מאמר אֲנִי אֲנִי הוּא רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי

(דברים ל"ב) שואל הזוהר מי הוא שאמר את הכתוב? וְאֵין אֱלֹהִים לקבל עצה הימנו. עד היכן ראוי לחקור?

העילה נותנת רשות לעלול – הסיבה נותנת רשות לתוצאה. זה חשוב בכדי להבין מיהו הסיבה הראשונית, מהו היסוד שממנו צריך להתחיל לחיות? יש כאן חיפוש על מקור העשייה. לכאורה ה' עושה הכול, אך עלי לדעת מאיפה מתחיל תפקידי.

ככל שאדם יותר מפותח יכול לחקור יותר אחורה, עד שמגיע לתשובה "כָּכָה" שעליו לקבל זאת בדרך אמונית. לאדם לוגי קשה לקבל מציאות כזו שאומרים לו "כָּכָה" אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ. אנחנו מחפשים את הנקודה האמונית, שֶׁכָּכָה גימ' משה.

מהו השורש ממנו אנחנו צרכים לחשוב? בכל מצב יש כתר השייך למקומו, ובו מתחילים. נַעֲשֶׂה אָדָם אומר שעלי להתחיל לחשוב מצמצום ב'. לא מטרת הבריאה כרגע, אלא זמן תיקון. אתה לא חושב על מטרת הבריאה בה הדין שעליך לקבל את ההטבה. יכול להיות שהסיבה שצריכה להפעיל אותך כרגע: "איזה עוד עבודה עלי לקחת". לדעת מהי הסיבה הראשונית במקום בו אני עובד.

נַעֲשֶׂה אָדָם- היות וניברא מצמצום ב' כאן עליו לחפש את השורש. הסיבה לשאלה מתחילה בצמצום ב', ולא בצמצום א' שבו הדין הרצון ליהנות. לקבל בעל מנת להשפיע, לא שייך כאן. בזמן תיקון הראשוניות היא חשיבה דרך צמצום ב' שכעת צריך להיות המקור למאווים והרצונות, בכדי לדעת מאיפה אני בונה את צורת ההשתוקקות שלי בחיים.

המטרה צריכה להיות תכליתית, ההגעה בדרך צריכה להיות מדעית — בתוך מסגרת אמונית.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר נַעֲשֶׂה אָדָם

אל תברח לחיסרון פרטי, חפש את רצון הכלל, שם הפיתרון.

בקשר בין עליון לתחתון, בין אב ובן, רב ותלמיד – על העליון לרדת אל המכנה המשותף, כמו וירד ה' בענן, בהסתרה. בינה מוכנה לרדת ואומרת נַעֲשֶׂה אָדָם. כל מה שרואים חיסרון בעולם, ניתן לתקן באמא.

אמרה נַעֲשֶׂה אָדָם ובכך גורמת לחסרון בעצמה, זו התמסרות גדולה של העליונים כלפי התחתונים. כך אדם שמגיע לגדלות, חייב לדעת לרדת ולתקן עצמו, על ידי שיסכים לתקן את פגמיו. זה ניקרא נושא עוון, שמוכנה בינה לעיוות עצמי בכדי לתת קשר וסיכוי לתחתונים.

אבא לא מוכן לקבל חיסרון, אמא אמרה נַעֲשֶׂה אָדָם שהרי מדובר בחיסרון שמביא ליתרון. שמחת החברים בחידוש שהמציאות של בינה, שמוכנה לחלק את המדרגה, ובכך מאפשרת את המציאות שיהיה קשר בין עליון לתחתון.

תפקיד האדם להגיע לאהבה, עליו לבחור בשותפות, ולכן קיימת אפשרות שיחטא. אך בלי מקום לטעות לא יגיע לאהבה. בינה/אמא אומרת שיש לקחת את הסיכון. נַעֲשֶׂה אָדָם, ניתן לו אפשרות לחיסרון, שיביא ליתרון ואפשרות לייצר קשר עם העליון, כאשר העליון מסכים לתנועה זו.

נעשה בצלמנו, אך גם כדמותנו. עם חיסרון והשתוקקות שמביאים לחיבור.
שמחו החברים של רשב"י וראו שיש קשר בין עליונים לתחתונים, שהסכימה השכינה הקדושה לרדת לגלות, ומאפשרת לעם ישראל לעלות איתה.

מאמר נַעֲשֶׂה אָדָם אל תברח לחיסרון פרטי, חפש את רצון הכלל, שם הפיתרון.

בקשר בין עליון לתחתון, בין אב ובן, רב ותלמיד – על העליון לרדת אל המכנה המשותף, כמו וירד ה' בענן, בהסתרה. בינה מוכנה לרדת ואומרת נַעֲשֶׂה אָדָם. כל מה שרואים חיסרון בעולם, ניתן לתקן באמא.

אמרה נַעֲשֶׂה אָדָם ובכך גורמת לחסרון בעצמה, זו התמסרות גדולה של העליונים כלפי התחתונים. כך אדם שמגיע לגדלות, חייב לדעת לרדת ולתקן עצמו, על ידי שיסכים לתקן את פגמיו. זה ניקרא נושא עוון, שמוכנה בינה לעיוות עצמי בכדי לתת קשר וסיכוי לתחתונים.

אבא לא מוכן לקבל חיסרון, אמא אמרה נַעֲשֶׂה אָדָם שהרי מדובר בחיסרון שמביא ליתרון. שמחת החברים בחידוש שהמציאות של בינה, שמוכנה לחלק את המדרגה, ובכך מאפשרת את המציאות שיהיה קשר בין עליון לתחתון.

תפקיד האדם להגיע לאהבה, עליו לבחור בשותפות, ולכן קיימת אפשרות שיחטא. אך בלי מקום לטעות לא יגיע לאהבה. בינה/אמא אומרת שיש לקחת את הסיכון. נַעֲשֶׂה אָדָם, ניתן לו אפשרות לחיסרון, שיביא ליתרון ואפשרות לייצר קשר עם העליון, כאשר העליון מסכים לתנועה זו.

נעשה בצלמנו, אך גם כדמותנו. עם חיסרון והשתוקקות שמביאים לחיבור.
שמחו החברים של רשב"י וראו שיש קשר בין עליונים לתחתונים, שהסכימה השכינה הקדושה לרדת לגלות, ומאפשרת לעם ישראל לעלות איתה.

מאמר נַעֲשֶׂה אָדָם

בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב וּבֵן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ.

אימא היא זו שאמרה: נַעֲשֶׂה אָדָם! עם הסיכון שיחטא, אך גם עם האפשרות שיגיע בעצמו לדרגת אדם.

עיקר תפקיד האימא – התפרטות, להביא את הדבר שנמצא מעבר לחוקים, לתוך החוקים הנתפסים של העולם הזה – במגבלות זמן ומקום, השולטים על הגוף, ולא על הנשמה. ע"כ אמרה אימא לאבא נַעֲשֶׂה אָדָם, כי קבלה רשות מאבא להאיר אליו ולהעלותו מבריאה לעולם האצילות. אפשר להעלות את האדם לעולם אצילות, לחיבור עם הבורא, מעל עולם הפירוד, וכך יכול לקבל את ההטבה.

במחשבה העליונה עצם המחשבה מביאה למעשה, אצל התחתון אפשרי פער והבדל בין מחשבה למעשה. בעולם האצילות אבא הוא כבחינת מחשבה, אימא כבחינת מעשה, ורק במעבר מאצילות לבי"ע, יש שהייה ועיכוב בין האמירה לעשייה.

באצילות זכר ונקבה אותה בחינה, האור והכלי אחד. עולם הפירוד כבר ניבדל מאלוקיות, וכשבא לברוא נשמת האדם, כאן כבר יש שיתוף של התחתון. האימא נקראת אמונה, והיא זו שעושה את המלאכה.

צד האני הכוזב של האדם שבעולם הנבדלים, יגרום להורדת האור לקליפות. אדם יכול לפגום רק בשכלול, אך לא בקיום. אבא זו השקפה עליונה, הכרה עליונה, בה אי אפשר לפגום.

