ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "עימי אתה בשותפא"

אזהרת הזוה"ק מהתחברותם של הגאווה עם התאווה האישית, כביטוי לחידושי ודברי התורה, המיוסדים שלא על-פי דרך האמת
בשיעור זה אנו אנו למדים ביתר פירוט אותה מגמה יסודית, הנלמדת בשיעור הקודם, כהמשך למאמר "עימי אתה בשותפא".
הזוה"ק מתאר את אפשרותו של הנברא להיות שותף לבורא, דרך דברי תורה או מילין דחכמתא שמוציא מפיו, עד לכדי יצירת רקיעים חדשים, אלא שמסייג את דבריו באומרו שאותם דברי התורה
הבאים ממקום לא אמיתי, הם אשר מחזקים את קליפת 'שווא' ו'שקר', המייצגים אותה הטומאה המזיקה את האדם בהכרח, באופן שאין לאל ידו להשתלט עליה.
אותו רקיע, המייצג את ההפרדה וכן את החיבור בין המוח ללב, מתאר עתה את קליפת 'השווא', שבבחינת הזכר, באופן שכל מגמתו היא, להעביר את השכל האלוקי דרך מסננת של שקר [בחינת דילוג או סתימת התודעה האמונית (ז"ת דבינה)], כך שיגיע ללב בצורה שקרית ובדויה.
ואחר ש'קליפת השווא', הבאה כנגד הזכר, הסיטה את האדם לתהות על הראשונות, שהם אותם יסודות האמונה (בחינת דילוג על ז"ת דבינה), וכתוצאה מכך ייצרה 'רקיע דשווא' (בחינת ו"ק דחכמה), אזי הולכת אותה קליפת הזכר להזדווג בקליפת הנקבה (כנגד "קליפת שקר" – "אשת זנונים"), כדי להוציא את הלב אל מחוץ למסגרת האמונה, להיותו נתון לרצון הפרטי, זאת בכדי שאותה "קליפת שקר", בבחינת 'אשת זנונים' תוכל לפרנס ולהזין אותם הרצונות הפרטיים של האדם, עד שכל רצונותיו של האדם לקדושה יימצאו מתים.
ועוד שמזווג זה עם הנקבה דקליפה, נוצר 'רקיע דתוהו' (כנגד ג"ר דחכמה), הכולל עולם שלם של תורות והבנות חילוניות-שקריות, שהם אלה שהורגים את רצונותיו של האדם לקדושה, עד שאין בכוחו לפעול שלא למען עצמו וכגון 'בתפילה שמתפלל לתועלתו האישית'.
זווג זה המתואר לעיל, הוא הזווג של הגאווה המתחברת לתאווה האישית מצד נפש האדם, הבונה תורה והבנה שלמה, המיוסדת על 'שווא' ו'שקר', עד לכדי שגורמת להפיל ולהמית כל הרצונות דקדושה מבחינת "חללים" (חלל הוא בחינת 'אמונה', הבנויה על הבורא יתברך ואהבת ישראל).
לכך אומר הזוה"ק, על-פי האמור לעיל: "שכעין שנעשים שמים וארץ דקדושה על-ידי העלאת מ"ן של צדיקים, כך נעשים שמים וארץ דקליפה על-ידי העלאת מ"ן לא אמיתי, של אותם אנשים, שעוסקים בתורה או במילי דחכמתא שלא על-פי דרך האמת"
מסיים הזוה"ק בכך, שיש להיזהר מאותו תלמדי חכם שלא הגיע להוראה ומורה, כלומר שלומד רק את התורה החיצונית וכן שאינו לומד פנימיות התורה וסודותיה באופן הראוי, זאת היות שאין דרך לעזור לאדם זה, לבד מן הקב"ה, שהוא לבדו יכול להצילו.
והגם שמציאות זו קשה לנוכח תוכחת המוסר של הזוה"ק, אין נמנע מן האדם לתקן זאת, שעל כן ראה הזוה"ק להפיח בכמה מילים רוח תקווה באדם, באומרו: "שכאשר ישמור האדם על יסודות ההשקפה, שקיבל מרבותיו שבעיקרם הם : א. התבטלות ב. אהבת חברים ג. תורה ומצוות, וכן כאשר ייצר סביבה המשמרת אותה אווירה של השקפה, אזי יוכל לתקן אותה 'קליפת השווא' המתחברת ב'קליפת השקר'.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "עימי אתה בשותפא"

אופני החידוש הראויים לשם יצירת שיתוף אמיתי בין הנברא לבורא

בשיעור זה אנו ממשיכים את מאמר "עימי אתה בשותפא", המתאר את דרכי החידוש הראויים, העשויים לקשר את הנברא לבורא.

מסביר הזוה"ק שחידושי התורה יש בהם חשיבות בכך שעשויים לקשר את הנברא לבורא, כך שיוכל להיות שותף מלא לבורא יתברך בבריאת העולמות.

אולם מסייג הזוה"ק את דבריו בכך שיש להיזהר בדבר חידושי תורה, אשר אינם אמיתיים.

על כך בא הזוה"ק ומסביר, שכדי לחדש באופן הראוי, על החידוש לנבוע ממקום פנימי, המקבל גירוי מן המפגש עם הנקודות החיצוניות, שהרי כך הוא סדר העבודה – "מן החוץ לפנים".
אלא שיש לדרך ראויה זו תנאי נוסף, המגביל את סדר עבודתו של הנברא, להיות על סדר המדרגה, באופן שחלוקת המציאות החיצונית לפרטים תסייע לו לגלות מקום פנימי זה מעט מעט, כך שיוכל להיות שותף לבורא יתברך באופן הראוי.

מקום פנימי זה, ממנו נובע החידוש הוא אותו מקום המכוסה מן העין, השומר ומגן על דבר החכמה או החידוש מפני קליפת הגאווה, המבקשת את דבר החידוש לעצמה – לצורך הגדלת הפרט מחד והכחשת הכלל מאידך גיסא.
ראייה לכך מקנאת המלאכים (כוחות הטבע שבאדם המבקשים להתגלות במלא עצמתם) במשה רבינו, אשר ביקשו את דבר התורה לעצמם – כדי להתגלות במלא עצמתם, זאת בעת שעלה משה רבינו לקבל את חידושי תורה אלו מן הבורא יתברך.

נמצא אם כן שכל מה שמכוסה מן העין עולה לתועלת עליונה, כלומר שדבר החידוש הראוי עולה לבחינת מ"ן על-ידי הצדיק, בכדי להועיל לכלל, אולם כאשר אינו מכוסה מן העין, אזי הוא בבחינת "עין רעה", אשר בה החכמה מרובה על החסדים.
כלומר שחידוש זה אשר אינו נובע ממקום פנימי, אלא מנקודה חיצונית הבאה להגדיל את פרטיותו של האדם ולא את הכלל, היא זו הנקראת "עין רעה", הגורמת להיזק רב.

דבר החידוש המדובר, הם אותם סודות התורה הפנימיים, בבחינת "כללי התורה ויסודותיו האמוניים", שהם אלה, אשר מהווים תנאי מוכרח לדבר החידוש היוצא תחת יד האדם, שאם לא כן כל חידושי התורה שיתחדשו על-ידו, יהיו בבחינת "שווא", המייצג את הזכר שבקליפה (כנגד הגאווה), הלוקח דבר חידוש זה ומזדווג עליו עם צד הנקבה שבקליפה, אשר בבחינת "תהומא רבה" (כנגד השקר), ליצירת רקיע שווא, שהוא בחינת בית קיבול לעליונים, אשר לענייננו, הוא זה אשר מחזק את כוחם של הקליפות "שווא" ו"תהומא רבה" מצד העולם וכוחם של קליפות הגאווה והשקר מצד נפש האדם.

משיעור זה יוצא הזוה"ק באזהרה ובשימת דגש חשובה מאוד: "שכל שאינו בקי בסודות התורה העליונים, או שלא שמע דבר תורה כלשהו מרבו, עדיף שלא יוציאנו מפיו בבחינת "חידוש", אחר שרב ההיזק על התועלת, אולם אין בכך לפטור את האדם מלימוד התורה, אלא שעל אף שאינו יודע, יחזק עצמו לידע".

אופני החידוש הראויים לשם יצירת שיתוף אמיתי בין הנברא לבורא

בשיעור זה אנו ממשיכים את מאמר "עימי אתה בשותפא", המתאר את דרכי החידוש הראויים, העשויים לקשר את הנברא לבורא.

מסביר הזוה"ק שחידושי התורה יש בהם חשיבות בכך שעשויים לקשר את הנברא לבורא, כך שיוכל להיות שותף מלא לבורא יתברך בבריאת העולמות. אולם מסייג הזוה"ק את דבריו בכך שיש להיזהר בדבר חידושי תורה, אשר אינם אמיתיים. על כך בא הזוה"ק ומסביר, שכדי לחדש באופן הראוי, על החידוש לנבוע ממקום פנימי, המקבל גירוי מן המפגש עם הנקודות החיצוניות, שהרי כך הוא סדר העבודה – "מן החוץ לפנים". אלא שיש לדרך ראויה זו תנאי נוסף, המגביל את סדר עבודתו של הנברא, להיות על סדר המדרגה, באופן שחלוקת המציאות החיצונית לפרטים תסייע לו לגלות מקום פנימי זה מעט מעט, כך שיוכל להיות שותף לבורא יתברך באופן הראוי.

מקום פנימי זה, ממנו נובע החידוש הוא אותו מקום המכוסה מן העין, השומר ומגן על דבר החכמה או החידוש מפני קליפת הגאווה, המבקשת את דבר החידוש לעצמה – לצורך הגדלת הפרט מחד והכחשת הכלל מאידך גיסא.
ראייה לכך מקנאת המלאכים (כוחות הטבע שבאדם המבקשים להתגלות במלא עצמתם) במשה רבינו, אשר ביקשו את דבר התורה לעצמם – כדי להתגלות במלא עצמתם, זאת בעת שעלה משה רבינו לקבל את חידושי תורה אלו מן הבורא יתברך. נמצא אם כן שכל מה שמכוסה מן העין עולה לתועלת עליונה, כלומר שדבר החידוש הראוי עולה לבחינת מ"ן על-ידי הצדיק, בכדי להועיל לכלל, אולם כאשר אינו מכוסה מן העין, אזי הוא בבחינת "עין רעה", אשר בה החכמה מרובה על החסדים.
כלומר שחידוש זה אשר אינו נובע ממקום פנימי, אלא מנקודה חיצונית הבאה להגדיל את פרטיותו של האדם ולא את הכלל, היא זו הנקראת "עין רעה", הגורמת להיזק רב.

דבר החידוש המדובר, הם אותם סודות התורה הפנימיים, בבחינת "כללי התורה ויסודותיו האמוניים", שהם אלה, אשר מהווים תנאי מוכרח לדבר החידוש היוצא תחת יד האדם, שאם לא כן כל חידושי התורה שיתחדשו על-ידו, יהיו בבחינת "שווא", המייצג את הזכר שבקליפה (כנגד הגאווה), הלוקח דבר חידוש זה ומזדווג עליו עם צד הנקבה שבקליפה, אשר בבחינת "תהומא רבה" (כנגד השקר), ליצירת רקיע שווא, שהוא בחינת בית קיבול לעליונים, אשר לענייננו, הוא זה אשר מחזק את כוחם של הקליפות "שווא" ו"תהומא רבה" מצד העולם וכוחם של קליפות הגאווה והשקר מצד נפש האדם.

משיעור זה יוצא הזוה"ק באזהרה ובשימת דגש חשובה מאוד: "שכל שאינו בקי בסודות התורה העליונים, או שלא שמע דבר תורה כלשהו מרבו, עדיף שלא יוציאנו מפיו בבחינת "חידוש", אחר שרב ההיזק על התועלת, אולם אין בכך לפטור את האדם מלימוד התורה, אלא שעל אף שאינו יודע, יחזק עצמו לידע".

