קעו) וגם לגמליך אשאב. שגם לצבאותיו תיתן לדעת ממה שהשיגה ושאבה. כי גמליך פירושו לצבאותיך. כלומר, ידיעת השגתו הוא:

א. שלא השיגו סיעתך. שהמה מחוסרי השגה.

ב. וידעתי כי מעלה יש לי עליך. שהיא בחינת היתכללות מנקודה דעוה"ז, שהיא חסרה למלאכי מעלה.

ג. והאיך נברא אתה מזיו הנתון אצלך, שהשיגה גם סוד בריאתו. אם הוא אומר, אם הגוף אומר כל השגותיו, סימן זה יהי מסור בידי על כל דברים אלו, כי סימן זה, שעשית לי, יהי מסור בידי על כל דברים אלו, שהגוף יאמר לו כל הדברים הנ"ל, אף אחד מהם לא יחסר. אז, ואדע שהיא האישה, הוא הגוף, מאותה הנשמה, כפי השבועה שהשביעני.

קפז) מהו, וַיוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטוּרה? פרשה זו בסתירה לביאור בדבר הנשמה והגוף, שבזמן התחייה.

קפח) בעת שחכמי האמת מבארים סודות הכתובים, הנה אותן המדרגות שהכתובים מדברים מהן, באות בעצמן לאותם החכמים, בעת ההוא, וממציאות את עצמן שיביאו אותן לגילוי. וזולת הסיוע שלהן, לא היה להם כוח לגלות שום סוד.

קפט) אשרי האדם המניח תפילין ויודע הטעם שלהן.

קצ) הקב"ה, ברוב אהבתו שהיה לו לישראל, אמר להם, לעשות לו משכן, כעין המרכבה העליונה של מעלה, ויבוא לשכון עימהם. וזהו שכתוב, ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם. במקרא הזה נסתם טעם התפילין.

קצא) המקדש נעשה כעין העליון, בצורות מרכבותיו הקדושות. ואחרי כן, הישרה הקב"ה את שכינתו עימהם. כעניין הזה בטעם התפילין, שאותו האדם ומניחם, יהיה דוגמא למרכבות העליונות: למרכבה התחתונה ולמרכבה העליונה. כדי שתבוא המלכות שלו וישרה שכינתו עליו.

ב' המרכבות ולשתיהן צריכים. יש מעלה במרכבה עלאה, שלמעלה מחזה, שאינה במרכבה תחתונה, שלמטה מחזה. כי אין זיווג נוהג אלא במחזה ולמעלה, ששם פני אדם, ולא במחזה ולמטה, שחסר שם פני אדם. וכן יש מעלה במרכבה תחתונה, שמחזה ולמטה, שאינה במרכבה עלאה, שמחזה ולמעלה. כי מקום גילוי החכמה הוא בהמרכבה שמחזה ולמטה, ולא במרכבה שמחזה ולמעלה. לפיכך, אין גילוי השלימות זולת בשתי המרכבות ביחד. כי המרכבה תחתונה עולה ונכללת בזיווג שיש מחזה ולמעלה במרכבה עלאה. ואז מתגלה החכמה במרכבה תחתונה.

המשכן נעשה כעין העליון בצורת מרכבות הקדושות, שהמשכן וכליו נסתדרו בדוגמא לב' המרכבות. כי אז עלתה מרכבה תחתונה למקום מרכבה עלאה, ונכללה בזיווג אשר שם, ואז נתגלה החכמה במרכבה תחתונה, שזהו השראת השכינה בתחתונים. כן צריך האדם המניח תפילין, לכוון באלו ב' המרכבות והסדרים שבהם כי אז תבוא המלכות של הקב"ה, ויַשׁרֶה הקב"ה שכינתו עליו. כי אין גילוי החכמה אלא בהמלכות, שהיא מחזה ולמטה, ונקראת שכינה. אבל אין זיווג להמשכת החכמה אלא מחזה ולמעלה. וע"כ ע"י שתי המרכבות ביחד מתגלה השלמות.

קסז) חייב אדם להקביל פני רבו בר"ח.

קסח) אותו אור הראשון, ששימש בימי בראשית, ואח"כ גנזו לצדיקים לעתיד לבוא, שמסעיו עשרה. ובעשרה נוסע, ובעשרה מנהיג הכל, ובעשרה אותות עושה מעשיו. עשרה כתבים, עשרה מפתחות של בית החולים בידיו, ועשרה כתבים לוקח בגן עדן, לתקן הארץ בשביל גופים של הצדיקים.

