הדף היומי בזוהר חדש הסולם – שיר השירים | שיעור 8 |...

הדף היומי בזוהר חדש הסולם – שיר השירים | שיעור 8 | השקפה| כב-כד

שיר השירים כב- כד שיעור 8

ראיתי והנה מנורת זהב

 מלמד כאן במאמר ראיתי והנה מנורת זהב על נבואת זכריה.

ראיתי והנה מנורת זהב: מנורה היא בחינת הנשמה, זהב בחינת החכמה. מעל המנורה ישנו מעין כד עם שמן שנותן את האור, כלומר ישנו רצון אמיתי שמזין את הנשמה.

מהכד הרוחני יורד השמן דרך שבעה צינורות, כלומר שישנה הארה שלמה, מעין עולם הבא, וזה בחינת שיר השירים ממנו יורדת כל השמחה לכל הרצונות.

על האדם לחפש את הנקודה הנפשית הפנימית הזו, המקור לשמחה, מדרגת הבינה.

האדם צריך לעורר מלמטה ע"י המעשים החיצוניים את האמונה, כדי להגיע לנקודת שמחה זו. הרצון להיות מאושר טבוע באדם, הוא השיר שבו צריך לקבל את האהבה, בתנאי שלא לוקחים את התשוקה לקו שמאל, כלומר לרצון לקבל.

האהבה יכולה להינתן רק בקו אמצעי, ע"י שהמלכות, הלב יעלה לבינה, להשפעה והשמחה. בשלב ראשון פועלים בדחיית הרצונות כדי לא להשתמש בקו שמאל זה. גם קו ימין לבד אינו מספיק, אמנם הוא בחינה של חסדים ואמונה, וכשיש בטחון ואמונה, כבר כן ניתן לעורר את ההשתקקות שהיא כפופה לימין.

קו אמצעי בנוי ממנעולא שזה כח הדחיה של הקבלה. גאוותן שחושב שהכל מגיע לו, כועס מפני שלא מצליח לעבור שלב זה ולהגיע למפתחא, השייכת אף היא לקו אמצעי, דרכה ניתן להתחבר לבינה ולקבל בצורת השפעה נכונה.

הגישה הנכונה היא שלא מגיע לי כלום, ואז מנעולא זו תאפשר לגלות את הנסתר, בו יש יופי ואין לנסות לקבל את האור במקום ההשתוקקות. השפע מגיע ליחד, לכלל ולא לפרטיות

יראת הרוממות מאפשר לעצור את הרצון לקבל, שהיא חלק לפנות למקום הנפשי של הערכים הגבוהים בו ניתן למצוא אהבה.

כמו שאת התעוררות השמחה צריכים לעורר מהעולם הזה למעלה. כן צריכים לעורר חדוה ושמחה מעולם הלבנה בחינת האמונה, שהיא המלכות. אל העולם העליון, שהוא בינה, ומשום זה, העולמות עומדים באפן אחד וההתעוררות אינה עולה אלא ממטה למעלה. יש לפעול למטה כדי לעורר תמורה למעלה, בפנימיות.

אהבה באה מקו אמצעי, לא רק מהשפעה ולא רק מקבלה, זהו שיר השירים, המלכות, השער המתגלה מהמנעולא שהתכללה במפתחא, גילוי האהבה מיראת הרוממות.


שיר השירים כב- כד שיעור 8

ראיתי והנה מנורת זהב

פא) ושבעה נרותיה עליה: היינו המנורה המאירה (כנ"ל אות ע"ז) זה סוד השם העליון, הוי"ה, החקוק בסוד שבעים שמות, דהיינו ע"ב שמות המובאים (בזהר בשלח אות רע"ג ע"ש) שעיקרם הוא ע' שמות, כמ"ש שם, שנקרא בהם הקב"ה. והם מאירים לשבעה עמודים שהעולם עומד עליהם, שהם חג"ת נהי"מ.

