001- הדף היומי בזוהר הסולם – ויחי – א-ג (שיעור השקפה)

001- הדף היומי בזוהר הסולם – ויחי – א-ג (שיעור השקפה)

וַיְחִי א – ג

צריך אדם להרגיש את מצרים, את הגאווה שבתוכו, בכדי לצאת לחופשי.

הגאווה מביא לעבודה זרה, ולכן שורש בניית העם היהודי, הוא יציאה מעבודה זרה. הגאווה אומרת הרצון הפרטי שלי מפריד אותי מהכלל, מהקשר. ראה יעקב שגלות מצרים היא שורש לכל הגלויות, שמצרים היא בחינת העבודה הזרה, הנובעת משורש הגאווה. לכן בכל ברכה ותפילה מזכירים את יציאת מצרים – שורש היהדות, יציאה מעבודה זרה. יציאה זו אינה חיצונית, אלא תנועת נפש פנימית, עם בחינת משה שבאדם, פנימיות התפארת.

גם במצב של גלות קשה, יש תקווה, שאז לפחות אור אחוריים מאיר, אור גדול שמציל מגלויות – כוח להליכה באמונה, כוח של דחייה, של אי קבלת האור בסביבת הקליפות.

ויחי פירושו שהחיים באים בזכות הקשר לבורא. המושג יעקב מצביע על קטנות וישראל גדלות. בכדי לזכות בגדלות דרושה אחדות, השתתפות והצטרפות עם הכלל.

לא ניתן לפדות שבוי מבחוץ, אלא יש לרדת אליו, וכך בכדי להוציא הניצוצות (הרצונות) שבשבי, יש לשמור על חבל, קשר למקור. לכל אחד צריכה להיות השקפה ברורה בבואו לחקור רעיונות חדשים, זהו החבל שישמור על האיזון והמיקום המחשבתי הנכון. וכך אלו שלא נזהרו בתקופת ההשכלה, לא החזיקו את חבל בדת, ואיבדו עצמם.

חסדים זה הכוח שעל הנברא לתת מעצמו, בחינת כל שיש בכוחך לעשות – עשה. מי שרוצה לפעול בחסד, צריך ללמוד גם להיות אכזרי. גבול הוא דבר הכרחי לאו דווקא למניעה, אלא למתן תחום פעילות מותר וראוי.

פחד בא כתוצאה ממעשים לא טובים. התמימות והשלמות הפנימית מונעים את הפחד, שנוצר בעיקר מספקות ואי שליטה במצב. כאן יש להבחין שאין מדובר על שליטה על המצב, אלא על ההתייחסות של האדם למצב, והתייחסות אמונית נכונה מסירה כל פחד. בני אדם הרוצים שליטה חיצונית פוחדים על גופם, מפני שאין להם שליטה על המצבים החיצוניים. על האדם לפתח כוח פנימי להתגבר על פחד ממצבים חיצוניים. אין לחפש לשנות מצב עליו אין שליטה, אלא לארגן היגיון אמוני להתייחסות נכונה והתמודדות. המצב לא קובע – היחד קובע.

השכינה היא היחד, וגם במצבים קשים, שמירה על היחד, על האמונה, על הכלל יאפשרו ניצחון. העיקר לא לפחד כלל, שעולם זה הוא רק גשר צר – מצב חיצוני ולא הטרקלין – עולם הנצח.

 

וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה; וַיְהִי יְמֵי-יַעֲקֹב, שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים, וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה, אמר רבי יוסי: ליבו של יעקב ראה בנבואה במצרים שבניו יהיו בכמה גלויות עד הקץ וזמן ביאת המשיח.

ולא הגיע יעקב אל הנבואה של ויחי, אלא במצרים, והיא נבואה חשובה שלא התנבאו כמותה, ולא הגיע לשום איש  מבני הנביאים, אלא לו ולמשה בלבד. במשה כתוב: כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. וביעקב  כתוב: וַיְחִי יַעֲקֹב, פירושו נבואה היורדת מן מראה המאירה, שהוא תפארת.

כי הארת החכמה ה"ס חיים כמ"ש: והחכמה תחיה בעליה, וה"ס הנבואה של ויחי. ויש הפרש גדול בין נבואת יעקב ומשה לשאר הנביאים. כי שאר הנביאים קבלו נבואתם מנצח והוד דז"א, שהוא מטבורו ולמטה, ששם בחינת נוקבא הנק' אספקלריא שאינה מאירה וע"כ התנבאו במלת כה – אבל יעקב ומשה קבלו ממלכות שעלתה לתפארת שנק' אספקלריא שמהירה, שהוא מטבור ולמעלה דז"א, אלא מבחינת אחוריים אשר שם, ע"כ נאמר למשה וראית את אחורי ופני (באמונה) לא יראו. וליעקב לא הגיע הנבואה אלא במצרים שהיא בחינת אחוריים. ויש הפרש בין יעקב למשה כי יעקב מתפארת ומשה מפנימיות התפארת שה"ס דעת. חיוּת ניתן לקבל גם מאמונה, שזו בחינת צדיק באמונתו יחיה, שהאמונה מחייה בעליה, מכוח החסדים המכוסים.