אימא אומרת נברא אדם בצמצום ב' מלכות שתעלה לבינה, כדי שתוכל לקבל חוכמה, ויהיו בה ניצוצי השפעה. אם אדם לא יעשה מצידו, לא יוכל להגיע לאהבה. האימא אומרת נעשה אדם — לפי השורש: בחירה ביתר דבקות.

כאשר אני עושה את המעשה, עלי לשתף את הכוונה למחשבה העליונה. לא רק עשייה פראקטית. כאשר אדם רוצה לבחון את צד האדם שבו, ולא הבהמה, ההבחנה האם כאשר אני עושה את הפעולה, אני יכול בעצם הפעולה להתחבר לעליון — זה מעשה נכון.

נַעֲשֶׂה אָדָם – שצד האדם יתחבר ויתקשר למחשבה העליונה. כסיל רוצה את התענוג, רק בהבלי עולם הזה, לכן ּבֵן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ

מאמר נַעֲשֶׂה אָדָם

בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב וּבֵן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ.

אימא היא זו שאמרה: נַעֲשֶׂה אָדָם! עם הסיכון שיחטא, אך גם עם האפשרות שיגיע בעצמו לדרגת אדם.

עיקר תפקיד האימא – התפרטות, להביא את הדבר שנמצא מעבר לחוקים, לתוך החוקים הנתפסים של העולם הזה – במגבלות זמן ומקום, השולטים על הגוף, ולא על הנשמה. ע"כ אמרה אימא לאבא נַעֲשֶׂה אָדָם, כי קבלה רשות מאבא להאיר אליו ולהעלותו מבריאה לעולם האצילות. אפשר להעלות את האדם לעולם אצילות, לחיבור עם הבורא, מעל עולם הפירוד, וכך יכול לקבל את ההטבה.

במחשבה העליונה עצם המחשבה מביאה למעשה, אצל התחתון אפשרי פער והבדל בין מחשבה למעשה. בעולם האצילות אבא הוא כבחינת מחשבה, אימא כבחינת מעשה, ורק במעבר מאצילות לבי"ע, יש שהייה ועיכוב בין האמירה לעשייה.

באצילות זכר ונקבה אותה בחינה, האור והכלי אחד. עולם הפירוד כבר ניבדל מאלוקיות, וכשבא לברוא נשמת האדם, כאן כבר יש שיתוף של התחתון. האימא נקראת אמונה, והיא זו שעושה את המלאכה.

צד האני הכוזב של האדם שבעולם הנבדלים, יגרום להורדת האור לקליפות. אדם יכול לפגום רק בשכלול, אך לא בקיום. אבא זו השקפה עליונה, הכרה עליונה, בה אי אפשר לפגום.

אימא אומרת נברא אדם בצמצום ב' מלכות שתעלה לבינה, כדי שתוכל לקבל חוכמה, ויהיו בה ניצוצי השפעה. אם אדם לא יעשה מצידו, לא יוכל להגיע לאהבה. האימא אומרת נעשה אדם — לפי השורש: בחירה ביתר דבקות.

כאשר אני עושה את המעשה, עלי לשתף את הכוונה למחשבה העליונה. לא רק עשייה פראקטית. כאשר אדם רוצה לבחון את צד האדם שבו, ולא הבהמה, ההבחנה האם כאשר אני עושה את הפעולה, אני יכול בעצם הפעולה להתחבר לעליון — זה מעשה נכון.

נַעֲשֶׂה אָדָם – שצד האדם יתחבר ויתקשר למחשבה העליונה. כסיל רוצה את התענוג, רק בהבלי עולם הזה, לכן ּבֵן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ

מאמר נַעֲשֶׂה אָדָם

אין אהבה בלי בחירה!
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ

בשיעור קודם נשאלו 2 שאלות: א' מיהו הזכר — המלך האומר? ש ב' מיהי הנקבה המוציאה מהכוח אל הפועל? המשיל את אבא ואימא למלך ואומן שמהם נאצלו כל מעשה בראשית.
העולם בנוי לפי תבנית אותיות הויה. יוד-זכר מלך, ה-נקבה. וכעת יש עוד זכר מלך, האות וו, ונקבה נוספת ה אחרונה. 2 מערכות של ראש וגוף. בראש המחשבה, האמירה היא כבר מעשה, בגוף ישנה הפרדה. בראש: יראת הרוממות ביטול העצמי, באהבה צריך היפך הביטול — להגיע לשלמות ומתוכה להביא את החלק שלי לאני המשותף. בראש ביטול הרצון, ובגוף שימוש ברצון. בראש -הוּא אָמַר וַיֶּהִי הוּא-צִוָּה וַיַּעֲמֹד.

אומר בע"ס: אישה אין לה רשות לעשות משהו בלי רשות בעלה. לצד הגוף שבאדם אין רשות לעשות כלום בלי הבעל, שתפקידו להתנהל כדבר שלם. בכל הבניינים בעולם האצילות, היה אומר אבא רק באמירה לאימא, יְהִי כזה וכזה, ומיד נעשה על ידי אימא.
כאן בעולם העשייה האישה לא רובוט או בובה, אלא עליה להיות שותפה שלמה בקשר, עליה לעבור חוויה של בחירה, דחיית האור. בעולם האצילות, ממנו אנו לומדים את ההנהגות והתגובות הראויות, היו שני שלבים. אין אהבה בלי שיכלול שבא לאחר שיקול דעת. ניתן לתחתון דרך של קשר הבא מבחירה, שיתוף. אין אהבה אוטומאטית!.

פירוש כי אבא הוא כבחינת מחשבה ואימא כבחינת מעשה. זהו הסדר: מחשבה ואז מעשה שבא לידי ביטוי ע"י אומנות: שהיא ביטוי של האמונה העליונה בלב באדם באהבה. בשלב ראשון כאשר רוצים להגיע ליראה — אין מקום לשהייה ושאלות. אין למה! לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם, שאינם רוצים לקבל יראה, אלא בחינת נעשה ונשמע. השלב השני באה שאלה כיצד כן לעשות, אך בצורה בטובה ביותר.

במחשבה העליונה עצם המחשבה מביאה למעשה, אצל התחתון יכול להיות פער והבדל בין מחשבה למעשה. נותנים לתחתון שיקול דעת, ודרך לבוא לשיכלול — וכאן דרושה הבחירה שלו. ה' הוציא את הבריאה/האדם לחוץ בלתי שלם, ואומר בואו נעשה אותו גם עם יכולת להגיע לשלמות.

את ההלכה פועלים מייד בלי להפעיל שיקול דעת. אך את הכוונה צריך לעצור ולהכניס למודעות, להחליט. כאן עיקר העבודה הנפשית.

מאמר נַעֲשֶׂה אָדָם

אין אהבה בלי בחירה!
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ

בשיעור קודם נשאלו 2 שאלות: א' מיהו הזכר — המלך האומר? ש ב' מיהי הנקבה המוציאה מהכוח אל הפועל? המשיל את אבא ואימא למלך ואומן שמהם נאצלו כל מעשה בראשית.
העולם בנוי לפי תבנית אותיות הויה. יוד-זכר מלך, ה-נקבה. וכעת יש עוד זכר מלך, האות וו, ונקבה נוספת ה אחרונה. 2 מערכות של ראש וגוף. בראש המחשבה, האמירה היא כבר מעשה, בגוף ישנה הפרדה. בראש: יראת הרוממות ביטול העצמי, באהבה צריך היפך הביטול — להגיע לשלמות ומתוכה להביא את החלק שלי לאני המשותף. בראש ביטול הרצון, ובגוף שימוש ברצון. בראש -הוּא אָמַר וַיֶּהִי הוּא-צִוָּה וַיַּעֲמֹד.