פב) שבעה ושבעה אלין וכו': כתוב שבעה ושבעה מוצקות. אלו הם תחתונים העומדים כנגד העליונים, וכולם נאחזים בנרות שעל ראשה, שה"ס הארת השם ע"ב. כנ"ל. ומפרש דבריו, שבעה ושבעה מוצקות, אלו הם ז' ימים וז' ימים, שהם ז' ספירות, אלו עליונים, שבז"א, ואלו תחתונים, שבמלכות, המתחברים יחד.

מלמד כאן במאמר ראיתי והנה מנורת זהב על נבואת זכריה.

מנורה היא בחינת הנשמה, זהב בחינת החכמה. מעל המנורה ישנו מעין כד עם שמן שנותן את האור, כלומר ישנו רצון אמיתי שמזין את הנשמה.

מהכד הרוחני יורד השמן דרך שבעה צינורות, כלומר שישנה הארה שלמה, מעין עולם הבא, וזה בחינת שיר השירים ממנו יורדת כל השמחה לכל הרצונות.

על האדם לחפש את הנקודה הנפשית הפנימית הזו, המקור לשמחה, מדרגת הבינה.

על האדם לעורר מלמטה ע"י המעשים החיצוניים את האמונה, כדי להגיע לנקודת שמחה זו. הרצון להיות מאושר טבוע באדם, הוא השיר שבו צריך לקבל את האהבה, בתנאי שלא לוקחים את התשוקה לקו שמאל, כלומר לרצון לקבל.

האהבה יכולה להינתן רק בקו אמצעי, ע"י שהמלכות, הלב יעלה לבינה, להשפעה והשמחה. בשלב ראשון פועלים בדחיית הרצונות כדי לא להשתמש בקו שמאל זה. גם קו ימין לבד אינו מספיק, אמנם הוא בחינה של חסדים ואמונה, וכשיש בטחון ואמונה, כבר כן ניתן לעורר את ההשתקקות שהיא כפופה לימין.

קו אמצעי בנוי ממנעולא שזה כח הדחיה של הקבלה. גאוותן שחושב שהכל מגיע לו, כועס מפני שלא מצליח לעבור שלב זה ולהגיע למפתחא, השייכת אף היא לקו אמצעי, דרכה ניתן להתחבר לבינה ולקבל בצורת השפעה נכונה.

הגישה הנכונה היא שלא מגיע לי כלום, ואז מנעולא זו תאפשר לגלות את הנסתר, בו יש יופי ואין לנסות לקבל את האור במקום ההשתוקקות. השפע מגיע ליחד, לכלל ולא לפרטיות

יראת הרוממות מאפשר לעצור את הרצון לקבל, שהיא חלק לפנות למקום הנפשי של הערכים הגבוהים בו ניתן למצוא אהבה.

פג) תו שבעה ושבעה וכו': עוד. שבעה ושבעה, כולם למעלה בז"א, ואע"פ שהם רק שבע ספירות, בז"א, דהיינו, בינה וחג"ת נה"י כולל כאן גם את הבינה. הנה משום שכל אחת כלולה בחברתה מצד למעלה ומטה, הן י"ד ספירות, שבע ושבע. ואם תאמר שש ספירות שהן חג"ת נה"י, יפה הוא, שהן נכללות אחת בחברתה, אבל האחת שנשארה שהיא בינה, במי נכללת.

פד) אלא כד סלקין וכו': ומשיב. אלא כשכולם עולים לי"ב, דהיינו שחג"ת נה"י נכללים זב"ז ונעשים י"ב, אותה העומדת עליהם, שהיא בינה, המשלמת אותם לי"ג, נכללת באחת העומדת עליה, שהיא מדרגה שכולם נכללים בה, וזו היא הנקודה העליונה, דהיינו חכמה, שכולם יוצאים ממנה. ועמה נעשו לי"ד.

