדיק, שבבחינת 'המחמר', המתראה בצורה של הסתלקות המוחין, הבאים כשלב הכנה ליציאת המדרגה החדשה אותה נדרשים להשיג.
מסביר הזוה"ק, שישנה מדרגה העולה בשם "מוליך החמורים", המתארת אותה התובנה העמוקה המתעברת בנקודת החמריות, המתראה אלינו בחיי היום יום בצורות שונות ובאופנים שונים.
אולם היות שבמהלך חייו של האדם נקראים בפניו נקודות חומר רבות, עליו להטות אוזן דווקא לאותם נקודות החומר החורגות מגדר הרגיל, ומהם להוליד אותם התובנות העמוקות המצויים בעיבור תוך נקודות חומר אלו.
אותה בחינת היו"ד הנ"ל, היא אשר עשתה מלחמה בין אותיות כ"ף וסמ"ך, שבבחינת מדרגת נשמה, היות שבחינות כ"ף וסמ"ך אינן יכלו להסתלק ממקומם אשר בכסא (בחינת מדרגת 'ישסו"ת'), לשתי סיבות עיקריות: א. בחינת הכ"ף אחראית לתת את סוג התודעה מהעליון לתחתון (בבחינת 'חכמה דאצילות המתלבשת בבריאה') ב. בחינת הסמ"ך אחראית לסמוך את זו"ן בבחינת 'חפץ חסד'.
ונמצא אם כן שבחינת היו"ד נשארה לבדה בלא בחינת הכ"ס (כ"ף ו-סמ"ך), שבבחינת 'חסדים', והיות שכך עליה להסתלק, ובד בבד על האדם לבוא בעיבור ולהסתלק ממדרגת הנשמה בה הוא מצוי זה עתה, כך שלאחר שלבי העיבור וההתבטלות, תוכל אותה בחינת היו"ד להגיע לאדם בצורתה המחודשת.
הזוה"ק מתאר את הקב"ה כאותה יד מכוונת, המסתתרת בבחינת 'המחמר', המייצג את נשמת הצדיק המעוברת, להורות לאדם שעליו להתייחס אל המקרים הפוגשים בו, ביתר הקשבה, ואל לו לדרוש שאותה הנקודה החמרית תגלה לו את הנסתר בה בבחינת "גילוי השם" (בחינת 'גובה הקומה של המסך' כמו ז"א, א"א וכו'), היות שעלול הוא לשנות את מצבו משוגג למזיד, בהיותו רואה את האמת ואינו טורח מצד עצמו לפעול אותה.
אולם על זאת משיב בחינת 'המחמר' לאדם, שעתה אין אפשרות להשיג הכללים, אלא דרך הפרטים ומקרי החומר, שלכן עליו להתראות דרך מעשים חומרים-חיצוניים כשמירת שבת, הנחת תפילין וכו'.
ורק בעת בו יגיע בחינת 'משיח', תתבטל החמריות, שלכן אז ההשראה העליונה תשרה על האדם באופן תדירי, מבלי שיצטרך להשיגה דרך בחינת 'המקרה והחומר'.
אולם מסייג הזוה"ק את דבריו באומרו, שאל לו לאדם לטעות, בחושבו שהמקום המדובר הוא מקום גשמי, אלא אותו המקום המדובר בבחינת "מגדל הפורח באוויר אשר יש בו רב ויקר", הוא מקום רוחני אשר מעבר אל הגשמיות הנראית לעין.
מסיים הזוה"ק ביסוד עיקר וחשוב בחיי האדם, המבסס את נקודת האיזון שלו על בחינת 'ההקשבה' 'וויתור על הגאווה'. דרך יסוד זה מלמד בחינת 'המחמר' את האדם, שאל לו לשאול אף למקום אביו, כי אין הוא חפץ לגלותו אף לא בתמורה לכך שיימסר תחתיו לעבד, אחר שזה אינו מתפקידו להיות מושל, שהרי כל סיבת הגעתו הוא, בכדי לעזור לאותו האדם להתעלות ממדרגה למדרגה.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "דטעין חמרי"

התגלותו של בחינת 'המחמר' שבאדם, כאותה נשמת הצדיק המתעברת בו, בכדי להעלותו ממדרגה למדרגה

הזוה"ק מתאר את ירידתם של רבי אלעזר ורבי אבא מבחינת 'המחמר', כירידתו של האדם מבחינת צד 'המקרה והחומר', המשימתו באווירת הנפש, המתבוננת אל הצד אשר מעבר למקרה.
כך שבו בזמן שהאדם מוותר על גאוותו, בכדי להשים עצמו במקום ההתבוננות וההקשבה, דווקא אז מגלה לו אותו בחינת 'המחמר' שבתוכו, שישנם מדרגות כמדרגת מוחין דחיה היותר נעלה ממדרגת מוחין דנשמה, כלומר שישנו קשר של אהבה היותר נעלה.
בהמשך מתאר הזוה"ק את הליכתם של רבי אבא ורבי אלעזר לבחינת האבא של אישתו (כנגד בחינת 'ישראל סבא' של בחינת 'הגוף'), המתאר בנפש האדם אותו הצד של תודעת הגוף, אשר נמצא בראש, להוליך את האדם בדרך של עבודת המידות, המצויה במסגרת מדרגת הנשמה.
אחר שאדם עוצר את הרגליו, עד לכדי שנלחצים אל הקיר, מתעורר בו לפתע אותו בחינת 'המחמר' המגלה לפניו אותם ההבחנות והמדרגות החדשות, אשר יש באפשרותו להשיג.
אותו בחינת 'המחמר' שבאדם מגלה לו אותם החסרונות שבבחינת מדרגתו, כדי לעוררו להתקדם למדרגות היותר נעלות ממדרגתו הנוכחית, ולכן אותו בחינת 'המחמר' מודיע לאדם שאין די לו בעבודת המידות שבבחינת 'מוחין דנשמה' (בבחינת 'ישסו"ת'), אלא עליו לראות שישנם מדרגות היותר נעלות בבחינת 'מוחין דחיה' (בבחינת 'או"א עילאין').
ואף על-פי שבחינת 'הורי האישה' (בחינת 'ישסו"ת'), הם מדרגה הנעלה מאוד, שהרי צד האישה הוא אשר נותן את בחינת 'הקיום' שבעולם ודרכה נקבע בחינת צד 'היהודי' או צד 'הגוי' שבאדם, יחד עם זאת בחינת 'הורי האיש' (בחינת 'או"א עילאין'), הם היותר נעלים, היות שהאבא שבבחינת 'הזכר', הוא אשר קובע את הצד הרוחני והמופשט, הנותן את בחינת הקשר לבורא.
רבי אבא ורבי אלעזר שאלו אותו בחינת 'המחמר' לפשר זהותו, אולם אותו בחינת 'המחמר' אינו חפץ למסור להם זה עתה את זהותו, בכדי ללמדם יסוד עיקרי וחשוב בחיי האדם, הקובע, שאל לו לאדם לחקור אותה דרך התורה והדת בה הוא מהלך.
אמנם מעורר אותם ללכת אחריו, באופן שכל אחד יאמר דברי תורה ומילין דחכמתא, כדי להאיר את הדרך בה הם הולכים.
מצד נפש האדם פירוש הדברים הוא, שאל לו לאדם ללמוד את התורה רק כפי שהיא מתגלה לו כלפי חוץ, אלא עליו לחתור לתוך אותה הנקודה הפנימית, המונחת תוך התורה החיצונית, כדי לחיות אותה נקודת האמת לבד מאותו הלימוד החיצוני, שזה בחינת 'הארת הדרך' עליה דיבר אותו בחינת 'המחמר'.
מסיים הזוה"ק בשאלתם של רבי אלעזר ורבי אבא, העוסקת בדבר מתן תפקידו של מוליך החמורים. ומתרץ זאת דרך שלילת ב' המצבים העומדים כאפשרויות למתן תפקיד זה.
ואומר, שלא בחינת הכ"ף שמכס"א, המתארת אותה הצורה המופשטת של האני של האדם, בבחינת 'הכף דאנכי', היא זו המייצגת את תפקידו של בחינת 'המחמר'.
וכמו-כן לא אותה בחינת הסמ"ך שמכס"א, המתארת אותה השלמות שבבחינת 'הלמעלה מהדעת' (בחינת 'חסדים מכוסים'), היא זו המייצגת את תפקידו של בחינת 'המחמר'.

שם המאמר: "דטעין חמרי"

התגלותו של בחינת 'המחמר' שבאדם, כאותה נשמת הצדיק המתעברת בו, בכדי להעלותו ממדרגה למדרגה. הזוה"ק מתאר את ירידתם של רבי אלעזר ורבי אבא מבחינת 'המחמר', כירידתו של האדם מבחינת צד 'המקרה והחומר', המשרה על האדם אווירת נפש המתבוננת אל הצד אשר מעבר למקרה. כך שבו בזמן שהאדם מוותר על גאוותו, בכדי להשים עצמו במקום ההתבוננות וההקשבה, דווקא אז מגלה לו אותו בחינת 'המחמר' שבתוכו, שישנם מדרגות כמדרגת מוחין דחיה היותר נעלה ממדרגת מוחין דנשמה, כלומר שישנו קשר של אהבה היותר נעלה.

מתאר הזוה"ק את הליכתם של רבי אבא ורבי אלעזר לבחינת האבא של אישתו (כנגד בחינת 'ישראל סבא' של בחינת 'הגוף'), המתאר בנפש האדם אותו הצד של תודעת הגוף, אשר נמצא בראש, להוליך את האדם בדרך של עבודת המידות, המצויה במסגרת מדרגת הנשמה. אחר שאדם עוצר את הרגליו, עד לכדי שנלחצים אל הקיר, מתעורר בו לפתע אותו בחינת 'המחמר' המגלה לפניו אותם ההבחנות והמדרגות החדשות, אשר יש באפשרותו להשיג. אותו בחינת 'המחמר' שבאדם מגלה לו אותם החסרונות שבבחינת מדרגתו, כדי לעוררו להתקדם למדרגות היותר נעלות ממדרגתו הנוכחית, ולכן אותו בחינת 'המחמר' מודיע לאדם שאין די לו בעבודת המידות שבבחינת 'מוחין דנשמה' (בבחינת 'ישסו"ת'), אלא עליו לראות שישנם מדרגות היותר נעלות בבחינת 'מוחין דחיה' (בבחינת 'או"א עילאין').