רצה יעקב לומר נבואות על הגלויות שיקרו לבניו בארץ כנען ובכל ארץ אשר גרו בה, שהם מארץ מצרים, כלומר שכל הגלויות נכללות בארץ מצרים, והיה לבו נשבר שכתוב:  כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם.

ועל כן הגיע ויחי יעקב במצרים, ולא היה שמח כי בארץ ההיא קשרם (הזוהמה) של העמים, כלומר שכל זוהמת העמים כלולה שם, וגם הספירים של כסא הכבוד שה"ס הניצוצים של החכמה השבוים ביניהם שמכונים ספירים. והוא בסו"ה וּמִמַּעַל, לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל-רֹאשָׁם, כְּמַרְאֵה אֶבֶן-סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא. (יחזקאל) ולא הגיע אליהם לבררם שום איש לא מן העליונים ולא מן התחתונים אלא ח"י וזה סד, כי לא יראני האדם וחי.

מפאת חטאו של אדה"ר נפלו הכלים והניצוצים של מדרגת החכמה לקליפת מצרים שהיא קליפה קשה שזוהמת כל העמים קשורים בה, משום זה לא היה שם בשמחה.

ואין מדרגת החכמה יכולה להאיר, אלא רק בהתכללות עם אור החסדים, שאז נק' או החכמה בשם אור החיה, בסו"ה החכמה תחייה בעליה. אלא ח"י ששום אדם לא יוכל לזכות לחוכמה אלא המקבלים בהתכללות החסדים, שהמקבל נק' אז ח"י, בסו"כ וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף, אָמוּתָה הַפָּעַם, אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת-פָּנֶיךָ, כִּי עוֹדְךָ חָי, ומדרגת יסוד דגדלות שנק' יוסף הוא סוד אור החיה, כי אור החיה אינו מאיר בפרצוף מטרם שיש שם בחינת יוסף, יסוד דכלים.

ועל ויחי שנזכר עמו יעקב, היה לו לומר ישראל, דהיינו ויחי ישראל כי השם יעקב יורה על קטנות והמלה ויחי רומז על מוחין דגדלות. ישראל מורה על גדלות שכתוב:  קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיהוָה, רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה, וכן כתוב: בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל ובכור רומז על גדלות. רבי אלעזר ברבי שמעון אמר: וכי לא אמר הכתוב וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב, הרי שעם בכורה שהיא גדלות נזכר גם כן השם יעקב, וע"כ לא יקשה לך. אין קדושה בלי גדלות – שם ישראל, וכך גם אין קטן יכול לקדש אישה. ועדיין לאחר שקנה את הבכורה עדיין נק' יעקב, וניתן לומר שבכורה זהו פוטנציאל שיש לממש.

אמר רבי שמעון: בזמן שהיו ישראל אנשי אמת וצדיקים ועושים צדקה, לא היו מפחדים ישראל, אלא יעקב בלבד כתוב: בו שהיה מפחד, שנאמר כִּי-יָרֵא אָנֹכִי, אֹתוֹ פֶּן-יָבוֹא וְהִכַּנִי, אֵם עַל-בָּנִים.

משחטאו והגלו מחמת עונותיהם ומעשיהם הרעים, לא יכלו לסבול מפחד, שלא יישארו באמת בגלות לעולם על עוונותיהם. ועל זה באו מדת הרחמים והדין ביחד, שהוא הוראת השם ישראל ונתנו אותם בארץ גלותם. פירוש שהשכינה גלתה עימהם, שעליה יורה השם ישראל וע"כ היו בטוחים שיגאלו יחד עם השכינה, ועי"ז סבלו הגלות ולא פחדו.

אמר לו יפה שאלת בני, כי בכורה הוא מוחין דגדלות, אבל האיש המסתכל ידע אותו, שיעקב המחובר עם ויחי, הוא קדוש. ועל סוד זה אמרו, יעקב בחר בו הקב"ה להיות ספיר בכסא הכבוד, ואל אמרו ישראל, משום שמפורש הגדלות. כלומר יעקב עם "ויחי" – זה ישראל, מצב הגדלות. בחרו ביעקב להיות מאבני הספיר של כיסא הכבוד, ובתוספת זו קטנות השם יעקב הופכת לבחינת ישראל. יעקב בתוספת ויחי איפשר לעם ישראל קיום מחוץ לקליפות, אך לגאולה ממש צריכים את בחינת פנימיות יעקב, הוא משה רבנו – האמונה.

אין תגובות

להגיב