004- הדף היומי בזהר הסולם – תזריע י-יב למתקדמים

004- הדף היומי בזהר הסולם – תזריע י-יב למתקדמים

שאלות חזרה דף היומי בזוהר תזריע י-יב
1. מדוע אשה שיולדת, טמאה שבעת ימים בלידת זכר ושבועיים בלידת נקבה?
2. לשם מה צריכה האשה ל”ג ימי טהרה ללידת זכר וכפול בלידת נקבה?
3. למי מודיע הקב”ה את סוד הברית ומדוע?
4. האם ברית המילה הוא סוד בינה או יסוד? הסבר ונמק.
5. מדוע נכון להשליך את הערלה בעפר? אגב כך הסבר מדוע לא שורפים את הערלה.

תזריע  י-יב

ל”ג יוֹם תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה

אור גדול מגיע ברגע הלידה כדי להתחבר למדרגה עליונה גבוהה, לרצונות גדולים, אך אסור להשתמש בו לפרטיות, מאחר ובשעה זו מתעוררים דינים ושם ממתין הנחש שבנפש, הרצון לקבל בעל מנת לקבל, ומכאן הטומאה. לכן צריך שבעה ימי טהרה מהדמים הטמאים.

כו) כמה אלפים ורבבות נשמות יוצאות בפעם אחת לעולם. ומיום שהוציאה אותם הנוקבא, מלכות דאצילות, אינן נקראות נפשות, שיקבלו הארתם מן המלכות עד שמתיישבים בגוף ל”ג ימים. שעד אז הגוף אינו שלם, שהנפש תתיישב ותתלבש בו. וטמאה שבעת ימים הנפש, כי כל שבעת ימים אינן נכנסות רוחות אל המלכות, להתקשר בה. וכל אלו שבעת ימים, הרוח הולך בגוף, כדי למצוא מקומו להתיישב בו. ואז כתוב: והיה שבעת ימים תחת אמו, המלכות, שהוא מתחתיה, ואינו יכול להתקשר בה. ל”ג ימים שהנפש מתיישבת בגוף, ושבע ימים שהרוח מתלבשת בנפש.

