זוהר חדש הסולם – מדרש רות | שיעור 7 | השקפה| יט-כא

מגילת רות  יט – כא שעור 7

יעקב אשר פדה את אברהם

כתוב, לכן כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו. שואל, וכי יעקב פדה את אברהם, והרי יעקב עוד לא היה אז בעולם.

ומשיב. אלא בוא וראה, בשעה שהיו מפילים את אברהם באור כשדים רצו להפיל את אמונתו, אסף הקב"ה את חבורת המלאכים שלו, ואמר, הצילו את אברהם מכבשן האש שלו, שהוא אוהבי. כמובן שאין הזוהר מלמד היסטוריה, או מתייחס לסדר כרונולוגי לומר שאברהם ניצל עוד טרם נולד יעקב. כאן שואל ועונה הקב"ה למלאכים, האם נכון בקו ימין, באמונה באדם להצילו. כל דבר נבחן האם ישנה תכלית לדבר, ומלמד שהתכלית היא עבודה בקו אמצעי.

רק ימין, השפעה גמורה בלי גבולות של השמאל, זוהי קליפת ישמעאל, אך כאשר אברהם הוליד את יצחק, כלומר השמאל שנולד ממידת החסד, שהרי לא יכול להיות שהקב"ה ברא את הרצון לקבל, השמאל בלי תכלית. קו אמצעי הוא בחינת האהבה, ועל כל פשעים תכסה האהבה. אמרו המלאכים להקב"ה, הרי יצא ממנו ישמעאל. אמר הקב"ה, הרי יצא ממנו יצחק, שהוא צדיק. אמרו להקב"ה, הרי יצא ממנו עשו, שהוא רשע. אמר הקב"ה, הרי יצא ממנו יעקב. אמרו, הנה ודאי בזכות יעקב ינצל. וע"כ אמר הכתוב, אשר פדה את אברהם, כי בזכותו ניצל אברהם מכבשן האש.

יש ומצילים אדם בזכות הפוטנציאל שיצא ממנו בעתיד. כאשר אומרים אברהם אין מדובר באדם עצמו, אלא בנקודה הנפשית של האמונה בבורא. כלומר אם אדם בעל אמונה כמו אברהם שמייצג את האמונה בבורא, הדבר משפיע על התולדות בעתיד, וגם אם יוצא ממנו קו שמאל, ומיצחק נולד עשיו, עדיין זה חיסרון שיבוא ליתרון, ובסופו של דבר קו אמצעי יעקב הציל את קו הימין, בחינת אברהם.

חנניה מישאל ועזריה

אמר רבי, בשעה שאסרו את חנניה מישאל ועזריה, להפיל אותם בכבשן האש השורפת, חנניה אמר, ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם. מישאל אמר, ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי אתך אני נאם ה'. עזריה אמר, שמע ישראל וגו'. כל אחד מהם הקשר לנקודה אחרת באמונתו.  אמר הקב"ה, בזכות שהזכירו קו אמצעי, יעקב או ישראל שהם דברים שלמים, הם לא נפגעו.

שואל, מה ראו חנניה מישאל ועזריה, שנפלו באש. ומשיב, אלא אמרו, במכת מצרים הצפרדעים הפילו עצמם באש, כדי להרע למצרים, במאמר הקב"ה, אנחנו על אחת כמה וכמה, שאנו צריכים להפיל את עצמנו באש, בשביל כבוד אדוננו.

קל בכיא דחו אוזילא דאיילתא

בעוד שהיו יושבים ועוסקים בתורה זה עם זה, שמעו קול אחד שהיה אומר, קומו העליונים. תחתונים הישנים, שהשינה בנקבי עיניהם, הקיצו. כי הקב"ה רוצה להרגיז העולם, וסומכים אלו, העמודים שהעולם נסמך עליהם, רועדים. הנה קול בכית עופר האילים, הבוכה על אריה אחד, הרשום תמיד בכסא הקדוש. בא להקיץ את האנשים את העולם לעבודת השם, לעבודת החסד של האריה

אמר ר' נהוראי, ודאי שהקב"ה רוצה לדון עולמו, ומטרם שעושה הדין, הנה מתעורר הקול ומכריז תמיד בעולם. ודאי גבוהים שבגבוהים יסתלקו עתה מהעולם. והכל ברור לנו, חוץ ממה שאמר הכרוז, קול בכית עופר אילים אחד הבוכה על אריה, איני יודע מי הוא.

אמר ר' נחמיה, לא ידעו זאת לפי שעה, לימים מועטים נגלה הדבר בעולם. למה היתה הבכיה, היא הבכיה של ר' ישמעאל בן אלישע כהן גדול, שבכה על ראשו של רבן שמעון בן גמליאל, שנהרג ע"י המלכות, שבכיה זו לא תסתלק מכסא המלך, עד שיעשה הקב"ה נקמות בשאר העמים.