אומר בע"ס: אישה אין לה רשות לעשות משהו בלי רשות בעלה. לצד הגוף שבאדם אין רשות לעשות כלום בלי הבעל, שתפקידו להתנהל כדבר שלם. בכל הבניינים בעולם האצילות, היה אומר אבא רק באמירה לאימא, יְהִי כזה וכזה, ומיד נעשה על ידי אימא.
כאן בעולם העשייה האישה לא רובוט או בובה, אלא עליה להיות שותפה שלמה בקשר, עליה לעבור חוויה של בחירה, דחיית האור. בעולם האצילות, ממנו אנו לומדים את ההנהגות והתגובות הראויות, היו שני שלבים. אין אהבה בלי שיכלול שבא לאחר שיקול דעת. ניתן לתחתון דרך של קשר הבא מבחירה, שיתוף. אין אהבה אוטומאטית!.

פירוש כי אבא הוא כבחינת מחשבה ואימא כבחינת מעשה. זהו הסדר: מחשבה ואז מעשה שבא לידי ביטוי ע"י אומנות: שהיא ביטוי של האמונה העליונה בלב באדם באהבה. בשלב ראשון כאשר רוצים להגיע ליראה — אין מקום לשהייה ושאלות. אין למה! לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם, שאינם רוצים לקבל יראה, אלא בחינת נעשה ונשמע. השלב השני באה שאלה כיצד כן לעשות, אך בצורה בטובה ביותר.

במחשבה העליונה עצם המחשבה מביאה למעשה, אצל התחתון יכול להיות פער והבדל בין מחשבה למעשה. נותנים לתחתון שיקול דעת, ודרך לבוא לשיכלול — וכאן דרושה הבחירה שלו. ה' הוציא את הבריאה/האדם לחוץ בלתי שלם, ואומר בואו נעשה אותו גם עם יכולת להגיע לשלמות.

את ההלכה פועלים מייד בלי להפעיל שיקול דעת. אך את הכוונה צריך לעצור ולהכניס למודעות, להחליט. כאן עיקר העבודה הנפשית.

תחילת מאמר נַעֲשֶׂה אָדָם

האדם יכול ללמוד על נפשו ע"י שלומד כיצד בנויים העולמות העליונים, ויש בכוחו להתחבר אליהם!

כל האורות עליונים נמצאים בצורתן בארץ למטה: וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ.
רק כאשר יש שלמות של שני צדדים, ניתן להגיע לאהבה. כך הנשמה והגוף הרוחני, (המאורות שבאדם) צריכים להיות שלמים, ואז יוכלו להתחבר בסוד יְהוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.
משה, הפנימיות, בחינת האמונה – יעקב מבטא את הנקודה החיצונית שבאה לבטא את משה בפנימיות. האבות הם שורשים בתוכנו, וכפי שאברהם יצא מע.ז, כך עם שלם יצא ממצרים. אלו דמויות חשובות בנפש האדם, ואף אחת מהן לא יכולוה לבוא לידי ביטוי בלי הברית – יוסף. לכן לקח משה את עצמות יוסף עמו.

מאמר נַעֲשֶׂה אָדָם

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ. מספר כאן הזוהר על זקן שקרא: שמעון שמעון ושאל מי הוא שאמר נַעֲשֶׂה אָדָם? מי הוא כאן השם אלקים הזה? בינתים פרח לו אותו זקן ולא נראה עוד. אמר רשב"י לחבריו: בודאי שזה הוא הקב"ה, שהרי אם היה קטן מרבי שמעון היה קורא לו "רבי". וכך מגיע הזוהר למסקנה: הרי עתה השעה לפתוח בסוד הזה, משמע שניתן הרשות לגלות. זהו סוֹד יְהוָה לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם: אם יש יראה ניתן להשיג אהבה.

בא ה' למלאכים, (לכוחות בתוך האדם) ואומר נַעֲשֶׂה אָדָם, לראות האם יש הסכמה אם הכוחות הכלולים בתוך האדם. אין כאן שאלה האם הם מרשים להשם יתברך, אלא האם יש הסכמה בטבע הרוחני למציאות האדם. על האדם להיות תשקיף של העולמות העליונים. אין טעם למציאות כוח בטבע אם אינו פוטנציאל באדם, להשתמש בו כראוי. בע"ס מלמד שצדיקים בדור הזוהר השיגו ע"י השראה עליונה, היו להם מגידי אמת.

כי נודע שהסודות שנגלו לחכמי הזהר, היו על ידי השגת האורות של המדרגות העליונות, בדרך השראה – דמיון זך, כמעט כמו מדרגת נבואה. כאשר אדם חי על פי כוחות העולם, אין לו פחד. אומר בע"ס מי שהולך נגד הטבע, נחשב שבוגד בטבע=86 גימ' אלוקים. לכן מי שפוחד משמע שבתוכו הוא יודע שאינו סומך על ה', שאינו הולך בדרך החוקית. יש ללכת, לחשוב, להרגיש על פי החוקים העליונים. ואז בשלב ראשון מגיעים לאמונה, ושלב שני אהבה, מצב של גמר תיקון.

סיום מאמר מֹשֶׁה וְיַעֲקֹב

תחילת מאמר נַעֲשֶׂה אָדָם

האדם יכול ללמוד על נפשו ע"י שלומד כיצד בנויים העולמות העליונים, ויש בכוחו להתחבר אליהם!

כל האורות עליונים נמצאים בצורתן בארץ למטה: וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ.
רק כאשר יש שלמות של שני צדדים, ניתן להגיע לאהבה. כך הנשמה והגוף הרוחני, (המאורות שבאדם) צריכים להיות שלמים, ואז יוכלו להתחבר בסוד יְהוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.
משה, הפנימיות, בחינת האמונה – יעקב מבטא את הנקודה החיצונית שבאה לבטא את משה בפנימיות. האבות הם שורשים בתוכנו, וכפי שאברהם יצא מע.ז, כך עם שלם יצא ממצרים. אלו דמויות חשובות בנפש האדם, ואף אחת מהן לא יכולוה לבוא לידי ביטוי בלי הברית – יוסף. לכן לקח משה את עצמות יוסף עמו.

מאמר נַעֲשֶׂה אָדָם

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ. מספר כאן הזוהר על זקן שקרא: שמעון שמעון ושאל מי הוא שאמר נַעֲשֶׂה אָדָם? מי הוא כאן השם אלקים הזה? בינתים פרח לו אותו זקן ולא נראה עוד. אמר רשב"י לחבריו: בודאי שזה הוא הקב"ה, שהרי אם היה קטן מרבי שמעון היה קורא לו "רבי". וכך מגיע הזוהר למסקנה: הרי עתה השעה לפתוח בסוד הזה, משמע שניתן הרשות לגלות. זהו סוֹד יְהוָה לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם: אם יש יראה ניתן להשיג אהבה.

בא ה' למלאכים, (לכוחות בתוך האדם) ואומר נַעֲשֶׂה אָדָם, לראות האם יש הסכמה אם הכוחות הכלולים בתוך האדם. אין כאן שאלה האם הם מרשים להשם יתברך, אלא האם יש הסכמה בטבע הרוחני למציאות האדם. על האדם להיות תשקיף של העולמות העליונים. אין טעם למציאות כוח בטבע אם אינו פוטנציאל באדם, להשתמש בו כראוי. בע"ס מלמד שצדיקים בדור הזוהר השיגו ע"י השראה עליונה, היו להם מגידי אמת.

כי נודע שהסודות שנגלו לחכמי הזהר, היו על ידי השגת האורות של המדרגות העליונות, בדרך השראה – דמיון זך, כמעט כמו מדרגת נבואה. כאשר אדם חי על פי כוחות העולם, אין לו פחד. אומר בע"ס מי שהולך נגד הטבע, נחשב שבוגד בטבע=86 גימ' אלוקים. לכן מי שפוחד משמע שבתוכו הוא יודע שאינו סומך על ה', שאינו הולך בדרך החוקית. יש ללכת, לחשוב, להרגיש על פי החוקים העליונים. ואז בשלב ראשון מגיעים לאמונה, ושלב שני אהבה, מצב של גמר תיקון.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר משה ויעקב

הזוהר הקדוש הוא ההכנה לכניסה לא"י!
ארץ הקודש היא בחינת הגוף, שליבו הוא ירושלים.

