009- הדף היומי בזהר הסולם ויקרא כה-כז למתקדמים

וַיִּקְרָא כה-כז

אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ

על האדם לסכרן את מחשבתו לפי מחשבת הקב"ה.

כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם, יְהוָה. מחשבה שבאה לאדם מטעם הקב"ה היא זכה ושלמה, ומולידה רק אהבה ואחדות, ולא כפי מחשבת האדם בה מעורבים סיגים מהיצר הרע, וקורבן העולה בא לכפר על מחשבות כאלו, בהם חושב האדם בטעות שהמחשבות צריכות לספק מאוויים פרטיים. על הקורבן להיות זכר, כדי לסמן שתיקון המחשבה והכפרה צריכים להיות בכוונת השפעה.

לכן על האדם ללמד עצמו לחשוב בתבניות אומניות כפי מחשבת העליון, כאשר כל מחשבה צריכה לנבוע מאמונה שלמה בוודאי הראשוני, הקב"ה. מחשבה זו חייבת להיות אמונית, מאחר והיא מעבר ליכולת התפיסה.

המחשבה מגיעה לאדם כחומר גלם אשר עליו לעבד לצורה הנכונה ע"י הבינה שיכולה לפרט ולהראות כיוונים שונים. בהשגחה פרטית כל מחשבה מגיעה מלמעלה, והאדם נבחן כיצד הוא מעבד ומנהל את חומר הגלם המחשבתי.  מחשבה נכונה באה לבטא את הרצון להשפעה, לדבקות, ליחד.

ע) רבי חייא פתח: אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן-הַבָּקָר, זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ  כמ"ש: כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם, יְהוָה. כי לא מחשבׂתי, מחשבתי כתוב: חסר ו'. מחשבה של הקב"ה ספירת החכמה, עליונה וראש הכל. כי פרצוף ז"א מתחיל מחכמה, והכתר שלו הוא מאמא. וממחשבה ההיא נתפשטו אורחות ושבילים, להמציא השם הקדוש, ולתקן אותו בתיקוניו כראוי. וממחשבה ההיא נמשך ויוצא השיקוי של הגן העדן להשקות הכל, וממחשבה ההיא מתקיימים עליונים ותחתונים. וממחשבה ההיא נאצלה תורה שבכתב, ז"א, ותורה שבעל פה, המלכות.

עא) המחשבה של האדם היא ראש הכל. וממחשבה ההיא מתפשטים אורחות ושבילים להטות דרכיו בעוה"ז ובעוה"ב. וממחשבה ההיא נמשכת ויוצאת זוהמה דיצר הרע להרע, לו ולכל. וממחשבה ההיא נמצאים עבירות וחטאים וזדונות, עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים. וע"ז כתוב: כי לא מחשבותי מחשבותיכם.

עב) ומשום שהמחשבה ראש הכל כתוב: בראש הכל, אם עולָה קרבנו. כי העולָה מכפר על המחשבה מאחר וקורבן זה עולה כולו להשם וכתוב: מן הבָקר, ולא כל בקר. רק פר בן בקר, זכר, ולא פרה, נקבה. זכר תמים יקריבנו, זכר ולא נקבה. מטעם שהזכר נבחן למעלה מן הנקבה. וכן מן הצאן מן הכבשים ומן העזים, ולא נקבה.

עג) כל הבא לקרבן עולָה, כולם זכר ולא נקבה, משום שקרבן עולָה, עולֶה על הלב, על המחשבה שהיא למעלה מן הלב. ונודע, מי העומד על הלב, המחשבה. שהמחשבה, שהיא חכמה, נבחנת לזכר. והלב לנקבה, בינה, הלב מבין, שמקבלת מחכמה. ומשום זה קרבן עולָה, עולֶה למעלה, וכולם זכרים. וע"כ פתח הכתוב תחילה בקרבן עולָה, יותר מכל שאר הקרבנות, כי המחשבה היא ראש הכל.

עד) א"כ, במקום מחשבה של מעלה היה צריך להקריב העולָה, לספירת חכמה, ולמה מקריבים למטה, אל היסוד? ראש הכל הוא המחשבה, ספירת החכמה, ראשית ז"א. והסיום של מחשבה הוא מקום שנקרא בוקר בתפילה בשים שלום, לאחר להתחלנו את ק"ש שעל המיטה לצורך השלמת כלים, ומסתיימת שוב בק"ש דיוצר שזה זיווג לצורך האורות . הוא סיום הגוף המבשם, הנוקבא, יסוד, סיום ז"א שנקרא גוף. כך המחשבה של אדם היא ראש לכל. סיום מחשבה ההיא, הוא כאשר נעשה המעשה שחשב, אז נסתיימה המחשבה. מתי הוא זה? בבוקר  כמ"ש: הוֹי חושבי און ופועלי רע. מתי? על מִשְׁכּבוֹתָם באור הבוקר יעשוה. אשר אור הבוקר רומז על יסוד. וע"כ המחשבה שבקרבן עולה למקום המחשבה, שהיא חכמה, והמעשה של הקרבן, מתקרב לסיום המחשבה ודאי, שהוא יסוד. כדי שמחשבה תגיע לשלמות עליה לצאת מהכוח אל הפועל ובאופן הגבוה היא יוצאת ע"י דיבור. ככול שאדם יותר גשמי, אין הדיבור מספיק והוא צריך מעשה ממש