כז) וביום השמיני חוזר הרוח והגוף להראות לפני המלכה, ולהתקשר בה, ובזכר, בז”א, בגוף ורוח. ושלושים יום ושלושת ימים תשב על דמי טהרה, כדי שהרוח יתיישב בגוף. ג’ ימים שלאחר המילה, שהילד סובל מכאב המילה, והרוח אין מִשכנו שורה בגוף כבשאר ימים. וע”כ, ושלושים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה. חסידים נוהגים לברך ביום השלישי למילה, שבו הכאב גדול
אין האיילת יכולה להוליד את הנשמה, אלא כשנחש נושך בערייתה. ולפיכך, נטמאה הנשמה ע”י נשיכות שלו. כי נשיכת הנחש וזוהמה שלו, מעוררת נקודה דמדת הדין, שאינה משותפת בבינה, שהיא מנעול שצריכה להתעורר השתוקקות מעצם המלכות כדי להוליד. ומחמת זה אין הרוח, האור, יכול להתלבש בגוף, הכלי. וצריך הרוח לעלות חזרה אל המלכות שנמתקת בבינה, במפתחא, ולהתקשר בה במנעולא אינו יכול להתלבש אלא במפתחה. מתעורר במנעולא כאשר מלכות דצמצום א שברור שלא ניתן לקבל אהרה, אלא רק בקו אמצעי, מפתחא כשמלכות עולה לבינה. אז גם הוא מקבל המיתוק של שיתוף המלכות בבינה, ויוכל להתלבש בגוף כמ”ש: וטמאה שבעת ימים, שהם ז’ ספירות חג”ת נהי”מ, שהמלכות צריכה לעלות לבינה, להתמתק בבינה. ומטרם שבאה לבינה, שזה יום השמיני, לא עולה אליה רוח להתקשר בה. אמנם עלית המלכות לבינה, אינה לצורך עצמה, אלא לצורך טהרת הנשמה, מנשיכת הנחש בערייתה, בשעת לידתה. כי אחר שהנשמה קיבלה המיתוק מבינה, נעשית ראויה להתקשר במלכות, המתוקנת במפתח. והרוח יכול להתלבש בגוף. וקוראה רוח ולא נשמה, כי ביום השמיני, כשמקבל מיתוק מבינה, בעלית המלכות לבינה, אין לה עוד בחינת ג”ר, נשמה, אלא רק הקטנות בלבד, שנקרא רוח.
מקבל רוח דנשמה היות שבמסגרת נשמה אזי נק’ גם נשמה, אך רוח מבטא את גובה הקומה שיש במדרגת נשמה, שקטן מקבל רק רוח עד גיל 13
ובכדי לקבל בחינת נשמה, צריכה לשבת ל”ג ימים בדמי טהרה. כי דמים הם הדינים, המתגלים ממסך דקטנות, המונעים הג”ר. ויש דם טהור ודם טמא. כי ב’ מיני מסכים הם, מסך דמנעול, מצ”א. ומסך דמפתח, מצ”ב. והדינים של מסך המנעול, נקראים דמים טמאים כי באים מהשלילה. כי כל עוד שיש שמץ מזוהמתם בהנשמה, אינה ראויה לשום אור וחייבת להתנקות מהדמים הטמאים כמ”ש: וטמאה שבעת ימים. והדינים הנמשכים ממסך דמפתח, נקראים דמים טהורים, משום שהם ראויים לקבל אור. אמנם צריכה זמן, שהמלכות תתקשר בחג”ת דז”א, שמהם מקבלת הג”ר. כמ”ש: שצריכה להשתהות על הקטנות הממותקת בבינה, הנקראת דמים טהורים, ל’ יום, כדי שהרוח יקבל הג”ר שלו, אשר אז הוא מתיישב בגוף. אבל לפי זה היה מספיק שלושים יום, כנגד ג’ ספירות חג”ת דז”א, שכל אחת כלולה מעשר. אבל אחר המילה צריכים ג’ ימים לרפא המילה, שהם ג’ קווים דקטנות, שבקבלתם מתרפאת המילה. והמלכות, תוכל לעלות להתקשר בג’ קווים דגדלות, שהם שלושים יום.

כח) דמי טהרה או ימי טהרה? בדמי טהרה, דמים של המילה, דם אחר הדם הבא מן הילד. והקב”ה שומר לאלו הדמים כל אלו הימים כמ”ש: תשב בדמי טהרה. טהרה סתם, שאין בה מַפִיק ה’, ואינה נזכרה בקריאה, יורה שאינו מזכיר ה”ת של הויה, המלכות. שמדובר בטהרת המלכות, אמה של הנשמה, אלא טהרה סתם, כי דמי טהרה סתם, נקראים אלו דמים הטהורים, כי המדובר הוא רק בנשמה הנולדת ממנה. וכל עליות והתקשרות שנאמר במלכות, הם במה שהמלכות היא שורש אל הנשמה.
דמי מילה בזמן הברית, שהם ביום השמיני, הם שורש דם טהור, הנמשך ממסך המפתח, והדמים הנמשכים בל”ג ימים, הם נמשכים מדם טהור של המילה כמ”ש: בדמי טהרה, שהם שורשי דם טהור. והדם הנראה בל”ג יום, דם מילה, דם טהור, ממסך המפתח. כי אם לא היו דינים אלו דקטנות, לא היה אפשר שתקבל פעם ג”ר. וע”כ צריך הקב”ה לשמור אותם, כדי להכשירה לקבל ג”ר. אישה שיולדת נשמה היא רק פרט המייצג את השכינה, ואחרי הלידה יש לה תיקונים, מאחר ובלידה יש לעורר את צמצום א ואז יש דם טמא הבא מגבורות. דם המילה בא מחסדים.
כט) בְּכָל-קֹדֶשׁ לֹא-תִגָּע, וְאֶל-הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא, עַד-מְלֹאת, יְמֵי טָהֳרָהּ. בכל יום ויום כנסת ישראל, המלכות, לוקחת מזון מבית המלך בשביל הרוחות של בני אדם, ומזינה אותם בקדושה. חוץ מאלו הרוחות, שהם ל”ג ימי טהרה, עד שאלו הרוחות מתיישבים בגוף אחר ל”ג ימים, היא משגחת עליהם בכל יום מפני שאינם מקבלים את המזון, כי אז הרוחות מתקשרים בגוף כשאר בני העולם. כמו שהמלכות אינה שורה אלא במקום שלם, כך כל מעשיה באופן הזה, כלפי הרוחות של בני אדם, עד שנשלמו כמ”ש: בכל קודש לא תיגע. שפירושו, להשגיח על הנשמות. כלומר, שאינה נוגעת בקודש לקבל מזון מן הקדוש, שהוא ז”א, בשביל הרוחות. כל ל”ג יום מפני שאותם רוחות המשויכות לאותה יולדת, ולא תוכל לקבל מזון קודש, שהם עדיין לא ראויים לבחינת המפתחא, מסך דחיריק דרכו ניתן לקבל את החוכמה.