משה ויעקב הם ב' מרכבות, להם שיוכים חשובים לנפש האדם. משה השקט הפנימי, אמונה גדולה, רוחניות והשגחה, מעבר לתפיסת העולם הזה, שֹכל שבא לספר ולהאיר את הלב. יעקב פראקטי לעולם הזה — ההלכה. וכפי שהאדם בנוי כך בנויה גם היהדות.

היתרון של משה בעולם הזה, שהיה לו גוף, תודעה גשמית, שאיפשר לו לפעול את התודעה, וכשנפטר חזר למדרגת בינה. כמו גנרל שירד לעשות עבודת שדה, ולאחר שסיים חוזר למדרגה העליונה. יעקב שייך לשם שדי, ולא לשם הויה. כפי שאומר ה': וָאֵרָא אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.

תפקיד משה לחבר בין עליונים לתחתונים איש האלוקים=גימ' בן עמרם, מחבר שמים וארץ. תפקיד יעקב לייצר את הפעולה בתחתונים בצורה שלמה — עולם ההלכה.

משה פנימיות, זכר – יעקב חיצוניות הנקבה שמושכת את אור החוכמה — וזה ההבדל בין זכר לנקבה. ערכה של הנוקבא כלפי הבינה, הוא כמו גוף אל רוח. כאמור יעקב המוחש הגוף, משה תפיסה מופשטת, כמו פנימיות וחיצוניות התורה צריך את שניהם.

עליונות דור המדבר חשובה, אך כשחסרה את הפרקטיקה, ולכן לא תוכל להיכנס לא"י, מאחר ועלולים לגרום לרצון לפעול בקיצוניות- הכל או כלום, כפי שלמדנו על האות ת' במאמר האותיות.
לא יהיה עוד דור, ולא היה דור כדור המדבר, אשר נראה להם זיו יקר רבונם פנים בפנים. את המופשטות העליונה קשה להכיל בתוך התפיסה הגשמית. בא"י ניתן להגיע לכך רק בגמר תיקון. כל שניתן למשה לתפקד בעולם זה, היה רק להורדת התורה, ולמעשה הוא שייך לעולם העליון.

כדי להגיע לכור ההיתוך, עלינו לרדת עם הגוף, עם יעקב ובניו, כדי לייצר הרחקה מהרצון לקבל לעצמו — אדם צריך להגיע למסקנה עם צד הלב שבו – יעקב, שירגיש שהוא משועבד לרצונות הגשמיים. עד אשר מגיע אל תפיסת משה, שדרך הזיווג ביוסף יקבל את הכוח לקנות דעה רוחנית, אף זו עדיין לא מספיקה בכדי לקנות מדרגת אהבה.

המוח משמש כמדריך ללב, שבו לא ניתן עדיין להשתמש. כרגע הלב הוא כ-לב, הנתון ליצרים. לכן יעקב מייצג כיום את ההלכה, ומשה את תורת הקבלה.

מאמר משה ויעקב

הזוהר הקדוש הוא ההכנה לכניסה לא"י!
ארץ הקודש היא בחינת הגוף, שליבו הוא ירושלים.

משה ויעקב הם ב' מרכבות, להם שיוכים חשובים לנפש האדם. משה השקט הפנימי, אמונה גדולה, רוחניות והשגחה, מעבר לתפיסת העולם הזה, שֹכל שבא לספר ולהאיר את הלב. יעקב פראקטי לעולם הזה — ההלכה. וכפי שהאדם בנוי כך בנויה גם היהדות.

היתרון של משה בעולם הזה, שהיה לו גוף, תודעה גשמית, שאיפשר לו לפעול את התודעה, וכשנפטר חזר למדרגת בינה. כמו גנרל שירד לעשות עבודת שדה, ולאחר שסיים חוזר למדרגה העליונה. יעקב שייך לשם שדי, ולא לשם הויה. כפי שאומר ה': וָאֵרָא אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.

תפקיד משה לחבר בין עליונים לתחתונים איש האלוקים=גימ' בן עמרם, מחבר שמים וארץ. תפקיד יעקב לייצר את הפעולה בתחתונים בצורה שלמה — עולם ההלכה.

משה פנימיות, זכר – יעקב חיצוניות הנקבה שמושכת את אור החוכמה — וזה ההבדל בין זכר לנקבה. ערכה של הנוקבא כלפי הבינה, הוא כמו גוף אל רוח. כאמור יעקב המוחש הגוף, משה תפיסה מופשטת, כמו פנימיות וחיצוניות התורה צריך את שניהם.

עליונות דור המדבר חשובה, אך כשחסרה את הפרקטיקה, ולכן לא תוכל להיכנס לא"י, מאחר ועלולים לגרום לרצון לפעול בקיצוניות- הכל או כלום, כפי שלמדנו על האות ת' במאמר האותיות.
לא יהיה עוד דור, ולא היה דור כדור המדבר, אשר נראה להם זיו יקר רבונם פנים בפנים. את המופשטות העליונה קשה להכיל בתוך התפיסה הגשמית. בא"י ניתן להגיע לכך רק בגמר תיקון. כל שניתן למשה לתפקד בעולם זה, היה רק להורדת התורה, ולמעשה הוא שייך לעולם העליון.

כדי להגיע לכור ההיתוך, עלינו לרדת עם הגוף, עם יעקב ובניו, כדי לייצר הרחקה מהרצון לקבל לעצמו — אדם צריך להגיע למסקנה עם צד הלב שבו – יעקב, שירגיש שהוא משועבד לרצונות הגשמיים. עד אשר מגיע אל תפיסת משה, שדרך הזיווג ביוסף יקבל את הכוח לקנות דעה רוחנית, אף זו עדיין לא מספיקה בכדי לקנות מדרגת אהבה.

המוח משמש כמדריך ללב, שבו לא ניתן עדיין להשתמש. כרגע הלב הוא כ-לב, הנתון ליצרים. לכן יעקב מייצג כיום את ההלכה, ומשה את תורת הקבלה.

מאמר משה ויעקב

עֲשֵׂה לְךָ רַב, וּקְנֵה לְךָ קבוצת חָבֵרים!

הלכו בנ"י במדבר ואפילו אחד מאותו הדור לא בא לארץ, חוץ מכלב בן יפונה ויהושע, שעשו תיקון מיוחד: חיבור המופשט למוחש. דור מדבר אכלו לחם אבירים -מן, אחזו רק בתפיסות פילוסופיות. בניהם עסקו בעבודת האדמה. כניסה לא"י לקדושה קשה, זהו מעבר שמצריך תיקון בדרך מסודרת.

כשיצאו ישראל ממצרים, היה זה מצד הארת הבינה הנקראת יובל. חירות היובל נותנת כוח הנקרא חפץ חסד שיכול להתגבר על כל הרצון לקבל, כפי שהיה במעמד הר סיני. דור המדבר היו נמשכים מעולם עליון, לא היו עובדי אדמה, אלא סוג של פילוסופים, בעלי השקפה גבוהה, שחסרים פראקטיקה.
בא"י האורות גדולים, ומי שנכנס צריך להיות מסוגל לעבוד את האדמה, ולא מאנשי הצווארון לבן, היכולים לתכנן, ובתכלס קשה להם לפעול.

הם יכלו לצאת מהאנוכיות, מתפיסת ע.ז, אך כאשר זה מגיע להורדה אל הלב אין להם כוח. שולחים מרגלים ונשארים רק עובדי שכל. אלו אנשים שיכולים להפוך עולמות בלימוד, בהבנה, יכולים לאחוז בהשקפה גבוהה ובלי כוח לשלב פראקטיקה, מתקשים בהתמדה, בויתור ויגיעה.

כלב ויהושע קיבלו תיקון מיוחד. כוח לעבור מהמופשטות לפראקטיקה. "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד-חֶבְרוֹן" וַיָּבֹא לשון יחיד, רק כלב בן יפונה בא לחיבור, לקבלת כוח מבחינת קבוצת חברים. וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן-נוּן יְהוֹשֻׁעַ. קיבל ברכה ממשה, את האות יוד, מדרגת התבטלות הגמורה.
שני תיקונים אלו מעבירים ממופשטות לפראקטיקה. אדם צריך לבטל עצמו לרב ולעבוד בתוך קבוצה. עשה לך רב – עשייה מעל טעם ודעת, ביטול מוחלט, לא יועץ שתבחר רק עצות שנראות לך.