ואף על-פי שבחינת 'הורי האישה' (בחינת 'ישסו"ת'), הם מדרגה הנעלה מאוד, שהרי צד האישה הוא אשר נותן את בחינת 'הקיום' שבעולם ודרכה נקבע בחינת צד 'היהודי' או צד 'הגוי' שבאדם, יחד עם זאת בחינת 'הורי האיש' (בחינת 'או"א עילאין'), הם היותר נעלים, היות שהאבא שבבחינת 'הזכר', הוא אשר קובע את הצד הרוחני והמופשט, הנותן את בחינת הקשר לבורא.
רבי אבא ורבי אלעזר שאלו אותו בחינת 'המחמר' לפשר זהותו, אולם אותו בחינת 'המחמר' אינו חפץ למסור להם זה עתה את זהותו, בכדי ללמדם יסוד עיקרי וחשוב בחיי האדם, הקובע, שאל לו לאדם לחקור אותה דרך התורה והדת בה הוא מהלך.
אמנם מעורר אותם ללכת אחריו, באופן שכל אחד יאמר דברי תורה ומילין דחכמתא, כדי להאיר את הדרך בה הם הולכים.
מצד נפש האדם פירוש הדברים הוא, שאל לו לאדם ללמוד את התורה רק כפי שהיא מתגלה לו כלפי חוץ, אלא עליו לחתור לתוך אותה הנקודה הפנימית, המונחת תוך התורה החיצונית, כדי לחיות אותה נקודת האמת לבד מאותו הלימוד החיצוני, שזה בחינת 'הארת הדרך' עליה דיבר אותו בחינת 'המחמר'.
מסיים הזוה"ק בשאלתם של רבי אלעזר ורבי אבא, העוסקת בדבר מתן תפקידו של מוליך החמורים. ומתרץ זאת דרך שלילת ב' המצבים העומדים כאפשרויות למתן תפקיד זה.
ואומר, שלא בחינת הכ"ף שמכס"א, המתארת אותה הצורה המופשטת של האני של האדם, בבחינת 'הכף דאנכי', היא זו המייצגת את תפקידו של בחינת 'המחמר'.
וכמו-כן לא אותה בחינת הסמ"ך שמכס"א, המתארת אותה השלמות שבבחינת 'הלמעלה מהדעת' (בחינת 'חסדים מכוסים'), היא זו המייצגת את תפקידו של בחינת 'המחמר'.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "דטעין חמרי"

השבת התחתונה, שבבחינת שבתות המשנה, כאתגר המכין לקראת השבת העליונה, המבטאת אותה השלמות הנרצית לגמר תיקון
בשיעור זה אנו למדים על ב' השבתות, העליונה והתחתונה, כאשר השבת העליונה מייצגת אותה השבת השלמה של גמר תיקון, והשבת התחתונה מייצגת אותם שבתות המשנה של זמן תיקון.
הזוה"ק מתאר את המחמר, כדמות המייצגת את בחינת המקרים החומריים, בכדי ללמדנו יסוד עיקרי בחיינו, המבסס אותה נקודת האיזון של האדם על אותה ההקשבה הנדיבה הנרכשת בידיו לאותם המקרים המזדמנים לו מלמעלה, כל זאת בכדי להתבונן אל מעבר למקרים הנקראים בפניו.
כאשר מסכים האדם לקבל אותה העובדה אשר יש להטות אוזן לאותם המקרים, אותם שולח לו הבורא מלמעלה, אזי דווקא על-ידי מקרים אלו הנראים למראית עין כעכורים, נתגלים לו לאדם אותם ההבנות שבבחינת 'השבת', הנצרכות לו כדי להלך בדרך ה'.
ולפתע מתגלה לו דרך אותו המחמר, שהוא אותו בחינת המקרה חומרי, שעל אף שהמקרים הנקראים אליו הם אשר באים מלמעלה, מכל מקום סדר עבודתו היא על דרך המדרגה, בקניית אותם הפרטים הנדרשים לו, כדי להשיג אותה אווירת הנפש הכללית.
אותם השבתות שבינתיים, צריכים להיות אצל האדם בבחינת שמירה והרחקה, שפירושם, וויתור על אותו הרצון לקבל המושך על בחינתו את אור החכמה, זאת לסיבה שאלו השבתות הם בבחינת זמן תיקון (בחינת 'שלא לשמה'), בו נוהגת השמירה בבחינת 'החסדים', כהכנה לשבת של גמר תיקון (בחינת 'לשמה'), בה יוכל להתקבל אור החכמה.
ב' השבתות הנ"ל שבבחינת ב' השלמויות, באות כנגד יעקב, המייצג את הבחינה שמחזה ולמטה בבחינת 'חכמה', וכנגד יוסף, המייצג את הבחינה שמחזה ולמעלה בבחינת 'חסדים'.
כאשר יוסף הוא בחינת 'החסדים' (בבחינת 'וויתור על הגאווה'), המהווים אותה הבחינה המקשרת בין אותם מעשי החול הקרובים (לסיבה שקרובים למציאות המעשה בו האדם מצוי) לאותה הכוונה הפנימית הרחוקה (לסיבה שנצרכת לבחינת הרחקה של 'חסדים') שבבחינת 'חכמה' (אווירת הנפש שבבחינת 'הכלל'), אותה מבקש האדם להשיג באמצעות הפעולות החיצוניות, בכדי להגיע לאווירת הנפש, אותה נדרש האדם להשיג בנפשו.
שלו תצוייר מציאות בה האדם ידרוש להשיג אותה הכוונה הנזכרת לעיל בבת אחת, בלא עבודה דרך פרטי המעשים, עלול הוא לשבור את 'ראשו', כלומר שישבר ויפול ארצה מאותה הכוונה, לנוכח דרישתו החפוזה והבלתי מאורגנת.
מסיים הזוה"ק בשאלה העוסקת בדבר שלמותה של השבת האמיתית, שהיא אותה הנקודה האמצעית אשר באמצע ממש בבחינת מלכות דמלכות, אשר נגנזא בעתיק (בחינת 'רדל"א'), עד לגמר תיקון.
ועד גמר התיקון על האדם מוטל לעבוד על אותם בחינות 'השבתות שבינתיים', בבחינת 'חפץ חסד', דרכו קונה האדם ביגיעה לאט לאט דרך פרטי המעשים, אותו הכלי של האהבה, אשר יהווה עבורו אותו בחינת 'האני המשותף', בו תוכל להתקבל אותה השלמות הנרצית של גמר תיקון.
שאם לא כן וירצה להיכנס בזמן התיקון, תוך החלל של הריבוע והעיגול, המייצג אותה בחינת 'האמונה', כדי להבין זו האמונה בדעתו, עד לכדי שנמצא משמש באותה הנקודה שבבחינת 'גדלות הרצון' הנ"ל, בכלים של אנוכיות ותאווה אישית, אזי ימצא אותו בחינת 'האני הפרטי', כמר ממוות.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "דטעין חמרי"

השבת התחתונה, שבבחינת שבתות המשנה, כאתגר המכין לקראת השבת העליונה, המבטאת אותה השלמות הנרצית לגמר תיקון
בשיעור זה אנו למדים על ב' השבתות, העליונה והתחתונה, כאשר השבת העליונה מייצגת אותה השבת השלמה של גמר תיקון, והשבת התחתונה מייצגת אותם שבתות המשנה של זמן תיקון.
הזוה"ק מתאר את המחמר, כדמות המייצגת את בחינת המקרים החומריים, בכדי ללמדנו יסוד עיקרי בחיינו, המבסס אותה נקודת האיזון של האדם על אותה ההקשבה הנדיבה הנרכשת בידיו לאותם המקרים המזדמנים לו מלמעלה, כל זאת בכדי להתבונן אל מעבר למקרים הנקראים בפניו.
כאשר מסכים האדם לקבל אותה העובדה אשר יש להטות אוזן לאותם המקרים, אותם שולח לו הבורא מלמעלה, אזי דווקא על-ידי מקרים אלו הנראים למראית עין כעכורים, נתגלים לו לאדם אותם ההבנות שבבחינת 'השבת', הנצרכות לו כדי להלך בדרך ה'.
ולפתע מתגלה לו דרך אותו המחמר, שהוא אותו בחינת המקרה חומרי, שעל אף שהמקרים הנקראים אליו הם אשר באים מלמעלה, מכל מקום סדר עבודתו היא על דרך המדרגה, בקניית אותם הפרטים הנדרשים לו, כדי להשיג אותה אווירת הנפש הכללית.
אותם השבתות שבינתיים, צריכים להיות אצל האדם בבחינת שמירה והרחקה, שפירושם, וויתור על אותו הרצון לקבל המושך על בחינתו את אור החכמה, זאת לסיבה שאלו השבתות הם בבחינת זמן תיקון (בחינת 'שלא לשמה'), בו נוהגת השמירה בבחינת 'החסדים', כהכנה לשבת של גמר תיקון (בחינת 'לשמה'), בה יוכל להתקבל אור החכמה.
ב' השבתות הנ"ל שבבחינת ב' השלמויות, באות כנגד יעקב, המייצג את הבחינה שמחזה ולמטה בבחינת 'חכמה', וכנגד יוסף, המייצג את הבחינה שמחזה ולמעלה בבחינת 'חסדים'.
כאשר יוסף הוא בחינת 'החסדים' (בבחינת 'וויתור על הגאווה'), המהווים אותה הבחינה המקשרת בין אותם מעשי החול הקרובים (לסיבה שקרובים למציאות המעשה בו האדם מצוי) לאותה הכוונה הפנימית הרחוקה (לסיבה שנצרכת לבחינת הרחקה של 'חסדים') שבבחינת 'חכמה' (אווירת הנפש שבבחינת 'הכלל'), אותה מבקש האדם להשיג באמצעות הפעולות החיצוניות, בכדי להגיע לאווירת הנפש, אותה נדרש האדם להשיג בנפשו.
שלו תצוייר מציאות בה האדם ידרוש להשיג אותה הכוונה הנזכרת לעיל בבת אחת, בלא עבודה דרך פרטי המעשים, עלול הוא לשבור את 'ראשו', כלומר שישבר ויפול ארצה מאותה הכוונה, לנוכח דרישתו החפוזה והבלתי מאורגנת.
מסיים הזוה"ק בשאלה העוסקת בדבר שלמותה של השבת האמיתית, שהיא אותה הנקודה האמצעית אשר באמצע ממש בבחינת מלכות דמלכות, אשר נגנזא בעתיק (בחינת 'רדל"א'), עד לגמר תיקון.
ועד גמר התיקון על האדם מוטל לעבוד על אותם בחינות 'השבתות שבינתיים', בבחינת 'חפץ חסד', דרכו קונה האדם ביגיעה לאט לאט דרך פרטי המעשים, אותו הכלי של האהבה, אשר יהווה עבורו אותו בחינת 'האני המשותף', בו תוכל להתקבל אותה השלמות הנרצית של גמר תיקון.
שאם לא כן וירצה להיכנס בזמן התיקון, תוך החלל של הריבוע והעיגול, המייצג אותה בחינת 'האמונה', כדי להבין זו האמונה בדעתו, עד לכדי שנמצא משמש באותה הנקודה שבבחינת 'גדלות הרצון' הנ"ל, בכלים של אנוכיות ותאווה אישית, אזי ימצא אותו בחינת 'האני הפרטי', כמר ממוות.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "דטעין חמרי"

