הדף היומי בזוהר הסולם – פרשת בלק | שיעור 11 למתקדמים | עמודים לא-לג
בלק לא – לג
הינוקא – הילד
במקום קדושה צריך האדם את התאווה.
מלמד כאן הילד על נושא החטא שהייתה עץ הדעת, שיש לראות כיצד להתיחס אליה. חטא היא בחינת מפתחא, וחתה היא בחינת מנעולא. בבחינת המנעולא יש להיזהר לא לנסות למשוך אור ממעלה למטה, היינו רק לסיפוק האישי. חטא עם האות ט היא המפתחא ובה יש אפשרות לתקן, כלומר לקבל דרך קו אמצעי ולמען היחד, לכלל. בבחינת ט היא מלכות שהתכללה ביסוד וממנו לבינה, כלומר רצון שמתכלל בהשפעה, בו ניתן להשתמש בלי לחטא. השימוש באות ת מסמל את גמר התיקון כשבטל היצר הרע, אך בזמן תיקון אין להקדים את הבחינה הזו, שהקדמה זו היא החטא.
כעת השאלה היא האם המוץ והתבן הם חלק מהחיטה, האם הרצון לקבל גם חלק מהקדושה. האדם פוגש תחילה את צד הבהמה שבו, כפי שהחיטה באה אחרי המוץ והתבן. לכן הבדיקה האם התאווה שיש באדם היא ברצון של השפעה או לא.
עז חברים ראשונים פרשו דבר זה שאמרו, עצה"ד חיטה היה. אמרו, חיטה סתם, שחיטה היא אותיות חטא, ורומזת על חטא. ואין הכוונה על חיטה ממש, אלא לרמז בלבד. באו האחרונים ואמרו, חיטה ממש, שרומזת על יסוד דמלכות, כי היא נקראת עצה"ד טו"ר.
בא ישעיהו ופירש אותה, ומִמְחִתָה כי לא תִקרב אלייך. וע״כ החיטה היא נקודה האמצעית, מפתחא. כדי שלא יהיה חטא, כי אם לא הייתה הנקודה, היה חטא. והחילוף בין ט׳ לת׳ הוא שמירה אל הס"א, ובירור שלה.
החיטה, היא יסוד דמלכות הממותקת בבינה, ע״כ יכולה לקבל כל האורות. והיא אות ה׳ שבחיטה, וח׳ ט׳ שרויות בסמוך לה, במלכות דמלכות, ששם גנוזה נקודת המנעולא, שבה יש אחיזה לחיצוניים. ואחיזה זו היא ח׳ ט׳, ונסמכת ליסוד דמלכות, להיקרא ביחד חיטה, מטעם שמירה, שאם לא זכה הרי רע.
וע״כ נקודה האמצעית, היא חיטה המתוקנת בנקודה אמצעית, נקודה דמפתחא, הממותקת בבינה. כדי שלא יהיה חטאה, שלא תתגלה נקודת המנעולא, שאז יש אחיזה לחיצוניים וכל האורות מסתלקים. שאם לא הייתה מתוקנת בנקודה דמפתחא, הייתה במלכות אחיזת החיצוניים, הנקראת חטא, והאורות היו מסתלקים.
והנה המלכות דמלכות, שבה גנוזה המנעולא, היא אות אחרונה של כ״ב אותיות, ת'. אבל ביסוד דמלכות, אע״פ שיש בה ח״ט, הרומזים על אחיזת החיצוניים במנעולא, אין בה ח״ת, הרומז על מנעולא שבמלכות, אלא ח״ט, כי ת׳ התחלף ביסוד דמלכות אל ט׳, שזה מורה על הגניזה דמנעולא, שאינה ניכרת ביסוד דמלכות.
בא ישעיהו ופירש אותה, ומִמְחִיתָה כי לא תִקרב אלייך. שפירש השם חטא עם ט', המורה על גניזת המנעולא, שהיא אות ת׳, שאם הייתה המנעולא נראית בחיטה, היה שמה חיתה, שבירה. ונמצא שהשם חיטה עם ט׳, מורה, שלא תקרב מחיתה אליה, כי נגנזה בט'. ולכן כתוב, וממחיתה כי לא תקרב אלייך, מחמת שנגנזה בט'.