מספר עשרה, רומז על אור החסדים. ואור הראשון שנגנז לצדיקים הוא אור החכמה, כי ע"כ היה אדם הראשון מסתכל בו מסוף העולם עד סופו, כי אור העיניים והראייה הוא אור החכמה. שאור הראשון מסעיו עשרה, שאור החכמה מתגלה בהתלבשות עשרה, שהוא אור החסדים. ובא להתלבשות הזה, משום שבא בג' קווים, שכל קו מלובש בעשרה. וכתוב, שנוסע ומשפיע בעשרה, והוא קו ימין, שעצם השפעתו הוא אור החסדים.

ובעשרה מנהיג הכל. הוא קו שמאל, שאע"פ שעצם השפעתו הוא חכמה, שע"ס שהיא נקודת השורוק, עכ"ז אינו מנהיג ומשפיע, זולת ע"י התלבשות בחסדים.

ובעשרה אותות עושה מעשיו. זהו קו אמצעי, המכריע בין ב' הקווים הללו, שממנו נמשכים כל האותות והמופתים שמצד הקדושה. ומעשיו פתקים, פירושו מסכים, וקומות אורות החסדים, היוצאות על הפתקים. ובקומות האור האלו הוא רופא החולים. כי כל המחלות, נמשכים מקו שמאל, בהיותו בלי התכללות הימין, וכשבא קו האמצעי עם המסך דחיריק, שעליו יוצא קומת אור החסדים, שבזה מכריע בין הקווים, עד שנכללים זה בזה, מתרפאים אז כל החולים.

וע"כ נקראות קומות אור שלו מפתחות לרפואות החולים. והם בעשרה, להיותם אור החסדים. עשרה פתקים הוא המסך דקו אמצעי, שעל ידו נכנס בחשבון הצדיקים, על ידי המלאך דוּמָה. ומובטחים בזה לעמוד בתחיית המתים, כמ"ש, וכיפר אדמתו עַמּוֹ. לתקן הקבר, שיהיו ראויים להכתוב, ופתחתי את קברותיכם.

קסט) היית רואה יותר ממלאך קדוש, שאור הנשמה גדול מאור המלאכים, וכיוון שביאר העשרה רק בג' קווים העליונים חכמה בינה דעת, הולך ומבאר העשרה גם בז"ס תחתונות. ואומר, שהעולם, שהוא מלכות, נברא בעשרה, ומנוהגת בעשרה, שהוא יסוד שמנהיג את המלכות, הנקראת עולם. הכיסא הקדוש, נצח והוד, הנקראים כיסא תחתון, הוא בעשרה. התורה, תפארת, הוא בעשרה. נסיעותיו, גבורה, הוא בעשרה. עולמות עליונים, חסד, שהוא העליון מז"ס תחתונות, הוא בעשרה. ואחד העליון על כל ברוך הוא, כתר. שממנו נמשך הכל, הן אור החסדים, המרומז בעשרה, והן אור החכמה.

קע) ויקח העבד עשרה גמלים. מהו, וכל טוב אדוניו בידו? איך אפשר, שכל רכושו של אברהם יהיה נישא בידו? זהו שמו של ריבונו, השכינה, שנקראת שֵׁם, שהלכה עימו להביא אותו למקום הנירצה, ולהגן עליו, שלא יאונה לו מכשול. זה ודאי הוא כמ"ש, כי שמי בקרבו.

קעא) כל מי שיודע שמו לאמיתו, יודע שהוא ושמו אחד. הוא, הקב"ה, ושמו אחד, השכינה. שכתוב ה' אחד ושמו אחד. כלומר, השם, השכינה, והוּא, ז"א, אחד.

קעב) וַיַברך הגמלים מחוץ לעיר אל באר המים. מחוץ לעיר, בבית הקברות. אל באר המים, הנִקדמִים לתחיית המתים בבית הקברות. הם אותם שנשאו ונתנו בתורה, שהרי, כשנכנס אדם לקבר, מה ששואלים לו מתחילה, אם קבע עיתים לתורה, שכתוב, והיה אמונת עיתיך. ומכל שכן כשיצא, אינו שאלה, להחיות אותם מתחילה.

קעג) לעת ערב, יום השישי, שהוא ערב השבת, שאז הזמן להחיות המתים. ששת אלפים שנים עומד העולם. וערב שבת, הוא אלף השישי, שהוא סיום הכול. לעת ערב, שפירושו זמן סיום הכול. לעת צאת השואבות. אלו הם תלמידי חכמים, השואבים מימיה של תורה, שהוא עת לצאת ולהתנער מן העפר, כלומר, לקום לתחייה.

קעד) אותם המתעסקים לדעת את ריבונם בעוה"ז, ונשמתם בשלמותה לעוה"ב, זכו לצאת מהקבר משבועת הנשמה שהשביעה למט"ט. כי מט"ט הולך לדעת, מי הוא גופה ממש. כמו שהנשמה השביעו. והוא כמ"ש, הנה אנוכי ניצב על עין המים. אע"פ שגוף תלמיד חכם הוא, הולך מט"ט לבחון אחר השלימות, שכתוב, והיה העלמה היוצאת לשאוב ואמרתי אליה השקיני נא מעט מים מכדך, שפירושו, אמור לי רמז ידיעת השם ממה שהשגת.