אנו עוסקים במאמר מוליך החמורים, המדבר עם ר' אלעזר ור' אבא על השבת. מוליך החמורים היא בחינה באדם המחזיקה בו את החסרונות, דהיינו "מחמר", מלשון "חומריות". אדם רוצה בית גדול, עוצמה חומרית וכו'. ואמנם הוא רוצה אותם מבחינה פנימית, אך מה שדוחף אותו לרצות אותם הוא כדי שיעשה עבודה, והיא להמיר אותם לדבר רוחני.
כשאותו מחמר פוגש את ר' אבא ור' אלעזר, מספר להם שיש חסרון בהבנת השבת, ועל עניין תחום אלפיים אמה שמשם אפשר לקחת עוד רצונות שאפשר לקחת מבחוץ ולהכניסם לקדושה, כך שיש גבול רחב מאד לתענוג בבחינת השבת. סיפר להם אותו מחמר ש"את שבתותי" הוא בחינת שבת תחתונה ושבת עליונה המתכללות זו בזו.
אולם עתה אנו עומדים בשאלת השבת, שבאה לפני הקב"ה ושואלת אותו – "לכולם יש בן זוג, ומה איתי"? וכיצד הוא הדבר? שהרי אנו רואים בכל יום מששת ימי הבריאה "ויהי ערב ויהי בוקר", ורק בשבת אין "ערב". לכן שואלת השבת, "מדוע אין ערב אצלי"? והרי איך יהיה ייחוד, כי בלי הנקבה (ערב) שבאה בזווג עם הזכר – אין שלמות.
אלא עונה לה הקב"ה, ששבת היא שלמות, אולם עתה אנו נמצאים בזמן תיקון ולכן שלמות זו עדיין אינה שלמות תכליתית. אלא שלמות זו של השבתות בזמן תיקון, היא שלמות שיורדים ממנה לאחר מכן. מה שאין כן שלמות גמורה, היא מצב שאין בו חיסרון. לכן, אם יבוא אדם ויצפה לשלמות גמורה, ויצפה לפעול "לשמה" – הרי שיתאכזב מאד.
כתשובה לשאלת השבת מדוע היא אינה שלמה, עונה הקב"ה: "אינך שלמה משום שאינך דבוקה בי. אם את רוצה להיות שלמה ולא רק בקו שמאל, הדבקי בי". אולם לצורך דבקות זו, על האדם תחילה לראות שהוא מקולקל וצריך לתקן, ורק אח"כ יוכל להגיע לדבקות. התיקון צריך להיות תיקון של הצורה. הרגש הוא עגול, ובעיגול "כולם שווים". לכן, כשיגיע הנברא לגמר תיקון, יהיה שווה לבורא יתברך בבחינת עיגול. אולם כעת בזמן התיקון, נמצא בבחינת "מרובע", שהוא חסר שלמות ואינו כתמונת העיגול, שאין בו מעלה מטה ימין ושמאל. לכן את התיקון צריך לעשות באופן, שאת ה"מרובע" מכניסים למסגרת של עיגול, כך שבכל פעם שמגיעה שבת, היא תהיה בבחינת מרובע בתוך בחינת עיגול, ואז לאחר מכן שוב יצא לבחינת ימות החול, ושוב יכנס לשבת. כך, עד שלבסוף יגיע הנברא לבחינת שבת של גמר תיקון.
אם כך יש להבין מכאן, שהשלמות הזו של השבת חייבת לבוא מתוך שלא לשמה כדי להגיע ללשמה. וזהו האימון שלנו בחיים. "שלא לשמה" נקרא מרובע, ו"לשמה" נקרא עיגול. מצב של "לשמה" יהיה רק בגמר תיקון, ואז כבר אין סופיות וחוסר שלמות, אלא הכל יהיה שלם ונצחי. מתוך הידיעה שבנפש האדם יש שלמות, צריך להתחזק ולא לוותר על אותה שלמות. וכך, יש תמיד לפעול כדי להגיע לאותה שלמות, בשבתות של זמן התיקון שהן בבחינת "מרובע", אותו צריך לשים בתוך העיגול. אנו עובדים כאילו יש אהבה (בשבת), ואז חוזרים שוב ויורדים למצב החול. וכך חוזר על עצמו עד שנגיע לגמר תיקון.
וכך, בעבודה זו של תיקון מתוך "שלא לשמה" הבא ל"לשמה", מתוך ידיעה שיש שלמות ואליה שואפים, אך צריך להשיגה לאט לאט ע"י התנהלות בחלקיות – נגיע בע"ה ליום שכולו שבת, עולם שכולו שלמות, בבחינת "תלמיד חכם", שכולו שבת.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "דטעין חמרי"

אנו עוסקים במאמר מוליך החמורים, המדבר עם ר' אלעזר ור' אבא על השבת. מוליך החמורים היא בחינה באדם המחזיקה בו את החסרונות, דהיינו "מחמר", מלשון "חומריות". אדם רוצה בית גדול, עוצמה חומרית וכו'. ואמנם הוא רוצה אותם מבחינה פנימית, אך מה שדוחף אותו לרצות אותם הוא כדי שיעשה עבודה, והיא להמיר אותם לדבר רוחני.
כשאותו מחמר פוגש את ר' אבא ור' אלעזר, מספר להם שיש חסרון בהבנת השבת, ועל עניין תחום אלפיים אמה שמשם אפשר לקחת עוד רצונות שאפשר לקחת מבחוץ ולהכניסם לקדושה, כך שיש גבול רחב מאד לתענוג בבחינת השבת. סיפר להם אותו מחמר ש"את שבתותי" הוא בחינת שבת תחתונה ושבת עליונה המתכללות זו בזו.
אולם עתה אנו עומדים בשאלת השבת, שבאה לפני הקב"ה ושואלת אותו – "לכולם יש בן זוג, ומה איתי"? וכיצד הוא הדבר? שהרי אנו רואים בכל יום מששת ימי הבריאה "ויהי ערב ויהי בוקר", ורק בשבת אין "ערב". לכן שואלת השבת, "מדוע אין ערב אצלי"? והרי איך יהיה ייחוד, כי בלי הנקבה (ערב) שבאה בזווג עם הזכר – אין שלמות.
אלא עונה לה הקב"ה, ששבת היא שלמות, אולם עתה אנו נמצאים בזמן תיקון ולכן שלמות זו עדיין אינה שלמות תכליתית. אלא שלמות זו של השבתות בזמן תיקון, היא שלמות שיורדים ממנה לאחר מכן. מה שאין כן שלמות גמורה, היא מצב שאין בו חיסרון. לכן, אם יבוא אדם ויצפה לשלמות גמורה, ויצפה לפעול "לשמה" – הרי שיתאכזב מאד.
כתשובה לשאלת השבת מדוע היא אינה שלמה, עונה הקב"ה: "אינך שלמה משום שאינך דבוקה בי. אם את רוצה להיות שלמה ולא רק בקו שמאל, הדבקי בי". אולם לצורך דבקות זו, על האדם תחילה לראות שהוא מקולקל וצריך לתקן, ורק אח"כ יוכל להגיע לדבקות. התיקון צריך להיות תיקון של הצורה. הרגש הוא עגול, ובעיגול "כולם שווים". לכן, כשיגיע הנברא לגמר תיקון, יהיה שווה לבורא יתברך בבחינת עיגול. אולם כעת בזמן התיקון, נמצא בבחינת "מרובע", שהוא חסר שלמות ואינו כתמונת העיגול, שאין בו מעלה מטה ימין ושמאל. לכן את התיקון צריך לעשות באופן, שאת ה"מרובע" מכניסים למסגרת של עיגול, כך שבכל פעם שמגיעה שבת, היא תהיה בבחינת מרובע בתוך בחינת עיגול, ואז לאחר מכן שוב יצא לבחינת ימות החול, ושוב יכנס לשבת. כך, עד שלבסוף יגיע הנברא לבחינת שבת של גמר תיקון.
אם כך יש להבין מכאן, שהשלמות הזו של השבת חייבת לבוא מתוך שלא לשמה כדי להגיע ללשמה. וזהו האימון שלנו בחיים. "שלא לשמה" נקרא מרובע, ו"לשמה" נקרא עיגול. מצב של "לשמה" יהיה רק בגמר תיקון, ואז כבר אין סופיות וחוסר שלמות, אלא הכל יהיה שלם ונצחי. מתוך הידיעה שבנפש האדם יש שלמות, צריך להתחזק ולא לוותר על אותה שלמות. וכך, יש תמיד לפעול כדי להגיע לאותה שלמות, בשבתות של זמן התיקון שהן בבחינת "מרובע", אותו צריך לשים בתוך העיגול. אנו עובדים כאילו יש אהבה (בשבת), ואז חוזרים שוב ויורדים למצב החול. וכך חוזר על עצמו עד שנגיע לגמר תיקון.
וכך, בעבודה זו של תיקון מתוך "שלא לשמה" הבא ל"לשמה", מתוך ידיעה שיש שלמות ואליה שואפים, אך צריך להשיגה לאט לאט ע"י התנהלות בחלקיות – נגיע בע"ה ליום שכולו שבת, עולם שכולו שלמות, בבחינת "תלמיד חכם", שכולו שבת.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "דטעין חמרי"