קבוצה ורב הם הכוחות להיכנס לא"י. לצורך יציאה ממצרים מספיק כוח השקפה חזקה, לאחר מכן צריך לקבל עול מלכות שמים בצורה מלאה. השילוב בין מופשטות לפראקטיקה, בין משה ליעקב קשה, ובכדי להחזיקו צריך ברית. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ.

מאמר משה ויעקב

עֲשֵׂה לְךָ רַב, וּקְנֵה לְךָ קבוצת חָבֵרים!

הלכו בנ"י במדבר ואפילו אחד מאותו הדור לא בא לארץ, חוץ מכלב בן יפונה ויהושע, שעשו תיקון מיוחד: חיבור המופשט למוחש. דור מדבר אכלו לחם אבירים -מן, אחזו רק בתפיסות פילוסופיות. בניהם עסקו בעבודת האדמה. כניסה לא"י לקדושה קשה, זהו מעבר שמצריך תיקון בדרך מסודרת.

כשיצאו ישראל ממצרים, היה זה מצד הארת הבינה הנקראת יובל. חירות היובל נותנת כוח הנקרא חפץ חסד שיכול להתגבר על כל הרצון לקבל, כפי שהיה במעמד הר סיני. דור המדבר היו נמשכים מעולם עליון, לא היו עובדי אדמה, אלא סוג של פילוסופים, בעלי השקפה גבוהה, שחסרים פראקטיקה.
בא"י האורות גדולים, ומי שנכנס צריך להיות מסוגל לעבוד את האדמה, ולא מאנשי הצווארון לבן, היכולים לתכנן, ובתכלס קשה להם לפעול.

הם יכלו לצאת מהאנוכיות, מתפיסת ע.ז, אך כאשר זה מגיע להורדה אל הלב אין להם כוח. שולחים מרגלים ונשארים רק עובדי שכל. אלו אנשים שיכולים להפוך עולמות בלימוד, בהבנה, יכולים לאחוז בהשקפה גבוהה ובלי כוח לשלב פראקטיקה, מתקשים בהתמדה, בויתור ויגיעה.

כלב ויהושע קיבלו תיקון מיוחד. כוח לעבור מהמופשטות לפראקטיקה. "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד-חֶבְרוֹן" וַיָּבֹא לשון יחיד, רק כלב בן יפונה בא לחיבור, לקבלת כוח מבחינת קבוצת חברים. וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן-נוּן יְהוֹשֻׁעַ. קיבל ברכה ממשה, את האות יוד, מדרגת התבטלות הגמורה.
שני תיקונים אלו מעבירים ממופשטות לפראקטיקה. אדם צריך לבטל עצמו לרב ולעבוד בתוך קבוצה. עשה לך רב – עשייה מעל טעם ודעת, ביטול מוחלט, לא יועץ שתבחר רק עצות שנראות לך.

קבוצה ורב הם הכוחות להיכנס לא"י. לצורך יציאה ממצרים מספיק כוח השקפה חזקה, לאחר מכן צריך לקבל עול מלכות שמים בצורה מלאה. השילוב בין מופשטות לפראקטיקה, בין משה ליעקב קשה, ובכדי להחזיקו צריך ברית. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ.

מאמר משה ויעקב

יש ליהנות רק מדבר שיש בו תועלת!

הזוהר בודק את היחס בין יעקב משה ויוסף בנפש האדם, דרך ביאתם לארץ. משה לא נכנס, יעקב כן, ויוסף רק עצמותיו נכנסו לארץ. דרכם לומדים את היסודות שבונים את נפש היהודי, שהם המרכבות של העולמות העליונים.

למה דמויות אלו שבנפש האדם צריכים להיקבר בארץ?
כשקוברים משהו בארץ, זה אומר שרוצים להצמיח משהו חדש, שצריך תחיית המתים מרצונות שלא נאחזו בהן קליפות, כמו עצם הלוז שלא אכלה שום תענוג. יש להסתכל על הדברים ששימשו ולא פגמו, שאיתם ניתן להצמיח. אם יש אחיזה לחיצונים באיזשהו רצון, הוא לא יוכל לקום בתחייה.
יש רצונות שכדאי לשמר, את חטאי העבר לא להחיות, לא לומר אברם. מעשה טוב, עזרה, כיבוד הורים…זה כדאי לזכור, ומזה ניתן לגדול עוד.

אי אפשר להזדווג עם השכינה כאשר נמצאים בגלות. רוצה משה לקבל את הרגשת האהבה של כלל ישראל. להרגשת תענוג צריך שֹכל שמוביל. לזווג בין השכל ללב, דרושה התחייבות למסגרת והבנות שכליות, ברית, אחרת אין בסיס לקשר. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ. צריך בסיס שכלי על תענוג, שמקומו להיות רק לוואי, ולא יכול להיות עצם. "העיקר שאתה נהנה מזה" זה השקר הבסיסי שיש ברחוב.

אכילת סעודת שבת להנאה, בלי להתחבר לרעיון, זה לא מועיל. לכן חייב להיות משיח בן יוסף לפני משיח בן דוד. הנפש בנויה כך שיש תועלת שמתלווה לכל פעולה.

נכון שתענוג מתקיים, רק כלוואי לערך עליון.

מאמר משה ויעקב

יש ליהנות רק מדבר שיש בו תועלת!

הזוהר בודק את היחס בין יעקב משה ויוסף בנפש האדם, דרך ביאתם לארץ. משה לא נכנס, יעקב כן, ויוסף רק עצמותיו נכנסו לארץ. דרכם לומדים את היסודות שבונים את נפש היהודי, שהם המרכבות של העולמות העליונים.

למה דמויות אלו שבנפש האדם צריכים להיקבר בארץ?
כשקוברים משהו בארץ, זה אומר שרוצים להצמיח משהו חדש, שצריך תחיית המתים מרצונות שלא נאחזו בהן קליפות, כמו עצם הלוז שלא אכלה שום תענוג. יש להסתכל על הדברים ששימשו ולא פגמו, שאיתם ניתן להצמיח. אם יש אחיזה לחיצונים באיזשהו רצון, הוא לא יוכל לקום בתחייה.
יש רצונות שכדאי לשמר, את חטאי העבר לא להחיות, לא לומר אברם. מעשה טוב, עזרה, כיבוד הורים…זה כדאי לזכור, ומזה ניתן לגדול עוד.

אי אפשר להזדווג עם השכינה כאשר נמצאים בגלות. רוצה משה לקבל את הרגשת האהבה של כלל ישראל. להרגשת תענוג צריך שֹכל שמוביל. לזווג בין השכל ללב, דרושה התחייבות למסגרת והבנות שכליות, ברית, אחרת אין בסיס לקשר. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ. צריך בסיס שכלי על תענוג, שמקומו להיות רק לוואי, ולא יכול להיות עצם. "העיקר שאתה נהנה מזה" זה השקר הבסיסי שיש ברחוב.

אכילת סעודת שבת להנאה, בלי להתחבר לרעיון, זה לא מועיל. לכן חייב להיות משיח בן יוסף לפני משיח בן דוד. הנפש בנויה כך שיש תועלת שמתלווה לכל פעולה.

נכון שתענוג מתקיים, רק כלוואי לערך עליון.

מי שמתלונן שקשה לו, יבין שעושים לו כך מפני שהוא לא טהור!

דבריו של שמואל היו בדין בהתחלה ובסוף, שבהיות כל עקרו היה לטהר את הנצח מהחולשה שגרם ליעקב שרו של עשו. טהרה מחייבת קושי, המעבר ממצרים מחייב מכות, יקיצה מחייבת שיהיה שוני ברגילות. לכן במקווה יש לעזוב את הקרקע להיות מוקף במי תורה. המקווה הוא סימן שאני מוכן להיכנס לרחם הבורא.