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "עימי אתה בשותפא"

הארץ החדשה והשמים החדשים המיוצרים על-ידי הנברא הפועל, כביטוי לקשר המשותף שלו עם הבורא

שיעור זה הוא המשך ישיר של מאמר "עימי אתה בשותפא", המתאר בפרטות אותם האופניים הראויים, עליהם יש להתבסס, כאשר הנברא משתף את פרטיותו בקשר שלו עם הבורא.
מסביר הזוה"ק, שהיכולת לייצר שותפות בין הנברא לבורא, מחייבת שלשני הצדדים של השותפות, יהיה מקום משותף לביטוי.
הדרך בה האדם יכול לבטא את מקומו בקשר כשלב מקדים הוא, באופן בו הוא מוותר על אותה פרטיות שבבחינת "מילת בר"א", אשר יצאה אל מחוץ לבורא, בכדי לתת אותה למקום המשותף, בו ניתנת האפשרות לייצר אהבה מאותה תאווה פרטית, עד רום המעלות שבבחינת 'עתיק יומין'.
אותם שבבחינת הצדיקים הם אשר מוכנים לוותר על מקומם, בכדי להגיע לבחינה גבוהה זו, אולם אותם אלה שבבחינת רשעים אינם מוכנים לוותר על פרטיותם בשום מחיר, זאת על אף שמגיעים לנקודות שבירה.
כוח שיתוף זה, המכליל את הנברא בבורא, הוא אותו הכוח המחבר את הסופיות לאין סופיות (בחינת רפואה – פ"ר דינים הממותקים ב- א' שהוא אלופו של עולם), איתו הלך משה, שהוא נקודת האמונה כאשר בא להלחם אל מול פרעה, שהוא בחינת התנין הגדול.
דברים אלו מנציחים את העובדה, שכל רפואתו של הנברא היא במסגרת נתינת הפרטיות שלו לקשר עם הבורא, שלא מתוך ניצול הנברא את הבורא, אלא מתוך תפישת שיתוף מאחדת, המעצימה הן את צד הבורא שבנברא, שהוא בחינת 'הנותן' והן את צד הנברא שבנברא, שהוא בחינת 'המקבל'.
פעולת הוויתור של האדם על בחינת 'העולם הזה' שלו, שהוא הרצון לקבל לעצמו, הוא הנקרא בשם "אור חוזר", העולה עד בחינת 'עתיק יומין', המקנה לאדם בירידתו ממעלה למטה את הרצון לקשר, בבחינת "לבושים של אור חוזר", בהם מתקבל האור הגדול של ח"י עולמות הצפונים, הבאים מבחינת 'עתיק יומין'.
והיות שכל קבלתו של הנברא את האור הגדול מבחינת 'עתיק יומין', הוא עבור קשר האהבה המשותף, נוטל עתיק יומין בחינה רוחנית זו ומעטר אותה בש"צ אלף (370 אלף) עטרות [בית קיבול דאו"ח, אותו נתנה בחינת 'המלכות' ליסוד דז"א], בהם – כלומר "בנקודת הקשר" (בחינת "רקיע" – מסך המייצר לבושים של או"ח), מתקבל כל האור הגדול חסר מן הג"ר, שעתיד להשתלם רק בגמר תיקון, לבחינת "ארבע מאות אלפים" (זווג על בחינת 'גדלות הרצון').
נקודת קשר זו המדוברת היא, נקודת החידוש של האמונה, בבחינת "חידוש הלבנה", שיש לתחתון לייצרה באו"ח העולה ממטה למעלה, בהתחדשות מתמדת, כך שכל נקודת חידוש אמונית תהווה בחינת "שמים חדשים" [ז"א שעולה לע"ב להשפיע את נקודת הקשר המתחדשת תדיר].
מסיים הזוה"ק בהנחת יסוד חשובה, המעמידה את חידושו של הנברא על תנאי הכרחי, של וויתור על מקומו הפרטי וביאתו למידת ההשפעה, כך שיוכל בכל פעם לייצר רקיע נוסף ונקודת קשר נוספת, עד שברבות הרקיעים וברבות נקודות הקשר לבחינת 60 ריבוא יהודים שבתוכו, תתאפשרנה לו השגת אותם הסודות העליונים וכמו-כן השגת השלמות הרצויה לו.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "עימי אתה בשותפא"

הארץ החדשה והשמים החדשים המיוצרים על-ידי הנברא הפועל, כביטוי לקשר המשותף שלו עם הבורא

שיעור זה הוא המשך ישיר של מאמר "עימי אתה בשותפא", המתאר בפרטות אותם האופניים הראויים, עליהם יש להתבסס, כאשר הנברא משתף את פרטיותו בקשר שלו עם הבורא.
מסביר הזוה"ק, שהיכולת לייצר שותפות בין הנברא לבורא, מחייבת שלשני הצדדים של השותפות, יהיה מקום משותף לביטוי.
הדרך בה האדם יכול לבטא את מקומו בקשר כשלב מקדים הוא, באופן בו הוא מוותר על אותה פרטיות שבבחינת "מילת בר"א", אשר יצאה אל מחוץ לבורא, בכדי לתת אותה למקום המשותף, בו ניתנת האפשרות לייצר אהבה מאותה תאווה פרטית, עד רום המעלות שבבחינת 'עתיק יומין'.
אותם שבבחינת הצדיקים הם אשר מוכנים לוותר על מקומם, בכדי להגיע לבחינה גבוהה זו, אולם אותם אלה שבבחינת רשעים אינם מוכנים לוותר על פרטיותם בשום מחיר, זאת על אף שמגיעים לנקודות שבירה.
כוח שיתוף זה, המכליל את הנברא בבורא, הוא אותו הכוח המחבר את הסופיות לאין סופיות (בחינת רפואה – פ"ר דינים הממותקים ב- א' שהוא אלופו של עולם), איתו הלך משה, שהוא נקודת האמונה כאשר בא להלחם אל מול פרעה, שהוא בחינת התנין הגדול.
דברים אלו מנציחים את העובדה, שכל רפואתו של הנברא היא במסגרת נתינת הפרטיות שלו לקשר עם הבורא, שלא מתוך ניצול הנברא את הבורא, אלא מתוך תפישת שיתוף מאחדת, המעצימה הן את צד הבורא שבנברא, שהוא בחינת 'הנותן' והן את צד הנברא שבנברא, שהוא בחינת 'המקבל'.
פעולת הוויתור של האדם על בחינת 'העולם הזה' שלו, שהוא הרצון לקבל לעצמו, הוא הנקרא בשם "אור חוזר", העולה עד בחינת 'עתיק יומין', המקנה לאדם בירידתו ממעלה למטה את הרצון לקשר, בבחינת "לבושים של אור חוזר", בהם מתקבל האור הגדול של ח"י עולמות הצפונים, הבאים מבחינת 'עתיק יומין'.
והיות שכל קבלתו של הנברא את האור הגדול מבחינת 'עתיק יומין', הוא עבור קשר האהבה המשותף, נוטל עתיק יומין בחינה רוחנית זו ומעטר אותה בש"צ אלף (370 אלף) עטרות [בית קיבול דאו"ח, אותו נתנה בחינת 'המלכות' ליסוד דז"א], בהם – כלומר "בנקודת הקשר" (בחינת "רקיע" – מסך המייצר לבושים של או"ח), מתקבל כל האור הגדול חסר מן הג"ר, שעתיד להשתלם רק בגמר תיקון, לבחינת "ארבע מאות אלפים" (זווג על בחינת 'גדלות הרצון').
נקודת קשר זו המדוברת היא, נקודת החידוש של האמונה, בבחינת "חידוש הלבנה", שיש לתחתון לייצרה באו"ח העולה ממטה למעלה, בהתחדשות מתמדת, כך שכל נקודת חידוש אמונית תהווה בחינת "שמים חדשים" [ז"א שעולה לע"ב להשפיע את נקודת הקשר המתחדשת תדיר].
מסיים הזוה"ק בהנחת יסוד חשובה, המעמידה את חידושו של הנברא על תנאי הכרחי, של וויתור על מקומו הפרטי וביאתו למידת ההשפעה, כך שיוכל בכל פעם לייצר רקיע נוסף ונקודת קשר נוספת, עד שברבות הרקיעים וברבות נקודות הקשר לבחינת 60 ריבוא יהודים שבתוכו, תתאפשרנה לו השגת אותם הסודות העליונים וכמו-כן השגת השלמות הרצויה לו.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "עימי אתה בשותפא"

השתוקקותו האמיתית של הנברא כמשתפת ומקשרת את האדם התחתון לבורא באהבה שלמה לצורך קיום מטרת הבריאה.
בשיעור זה אנו ממשיכים את מאמר "עימי אתה בשותפא", המבאר את נחת הרוח שמעלה הנברא לא"ס בקבלתו את ההטבה השלמה, הבאה כתוצאה מיצירת השיתוף של הנברא עם הבורא, המתבטא בעסק התורה שמוציא בפיו, באופן הראוי.
פותח הזוה"ק במילות עידוד — נופחות חיים, של הקב"ה לנברא, אודות יכולתו ונצרכותו של הנברא לבוא בשותפות לבורא בבריאת העולמות, לצורך קיום מטרת הבריאה, שהיא קבלת ההטבה השלמה.
תוך כדי מילות עידוד אלו, מתבונן האדם באחריותו האישית, לקיום פעולות מעשיות לצורך ביאתו לקשר של אהבה עם הבורא, המייצג את המקום המשותף שבינהם.
יוצא מן הדברים האמורים לעיל, שכוח דיבורו של האדם היוצא בעסק התורה, הוא זה המאפשר לו להיות שותף לקב"ה בבריאת שמים וארץ.
מסביר הזוה"ק, שכוח דיבורו של האדם בקול (בחינת ז"א) והגה (בחינת מלכות), היוצא בחידושי התורה , איננו בא אלא

לצורך ב' תיקונים עיקריים, שהם כדלהלן:
א. מילין דאורייתא כנגד החזרת העטרה ליושנה, מבחינת אותן המדרגות [נר"ן – בחינת ק' מדרגות (ו"ק – חוסר שלמות) ] שנלקחו מאדם הראשון.
ב. מילין דחכמתא כנגד השגת מדרגות, העליונות [בחינת ק"כ מדרגות (ג"ר -שלמות)] מאלו שהשיג אדם הראשון אף קודם החטא.
ב' עיקריים אלו נופחים באדם תקווה, שלא די בכך שיש לאל ידו להשלים אותן המדרגות החסרות ממנו, בשל חטא אדם הראשון, אלא שניתנה לו האפשרות להשיג מעבר למדרגות אלו. יוצאת מכך תובנה עצומה לעבודת הנפש, המלמדת את האדם לכוון את נפילתו למקום גבוה יותר ממקום נפילתו, ובכך להתעלות מעל מקום הנפילה.
נמצא אם כך שהזוה"ק מסמן אותו היעד אליו יש לאדם לכוון את דיבורו בעסק תורתו, דבר הנותן לו לאדם את כושר ההבחנה בין דיבור הבא על יצירת קשר לדיבור הבא על סיפוק אישי.
והיות שכך, נושק הקב"ה לאותו דיבור, כבחינת התדבקות שפה לשפה ורוח ברוח (בחינת אותה נקודת עדינות רוחנית), ליצירת אותו הקשר הרגשי שבין השתיים וכן להמשכת אותם המוחין הגבוהים (בחינת מוחין דחכמה). זווג נשיקין זה, שבבחינת הזווג הרוחני, מקנה את בחינת העטרה, המהווה אותה ההכנה של האדם לזווג היסודות, שהוא בחינת הקשר הגופני, ובמילים אחרות מאפשר על-ידי חקיקה ובית הקיבול את אור החכמה.
לימוד זה מקנה לנו אותה התובנה, גבי חשיבות בחינת צד הנקבה וצד האישה שבבריאה, אותה יש להעריך מאוד, שבעטייה ניתן להגיע לאהבה, המבטאת אותם מוחין דחכמה של מטרת הבריאה. ואלמלא בחינה זו שבאדם, אין באפשרי לקיים את מטרת הבריאה, שהרי אין די בצד הזכר שבבריאה, המבטא את בחינת היראה, לצורך קיום מטרת הבריאה, נמצא אם כן שהיות שכך אין אותו זכר נקרא חי, אלא כאשר נושא אישה.
מסיים הזוה"ק בהסבר, שסדר זה של עליית התחתון לביקוש אל הבורא העליון, בהשתוקקות פנימית זו העולה מכוח דיבורו, מעלה נחת רוח לעליון, הנבחן לעתיק שבעולם האצילות, היות שבכך יורד אור החכמה להתקבל בנברא, דבר המקיים את מטרת הבריאה.

"עימי אתה בשותפא", מבאר את נחת הרוח שמעלה הנברא לא"ס בקבלתו את ההטבה השלמה, הבאה כתוצאה מיצירת השיתוף של הנברא עם הבורא, המתבטא בעסק התורה שמוציא בפיו, באופן הראוי. כוח דיבורו של האדם היוצא בעסק התורה, הוא זה המאפשר לו להיות שותף לקב"ה בבריאת שמים וארץ.  דיבורו של האדם הוא בקול (בחינת ז"א) ובהגה (בחינת מלכות). המילה שעולה צריכה להיות מותאמת ליעד של האדם, שהוא הקשר עם הבורא, המקום העליון ביותר.  התפקיד שלנו לא להזיז את הבניין, אלא לרצות ולהשתוקק שהבניין יזוז. האדם צריך להוכיח שהוא באמת רוצה ולהיות מוכן לשלם על זה. והקב"ה לוקח לאותו הדבר ונושק אותו ובהמשך גם עוטר אותו.