קעה) ואמרה אֵלַי גם אתה שתה. שנותנת לו לדעת ג' ידיעות:

א. אף אתה עבד כמוני. כלומר שחסר ג"ר.

ב. ולא נתחלף לי ידיעתך, בידיעתו של מקום. שלא טעתה שיש שלימות אחרונה בהמוחין שלו, שמשפיע לנשמות, כמו שלימותו של הקב"ה.

ג. וצריך אתה להשיג שאתה נברא כמוני. אע"פ שאתה מלאך, מכל מקום אתה כמו נברא, כלומר בעל חסרון, כמוני.

קעו) וגם לגמליך אשאב. שגם לצבאותיו תיתן לדעת ממה שהשיגה ושאבה. כי גמליך פירושו לצבאותיך. כלומר, ידיעת השגתו הוא:

א. שלא השיגו סיעתך. שהמה מחוסרי השגה.

ב. וידעתי כי מעלה יש לי עליך. שהיא בחינת היתכללות מנקודה דעוה"ז, שהיא חסרה למלאכי מעלה.

ג. והאיך נברא אתה מזיו הנתון אצלך, שהשיגה גם סוד בריאתו. אם הוא אומר, אם הגוף אומר כל השגותיו, סימן זה יהי מסור בידי על כל דברים אלו, כי סימן זה, שעשית לי, יהי מסור בידי על כל דברים אלו, שהגוף יאמר לו כל הדברים הנ"ל, אף אחד מהם לא יחסר. אז, ואדע שהיא האישה, הוא הגוף, מאותה הנשמה, כפי השבועה שהשביעני.

קס) בשעה שזה הולך בשליחותו של מקום, הקב"ה מניע כל צבאותיו של מעלה באות אחת משמו, בי' של הויה, שהיא או"א, שהוא שורש אור הנשמה. ירכ"י בגימטריה, רם. כלומר, הנשמה אומרת, שים נא ידך, סיעתך, תחת מעלתו של רם ונישא, המושל על הכל. שזה רומז לבחינת עתיק, המאיר באו"א, שהם אות י'. ולאחר שהנשמה ציוותה סיעת עליונים, אור או"א עלאין, תחת ידו, אמרה לו, אני משביעך שבועה גדולה בו.

קסא) כתוב, אלקי השמים ואלקי הארץ. כיון שכבר אמר בה', אני משביעך בה', למה נאמר עוד, אלקי השמים? שבשעה שהולך, מניע כל צבאותיו באות אחת משמו, באות י', באור החסדים דאו"א עלאין. למה אמר בלשון השבועה, אלקי השמים ואלקי הארץ, ששמַיִם הם ז"א, הנמשך מאו"א עלאין, והארץ, הנוקבא, הממשכת מישסו"ת, שהיה מספיק להשביעו באות ה' לבדה?

נאמר, אלקי השמים ואלקי הארץ, להורות, שהוא אדון על הכול בבת אחת, וברגע אחד הוא מניע לכל, וכולם כאיִן נגדו. שהזכיר שמים וארץ בלשון השבועה, שהם האור של אות הי', להורות, שאור זה מושל על כל המדרגות, וכולם כאיִן נגדו. על ב' אותיות משמו מניע כל צבאותיו, בעת שמט"ט הולך בשליחותו. להורות, שהוא הכול ואין אחר בילתו.

כלומר, רק באור הימין מאו"א, שהוא י' דהויה. ועל זה היקשה מלשון השבועה, שאמר, אלקי השמים, שאורו הוא או"א, ואלקי הארץ, שאורו ישסו"ת, שהם שמאל. ומוכיח הכתוב מזה, שבשעה שמט"ט הולך בשליחות הקב"ה, מניע כל צבאותיו בב' אותיות משמו, שהם י"ה מהוי"ה. אשר י' היא אור או"א עלאין, וה' היא אור ישסו"ת. כלומר, גם בהארת החכמה הנמשכת מישסו"ת. אשר הארת החכמה מבער הקליפות, והכול רואים, שהוא הכול ואין אחר בילתו.

קסב) ואשביעךָ בה' אלקי השמים. שבועת הברית הזאת, מַשבעת הנשמה, שכתוב, אשר לא תיקח אישה לִבני. כי אברהם רומז על הנשמה.

קסג) מכאן נשמע, שהנשמה אמרה למט"ט, כיוון שאתה הולך בשליחות הזו להחיות המתים, לא תיקח אישה לבני, שלא תיקח גוף לבני, כי הגוף בערך הנשמה נקרא אישה. ולכנס בגוף אחר, זר, שאינו ראוי לו, אלא בגוף ההוא ממש שהוא שלי, בההוא ממש, שיצאתי ממנו.