 

וְאִם-נְקֵבָה תֵלֵד

 

ל) וְאִם-נְקֵבָה תֵלֵד, וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ; וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּשֵׁב עַל-דְּמֵי טָהֳרָה. משום שהצד שמאל שלט יותר והימין נכנע אליו, וע”כ הכל, על אחד שניים, נתרחקה הנוקבא, המלכות, מז”א. וכדי להתקשר הרוח שיתלבש בגוף, כי השמאל אינו מתיישב בגוף כמו הימין, כי נמצא בתוקף הגבורות יותר. כי בימין, שהוא זכר, לא היה להמתיק אלא דינים דנוקבא, שהם דמים טמאים וטהורים. אבל הנקבה, שהשמאל גובר בה, צריכים לתקן גם דינים דשמאל, שהם דינים דדכורא. וע”כ ניכפל הכול. שהטומאה של הדמים הטמאים היא שבועיים מנשיכת הנחש, התערבות של מנעולא מצמצום א, כנגד דינים דדכורא ודינים דנוקבא. וכן ימי טוהר הם שישים ושישה ימים, ל”ג כנגד דינים דדכורא, ול”ג כנגד דינים דנוקבא.

ישנו הבדל בין הולדה של זכר ונקבה מבחינת ימי הטהרה. דיני הזכר קשים יותר וכעוברים עליהם נק’ פשע, וכשעוברים על דיני הנקבה נק’ עוון, דהיינו כשלא עושים את הנדרש, כלומר אי עשייה של המצוות עשה, ועשיית טוב. דיני הזכר הם השתוקקות לדברים אסורים, וכך קורה כשיולדת נקבה, דהיינו התגברות צד הרצון לקבל לעצמו.

דינים דנוקבא  נובעים ממניעה של קבלה, שהרי הקב”ה רוצה שנקבל את האור דיני הזכר זה כאשר מקבלים את האור בצורה לא נכונה, פועל לעשיית דברים גרועים. לכן דיני הזכר קשים יותר. כשאומר אישה כי תזריע וילדה זכר מתכוון שהימין גבר על השמאל ולאדם יש אמונה. וכשיש עדיין דמים טמאים בלידה, מתעורר קו השמאל להשתוקקות לקבל לעצמו, ולכן עליה לשבת שבועיים בגין הדמים הטמאים. כדי להתגבר על הדינים צריך מסך ולהפוך הדין לטוב.  

 

מִילָה וְעָרְלָה רעיא מהימנא

 

לא) וּבַיּוֹם, הַשְּׁמִינִי, יִמּוֹל, בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. מצווה זו, לִמול לשמונת ימים מילת ברית קודש. והוא סוד עליון שכתוב: סוֹד יְהוָה, לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ, לְהוֹדִיעָם. מודיע הסוד, שהוא ברית, לאלו היראים, שהם יראי חטא מדבר כאן על ידיעה פנימית שירגיש בנפשו את מושג הברית, הקשר עם הבורא. כי סוד ברית קודש, אינו ראוי לגלות חוץ מִלהם. וסוד ברית קודש, הרי העמדנו ולמדנו בכמה מקומות.