הדיבור היוצא בחידושי התורה בא לצורך ב' תיקונים עיקריים: א. מילין דאורייתא כנגד החזרת העטרה ליושנה, מבחינת אותן המדרגות שנלקחו מאדם הראשון. | ב. מילין דחכמתא כנגד השגת מדרגות עליונות יותר מאלו שהשיג אדם הראשון אף קודם החטא. ב' עיקריים אלו נופחים באדם תקווה, שלא די בכך שיש בידו להשלים אותן המדרגות החסרות ממנו, בשל חטא אדם הראשון, אלא שניתנה לו האפשרות להשיג אף מעבר למדרגות אלו. יוצאת מכך תובנה עצומה לעבודת הנפש, המלמדת את האדם לכוון את עלייתו למקום גבוה יותר ממקום נפילתו, ובכך להתעלות מעל מקום הנפילה.

שם המאמר: "עימי אתה בשותפא"

השתוקקותו האמיתית של הנברא כמשתפת ומקשרת את האדם התחתון לבורא באהבה שלמה לצורך קיום מטרת הבריאה.

בשיעור זה אנו ממשיכים את מאמר "עימי אתה בשותפא", המבאר את נחת הרוח שמעלה הנברא לא"ס בקבלתו את ההטבה השלמה, הבאה כתוצאה מיצירת השיתוף של הנברא עם הבורא, המתבטא בעסק התורה שמוציא בפיו, באופן הראוי.
פותח הזוה"ק במילות עידוד — נופחות חיים, של הקב"ה לנברא, אודות יכולתו וניצרכותו של הנברא לבוא בשותפות לבורא בבריאת העולמות, לצורך קיום מטרת הבריאה, שהיא קבלת ההטבה השלמה.

תוך כדי מילות עידוד אלו, מתבונן האדם באחריותו האישית, לקיום פעולות מעשיות לצורך ביאתו לקשר של אהבה עם הבורא, המייצג את המקום המשותף שביניהם. יוצא מן הדברים האמורים לעיל, שכוח דיבורו של האדם היוצא בעסק התורה, הוא זה המאפשר לו להיות שותף לקב"ה בבריאת שמים וארץ. מסביר הזוה"ק, שכוח דיבורו של האדם בקול (בחינת ז"א) והגה (בחינת מלכות), היוצא בחידושי התורה , איננו בא אלא לצורך ב' תיקונים עיקריים, שהם כדלהלן:

א. מילין דאורייתא כנגד החזרת העטרה ליושנה, מבחינת אותן המדרגות [נר"ן – בחינת ק' מדרגות (ו"ק – חוסר שלמות) ] שנלקחו מאדם הראשון.
ב. מילין דחכמתא כנגד השגת מדרגות, העליונות [בחינת ק"כ מדרגות (ג"ר -שלמות)] מאלו שהשיג אדם הראשון אף קודם החטא.
ב' עיקריים אלו נופחים באדם תקווה, שלא די בכך שיש לאל ידו להשלים אותן המדרגות החסרות ממנו, בשל חטא אדם הראשון, אלא שניתנה לו האפשרות להשיג מעבר למדרגות אלו. יוצאת מכך תובנה עצומה לעבודת הנפש, המלמדת את האדם לכוון את נפילתו למקום גבוה יותר ממקום נפילתו, ובכך להתעלות מעל מקום הנפילה.
נמצא אם כך שהזוה"ק מסמן אותו היעד אליו יש לאדם לכוון את דיבורו בעסק תורתו, דבר הנותן לו לאדם את כושר ההבחנה בין דיבור הבא על יצירת קשר לדיבור הבא על סיפוק אישי.
והיות שכך, נושק הקב"ה לאותו דיבור, כבחינת התדבקות שפה לשפה ורוח ברוח (בחינת אותה נקודת עדינות רוחנית), ליצירת אותו הקשר הרגשי שבין השתיים וכן להמשכת אותם המוחין הגבוהים (בחינת מוחין דחכמה). זווג נשיקין זה, שבבחינת הזווג הרוחני, מקנה את בחינת העטרה, המהווה אותה ההכנה של האדם לזווג היסודות, שהוא בחינת הקשר הגופני, ובמילים אחרות מאפשר על-ידי חקיקה ובית הקיבול את אור החכמה.
לימוד זה מקנה לנו אותה התובנה, לגבי חשיבות בחינת צד הנקבה וצד האישה שבבריאה, אותה יש להעריך מאוד, שבעטייה ניתן להגיע לאהבה, המבטאת אותם מוחין דחכמה של מטרת הבריאה. ואלמלא בחינה זו שבאדם, אין באפשרי לקיים את מטרת הבריאה, שהרי אין די בצד הזכר שבבריאה, המבטא את בחינת היראה, לצורך קיום מטרת הבריאה, נמצא אם כן שהיות שכך אין אותו זכר נקרא חי, אלא כאשר נושא אישה.
מסיים הזוה"ק בהסבר, שסדר זה של עליית התחתון לביקוש אל הבורא העליון, בהשתוקקות פנימית זו העולה מכוח דיבורו, מעלה נחת רוח לעליון, הנבחן לעתיק שבעולם האצילות, היות שבכך יורד אור החכמה להתקבל בנברא, דבר המקיים את מטרת הבריאה.

שם המאמר: "חזווא דרבי חייא"

נקודת ההשגה הגבוהה שבאדם כאתגר להתמודדות והתייצבות אל מול האמת
בשיעור זה אנו חותמים את מאמר "חזווא דרבי חייא", בלקח הנובע ממעמד הגילוי לו זכה רבי חייא, המלמדנו את נקודת ההשקפה אליה צריך להתקדם ביתר פירוט.
מסביר הזוה"ק שהתורה מדברת בלשון בני האדם, דרכה אנו יכולים להבין את העבודה, עד כדי שכל אותם החזיונות של רבי חייא המדוברים במאמר זה, אינם נלמדים, אלא בנפש האדם ולא מחוצה לו. אם כן נמצאנו למדים, שחזיונותיו של רבי חייא, באות להצביע על נקודת השקפה אותה יש ללמוד, באופן שלכל אדם ישנם חזיונות או לחילופין חוויות בחייו, במישור התבונתי-חברתי, במישור השכלי וכו', הנשכחים ממנו, כדי שתהיינה לו האפשרות להתגעגע אחריהם. כחלק מאותם החוויות העוברות על רבי חייא, המייצג אותו הרגש אליו הוא מתוודה, מתאר הזוה"ק את ביאתו של המלאך מט"ט, הנקרא "בעל ההסתרות" לישיבתו של רבי שמעון בר יוחאי.

מצד נפש האדם פירושו של דבר, שצד גדלות ההשגה שבאדם שבבחינת "משיח", מודיע לו לאדם, שמי שאחראי לכל ההסתרות הוא אותו המלאך מט"ט, הבא לישיבתו של רבי שמעון בר יוחאי, שבבחינת "האני האמיתי של האדם".
תוך מפגש עם גדלות השגה הזו, שבבחינת "משיח", נתגלה לו לאדם שהוא יילוד אישה, והיות שסיים את תיקונו, שהרי הגיע לגדלות ההשגה המתבקשת, עליו לעזוב את העולם הזה. ואחר שגמר האדם בדעתו שעליו לעזוב את העולם הזה, מתגלה אליו צד האדם האמיתי שבו, המבקש ממנו לחפש מקומות נוספים הפנויים לעבודה ותיקונים. ועל זה בוכים הצדיקים, כאשר זוכים לגילוי, שטרם שזכו לגילוי היה ביכולתם לעבוד בבחינת "אמונה", ועתה שזכו לגילוי יקשה עליהם ביותר לעבוד בבחינת "אמונה", עד כדי שהיו מעדיפים אותו המצב שטרם הגילוי.

וזה בחינת מה שמשיח אומר לרבי שמעון בר יוחאי, שאחר שהגיע לגדלות השגה כזו, עליו לחפש עבודה אמונית, הדורשת התחדשות מתמדת, להשתעשע עימה, כאדם האוהב את חברו ומשתעשע עימו.
לכן מאחר שבחינת גדלות ההשגה שבאדם שבבחינת "משיח", מודעת לאותם הגילויים העתידים להתרחש בעולמו של האדם, עליו לבכות ולהעלות מ"ן, המייצר געגוע לאותה גדלות ההשגה, לכשיצא ממצב זה.
נמצא אם כן, שכל חוויה או גילוי המפגישים את האדם אל מול האמת, צריכים להוות עבורו "כטריגר" לעבודת ה'.
שם המאמר: "עימי אתה בשותפא"

כוח הדיבור כמפתח ליצירת השיתוף בין הבורא לנברא בבריאת העולמות
תחילת מאמר זה, המחבר בין סופו של המאמר הקודם למאמר חדש זה, מתחיל בשאלה: "מדוע אין אותה האמת המוסתרת נתגלית לו לאדם במלא הדרה מלכתחילה, ותכף יהיה האדם נשלם?!"
התורה, הנקראת יראת שמים, בהיותה מדריכה את האדם להגיע לעבודת ה', צריכה להיות עסקו של הנברא הן במצבי הגילוי שבבחינת "יום" והן במצבי ההסתר שבבחינת "לילה", שכל מטרת התורה היא לייצר באדם אמונה, המחודשת בכל מצב נתון, הן בגילוי והן בהסתר, בבחינת: "והגית בו יומם ולילה" הסובב על קריאת שמע של ערבית.
לכן כל אותם הצדיקים אשר להם ניתן כוח הדיבור, הם השותפים לקב"ה בבריאת העולם, שהרי בכוח הדיבור, אשר מכניסים בעסק תורתם, הם בוראים עולמות בבחינת: "אברא כדברא", כלומר שבריאתם הוא בכוח דיבורם.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "חזווא דרבי חייא"

נקודת ההשגה הגבוהה שבאדם כאתגר להתמודדות והתייצבות אל מול האמת
בשיעור זה אנו חותמים את מאמר "חזווא דרבי חייא", בלקח הנובע ממעמד הגילוי לו זכה רבי חייא, המלמדנו את נקודת ההשקפה אליה צריך להתקדם ביתר פירוט.
מסביר הזוה"ק שהתורה מדברת בלשון בני האדם, דרכה אנו יכולים להבין את העבודה, עד כדי שכל אותם החזיונות של רבי חייא המדוברים במאמר זה, אינם נלמדים, אלא בנפש האדם ולא מחוצה לו.
אם כן נמצאנו למדים, שחזיונותיו של רבי חייא, באות להצביע על נקודת השקפה אותה יש ללמוד, באופן שלכל אדם ישנם חזיונות או לחילופין חוויות בחייו, במישור התבונתי-חברתי, במישור השכלי וכו', הנשכחים ממנו, כדי שתהיינה לו האפשרות להתגעגע אחריהם.
כחלק מאותם החוויות העוברות על רבי חייא, המייצג אותו הרגש אליו הוא מתוודה, מתאר הזוה"ק את ביאתו של המלאך מט"ט, הנקרא "בעל ההסתרות" לישיבתו של רבי שמעון בר יוחאי.
מצד נפש האדם פירושו של דבר, שצד גדלות ההשגה שבאדם שבבחינת "משיח", מודיע לו לאדם, שמי שאחראי לכל ההסתרות הוא אותו המלאך מט"ט, הבא לישיבתו של רבי שמעון בר יוחאי, שבבחינת "האני האמיתי של האדם".
תוך מפגש עם גדלות השגה הזו, שבבחינת "משיח", נתגלה לו לאדם שהוא יילוד אישה, והיות שסיים את תיקונו, שהרי הגיע לגדלות ההשגה המתבקשת, עליו לעזוב את העולם הזה.
ואחר שגמר האדם בדעתו שעליו לעזוב את העולם הזה, מתגלה אליו צד האדם האמיתי שבו, המבקש ממנו לחפש מקומות נוספים הפנויים לעבודה ותיקונים.
ועל זה בוכים הצדיקים, כאשר זוכים לגילוי, שטרם שזכו לגילוי היה ביכולתם לעבוד בבחינת "אמונה", ועתה שזכו לגילוי יקשה עליהם ביותר לעבוד בבחינת "אמונה", עד כדי שהיו מעדיפים אותו המצב שטרם הגילוי.
וזה בחינת מה שמשיח אומר לרבי שמעון בר יוחאי, שאחר שהגיע לגדלות השגה כזו, עליו לחפש עבודה אמונית, הדורשת התחדשות מתמדת, להשתעשע עימה, כאדם האוהב את חברו ומשתעשע עימו.
לכן מאחר שבחינת גדלות ההשגה שבאדם שבבחינת "משיח", מודעת לאותם הגילויים העתידים להתרחש בעולמו של האדם, עליו לבכות ולהעלות מ"ן, המייצר געגוע לאותה גדלות ההשגה, לכשיצא ממצב זה.
נמצא אם כן, שכל חוויה או גילוי המפגישים את האדם אל מול האמת, צריכים להוות עבורו "כטריגר" לעבודת ה'.
שם המאמר: "עימי אתה בשותפא"