וזהו שכתוב, כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך. כמ"ש, עתידים המתים להחיות במומם, שלא יאמרו אחר הוא. שיהיה באותה הצורה כמו בהתכללות בא"ס ב"ה. לכן מַשבעת הנשמה למט"ט, אל ארצי ואל מולדתי תלך, כלומר לגוף שלי, שנשאר בעצם לוז, שהוא הגוף שיצאתי ממנו, והוא הראוי לתחיית המתים. ואחר שיתרפא ממומו, ראוי להתלבשות הנשמה לנצחיות.

קסד) מהו ולקחת אישה לבני ליצחק? אם הכוונה להתלבשות הנשמה, היה צריך לומר, לאברהם. אותו הגוף שנצטער עִמי באותו העולם, ולא היה לו הנאה וכסוף בו, מפני יראת קונו. שהוא, עצם הלוז, שאינו נהנה ממאכל ומשתה בעוה"ז, אותו הגוף ממש תיקח לצַחק עימו, בשמחה הזו של הצדיקים, לצַחק עימו בשמחת הקב"ה. לצַחק עימו, משום שעתה, בזמן תחיית המתים, עת שחוק בעולם. כמ"ש, אז יימלא שחוק פינו.

קסה) אין מלאך אחד עושה אלא רק שליחות אחת ולא שתי שליחויות בבת אחת. כי יש כאן ב' שליחויות:

א. להחיות הגוף בקברו.

ב. להעלותו לארץ ישראל, ששם מתלבשת בו הנשמה.

וזהו שמקשה, אין מלאך אחד עושה ב' שליחויות.

מלאך אחד, אשר קֶסת הסופר במותניו, שהוא גבריאל, עתיד להרשים כל אחד ואחד על מצחו, שיתקן את הגוף. ולאחר כן, השר הגדול, מט"ט, הולך לתקן כל אחד ואחד, ולהעמידו לקבל נשמתו. וכתוב, הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אישה. לפניך, יורה לפני שליחותך. שהקב"ה ישלח מלאך מקודם לתקן את הגוף, ואח"כ יביאהו מט"ט להתלבשות הנשמה, מטעם שאין מלאך אחד עושה ב' שליחויות.

קסו) באר אשר לרואים, וממלאים אותו במים שאובים, ונובע ממקורו עצמו עוד יותר מהם. באר נובע מעצמו, משום שעיקר נשמתו היה מאור החסדים דאו"א עלאין, שזיווגם לא נפסק לעולם. ומשום שממשיך הארת החכמה מישסו"ת, מכנים אותו באר של רואים, על שם החכמה שמקבל מישסו"ת. ונבחן זה, שממלאים אותו בשאובים ממקום אחר. כי שורשו עצמו אינו נמשך מישסו"ת, אלא רק מאו"א עלאין. ומשום זה החסדים שלו משורשו עצמו, הנמשכים מאו"א, בבחינת נביעה לא פוסקת, חשובים הרבה יותר מהארת החכמה, שממלאים אותו מישסו"ת. כי ערך או"א אל ישסו"ת, כערך ג"ר אל ו"ק. באר לַחַי רואי. ראיה פירושו הארת חכמה.

קסז) חייב אדם להקביל פני רבו בר"ח.

קנד) ואברהם זקן בא בימים. באותו העולם, שהוא ימים, כלומר אור, ולא בעוה"ז, שהוא לילה. בא בימים, ספירות העליונות שבעולם העליון, שהם אורות, ונקראים ימים. בא בימים, שבא באותם העולמות שהם נבחנים לימים, מטעם אותם ההנאות והכיסופים שהוא נוחל.

וה' ברך את אברהם. בכל, באותו המשרה, השררה, שנתן לו הקב"ה משמו, שהוא אות ה', שבו נברא העולם.

קנה) מט"ט שר הפנים, שהוא נער, עבד מרבו, האדון המושל עליו. הוא ממונה על הנשמה, להשפיע לה בכל יום, מאותו אור שנצטווה להשפיע לה. והוא עתיד לקבל חשבון בכתב מבית הקברות, מיד דוּמָה, מכל גוף וגוף, ולהראותו לפני אדונו. והוא עתיד לעשות אותו העצם לוז, שְׂאוֹר לבנין הגוף, תחת הארץ, ולתקן את הגוף, ולהחיותו בשלמות הראוי אל גוף בלא נשמה. והקב"ה ישלח אח"כ הנשמה למקומה בגוף, אחר שבא לארץ ישראל.