הרחבת גבול הקדושה , כיצירת מסגרת רחבה לאותם הרצונות של חול, אותם יכול האדם להכניס בגבולות מסגרת זו
בשיעור זה אנו למדים אותם ההבחנות הנלמדות מן השיעור הקודם, אלא שעתה יש ללומדן מצד עבודת נפש האדם.
מסביר הזוה"ק שישנה תנועה נפשית אותה מוכרח האדם לעשות לקראת תכליתו שבבחינת השבת, כעין התנועה אותה עושה הבריאה לקראת תכליתה, שהוא יום השבת.
זאת לסיבה שיש קשר בין העולם, השנה והנפש הנקראים גם עש"ן.
כדי שאדם יוכל לכוון עצמו אל התכלית, הכרח הוא שיעבור את ג' הימים הראשונים שבבחינת 'וויתור הגאווה' (בחינת 'יראה'), לשם קניין מידת האמונה, שרק באופן הזה יוכל להגיע לבחינת האהבה, אשר בה נכללת היראה.
שאלו שתי הבחינות של היראה והאהבה מתבטאים ביום שבת, באופן הזה שליל שבת מבטא את צד היראה (כנגד חג"ת – ג' ימים ראשונים – כנגד העיגול) ויום השבת מבטא את צד האהבה (כנגד נה"י – ג' ימים שניים – כנגד הריבוע).
מסביר הזוה"ק שקליפת החמריות, כמייצגת אותו המקום הנמוך, בהם מצויים החסרונות, היא זו המשקרת לאדם שאת כל מאוויו ישיג מן הנקודה החיצונית, אולם אליהו הנביא שהוא בבחינת 'מבשר הגאולה', הוא שמבשר לאדם, שאת כל מאוויו האמיתיים ישיג מן הנקודה הפנימית, כלומר שהיה מחמר ומראה אותם החסרונות שמצד האמת.
אותו המחמר, המראה את החסרונות שמצד האמת, שואל את רבי אבא לפשר קדושת אותם הרצונות שבבחינת ימי 'החול החיצונים' (בחינת 'זו"ן'), שעל כך משיב רבי אבא בתגובה, שאין ברצונות אלו קדושה בפני עצמם, אלא במה שהם עולים למעלה להתקדש (לבחינת 'או"א').
שלוי יצוייר שאותם הרצונות שבבחינת 'ימי החול' ירצו למשוך קדושה למקומם, אזי לא ישארו אלא בבחינת ימי חול בלבד.
עוד מוסיף הזוה"ק ואומר, שמלבד אותם הרצונות המוכרים לו לאדם, ישנם רצונות נוספים אותם יכול האדם להרחיב בקדושה, בבחינת 'הרחבת תחום השבת עד אלפיים אמה', נמצא אם כן שגבול הקדושה הוא מקום רחב, להוציא מן הדעת החילונית הקובעת, שגבולות הקדושה אינם רחבים דים.
כאשר מתעוררים בכל פעם אותם הרצונות של חול, הגם שעלו למעלה למקום הקדושה, זאת לסיבה שישנו קושי להחזיק אותם הרצונות של חול במודעות חזקה של קדושה.
ועל כך שואל האדם את עצמו, שאם כך הם פני הדברים, בעבור מה יש להתייגע, הלא בכל פעם חוזר הוא לרצונות של חול ?
על כך מתרץ הזוה"ק, שהן אמת שכך הוא הסדר, שהרי כל סדר עבודתו של הנברא הוא דרך הפרטים, אולם יש לראות אותו הרווח של האדם, בחשיבות אותה הוא מעלה לזמני העלייה, על אף שחוזר למקומם של רצונות החול.
מסיים הזוה"ק בשאלת השגת השלמות מצד המלכות של גדלות הרצון (בבחינת השבת האמיתית), ומתרץ שאין באפשרי להשיג גדלות הרצון הפרטי הזה הן מצד עכירותו והן מצד חוסר הרגשת האור שבו , היות שרצון זה נגנז ברדל"א (בחינת 'עתיקא קדישא'), לסיבה שלא ישתמשו בו, בכדי להופכו לחול.
אחר שביררנו כל אותם ההבחנות, אשר מצד רצונותיו וחסרונותיו של האדם, יש לשים דגש שבבחינת השבת, אותם החסרונות המדוברים המה כלא היו, שלפיכך אין לעשות ביום השבת אף מלאכה, שהרי כל חסרונותיו של האדם נשלמים ביום קדוש זה.

שם המאמר: "דטעין חמרי"

הרחבת גבול הקדושה , כיצירת מסגרת רחבה לאותם הרצונות של חול, אותם יכול האדם להכניס בגבולות מסגרת זו
בשיעור זה אנו למדים אותם ההבחנות הנלמדות מן השיעור הקודם, אלא שעתה יש ללומדן מצד עבודת נפש האדם.
מסביר הזוה"ק שישנה תנועה נפשית אותה מוכרח האדם לעשות לקראת תכליתו שבבחינת השבת, כעין התנועה אותה עושה הבריאה לקראת תכליתה, שהוא יום השבת. זאת לסיבה שיש קשר בין העולם, השנה והנפש הנקראים גם עש"ן. כדי שאדם יוכל לכוון עצמו אל התכלית, הכרח הוא שיעבור את ג' הימים הראשונים שבבחינת 'וויתור הגאווה' (בחינת 'יראה'), לשם קניין מידת האמונה, שרק באופן הזה יוכל להגיע לבחינת האהבה, אשר בה נכללת היראה.

שתי הבחינות של היראה והאהבה מתבטאים ביום שבת, באופן שליל שבת מבטא את צד היראה (כנגד חג"ת – ג' ימים ראשונים – כנגד העיגול) ויום השבת מבטא את צד האהבה (כנגד נה"י – ג' ימים שניים – כנגד הריבוע). מסביר הזוה"ק שקליפת החuמריות, מייצגת את אותו המקום הנמוך, בהם מצויים החסרונות, היא זו המשקרת לאדם שאת כל מאוויו ישיג מן הנקודה החיצונית, אולם אליהו הנביא שהוא בבחינת 'מבשר הגאולה', הוא שמבשר לאדם, שאת כל מאוויו האמיתיים ישיג מן הנקודה הפנימית, כלומר שהיה מחמר ומראה אותם החסרונות שמצד האמת.

אותו המחמר, המראה את החסרונות שמצד האמת, שואל את רבי אבא לפשר קדושת אותם הרצונות שבבחינת ימי 'החול החיצונים' (בחינת 'זו"ן'), שעל כך משיב רבי אבא בתגובה, שאין ברצונות אלו קדושה בפני עצמם, אלא במה שהם עולים למעלה להתקדש (לבחינת 'או"א').
שלו יצוייר שאותם הרצונות שבבחינת 'ימי החול' ירצו למשוך קדושה למקומם, אזי לא ישארו אלא בבחינת ימי חול בלבד.
עוד מוסיף הזוה"ק ואומר, שמלבד אותם הרצונות המוכרים לו לאדם, ישנם רצונות נוספים אותם יכול האדם להרחיב בקדושה, בבחינת 'הרחבת תחום השבת עד אלפיים אמה', נמצא אם כן שגבול הקדושה הוא מקום רחב, להוציא מן הדעת החילונית הקובעת, שגבולות הקדושה אינם רחבים דים.
כאשר מתעוררים בכל פעם אותם הרצונות של חול, הגם שעלו למעלה למקום הקדושה, זאת לסיבה שישנו קושי להחזיק אותם הרצונות של חול במודעות חזקה של קדושה.
ועל כך שואל האדם את עצמו, שאם כך הם פני הדברים, בעבור מה יש להתייגע, הלא בכל פעם חוזר הוא לרצונות של חול ?
על כך מתרץ הזוה"ק, שהן אמת שכך הוא הסדר, שהרי כל סדר עבודתו של הנברא הוא דרך הפרטים, אולם יש לראות אותו הרווח של האדם, בחשיבות אותה הוא מעלה לזמני העלייה, על אף שחוזר למקומם של רצונות החול.
מסיים הזוה"ק בשאלת השגת השלמות מצד המלכות של גדלות הרצון (בבחינת השבת האמיתית), ומתרץ שאין באפשרי להשיג גדלות הרצון הפרטי הזה הן מצד עכירותו והן מצד חוסר הרגשת האור שבו , היות שרצון זה נגנז ברדל"א (בחינת 'עתיקא קדישא'), לסיבה שלא ישתמשו בו, בכדי להופכו לחול.
אחר שביררנו כל אותם ההבחנות, אשר מצד רצונותיו וחסרונותיו של האדם, יש לשים דגש שבבחינת השבת, אותם החסרונות המדוברים המה כלא היו, שלפיכך אין לעשות ביום השבת אף מלאכה, שהרי כל חסרונותיו של האדם נשלמים ביום קדוש זה.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "דטעין חמרי"

השבת כיום המאחד בין ב' ההפכים של היראה והאהבה, להיות שהיראה מהווה את מסגרת הקיום של האהבה

בשיעור זה אנו ממשיכים את מאמר "דטעין חמרי" בפירוט אותם ההבחנות הנלמדות מהשיעור הקודם.

מסביר הזוה"ק שהעולם בנוי מיסודות הבאים כנגד שם הווי"ה, כאשר אותיות יה-ו משם הווי"ה מייצגות אותם היסודות של אש, מים ורוח הבאות כנגד הספירות חג"ת בהתאמה.

ספירות החג"ת הם כנגד ג' האבות המייצגים את בחינת 'האמונה', שאיננה יכול לבוא לידי קיום , מבלי שהאדם יחוש בחינה זו ברצונו.