לב) וסוד זה לשמונת ימים, הוא חיוב על העולם, לכל העם הקדוש. שכתוב: וביום השמיני יִמול בשר עורלתו. יום השמיני, זהו אות ברית קודש, ספירת היסוד, שהוא שמיני לכל המדרגות. שאם תספור המדרגות מחכמה ולמטה, נמצא היסוד מדרגה השמינית. וכתר הוא א”ס, שאינו מן המִנְין. והמילה של ברית הוא להעביר עורלה, נחש הטמא, מפני הברית, יסוד הקדוש. ואין להקשות, שפעם אומר, שיום השמיני הוא בינה, כלומר ממטה למעלה. ופעם אומר, שיום השמיני הוא יסוד, כלומר ממעלה למטה. והוא מטעם ערך ההופכי שיש בין כלים לאורות. כי באור התחתון נכנס תחילה ומתחילים מלמטה, ובכלים העליונים נגמר תחילה ומתחילים ממעלה למטה.

לג) כי בזמן שמתאספים העם הקדוש, להעביר עורלה מפני הברית, הקב”ה אוסף כל הפמליה שלו, ומתגלה להעביר העורלה למעלה מפני אות ברית קודש, שהוא היסוד. כי כל המעשים שישראל עושים למטה, מעוררים מעשה למעלה. וע”כ בזמן ההוא נדחית עורלה, שהיא נחש הטמא, מכל העם הקדוש למעלה. ולעורלה ההיא מתקנים כלי אחד עם עפר, להשרות עורלה ההיא בתוכו כמ”ש: ונחש עפר לַחְמוֹ. וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ העורלה היא סוד הנחש, וכשנדבק באדם, יש לעשות סימן שכאשר נגמרו הדמים הטמאים אחרי שבעה ימים, מיד ביום השמיני יש לעשות ברית, להראות שכוח הנחש הסתלק לעפר בו טומנים את העורלה.

מי שפועל עם צד העורלה, צד הגוי שבו, אז כל טעם שאוכל יש בו רק טעם עפר של אנכיות ורצון לקבל לעצמו.

לד) מכאן נשמע, שאין אדם צריך לנהוג בזיון בעורלה, אע”פ שמעבירים אותו מפני הברית. ומקומו, אחר שנעבר מברית הזה, הוא בעפר שהרי אחר שנחש ההוא נעבר מפני אדם, נתן הקב”ה מישכָנו בעפר שכתוב: וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ. וכיון שהקב”ה, כשהעביר אותו מפני אדם, שָׂם מישכנו בעפר והתקין אותו, כך באותו אופן ממש, כשאנו מעבירים את העורלה, אנו צריכים לתקן בשבילו עפר, שיהיה בו מישכנו. העורלה היא סימן לנחש, דבר טמא שיש לקבור. את העורלה לא שורפים בכליה גמורה, מפני שבגמר תיקון גם אותו יתקנו. את גדלות כלי הקבלה תקום העורלה לתיקון, גם את הרצון של צמצום א, המנעולא יש לתקן. לכן הגוי לא מוותר על הג”ר דחכמה, והיהודי מוותר, מחזיק את ברית העורלה וזוכה באיזקא דכיא, יסוד דאבא, בחינת האמונה.

בסדר התיקון, יש לתקן קודם את הרצון להשפיע, ורק לאחר מכן את הרצון לקבל. את הרצונות מחזיק הס”א, אותם יש לתקן בהדרגה. כאשר באים לתיקון של רצון גדול הנק’ גדלות כלי הקבלה, נמצא עם העורלה, אותה יש לקבור, דהיינו נמנעים משימוש ברצון זה עד תחיית המתים, דהיינו תחיית הרצון הגדול המופרז לקבל.

 

אין תגובות

להגיב