זוהר חדש הסולם – מדרש רות | שיעור 11 | השקפה| לא-לג

זוהר חדש הסולם – מדרש רות | שיעור 11 | השקפה| לא-לג

מגילת רות  לא – לג שעור 11

בק"ש יש רמ"ח תיבות

מחלה היא ניתוק ממקור החיים, רפואה היא החברות בחזרה.

בק"ש יש רמ"ח מילים, כמנין רמ"ח אברים של אדם, הקריאה כתיקונה, באה כדי לקנות אמונה. בק"ש צריך כוונה של קבלת עול מלכות שמים. שמים זה התכלית, וקבלת העול אומרת הליכה בדרך הישר לתכלית, כל אבר ואבר לוקח מלה אחת לעצמו, ומתרפא בו. וזה הוא, רפאות תהי לשרך ושיקוי לעצמותיך.

האמונה מחברת את הפרט לכלל גדול. התפיסה של בני אדם שמחפשים את האור/התענוג לפרטיות עושה אותם חולים. עליהם למצוא את הקשר לבורא. האמת היא לא שהנברא יקבל את האור, זהו תפקיד הבורא. הנברא צריך להכין כלי ראוי, כלומר להיות משפיע ופועל למען הכלל.

כל הבעיה של האדם היא בצורת השפיטה שלו. תפקיד האדם לעשות את תפקידו, וכשמנסה לברוח, היינו בורח מק"ש שהיא קבלת עול מלכות שמים

בתוך כך הגיע אותו הילד נושא הכלים עיף מן הדרך, וישב לפניהם, שמע מלות אלו שאמרו, קם על רגליו ואמר, והלא בקריאת שמע אין שם אלא רמ"ה מלות. א"ל רבי חייא, שב בני. ישב. אמר, בני, שמעת בזה משהו. הענווה של גדולי ישראל שרבי חייא וודאי תירוץ ויודע שבק"ש יש רק רמ"ה מילים, עדיין מבקש ללמוד עוד ולשמוע אפילו ילד נושא כלים.

 

אמר לו הילד, שמעתי מאבי, שבקריאת שמע, יש רמ"ח מלות חסר שלש למנין אבריו של אדם. מה היא תקנתו. התקינו ששליח הצבור, שהוא עמוד התפילה והוא מעלה גם את תפילת הציבור חוזר על ג' מלות אלו. ומה הן. הן ה' אלקיכם אמת, כדי להשלים רמ"ח מלות בשביל הקהל. ועוד. כדי שלא יפסיק בין אלקיכם לאמת צריך לחזור על לא פחות משלש מלות ולא יותר משלש מלות.

 

וכל האומר קריאת שמע שלא עם הצבור, אינו משלים אבריו מפני שחסרות שלש המלות ששליח הצבור חוזר. מהו תקנתו. יכוון בט"ו ווין שיש באמת ויציב. בק"ש יש לכוון לאות וו החיבור, וו זו נמצאת בקריאת שמע בבוקר בה יש ט"ו פעמים במילים: ויציב, ונכון, וקיים וגו, הם ט"ו ימי ניסן עד ליל הסדר, בשיאו של חודש ניסן, הפסח בו יוצאים ממיצרי התפיסה  הפרטית ובאים לחיבור ליחד. התיקון הוא שהיחד מנצח, לכן שליח הציבור מוציא את הקהל ומשלים לרמ"ח איברים את שלוש המילים החסרים בק"ש.

ועם כל זה היה אבי רבי פנחס קורא עליו, מעוות לא יוכל לתקן וחסרון לא יוכל להמנות. דהיינו אותן ג' מלות שבק"ש, ששליח הצבור חוזר עליהן, לא יכול להמנות אותן לתשלום רמ"ח כשאר הצבור. משום שלא התפלל בצבור. אמר לאותו הילד, אמור המקרא שלך. פתח ואמר, עיר קטנה ואנשים בה מעט וכו'.

כשהיה רבי בון ילד נשא משא יום אחד, אחריו של ר' שמעון בן יוחאי. בעליה על הר אחד, בראש ההר, ראו צפור אחת נודדת מגוזליה, ובאו אחרות ומרטו כנפיה. אמר מקרא זה עליה, כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו.

בעוד שהיו הולכים, ראו נחש אחד, שהרג אדם והלך לו. למרות שאין לו הנאה בזה שהרי מאכלו עפר. וראו אריה שטרף אזן, ואכל. אמר ר' שמעון, מה הועיל לו הטרף לאותו הנחש, שטורף לחינם. שאין לו הנאה מטרפו, כי כל מאכלו עפר.