כוח הדיבור כמפתח ליצירת השיתוף בין הבורא לנברא בבריאת העולמות
תחילת מאמר זה, המחבר בין סופו של המאמר הקודם למאמר חדש זה, מתחיל בשאלה: "מדוע אין אותה האמת המוסתרת נתגלית לו לאדם במלא הדרה מלכתחילה, ותכף יהיה האדם נשלם?!"
התורה, הנקראת יראת שמים, בהיותה מדריכה את האדם להגיע לעבודת ה', צריכה להיות עסקו של הנברא הן במצבי הגילוי שבבחינת "יום" והן במצבי ההסתר שבבחינת "לילה", שכל מטרת התורה היא לייצר באדם אמונה, המחודשת בכל מצב נתון, הן בגילוי והן בהסתר, בבחינת: "והגית בו יומם ולילה" הסובב על קריאת שמע של ערבית.
לכן כל אותם הצדיקים אשר להם ניתן כוח הדיבור, הם השותפים לקב"ה בבריאת העולם, שהרי בכוח הדיבור, אשר מכניסים בעסק תורתם, הם בוראים עולמות בבחינת: "אברא כדברא", כלומר שבריאתם הוא בכוח דיבורם.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "חזווא דרבי חייא"
הגיגיו העצומים של הנברא, כאמצעי לפתיחת השערים להשגת אורו של משיח
בשיעור זה אנו ממשיכים את מאמר "חזווא דרבי חייא", בסקירת מבט כללי מן המאמרים הקודמים ועד עתה, המשלימה לנו את השגת המציאות המחודשת, הנלמדת בתקציר זה.
במאמרים הקודמים למדנו על השושנה שהיא בחינת המלכות, המצויה ב-ב' המצבים של הקטנות והגדלות ולאחר מכן עקבנו אחר כל הפרטים בדרך, עד אותה מציאות של גילוי לה זכה רבי חייא בהשתוקקותו אחר האמת, היא אותה המציאות בה הסתכל רבי חייא באותו המחזה שראה במתיבתא דרבי שמעון בר יוחאי, על-ידי זווג דהכאה מצד התחתון, הבא בהשפלת עיניין.
לאחר מכן כשעלה למקום זה וראה אותו המחזה, שמע את שבועת המלאך מט"ט, אודות אפשרותו של הנברא להגיע לשלמות, על-ידי תיקון אותה המלכות דגמר תיקון המתתקנת מעט מעט עד שיעשה עליה הזווג השלם, זאת נוסף על ש"צ (390) הרקיעים עליהם נעשו זווגים בבחינת "בועט בעיטות".
שאלה זו העולה מן התחתונים אל העליונים, יוצרת את הפירוט, הגורם לעליון להתגדל במוחין עליונים יותר, מציאות זו נובעת מן החוק המושרש בעולמות העליונים, הקובע שראיית הפרטים מאפשרת להתגלותו של אור גדול יותר.
נמצא אם כן, שהיות שאותם הרצונות התחתונים בבחינת 'גוף', תלויים ברצון העליון של ההשראה העליונה, שבבחינת 'ראש', מן ההכרח שכל אותם המדרגות הקטנות של האדם מתחילות להתתקן ולהגיע לשלמותן הרצויה ולמעשה כל פעולה הבאה מצד האדם, יש באפשרותה להגיע אל שלמותה.
ממשיך הזוה"ק בכתוב: "באותה שעה קמו כל החברים וכו'", ומבאר שאותם החברים הגיעו למדרגה עליונה וגבוהה יותר, בעוד שאורו של רבי שמעון בר יוחאי הגיע למדרגת יחידה.
עוד ממשיך בכתוב: "אומר לו רבי אשריך שמדרגתך עולה לש"ע (370) מדרגות וכו' (מדרגת יחידה הבאה בתיקון צמצום ב' הנותנת את האור הגדול בצורה מוגבלת של ש"ע מדרגות)", כלומר שאורו מאיר עד גמר תיקון בבחינת "רום הרקיעים" (דלשם כך נצרך תיקון כל צמצום ב' עד שיבוא בזווג של מטי רגלין ברגלין לקבל ההארה השלמה דגמר תיקון) , חסר מן הג"ר שלמעלה מימות המשיח, בבחינת האלף השמיני, העשירי והאחד-עשרה, שגם אליהם נגיע בסופו של דבר (תיקון צמצום א' – זווג על בחינת מלכות שנגנזא ברדל"א שבבחינת מדרגת יחידה).
עוד כותב הזוה"ק: "שכל אור ואור מתפרט לטעמים", טעמים הוא בחינת 'חכמה', ומסביר שכל אותם תרי"ג (613) מצוות, הם בבחינת ו"ק (חוסר שלמות), המקבלים את שלמותן, ועוד יש לומר שתרי"ג מצוות עם ז' מצוות דרבנן עולים כמניין כת"ר, שהוא בחינה שלמה, כלומר שכל אותם הרצונות יגיעו על שלמותן הרצויה.
"והקב"ה חותם תורה מישיבתך ומישיבת חזיקה המלך וכו'", כלומר שגם הג"ר שבבחינת ה-ל' אלפים החסרים מישיבתך ומישיבת רבי חיזקייה ואחיה השילוני, הוא המגלה את האור הגדול והעצום שבבחינת 'גמר תיקון', אשר מעבר לימות המשיח.
כל זאת מגלה לנו הזוה"ק, להפיח בנו רוח חיים, כדי שנוכל לדעת אודות קיומן של בחינות אלו, שאף אנו נרדוף אחריהם בשקיקה להשיגן.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "חזווא דרבי חייא"
הגיגיו העצומים של הנברא, כאמצעי לפתיחת השערים להשגת אורו של משיח
בשיעור זה אנו ממשיכים את מאמר "חזווא דרבי חייא", בסקירת מבט כללי מן המאמרים הקודמים ועד עתה, המשלימה לנו את השגת המציאות המחודשת, הנלמדת בתקציר זה.
במאמרים הקודמים למדנו על השושנה שהיא בחינת המלכות, המצויה ב-ב' המצבים של הקטנות והגדלות ולאחר מכן עקבנו אחר כל הפרטים בדרך, עד אותה מציאות של גילוי לה זכה רבי חייא בהשתוקקותו אחר האמת, היא אותה המציאות בה הסתכל רבי חייא באותו המחזה שראה במתיבתא דרבי שמעון בר יוחאי, על-ידי זווג דהכאה מצד התחתון, הבא בהשפלת עיניין.
לאחר מכן כשעלה למקום זה וראה אותו המחזה, שמע את שבועת המלאך מט"ט, אודות אפשרותו של הנברא להגיע לשלמות, על-ידי תיקון אותה המלכות דגמר תיקון המתתקנת מעט מעט עד שיעשה עליה הזווג השלם, זאת נוסף על ש"צ (390) הרקיעים עליהם נעשו זווגים בבחינת "בועט בעיטות".
שאלה זו העולה מן התחתונים אל העליונים, יוצרת את הפירוט, הגורם לעליון להתגדל במוחין עליונים יותר, מציאות זו נובעת מן החוק המושרש בעולמות העליונים, הקובע שראיית הפרטים מאפשרת להתגלותו של אור גדול יותר.
נמצא אם כן, שהיות שאותם הרצונות התחתונים בבחינת 'גוף', תלויים ברצון העליון של ההשראה העליונה, שבבחינת 'ראש', מן ההכרח שכל אותם המדרגות הקטנות של האדם מתחילות להתתקן ולהגיע לשלמותן הרצויה ולמעשה כל פעולה הבאה מצד האדם, יש באפשרותה להגיע אל שלמותה.
ממשיך הזוה"ק בכתוב: "באותה שעה קמו כל החברים וכו'", ומבאר שאותם החברים הגיעו למדרגה עליונה וגבוהה יותר, בעוד שאורו של רבי שמעון בר יוחאי הגיע למדרגת יחידה.
עוד ממשיך בכתוב: "אומר לו רבי אשריך שמדרגתך עולה לש"ע (370) מדרגות וכו' (מדרגת יחידה הבאה בתיקון צמצום ב' הנותנת את האור הגדול בצורה מוגבלת של ש"ע מדרגות)", כלומר שאורו מאיר עד גמר תיקון בבחינת "רום הרקיעים" (דלשם כך נצרך תיקון כל צמצום ב' עד שיבוא בזווג של מטי רגלין ברגלין לקבל ההארה השלמה דגמר תיקון) , חסר מן הג"ר שלמעלה מימות המשיח, בבחינת האלף השמיני, העשירי והאחד-עשרה, שגם אליהם נגיע בסופו של דבר (תיקון צמצום א' – זווג על בחינת מלכות שנגנזא ברדל"א שבבחינת מדרגת יחידה).
עוד כותב הזוה"ק: "שכל אור ואור מתפרט לטעמים", טעמים הוא בחינת 'חכמה', ומסביר שכל אותם תרי"ג (613) מצוות, הם בבחינת ו"ק (חוסר שלמות), המקבלים את שלמותן, ועוד יש לומר שתרי"ג מצוות עם ז' מצוות דרבנן עולים כמניין כת"ר, שהוא בחינה שלמה, כלומר שכל אותם הרצונות יגיעו על שלמותן הרצויה.
"והקב"ה חותם תורה מישיבתך ומישיבת חזיקה המלך וכו'", כלומר שגם הג"ר שבבחינת ה-ל' אלפים החסרים מישיבתך ומישיבת רבי חיזקייה ואחיה השילוני, הוא המגלה את האור הגדול והעצום שבבחינת 'גמר תיקון', אשר מעבר לימות המשיח.
כל זאת מגלה לנו הזוה"ק, להפיח בנו רוח חיים, כדי שנוכל לדעת אודות קיומן של בחינות אלו, שאף אנו נרדוף אחריהם בשקיקה להשיגן.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

על-ידי התמדה ויגיעה אפשר להגיע לשלמות!
בשיעור זה אנו ממשיכים את מאמר "חזווא דרבי חייא", בפירוט אותם ההבחנות שנלמדו בשיעורים הקודמים, המתגלים לנו עתה כהבחנות חדשות של המציאות, המעוררות את נפש האדם להגיע לשלמות ההטבה שבמחשבת הבריאה.
מתאר הזוה"ק, אותה המחלוקת הפנימית, של רבי חייא על בחינת "העפר" אותו ברא הבורא, המעוררת אותו הרגש החסרון שבעצלות, אשר בבחינת העפר (מלכות — רצון לקבל) העומד לכליון.
מסביר הזוה"ק שכאשר אדם רוצה לחוש את האמת כרבי חייא, עליו להתענות ולהגיע למצב של התבטלות גמורה וויתור הרצון בבחינת עיבור, של מ"ם יום ראשונים (עיבור ב' — מדרגת נשמה) ועוד מ"ם יום נוספים (עיבור ג' — מדרגת חיה), ועל אף שיתרגשו עליו גלים של ייאוש הדוברים שקר בלבו, שאין אפשרות להגיע לאהבה ולהשיג את האמת, מכל מקום יבקש את האמת בעיקשות מתמדת בלא רפיון ידיים, עד שירצוהו מן השמים, ויראו לו התגלות אלוקית.
לאחר ריבוי התעניתים שהתענה רבי חייא, מתאר הזוה"ק אותו קול הכרוז, שנתגלה אליו ואת השמחה שנתלוותה אל גילוי כרוז זה, המעורר את רבי חייא ומספר לו אודות ב' כיתות של אנשים, המתחלקים, לאותם אנשים עירניים (שבבחינת עולם האצילות), שעליהם להמשיך בזווגים, להמשך יצירת תענוג מן האהבה אליה הגיעו ולאותם אנשים ישנים (שבבחינת עולמות בי"ע), המסתעפים לכאלו המשתוקקים לאמת וכאלה, אשר ישנים את חייהם באופן מוחלט, אשר אין מקומם אצל רבי שמעון בר יוחאי.
מצד עבודת הנפש פירוש הדברים הוא, שיש באדם ב' הבחנות:
הבחנה ה-א' — היא עולם האצילות, בבחינת אותה האהבה אליה הוא הגיע, שאותה עליו להמשיך בזווגים, שפירושם יצירת תענוג מן האהבה.
הבחנה ה-ב' — היא עולמות בי"ע, המסתעפים ל-ב' חלקים, כאשר חלק ה-א' מתאר את כוח ההשתוקקות של האדם לפעול, כדי להגיע אל האמת וחלק ה-ב' מתאר את ההירדמות הטוטלית של האדם לדרך האמת, כאשר לאדם זה אין רשות להיכנס במחיצתו של רבי שמעון בר יוחאי.
לאחר תיאור כללי של הבחנות אלו, מאתר הזוה"ק לפרטים, אודות הבחנות אלו, ופותח באותו מעמד של גילוי אליו זכה רבי חייא, בו ראה את רבי שמעון בר יוחאי וחבריו, עוסקים במילת בר"א, כשהם עצמם עומדים למעלה מכל ההסתרות של בחינת הבר"א, היא הבריאה (רצון לקבל), שיצא מחוץ לבורא, ועושים זווגים.
על כך תמה רבי חייא, הכיצד יגיעו כלי הקבלה בבחינת "ארבע מאות" (כנגד ד' אותיות דשם הווי"ה הנספרים במאות), לייעודם, הלא ישנם ש"צ רקיעים, חסר מן המלכות דמלכות, שהיא גדלות כלי הקבלה, ואם כן נראה שאין היא יכולה להגיע על תיקונה?! על זאת נשבע מט"ט לרבי חייא "שהמלך מפקיד בכל יום את האיילה (מלכות)", הפקדה לשון זווג, כלומר שגם על בחינה זו יגיע זווג.
מסיים הזוה"ק בכך, שכאשר יקומו על האדם בחינת 'אומות העולם', כלומר שכל רצון מרצונותיו יבקש את פרטיותו, אזי כל אותם הדמעות יתייבשו ויתנו את הכוח לרהב שיבלע את כל המים הללו, כלומר שכל החיות תתבלע בכלל, ואצליהם תהיינה יבשה, לסיבה שיוכלו לקבל את המים הללו. ומי שלא יהיה לאל ידו לקבל המים הללו, יטבע בהם כמבי המבול (בחינת "המים הזדונים").
מצד נפש האדם פירוש הדברים הוא, שמי שמגיע לאהבה, אור האהבה במקום להמיתו הוא מחיהו, ובמקום שהענג יביא לנגע, אותו ענג ישאר לנצחיות.

