018- הדף היומי בזוהר הסולם – בא – נב-נד מתקדמים
שיעור שמע:
בֹּא נב-נד
לְסַפֵּר בְּשֶׁבַח יְצִיאַת מִצְרַיִם
גָאַוותָן אֵינוֹ מֶסוּגָל לְהוֹדוֹת, לָכֵן תָּקַנתּוֹ שְׁבִירָה.
המספר בשבח יציאת מצרים, זוכה לשמחה, כך שלמעשה עושה זאת לטובתו. הקב"ה אומר לו, אמנם יצאת ממצרים, שזו ברית בין האדם לקב"ה וזהו לך שבח גדול שהתחייבת לוותר על עצמך הכוזב. אמנם נכון שהקב"ה עוזר לאדם לצאת מהתפיסה הגֹויית לחשוב רק על עצמו, ובכך זוכה לתמורה גדולה מאד בקשר עם השכינה, ששם שוכנות הנשמות לעולם הבא.
האם הקב"ה צריך שבניו יספרו בשִבחו? אלא הוויכוח הוא תמידי בתוך האדם בנפשו – בין תפיסת הבורא לבין תפיסת הנברא שבו, בין תפיסת התכלית לבין התפיסה הקיומית, בין שֵׁם אלקים לשֵׁם הוֹיָה – הָרַחֲמִים. נתן השם בנבראים כוח למשול בעולמות, ובסופו של וויכוח פנימי זה צריך שֵׁם הָרַחֲמִים – הויה לשלוט על שם אלקים בתפיסת האדם. שם הויה מתאר את התכלית אליה צריך להגיע, ולא רק את הכוחות העצומים המקיימים את העולם, שלכאורה משתלטים על תודעת האדם וגורמים לו לחשוב רק דרכם.
כלל עַם ישראל הוא בחינת האדם – עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי, תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ – אדם צריך לספר בשבח יציאת מצרים, ובזה הוא מודה ומראה את החשיבות של הכוח הפנימי על כל שאר הכוחות החיצוניים. האדם החפץ חיים, זוכה להפעים את פנימיותו, בתנאי שיראה טוב – שצד האדם הוא הקובע. רק לאחר שישנה בתוכו הסכמה לוותר על שאר הכוחות של הרצון לקבל, בא ביראה ליחד, לאהבה, לחיים. יוצא שהשבח התמידי הוא התחזוקה לשימור הברית, להודאה של יצאת מצרים, יציאה ממייצרי האנוכיות.
אומר בעל הסולם: "אם האדם נהנה ממציאותו בעולמו של ה' יתברך, הרי באותו הזמן נמצא מברך לבוראו, שברא אותו להנותו, וכמעט שאינו צריך להוציא בפיו כנ"ל". כוחות הדין לוחצים על האדם שלא לספר בשבח יציאת מצרים, ואם חלילה מתחיל להתרעם, עליו אומר בעל הסולם: "בה במידה שאדם מרגיש לא טוב, הוא למעשה כופר". מכאן שישנו צד בנפש שמוכן לשבח את הדברים וההחלטות הטובות, שבא בוידוי וביקורת עצמית נכונה, ובכך מקדים ומנטרל את המקטרג. וצד אחר הרסני בתוכו, שמביא תירוצים וסיפורים מדוע הרע אינו כל כך מזיק. וידוי הכרחי אך אינו מספיק, שאז המקטרג נמצא עליו, ואומר, פלוני שבא לפניך, וְהִתְוַדָּה בעזות פנים, בעט באדונו. בתהליך שלם הוא מודה ועוזב.
קעח) וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת-בְּצֵקוֹ, טֶרֶם יֶחְמָץ; מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם, עַל-שִׁכְמָם. מצווה זו היא לבער חמץ. כי מצווה זו נמסרה להם לישראל, וישא העם את בצקו טרם יחמץ. וכתוב: שאור לא ימצא בבתיכם. ובארנו סוד בין חמץ ומצה של יציאת מצרים, שזה יצר הרע וזה יצר הטוב.