פה) תו תרין דרגין וכו': פירוש אחר, שתי מדרגות הן, וכל אחת נקראת שבעה. אחת היא, העולם הבא, שהוא בינה דהיינו ישסו"ת שהם שבעה, שיש בהם שבע ספירות חג"ת נהי"מ, ונקראת שבעה, שכתוב בבית ראשון, שהוא בחי' בינה, ויבנהו שבע שנים. ואחת היא, הצדיק שהוא יסוד, שנקרא שבעה, והוא כלול משבע ספירות חג"ת נהי"מ, שכתוב כי שבע יפול צדיק וקם, דהיינו שבע קימות כנגד שבע ספירות.

פו) ואלין תרין כתרין וכו': ואלו שתי הספירות הנ"ל, בינה ויסוד הנקראים שבעה, מוצקות לנרות, אחת מצד זה ואחת מצד זה. ואע"פ שהן במנין הנרות האלו, כי שבעת הנרות הן בינה וחג"ת נה"י (כנ"ל אות פ"ג) כבר יש בהם בינה ויסוד. עם כל זה, השבח של כל הנרות, הוא מהשתים האלו, שהם שבעה ושבעה המוצקות אליהם. כי הנרות האלו מאירים על ראש המנורה, והמנורה מאירה מכחן לעלות למעלה, אל הבינה. וכשהמנורה, שהיא המלכות, עולה, עולה ממדרגה למדרגה מספירה לספירה עד שמתאחד הכל למעלה בבינה. וז"ס, שיר השירים אשר לשלמה. שהכל מתאחד בשלמה, שהוא בינה (כנ"ל אות ע"ו) כי שיר, הוא מלכות, השירים, הוא יסוד, אשר, הוא ז"א, וכולם מתאחדים בבינה שהיא, לשלמה. 

פז) שיר השירים על וכו': שיר השירים נחתך על פי אליהו ברשות העליון. דהיינו שאליהו גילה את הסודות שבו. שיר השירים הוא שבח השבחים למלך שהשלום שלו, שהוא בינה. משום שהוא המקום הצריך שתתגלה בו שמחה, שאין שם כעס ודין, כי העולם הבא, שהוא בינה, הוא כולו שמחה, והוא משמח את הכל. ומשום זה הוא שולח שמחה וחדוה לכל המדרגות.

מלמד כאן דרך להתגבר על הכעס, ע"י כניסה נפשית למידת הבינה, שהיא בחינת עולם הבא. 

פח) כמא דאצטריך אתערו וכו': כמו שאת התעוררות השמחה צריכים לעורר מהעולם הזה למעלה. כן צריכים לעורר חדוה ושמחה מעולם הלבנה בחינת האמונה, שהיא המלכות. אל העולם העליון, שהוא בינה, ומשום זה, העולמות עומדים באפן אחד וההתעוררות אינה עולה אלא ממטה למעלה. יש לפעול למטה כדי לעורר תמורה למעלה, בפנימיות.

כאן מדבר על המנורה כלומר הנשמה. הנביא זכריה זכה לסוד המנורות, שהם הצד בו מאירה הנשמה.