על-ידי התמדה ויגיעה אפשר להגיע לשלמות!
בשיעור זה אנו ממשיכים את מאמר "חזווא דרבי חייא", בפירוט אותם ההבחנות שנלמדו בשיעורים הקודמים, המתגלים לנו עתה כהבחנות חדשות של המציאות, המעוררות את נפש האדם להגיע לשלמות ההטבה שבמחשבת הבריאה.

הבורא לא מתבלבל אפשר להגיע לשלמות! מתאר הזוה"ק, אותה המחלוקת הפנימית, של רבי חייא על בחינת "העפר" אותו ברא הבורא, המעוררת אותו הרגש החסרון שבעצלות, אשר בבחינת העפר (מלכות — רצון לקבל) העומד לכליון. מסביר הזוה"ק שכאשר אדם רוצה לחוש את האמת כרבי חייא, עליו להתענות ולהגיע למצב של התבטלות גמורה וויתור הרצון בבחינת עיבור, של מ"ם יום ראשונים (עיבור ב' — מדרגת נשמה) ועוד מ"ם יום נוספים (עיבור ג' — מדרגת חיה), ועל אף שיתרגשו עליו גלים של ייאוש הדוברים שקר בלבו, שאין אפשרות להגיע לאהבה ולהשיג את האמת, מכל מקום יבקש את האמת בעיקשות מתמדת בלא רפיון ידיים, עד שירצוהו מן השמים, ויראו לו התגלות אלוקית.

לאחר ריבוי התעניתים שהתענה רבי חייא, מתאר הזוה"ק אותו קול הכרוז, שנתגלה אליו ואת השמחה שנתלוותה אל גילוי כרוז זה, המעורר את רבי חייא ומספר לו אודות ב' כיתות של אנשים, המתחלקים, לאותם אנשים עירניים (שבבחינת עולם האצילות), שעליהם להמשיך בזווגים, להמשך יצירת תענוג מן האהבה אליה הגיעו ולאותם אנשים ישנים (שבבחינת עולמות בי"ע), המסתעפים לכאלו המשתוקקים לאמת וכאלה, אשר ישנים את חייהם באופן מוחלט, אשר אין מקומם אצל רבי שמעון בר יוחאי. מצד עבודת הנפש פירוש הדברים הוא, שיש באדם ב' הבחנות:
הבחנה ה-א' — היא עולם האצילות, בבחינת אותה האהבה אליה הוא הגיע, שאותה עליו להמשיך בזווגים, שפירושם יצירת תענוג מן האהבה.
הבחנה ה-ב' — היא עולמות בי"ע, המסתעפים ל-ב' חלקים, כאשר חלק ה-א' מתאר את כוח ההשתוקקות של האדם לפעול, כדי להגיע אל האמת וחלק ה-ב' מתאר את ההירדמות הטוטלית של האדם לדרך האמת, כאשר לאדם זה אין רשות להיכנס במחיצתו של רבי שמעון בר יוחאי.
לאחר תיאור כללי של הבחנות אלו, מאתר הזוה"ק לפרטים, אודות הבחנות אלו, ופותח באותו מעמד של גילוי אליו זכה רבי חייא, בו ראה את רבי שמעון בר יוחאי וחבריו, עוסקים במילת בר"א, כשהם עצמם עומדים למעלה מכל ההסתרות של בחינת הבר"א, היא הבריאה (רצון לקבל), שיצא מחוץ לבורא, ועושים זווגים.
על כך תמה רבי חייא, הכיצד יגיעו כלי הקבלה בבחינת "ארבע מאות" (כנגד ד' אותיות דשם הווי"ה הנספרים במאות), לייעודם, הלא ישנם ש"צ רקיעים, חסר מן המלכות דמלכות, שהיא גדלות כלי הקבלה, ואם כן נראה שאין היא יכולה להגיע על תיקונה?! על זאת נשבע מט"ט לרבי חייא "שהמלך מפקיד בכל יום את האיילה (מלכות)", הפקדה לשון זווג, כלומר שגם על בחינה זו יגיע זווג.
מסיים הזוה"ק בכך, שכאשר יקומו על האדם בחינת 'אומות העולם', כלומר שכל רצון מרצונותיו יבקש את פרטיותו, אזי כל אותם הדמעות יתייבשו ויתנו את הכוח לרהב שיבלע את כל המים הללו, כלומר שכל החיות תתבלע בכלל, ואצליהם תהיינה יבשה, לסיבה שיוכלו לקבל את המים הללו. ומי שלא יהיה לאל ידו לקבל המים הללו, יטבע בהם כמבי המבול (בחינת "המים הזדונים").
מצד נפש האדם פירוש הדברים הוא, שמי שמגיע לאהבה, אור האהבה במקום להמיתו הוא מחיהו, ובמקום שהענג יביא לנגע, אותו ענג ישאר לנצחיות.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "חזווא דרבי חייא"

שיעור זה הוא המשך ישיר, של המאמר "חזווא דרבי חיא", המתאר את עיקשותו של הנברא להשיג את האמת, הנובעת מתוך געגוע פנימי לאמת זו.

על כך השתומם רבי חייא, ועצר לרגע חד, והגיע לתפישת מציאות חדשה, בה ראה את רבי שמעון בר יוחאי ואלעזר בנו במחזה, מתגברים על העצלות ועל החשכות שבבחינת בר"א, שהוא הרצון לקבל של הבריאה, אשר יצאה אל מחוץ לבורא, ומייצרים חיים, על-ידי מעבר בלתי פוסק, מתנועה לתנועה.
והיות שראה, שביכולותו של רבי שמעון בר יוחאי לייצר חיים, על-ידי לימוד פנימיות התורה הנותנת חיים לחיצוניות התורה, חשק להידבק בו.
דביקות זו דרשה מרבי חייא, יגיעה ותענית למשך מ"ם יום (עיבור ה-ב' — מדרגת נשמה),
רבי חייא המשיך בעיקשותו, והתענה למשך מ"ם יום נוספים (עיבור ה-ג' — מדרגת חיה), עד שמן השמים ראו את הגיגיו של רבי חייא ורחמוהו, להכניסו למתיבתא דרקיעא בו ישבו רבי שמעון וחבריו, אותם ראה עוסקים במילת בר"א, כלומר במתן עצות להתנתקות מבחינת החשכות המצויינת במילת בר"א, המתארת אותה העצלות שבבחינת העפר (הבעל מנת לקבל), המותירה את האדם במדרגת דומם, ללא תנועה וללא רוח חיים.
בתוך כך שעוסקים רבי שמעון בר יוחאי וחבריו במילת בר"א הנ"ל, רואה רבי חייא שיש הסתרות על הבחנות אלו, אלא שהם עומדים למעלה מן ההסתרות הללו, ומאחר שכך, יוצא קול כרוז, הפונה אל רבי חייא, להשפיל את עיניו, היות שהמחזה אותו מבקש לראות, הוא למעלה מדעתו.
לאחר שזכה להשפיל את עיניו זכה לקול הכרוז הבא מלמעלה, לאלו הנשמות שהקשיבו לדבריו של רבי שמעון בר יוחאי וכמו-כן לאלו אשר לא היו שם.
אשר המה נתחלקו לב-' כיתות:
כת ה-א': קדושי עליונים (שבעולם אצילות) אשר זכו לפקיחת עיניים (זווג על מדרגת חכמה), התענגו בעונג עילאי בבחינת "עונג שבת", כלומר שזכו לראות ולהתענג ברזי התורה , המקנה להם תפישת מציאות מחודשת, המעוררת אותם להתבונן אל מעבר למקרים שבעולם הזה, שכל זאת לסיבת השתוקקותם והגיגיהם אחר הקשר עם המלך, אף במצבי הגילוי וההארה.
כת ה-ב': אותם התחתונים (שבעולמות בי"ע), אשר לא זכו לפקיחת עינים, כלומר שמתבוננים על התורה בחיצוניותה, ואינם משימים ליבם להסתכל אל מעבר למקרים שבעולם הזה, להיותם מייצרים מן החושך (בבחינת בר"א) אור ומן החסרון יתרון, אף קודם שבאו לעולם העליון וטעמו טעם אור — מהו, להם אומר רבי שמעון בר יוחאי, התעוררו, אחרת אין לי חפץ בכם, שכל חפצי הוא אחר אנשי הלבב ולא אחר אנשים טכנוקרטים.
אומר הזוה"ק, שמאחר שאין לו לרבי חייא האפשרות לעלות למתיבתא דרקיעא, לחזות בעניינים אשר למעלה מן השגתו, מכל מקום יוכל לקבל ידיעות כלשהם בדרך שמועה.
והנה שומע שהמלאך מט"ט נשבע שבועה, ומספר אודות הקורה למעלה ואומר, אשר המלך נותן לכל יהודי באשר הוא, הזדמנות להתקשר אליו בכל זמן נתון, אלא שצריך הוא לפקיחת העיניים, זאת מאחר שהקב"ה זוכר את האיילה, היא המלכות, השוכבת בעפר (הבעל מנת לקבל), שלכך מוריד דמעות על השכינה המתבלה בעפר, אשר דמעות אלו נופלות כאש אל הים הגדול (גדלות כלי הקבלה), היוצר את הייסורים שבעולם.
אולם בשעה שכל רצונות העם הקדוש יתאספו, אזי המים יתייבשו ויעברו ביבשה, ואזי יהיה כוח הצלה לעם היהודי המתגעגע אחר האמת ולא מוותר עליה בשום מחיר.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "חזווא דרבי חייא"

שיעור זה הוא המשך ישיר, של המאמר "חזווא דרבי חיא", המתאר את עיקשותו של הנברא להשיג את האמת, הנובעת מתוך געגוע פנימי לאמת זו.

