מגילת רות כב – כד שעור 8
וילך איש מבית לוי
בית לחם מסמל את מקום הלב בו צריך האדם לקבל את האהבה, וכאן רואים במגילת רות שאלימלך הלך מהמקום הנפשי הזה, מהלחם שהוא מאכל אדם.
אדם לא יכול לברוח מתפקידו, מצד שני ישנם דברים שהוא לא יכול לעשות, כמו לעבור על מצוות לא תעשה, ולא לפגום בכך.
ישנן רצונות שלא ניתנו לתיקון, כמו מאכלות אסורים, אך רצונות שכן ניתנו לתיקון אין לברוח מהם. בזמן תיקון לא באנו לתקן הכל, אלא רק מה שהתירה התורה, מדברים אחרים אסור ליהנות.
וילך איש מבית לחם יהודה. רבי יהודה ורבנן אומרים, בזמן שהדין בא לעיר יסלק אדם את עצמו מאותה עיר, שכיון שניתנה רשות למלאך המות, אינו מבחין לכל אדם, ואיש שפגע בו יכול להזיקו מפני שהדין היה על הכלל. יש וצדיק מציל את הכלל כשיש לו את כוח הכלל. מצד אחד יש לצאת מהעיר, אך רואים שאלימלך הלך מהעיר ועדיין נפגע.
כיון שראה אלימלך שהדין בא לעולם, מיד ברח להסתלק מן הדין. ועם כל זה, לא ברח ממנו. כי הדין הדביקו. רבנן דקיסרין אומרים, אלימלך גדול הדור היה, והיה ניכר למעלה וכל מי שהוא ניכר למעלה הוא נתפס תחילה. אם הדין במקום מסוים, ניתן ללכת למקום אחר כדי לא להיפגע, כלומר בנפש האדם כאשר ישנה נקודה, רצון מסוים שאינו ראוי, אפשר ללכת מרצון קלוקל ולהינצל. אך אם הדין שורה על כל האדם, אין לאן לברוח אלא לתקן את הרצונות. לגדול הדור שהוא כלל אין לאן לברוח, וכך ראינו ביונה שלא יכול היה לברוח. אדם לא יכול לברוח מתפקידו, שהתפקיד הוא המהות של האדם.
רי"א, מה כתוב בשונמית, ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת. מכאן, שאדם צריך להכניס ראשו לתוך רבים, ולא יהיה נרשם לבדו.
כתוב תחילה, וילך איש, סתם, שלא פירש שמו, כי רצה להחביא ולהסתיר עצמו, שלא יכירו אותו. מי הכירו. מדת הדין, ואמרה, ושם האיש אלימלך, אדם ניכר ונרשם הוא, ואינו ראוי להסתר, ולא להחביא עצמו, וכי לא זה הוא אלימלך מנהיג העם. וכי לא זה הוא אלימלך, שהיה סוגר את עיניו ממעשי העם.
באותה שעה היה הקב"ה דן את העולם, ובית דין שלמעלה עומד, והקב"ה היה מסתירו ואומר, וילך איש, סתם. עמדה מדת הדין והזכירתו, ושם האיש אלימלך, מיד נגזר עליו הדין, ועל בניו. שכתוב, וימת אלימלך וגו'. השם של האדם זה המסך, האמצעי שמראה לו עם מה עליו להתמודד בחיים, אם אדם בורח ולא מתמודד, לא יעזור לו מפני שמידת הדין משגיחה עליו, וכאן אמרה מידת הדין: ושם האיש אלימלך, כלומר התגלה תפקידך, כעת הוא כבר מחוץ לכלל שיכול לחפות עליו. אין צורך בעולם באדם שאינו ממלא תפקידו.
רבי יהודה אמר, אלימלך, מי לא היה יודע שהוא אלימלך. ולמה נזכר שמו. אלא כיון שראה, שהדור מבזה את הגדולים. הדור אלו הרצונות של האדם וכאן הוא מבזה את נקודות ההשראה הגבוהות של הנשמה, אמר, ודאי אלך מכאן, ולא אהיה נתפס בתוכם. ואלימלך גדול הדור היה, והיתה יכולת בידו למחות, דהיינו למנוע אותם מלחטוא, ולא מיחה. והלך משם, וברח. ולפיכך נזכר שמו, ונענש, כלומר נתנו לו תיקון. לכאורה יכול היה לומר אין לי חלק בחטאי הדור, לא יעזור כלום. היה עליו למחות ולהוכיח אותם ולא לברוח מהתפקיד
ויהי בימי שפוט השופטים: רבי יהושע אמר, כל מקום שנאמר, ויהי בימי, לשון צער הוא. אלימלך, הוא היה כמו מלך. כיון שהכיר בדבר שהדין בא לארץ, השמיט עצמו מישראל, והלך לגור בין האומות, שחשב שלא יהיה נדון ביניהם. עמדה מדת הדין והזכירתו, ונתפס. ויהי בימי שפוט השופטים. צריך האדם לשפוט בהכרה הגבוה ולראות שהשופט שבתוכו אינו לוקח שוחד בעצת הרצון לקבל, אלא למצוא את ההכרה הגבוה דרכה לפרש את המציאות ולפעול בהתאם, ולא לסמוך על אינטונציה.
שאר הנביאים מרחוק ומשה מקרוב
רבי חלקיה ב"ר אליעזר, פתח המקרא, שכתוב, מרחוק ה' נראה לי וגו'. כי כשהקב"ה מדבר עם הנביאים, אינו נגלה עליהם אלא מרחוק. ועל כן רואים דמות דברים, כאדם העומד ממרחק, חוץ ממשה. כפי שנביא רואה בתחילה מטרה באופן חלקי, כך גם האדם שאינו יודע בדיוק מהו תפקידו, אך וודאי יש לו ידע כללי שתכליתו יתר דבקות בהשם. בכל מקרה כל יהודי יודע שעליו ללמוד תורה, להיות חלק מהכלל וכדומה
אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא, כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא מתוך מראה שאינה מאירה. משה, נתנבא מתוך מראה המאירה. שאר הנביאים מרחוק, ומשה מקרוב. שנאמר, לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. דהיינו נאמן הוא בבית המלך, קרוב הוא למלך. נאמנות, אמונה מאפשרת לאדם להתקרב. יכול אדם לבדוק עצמו האם מוכן הוא לשלם כאשר קשה לו ולוותר על תאוותו.
ואם תאמר, כיון שכל הנביאים נתנבאו מרחוק, אין אהבתו של מקום עליהם. כתוב, מרחוק ה' נראה לי ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד. דווקא מרחוק זה לטובתם. לו היה משאיר את האדם הראשון בגן עדן היה חוטא יותר. מרחיקים אדם חלש מהאמת, מפני שאם יראה את האמת ולא יפעל אותה, הוא יפגום, בדרך זו מאפשרים לאדם לבחור במדרגה בה הוא נמצא. אין גאולה בלי גלות, בה מוכנים לשלם כדי להשיג. זהו חסד השם שמראה לאדם את האמת מרחוק, ובכך עליו לשם מעט כדי להתקרב, שהרי אם היה מראה לו בבת אחת את האמת, היה עליו לשלם הכל, לוותר על כל הרצונות הפרטיים בבת אחת.
כשהנביאים רואים באור צח, בידוע שהעולם נידון לטוב, וכשרואים בחשיכה רואים מצד מידת הדין, לראות באור צח אומר שרואים את התכלית בלי חושך או צל שמסתיר את נקודת האמת, העולם נידון לנקמה. ואז פתח הכתוב, ויהי בימי שפוט השופטים וגו'. פרעניות, פירושו נקמות, כי תרגום נקמה, הוא פורענותא (ירמיה נ"א י"א).
מגילת רות כב – כד שעור 8
וילך איש מבית לוי
בית לחם מסמל את מקום הלב בו צריך האדם לקבל את האהבה, וכאן רואים במגילת רות שאלימך הלך מהמקום הנפשי הזה, מהלחם שהוא מאכל אדם.
אדם לא יכול לברוח מתפקידו, מצד שני ישנם דברים שהוא לא יכול לעשות, כמו לעבור על מצוות לא תעשה, ולא לפגום בכך.
ישנן רצונות שלא ניתנו לתיקון, כמו מאכלות אוסורים, אך רצונות שכן ניתנו לתיקון אין לברוח מהם. בזמן תיקון לא באנו לתקן הכל, אלא רק מה שהתירה התורה, מדברים אחרים אסור ליהנות.
פה) וילך איש מבית וגו': וילך איש מבית לחם יהודה. רבי יהודה ורבנן אומרים, בזמן שהדין בא לעיר יסלק אדם את עצמו מאותה עיר, שכיון שניתנה רשות למלאך המות, אינו מבחין לכל אדם, ואיש שפגע בו יכול להזיקו מפני שהדין היה על הכלל. יש וצדיק מציל את הכלל כשיש לו את כוח הכלל. מצד אחד יש לצאת מהעיר, אך רואים שאלימלך הלך מהעיר ועדיין נפגע.
פו) כיון שראה אלימלך וכו': כיון שראה אלימלך שהדין בא לעולם, מיד ברח להסתלק מן הדין. ועם כל זה, לא ברח ממנו. כי הדין הדביקו. רבנן דקיסרין אומרים, אלימלך גדול הדור היה, והיה ניכר למעלה וכל מי שהוא ניכר למעלה הוא נתפס תחילה. אם הדין במקום מסוים, ניתן ללכת למקום אחר כדי לא להיפגע, כלומר בנפש האדם כאשר ישנה נקודה, רצון מסוים שאינו ראוי, אפשר ללכת מרצון קלוקל ולהינצל. אך אם הדין שורה על כל האדם, אין לאן לברוח אלא לתקן את הרצונות. לגדול הדור שהוא כלל אין לאן לברוח, וכך ראינו ביונה שלא יכול היה לברוח. אדם לא יכול לברוח מתפקידו, שהתפקיד הוא המהות של האדם.
פז) רבי יהושע אמר וכו': רי"א, מה כתוב בשונמית, ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת. מכאן, שאדם צריך להכניס ראשו לתוך רבים, ולא יהיה נרשם לבדו.
פח) מה כתיב בתחלה וכו': מה כתוב תחילה, וילך איש, סתם, שלא פירש שמו, כי רצה להחביא ולהסתיר עצמו, שלא יכירו אותו. מי הכירו. מדת הדין, ואמרה, ושם האיש אלימלך, אדם ניכר ונרשם הוא, ואינו ראוי להסתר, ולא להחביא עצמו, וכי לא זה הוא אלימלך מנהיג העם. וכי לא זה הוא אלימלך, שהיה סוגר את עיניו ממעשי העם.
פט) רבי פרחיא אמר וכו': רפ"א, באותה שעה היה הקב"ה דן את העולם, ובית דין שלמעלה עומד, והקב"ה היה מסתירו ואומר, וילך איש, סתם. עמדה מדת הדין והזכירתו, ושם האיש אלימלך, מיד נגזר עליו הדין, ועל בניו. שכתוב, וימת אלימלך וגו'. השם של האדם זה המסך, האמצעי שמראה לו עם מה עליו להתמודד בחיים, אם אדם בורח ולא מתמודד, לא יעזור לו מפני שמידת הדין משגיחה עליו, וכאן אמרה מידת הדין: ושם האיש אלימלך, כלומר התגלה תפקידך, כעת הוא כבר מחוץ לכלל שיכול לחפות עליו. אין צורך בעולם באדם שאינו ממלא תפקידו.
צ) רבי יהודה אמר וכו': רבי יהודה אמר, אלימלך, מי לא היה יודע שהוא אלימלך. ולמה נזכר שמו. אלא כיון שראה, שהדור מבזה את הגדולים. הדור אלו הרצונות של האדם וכאן הוא מבזה את נקודות ההשראה הגבוהות של הנשמה, אמר, ודאי אלך מכאן, ולא אהיה נתפס בתוכם. ואלימלך גדול הדור היה, והיתה יכולת בידו למחות, דהיינו למנוע אותם מלחטוא, ולא מיחה. והלך משם, וברח. ולפיכך נזכר שמו, ונענש, כלומר נתנו לו תיקון. לכאורה יכול היה לומר אין לי חלק בחטאי הדור, לא יעזור כלום. היה עליו למחות ולהוכיח אותם ולא לברוח מהתפקיד
צא) ויהי בימי שפוט השופטים: רבי יהושע אמר, כל מקום שנאמר, ויהי בימי, לשון צער הוא. אלימלך, הוא היה כמו מלך. כיון שהכיר בדבר שהדין בא לארץ, השמיט עצמו מישראל, והלך לגור בין האומות, שחשב שלא יהיה נדון ביניהם. עמדה מדת הדין והזכירתו, ונתפס. ויהי בימי שפוט השופטים. צריך האדם לשפוט בהכרה הגבוה ולראות שהשופט שבתוכו אינו לוקח שוחד בעצת הרצון לקבל, אלא למצוא את ההכרה הגבוה דרכה לפרש את המציאות ולפעול בהתאם, ולא לסמוך על אינטוציה.