הצדיקים יכולים לשמוע את הפוטציאל העתידי, שחכם עדיף מנביא. רואים שהציל את אברהם, ואת חנניה עזריה ומישאל הציל, וכאן רואים שרבן שמעון בן גמליאל שהיה מחייה מתים, לא מצילים את עשרת הרוגי מלכות.

החכמים יודעים שכאשר הם שומעים משהו בעולם, ההתחלה השורש הוא הרוחני, ובני אדם שלא הגיעו למדרגה אינם יכולים לראות את זה. לפני שקורה משהו בעולם, ישנה הכרזה בעולמות העליונים. לחכמים הדברים ברורים באופן כללי גם אם לא בפירוט, כמו למשל אם רואים אדם כפייתי, אז ברור שלבסוף הוא יתמכר למשהו, גם אם לא יודעים בדיוק למה.

הגילוי שבא בעולם הזה, בא לאחר שהתעורר בעולם העליון הפנימי.

מכאן שיש לאדם בנפשו נקודת כלל, אל לו להתעלם ממנה מפני שלאחר מכן יגיע ביטוי חיצוני, ועל הנקודה הפנימית, על הכלל יש לפעול, עליו להתחיל את העבודה במחשבה לפני שמגיעה להרגש.

מגילת רות  יט – כא 

יעקב אשר פדה את אברהם

עג) פתח רבי נהוראי וכו': פתח ר"נ ואמר, לכן כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו. שואל, וכי יעקב פדה את אברהם, והרי יעקב עוד לא היה אז בעולם.

עד) אלא ת"ח בשעתא וכו': ומשיב. אלא בוא וראה, בשעה שהיו מפילים את אברהם באור כשדים רצו להפיל את אמונתו, אסף הקב"ה את חבורת המלאכים שלו, ואמר, הצילו את אברהם מכבשן האש שלו, שהוא אוהבי. כמובן שאין הזוהר מלמד היסטוריה, או מתייחס לסדר כרונולוגי לומר שאברהם ניצל עוד טרם נולד יעקב. כאן שואל ועונה הקב"ה למלאכים, האם נכון בקו ימין, באמונה באדם להצילו. כל דבר נבחן האם ישנה תכלית לדבר, ומלמד שהתכלית היא עבודה בקו אמצעי. 

רק ימין, השפעה גמורה בלי גבולות של השמאל, זוהי קליפת ישמעאל, אך כאשר אברהם הוליד את יצחק, כלומר השמאל שנולד ממידת החסד, שהרי לא יכול להיות שהקב"ה ברא את הרצון לקבל, השמאל בלי תכלית. קו אמצעי הוא בחינת האהבה, ועל כל פשעים תכסה האהבה. 

עה) אמרו להקב"ה הא וכו': אמרו להקב"ה, הרי יצא ממנו ישמעאל. אמר הקב"ה, הרי יצא ממנו יצחק, שהוא צדיק. אמרו להקב"ה, הרי יצא ממנו עשו, שהוא רשע. אמר הקב"ה, הרי יצא ממנו יעקב. אמרו, הנה ודאי בזכות יעקב ינצל. וע"כ אמר הכתוב, אשר פדה את אברהם, כי בזכותו ניצל אברהם מכבשן האש. יש ומצילים אדם בזכות הפוטנציאל שיצא ממנו בעתיד. כאשר אומרים אברהם אין מדובר באדם עצמו, אלא בנקודה הנפשית של האמונה בבורא. כלומר אם אדם בעל אמונה כמו אברהם שמייצג את האמונה בבורא, הדבר משפיע על התולדות בעתיד, וגם אם יוצא ממנו קו שמאל, ומיצחק נולד עשיו, עדיין זה חיסרון שיבוא ליתרון, ובסופו של דבר קו אמצעי יעקב הציל את קו הימין, בחינת אברהם. 

חנניה מישאל ועזריה

עו) אמר רבי בשעה וכו': אמר רבי, בשעה שאסרו את חנניה מישאל ועזריה, להפיל אותם בכבשן האש השורפת, חנניה אמר, ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם. מישאל אמר, ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי אתך אני נאם ה'. עזריה אמר, שמע ישראל וגו'. כל אחד מהם הקשר לנקודה אחרת באמונתו

עז) אמר הקב"ה זה וכו': אמר הקב"ה, זה יאמר לה' אני, זה הוא חנניה, שאמר, ה' לי לא אירא. וזה יקרא בשם יעקב. זה הוא מישאל, שאמר, ועתה אל תירא עבדי יעקב. ובשם ישראל יכנה, זה הוא עזריה, שאמר, שמע ישראל. לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו. בזכות שהזכירו קו אמצעי, יעקב או ישראל שהם דברים שלמים, הם לא נפגעו

עח) ולמה לא הוה וכו': שואל, ולמה לא היה בהם דניאל. ומשיב, אלא דניאל אמר, אני נקרא בלטשצר בשם אליל שלו, שנאמר בלטשצר כשם אלהי וגו'. וכתוב באדיין מלכא נבוכדנצר נפל על אנפוהי ולדניאל סגיד. והקב"ה אמר, פסילי אלהיהם תשרפון באש. ע"כ הלך, ולא היה עמהם.