קעט) המצווה שלאחר זו, הוא לספר בשבח יציאת מצרים, שהוא חוב על האדם לעולם. כל אדם המספר ביציאת מצרים. וְשָׂמֵחַ בספור ההוא בשמחה, עתיד הוא לשמוח עם השכינה לעולם הבא, שהיא שמחה מכל צד, שזה הוא אדם השמח באדונו, והקב"ה שָׂמֵחַ בספור ההוא שלו.
קפ) בה בשעה מקבץ הקב"ה את כל החבורה שלו, ואומר להם, לכו ושמעו הספור של השבח שלי שמספרים בני, ושמחים בגאולתי. אז מתקבצים כולם ובאים ומתחברים עם ישראל, ושומעים ספור השבח, ששמחים בשמחת הגאולה מאדונם, ובאים ומודים להקב"ה, על כל אֵלו הנסים והגבורות, ומודים לו על עם הקדוש שיש לו בארץ, ששמחים בשמחת הגאולה של אדונם.
קפא) אז נתוָסֵף לו כח וגבורה למעלה. וישראל בספור ההוא נותנים כח לאדונם. כמלך שנוסף לו כח וגבורה, בעת שמשבחים גבורתו ומודים לו, והכל יראים מפניו, ועולה כבודו על כולם. ומשום זה, יש לשבח ולספר בספור הזה. כעין זה חוב הוא על האדם, לספר תמיד לפני הקב"ה, ולפרסם הנס בכל אלו הנסים שעשה. בתפיסת הנברא, ברוב עם הדרת מלך. וכשאדם מספר (לשון ספירה שהיא הצורה הנותנת את כוח הכלי) – צורה זו הופכת להיות חשובה, ובהתאם בא הרגש וביקוש לאור.
קפב) ולמה הוא חוב לספר את הנסים? והלא הקב"ה יודע הכל, כל מה שהיה ויהיה לאחר מכן? ולמה הפרסום הוא לפניו, על מה שהוא עשה והוא ידע? אלא ודאי צריך האדם לפרסם הנס ולספר לפניו מכל מה שעשה, משום שאלו המלות עולות, וכל הפמליא של מעלה מתקבצים ורואים אותם, ומודים לפני הקב"ה, ועולה כבודו עליהם למעלה ולמטה.
קפג) כעין זה, מי שמספר ומפרט את חטאיו, מכל מה שעשה. ולמה צריך זה? הוא משום שהמקטרג עומד תמיד לפני הקב"ה, כדי לספר ולתבוע על עבירות של בני אדם, ולתבוע עליהם דין. כיון שהאדם מקדים עצמו, ומפרט חטאיו כל אחד ואחד, אינו משאיר פתחון פה למקטרג ההוא, ואינו יכול לתבוע עליהם דין. כי תמיד הוא תובע דין תחילה, ואח"כ מספר ומקטרג, פלוני עשה כך. וע"כ צריך האדם להקדים אותו ולפרט חטאיו.
קפד) כיון שהמקטרג רואה את זה, אין לו פתחון פה עליו, ואז נפרד ממנו מכל וכל. ואם חוזר בתשובה, טוב. ואם לא, הרי המקטרג נמצא עליו, ואומר, פלוני שבא לפניך, וְהִתְוַדָּה בעזות פנים, בעט באדונו, חטאיו כך וכך. ע"כ יפה שיזהר האדם בכל אלו, כדי שימצא עבד נאמן לפני הקב"ה.
קפה) המצווה שלאחר זו, הוא לאכול מצה בפסח. משום שהוא זכר לדורי דורות על סוד האמונה (הורדת העורלה). כי ישראל יצאו בזמן ההוא מסוד אלהים אחרים ובאו בסוד האמונה.
תגיות: לפרסם ולשבח החלטות טובות, לשבח את הבורא, מודה ועוזב.