והחילוף בין ט׳ לת׳ הוא שמירה אל הס"א, כי התרחק מהמלכות, ואין לו בה אחיזה, כי הת׳ התחלפה בט׳, שנגנזה המנעולא, ששם אחיזתו. ומלכות התבררה, שאין בה שום רע וכולה טוב. בתחילה אמרו שעץ הדעת חיטה, וישעיהו פירש ששבירה לא תקרב אליך לאחר תיקון החטא, תיקון גניזו דאו"א.
עח האם חמשת מיני דגן, חיטה שעורה שיפון אורז דוחן, אין בהם חלק לס"א? אינו כן, כי כל מה שנרקב בארץ, יש בו חלק לס"א. והחלק שיש לו, הוא מוץ, אשר תידְפֶנו רוח, כמ"ש, לא כן הרשעים, כי אם כמוץ אשר תידפנו רוח. וזהו רוח הקודש, המלכות, כמ"ש, כי רוח עברה בו ואיננו. משום שרוח הקודש, המלכות, מפזר אותו בכל הצדדים של העולם, שלא יהיה נמצא. מוץ הוא נוקבא דקליפה. זכר דקליפה הוא תבן.
עט מוץ ותבן, זכר ונקבה דקליפה, הולכים יחד. וע"כ פטור ממעשר, שאין בהם חלק בקדושה. אות ה׳ דחיטה הוא דגן נקי בלי תבן ומוץ. ח׳ ט' דחיטה הם זכר ונקבה, מוץ ותבן. ואם יש עם ח׳ ט׳ גם ה׳, מורה על דגן נקי, וע״כ שלמות האילן, המלכות, היא חיטה, שמוֹרה על דגן נקי בלי קליפות. והאילן שחטא בו אדה"ר, היה חיטה. כי הכול במילה חיטה.
פ אמר אותו הילד כך הוא ודאי, כי שעורה הקדימה לבוא לעולם, משום שהיא מהארת השמאל בלי ימין, חכמה בלי חסדים שבמלכות שקודם יש במלכות התעוררות הקדושה, ומצד המלכות את התעוררות הקדושה, שהיא ראשית בניינה של המלכות, והיא מתוקנת למאכל בהמה סתם. המלכות, שנקראת בהמה, שבגי' היא ב״ן (52), הוי"ה במילוי אותיות ה'. ושעורה היא אלף הרים, חכמה, הנקראת אֶלף, שמגדלים אותה בכל יום. ומלכות אוכלת אותם. ונקראת לחם תרומה, מאכל של תרומה, של מלכות.
ומוקרב בלילה, כי חכמה בלי חסדים הוא חושך, ע"כ זמן גילויה בלילה, בלי חסדים, שהם אור היום. כי כתוב, ובא השמש וטָהֵר, ואַחַר יאכל מן הקודשים, כי לחמוֹ הוא. מן הקודשים, מורה על תרומה. מן הקודשים ולא על קודשים, כי קודש סתם אינו נקרא תרומה. כמו שלומדים, וחומר בקודש מבתרומה.
פא הארץ הקדושה, המלכות, היא ברשותו של הקב״ה, ורשות אחרת אינה נכנסת לשם. ואיך נבדקת הארץ, אם עומדת באמונה, אם היא באמונה עם בעלה, שהוא קו האמצעי, המתקן שלא תאיר החכמה שבשמאל אלא מלמטה למעלה וזו הבדיקה שעושים אם היא פועלת באופן הראוי ולא מקבלת אור ממעלה למטה לרצון העצמי. ממטה למעלה אומר שדוחים את החכמה כדי לקבל אותה בזכות היחד, ובודקים האם האדם מאמין בחיבור, ביחד. ואם לא התחברה ברשות אחרת, ס״א שדרכּה להמשיך החכמה מלמעלה למטה בהיפוך מתיקון קו האמצעי, ז״א. הבדיקה היא בהקרבת תרומה זו של שעורים.