כדי שהאמונה בבחינת חג"ת תבוא לידי קיום, יש להוציאה מכוח אל הפועל, על-ידי בחינת 'הרגל הרביעית לכסא', שהיא בחינת 'הרצון להשפיע' (כנגד בחינת 'בינה'), הבא כנגד היום הרביעי, שבבחינת המלכות (רצון) העולה למקום החזה דת"ת.

מבחינה השקפתית פירוש הדברים הוא, שישנן ב' מלכויות כנגד ב' רצונות עיקריים, מהן מורכב האדם, שהם: א. האני של האדם המצוי למטה מחזה, הוא אשר נבחן לליבו וביתו ב. האני של האדם המצוי במקום החזה דת"ת, הבא כנגד היום הרביעי, הוא אשר נבחן לקומת הנשמה (בבחינת 'השלכת הנשמה'), שבבחינת 'האמונה'.

נמצא אם כן שישנן ב' כסאות, שהן כסא של מידת ההשפעה וכסא של מידת הקבלה, כאשר ב' כסאות אלו מייצגים את האמת, העומדת על ב' רגלים, בבחינת 'מערת המכפלה' (בה קבורים הזוגות).

ב' כסאות אלו, מתארים את ב' הבחינות של ימין (כנגד אברהם – וויתור על הגאווה וקניין מידת האמונה) ושמאל (כנגד יצחק – הרצון לאושר) ואת הבחינה המשלבת בין השתיים, שהיא בבחינת הקו האמצעי (כנגד יעקב – הרצון לאושר הבא במסגרת האמונה).

מסביר הזוה"ק את הדברים האמורים לעיל מצד עבודת נפש האדם באופן, שיום השבת היא אותה הבחינה המאחדת בין ב' צדדים אלו של ימין ושמאל הבאים כנגד היראה והאהבה, כך שב' הימים שכנגד היום הרביעי (מלכות העומדת בחזה דת"ת – רצון להשפיע, המכין לשבת) והיום השביעי (מלכות שלמטה מחזה – רצון לקבל, הנבחן לעצם השבת),
נבחנים למקשה אחת, באופן שג' הימים הראשונים שבבחינת 'היראה והאמונה', יהוו את מסגרת הפעולה של בחינת 'האהבה והרצון לאושר', שהרי אין אהבה בלא יראה. עוד יש להוסיף ולציין שגם היראה לבדה אין בה השלמות הנרצית, שאף על-פי שיש בה השלמות, מכל מקום אין לה ביטוי בלא השלמות הבאה מצד האהבה.

מבט נוסף עליו נותן הזוה"ק את הדעת, בדרך שאלה ותשובה, כאשר השאלה מייצגת את הקושי במילת "שבתותי", שהרי אין אלא שבת אחת, והתשובה מייצגת אותו הפתרון, המיישב את הקושי שבמילת "שבתותי", כך שאין אלא שבת אחת המתחלקת ל-ב' אופנים, שהם כדלהלן:

א. ליל שבת (כנגד מדרגת נשמה – יראה) ב. יום השבת (כנגד מדרגת חיה – אהבה).

ונמצא אם כן שישנה שבת אחת המאחדת בין ב' ההפכים של היראה והאהבה, הבאים כנגד צד הבורא שבבריאה (חג"ת – פנימיות) וצד הנברא שבבריאה (נה"י – חיצוניות).

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "דטעין חמרי"

השבת כיום המאחד בין ב' ההפכים של היראה והאהבה, להיות שהיראה מהווה את מסגרת הקיום של האהבה

בשיעור זה אנו ממשיכים את מאמר "דטעין חמרי" בפירוט אותם ההבחנות הנלמדות מהשיעור הקודם.

מסביר הזוה"ק שהעולם בנוי מיסודות הבאים כנגד שם הווי"ה, כאשר אותיות יה-ו משם הווי"ה מייצגות אותם היסודות של אש, מים ורוח הבאות כנגד הספירות חג"ת בהתאמה.

ספירות החג"ת הם כנגד ג' האבות המייצגים את בחינת 'האמונה', שאיננה יכול לבוא לידי קיום , מבלי שהאדם יחוש בחינה זו ברצונו.

כדי שהאמונה בבחינת חג"ת תבוא לידי קיום, יש להוציאה מכוח אל הפועל, על-ידי בחינת 'הרגל הרביעית לכסא', שהיא בחינת 'הרצון להשפיע' (כנגד בחינת 'בינה'), הבא כנגד היום הרביעי, שבבחינת המלכות (רצון) העולה למקום החזה דת"ת.

מבחינה השקפתית פירוש הדברים הוא, שישנן ב' מלכויות כנגד ב' רצונות עיקריים, מהן מורכב האדם, שהם: א. האני של האדם המצוי למטה מחזה, הוא אשר נבחן לליבו וביתו ב. האני של האדם המצוי במקום החזה דת"ת, הבא כנגד היום הרביעי, הוא אשר נבחן לקומת הנשמה (בבחינת 'השלכת הנשמה'), שבבחינת 'האמונה'.

נמצא אם כן שישנן ב' כסאות, שהן כסא של מידת ההשפעה וכסא של מידת הקבלה, כאשר ב' כסאות אלו מייצגים את האמת, העומדת על ב' רגלים, בבחינת 'מערת המכפלה' (בה קבורים הזוגות).

ב' כסאות אלו, מתארים את ב' הבחינות של ימין (כנגד אברהם – וויתור על הגאווה וקניין מידת האמונה) ושמאל (כנגד יצחק – הרצון לאושר) ואת הבחינה המשלבת בין השתיים, שהיא בבחינת הקו האמצעי (כנגד יעקב – הרצון לאושר הבא במסגרת האמונה).

מסביר הזוה"ק את הדברים האמורים לעיל מצד עבודת נפש האדם באופן, שיום השבת היא אותה הבחינה המאחדת בין ב' צדדים אלו של ימין ושמאל הבאים כנגד היראה והאהבה, כך שב' הימים שכנגד היום הרביעי (מלכות העומדת בחזה דת"ת – רצון להשפיע, המכין לשבת) והיום השביעי (מלכות שלמטה מחזה – רצון לקבל, הנבחן לעצם השבת),
נבחנים למקשה אחת, באופן שג' הימים הראשונים שבבחינת 'היראה והאמונה', יהוו את מסגרת הפעולה של בחינת 'האהבה והרצון לאושר', שהרי אין אהבה בלא יראה. עוד יש להוסיף ולציין שגם היראה לבדה אין בה השלמות הנרצית, שאף על-פי שיש בה השלמות, מכל מקום אין לה ביטוי בלא השלמות הבאה מצד האהבה.

מבט נוסף עליו נותן הזוה"ק את הדעת, בדרך שאלה ותשובה, כאשר השאלה מייצגת את הקושי במילת "שבתותי", שהרי אין אלא שבת אחת, והתשובה מייצגת אותו הפתרון, המיישב את הקושי שבמילת "שבתותי", כך שאין אלא שבת אחת המתחלקת ל-ב' אופנים, שהם כדלהלן:

א. ליל שבת (כנגד מדרגת נשמה – יראה) ב. יום השבת (כנגד מדרגת חיה – אהבה).

ונמצא אם כן שישנה שבת אחת המאחדת בין ב' ההפכים של היראה והאהבה, הבאים כנגד צד הבורא שבבריאה (חג"ת – פנימיות) וצד הנברא שבבריאה (נה"י – חיצוניות).

שם המאמר: "עימי אתה בשותפא"

ב' התנאים המוקדמים והמוכרחים למחדשי התורה ודובריה פותח הזוה"ק בסתירה, המבטאת את הפרדוקס בין ב' האמירות, המחלקות בין יצירת השיתוף עם הבורא בדבר חידושי התורה, לבין אזהרת הכתוב על מחדשי התורה.
סתירה זו מתיישבת ב-ב' סדרים, המשתפים תנאי מוקדם ומוכרח בין ב' האמירות האמורים לעיל, שהם כדלהלן:
א. העמדת הרעיון, המתבטא בדבר חידוש התורה, במבחן התרומה למען הכלל ולא למען הפרט.
ב. בדיקת כושר עמידתו של חידוש התורה במסגרת הרוחנית, המתארת אותם העניינים אשר מעבר לזמן ומקום, המוכרחים להלמד על-ידי אדם גדול (בחינת אילן הגדול – אדם גדול הבקי בדרכי פנימיות התורה).
ב' הסדרים הללו נותנים לאדם כושר הבחנה בין חידוש תורה ראוי לבין חידוש תורה שאינו ראוי, כך שתהיה לאדם היכולת לבדוק את דבר חידושי התורה אותם הוא מחדש, במסגרת ב' הסדרים הללו, באופן שיהיה מן הנמנע לקליפות להיאחז באלו חידושי התורה.
מצד נפש האדם, הקליפות המדוברות, מייצגות את ההליכה למקום הגדלות האישית והפרטית, אותו האדם המדבר בדברי התורה וחידושיה מבקש, כאשר אינו משים אל ליבו את טובת הכלל.
נמצא אם כן שההיבט ההקיפי מ-ד' הצדדים (כנגד שם הוי"ה), על אותה בחינה הכללית ולא זו הפרטית, הוא המאפשר להתבונן על האמת באופן הראוי.