 

אשר בשערה ישופני

פתח ואמר אשר בשערה ישופני והרבה פצעי חנם. אשר בשערה, זה הוא השטן, שדרכו כנחש. הטורף והורג לחנם, שאינו נהנה ממנו. ישופני, כתוב כאן, ישופני, וכתוב שם, הוא ישופך ראש. מה שם הוא הנחש ההורג לחנם, אף כאן הוא השטן, ההורג ואינו נהנה. ומשום שבשערה ישופני, הרבה פצעי חנם, שדרכו להזיק בחנם, וטורף טרף בחנם אינו נהנה אך בא למלא תפקידו.

 

ואם תאמר, שעושה בלי רשות. הרי כתוב, רוח סערה עושה דברו. וכתוב, אם ישך הנחש בלא לחש. שפירושו, שהנחש אינו נושך עד שלוחשים לו מלמעלה. ואמר ר' שמעון, יש שלוחשים לו מלמעלה על אדם להמיתו, ואינו נודע לנחש ההוא מי הוא, והורג לאדם אחר. אשרי הוא, מי שאינו נודע לנחש, ואינו רשום לפניו.

הנחש בא למי שדומה לו, היינו מתנהג כמוהו. כך מת אלימלך, שקיבל נקודת מות שהתנתק מהבורא בכך שברח במקום לשפוט כראוי לפי ההכרה העליונה. הנחש הוא שליח, שלעיתים לא מורים לו להכיש מישהו ספציפי אלא ניתנה לו רשות כללית. כלומר נראה לכאורה שמשהו קורה בלי תכנון מלמעלה, אלא, על אומות העולם אין השגחה פרטית אלא כללית. כשאדם מתנהג כמו גוי גם עליו ההשגחה היא כללית, כלומר

 

כתוב באלימלך, ושם האיש אלימלך. כיון ששמו נרשם ונודע לו לשטן, השטין עליו בדין, עד שהרג אותו. שכתוב, וימת אלימלך. כיון שהתחיל הדין בו, התחיל גם בבניו. והכל היה בעונש של שופט, שאלימלך היה שופט. כי אין עונש כעונשו של שופט. שלא יאמר, שהשופט בלבדו נענש, אלא הוא ובניו, וכל ביתו נתפשים בעון הדיין.  

כאשר מערכת השפיטה של האדם לא פועלת כראוי, אז גם ההרגשות והמחשבות שלו נתפסים, הכל מתברר במחשבה. אלימלך הוא הצד הנפשי, ההכרה הגבוה שבאדם

 

השופט, יש לו לדעת ולרדוף אחר מעשה בני העיר, ולהוכיחם, כי הוא נתפש בעונותיהם. שלא יאמר השופט, אני צריך לדון דין בין איש לחבירו, ולא יותר. אלא כל מעשי בני העיר תלויים על ערפו. ואם עוצם עיניו ממעשי בני העיר, הוא נתפס בעונותיהם. לא יכול אדם להעלים עין מכל רצונותיו ולחשוב שלא יפגע, ולא יוכל לתרץ אלא עליו לתקן את כל רצונותיו

מכאן למדתי, שאין שופט בכל דור ודור, שלא יהיה רשום ונודע למעלה.

וכך באדם, למעלה כתובים כל המסקנות והשפיטה שלו. ובשעה שנתעורר דין על העולם, הוא נדון בתחילה. שכתוב, שפוט השופטים. דהיינו לשפוט השופטים. אדם שלא רוצה להתכופף לרבותיו, מחזיק עצמו כגדול הדור, ההשגחה עליו צמודה, וישלם על טעויות גאוותו.


מגילת רות  לא – לג שעור 11 

בק"ש יש רמ"ח תיבות

מחלה היא ניתן ממקור החיים, רפואה היא תחברות בחזרה. 

קכה) ואמר ר' נהוראי וכו': ואר"נ, בק"ש יש רמ"ח מלות, כמנין רמ"ח אברים של אדם המילים כנגד איברים, והקורא ק"ש כתיקונה, כלומר כדי לקנות אמונה. בק"ש צריך כוונה של קבלת עול מלכות שמים. שמים זה התכלית, וקבלת העול אומרת הליכה בדרך השיר לתכלית, כל אבר ואבר לוקח מלה אחת לעצמו, ומתרפא בו. וזה הוא, רפאות תהי לשרך ושיקוי לעצמותיך. האמונה מחברת את הפרט לכלל גדול. התפיסה של בני אדם שמחפשים את האור/התענוג לפרטיות עושה אותם חולים. עליהם למצוא את הקשר לבורא. האמת היא לא שהנברא יקבל את האור, זהו תפקיד הבורא. הנברא צריך להכין כלי ראוי, כלומר להיות משפיע ופועל למען הכלל. 