הארץ הקדושה, אין בה רשות אחרת, הס״א, שאינה נכנסת לשם. וא״כ מוץ ותבן, שהם קליפות, מאין התהוו?
פב פתח הילד ואמר: ויברא אלקים את האדם בצלמו. וכתוב, ויאמר להם אלקים, פרו ורבו. הייתכן שאם לא היה בא נחש על חוה, לא היו תולדות בעולם? או שאם לא היו חוטאים ישראל במעשה העגל, לא היו עושים תולדות? אומר הילד שלא בגלל החטא יש להם את בחינה ד שהרי נאמר להם פרו ורבו, שזה מצריך את השימוש ברצון לקבל והרי כתוב, ויאמר להם אלקים פרו ורבו. אלא ודאי אפילו אם לא היה בא נחש על חוה, היה אדם עושה תולדות מיד, כי גזרה נגזרה מיד כשנברא, כמ"ש, פרו ורבו ומלאו את הארץ. אלא שאלו תולדות היו כולם בניקיון בלי זוהמה כלל. שאם היה אדם הראשון מחכה לשבת, היה מוליד תולדות בנקיות.
אף כך הארץ הקדושה, שאינה נכנסת בה רשות אחרת, יש בה מוץ ותבן, שאינם מס"א. ובחוץ לארץ, יש מוץ ותבן של ס"א, ההולכת אחר הקדושה כקוף אחר בני אדם. מוץ ותבן זה אמצעי בשביל לתת את הקדושה ולא חייבת להיות כקליפה
אין לידת בנים בלי יצה״ר, כמו שלומדים, במסכת יומא שבעֵת שהיו רוצים לבטל יצה״ר של זנות, אפילו ביצה בת יום לא הייתה נמצאת. וא"כ, אחר קבלת התורה, שהתבטל היצה״ר, שנעשתה חירות ממלאך המוות, שהוא היצה"ר, נמצא שאם לא היו חוטאים בעגל, לא היה להם יצה״ר, ולא היו להם תולדות. ומכ"ש אדה"ר, אם לא היה חוטא וממשיך עליו היצה״ר, נמצא לפי זה שלא יכול להוליד תולדות. מלמד כאן שתאווה אינה דבר רע, אלא בחינת חימום לעשות תולדות בקדושה
אבל אי אפשר לומר כך, שהרי הכתוב, פרו ורבו, נאמר לפני חטאו של אדה"ר. לפיכך הכרח הוא שיש חימום לעשות תולדות גם בקדושה. ועד״ז המוץ והתבן של החיטה שבארץ הקדושה, נמשכים מהקדושה עצמה, ואינם זכר ונוקבא דקליפה, כי אין שם רשות לכניסת רשות אחרת.
ופנימיות הדברים, שהארץ הקדושה, היא המלכות המתוקנת בבינה, ויש לה מוחין דבינה, שאז נקרא ז״א ישראל, לי ראש, והמלכות נקראת ארץ ישראל. וכיוון שחיטה רומזת על מלכות המתוקנת בבינה, ומוץ ותבן הם זכר ונוקבא דקליפה, איך אפשר שהקליפות ייכנסו למלכות, בזמן שהיא בבחינת ארץ ישראל?
כי שורש מוץ ותבן הוא בקדושה עצמה, כי הם ב׳ נקודות שנתקנו במלכות הקדושה, בעניין זכה הרי טוב, לא זכה הרי רע. והם אינם קליפות, אלא קדושה ממש. ומה שנאמר מקודם, שהם קליפות, הכוונה היא על חוץ לארץ, בבי״ע, ששם משכן הקליפות, ומוץ ותבן אשר שם הם זכר ונוקבא דקליפה, שנמשכים ממוץ ותבן דקדושה, כקוף ההולך אחר בני אדם. ישנם בתורות המזרח העובדים לפרה, דין רפה, היינו רק לרצון להשפיע.
פג באו רבי אלעזר והחברים ונשקהו. אמר להם הילד, דומה לי שהרווחתי בכלי מלחמה את לחם השולחן. אמר רבי אלעזר ודאי כה הוא, כי כל כלי מלחמה בידך הם ומצליחים בידך.