על כך השתומם רבי חייא, ועצר לרגע חד, והגיע לתפישת מציאות חדשה, בה ראה את רבי שמעון בר יוחאי ואלעזר בנו במחזה, מתגברים על העצלות ועל החשכות שבבחינת בר"א, שהוא הרצון לקבל של הבריאה, אשר יצאה אל מחוץ לבורא, ומייצרים חיים, על-ידי מעבר בלתי פוסק, מתנועה לתנועה.
והיות שראה, שביכולותו של רבי שמעון בר יוחאי לייצר חיים, על-ידי לימוד פנימיות התורה הנותנת חיים לחיצוניות התורה, חשק להידבק בו.
דביקות זו דרשה מרבי חייא, יגיעה ותענית למשך מ"ם יום (עיבור ה-ב' — מדרגת נשמה),
רבי חייא המשיך בעיקשותו, והתענה למשך מ"ם יום נוספים (עיבור ה-ג' — מדרגת חיה), עד שמן השמים ראו את הגיגיו של רבי חייא ורחמוהו, להכניסו למתיבתא דרקיעא בו ישבו רבי שמעון וחבריו, אותם ראה עוסקים במילת בר"א, כלומר במתן עצות להתנתקות מבחינת החשכות המצויינת במילת בר"א, המתארת אותה העצלות שבבחינת העפר (הבעל מנת לקבל), המותירה את האדם במדרגת דומם, ללא תנועה וללא רוח חיים.
בתוך כך שעוסקים רבי שמעון בר יוחאי וחבריו במילת בר"א הנ"ל, רואה רבי חייא שיש הסתרות על הבחנות אלו, אלא שהם עומדים למעלה מן ההסתרות הללו, ומאחר שכך, יוצא קול כרוז, הפונה אל רבי חייא, להשפיל את עיניו, היות שהמחזה אותו מבקש לראות, הוא למעלה מדעתו.
לאחר שזכה להשפיל את עיניו זכה לקול הכרוז הבא מלמעלה, לאלו הנשמות שהקשיבו לדבריו של רבי שמעון בר יוחאי וכמו-כן לאלו אשר לא היו שם.
אשר המה נתחלקו לב-' כיתות:
כת ה-א': קדושי עליונים (שבעולם אצילות) אשר זכו לפקיחת עיניים (זווג על מדרגת חכמה), התענגו בעונג עילאי בבחינת "עונג שבת", כלומר שזכו לראות ולהתענג ברזי התורה , המקנה להם תפישת מציאות מחודשת, המעוררת אותם להתבונן אל מעבר למקרים שבעולם הזה, שכל זאת לסיבת השתוקקותם והגיגיהם אחר הקשר עם המלך, אף במצבי הגילוי וההארה.
כת ה-ב': אותם התחתונים (שבעולמות בי"ע), אשר לא זכו לפקיחת עינים, כלומר שמתבוננים על התורה בחיצוניותה, ואינם משימים ליבם להסתכל אל מעבר למקרים שבעולם הזה, להיותם מייצרים מן החושך (בבחינת בר"א) אור ומן החסרון יתרון, אף קודם שבאו לעולם העליון וטעמו טעם אור — מהו, להם אומר רבי שמעון בר יוחאי, התעוררו, אחרת אין לי חפץ בכם, שכל חפצי הוא אחר אנשי הלבב ולא אחר אנשים טכנוקרטים.
אומר הזוה"ק, שמאחר שאין לו לרבי חייא האפשרות לעלות למתיבתא דרקיעא, לחזות בעניינים אשר למעלה מן השגתו, מכל מקום יוכל לקבל ידיעות כלשהם בדרך שמועה.
והנה שומע שהמלאך מט"ט נשבע שבועה, ומספר אודות הקורה למעלה ואומר, אשר המלך נותן לכל יהודי באשר הוא, הזדמנות להתקשר אליו בכל זמן נתון, אלא שצריך הוא לפקיחת העיניים, זאת מאחר שהקב"ה זוכר את האיילה, היא המלכות, השוכבת בעפר (הבעל מנת לקבל), שלכך מוריד דמעות על השכינה המתבלה בעפר, אשר דמעות אלו נופלות כאש אל הים הגדול (גדלות כלי הקבלה), היוצר את הייסורים שבעולם.
אולם בשעה שכל רצונות העם הקדוש יתאספו, אזי המים יתייבשו ויעברו ביבשה, ואזי יהיה כוח הצלה לעם היהודי המתגעגע אחר האמת ולא מוותר עליה בשום מחיר.

שם המאמר: "חזווא דרבי חייא"

ב' ההבנות עליהם מדבר הזוה"ק, הן בחינת ב' האבנים השוחקות זו בזו, עד לכדי יצירת מחלוקת פנימית, שאותה מתאר רבי חייא, כניגוד בין ב' הבנות בתפיסת המציאות, שמחד ישנה תפיסה הקובעת שתכלית הבריאה היא להיטיב לנבראיו, ומאידך ישנה תפיסה הרגשית שפרטיותו של האדם, היא אותו הרצון לאושר, מבלה אותו בעפר ומונעת ממנו להגיע לשלמותו הרצויה. וראייה לכך מרבי שמעון בר-יוחאי, שעל אף שהוא מעמודי העולם, מכל מקום נדמה בעינינו שנטמן בעפר, והיות שכך היה מקום לומר שמן הנמנע שיגיע האדם על תיקונו. ולכאורה נראה הדבר כסימן, שאם נתבלו אלו מחמדי עינין בעפר, כרבי שמעון בר יוחאי שנטמן בעפר הארץ, אם כן נדמה בעינינו שלא באו לידי הקיום השלם של קבלת ההארה.

נמצא שאותה פרטיות שהיא בחינת "הבעל מנת לקבל" לוקחת עימה הכל, בבחינת "מעפר באת ואל עפר תשוב", כלומר שממלכות דא"ס (בעל מנת לקבל) בא האדם ולשם הוא ישוב, אלא שנותרה לה השאלה, האם ישוב אליה מתוקן. שואלת אותה פרטיות, שהיא בחינת העפר (אותיות הערף, ערפה, פרעה) שבאדם : "במה אני עזת פנים וחצופה ומה לא בסדר עימי?"
מסביר הזוה"ק, שפרטיותו של האדם חצופה, בכך שמבלה בעפר את הכל, אף את עמודי העולם, באופן הזה שמסיתה את אדם לקבל לעצמו אושר חיצוני, גם מלימוד פנימיות התורה או הזוה"ק. על זאת בכה רבי חייא, "הכיצד רבי שמעון בר יוחאי נתבלה בעפר?! , הלא הוא מעמודי העולם, שמנהיג ומקיים את כל העולם כולו!" , וכיוון שראה זאת בכלל העולם, העלה שאלה זו בביקוש למקומו הפרטי והיה דובר כעין מילים אלו לרבי שמעון בר יוחאי שבפנימיותו…

לאחר העלאת שאלה זו של רבי חייא בתוכו, השתומם רגע חד, כלומר שעצר את התגובה הטבעית, שפירושה וויתור על הרצון הפרטי שבבחינת 'רגע אחד', דהיינו אותו רגע מיוחד של השתוקקות עצמית ורגעית, בבחינת ביטול גמור ובתענית של מ"ם יום, כאותה מ"ם של עיבור (בחינת מ"ם דלמרבה המשרה – שיוצרת את הרחם), שהרי אין אפשרות להגיע לגילוי, אלא בתנאי מוקדם של עיבור וביטול גמור של הרצון העצמי.
עיבור ה-ב' (אפשר לומר השלמת כלים או מדרגת נשמה – בחינת מ"י) של רבי חייא לא צלח, כלומר שלא הגיע לידי גילוי של בחינת "רבי שמעון בר יוחאי", אולם מתוך עיקשות מתמדת ואי-וויתור על האמת אותה ביקש רבי חייא, נכנס למ"ם יום נוספים של עיבור ה-ג' (מדרגת חיה – בחינת מ"ה), עד שהראוהו במחזה על-ידי בחינת זווג (כעין צל ולא דמות ממשית), את מדרגת "רבי שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר" (בחינת עיבור צדיק), שהיו עוסקים בישיבה של מעלה במילת בר"א, שבבחינת המנעולא.
לאחר דחיית וסירוב הרצון בבחינת "עקידת יצחק", הגיע רבי חייא למסקנה, שאין אפשרות לוותר על אותו העפר, המייצג את רצונו הפרטי של האדם, בבחינת: "אברהם אברהם אל תשלח ידך אל הנער וכו'".

בהמשך הפסוק נכתב: "וכשרבי חייא נכנס עמדו כולם בפניו, והוא השמיט עצמו למרגלותיו של רבי שמעון", פירוש הדברים הוא, שרבי חייא נכנס 'בבושה' שזה עניין מה 'שישב למרגלותיו של רבי שמעון', על אף שאמנם זכה למעין התגלות אלוקית, בעוד שחבריו קיבלו מכך גדלות (על-פי החוק שכשהתחתונים מעלים מ"ן ושאלה, העליונים מקבלים הארה יותר גדולה בבחינת הופכיות כלים באורות).

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "חזווא דרבי חייא"

ב' ההבנות עליהם מדבר הזוה"ק, הן בחינת ב' האבנים השוחקות זו בזו, עד לכדי יצירת מחלוקת פנימית, שאותה מתאר רבי חייא, כניגוד בין ב' הבנות בתפישת המציאות, שמחד

ישנה תפישה הקובעת שתכלית הבריאה היא להיטיב לנבראיו, ומאידך ישנה תפישה הרגשית שפרטיותו של האדם, היא אותו הרצון לאושר, מבלה אותו בעפר ומונעת ממנו להגיע לשלמותו הרצויה.

וראייה לכך מרבי שמעון בר-יוחאי, שעל אף שהוא מעמודי העולם, מכל מקום נדמה בעינינו שנטמן בעפר, והיות שכך היה מקום לומר שמן הנמנע שיגיע האדם על תיקונו.

ולכאורה נראה הדבר כסימן, שאם נתבלו אלו מחמדי עינין בעפר, כרבי שמעון בר יוחאי שנטמן בעפר הארץ, אם כן נדמה בעיננו שלא באו לידי הקיום השלם של קבלת ההארה.
ונמצא שאותה פרטיות שהיא בחינת "הבעל מנת לקבל" לוקחת עימה הכל, בבחינת "מעפר באת ואל עפר תשוב", כלומר שממלכות דא"ס (בעל מנת לקבל) בא האדם ולשם הוא ישוב, אלא שנותרה לה השאלה, האם ישוב אליה מתוקן.

שואלת אותה פרטיות, שהיא בחינת העפר (אותיות הערף, ערפה, פרעה) שבאדם : "במה אני עזת פנים וחצופה ומה לא בסדר עימי?"
מסביר הזוה"ק, שפרטיותו של האדם חצופה, בכך שמבלה בעפר את הכל, אף את עמודי העולם, באופן הזה שמסיתה את אדם לקבל לעצמו אושר חיצוני, גם מלימוד פנימיות התורה או הזוה"ק.

על זאת בכה רבי חייא, "הכיצד רבי שמעון בר יוחאי נתבלה בעפר?! , הלא הוא מעמודי העולם, שמנהיג ומקיים את כל העולם כולו!" , וכיוון שראה זאת בכלל העולם, העלה שאלה זו בביקוש למקומו הפרטי והיה דובר כעין מילים אלו לרבי שמעון בר יוחאי שבפנימיותו.
לאחר העלאת שאלה זו של רבי חייא בתוכו, השתומם רגע חד, כלומר שעצר את התגובה הטבעית, שפירושה וויתור על הרצון הפרטי שבבחינת 'רגע אחד', דהיינו אותו רגע מיוחד של השתוקקות עצמית ורגעית, בבחינת ביטול גמור ובתענית של מ"ם יום, כאותה מ"ם של עיבור (בחינת מ"ם דלמרבה המשרה – שיוצרת את הרחם), שהרי אין אפשרות להגיע לגילוי, אלא בתנאי מוקדם של עיבור וביטול גמור של הרצון העצמי.
עיבור ה-ב' (אפשר לומר השלמת כלים או מדרגת נשמה – בחינת מ"י) של רבי חייא לא צלח, כלומר שלא הגיע לידי גילוי של בחינת "רבי שמעון בר יוחאי", אולם מתוך עיקשות מתמדת ואי-וויתור על האמת אותה ביקש רבי חייא, נכנס למ"ם יום נוספים של עיבור ה-ג' (מדרגת חיה – בחינת מ"ה), עד שהראוהו במחזה על-ידי בחינת זווג (כעין צל ולא דמות ממשית), את מדרגת "רבי שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר" (בחינת עיבור צדיק), שהיו עוסקים בישיבה של מעלה במילת בר"א, שבבחינת המנעולא.
לאחר דחיית וסירוב הרצון בבחינת "עקידת יצחק", הגיע רבי חייא למסקנה, שאין אפשרות לוותר על אותו העפר, המייצג את רצונו הפרטי של האדם, בבחינת: "אברהם אברהם אל תשלח ידך אל הנער וכו'".

בהמשך הפסוק נכתב: "וכשרבי חייא נכנס עמדו כולם בפניו, והוא השמיט עצמו למרגלותיו של רבי שמעון", פירוש הדברים הוא, שרבי חייא נכנס 'בבושה' שזה עניין מה 'שישב למרגלותיו של רבי שמעון', על אף שאמנם זכה למעין התגלות אלוקית, בעוד שחבריו קיבלו מכך גדלות (על-פי החוק שכשהתחתונים מעלים מ"ן ושאלה, העליונים מקבלים הארה יותר גדולה בבחינת הופכיות כלים באורות).

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "בהבראם באברהם"

האמונה כבסיס להתפתחות המרחב הנפשי של האדם, לצורך קבלת האושר המחולט

בשיעור זה אנו חותמים את מאמר "בהבראם באברהם", בהשלמה של הבנת המציאות, המורכבת גם ממידת החכמה המשלימה את מידת החסד של בחינת "אברהם".