נָפְלָה לֹא-תוֹסִיף קוּם

עה) רבי אחא היה הולך בדרך והיה עמו רבי יהודה, בעוד שהיו הולכים אמר רבי יהודה: בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, בתולה שנתברכה מן שבע ספירות חג"ת נהי"מ דז"א, נקראת בת שבע, המלכות בתולה היא בחינה מחודשת, דהיינו שיש בה אמונה . ובתולה למטה יורשת שבע ברכות בשבילה. הכתוב: ואתה בן אדם שא קינה על בתולת ישראל, נאמר על כנסת ישראל, המלכות. ולפי"ז קשה, שכתוב: נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל.

אם הפרשה הייתה נאמרת בדרך נחמה, היינו אומרים, נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם  בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, קום בתולת ישראל. אבל בפרשה זו קינה נאמרה.

עו) נָפְלָה לֹא-תוֹסִיף קוּם, בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל. מי שיש לו כעס על אשתו ויוצאת ממנו, לא תחזור אליו לעולם. א"כ, אוי לבנים שנגלו עימה.

עז) אמר רבי שמעון: אוי לדור שרועים לא נמצאים, והצאן תועות והולכות, ואינן יודעות לאיזה מקום הולכות, שלא לימין ולא לשמאל. ודאי מקרא זה צריכים לדעת אותו, והכל גלוי לאלו הרואים בדרך התורה בדרך אמת.

עח) בכל הגלויות שגלו ישראל, לכולם שָׂם זמן וקץ, ובכולם היו ישראל שבים להקב"ה, ובתולת ישראל, המלכות, הייתה חוזרת למקומה, בזמן שגזר עליה. ועתה בגלות האחרון אינו כן. כי היא לא תחזור כך כבזמנים של גלויות האחרות. ומקרא זה מלמד כך שכתוב: נָפְלָה לֹא-תוֹסִיף קוּם, בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל. ולא כתוב: נפלה ולא אוסיף להקימה. אומר הקב"ה בתולת ישראל לא תוכל לקום מעצמה ואני מקימה.

עט) משל למלך שכעס על המלכה, והשליכה מהיכלה לזמן ידוע. כשהגיע זמן ההוא, מיד הייתה באה המלכה וחזרה לפני המלך. כן היה פעם אחת, ושתיים, ושלוש פעמים. בפעם האחרונה, נתרחקה מהיכל המלך, והשליך אותה המלך מהיכלו לזמן ארוך. אמר המלך, פעם הזאת אינה כשאר פעמים, שהיא תבוא כך לפני, אלא אני אלך עם כל בני היכלי, ואבקש אותה.

פ) כשהגיע אליה, ראה אותה שהייתה שוכבת על העפר. מי ראה כבוד המלכה בזמן ההוא, והבקשות של המלך נגדה, עד שאחז אותה המלך בידיו, והקים אותה, והביאה להיכלו, ונשבע לה, שלא יפרד ממנה עוד לעולם, ולא יתרחק ממנה. לכאורה אפשר היה לחשוב שאין צורך לעשות תשובה מעצמנו, שהרי לבסוף המלך ישיב אותנו אליו, אלא כתוב: "אלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול" דהיינו הקב"ה עוזר, אך צריכה לבוא תנועה מלמטה. בגלות האחרונה, כשיראו כמה הם רחוקים, יגיעו לידיעה ברורה שהוא חייב את השם לעזרה, ואז גם יבין שבכל הפעמים הקב"ה עזר.

פא) כך הקב"ה, בכל פעם שכנסת ישראל הייתה בגלות, כשהגיע הזמן, היא באה וחזרה לפני המלך. ועתה בגלות הזה אינו כן, אלא הקב"ה יאחז בידיה, ויקים אותה, ויתרצה אליה, וישיב אותה להיכלו. ובוא וראה שכך הוא, שהרי כתוב: נפלה לא תוסיף קום מעצמה. וע"כ כתוב: בַּיּוֹם הַהוּא, אָקִים אֶת-סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת, היא לא תוסיף קום כבזמנים אחרים, אלא אני אקים אותה, ולא תקום מעצמה. וע"ז כתוב: בַּיּוֹם הַהוּא, אָקִים אֶת-סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת. אני אקים את סוכת דוד. מי סוכת דוד? הוא בתולת ישראל. הנופלת  כמ"ש: נפלה. וזה הוא כבוד בתולת ישראל ושבח שלה, שלא תוסיף לקום מעצמה, אלא הקב"ה יקים אותה.