שם המאמר: "דטעין חמרי"

מסגרת הכלל, כתנאי מוקדם לגילוי כוחותיו של האדם, המגויסים לעבודה למען התכלית.
כהמשך לשיעור הנוכחי אנו פותחים במאמר העולה בשם "דטעין חמרי", המקנה לאדם אותם הידיעות הנצרכות עבור הליכתו בדרך ה'.
פותח הזוה"ק באיש אחד הנקרא "איש מלחמה", על שם שנלחם להגיע לגדלות דחיה, דרך כך שמחמר אחר רבי שמעון בן לקוניא ורבי אבא שהיה עימו, להיותו לוקח צד החמריות (בבחינת 'גוף') שבהם, הנבחן למדרגת נשמה.
ימי הכנה (חג"ת שלמעלה מחזה – כנגד אברהם, יצחק ויעקב – כנגד ימים טובים) אלו הם בבחינת 'חול' ו'חסדים מכוסים', כך שכל פעולותיו ומעשיו של האדם מצויים במסגרת ימים אלו, שהם בבחינת האמונה המייצגת אותם 'החסדים המכוסים'.
מסגרת זו המדוברת, היא מסגרת הפעולה האמונית אותה האדם מייצר בבחינת 'יראה' וכל מגמתה של מסגרת זו היא לשמר את המסגרת הכללית של היהדות, המתבטאת בימים א', ב' ו-ג' כנגד אברהם (חסד – הכנעה) יצחק (גבורה – הבדלה) ויעקב (תפארת – המתקה).
אי הליכה במסגרת אמונית זו, מסיטה את האדם לילך אחר בחינת 'ישמעאל' ו'עשיו'.
כוחות אלו המדוברים מתחילים להתגלות מיום רביעי ואילך, כדי שתתאפשרנה העבודה לקראת התכלית. לכן ימים ד', ה', ו' ו- ז' [נהי"-{ם}- {כנגד שבת, שהיא מלכות שמים} שמחזה ולמטה], הם אלו המייצגים את גילוי הכוחות הנ"ל, הפועלים במסגרת ימים א', ב' ו-ג' (חג"ת שמחזה ולמעלה), שלכך יש לפעול אותה העבודה הבאה לקראת התכלית,
במסגרת האמונה המדוברת לעיל.
יוצא אם כן שישנן ב' מלכויות [מלכות בחזה (במקום התפארת) ומלכות בסיום רגלין (מלכות במקומה) – וכל גילוי והשגה הוא מצד המלכות], שלפיהן כל אדם הרוצה לגלות את כוחותיו, עליו לפעול במסגרת הכללית-אמונית ולא זו הפרטית.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "עימי אתה בשותפא"

ב' התנאים המוקדמים והמוכרחים למחדשי התורה ודובריה
פותח הזוה"ק בסתירה, המבטאת את הפרדוקס בין ב' האמירות, המחלקות בין יצירת השיתוף עם הבורא בדבר חידושי התורה, לבין אזהרת הכתוב על מחדשי התורה.
סתירה זו מתיישבת ב-ב' סדרים, המשתפים תנאי מוקדם ומוכרח בין ב' האמירות האמורים לעיל, שהם כדלהלן:
א. העמדת הרעיון, המתבטא בדבר חידוש התורה, במבחן התרומה למען הכלל ולא למען הפרט.
ב. בדיקת כושר עמידתו של חידוש התורה במסגרת הרוחנית, המתארת אותם העניינים אשר מעבר לזמן ומקום, המוכרחים להלמד על-ידי אדם גדול (בחינת אילן הגדול – אדם גדול הבקי בדרכי פנימיות התורה).
ב' הסדרים הללו נותנים לאדם כושר הבחנה בין חידוש תורה ראוי לבין חידוש תורה שאינו ראוי, כך שתיהיה לאדם היכולת לבדוק את דבר חידושי התורה אותם הוא מחדש, במסגרת ב' הסדרים הללו, באופן שיהיה מן הנמנע לקליפות להיאחז באלו חידושי התורה.
מצד נפש האדם, הקליפות המדוברות, מייצגות את ההליכה למקום הגדלות האישית והפרטית, אותו האדם המדבר בדברי התורה וחידושיה מבקש, כאשר אינו משים אל ליבו את טובת הכלל.
נמצא אם כן שההיבט ההקיפי מ-ד' הצדדים (כנגד שם הוי"ה), על אותה בחינה הכללית ולא זו הפרטית, הוא המאפשר להתבונן על האמת באופן הראוי.

שם המאמר: "דטעין חמרי"

מסגרת הכלל, כתנאי מוקדם לגילוי כוחותיו של האדם, המגויסים לעבודה למען התכלית.
כהמשך לשיעור הנוכחי אנו פותחים במאמר העולה בשם "דטעין חמרי", המקנה לאדם אותם הידיעות הנצרכות עבור הליכתו בדרך ה'.
פותח הזוה"ק באיש אחד הנקרא "איש מלחמה", על שם שנלחם להגיע לגדלות דחיה, דרך כך שמחמר אחר רבי שמעון בן לקוניא ורבי אבא שהיה עימו, להיותו לוקח צד החמריות (בבחינת 'גוף') שבהם, הנבחן למדרגת נשמה.
ימי הכנה (חג"ת שלמעלה מחזה – כנגד אברהם, יצחק ויעקב – כנגד ימים טובים) אלו הם בבחינת 'חול' ו'חסדים מכוסים', כך שכל פעולותיו ומעשיו של האדם מצויים במסגרת ימים אלו, שהם בבחינת האמונה המייצגת אותם 'החסדים המכוסים'.
מסגרת זו המדוברת, היא מסגרת הפעולה האמונית אותה האדם מייצר בבחינת 'יראה' וכל מגמתה של מסגרת זו היא לשמר את המסגרת הכללית של היהדות, המתבטאת בימים א', ב' ו-ג' כנגד אברהם (חסד – הכנעה) יצחק (גבורה – הבדלה) ויעקב (תפארת – המתקה).
אי הליכה במסגרת אמונית זו, מסיטה את האדם לילך אחר בחינת 'ישמעאל' ו'עשיו'.
כוחות אלו המדוברים מתחילים להתגלות מיום רביעי ואילך, כדי שתתאפשרנה העבודה לקראת התכלית. לכן ימים ד', ה', ו' ו- ז' [נהי"-{ם}- {כנגד שבת, שהיא מלכות שמים} שמחזה ולמטה], הם אלו המייצגים את גילוי הכוחות הנ"ל, הפועלים במסגרת ימים א', ב' ו-ג' (חג"ת שמחזה ולמעלה), שלכך יש לפעול אותה העבודה הבאה לקראת התכלית,
במסגרת האמונה המדוברת לעיל.
יוצא אם כן שישנן ב' מלכויות [מלכות בחזה (במקום התפארת) ומלכות בסיום רגלין (מלכות במקומה) – וכל גילוי והשגה הוא מצד המלכות], שלפיהן כל אדם הרוצה לגלות את כוחותיו, עליו לפעול במסגרת הכללית-אמונית ולא זו הפרטית.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "עימי אתה בשותפא"

אזהרת הזוה"ק מהתחברותם של הגאווה עם התאווה האישית, כביטוי לחידושי ודברי התורה, המיוסדים שלא על-פי דרך האמת
בשיעור זה אנו אנו למדים ביתר פירוט אותה מגמה יסודית, הנלמדת בשיעור הקודם, כהמשך למאמר "עימי אתה בשותפא".
הזוה"ק מתאר את אפשרותו של הנברא להיות שותף לבורא, דרך דברי תורה או מילין דחכמתא שמוציא מפיו, עד לכדי יצירת רקיעים חדשים, אלא שמסייג את דבריו באומרו שאותם דברי התורה
הבאים ממקום לא אמיתי, הם אשר מחזקים את קליפת 'שווא' ו'שקר', המייצגים אותה הטומאה המזיקה את האדם בהכרח, באופן שאין לאל ידו להשתלט עליה.
אותו רקיע, המייצג את ההפרדה וכן את החיבור בין המוח ללב, מתאר עתה את קליפת 'השווא', שבבחינת הזכר, באופן שכל מגמתו היא, להעביר את השכל האלוקי דרך מסננת של שקר [בחינת דילוג או סתימת התודעה האמונית (ז"ת דבינה)], כך שיגיע ללב בצורה שקרית ובדויה.
ואחר ש'קליפת השווא', הבאה כנגד הזכר, הסיטה את האדם לתהות על הראשונות, שהם אותם יסודות האמונה (בחינת דילוג על ז"ת דבינה), וכתוצאה מכך ייצרה 'רקיע דשווא' (בחינת ו"ק דחכמה), אזי הולכת אותה קליפת הזכר להזדווג בקליפת הנקבה (כנגד "קליפת שקר" – "אשת זנונים"), כדי להוציא את הלב אל מחוץ למסגרת האמונה, להיותו נתון לרצון הפרטי, זאת בכדי שאותה "קליפת שקר", בבחינת 'אשת זנונים' תוכל לפרנס ולהזין אותם הרצונות הפרטיים של האדם, עד שכל רצונותיו של האדם לקדושה יימצאו מתים.
ועוד שמזווג זה עם הנקבה דקליפה, נוצר 'רקיע דתוהו' (כנגד ג"ר דחכמה), הכולל עולם שלם של תורות והבנות חילוניות-שקריות, שהם אלה שהורגים את רצונותיו של האדם לקדושה, עד שאין בכוחו לפעול שלא למען עצמו וכגון 'בתפילה שמתפלל לתועלתו האישית'.
זווג זה המתואר לעיל, הוא הזווג של הגאווה המתחברת לתאווה האישית מצד נפש האדם, הבונה תורה והבנה שלמה, המיוסדת על 'שווא' ו'שקר', עד לכדי שגורמת להפיל ולהמית כל הרצונות דקדושה מבחינת "חללים" (חלל הוא בחינת 'אמונה', הבנויה על הבורא יתברך ואהבת ישראל).
לכך אומר הזוה"ק, על-פי האמור לעיל: "שכעין שנעשים שמים וארץ דקדושה על-ידי העלאת מ"ן של צדיקים, כך נעשים שמים וארץ דקליפה על-ידי העלאת מ"ן לא אמיתי, של אותם אנשים, שעוסקים בתורה או במילי דחכמתא שלא על-פי דרך האמת"
מסיים הזוה"ק בכך, שיש להיזהר מאותו תלמדי חכם שלא הגיע להוראה ומורה, כלומר שלומד רק את התורה החיצונית וכן שאינו לומד פנימיות התורה וסודותיה באופן הראוי, זאת היות שאין דרך לעזור לאדם זה, לבד מן הקב"ה, שהוא לבדו יכול להצילו.
והגם שמציאות זו קשה לנוכח תוכחת המוסר של הזוה"ק, אין נמנע מן האדם לתקן זאת, שעל כן ראה הזוה"ק להפיח בכמה מילים רוח תקווה באדם, באומרו: "שכאשר ישמור האדם על יסודות ההשקפה, שקיבל מרבותיו שבעיקרם הם : א. התבטלות ב. אהבת חברים ג. תורה ומצוות, וכן כאשר ייצר סביבה המשמרת אותה אווירה של השקפה, אזי יוכל לתקן אותה 'קליפת השווא' המתחברת ב'קליפת השקר'.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "עימי אתה בשותפא"