נחלש ירך יעקב, משום שצד הטומאה קרב אליו, ולקח חיזוק ממנו. בכל מקום שיש חיסרון בקדושה נאחז הס"א! לכן בכדי להתעסק בקדושה, על האדם להתגבר, ללמוד באופן רציף ולמלא את הזמן בקדושה, כדי שלא יסתכן בנפשו. "תרבות הפנאי" של הגויים ממלאת את האדם בטומאה. כאשר אור הקדושה מסתלק מאדם, החיסרון מביאו לחפש תענוג במקום אחר, משיג אור דומה, ואחרי שרודף אחריו מוצא שזה לא מה שחיפש.

גם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם. אומרים אברהם יצחק ויעקב, ולא ישראל, מפני שיעקב צריך באופן קבוע להיות בתנועה מקטנות לגדלות. הוא מייצג את הבריאה שצריכה תנועה מתמדת.
מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל, בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ. שקול שמואל כמשה ואהרן. כל אחד מהם בנפרד היה גדול בהרבה משמואל, מפני שכל בחינה למעלה מחזה גדולה מבחינה שלמטה מחזה. רק שיש לה דבר דומה, שנכלל מימין ושמאל.

יעקב זה אמונה שניתן ליהנות רק מהאמת — קו אמצע, לא יכול לקבל את כל השפע לכן שׁם יעקב הוא קטנות. נותנים לו את המפגש עם הרצון לקבל הגדול, הפך לצולע, ובכך ידע היכן נקודת התיקון, הבין שעליו לעבוד לפי צמצום ב', קודם שלא לשמה ומתוכה לבוא ללשמה.

מדובר באדם שכבר הגיע לאמונה, עכשיו הניסיון הוא ביצירת רצונות חדשים, המצריכים טהרה. צריך גבורה להתגבר על הרצון שלך, לכן אמר רב אשי: כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו תלמיד חכם.

לא לפחד מקושי וכאב, הטהרה מחייבת דינים וגבורות.

מי שמתלונן שקשה לו, יבין שעושים לו כך מפני שהוא לא טהור!

דבריו של שמואל היו בדין בהתחלה ובסוף, שבהיות כל עקרו היה לטהר את הנצח מהחולשה שגרם ליעקב שרו של עשו. טהרה מחייבת קושי, המעבר ממצרים מחייב מכות, יקיצה מחייבת שיהיה שוני ברגילות. לכן במקווה יש לעזוב את הקרקע להיות מוקף במי תורה. המקווה הוא סימן שאני מוכן להיכנס לרחם הבורא.

נחלש ירך יעקב, משום שצד הטומאה קרב אליו, ולקח חיזוק ממנו. בכל מקום שיש חיסרון בקדושה נאחז הס"א! לכן בכדי להתעסק בקדושה, על האדם להתגבר, ללמוד באופן רציף ולמלא את הזמן בקדושה, כדי שלא יסתכן בנפשו. "תרבות הפנאי" של הגויים ממלאת את האדם בטומאה. כאשר אור הקדושה מסתלק מאדם, החיסרון מביאו לחפש תענוג במקום אחר, משיג אור דומה, ואחרי שרודף אחריו מוצא שזה לא מה שחיפש.

גם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם. אומרים אברהם יצחק ויעקב, ולא ישראל, מפני שיעקב צריך באופן קבוע להיות בתנועה מקטנות לגדלות. הוא מייצג את הבריאה שצריכה תנועה מתמדת.
מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל, בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ. שקול שמואל כמשה ואהרן. כל אחד מהם בנפרד היה גדול בהרבה משמואל, מפני שכל בחינה למעלה מחזה גדולה מבחינה שלמטה מחזה. רק שיש לה דבר דומה, שנכלל מימין ושמאל.

יעקב זה אמונה שניתן ליהנות רק מהאמת — קו אמצע, לא יכול לקבל את כל השפע לכן שׁם יעקב הוא קטנות. נותנים לו את המפגש עם הרצון לקבל הגדול, הפך לצולע, ובכך ידע היכן נקודת התיקון, הבין שעליו לעבוד לפי צמצום ב', קודם שלא לשמה ומתוכה לבוא ללשמה.

מדובר באדם שכבר הגיע לאמונה, עכשיו הניסיון הוא ביצירת רצונות חדשים, המצריכים טהרה. צריך גבורה להתגבר על הרצון שלך, לכן אמר רב אשי: כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו תלמיד חכם.

לא לפחד מקושי וכאב, הטהרה מחייבת דינים וגבורות.

מאמר ג' נהורין

אי אפשר לשחד ולפגוע באדם שלא רוצה כלום, אך במצב זה גם לא ניתן להשיג דבר!

נכון שאם לא תרצה כלום, אי אפשר לפגוע בך, אך גם לא תגיע למטרת הבריאה, שהרי עליך להשתמש בגמר תיקון עם הרצון המופרז לקבל. מי שרוצה להיות "ראש קטן" לא לקחת אחריות בחיים, מלמעלה כבר ידאגו שהוא יפגוש אחריות לחיים. לא תוכל לברוח מהמערכה להיות אדם, תיאלץ להתמודד עם הדין שחייבים להתענג בחיים, עליך להיות מאושר, לא תוכל להסתפק באושר של זבוב.

החיות העליונות במרכבה, הן נקודות האמונה של היהודי: כנגד אברהם – האריה, יצחק – שור, יעקב — נשר. יעקב עשה קצת מהטעות של אדם ראשון, בניסיון לקחת אורות מחזה ולמטה מנצח הוד, ושם פגש את שרו של עשיו. חשב לעצמו מאחר וקניתי את הבכורה ממנו, וקיבלתי ממנו את הרצון לקבל, אוכל להצליח. באה רבקה ואומרת אתה צריך את הלבושים של נצח הוד — וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת-בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת, אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת-יַעֲקֹב. אמר לו שרו של עשיו, את העבודה למעלה מחזה גמרת, כאן למטה עוד נשארה לך עבודה. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף-יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ.

חשב יעקב לקחת את ההשתוקקות הגדולה ולהשתמש בה, מפני שלעצמו כבר לא רצה כלום, כולו השפעה. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל — לפגוע במידת ההשפעה שלו, כל עוד הוא במידת הת"ת למעלה מחזה, אך כשרוצה לקבל כוחות בנצח הוד, וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, דהיינו שהמלאך נתגבר עליו.
כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל — במידת ההשפעה הצלחת, אך לא במידת הקבלה. לוּ היה יכול לו, היה נגמר התיקון. הירך מחוץ לגוף, ולשתי הרגלים אין קו אמצעי אמיתי.
יעקב לא יכול יעקב לבוא לפני יוסף, שהוא היסוד שמחבר נצח והוד. כאשר אדם חי בשלמות, את כל צד האדם שבו, אף אחד לא יכול לפגוע בו, וכל החיות פוחדות ממנו. יעקב רוצה להאיר מקום תחתון זה, כדי למשוך אור גם לרחל, חייב היה לעורר את המקום מחזה ולמטה, אחרת אין גמר תיקון.

לא נתנבא איש ממדרגת הנצח עד שבא שמואל, השקול כנגד משה ואהרן ותיקן את הנצח. לפני שמואל צלעו גם על ימין. יהושע קיבל מהודו של משה, דכתיב וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו — אך תיקן רק את הוד שמעל החזה, ורק דוד תיקן את הנצח — הספירה שהיא האידיאה העליונה שנמצאת בשמים. דכתיב נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח כלומר החזיר אותו עתה לבחינת ימין.

כֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ מָלֵא עוֹלָם, רק כאשר מחובר לעליון. אדם בלי רצון חזק — לא יכול להגיע לאושר!

מאמר ג' נהורין

אי אפשר לשחד ולפגוע באדם שלא רוצה כלום, אך במצב זה גם לא ניתן להשיג דבר!