שאר הנביאים מרחוק ומשה מקרוב
צב) ויהי בימי שפוט השופטים: רבי חלקיה ב"ר אליעזר, פתח המקרא, שכתוב, מרחוק ה' נראה לי וגו'. כי כשהקב"ה מדבר עם הנביאים, אינו נגלה עליהם אלא מרחוק. ועל כן רואים דמות דברים, כאדם העומד ממרחק, חוץ ממשה. כפי שנביא רואה בתחילה מטרה באופן חלקי, כך גם האדם שאינו יודע בדיוק מהו תפקידו, אך וודאי יש לו ידע כללי שתכליתו יתר דבקות בהשם. בכל מקרה כל יהודי יודע שעליו ללמוד תורה, להיות חלק מהכלל וכדומה
צג) דאמר ר' אלעזר וכו': שאמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא, כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא מתוך מראה שאינה מאירה. משה, נתנבא מתוך מראה המאירה. שאר הנביאים מרחוק, ומשה מקרוב. שנאמר, לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. דהיינו נאמן הוא בבית המלך, קרוב הוא למלך. נאמנות, אמונה מאפשרת לאדם להתקרב. יכול אדם לבדוק עצמו האם מוכן הוא לשלם כאשר קשה לו ולוותר על תאוותו.
צד) ואי תימא כיון וכו': ואם תאמר, כיון שכל הנביאים נתנבאו מרחוק, אין אהבתו של מקום עליהם. כתוב, מרחוק ה' נראה לי ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד. דווקא מרחוק זה לטובתם. לו היה משאיר את האדם הראשון בגן עדן היה חוטא יותר. מרחיקים אדם חלש מהאמת, מפני שאם יראה את האמת ולא יפעל אותה, הוא יפגום, בדרך זו מאפשרים לאדם לבחור במדרגה בה הוא נמצא. אין גאולה בלי גלות, בה מוכנים לשלם כדי להשיג. זהו חסד השם שמראה לאדם את האמת מרחוק, ובכך עליו לשם מעט כדי להתקרב, שהרי אם היה מראה לו בבת אחת את האמת, היה עליו לשלם הכל, לוותר על כל הרצונות הפרטיים בבת אחת.
צה) אמר רבי חנינא וכו': אר"ח, יש רחוק ונתקרב, וקרוב ונתרחק. ומפרש, יש רחוק ונתקרב, שכתוב, ממרחק תביא לחמה. שנאמר על המלכות, שמשמע שאחר שהביאה הלחם היא בקרוב. קרוב ונתרחק, שכתוב, מרחוק ה' נראה לי. שמשמע שעתה נראה מרחוק, ומקודם לכן היה בקרוב. ומשיב. זה שהוא קרוב בב' המקראות, היינו לנביאים, וזה שהוא רחוק בב' המקראות, היינו למלכים המקבלים מן המלכות. רבי אלעזר אומר, להיפך, קרוב למלכים המקבלים ממלכות. ורחוק לנביאים, הרואים דמיונות של מעלה כמין גוף.
צו) ר' חלקיה אמר וכו': רח"א, כשהנביאים רואים באור צח, בידוע שהעולם נידון לטוב, וכשרואים בחשיכה רואים מצד מידת הדין, לראות באור צח אומר שרואים את התכלית בלי חושך או צל שמסתיר את נקודת האמת, העולם נידון לנקמה. ואז פתח הכתוב, ויהי בימי שפוט השופטים וגו'. פרעניות, פירושו נקמות, כי תרגום נקמה, הוא פורענותא (ירמיה נ"א י"א).
צז) ויהי בימי. רבי וכו': ויהי בימי. רבי בון, כל ימיו היה בקיסרין, יום אחד ראה את העם חוטאים, שעניים היו הולכים, ולא השגיחו עליהם. אמר, ודאי נראה, שיש כאן דין. קם והלך לו.
הקודם