שיר תתר"ו סימן

פט) שיר תתר"ו סימן וכו': שיר הוא בסימן תתר"ו. באותיות חקוקות של השם הקדוש, יש זיעה ורתת של כל העולמות וכל הנוקבין דתהום הגדול, עד שהתפשטות הרוח נכנסת לשער הראשון שבצד מזרח. בעל העינים ההוא, בת"ק מפתחות של ההיכלות, הנה הוא בחקיקת השם הקדוש של י"ב אותיות, שמעופפים בו י"ט מחנות הלוהטים באש.
פירוש. כתוב, ויהי שירו חמשה ואלף. שאלף ה"ס חכמה, וחמשה, ה"ס חג"ת נ"ה המקבלים מחכמה. ונודע שעיקרם של ז"ס תחתונות שהם חג"ת נהי"מ אינם אלא חמש ספירות חג"ת נ"ה, וב' ספירות יסוד ומלכות הם ב' כוללים, שהיסוד כולל ה' ספירות חג"ת נ"ה בבחי' השפעה. והמלכות כוללת ה"ס חג"ת נ"ה בבחינת קבלה. וע"כ אפשר לקרוא ז"ס תחתונות בשם חמשה, להיותן העיקר, ויסוד ומלכות שבהם מובנים מאליהם. וזה שבא הזהר לדייק, שכאן, בכתוב, ויהי שירו חמשה ואלף, אין יסוד ומלכות בכלל החמשה, אלא יסוד בלבד הוא בכלל החמשה, ולא המלכות. לו היינו סופרים את שני הכוללים זה היה תתרז אך מלמד שיסוד נכלל לבד וז"ש שיר, תתר"ו סימן השיר של שלמה, הוא בסימן תתר"ו דהיינו אלף שהוא חכמה ושש ספירות חג"ת נה"י המקבלים מחכמה. כמ"ש, ויהי שירו חמשה ואלף, שהיסוד הוא בכלל החמשה. אבל המלכות אינה בכלל החמשה, וע"כ אינה תתר"ז אלא תתר"ו, וטעם הדבר הולך הזהר ומפרש.
וז"ש, באתוון גליפאן דשמא קדישא, באותיות הרשומות של השם הקדוש, דהיינו יה"ו, שה"ס ג' קוין. והנה בתחילה זעו ורתת דכל עלמין וכל נוקבין דתהומא רבא, שהוא ביציאת קו ימין, שמסבת עלית המלכות של כל המדרגות לבינה שבכל מדרגות, בסוד הי' שנכנסה באור הבינה, ונעשה אויר, דהיינו קומת רוח. יוד הכוונה למלכות שעלתה לניקבי עיניים והוציאה את האח"פ מהמדרגה בה נשארו אורות של השפעה, והאור שהאיר הוא מקו ימין כי המלכות שעלתה לבינה סיימה המדרגה תחת החכמה, ובינה ותו"מ של כל מדרגה נפלו למדרגה שמתחתיה שהם רצונות לקבל, שזה נבחן לקו ימין (כמ"ש בפלפה"ס אות ל"ג) שאז, מחמת הדינים דמלכות שנתערבו בבינה, נעשים זעו ורתת בכל העולמות ובכל נוקבין דתהומא רבא, דהיינו בכל המדרגות ששם נתערבה המלכות בבינה, וז"ש. עד דהאי פשיטו דרוחא, דהיינו קומת רוח שנעשה על ידי עלית המלכות לבינה, עאל לגבי