נכון שאם לא תרצה כלום, אי אפשר לפגוע בך, אך גם לא תגיע למטרת הבריאה, שהרי עליך להשתמש בגמר תיקון עם הרצון המופרז לקבל. מי שרוצה להיות "ראש קטן" לא לקחת אחריות בחיים, מלמעלה כבר ידאגו שהוא יפגוש אחריות לחיים. לא תוכל לברוח מהמערכה להיות אדם, תיאלץ להתמודד עם הדין שחייבים להתענג בחיים, עליך להיות מאושר, לא תוכל להסתפק באושר של זבוב.

החיות העליונות במרכבה, הן נקודות האמונה של היהודי: כנגד אברהם – האריה, יצחק – שור, יעקב — נשר. יעקב עשה קצת מהטעות של אדם ראשון, בניסיון לקחת אורות מחזה ולמטה מנצח הוד, ושם פגש את שרו של עשיו. חשב לעצמו מאחר וקניתי את הבכורה ממנו, וקיבלתי ממנו את הרצון לקבל, אוכל להצליח. באה רבקה ואומרת אתה צריך את הלבושים של נצח הוד — וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת-בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת, אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת-יַעֲקֹב. אמר לו שרו של עשיו, את העבודה למעלה מחזה גמרת, כאן למטה עוד נשארה לך עבודה. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף-יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ.

חשב יעקב לקחת את ההשתוקקות הגדולה ולהשתמש בה, מפני שלעצמו כבר לא רצה כלום, כולו השפעה. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל — לפגוע במידת ההשפעה שלו, כל עוד הוא במידת הת"ת למעלה מחזה, אך כשרוצה לקבל כוחות בנצח הוד, וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, דהיינו שהמלאך נתגבר עליו.
כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל — במידת ההשפעה הצלחת, אך לא במידת הקבלה. לוּ היה יכול לו, היה נגמר התיקון. הירך מחוץ לגוף, ולשתי הרגלים אין קו אמצעי אמיתי.
יעקב לא יכול יעקב לבוא לפני יוסף, שהוא היסוד שמחבר נצח והוד. כאשר אדם חי בשלמות, את כל צד האדם שבו, אף אחד לא יכול לפגוע בו, וכל החיות פוחדות ממנו. יעקב רוצה להאיר מקום תחתון זה, כדי למשוך אור גם לרחל, חייב היה לעורר את המקום מחזה ולמטה, אחרת אין גמר תיקון.

לא נתנבא איש ממדרגת הנצח עד שבא שמואל, השקול כנגד משה ואהרן ותיקן את הנצח. לפני שמואל צלעו גם על ימין. יהושע קיבל מהודו של משה, דכתיב וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו — אך תיקן רק את הוד שמעל החזה, ורק דוד תיקן את הנצח — הספירה שהיא האידיאה העליונה שנמצאת בשמים. דכתיב נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח כלומר החזיר אותו עתה לבחינת ימין.

כֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ מָלֵא עוֹלָם, רק כאשר מחובר לעליון. אדם בלי רצון חזק — לא יכול להגיע לאושר!

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר ג' נהורין

להיות "צֹלֵעַ עַל-יְרֵכוֹ" זה דבר טוב!

גאוותן עומד על שני הרגלים — רוצה את כֹל האור בבת אחת. עבודה נכונה היא ההסכמה לקבל אור חלקי, כשלא ניתן לעמוד על שני רגלים רוחניות — כאשר הכלים התחתונים חסרים. בזמן תיקון אין להרגיש שלמות!

אור ראשון אברהם חסד, בפתח האוהל -הלב, ע"י שמבטל עצמו, יודע שיש משהו מעליו.

אור שני ההולך ונחשך לפנות ערב, והוא סוד תפלת מנחה: וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב. אור חוכמה החסר חסדים, כפי המשל שמביא הרב"ש: יש אוכל קפוא, אך חסר טבח — חסדים, יש אור ולא ניתן לקבל אותו כמו ביום כיפור – חושך המאיר להשלמת כלים. עליך להיות בעל חסד, מוותר על הגאווה, ואם לא תתכלל עם הימין, אברהם, החסד, לא תוכל לממש את החוכמה, השפע.

אור שלישי קו אמצעי הכולל את ב' האורות הללו – המאיר לרפואה – שמשמעותה הכנסת האין סוף לתוך הסופיות, חיבור. קו ימין הוא אין סוף, צד הבריאה הוא סופי שאינו יכול להתקיים מעצמו לאחר שיצא ויצר את החלל, החולי, שאותו יש לרפא. מי שרוצה לקבל את הבריאות רק על ידי מילוי הרצון, זה לא רפואה, זה עלול להביא לחולי גדול יותר.

את השתוקקות האדם מרפא ע"י חסדים, שהביטוי שלהם בנפש- השפעה, ויתור על הגאווה, פחות עקשנות. וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ…וְהוּא צֹלֵעַ עַל-יְרֵכוֹ. דהיינו לרפאותו מחושך השמאל. אור התפארת הוא מדת יעקב, שבא לקיים את הרפואה בעולם, והוא הראשון שמבטא חולי: וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה – בא כתיקון עולמי של קו אמצע והוא שורש של בני ישראל שבאים לתקן את העולם. תיקון קו אמצעי — זו רפואת העולם.

מכאן והלאה וְהוּא צֹלֵעַ עַל-יְרֵכוֹ, מוותר על התיקון בבת אחת. מוכן ליהנות אבל רק מהאמת: תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב, לא לקבל כשאין מספיק חסדים לכל התיקון. חשכות השמאל היא המחלה, ובלי צניעות אי אפשר לעשות את העבודה.

סיכום: אברהם: אמונה שלמה שבעולם העליון יש מי שנותן. יצחק — לעורר השתוקקות לאור הרוחני אותו אתה רוצה להשיג בתנאי שהחשכות תהיה לדבר האמיתי הקשור לאברהם, ולא לרצון לקבל. האור השני יוצר חולי — חלל, יש את צד הבריאה, שלא קשור לבורא, ואותו צריך לרפא.
אור ג — קו אמצע — היכולת לחבר את ההשקפה העליונה עם ההשתוקקות שלי. אדם שלם עם עצמו, בלי לזייף. לב הפועל לפי השכל, לא כפילוסוף מצד אחד, וכבהמה שחיה אחרת. עדיף להחזיק בהשקפה קטנה ולחיות אותה. אחרת יש לאדם חוכמה שאינו יכול לבטא אותה. נצח ישראל – שצולע על ירכו לא משקר, בא מטעם תיקון.

רוצה להירפא? עליך קצת להשתחרר מעצמך, מהדאגה העצמית, אל תעמיס על עצמך יותר מדי דאגות.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר ג' נהורין

להיות "צֹלֵעַ עַל-יְרֵכוֹ" זה דבר טוב!

גאוותן עומד על שני הרגלים — רוצה את כֹל האור בבת אחת. עבודה נכונה היא ההסכמה לקבל אור חלקי, כשלא ניתן לעמוד על שני רגלים רוחניות — כאשר הכלים התחתונים חסרים. בזמן תיקון אין להרגיש שלמות!

אור ראשון אברהם חסד, בפתח האוהל -הלב, ע"י שמבטל עצמו, יודע שיש משהו מעליו.

אור שני ההולך ונחשך לפנות ערב, והוא סוד תפלת מנחה: וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב. אור חוכמה החסר חסדים, כפי המשל שמביא הרב"ש: יש אוכל קפוא, אך חסר טבח — חסדים, יש אור ולא ניתן לקבל אותו כמו ביום כיפור – חושך המאיר להשלמת כלים. עליך להיות בעל חסד, מוותר על הגאווה, ואם לא תתכלל עם הימין, אברהם, החסד, לא תוכל לממש את החוכמה, השפע.

אור שלישי קו אמצעי הכולל את ב' האורות הללו – המאיר לרפואה – שמשמעותה הכנסת האין סוף לתוך הסופיות, חיבור. קו ימין הוא אין סוף, צד הבריאה הוא סופי שאינו יכול להתקיים מעצמו לאחר שיצא ויצר את החלל, החולי, שאותו יש לרפא. מי שרוצה לקבל את הבריאות רק על ידי מילוי הרצון, זה לא רפואה, זה עלול להביא לחולי גדול יותר.