אזהרת הזוה"ק מהתחברותם של הגאווה עם התאווה האישית, כביטוי לחידושי ודברי התורה, המיוסדים שלא על-פי דרך האמת
בשיעור זה אנו אנו למדים ביתר פירוט אותה מגמה יסודית, הנלמדת בשיעור הקודם, כהמשך למאמר "עימי אתה בשותפא".
הזוה"ק מתאר את אפשרותו של הנברא להיות שותף לבורא, דרך דברי תורה או מילין דחכמתא שמוציא מפיו, עד לכדי יצירת רקיעים חדשים, אלא שמסייג את דבריו באומרו שאותם דברי התורה
הבאים ממקום לא אמיתי, הם אשר מחזקים את קליפת 'שווא' ו'שקר', המייצגים אותה הטומאה המזיקה את האדם בהכרח, באופן שאין לאל ידו להשתלט עליה.
אותו רקיע, המייצג את ההפרדה וכן את החיבור בין המוח ללב, מתאר עתה את קליפת 'השווא', שבבחינת הזכר, באופן שכל מגמתו היא, להעביר את השכל האלוקי דרך מסננת של שקר [בחינת דילוג או סתימת התודעה האמונית (ז"ת דבינה)], כך שיגיע ללב בצורה שקרית ובדויה.
ואחר ש'קליפת השווא', הבאה כנגד הזכר, הסיטה את האדם לתהות על הראשונות, שהם אותם יסודות האמונה (בחינת דילוג על ז"ת דבינה), וכתוצאה מכך ייצרה 'רקיע דשווא' (בחינת ו"ק דחכמה), אזי הולכת אותה קליפת הזכר להזדווג בקליפת הנקבה (כנגד "קליפת שקר" – "אשת זנונים"), כדי להוציא את הלב אל מחוץ למסגרת האמונה, להיותו נתון לרצון הפרטי, זאת בכדי שאותה "קליפת שקר", בבחינת 'אשת זנונים' תוכל לפרנס ולהזין אותם הרצונות הפרטיים של האדם, עד שכל רצונותיו של האדם לקדושה יימצאו מתים.
ועוד שמזווג זה עם הנקבה דקליפה, נוצר 'רקיע דתוהו' (כנגד ג"ר דחכמה), הכולל עולם שלם של תורות והבנות חילוניות-שקריות, שהם אלה שהורגים את רצונותיו של האדם לקדושה, עד שאין בכוחו לפעול שלא למען עצמו וכגון 'בתפילה שמתפלל לתועלתו האישית'.
זווג זה המתואר לעיל, הוא הזווג של הגאווה המתחברת לתאווה האישית מצד נפש האדם, הבונה תורה והבנה שלמה, המיוסדת על 'שווא' ו'שקר', עד לכדי שגורמת להפיל ולהמית כל הרצונות דקדושה מבחינת "חללים" (חלל הוא בחינת 'אמונה', הבנויה על הבורא יתברך ואהבת ישראל).
לכך אומר הזוה"ק, על-פי האמור לעיל: "שכעין שנעשים שמים וארץ דקדושה על-ידי העלאת מ"ן של צדיקים, כך נעשים שמים וארץ דקליפה על-ידי העלאת מ"ן לא אמיתי, של אותם אנשים, שעוסקים בתורה או במילי דחכמתא שלא על-פי דרך האמת"
מסיים הזוה"ק בכך, שיש להיזהר מאותו תלמדי חכם שלא הגיע להוראה ומורה, כלומר שלומד רק את התורה החיצונית וכן שאינו לומד פנימיות התורה וסודותיה באופן הראוי, זאת היות שאין דרך לעזור לאדם זה, לבד מן הקב"ה, שהוא לבדו יכול להצילו.
והגם שמציאות זו קשה לנוכח תוכחת המוסר של הזוה"ק, אין נמנע מן האדם לתקן זאת, שעל כן ראה הזוה"ק להפיח בכמה מילים רוח תקווה באדם, באומרו: "שכאשר ישמור האדם על יסודות ההשקפה, שקיבל מרבותיו שבעיקרם הם : א. התבטלות ב. אהבת חברים ג. תורה ומצוות, וכן כאשר ייצר סביבה המשמרת אותה אווירה של השקפה, אזי יוכל לתקן אותה 'קליפת השווא' המתחברת ב'קליפת השקר'.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "עימי אתה בשותפא"

אופני החידוש הראויים לשם יצירת שיתוף אמיתי בין הנברא לבורא

בשיעור זה אנו ממשיכים את מאמר "עימי אתה בשותפא", המתאר את דרכי החידוש הראויים, העשויים לקשר את הנברא לבורא.

מסביר הזוה"ק שחידושי התורה יש בהם חשיבות בכך שעשויים לקשר את הנברא לבורא, כך שיוכל להיות שותף מלא לבורא יתברך בבריאת העולמות.

אולם מסייג הזוה"ק את דבריו בכך שיש להיזהר בדבר חידושי תורה, אשר אינם אמיתיים.

על כך בא הזוה"ק ומסביר, שכדי לחדש באופן הראוי, על החידוש לנבוע ממקום פנימי, המקבל גירוי מן המפגש עם הנקודות החיצוניות, שהרי כך הוא סדר העבודה – "מן החוץ לפנים".
אלא שיש לדרך ראויה זו תנאי נוסף, המגביל את סדר עבודתו של הנברא, להיות על סדר המדרגה, באופן שחלוקת המציאות החיצונית לפרטים תסייע לו לגלות מקום פנימי זה מעט מעט, כך שיוכל להיות שותף לבורא יתברך באופן הראוי.

מקום פנימי זה, ממנו נובע החידוש הוא אותו מקום המכוסה מן העין, השומר ומגן על דבר החכמה או החידוש מפני קליפת הגאווה, המבקשת את דבר החידוש לעצמה – לצורך הגדלת הפרט מחד והכחשת הכלל מאידך גיסא.
ראייה לכך מקנאת המלאכים (כוחות הטבע שבאדם המבקשים להתגלות במלא עצמתם) במשה רבינו, אשר ביקשו את דבר התורה לעצמם – כדי להתגלות במלא עצמתם, זאת בעת שעלה משה רבינו לקבל את חידושי תורה אלו מן הבורא יתברך.

נמצא אם כן שכל מה שמכוסה מן העין עולה לתועלת עליונה, כלומר שדבר החידוש הראוי עולה לבחינת מ"ן על-ידי הצדיק, בכדי להועיל לכלל, אולם כאשר אינו מכוסה מן העין, אזי הוא בבחינת "עין רעה", אשר בה החכמה מרובה על החסדים.
כלומר שחידוש זה אשר אינו נובע ממקום פנימי, אלא מנקודה חיצונית הבאה להגדיל את פרטיותו של האדם ולא את הכלל, היא זו הנקראת "עין רעה", הגורמת להיזק רב.

דבר החידוש המדובר, הם אותם סודות התורה הפנימיים, בבחינת "כללי התורה ויסודותיו האמוניים", שהם אלה, אשר מהווים תנאי מוכרח לדבר החידוש היוצא תחת יד האדם, שאם לא כן כל חידושי התורה שיתחדשו על-ידו, יהיו בבחינת "שווא", המייצג את הזכר שבקליפה (כנגד הגאווה), הלוקח דבר חידוש זה ומזדווג עליו עם צד הנקבה שבקליפה, אשר בבחינת "תהומא רבה" (כנגד השקר), ליצירת רקיע שווא, שהוא בחינת בית קיבול לעליונים, אשר לענייננו, הוא זה אשר מחזק את כוחם של הקליפות "שווא" ו"תהומא רבה" מצד העולם וכוחם של קליפות הגאווה והשקר מצד נפש האדם.

משיעור זה יוצא הזוה"ק באזהרה ובשימת דגש חשובה מאוד: "שכל שאינו בקי בסודות התורה העליונים, או שלא שמע דבר תורה כלשהו מרבו, עדיף שלא יוציאנו מפיו בבחינת "חידוש", אחר שרב ההיזק על התועלת, אולם אין בכך לפטור את האדם מלימוד התורה, אלא שעל אף שאינו יודע, יחזק עצמו לידע".

אופני החידוש הראויים לשם יצירת שיתוף אמיתי בין הנברא לבורא

בשיעור זה אנו ממשיכים את מאמר "עימי אתה בשותפא", המתאר את דרכי החידוש הראויים, העשויים לקשר את הנברא לבורא.

מסביר הזוה"ק שחידושי התורה יש בהם חשיבות בכך שעשויים לקשר את הנברא לבורא, כך שיוכל להיות שותף מלא לבורא יתברך בבריאת העולמות. אולם מסייג הזוה"ק את דבריו בכך שיש להיזהר בדבר חידושי תורה, אשר אינם אמיתיים. על כך בא הזוה"ק ומסביר, שכדי לחדש באופן הראוי, על החידוש לנבוע ממקום פנימי, המקבל גירוי מן המפגש עם הנקודות החיצוניות, שהרי כך הוא סדר העבודה – "מן החוץ לפנים". אלא שיש לדרך ראויה זו תנאי נוסף, המגביל את סדר עבודתו של הנברא, להיות על סדר המדרגה, באופן שחלוקת המציאות החיצונית לפרטים תסייע לו לגלות מקום פנימי זה מעט מעט, כך שיוכל להיות שותף לבורא יתברך באופן הראוי.

מקום פנימי זה, ממנו נובע החידוש הוא אותו מקום המכוסה מן העין, השומר ומגן על דבר החכמה או החידוש מפני קליפת הגאווה, המבקשת את דבר החידוש לעצמה – לצורך הגדלת הפרט מחד והכחשת הכלל מאידך גיסא.
ראייה לכך מקנאת המלאכים (כוחות הטבע שבאדם המבקשים להתגלות במלא עצמתם) במשה רבינו, אשר ביקשו את דבר התורה לעצמם – כדי להתגלות במלא עצמתם, זאת בעת שעלה משה רבינו לקבל את חידושי תורה אלו מן הבורא יתברך. נמצא אם כן שכל מה שמכוסה מן העין עולה לתועלת עליונה, כלומר שדבר החידוש הראוי עולה לבחינת מ"ן על-ידי הצדיק, בכדי להועיל לכלל, אולם כאשר אינו מכוסה מן העין, אזי הוא בבחינת "עין רעה", אשר בה החכמה מרובה על החסדים.
כלומר שחידוש זה אשר אינו נובע ממקום פנימי, אלא מנקודה חיצונית הבאה להגדיל את פרטיותו של האדם ולא את הכלל, היא זו הנקראת "עין רעה", הגורמת להיזק רב.