מסביר הזוה"ק שמציאותו של אברהם, היא השורש לקיום העולם, בבחינת מידת החסד והאמונה, שמחד מבקשים לוותר על התפישה המדעית, המוגבלת בצרות בלתי נסבלת של הקיום, ומאידך מאפשרים להגדיל את המרחב של החיים והתפישה האנושית למרחב אין סופי.

הזוה"ק מתאר את דרכו של אברהם אבינו כדרך מתקנת לחטאו של אדם הראשון, תהליך המאפשר בסופו את ביטויו, של האושר המוחלט בנפש האדם.

תהליך תיקון החטא של אדם הראשון על-ידי דרכו של אברהם אבינו, מבסס את ההבנה, שלא ניתן לתקן את המציאות בצורה של התפרטות בלא מסגרת הכלל, ואף לא בבחינת קין והבל, הממשיכים את תיקונו של אדם הראשון, על-ידי התפרטות המציאות לבחינת "מחלוקת של ב' קווים", המייצגים את הפירוד בין של הנברא מהבורא לבחינת "שתי רשויות", הנובעות מתפישתו הפרטית של הנברא את עצמו כיישות עצמאית, ככזו אשר איננה תלויה במציאות של הבורא ח"ו.

לצורך תיקון מציאות זו, יצאה מציאותו של אברהם אבינו המתארת את שבירת הפסלים, שפירושה – שבירת התפישה הפרטית של ב' קווים, הנפרדת והמוגבלת, בדרך של אמונה והכנעה, המאפשרים את היכולת לוותר על הגאווה והתפישה הפרטית של הנברא כפרט,המנותק ממציאות הבורא המייצג את הכלל, שלאחר תהליך זה תתאפשרנה הבדלה והמתקה.

ועתה נתבאר היטב מה שכתוב: "אל תקרי בהבראם אלא באברהם", פירוש : שאברהם המייצג את מידת ההכנעה, הוא המפתח לקיום מציאות העולם, שהיה נעול עד עתה בבחינת מילת בר"א, אשר סתם את המציאות, להיות מלאה חשכויות, תהיות וספקות.

ישנם ב' בחינות של מ"י ומ"ה במציאות העולמות, כפי הנלמד במאמר: "מי ברא אלה", הבאות כנגד אותם בחינות השמות של אלוהי-ם ואברה"ם, כאשר מ"י (כנגד ישסו"ת שב-או"א עיליאין), הרומזת לנון שערי בינה הנעולים בבחינת המנעולא, באה כנגד השם אלוהי-ם, ומ"ה (כנגד זו"ן שב-או"א עילאין), בא כנגד השם אברה"ם, כאשר מילת מ"י כוללת את האות יו"ד (מצד העליונים: עולם הבא – מדרגת חסדים) של שם הווי"ה הקדוש ומילת מ"ה כוללת את האות ה"י (מצד התחתונים: עולם הזה – מדרגת חכמה) של שם הווי"ה במילוי אלפין העולה בגימטריא אד"ם.

צירוף זה של שם הווי"ה ושם אלוהי-ם, הוא צירוף של מידת הרחמים במידת הדין, כאשר שם הווי"ה מייצג אותם הכוחות העליונים, המתארים את האמונה שבבחינת החסדים, דרכה לחם יעקב בעשיו, כדי לקבל את לבושי החכמה המיוחסים אליו, שכל קבלת אור החכמה מותנה בהקדמתם של לבושי החסדים.

יוצא מן המאמר שעד שלא נתגלתה בחינתו של אברהם, הייתה הארץ תלויה על בלי מ"ה, כלומר שכל התולדות היו בלא השלמות הראויה להם.
ולאחר מכן, משנתגלתה בחינתו של יעקב שלחם בעשיו בכוחו של אברהם, שהוא מידת האמונה, כדי לקבל את לבושי החכמה, הושרש על-ידו האושר באופן המוחלט.

בשיעור זה אנו חותמים את מאמר "בהבראם באברהם", בהשלמה של הבנת המציאות, המורכבת גם ממידת החכמה המשלימה את מידת החסד של בחינת "אברהם". מסביר הזוה"ק שמציאותו של אברהם, היא השורש לקיום העולם, בבחינת מידת החסד והאמונה, שמחד מבקשים לוותר על התפיסה המדעית, המוגבלת בצרות בלתי נסבלת של הקיום, ומאידך מאפשרים להגדיל את המרחב של החיים והתפיסה האנושית למרחב אין סופי. הזוה"ק מתאר את דרכו של אברהם אבינו כדרך מתקנת לחטאו של אדם הראשון, תהליך המאפשר בסופו את ביטויו, של האושר המוחלט בנפש האדם.

מציאותו של אברהם אבינו המתארת את שבירת הפסלים, שפירושה – שבירת התפיסה הפרטית של ב' קווים, הנפרדת והמוגבלת, בדרך של אמונה והכנעה, המאפשרים את היכולת לוותר על הגאווה והתפיסה הפרטית של הנברא כפרט המנותק ממציאות הבורא המייצג את הכלל, שלאחר תהליך זה תתאפשרנה הבדלה והמתקה. שכתוב: "אל תקרי בהבראם אלא באברהם", פירוש : שאברהם המייצג את מידת ההכנעה, הוא המפתח לקיום מציאות העולם, שהיה נעול עד עתה בבחינת מילת בר"א, אשר סתם את המציאות, להיות מלאה חשכויות, תהיות וספקות.

שם המאמר: "בהבראם באברהם"

האמונה כבסיס להתפתחות המרחב הנפשי של האדם, לצורך קבלת האושר המחולט

בשיעור זה אנו חותמים את מאמר "בהבראם באברהם", בהשלמה של הבנת המציאות, המורכבת גם ממידת החכמה המשלימה את מידת החסד של בחינת "אברהם". מסביר הזוה"ק שמציאותו של אברהם, היא השורש לקיום העולם, בבחינת מידת החסד והאמונה, שמחד מבקשים לוותר על התפיסה המדעית, המוגבלת בצרות בלתי נסבלת של הקיום, ומאידך מאפשרים להגדיל את המרחב של החיים והתפיסה האנושית למרחב אין סופי. הזוה"ק מתאר את דרכו של אברהם אבינו כדרך מתקנת לחטאו של אדם הראשון, תהליך המאפשר בסופו את ביטויו, של האושר המוחלט בנפש האדם.

תהליך תיקון החטא של אדם הראשון על-ידי דרכו של אברהם אבינו, מבסס את ההבנה, שלא ניתן לתקן את המציאות בצורה של התפרטות בלא מסגרת הכלל, ואף לא בבחינת קין והבל, הממשיכים את תיקונו של אדם הראשון על-ידי התפרטות המציאות לבחינת "מחלוקת של ב' קווים", המייצגים את הפירוד בין של הנברא מהבורא לבחינת "שתי רשויות", הנובעות מתפיסתו הפרטית של הנברא את עצמו כיישות עצמאית, ככזו אשר איננה תלויה במציאות של הבורא ח"ו. לצורך תיקון מציאות זו, יצאה מציאותו של אברהם אבינו המתארת את שבירת הפסלים, שפירושה – שבירת התפיסה הפרטית של ב' קווים, הנפרדת והמוגבלת, בדרך של אמונה והכנעה, המאפשרים את היכולת לוותר על הגאווה והתפיסה הפרטית של הנברא כפרט המנותק ממציאות הבורא המייצג את הכלל, שלאחר תהליך זה תתאפשרנה הבדלה והמתקה. ועתה נתבאר היטב מה שכתוב: "אל תקרי בהבראם אלא באברהם", פירוש : שאברהם המייצג את מידת ההכנעה, הוא המפתח לקיום מציאות העולם, שהיה נעול עד עתה בבחינת מילת בר"א, אשר סתם את המציאות, להיות מלאה חשכויות, תהיות וספקות.

ישנם ב' בחינות של מ"י ומ"ה במציאות העולמות, כפי הנלמד במאמר: "מי ברא אלה", הבאות כנגד אותם בחינות השמות של אלוהי-ם ואברה"ם, כאשר מ"י (כנגד ישסו"ת שב-או"א עיליאין), הרומזת לנון שערי בינה הנעולים בבחינת המנעולא, באה כנגד השם אלוהי-ם, ומ"ה (כנגד זו"ן שב-או"א עילאין), בא כנגד השם אברה"ם, כאשר מילת מ"י כוללת את האות יו"ד (מצד העליונים: עולם הבא – מדרגת חסדים) של שם הווי"ה הקדוש ומילת מ"ה כוללת את האות ה"י (מצד התחתונים: עולם הזה – מדרגת חכמה) של שם הווי"ה במילוי אלפין העולה בגימטריא אד"ם.

צירוף זה של שם הווי"ה ושם אלוהי-ם, הוא צירוף של מידת הרחמים במידת הדין, כאשר שם הווי"ה מייצג אותם הכוחות העליונים, המתארים את האמונה שבבחינת החסדים, דרכה לחם יעקב בעשיו, כדי לקבל את לבושי החכמה המיוחסים אליו, שכל קבלת אור החכמה מותנה בהקדמתם של לבושי החסדים.

יוצא מן המאמר שעד שלא נתגלתה בחינתו של אברהם, הייתה הארץ תלויה על בלי מ"ה, כלומר שכל התולדות היו בלא השלמות הראויה להם.
ולאחר מכן, משנתגלתה בחינתו של יעקב שלחם בעשיו בכוחו של אברהם, שהוא מידת האמונה, כדי לקבל את לבושי החכמה, הושרש על-ידו האושר באופן המוחלט.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "בהבראם באברהם"

הבסיס לפתיחת השערים הנעולים בנפש האדם, לצורך קבלת האושר הגדול:

בשיעור זה אנו פותחים במאמר "בהבראם באברהם", המתאר אותם השרשים שעל-פיהם נבנית היהדות, המהווים גם את הבסיס לפתיחת אותם השערים הנעולים בנפשו וליבו של האדם.
המושג אברהם משוייך לג' האבות, המייצגים אותם השרשים המוקדמים ביהדות, לפיכך אברהם הוא בחינת השורש לקיום האני של האדם, עד כדי שאומר הכתוב: "אל תקרי בהבראם אלא באברהם", להורות שעל האדם מוטל להפעים נקודה שרשית זו בתוכו, באופן בו האני וכן כל רצון פרטי של האדם יהיה מושתת על בסיס הנקודה השרשית הנ"ל שבבחינת "אברהם".

המושג בר"א ממילת אברהם מורה על יציאת הבריאה המתארת את החשכות והניתוק מהבורא, לבחינה מחודשת של "יש מאין", כאשר 'יש' הוא הבריאה המחודשת בבחינת 'אין', כלומר שלא הייתה קודם בבורא.
ניתוק זה של הבריאה מן הבורא מצד העולם , וכן ניתוק האני של האדם מבחינת הבורא שבו, מצד נפש האדם, מעורר תהייות וספקות על הראשונות, המייצגות את הוודאי הראשוני, המהווה את משענת הבסיס לקיום האני של האדם.
והיות שכך, מאמר זה מברר איזו מידה בנפש האדם, היא זו המאפשרת את הקשר לאותו וודאי ראשוני, המהווה מבוא ושער לקשר בין הבריאה (האני של האדם) לבין הבורא.

מסביר הזוה"ק שישנו שער נעול העומד בין הבריאה לבורא, ותפקידו של האדם הוא לפתוח שער זה, בסדר של ג' שלבים, המתארים את אופני פתיחת אותו שער, והם כדלהלן:

א. מעבר ממצב קטנות (חג"ת נה"י) לגדלות, היא מציאות אותה ייצר בחינת אברהם, המייצג אותו האיבר הנקרא יסוד בבחינת החסד הנקרא מ"ן, המבטא את הוויתור הגמור על הגאווה (מלכות שעלתה לבינה בבחינת אח"פ דעלייה, הנקראת עתה עטרת היסוד), דבר המאפשר את היציאה ממקום הצרות והקטנות של האדם בבחינת "מצרים", למקום של אני-נשמתי החפץ בגדלות ויצירת קשר בבחינת "ברית" (ירידת ה' תתאה לפה בבחינת אח"פ דעלייה – באמצעות אור ע"ב ס"ג המבטל את מצב הגדלות ומגלה את הרצונות הגדולים שבאדם).

ב. שימוש באני של האדם, ליצירת דברים חדשים בתוכו (גדלות חלקית של קומת נשמה – בחינת השפעה גמורה).

ג. ביאת אברהם מאפשרת את הולדת מוצר זה בנפש האדם, בבחינת חסד שעולה לחכמה, לצורך קניית מדרגת הולדה שבבחינת חכמה, המאפשרת שימוש בפרטיות הבא על מדרגת חכמה, במסגרת הכלל המייצג את בחינת החסדים (גדלות לצורך מדרגת הולדה בבחינת 'חכמה').

נמצא מכל האמור לעיל, שהבורא יצר מציאות של ב' הפכים, מחד את אברהם המייצג את צד הרחמים ומאידך את יצחק המייצג את צד הדין.
תפקיד האדם הוא, לעשות מעין חיבור בין שני הפכים אלו, באופן שהגם שיש לאדם את צד אברהם המבטא את יכולותו של האדם לייצר קשר, עדיין התמודדות האדם בעינה, ולכן אין די בכך, אלא שצריכה להתווסף לכך מציאותו של יצחק, המבטא את הארת הרצון הגדול וכוח הדין השלם, המאפשר לקבל עם גדלות כלי הקבלה בתנאי שקשור למידתו של אברהם, שאו אז ניתן לקבל על גדלות הרצון באופן הראוי.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "בהבראם באברהם"

הבסיס לפתיחת השערים הנעולים בנפש האדם, לצורך קבלת האושר הגדול:

בשיעור זה אנו פותחים במאמר "בהבראם באברהם", המתאר אותם השרשים שעל-פיהם נבנית היהדות, המהווים גם את הבסיס לפתיחת אותם השערים הנעולים בנפשו וליבו של האדם.
המושג אברהם משוייך לג' האבות, המייצגים אותם השרשים המוקדמים ביהדות, לפיכך אברהם הוא בחינת השורש לקיום האני של האדם, עד כדי שאומר הכתוב: "אל תקרי בהבראם אלא באברהם", להורות שעל האדם מוטל להפעים נקודה שרשית זו בתוכו, באופן בו האני וכן כל רצון פרטי של האדם יהיה מושתת על בסיס הנקודה השרשית הנ"ל שבבחינת "אברהם".

המושג בר"א ממילת אברהם מורה על יציאת הבריאה המתארת את החשכות והניתוק מהבורא, לבחינה מחודשת של "יש מאין", כאשר 'יש' הוא הבריאה המחודשת בבחינת 'אין', כלומר שלא הייתה קודם בבורא.
ניתוק זה של הבריאה מן הבורא מצד העולם , וכן ניתוק האני של האדם מבחינת הבורא שבו, מצד נפש האדם, מעורר תהייות וספקות על הראשונות, המייצגות את הוודאי הראשוני, המהווה את משענת הבסיס לקיום האני של האדם.
והיות שכך, מאמר זה מברר איזו מידה בנפש האדם, היא זו המאפשרת את הקשר לאותו וודאי ראשוני, המהווה מבוא ושער לקשר בין הבריאה (האני של האדם) לבין הבורא.

מסביר הזוה"ק שישנו שער נעול העומד בין הבריאה לבורא, ותפקידו של האדם הוא לפתוח שער זה, בסדר של ג' שלבים, המתארים את אופני פתיחת אותו שער, והם כדלהלן:

א. מעבר ממצב קטנות (חג"ת נה"י) לגדלות, היא מציאות אותה ייצר בחינת אברהם, המייצג אותו האיבר הנקרא יסוד בבחינת החסד הנקרא מ"ן, המבטא את הוויתור הגמור על הגאווה (מלכות שעלתה לבינה בבחינת אח"פ דעלייה, הנקראת עתה עטרת היסוד), דבר המאפשר את היציאה ממקום הצרות והקטנות של האדם בבחינת "מצרים", למקום של אני-נשמתי החפץ בגדלות ויצירת קשר בבחינת "ברית" (ירידת ה' תתאה לפה בבחינת אח"פ דעלייה – באמצעות אור ע"ב ס"ג המבטל את מצב הגדלות ומגלה את הרצונות הגדולים שבאדם).

ב. שימוש באני של האדם, ליצירת דברים חדשים בתוכו (גדלות חלקית של קומת נשמה – בחינת השפעה גמורה).

ג. ביאת אברהם מאפשרת את הולדת מוצר זה בנפש האדם, בבחינת חסד שעולה לחכמה, לצורך קניית מדרגת הולדה שבבחינת חכמה, המאפשרת שימוש בפרטיות הבא על מדרגת חכמה, במסגרת הכלל המייצג את בחינת החסדים (גדלות לצורך מדרגת הולדה בבחינת 'חכמה').

נמצא מכל האמור לעיל, שהבורא יצר מציאות של ב' הפכים, מחד את אברהם המייצג את צד הרחמים ומאידך את יצחק המייצג את צד הדין.
תפקיד האדם הוא, לעשות מעין חיבור בין שני הפכים אלו, באופן שהגם שיש לאדם את צד אברהם המבטא את יכולותו של האדם לייצר קשר, עדיין התמודדות האדם בעינה, ולכן אין די בכך, אלא שצריכה להתווסף לכך מציאותו של יצחק, המבטא את הארת הרצון הגדול וכוח הדין השלם, המאפשר לקבל עם גדלות כלי הקבלה בתנאי שקשור למידתו של אברהם, שאו אז ניתן לקבל על גדלות הרצון באופן הראוי.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "מנעולא ומפתחא"

חוקי קבלת האושר במרחב הנפשי של האדם

הבקשה של האדם להיות שותף, נובעת לסיבת רצונו של הנברא להיות מחובר לבורא, אולם בקשה לשיתוף זה מוגבלת בכמה אופנים שיוסברו כדלהלן:
לנפש האדם ישנם ג' חלקים:

א. החלק הראשון (כנגד עתיק וא"א) מייצג את החלק של ההכרה העליונה, בו אדם לומד את הדברים בצורה סכמתית, שמחד אין אפשרות לחקור בהם, היות שהם מוגדרים בצורה אקסיומית שאין עליה שאלה.
ומאידך ניתנה לו לאדם האפשרות לחקור בדברים שאינם בבחינת הקיום של הוודאי הראשוני, אלא בבחינת השכלול הבא על בסיסו של וודאי זה.
וכדוגמא: "קבלת האמונה, לכך שהבריאה היא מורכבת, עניין המבטא אקסיומה שאין עליה שאלה".
ב. החלק השני (כנגד או"א וישסו"ת) מייצג את החלק התודעתי, המבטא את הרגשת הלב של הידיעה, בו אדם חש עניינים מסויימים המונחים בתודעתו באופן כזה שאינו יכול לשנותם.
וכדוגמא: "קבלת האמונה, לכך שישנה לוגיקה של סיבה ותוצאה או שישנה מציאות של בחירה, שאינה ניתנת לשינוי".
ג. החלק השלישי (כנגד זו"ן הגדולים וזו"ן הקטנים) מייצג את הרגשת הגוף, בו האדם מרגיש עניינים המוכתבים באופן כזה שלא ניתן לשנותם.
וכדוגמא: "הרגשת האהבה של הורים לילדיהם או הרגשת החיים של האדם בעולם הזה, שאינה ניתנת לשינוי"

חוקי קבלת האושר, בבחינת הנעילה והפתיחה המוזכרים, כוללים את האופניים והצורות של הפתיחה והסגירה, של אותם שערים, המציינים את השערת ליבו של האדם בבחינת "כפום מה דאדם משער בליבה".
ישנם שערים הנעולים תדיר וכנגדם ישנם שערים הניתנים לפתיחה, באמצעות מפתח צר, הפותח את המקום הנעילה על-פי אותם רשימות מסויימות של מפתח זה, החקוקות בבחינת "המנעול".
פתיחת השערים, דהיינו אותם ההשערות שבלב האדם, בבחינת "ראשית חכמה יראת ה'" המהווה את ראשית הפתיחה, מותנת בבחינת השי"ת (שש), המציין את היגיעה, המוטלת על האדם.
נמצא שישנם מקומות שבבחינת הקיום המייצג את הוודאי הראשוני, הנשארים נעולים באופן תדירי (בבחינת אמונה – אוויר דחסדים מכוסים), וכנגדם ישנם מקומות שבבחינת השכלול, אותם ניתן לפתוח על-ידי אופני פתיחה מוגדרים.
וכדוגמא: "אדם חילוני או כזה אשר מחפש הפקרות, אינו יכול להגיע לשלמות באופן הנ"ל, היות שהשערים להגיע לשלמות באופנים הללו נעולים בפניו, אולם בפני אדם דתי אשר קיבל על עצמו את מסגרת הדת, פתוחים השערים ליצירת חופש וקבלת תענוג במסגרת דתית זו".

לכן יוצא מן הדברים האמורים, שאין האדם יכול לתקן עצמו ממקומו שלו [מלכות (האני של האדם) – אח"פ במקומם], כלומר ממקום האני שלו, המהווה של מקום הקלקול בו הוא מצוי, אלא עליו לעלות למקום גבוה יותר בבחינת "למעלה מפרסא" (לאני חדש הנקרא עטרת היסוד – בבחינת אח"פ דעלייה) , שהוא מקום המסגרת האמונית-הוודאית המייצגת את הכלל,
המבדיל בין קודש לחול בבחינת "מפריס פרסא" , אשר מסגל עבורו את הכוח, להתמודד בפני מכשולות האורבים לו במקומו שלו.

שם המאמר: "מנעולא ומפתחא"

חוקי קבלת האושר במרחב הנפשי של האדם

הבקשה של האדם להיות שותף, נובעת לסיבת רצונו של הנברא להיות מחובר לבורא, אולם בקשה לשיתוף זה מוגבלת בכמה אופנים שיוסברו כדלהלן. לנפש האדם ישנם ג' חלקים: א. החלק הראשון (כנגד עתיק וא"א) מייצג את החלק של ההכרה העליונה, בו אדם לומד את הדברים בצורה סכמתית, שמחד אין אפשרות לחקור בהם, היות שהם מוגדרים בצורה אקסיומית שאין עליה שאלה, ומאידך ניתנה לו לאדם האפשרות לחקור בדברים שאינם בבחינת הקיום של הוודאי הראשוני, אלא בבחינת השכלול הבא על בסיסו של וודאי זה. וכדוגמא: "קבלת האמונה, לכך שהבריאה היא מורכבת, עניין המבטא אקסיומה שאין עליה שאלה". ב. החלק השני (כנגד או"א וישסו"ת) מייצג את החלק התודעתי, המבטא את הרגשת הלב של הידיעה, בו אדם חש עניינים מסויימים המונחים בתודעתו באופן כזה שאינו יכול לשנותם. לכדוגמא: "קבלת האמונה, לכך שישנה לוגיקה של סיבה ותוצאה או שישנה מציאות של בחירה, שאינה ניתנת לשינוי". ג. החלק השלישי (כנגד זו"ן הגדולים וזו"ן הקטנים) מייצג את הרגשת הגוף, בו האדם מרגיש עניינים המוכתבים באופן כזה שלא ניתן לשנותם. כדוגמא: "הרגשת האהבה של הורים לילדיהם או הרגשת החיים של האדם בעולם הזה, שאינה ניתנת לשינוי"

חוקי קבלת האושר, בבחינת הנעילה והפתיחה המוזכרים, כוללים את האופניים והצורות של הפתיחה והסגירה, של אותם שערים, המציינים את השערת ליבו של האדם בבחינת "לפום מה דאדם משער בליבה". ישנם שערים הנעולים תדיר וכנגדם ישנם שערים הניתנים לפתיחה, באמצעות מפתח צר, הפותח את מקום הנעילה על-פי אותם רשימות מסוימות של מפתח זה, החקוקות בבחינת "המנעול". פתיחת השערים, דהיינו אותם ההשערות שבלב האדם, בבחינת "ראשית חכמה יראת ה' המהווה את ראשית הפתיחה, ומותנת בבחינת השי"ת (שש), המציין את היגיעה, המוטלת על האדם. נמצא שישנם מקומות שבבחינת הקיום המייצג את הוודאי הראשוני, הנשארים נעולים באופן תדירי (בבחינת אמונה- חסדים מכוסים), וכנגדם ישנם מקומות שבבחינת השכלול, אותם ניתן לפתוח על-ידי אופני פתיחה מוגדרים.
וכדוגמא: "אדם חילוני או כזה אשר מחפש הפקרות, אינו יכול להגיע לשלמות באופן הנ"ל, היות שהשערים להגיע לשלמות באופנים הללו נעולים בפניו, אולם בפני אדם דתי אשר קיבל על עצמו את מסגרת הדת, פתוחים השערים ליצירת חופש וקבלת תענוג במסגרת דתית זו".

לכן יוצא מן הדברים האמורים, שאין האדם יכול לתקן עצמו ממקומו שלו [מלכות (האני של האדם) – אח"פ במקומם], כלומר ממקום האני שלו, המהווה של מקום הקלקול בו הוא מצוי, אלא עליו לעלות למקום גבוה יותר בבחינת "למעלה מפרסא" (לאני חדש הנקרא עטרת היסוד – בבחינת אח"פ דעלייה) , שהוא מקום המסגרת האמונית-הוודאית המייצגת את הכלל,
המבדיל בין קודש לחול בבחינת "מפריס פרסא" , אשר מסגל עבורו את הכוח, להתמודד בפני מכשולות האורבים לו במקומו שלו.