את השתוקקות האדם מרפא ע"י חסדים, שהביטוי שלהם בנפש- השפעה, ויתור על הגאווה, פחות עקשנות. וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ…וְהוּא צֹלֵעַ עַל-יְרֵכוֹ. דהיינו לרפאותו מחושך השמאל. אור התפארת הוא מדת יעקב, שבא לקיים את הרפואה בעולם, והוא הראשון שמבטא חולי: וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה – בא כתיקון עולמי של קו אמצע והוא שורש של בני ישראל שבאים לתקן את העולם. תיקון קו אמצעי — זו רפואת העולם.

מכאן והלאה וְהוּא צֹלֵעַ עַל-יְרֵכוֹ, מוותר על התיקון בבת אחת. מוכן ליהנות אבל רק מהאמת: תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב, לא לקבל כשאין מספיק חסדים לכל התיקון. חשכות השמאל היא המחלה, ובלי צניעות אי אפשר לעשות את העבודה.

סיכום: אברהם: אמונה שלמה שבעולם העליון יש מי שנותן. יצחק — לעורר השתוקקות לאור הרוחני אותו אתה רוצה להשיג בתנאי שהחשכות תהיה לדבר האמיתי הקשור לאברהם, ולא לרצון לקבל. האור השני יוצר חולי — חלל, יש את צד הבריאה, שלא קשור לבורא, ואותו צריך לרפא.
אור ג — קו אמצע — היכולת לחבר את ההשקפה העליונה עם ההשתוקקות שלי. אדם שלם עם עצמו, בלי לזייף. לב הפועל לפי השכל, לא כפילוסוף מצד אחד, וכבהמה שחיה אחרת. עדיף להחזיק בהשקפה קטנה ולחיות אותה. אחרת יש לאדם חוכמה שאינו יכול לבטא אותה. נצח ישראל – שצולע על ירכו לא משקר, בא מטעם תיקון.

רוצה להירפא? עליך קצת להשתחרר מעצמך, מהדאגה העצמית, אל תעמיס על עצמך יותר מדי דאגות.

מאמר מְאורֵי אוֹר ומְאורֵי אֵשׁ

בכדי להגיע לקשר עם הזולת, יש לרדת ולבוא למקומו, עד למקום המשותף.

העולם לא בנוי לפי שלמות המחשבה העליונה שהיא בצורת האות א', אלא נבנה באופן חלקי, ותפקידו להגיע גם הוא לשלמות. ה' בורא את האדם לא שלם, אך עם פוטנציאל להגיע לשלמות. האמצעי לכך: ע"י שהעליון מוריד את האח"פ שלו לתחתחון, ואז מקבל התחתון סוג של סולם לעלות לעליון, לסדר את המחשבה שלו לפי מחשבת הבריאה. באופן טבעי אין הנברא בנוי כך. כעת יש לו את הבחירה לצאת מטבעו ולהגיע למחשבה העליונה שאומרת — אהבה, להטיב לנבראיו, יתר דבקות.

עולם חסד יבנה, חסד זו רק שלימות זמנית. וכאשר בונים משהו, משאירים לו מקום לבוא מצידו אל השלמות. היסוד האמוני עליו נבנה התחתון, תלוי ב- שלושת האבות שהן יסודות האמונה היהודית. חסד, קו ימין, מדת אברהם -דבר מופשט מעבר לכל תפיסה חלוּקית, האמונה בבורא עולם.
מתחילה האיר אור הבינה בשלמות ואח"כ נגנז, עליה רומז הכתוב, וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם. אהל זה ליבו של האדם, וכאשר מתעורר רצון או השתוקקות זה ניקרא פתח האהל.

אם נאמץ תפיסה אמונית זו, נוכל להביא את העולם הנפסד אל העולם השלם. אי אפשר בגאווה להוריד את זה אלינו, אלא עלינו לעלות למחשבה העליונה. ירידת התורה שמדברת בלשון בני אדם, באה לתת לנו פתח בכדי לעלות לעולמות עליונים של מעבר לזמן ומקום — ששם המחשבה העליונה.

צמצום ב' המאפשר קשר ע"י ירידה. נושא עוון — מוכן לשאת את העיוות, בכדי שהעליון השלם ירד, ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה. כמו שאבא מוריד את התודעה שלו לרמה של התינוק, מסכים איתו בכדי לתקשר איתו.

אלו רחמים גדולים של הבורא שנתן לנו את הסדר הזה. "וַיֵּרֶד יְהוָה בּעָנָן" — בהסתרה, "זורק לו חבל" וכעת על הנברא לטפס.
התורה הקדושה ירדה למטה. ונתנה לנו מבוא, אחרת היינו מנחשים והולכים בחושך. הכלי שקיבלנו – צמצום ב' — ראשית חוכמה יראת השם שקודם תסכים להתבטל לעליון. לאחוז בחבל התורה ולא כמו בעלי הגאווה, שמחדשים סתם עליהם אומר הנביא ישעיהו הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָו‍ֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר מְאורֵי אוֹר ומְאורֵי אֵשׁ

בכדי להגיע לקשר עם הזולת, יש לרדת ולבוא למקומו, עד למקום המשותף.

העולם לא בנוי לפי שלמות המחשבה העליונה שהיא בצורת האות א', אלא נבנה באופן חלקי, ותפקידו להגיע גם הוא לשלמות. ה' בורא את האדם לא שלם, אך עם פוטנציאל להגיע לשלמות. האמצעי לכך: ע"י שהעליון מוריד את האח"פ שלו לתחתחון, ואז מקבל התחתון סוג של סולם לעלות לעליון, לסדר את המחשבה שלו לפי מחשבת הבריאה. באופן טבעי אין הנברא בנוי כך. כעת יש לו את הבחירה לצאת מטבעו ולהגיע למחשבה העליונה שאומרת — אהבה, להטיב לנבראיו, יתר דבקות.

עולם חסד יבנה, חסד זו רק שלימות זמנית. וכאשר בונים משהו, משאירים לו מקום לבוא מצידו אל השלמות. היסוד האמוני עליו נבנה התחתון, תלוי ב- שלושת האבות שהן יסודות האמונה היהודית. חסד, קו ימין, מדת אברהם -דבר מופשט מעבר לכל תפיסה חלוּקית, האמונה בבורא עולם.
מתחילה האיר אור הבינה בשלמות ואח"כ נגנז, עליה רומז הכתוב, וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם. אהל זה ליבו של האדם, וכאשר מתעורר רצון או השתוקקות זה ניקרא פתח האהל.

אם נאמץ תפיסה אמונית זו, נוכל להביא את העולם הנפסד אל העולם השלם. אי אפשר בגאווה להוריד את זה אלינו, אלא עלינו לעלות למחשבה העליונה. ירידת התורה שמדברת בלשון בני אדם, באה לתת לנו פתח בכדי לעלות לעולמות עליונים של מעבר לזמן ומקום — ששם המחשבה העליונה.

צמצום ב' המאפשר קשר ע"י ירידה. נושא עוון — מוכן לשאת את העיוות, בכדי שהעליון השלם ירד, ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה. כמו שאבא מוריד את התודעה שלו לרמה של התינוק, מסכים איתו בכדי לתקשר איתו.

אלו רחמים גדולים של הבורא שנתן לנו את הסדר הזה. "וַיֵּרֶד יְהוָה בּעָנָן" — בהסתרה, "זורק לו חבל" וכעת על הנברא לטפס.
התורה הקדושה ירדה למטה. ונתנה לנו מבוא, אחרת היינו מנחשים והולכים בחושך. הכלי שקיבלנו – צמצום ב' — ראשית חוכמה יראת השם שקודם תסכים להתבטל לעליון. לאחוז בחבל התורה ולא כמו בעלי הגאווה, שמחדשים סתם עליהם אומר הנביא ישעיהו הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָו‍ֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא.