099- הדף היומי בזהר הסולם – פקודי רפז-רפט למתקדמים

פיקודי רפז-רפט

הֵיכַל שְׁבִיעִי שֶׁל הַצָּד הָאַחֵר שִׁמְרֵי הַיַּיִן

תתקלו עד כאן התבארו שבעה היכלות, מדורי צד הטומאה מצד הנחש. אשרי חלקו מי שיינצל ממנו ומלחשיו, שמוסרים לו מלמעלה, שלא יינשך ממנו, ולא יטיל בו ארס שימות ממנו. מכל הצדדים יש להישמר ממנו, מלמעלה ומלמטה, מי שיינצל מראש לא יינצל מזנב, כשמרכין ראשו זוקף זנבו ומכה והורג.

תתקלז ועכ"ז, אם ינשוך הנחש בלא לחש. שנוטל רשות ומוציא הנשמה. משום זה צריך האדם להישמר, שלא יחטא לפני הקב"ה, כדי שלא ילחשו לנחש ההוא שינשוך וימית.

על האדם להיזהר מתפיסת הנחש, דהיינו מהנקודה החלשה אצלו, שאחרת יש כוח שלוחש לנחש הנפשי להמית. הכלל, הנשמה היא הקובעת מה נכון לעשות. הפרטים, הרצונות הגופניים חייבים להיות כפופים לה כדי לא ליפול. הנחש אומר שאין אמת וודאית אלא הכל ניחוש. הנחש הוא הספק, העמלק שמכשיל את הכל. זוהי נשיכת הנחש, הספק.

עָפָר מִן הָאֲדָמָה

תתקלח וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם, עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים  וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה. עפר הוא ולא חומר. כמ"ש: כי עפר אתה ואל עפר תשוב. אחר שחטא, כתוב בנחש, ועפר תאכל כל ימי חייך. עפר זהו האדם, שכתוב בו, כי עפר אתה. ע"כ כתוב עפר, ולא כתוב אדמה או חומר. וכתוב: ונחש, עפר לחמו. עפר הוא בחינת הרצון לקבל

תתקלט עד שיתעורר הקב"ה, ויבער את רוח הטומאה מהעולם. כמ"ש: בילע המוות לנצח. ויקום העפר ההוא לתחייה, ויעורר אותו לשמוח בעולם. שכתוב: הָקיצו ורַננו שוכני עפר. לעפר זה יש סיכוי לתקומה כאשר תפיסת הקב"ה אצל האדם פועלת נכון.

תתקמ אבל הצד שרכב על הנחש, נתן לו כוח לשלוט ולפתות ולהסית. הרוכב עליו הוא הזכר של הנחש, כי הזכר שולט על הנקבה ונותן בה כוח. השמש והלבנה, זו"ן, משמשים כאחד ואינם נפרדים, כך חושך ואפלה משמשים כאחד. הזכר של הנחש, חושך. והיא, הנקבה, אפלה. כמ"ש: ויהי חושך אפלה. חושך וערפל. כי יש חושך זכר, ויש חושך נקבה.

קֵץ כָּל בָּשָׂר

תתקמא מי שראה גמל בחלומו, מיתה נגזרה עליו, וניצל ממנה, משום שהוא צד הטומאה. וזהו נקרא קץ כל בשר.

תתקמב האם קץ כל בשר הזה נהנה מאלו קורבנות שישראל מקריבים על המזבח או לא?הכול היו מקבלים סיפוקם כאחד, למעלה ולמטה.

תתקמג כוהנים לוויים וישראלים, ג' קווים, ימין שמאל ואמצע, הם נקראים אדם יחד, בחיבור הרצונות הקדושים העולים מהם למ"ן. הכוהנים בעבודתם, והלוויים בשירתם, וישראל במעמדם. וכבשה ההיא או האייל או הבהמה ההיא שמקריבים, מטרם שנקרב על המזבח, צריך להתוודות עליו כל החטאים, וכל העוונות, וכל הרהורים הרעים שהרהר. ואז הקורבן נקרא בהמה בכולה, באלו החטאים והרעות וההרהורים. אדם שלם פועל ג' קווים, וכדי שתהיה המשכת חוכמה צריך לפעול קו שמאל ע"י הווידוי לפני שמתחברים ג' קווים. אמנם מכוח הווידוי הקרבת קורבנות הוא נבחן לבחינת בהמה, וגם הס"א ניזון ממנו, אך משם גם באים כפרת העוונות. זהו החומר גלם לעבודה.

הֵיכַל סוֹד הקוֹרְבָּן

תתקמד כמו הקורבן לעזאזל, שכתוב: והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל. כן הוא גם כאן, שנוהג וידוי עוונות. כי כשהקורבן עולה על המזבח, ואינו נשלח אל המדבר כמו העזאזל, מגיע לו וידוי עוונות כפליים. ומשום זה, זה עולה למקומו, וזה עולה למקומו, זה בסוד אדם וזה בסוד בהמה, כמ"ש: אדם ובהמה תושיע ה'.

תתקמה מנחת חביתים, וכל שאר המנחות, צריכות לעורר רוח הקדוש ברצון של הכוהנים, והשירה של הלוויים, והתפילה של ישראל. ובאותו העשן והשמן והקמח העולה על המזבח, מתרווים ומקבלים סיפוקם כל שאר בעלי הדין, שאינם יכולים לשלוט בדין שנמסר להם. והכול נעשה בזמן אחד. הכול נעשה באמונה, להשפיע זה לזה, שימין ושמאל ישפיעו זה לזה ויושלמו זה מזה, ולהעלות למעלה הארת החכמה, שצריכים להעלותה מלמטה למעלה עד א"ס.

תתקמו אמר רבי שמעון, הרימותי ידִי למעלה בתפילה. התפלל שגילוי הסודות האלו יהיו לרצון לפני ה'. כשהרצון העליון למעלה למעלה, בכתר דא"א, עומד על אותו הרצון שלא נודע ולא נתפס לעולם, שהוא רדל"א המתקן את כתר דא"א, ראש הסותם יותר למעלה. וראש ההוא האציל מה שהאציל ולא ידוע, שהוא מוחא דאוירא דא"א, והאיר מה שהאיר הכול בסתום, שהוא מו"ס דא"א.

תתקמז הרצון של מחשבה עליונה, כתר דא"א, לרדוף אחר רדל"א, ולהאיר ממנו. אבל פרסא אחת נפרשה בין רדל"א לכתר א"א. ומתוך פרסא הזו ברדיפת מחשבה העליונה, ברדיפת כתר דא"א להשגת אור רדל"א, מגיע האור ואינו מגיע לו, כי הפרסא מעכבת עליו. ועד הפרסא מאיר מה שמאיר, ולא מפרסא ולמטה. ואז מחשבה העליונה מאירה בהארה סתומה, שאינה ידועה למו"ס. והמחשבה עצמה, שהיא כתר דא"א, היא בבחינת לא ידע.

הכתר דאריך צריך לנהל את המחשבה והוא עצמו נימצא בדבקות אמונית בעתיקא קדישה וממנו מתפשט למוחא סתימאה. למעשה יש כאן דיוק עמוק למקור המחשבה, האם מהמקום שאני מרגיש שאני יודע או גבוה. יש מקור לא יודע הנק' עתיקא קדישה ממנו יונקים בדרך אמונית. אין אפשרות להגיע למקור המחשבה ללא אמונה. הודאי הראשוני הוא אמוני, ולא ניתן להתחיל שום הוכחה ללא הישענות אמונית. המחשבה היא הנקודה הכי גבוהה באדם של הוודאות, היא בחינת אריך אנפין, ולחשבה רצון לרודף ולשואף אחרי הלא יודע השלם, הוא הקב"ה.  

תתקמח אז הארה זו של המחשבה שלא נודעת האמונה, היכתה בהארת הפרסא הספק, העומדת והמאירה בג' מיעוטים, שהם ממה שאינו ידוע, מוחא דאוירא, ואינו נודע, כתר, ולא נגלה, מו"ס. וכך, היכה הארת המחשבה שלא נודע, רדל"א, באור הפרסא, ומאירים יחד. על האדם לקבל על עצמו סוג של השלכה של האמונה על המחשבה העובדת על פי הספק. כאשר יוצרים את הקשר בין המדע כשהוא כפוף לאמונה, ניתן לזכות בהארה.