וצריכים להבין היטב עניין העצם, הנשאר בהקבר ואינו נרקב. אשר אומר כאן, שהמלאך מט"ט עושה אותו שְׂאוֹר לבנין הגוף. העצם הזה נקרא לוז, ואינו נהנה ממאכל ומשקה, שהאדם אוכל ושותה. וע"כ אינו נרקב בקבר כשאר עצמות. וממנו חוזר ונבנה גוף האדם כשעומד לתחיית המתים. ויש להבין, למה נקרא לוז, ולמה אינו אוכל ושותה, ואינו נרקב בקבר, ומה יחוסו, שרק ממנו יבנה הגוף לעת התחייה.

וכבר נתבאר שאלו המוחין שהגוף מקבל בחייו, בקו אמצעי, הם הגורמים לו להירקב בקבר. ובכדי שתבין זה היטב, אביא לך מעניין יעקב ועשו. כי יעקב קו אמצעי, ועשו קו שמאל, שאינו כלול מימין. וכתוב, וַיָזֶד יעקב נזיד, כלומר המוחין, הנמשכים מקו אמצעי, שנקרא יעקב. ויבוא עשו מן השדה והוא עייף, ויאמר, הַלעיטֵני נא מן האדום האדום הזה. שרצה שקו האמצעי ישפיע לו המוחין שלו, אשר קו שמאל כלול בהם בימין, שמשם החיים.

אבל יעקב אמר לו, מִכְרָה כיום בכורתך לי. כי נודע שהמוחין דחכמה נמשכים בקו שמאל, שהוא בכורה וגדלות, וע"כ אינו רוצה להיכלל בימין, שהוא אור חסדים, הקטן הרבה ממנו. אבל התחתונים אינם יכולים לקבל הארת השמאל, מטרם התלבשותו בחסדים מקו ימין.

וע"כ עשו היה עייף. וכתוב, הנה אנוכי הולך למות ולמה זה לי בכורה. וע"כ מכר לו הבכורה. וכן, וַיִּבֶז את הבכורה, מחמת שהיה מוכרח לקבל מיעקב המוחין מהתכללות הימין. והינך מוצא, שעם קבלת עשו את המוחין דקו אמצעי, ביטל את הבכורה שלו, שהוא הארת החכמה משמאל בלי ימין. ולא עוד, אלא שביזה אותה, כי גילה דעתו שמהארת השמאל בא רק מוות, כמ"ש, הנה אנוכי הולך למות. ומהארת קו אמצעי באים החיים.

וכעין זה תקיש אל גוף האדם. כי כל גוף נפל תחת שליטת ס"מ, שׂרו של עשו, בעת החטא של עצה"ד, שמשם נגזר המיתה על הגוף. ושליטה זו היא זוהמת הנחש, שאינה סרה מגוף מטרם שנרקב בקבר. וע"כ הצדיקים מטהרים את גופם, הבא מכוח השמאל, עד שראוי לקבל את המוחין מקו האמצעי. ועם קבלת המוחין, נמצא הגוף שמבזה את הבכורה שלו, כמו עשו. ורושם מביזוי הזה, נשאר בגוף גם לאחר מיתה, עד שגורם לו ריקבון, שפירושו, ביטול גמור של כל כוח הקבלה שלו, עד שלא נשאר זכר ממנו.

אמנם לפי"ז קשה, איך אפשר עוד שיקום לתחיית המתים, כיוון שכבר נרקב. והעניין הוא, כמו שיש בקו שמאל ג"ר וו"ק, כן בגוף, שהוא המקבל ממנו, יש ג"כ ג"ר וו"ק. וכן בעשו היה ג"ר וו"ק, כלי לקבלת ג"ר וכלי לקבלת ו"ק. ונתבאר, שהמוחין דקו אמצעי שקיבל עשו, גרם לו לבזות את הבכורה, וכן גורמים לכל גוף שירקב בעפר.

אמנם המוחין הבאים מקו אמצעי, אינם אלא ו"ק דג"ר, ואין בהם כלום מג"ר דג"ר. ונמצא שרק הו"ק של עשו ביזו את הבכורה. כי נתגלה על ידם, שמקו שמאל בא המוות, ומקו אמצעי החיים. אבל הג"ר של עשו, שלא קיבלו כלום מהמוחין דיעקב, להיותם רק ו"ק דג"ר, א"כ נשארו תחת שליטת השמאל, ולא ביזו כלל את הבכורה. כי בין כך ובין כך מתו, כי קו אמצעי לא היה לו מה ליתן להם.

ועל דרך זה הגופים של כל אדם, אשר מסיבת המוחין שמקבלים בחיים, הם נרקבים בקבר. זהו דוקא לבחינת הכלים דו"ק של הגוף, שהם הנהנים מקו אמצעי. משא"כ הכלים דג"ר של הגוף, שלא נהנו מעולם מאלו המוחין דקו אמצעי, הם אינם נרקבים בקבר, כמ"ש בג"ר דעשו. וכיון שלא נהנו, ע"כ לא ביזו.