עט) מה ראו חנניה וכו': שואל, מה ראו חנניה מישאל ועזריה, שנפלו באש. ומשיב, אלא אמרו, הצפרדעים הפילו עצמם באש, כדי להרע למצרים, במאמר הקב"ה, אנחנו על אחת כמה וכמה, שאנו צריכים להפיל את עצמנו באש, בשביל כבוד אדוננו.

פ) אזלו ואתעסקו באורייתא וכו': הלכו ועסקו בתורה, בתוך כך העריב השמש. אמר ר' נהוראי, נעבור מן הדרך ונעלה להר, ונעסוק בתורה, ולא נישן.

קל בכיא דחו אוזילא דאיילתא

פא) עד דהוו יתבי וכו': בעוד שהיו יושבים ועוסקים בתורה זה עם זה, שמעו קול אחד שהיה אומר, קומו העליונים. תחתונים הישנים, שהשינה בנקבי עיניהם, הקיצו. כי הקב"ה רוצה להרגיז העולם, וסומכים אלו, העמודים שהעולם נסמך עליהם, רועדים. הנה קול בכית עופר האילים, הבוכה על אריה אחד, הרשום תמיד בכסא הקדוש. בא להקיץ את האנשים את העולם לעבודת השם, לעבודת החסד של האריה

פב) אמר רבי נהוראי וכו': אמר רבי נהוראי לרבי יצחק, שמעת משהו. אמר לו שמעתי, ועל זה אני אומר, שמעתי ותרגז בטני. אמר ר' נהוראי, ודאי שהקב"ה רוצה לדון עולמו, ומטרם שעושה הדין, הנה מתעורר הקול ומכריז תמיד בעולם. ודאי גבוהים שבגבוהים יסתלקו עתה מהעולם. והכל ברור לנו, חוץ ממה שאמר הכרוז, קול בכית עופר אילים אחד הבוכה על אריה, איני יודע מי הוא.

פג) אמר ר' נחמיה וכו': אר"נ, לא ידעו זאת לפי שעה, לימים מועטים נגלה הדבר בעולם. למה היתה הבכיה, היא הבכיה של ר' ישמעאל בן אלישע כהן גדול, שבכה על ראשו של רבן שמעון בן גמליאל, שנהרג ע"י המלכות, שבכיה זו לא תסתלק מכסא המלך, עד שיעשה הקב"ה נקמות בשאר העמים. הצדיקים יכולים לשמוע את הפוטציאל העתידי, שחכם עדיף מנביא. רואים שהציל את אברהם, ואת חנניה עזריה ומישאל הציל, וכאן רואים שרבן שמעון בן גמליאל שהיה מחייה מתים, לא מצילים את עשרת הרוגי מלכות.

החכמים יודעים שכאשר הם שומעים משהו בעולם, ההתחלה השורש הוא הרוחני, ובני אדם שלא הגיעו למדרגה אינם יכולים לראות את זה. לפני שקורה משהו בעולם, ישנה הכרזה בעולמות העליונים. לחכמים הדברים ברורים באופן כללי גם אם לא בפירוט, כמו למשל אם רואים אדם כפייתי, אז ברור שלבסוף הוא יתמכר למשהו, גם אם לא יודעים בדיוק למה. 

הגילוי שבא בעולם הזה, בא לאחר שהתעורר בעולם העליון הפנימי. 

מכאן שיש לאדם בנפשו נקודת כלל, אל לו להתעלם ממנה מפני שלאחר מכן יגיע ביטוי חיצוני, ועל הנקודה הפנימית, על הכלל יש לפעול, עליו להתחיל את העבודה במחשבה לפני שמגיעה להרגש. 

פד) אמר רבי רחומאי וכו': אר"ר, בוא וראה, בשעה שהקב"ה דן את העולם, למי דן תחילה. לגדולי הדור דן תחילה, ואח"כ דן את העולם. מאין לנו זה. מכאן, שכתוב, ויהי בימי שפוט השופטים. שפוט השופטים היתה תחילה. ואח"כ ויהי רעב בארץ. ר' יוסי בר יהודה אמר, מכאן, שכתוב, לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל. משפט עבדו תחילה, ואח"כ משפט עמו ישראל.