052- דף היומי – הקדמת זהר הסולם עמודים קה-קו למתקדמים

052- דף היומי – הקדמת זהר הסולם עמודים קה-קו למתקדמים

הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "דטעין חמרי"

ההבדלים בין ב' צורות הקשר של הנברא עם הבורא
בשיעור זה אנו ממשיכים את מאמר "דטעין חמרי", בתיאור אותם ההבדלים שבין ב' צורות הקשר של האדם עם הבורא.
הזוה"ק מתאר את ליבו של האדם כמקום בית המקדש להכלת השכינה, המייצגת את הרצון לאהבה ולקשר.
העולם מצד טבעו רדוף אחר בניין בית המקדש, אולם הואיל והקליפה משקרת לאדם, בכך שנותנת לו את האהבה בלא לבוש החסדים, שבבחינת "לבוש שנים", לכך כל רדיפתו היא אחר התענוג האישי.
מצד האמת בית המקדש, הוא בית המכיל אותה הקדושה, הבאה תוך הרצון לוויתור על הגאווה [בסוד או"ח], שרק באופן הזה מתאפשר הקשר בין הבורא לנברא.
לפיכך, כדי שבחינת "השושנה" תהיה שושנת יעקב צהלה ושמחה, על האדם להתגבר על בחינת "הכלב", שכן ישנו הבדל בין אריה [סוד החסד – כתר דו"ק מצד הכלים] לכלב, באופן שאריה מייצג אותה העלאת הביקוש לאהבה ולעומתו הכלב מייצג אותה העלאת הביקוש לסיפוק אישי.
ב' מיני צורות אלו מצד עבודת נפש האדם, מתארים את ההבדל בין ב' צורות הקשר של הנברא עם הבורא, באופן שבה בעת שהאדם זובח ומעלה ביקוש לתענוג וסיפוק אישי בבחינת "בלאדן", אשר הוא 'בל אדם', להיותו מצוי בבלייה ורצון אך לאור הישר, שכן רק מה שעיניו רואות הוא אשר קיים, אזי האש היורדת מלמעלה לעכל אותו הזבח, יורדת בצורת הכלב ומאידך כאשר האדם
זובח ומעלה ביקוש בבחינת "הקרבת קורבן לה'", אזי האש היורדת מלמעלה לעכל אותו הזבח, יורדת בצורת האריה.
מסביר הזוה"ק, שבעת בה נתבטל מן האדם כוח המסך והנהגת החסד, שלכך מפסיק לזבוח ולהעלות ביקוש בבחינת "הקרבת קרבן לה'" ומעלה ביקוש אך לסיפוקו האישי, אזי נבחנת מציאות זו כביכול, לחורבן בית המקדש ולהריגתו של האריה שבבחינת "האהבה והחסד", אשר תחתיו ירד אותו הכלב לעכל הזבח.
מן האמור לעיל, ניתן לראות את ההבדלים בין בחינת "האריה", אותו מייצג צד האדם וצד ישראל לבין בחינת "הכלב", אותם מייצגים אומות העולם, באופן שהאריה מוכן להלחם בעצמו על כך שכל בקשתו תבוא על יצירת האהבה בעולם ולעומתו הכלב איננו מוכן להלחם בעצמו, אלא מוכן להלחם באחרים, בכדי להגיע על סיפוקו האישי.
אחר הדברים האלו, מלמדנו הזוה"ק אותו התנאי המוכרח לאדם כדי לקבל את אור האהבה שבבחינת "אור החכמה", המגיע מלמעלה ביום השלג כדינין דדכורא, והוא שעל האדם לייצר לבוש ראוי בבחינת "לבוש של חסדים" [בסוד לבוש של או"ח], בהתכללותם של ב' האשות – אש המלכות באש הבינה בבחינת "העלאת מ"ן" [בסוד 'הכסא' הממתק מלכות בבינה בבחינת צמצום ב'].
ונמצא שאחר שיש לו לאדם בחינת "לבוש שנים", המתאר אותו הלבוש המיוצר משני האשות הנ"ל , אזי יכול לשתף ולהכליל אותו הסיפוק העצמי והתאווה האישית ברצון לקשר מבלי לפחד, בבחינת "לא תירא לביתה משלג", "כי כל ביתה לבוש שנים", כלומר שכל ביתה ממותק בכסא הרחמים, בבחינת "מלכות שעלתה לבינה".
לפיכך נמצא האדם למד, שכל פרטיותו, שבבחינת "העיגול", מהווה רק כחומר גלם ליצירת קשר אמיתי, והיות שכך יש ביכולתו לסבול אותה האש החזקה של התאווה וההשתוקקות, אולם כאשר חומר גלם זה הופך להיות כמטרה, אזי מוצא האדם עצמו במציאות בה הוא מוכן לוותר על הקשר תמורת דברים פרטיים-אישיים.

אין תגובות

להגיב