בק"ש יש לכוון לאות וו החיבור, וו זו נמצאת בקריאת שמע בבוקר בה יש ט"ו פעמים במילים: ויציב, ונכון, וקיים וגו, הם ט"ו ימי ניסן עד ליל הסדר, בשיאו של חודש ניסן, הפסח בו יוצאים ממיצרי התפיסה  הפרטית ובאים לחיבור ליחד. התיקון הוא שהיחד מנצח, לכן שליח הציבור מוציא את הקהל ומשלים לרמ"ח איברים את שלוש המילים החסרים בק"ש.

כל הבעיה של האדם היא בצורת השפיטה שלו. תפקיד האדם לעשות את תפקידו, וכשמנסה לברוח, היינו בורח מק"ש שהיא קבלת עול מלכות שמים

קכו) אדהכי מטא ההוא וכו': בתוך כך הגיע אותו הילד נושא כיליו עיף מן הדרך, וישב לפניהם, שמע מלות אלו שאמרו, קם על רגליו ואמר, והלא בקריאת שמע אין שם אלא רמ"ה מלות. א"ל רבי חייא, שב בני. ישב. אמר, בני, שמעת בזה משהו. הענווה של גדולי ישראל שרבי חייא וודאי תירוץ ויודע שבק"ש יש רק רמ"ה מילים, עדיין מבקש ללמוד עוד ולשמוע אפילו ילד נושא כלים. 

קכז) א"ל כך שמעתי וכו': אמר לו הילד, כך שמעתי מאבי, שבקריאת שמע, יש רמ"ח מלות חסר שלש למנין אבריו של אדם. מה היא תקנתו. התקינו ששליח הצבור שהוא עמוד התפילה כמו אח"פ שירדו למדרגת התחתון, ועמוד התפילה מעלה גם את תפילת הציבור חוזר על ג' מלות אלו. ומה הן. הן ה' אלקיכם אמת, כדי להשלים רמ"ח מלות בשביל הקהל. ועוד. כדי שלא יפסיק בין אלקיכם לאמת צריך לחזור על לא פחות משלש מלות ולא יותר משלש מלות.

קכח) אדהכי אתי רבי וכו': בתוך כך, בא רבי יודא בנו של ר' פנחס, וישב אצלם. אמר להם, במה אתם עוסקים. אמרו לו, בדברי קריאת שמע. וכך אמר אותו הילד. אמר, ודאי כך הוא, וכך אמר ר' יוחנן בן נורי א"ר יוסי בן דורמסקית, משמו של ר' עקיבא, החסידים הראשונים תקנו קריאת שמע כנגד עשרת הדברות, וכנגד רמ"ח אבריו של האדם. והרי חסרות מהן שלש. ע"כ תקנו ששליח הצבור יהיה חוזר ומשלימן. ומי הן. הן, ה' אלקיכם אמת. 

קכט) בתפלה תקנו ג' וכו': בתפלה שמונה עשרה תקנו ג' ברכות ראשונות וג' ברכות אחרונות. בקריאת שמע תקנו, ג' שמות בתחילה, ה' אלקינו ה', וג' שמות באחרונה, ה' אלקיכם אמת. וכל הקורא קריאת שמע באפן הזה, בידוע, שאינו נזוק באותו יום. מאחר ומי שקיבל אמונה לא ניזוק בקשר שלו עם הבורא, לא יתנתק מהאמונה בבורא

קל) וכל האומר ק"ש וכו': וכל האומר קריאת שמע שלא עם הצבור, אינו משלים אבריו מפני שחסרות שלש המלות ששליח הצבור חוזר. מהו תקנתו. יכוון בט"ו ווין שיש באמת ויציב.

זה יכול לעשות בשחרית שיש ט"ו אותיות וו

קלא) ועם כל זה וכו': ועכ"ז, היה אבי רבי פנחס קורא עליו, מעוות לא יוכל לתקן וחסרון לא יוכל להמנות. דהיינו אותן ג' מלות שבק"ש, ששליח הצבור חוזר עליהן, לא יכול להמנות אותן לתשלום רמ"ח כשאר הצבור. משום שלא התפלל בצבור. אמר לאותו הילד, אמור המקרא שלך. פתח ואמר, עיר קטנה ואנשים בה מעט וכו'. כמ"ש לפנינו (באות רס"ב ע"ש).

קלב) רבי בון טעין וכו': רבי בון כשהיה ילד נשא משא יום אחד, אחריו של ר' שמעון בן יוחאי. בעליה על הר אחד, בראש ההר, ראו צפור אחת נודדת מגוזליה, ובאו אחרות ומרטו כנפיה. אמר מקרא זה עליה, כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו. 