שנאמר, שיש עצם שאינו נרקב בקבר, חלק הגוף המיוחס לקבלת ג"ר דג"ר, שהוא אינו נהנה ממאכל ומשתה, שהם המוחין הבאים מקו אמצעי, וע"כ אינו נרקב, וע"כ יבנה הגוף ממנו לתחיית המתים.

והטעם שנקרא לוז, הוא כמ"ש, ויקרא את שם המקום ההוא, בית אל. ואולם לוז שם העיר לראשונה. כי כל דבר יש להבחין בג' הבחנות שהם, עולם שנה ונפש. ועניין הארת השמאל בלי ימין בבחינת עולם, היתה העיר לוז. וע"כ היתה נקראת לוז, שהוא מלשון הכתוב, תועבת ה' נָלוֹז. וכן, וּנְלוֹזִים במעגלותם. ויעקב, שהוא קו אמצעי, תיקן את העיר, והישרה בה האלקיות. וע"כ קרא שמה, בית אל. אשר לפני זה היה שמה לוז. אומנם קו האמצעי יכול לתקן רק את בחינת הו"ק דג"ר, ולא את הג"ר דג"ר, נמצא שלא כל העיר לוז קיבלה את תיקונה, להיות נקראת בית אל, אלא רק בחינת הו"ק של עיר הזאת קיבלה תיקונה ונעשית בית אל. אבל הג"ר דג"ר מבחינת העיר, נשאר בה השם הראשון לוז. כי יעקב לא היה יכול לתקן אותה. וזהו מבחינת עולם.

וכן מבחינת נפש, נבחן כל גוף כמו העיר לוז, אשר הצדיקים הזוכים לקבל המוחין דקו אמצעי, וגופם זוכה להשראת השכינה. אז נקרא גופם בית אל, תחת השם הקודם לוז. אמנם בחינת ג"ר של הגוף שלהם, שאין להם מה לקבל מקו אמצעי, לא נתקנו כלום ואינם נקראים בית אל. אלא נשארו בשם הקודם לוז. הרי שעצם הזה, המיוחס לג"ר דג"ר נקרא לוז, שנשאר בזוהמתו ואינו ראוי לשום תיקון במשך ששת אלפים שנה, כי המוחין דקו אמצעי אינם מפרנסים אותו.

וכמ"ש, עתיד הקב"ה להחיות המתים במומם, שלא יאמרו אחר הוא. העצם לוז היא המום שבגוף, שאינו יכול להירפא בששת אלפים שנה. וממנו יעמוד הגוף לתחיית המתים, כדי שלא יאמרו אחֵר הוא, מצוּרתו שבא"ס ברוך הוא.

קנו) באותה שעה כתוב, ויאמר אברהם אל עבדו. אם בחכמה זו נסתכל, כלומר בנוגע לתחיית המתים, מהו הפירוש, אל עבדו? כי אברהם הוא הנשמה וא"כ, ויאמר אברהם אל עבדו, היא העבד של הנשמה. והיכן מצינו שיש עבד לנשמה? נסתכל שאמר, עבדו, ולא נייחס אותו אל אברהם, כמשמעות הכתוב, אלא הפירוש הוא, עבדו של מקום, הקרוב לעבודתו. והוא מט"ט, שהוא עתיד ליפות הגוף בקבר.

קנז) ויאמר אברהם אל עבדו. זהו מט"ט, עבדו של מקום. זקן ביתו. להיותו תחילת בריותיו של מקום. המושל בכל אשר לו, שנתן לו הקב"ה ממשלה על כל צבאותיו, על כל מלאכי מעלה.

קנח) כל צבאותיו של אותו עבד, נוטלים אור ונהנים מזיו הנשמה, שלמדנו אור הנשמה גדול מאור כיסא הכבוד. והמלאכים נוטלים אורם מהכיסא. הרי שאור הנשמה גדול מאור הכיסא. והרי מהכיסא ניטלה הנשמה, ובהכרח שהמקבל הוא קטן מהמשפיע?

שורשם של אדם, היושב על הכיסא, והכיסא, הוא או"א וישסו"ת. אשר ישסו"ת הוא הכיסא, שמאל. ואו"א הם האדם היושב על הכסא, והימין. ומהם נמשכים זו"ן. שז"א, הוא אדם היושב על הכיסא, והנוקבא, היא הכיסא. ומהם נמשכים הנשמות, ומט"ט וסיעתו. שהנשמות באות מאדם היושב על הכיסא. ומט"ט וסיעתו באים מהכיסא.