תרעא קדמאה דלסטר מזרח, דהיינו עד שנתתקן לשער הראשון שבז"א, דהיינו לקו ימין דז"א, שנקרא צד מזרח, ומפרש. שהוא ההוא מארי דעיינין בת"ק מפתחאן דהיכלין, שצד מזרח, הוא בעל העינים, דהיינו ז"א, שהוא הקו האמצעי, המתקן את העינים, שהם חכמה דשמאל, ע"י שמיחדם עם הימין, אשר חג"ת נ"ה שלו נקראים ת"ק מפתחאן, כי הקו האמצעי בכללו נקרא מפתח, משום שפותח את החכמה קו אמצעי פותח את המנעולא שבה חסדים מכוסים, והספירות שלו נקראות מפתחות. ועד כאן ביאר הזהר יציאת קו ימין שבז"א, ע"י ביאת הי' באור הבינה כנ"ל. יתכן לומר שמדבר מקו ימין שבקו אמצעי ולכן אומר מזרח שהוא בחינת מפתחא, או על קו אמצעי שבקו ימין.
ואח"ז מפרש יציאת קו שמאל דז"א, שהוא ע"י יציאת הי' מאויר הבינה, דהיינו שהמלכות חוזרת ויורדת מבינה, ובינה ותו"מ שנפלו מכל מדרגה חוזרות ועולות למדרגתם, והמדרגה נשלמת בע"ס (כמ"ש בפלפה"ס אות ל"ד ע"ש) שאז חוזרת החכמה להאיר במדרגה. וז"ש, והא איהו בגליפו דשמא קדישא דתריסר אתוון, ואז בא ז"א בחקיקת השם הקדוש די"ב אותיות שה"ס ג' אהיה, שהם המורידים המלכות מאויר הבינה, ומוציאים קו השמאל (כמ"ש זה היטב בזהר ויקהל אות ק"ל בהסולם בדף מ"א ד"ה והארה עש"ה) וכיון שז"א בא בסוד השם י"ב, הוא מוציא הקו השמאל. והנה ז"א, ה"ס הויה במילוי אלפין, כזה, יוד הא ואו הא. ובהיותו בקו ימין בלבד, נבחן שהוא בד' אותיות הוי"ה בלי מילוי, שהוא בגי' כ"ו. ואח"כ כשיוצאים בו המוחין ע"י קו שמאל והקו האמצעי נבחן להויה במילוי אלפין שהם עשר אותיות שהוא בגי' מ"ה. וע"כ מרומזים ב' הקוין, השמאל והאמצעי, במספר י"ט, שהוא הגי' של מילוי האלפין דהיינו ו"ד דיו"ד וג' אלפין עם ו', אמנם ביציאת השמאל נבחן המילוי י"ט שהוא אש לוהט מחמת הדינים שבשמאל בלי ימין. אלא אח"כ כשיוצא הקו האמצעי ומיחד השמאל עם הימין, או מאיר המילוי י"ט בכל השלמות בסוד הוי"ה דמ"ה. וז"ש, דטאסין ביה י"ט משריין מלהטן דנורא, שע"י השם בן י"ב שמוריד המלכות מבינה ומחזיר בינה ותו"מ למדרגתם, פורח המילוי הי"ט של הוי"ה דאלפין, לוהט באש, כי ביציאת השמאל נמצא מילוי י"ט בדינים דשמאל בלי ימין. כנ"ל. ונתבאר יציאת קו שמאל דז"א. ובדבור הסמוך מבאר יציאת הקו האמצעי.