קלג) עד דהוו אזלו וכו': בעוד שהיו הולכים, ראו נחש אחד, שהרג אדם והלך לו כלומר אין לו הנאה בזה שהרי מאכלו עפר. וראו אריה שטרף אזן, ואכל. אמר ר' שמעון, מה הועיל לו הטרף לאותו הנחש, שטורף לחינם. שאין לו הנאה מטרפו, כי כל מאכלו עפר.

אשר בשערה ישופני

קלד) פתח ואמר אשר וכו': פו"א, אשר בשערה ישופני והרבה פצעי חנם. אשר בשערה, זה הוא השטן, שדרכו כנחש. הטורף והורג לחנם, שאינו נהנה ממנו. ישופני, כתוב כאן, ישופני, וכתוב שם, הוא ישופך ראש. מה שם הוא הנחש ההורג לחנם, אף כאן הוא השטן, ההורג ואינו נהנה. ומשום שבשערה ישופני, הרבה פצעי חנם, שדרכו להזיק בחנם, וטורף טרף בחנם אינו נהנה אך בא למלא תפקידו.

קלה) ואי תימא בלא וכו': ואם תאמר, שעושה בלי רשות. הרי כתוב, רוח סערה עושה דברו. וכתוב, אם ישך הנחש בלא לחש. שפירושו, שהנחש אינו נושך עד שלוחשים לו מלמעלה. ואמר ר' שמעון, יש שלוחשים לו מלמעלה על אדם להמיתו, ואינו נודע לנחש ההוא מי הוא, והורג לאדם אחר. אשרי הוא, מי שאינו נודע לנחש, ואינו רשום לפניו. הנחש בא למי שדומה לו, היינו מתנהג כמוהו. כך מת אלימלך, שקיבל נקודת מות שהתנתק מהבורא בכך שברח במקום לשפוט כראוי לפי ההכרה העליונה. הנחש הוא שליח, שלעיתים לא מורים לו להכיש מישהו ספציפי אלא ניתנה לו רשות כללית. כלומר נראה לכאורה שמשהו קורה בלי תכנון מלמעלה, אלא, על אומות העולם אין השגחה פרטית אלא כללית. כשאדם מתנהג כמו גוי גם עליו ההשגחה היא כללית, כלומר 

קלו) מה כתיב באלימלך וכו': מה כתוב באלימלך, ושם האיש אלימלך. כיון ששמו נרשם ונודע לו לשטן, השמין עליו בדין, עד שהרג אותו. שכתוב, וימת אלימלך. כיון שהתחיל הדין בו, התחיל גם בבניו. והכל היה בעונש של שופט, שאלימלך היה שופט. כי אין עונש כעונשו של שופט. שלא יאמר, שהשופט בלבדו נענש, אלא הוא ובניו, וכל ביתו נתפשים בעון הדיין.  כאשר מערכת השפיטה של האדם לא פועלת כראוי, אז גם ההרגשות והמחשבות שלו נתפסים, הכל מתברר במחשבה. אלימלך הוא הצד הנפשי, ההכרה הגבוה שבאדם

קלז) דיינא אית ליה וכו': השופט, יש לו לדעת ולרדוף אחר מעשה בני העיר, ולהוכיחם, כי הוא נתפש בעונותיהם. שלא יאמר השופט, אני צריך לדון דין בין איש לחבירו, ולא יותר. אלא כל מעשי בני העיר תלויים על ערפו. ואם עוצם עיניו ממעשי בני העיר, הוא נתפס בעונותיהם. לא יכול אדם להעלים עין מכל רצונותיו ולחשוב שלא יפגע, ולא יוכל לתרץ אלא עליו לתקן את כל רצונותיו

קלח) אלימלך יכיל הוי וכו': אלימלך היה יכול לקום ולהגן על הדור. כי צדיק היה. בשעה שנתעורר הקב"ה על העולם בדין, הביט בראשיהם של העם, ורצה לכסות על אלימלך. בתחילה מה כתוב, איש סתם, ולא כתוב מי הוא, שרצה לכסות עליו, מיד קם המקטרג ואמר, ושם האיש אלימלך, שהוא רשום ונודע, הוא וכל בני ביתו.

קלט) מכאן אוליפנא דלית וכו': מכאן למדתי, שאין שופט בכל דור ודור, שלא יהיה רשום ונודע למעלה וגם באדם אחד, למעלה כתובים כל המסקנות והשפיטה שלך. ובשעה שנתעורר דין על העולם, הוא נדון בתחילה. שכתוב, שפוט השופטים. דהיינו לשפוט השופטים. אדם שלא רוצה להתכופף לרבותיו, מחזיק עצמו כגדול הדור, ההשגחה עליו צמודה, וישלם על טעויות גאוותו. 

אין תגובות

להגיב