ונודע, שהתחתונים צריכים להארת חכמה. וכל זמן שאין להם הארת חכמה, אע"פ שמקבלים אור החסדים מז"א ומאו"א עלאין, עדיין הם בבחינת ו"ק בלי ראש. עד שמקבלים ג"כ הארת החכמה, הנמשכת מהכיסא ומהנוקבא ומישסו"ת. שאז קונים ג"ר. ונמצא, שהנשמה, מטרם שמקבלת אור הכיסא, הוא בבחינת ו"ק בלי ראש, ו"ק דו"ק. והיא קטנה מאור הכיסא, שהוא ג"ר דו"ק. אבל אחר שמקבלת הארת החכמה מאור הכיסא, נעשית גדולה הרבה מאור הכיסא. כי אור הכיסא נמשכת מהנוקבא ומישסו"ת. והוא בחינת ג"ר דו"ק. ואור הנשמה נמשכת מז"א ואו"א. והוא בחינת ג"ר ממש.

ואיך אור הנשמה גדול מהכסא, והרי מהכיסא ניטלה הנשמה, שהיא קטנה מהכסא? כי הנשמה, מטרם שמקבלת מהכיסא, היא ו"ק דו"ק, והכיסא הוא ג"ר דו"ק, וע"כ היא מקבלת מהכיסא?

ומתרץ, אלא זה לפי הראוי לו וזה לפי הראוי לו. שהם שני אורות משונים זה מזה. כי הנשמה היא אור חסדים בעצם, והכיסא הוא הארת החכמה בעצם. וע"כ כשהנשמה צריכה להארת חכמה, מחויבת לקבל מהכיסא, אע"פ שמשורשה הנשמה גדולה מאור הכיסא. כמו שאמר, גדול מאור חכמה ממש. כמ"ש, דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. עליו ברוחניות, שאינו תופס זמן ומקום, הוא בהכרח רק בחינת מעלה בלבד. הרי שאור הנשמה גדול מאור הכסא, להיותה משורשה, מהאדם היושב על הכסא.

מאמר עדן מנטף על הגן

קמ) והנה אופָן אחד, נעשה נשמה. שאע"פ שאופָן בכל מקום הוא שֵם הנפש, מכל מקום אומרת המשנה, שהשם אופָן שבכתוב זה, חזר ונעשה נשמה.

קמא) אחת היא יונתי תמתי אחת היא, הנשמה. מהי שכאן, בשיר השירים, אנו קוראים הנשמה בלשון נקבה, יונתי תמתי, ושם, בתורה, קוראים לה בלשון זכר, אברהם.

קמב) בתורה נקרא הנשמה בלשון זכר, כלפי הגוף. מפני שהגוף בערך הנשמה, הוא כערך אשה כלפי זכר. וכן הנשמה כלפי מדרגה עליונה ממנה, היא כנקבה בפני הזכר. וכל אחד יורש מעלתו לפי הענין. וע"כ בשיר השירים, כשהמלך ששלום שלו, מדבר על הנשמה, שהוא מדרגה עליונה ממנה, ע"כ נחשבת לו כמו נקבה, וקורא אותה בלשון נקבה, יונתי תמתי. אבל בתורה המדובר הוא בנשמה לפי עצמה, ע"כ קורא אותה בלשון זכר, אברהם.

קמז) ומשנגזרה גזרה, שאבדה חכמת מצרים, היה זה מטעם, כי נטל קב"ה אותם טיפות. ומשניטלו אלו הטיפות, שלא יצאו מהגן אבדה החכמה ממצרים

דף היומי בזוהר, פרשת וירא,
עמ' מ"ג-מ"ה מתוך שיעורו של הרב אדם סיני שליט"א

האם הנשמה היא זכר או נקבה?

בתורה מופיעה הנשמה בשם זכר (אברהם) ובשיר השירים מופיעה בשם נקבה (יונתי תמתי)
מתי כך ומתי כך?
תשובה: תלוי במסגרת המדוברת.
פירוש: כלפי הגוף (שרה), בעולם התיקון, נקראת הנשמה בשם זכר.
תפקידה הוא למשול ולהוביל את הגוף- שהוא נבחן לנקבה לתכליתו- שימוש וביטוי הנשמה.
עם השלמת תיקונה, עולה הנשמה לעולם העליון, שם תפקידה לשמש כנקבה כלפי המלך שהשלום שלו,
אז מבטאת היא את תכליתה, שנהנית בעל מנת להשפיע מהנאותיו וכיסופיו, של המלך, הנוטפים מחכמת העדן העליון.

קלא) כשהוא ישן והנשמה יצאה ממנו, כל רוחות הטומאה אוחזים בה, והיא מתדבקת בהם, באלו מדרגות התחתונות המשוטטות בעולם. והם מודיעים לה דברים הקרובים לבא בעולם, ממה ששמעו מאחורי הפרגוד. ולפעמים הם מודיעים לה דברי שקר, ומצחקים בה.