כשבאים לקחת ממישהו את ההשתוקקות, אז הוא מראה זיעה ורתת, כועס ומאשים. 

צ) וההוא מארי דעיינין וכו': ובעל העינים ההוא, לוקט גחלי אש ואברי אש, ונכנסים תוך ההיכל ההוא שנקרא זבול, שהוא היכל ששם מסתדרים כל השבחים לעלות למעלה. וע"כ כתוב בנה בניתי בית זבול לך. והוא היכל שיש בו תתר"ו מדרגות העולות בשבחי התשבחות, ובתוך כולן, יש מדרגה אחת פנימית מכולן, ששם מתבררת האהבה של השבח ההוא, בירורה של הנקודה התחתונה. וכשנתבררה מתוך כולם, עולה למעלה בסוד שיר. ונקראת שיר השירים, ועולה מכל אלו השבחים, ומתבררת מכולם.
פירוש. אחר שביאר קו ימין וקו שמאל דז"א, מבאר עתה סוד הקו האמצעי דז"א, שכל ענין יציאת ג' קוין דז"א מביא כאן בגללו. ונודע, שאין הקו האמצעי יכול ליחד השמאל עם הימין זולת ע"י ב' פעולות שבסוד מסך דחירק, שמתחילה מעורר עליו מסך דמנעולא, ואח"כ דמפתחא (כמ"ש בפלפה"ס אות ל"ח ע"ש) וז"ש, וההוא מארי דעיינין, שהוא הקו האמצעי דז"א, לקיט גומרין דאשא, היינו הדינים דמנעולא המכונים גחלי אש, שייפי דנורא, היינו הדינים דמפתחא, המכונים אברי אש, משום שאשם אינה מחמת עצמם אלא מחמת המלכות שעלתה לבינה. ועאלין גו ההוא היכלא דאתקרי זבול שהקו האמצעי נכנס עם אלו ב' מיני דינים, דמנעולא ומפתחא, לתוך המלכות הנקראת זבול. זו התנועה שבהמשך צריכה לגלות את מקום האהבה היכל, דתמן כל שבחין אתסדרן לסלקא לעילא, שבהיכל המלכות מסדר הקו האמצעי את הדינים וממעט את הקו השמאל שלא יאיר אלא ממטה למעלה, שעי"ז מיחדו עם הימין (כמ"ש שם) וע"ד כתיב, בנה בניתי בית זבול לך. שמורה על המלכות בשעה שמקבלת ב' מיני דינים, דמנעולא ומפתחא, מז"א, ואיהו היכלא דאית כה תתר"ו דרגין, דסלקן בשבחי דתושבחתא, שהוא ההיכל שמתתקנים בו אלף ושש מדרגות, ועולים בשבח התשבחות. כלומר שהכתוב ויהי שירו חמשה ואלף נאמר על היכל זבול זה, שהוא המלכות, ששם מקום הגילוי של החכמה לחג"ת נ"ה שה"ס ו"ק דחכמה המכונים אלף וחמשה, ולא במקום אחר. וגם היסוד בכללם כנ"ל, ע"כ הם אלף וששה בלי המלכותובגו כולהו אית חד דרגא פנימאה מכלהו, דהיינו המלכות שבהיכל הזה, שהיא מלכות דמלכות, שהיא המנעולא שהביא שם ז"א, כנ"ל. דתמן אתבריר רחימו דהאי תושבחתא, ברירו דנקודא תתאה, ששם נתברר שאלו הדינים שבמנעולא הם אהבה הברור של הנקודה התחתונה שדווקא המניעה היא ההכנה לאהבה, כי לולא הדינים האלו לא היה יכול הקו האמצעי שם הויה במילוי אלפין ליחד ימין ושמאל, ולא היו שום מוחין בעולמות ואם התחתון לא רואה זאת, עדיין העליון פועל ברחמים למנוע שבירהוכד אתבריר מגו כלהו סלקא לעילא ברזא דשיר, ואחר שנתברר כל הנ"ל המנעולא עולה למעלה ומתלבשת בהעלם תוך המפתחא (כמ"ש בפלפה"ס אות ל"ח) ואז נקראת המלכות שיר. כאשר אוהבים לא מאבדים את המנעולא, שאין אהבה אמיתית בלי יראה. לכן יש לבנות נכון, שדווקא היראה בונה שנאמר עליה, ויהי שירו חמשה ואלף. דהיינו תתר"ו עם היסוד. אבל אינם תתר"ז עם המלכות, משום שהמלכות מבחינת מנעולא, אינה מקבלת חכמה מחמת הדינים שבה כדי שלא תקבל ג"ר. ואע"פ שיש עוד מלכות מבחינת מפתחא, אמנם מלכות מבחינת מפתחא נחשבת ליסוד ולא למלכות (כמבואר בהקדמת ספר הזהר אות מ"ג) וע"כ אין שם אלא חג"ת נה"י דמלכות ולא מלכות דמלכות, ונמצא שאינם תתר"ז, אלא תתר"ו. ואקרי שיר השירים, ואז נקראת המלכות שיר השירים, מטעם, וסלקא מכל אינון שבחין ואתבריר מכלהו, כי תקונה עולה מכל השבחים והשירים המתגלים ממסך דחירק. ע"כ נקראת שיר השירים. כלומר, שיר המתגלה מתוך כל השירים. אהבה באה מקו אמצעי, לא רק מהשפעה ולא רק מקבלה, זהו שיר השירים, המלכות, השער המתגלה מהמנעולא שהתכללה במפתחא, גילוי האהבה מיראת הרוממות.

אין תגובות

להגיב