דבר החידוש המדובר, הם אותם סודות התורה הפנימיים, בבחינת "כללי התורה ויסודותיו האמוניים", שהם אלה, אשר מהווים תנאי מוכרח לדבר החידוש היוצא תחת יד האדם, שאם לא כן כל חידושי התורה שיתחדשו על-ידו, יהיו בבחינת "שווא", המייצג את הזכר שבקליפה (כנגד הגאווה), הלוקח דבר חידוש זה ומזדווג עליו עם צד הנקבה שבקליפה, אשר בבחינת "תהומא רבה" (כנגד השקר), ליצירת רקיע שווא, שהוא בחינת בית קיבול לעליונים, אשר לענייננו, הוא זה אשר מחזק את כוחם של הקליפות "שווא" ו"תהומא רבה" מצד העולם וכוחם של קליפות הגאווה והשקר מצד נפש האדם.

משיעור זה יוצא הזוה"ק באזהרה ובשימת דגש חשובה מאוד: "שכל שאינו בקי בסודות התורה העליונים, או שלא שמע דבר תורה כלשהו מרבו, עדיף שלא יוציאנו מפיו בבחינת "חידוש", אחר שרב ההיזק על התועלת, אולם אין בכך לפטור את האדם מלימוד התורה, אלא שעל אף שאינו יודע, יחזק עצמו לידע".

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "עימי אתה בשותפא"

הארץ החדשה והשמים החדשים המיוצרים על-ידי הנברא הפועל, כביטוי לקשר המשותף שלו עם הבורא

שיעור זה הוא המשך ישיר של מאמר "עימי אתה בשותפא", המתאר בפרטות אותם האופניים הראויים, עליהם יש להתבסס, כאשר הנברא משתף את פרטיותו בקשר שלו עם הבורא.
מסביר הזוה"ק, שהיכולת לייצר שותפות בין הנברא לבורא, מחייבת שלשני הצדדים של השותפות, יהיה מקום משותף לביטוי.
הדרך בה האדם יכול לבטא את מקומו בקשר כשלב מקדים הוא, באופן בו הוא מוותר על אותה פרטיות שבבחינת "מילת בר"א", אשר יצאה אל מחוץ לבורא, בכדי לתת אותה למקום המשותף, בו ניתנת האפשרות לייצר אהבה מאותה תאווה פרטית, עד רום המעלות שבבחינת 'עתיק יומין'.
אותם שבבחינת הצדיקים הם אשר מוכנים לוותר על מקומם, בכדי להגיע לבחינה גבוהה זו, אולם אותם אלה שבבחינת רשעים אינם מוכנים לוותר על פרטיותם בשום מחיר, זאת על אף שמגיעים לנקודות שבירה.
כוח שיתוף זה, המכליל את הנברא בבורא, הוא אותו הכוח המחבר את הסופיות לאין סופיות (בחינת רפואה – פ"ר דינים הממותקים ב- א' שהוא אלופו של עולם), איתו הלך משה, שהוא נקודת האמונה כאשר בא להלחם אל מול פרעה, שהוא בחינת התנין הגדול.
דברים אלו מנציחים את העובדה, שכל רפואתו של הנברא היא במסגרת נתינת הפרטיות שלו לקשר עם הבורא, שלא מתוך ניצול הנברא את הבורא, אלא מתוך תפישת שיתוף מאחדת, המעצימה הן את צד הבורא שבנברא, שהוא בחינת 'הנותן' והן את צד הנברא שבנברא, שהוא בחינת 'המקבל'.
פעולת הוויתור של האדם על בחינת 'העולם הזה' שלו, שהוא הרצון לקבל לעצמו, הוא הנקרא בשם "אור חוזר", העולה עד בחינת 'עתיק יומין', המקנה לאדם בירידתו ממעלה למטה את הרצון לקשר, בבחינת "לבושים של אור חוזר", בהם מתקבל האור הגדול של ח"י עולמות הצפונים, הבאים מבחינת 'עתיק יומין'.
והיות שכל קבלתו של הנברא את האור הגדול מבחינת 'עתיק יומין', הוא עבור קשר האהבה המשותף, נוטל עתיק יומין בחינה רוחנית זו ומעטר אותה בש"צ אלף (370 אלף) עטרות [בית קיבול דאו"ח, אותו נתנה בחינת 'המלכות' ליסוד דז"א], בהם – כלומר "בנקודת הקשר" (בחינת "רקיע" – מסך המייצר לבושים של או"ח), מתקבל כל האור הגדול חסר מן הג"ר, שעתיד להשתלם רק בגמר תיקון, לבחינת "ארבע מאות אלפים" (זווג על בחינת 'גדלות הרצון').
נקודת קשר זו המדוברת היא, נקודת החידוש של האמונה, בבחינת "חידוש הלבנה", שיש לתחתון לייצרה באו"ח העולה ממטה למעלה, בהתחדשות מתמדת, כך שכל נקודת חידוש אמונית תהווה בחינת "שמים חדשים" [ז"א שעולה לע"ב להשפיע את נקודת הקשר המתחדשת תדיר].
מסיים הזוה"ק בהנחת יסוד חשובה, המעמידה את חידושו של הנברא על תנאי הכרחי, של וויתור על מקומו הפרטי וביאתו למידת ההשפעה, כך שיוכל בכל פעם לייצר רקיע נוסף ונקודת קשר נוספת, עד שברבות הרקיעים וברבות נקודות הקשר לבחינת 60 ריבוא יהודים שבתוכו, תתאפשרנה לו השגת אותם הסודות העליונים וכמו-כן השגת השלמות הרצויה לו.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "עימי אתה בשותפא"

הארץ החדשה והשמים החדשים המיוצרים על-ידי הנברא הפועל, כביטוי לקשר המשותף שלו עם הבורא

שיעור זה הוא המשך ישיר של מאמר "עימי אתה בשותפא", המתאר בפרטות אותם האופניים הראויים, עליהם יש להתבסס, כאשר הנברא משתף את פרטיותו בקשר שלו עם הבורא.
מסביר הזוה"ק, שהיכולת לייצר שותפות בין הנברא לבורא, מחייבת שלשני הצדדים של השותפות, יהיה מקום משותף לביטוי.
הדרך בה האדם יכול לבטא את מקומו בקשר כשלב מקדים הוא, באופן בו הוא מוותר על אותה פרטיות שבבחינת "מילת בר"א", אשר יצאה אל מחוץ לבורא, בכדי לתת אותה למקום המשותף, בו ניתנת האפשרות לייצר אהבה מאותה תאווה פרטית, עד רום המעלות שבבחינת 'עתיק יומין'.
אותם שבבחינת הצדיקים הם אשר מוכנים לוותר על מקומם, בכדי להגיע לבחינה גבוהה זו, אולם אותם אלה שבבחינת רשעים אינם מוכנים לוותר על פרטיותם בשום מחיר, זאת על אף שמגיעים לנקודות שבירה.
כוח שיתוף זה, המכליל את הנברא בבורא, הוא אותו הכוח המחבר את הסופיות לאין סופיות (בחינת רפואה – פ"ר דינים הממותקים ב- א' שהוא אלופו של עולם), איתו הלך משה, שהוא נקודת האמונה כאשר בא להלחם אל מול פרעה, שהוא בחינת התנין הגדול.
דברים אלו מנציחים את העובדה, שכל רפואתו של הנברא היא במסגרת נתינת הפרטיות שלו לקשר עם הבורא, שלא מתוך ניצול הנברא את הבורא, אלא מתוך תפישת שיתוף מאחדת, המעצימה הן את צד הבורא שבנברא, שהוא בחינת 'הנותן' והן את צד הנברא שבנברא, שהוא בחינת 'המקבל'.
פעולת הוויתור של האדם על בחינת 'העולם הזה' שלו, שהוא הרצון לקבל לעצמו, הוא הנקרא בשם "אור חוזר", העולה עד בחינת 'עתיק יומין', המקנה לאדם בירידתו ממעלה למטה את הרצון לקשר, בבחינת "לבושים של אור חוזר", בהם מתקבל האור הגדול של ח"י עולמות הצפונים, הבאים מבחינת 'עתיק יומין'.
והיות שכל קבלתו של הנברא את האור הגדול מבחינת 'עתיק יומין', הוא עבור קשר האהבה המשותף, נוטל עתיק יומין בחינה רוחנית זו ומעטר אותה בש"צ אלף (370 אלף) עטרות [בית קיבול דאו"ח, אותו נתנה בחינת 'המלכות' ליסוד דז"א], בהם – כלומר "בנקודת הקשר" (בחינת "רקיע" – מסך המייצר לבושים של או"ח), מתקבל כל האור הגדול חסר מן הג"ר, שעתיד להשתלם רק בגמר תיקון, לבחינת "ארבע מאות אלפים" (זווג על בחינת 'גדלות הרצון').
נקודת קשר זו המדוברת היא, נקודת החידוש של האמונה, בבחינת "חידוש הלבנה", שיש לתחתון לייצרה באו"ח העולה ממטה למעלה, בהתחדשות מתמדת, כך שכל נקודת חידוש אמונית תהווה בחינת "שמים חדשים" [ז"א שעולה לע"ב להשפיע את נקודת הקשר המתחדשת תדיר].
מסיים הזוה"ק בהנחת יסוד חשובה, המעמידה את חידושו של הנברא על תנאי הכרחי, של וויתור על מקומו הפרטי וביאתו למידת ההשפעה, כך שיוכל בכל פעם לייצר רקיע נוסף ונקודת קשר נוספת, עד שברבות הרקיעים וברבות נקודות הקשר לבחינת 60 ריבוא יהודים שבתוכו, תתאפשרנה לו השגת אותם הסודות העליונים וכמו-כן השגת השלמות הרצויה לו.