קלב) ואם האדם זכה, כשהוא ישן ונשמתו עולה, הולכת ומשוטטת ובוקעת לה דרך בין רוחות הטומאה. וכולם מכריזים ואומרים, פנו מקום. פנו, אין זה מן הצד שלנו. והיא עולה ובאה בין אלו הקדושים, והם מודיעים לה דבר אמת אחד.

קלג) וכשיורדת הנשמה, כל אלו מחנות המעורבבות, שהם המלאכים כאלו, שקדושה וחול וטומאה משמשים בהם בערבוביה, רוצים להתקרב אל הנשמה, לדעת אותו הדבר אמת ששמעה, והמה מודיעים לה דברים אחרים. ואותו הדבר שלקחה מן הקדושים, בין הדברים שלקחה ממחנות המעורבבות, דומה עליה, כמו תבואה המעורבת תוך קש ותבן. וזהו הזוכה ביותר בעוד שהוא בחיים, והנשמה עוד נמצאת בעוה"ז.

קלד) כעין זה, כשהנשמות יוצאות מהגוף מעוה"ז אחר הפטירה, הם מבקשים לעלות. וכמה שומרי הפתח ומחנות מזיקים נמצאים. אם הם מן הצד שלהם, כולם אוחזים באלו הנפשות ומוסרים אותן ביד דוּמָה להכניסם בגיהנום.

קלה) ואח"כ עולות מגיהנום, ואוחזות בהם, והם לוקחים אותן ומכריזים עליהן. אלו הן שעברו על מצוות ריבונן, וכן משוטטים עימהן בכל העולם. ואח"כ מחזירים אותן לגיהנום. וכן עושים עימהן, שמוציאים אותן מגיהנום ומכריזים, ואח"כ שוב מחזירים אותן וחוזר חלילה. עד שנים עשר חודשים. לאחר שנים עשר חודש הן משתככות ובאות במקום הראוי להם. אבל אלו הנשמות הזוכות, עולות למעלה כמו שביארנו, וזוכות במקומותיהן.

קלו) אשריהם הצדיקים, שצפון להם הרבה טוב לעולם ההוא. ואין מקום פנימי כל כך לכל אלו הצדיקים, כמו אותם היודעים סוד ריבונם, ויודעים להידבק בו בכל יום. על אלו כתוב, עין לא ראתה.

קלז) והרוחקים להבין דבר חכמה, ומחכים לה להבין בירורו של הדבר, ולדעת את ריבונם, אלו הם שריבונם משתבח בהם בכל יום, אלו הם הבאים בין עליונים הקדושים, ואלו נכנסים בכל שערים העליונים, ואין מי שימחה בידיהם. אשרי חלקם בעולם הזה ובעולם הבא.

קלח) אברהם נכנס לדעת ולהתדבק בריבונו כראוי, אחר שהקדים מעשים טובים מתחילה. וזכה באלו ימים העליונים, ונתברך מן המקום שכל הברכות יוצאות משם, כמ"ש, וה' ברך את אברהם בכל. מהו בכל? הוא מקום הנהר, שמימיו אינם פוסקים לעולם, יסוד דאו"א עלאין, שזיווגם לא נפסק לעולם.

קלט) אברהם לא רצה להתערב בנשי העולם, ולהתדבק בעמים האחרים עובדי ע"ז. משום שנשיהם של עמים האחרים עובדי ע"ז, הם מטמאים לבעליהן, ולאלו המתדבקים בהן. כי כשאברהם ידע חכמה, ידע העיקר והשורש, ומאיזה מקום יוצאים ומשוטטים רוחות הטומאה בעולם. וע"כ השביע את עבדו, שלא יקח אשה לבנו מעמים האחרים.

דף היומי בזוהר, פרשת וירא,
עמ' מ'-מ"ב, מתוך שיעורו של הרב אדם סיני שליט"א

שאלה:

מהו המקום אליו עולה נשמתו של האדם בעת שינתו?

מספר לנו הזוהר הקדוש שכאשר האדם ישן על מיטתו אזי נרדם הוא מתודעת העולם הזה
ונשמתו עולה – אל למעלה מזמן ומקום.
כפי מעשיו ביום, כך עולה נשמתו בלילה.
אם נטמא הוא- אוחזות רוחות הטומאה בנשמה, מצחקות עמה ומספרות לה דברי שקר המעורבים באמת.
אם נטהר הוא- נשמתו עולה בין אלו הקדושים ומודיעים לה את דבר אחדותו של הבורא יתברך.

כפי שינתו כך גם מיתתו. אם טימא עצמו יכנוס בפתחה של גיהנם, ואם זיכך עצמו יכנוס בפתח גן העדן.