005- הדף היומי בזוהר הסולם – ויחי – יג-טו (שיעור השקפה)

005- הדף היומי בזוהר הסולם – ויחי – יג-טו (שיעור השקפה)

שיעור שמע:

MP3-הורד6

וַיְחִי  יג-טו

 

וְהָיָה לְעֵת-עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר

טעות גדולה היא לנסות להקדים את מטרת הבריאה לתיקונה.

מטרת הבריאה היא כן להשתמש בפרטיות, ברצון לקבל הגדול את כל ההטבה – אך יש להקדים ולתקן את כלי הקבלה. בזמן תיקון "חופש הפרט" הוא הפקרות המרחיקה את האדם מתכליתו. מבחינה רוחנית האנשים הפועלים את פרטיותם לעצמם, אינם בדרגת אדם הראוי לגאולה.

בגמר התיקון שהמלכות יורדת למקומה לְעֵת-עֶרֶב אל הרצון המופרז לקבל, בו עדיין לא נעשה שימוש במהלך התיקון, וכאן ניתן יהיה להשתמש בפרטיות שבזמן התהליך היה החושך הוּא יִוָּדַע לַיהוָה ולא לנברא, שהביא לפירוד מהבורא. וּלְעֵת-עֶרֶב ניתן יהיה לפעול את עצם הרצון העצמי ולהיות מחובר לבורא יתברך – יִהְיֶה-אוֹר. כאן הרצון הכי גדול יהיה לשם שמים.

זו ההבחנה בין זמן תיקון בו אכילה מעץ הדעת, דהיינו ניסיון להשתמש ברצון המופרז לקבל, ניסיון לקבל אור המביא להחשכה, ובגמר תיקון אותו חושך – הפרטיות תהפוך לאור, דהיינו מלכות מתוקנת. ואז כש-בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, וּמָחָה אֲדֹנָי יְהוִה דִּמְעָה מֵעַל כָּל-פָּנִים; וְחֶרְפַּת עַמּוֹ, יָסִיר מֵעַל כָּל-הָאָרֶץ כִּי יְהוָה דִּבֵּר – ידעו כולם שהצרות והגלות הם חלק מהגאולה, שהשם יתברך תמיד טוב ומטיב.

תפיסת הנברא היא מהפרטים לכלל, כלומר שבזמן תיקון הוא רואה בנפרד את השמאל ואת הימין. הפיתרון שדורש יעקב, שכבר זכה טרם מיתתו לדרגת ישראל – להפנים שאת החושך מתקנים ע"י אמונה, ועליהם להישבע בברית מעל טעם ודעת, בלי שֹכל – שבכל מצב יש בורא טוב ומטיב, ורק כאשר זוכים באחדות עם הכלל, זוכים לממש את הפוטנציאל לקבלת ההטבה המלאה.

רבי יוסי פתח: וְהָיָה יוֹם-אֶחָד, הוּא יִוָּדַע לַיהוָה לֹא-יוֹם וְלֹא-לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת-עֶרֶב, יִהְיֶה-אוֹר. מוסיף רבי יוסי את הכתוב: וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי בָנָיו, עִמּוֹ אֶת-מְנַשֶּׁה, וְאֶת-אֶפְרָיִם רוצה לומר שני מקרים רעים יבואו לבניו של יעקב  א. שיהיו בגלות בארץ אויביהם  ב. שלא יסתכל בהם שנים רבות על עוונותיהם באמת, וכה ישכח אותם בארץ אויביהם, שזו היא בחינת אפרים ומנשה. ולבסוף יוליך אותם לארץ הטובה.

שר אחד מבחינת אפרים מדתו להחזיק את ישראל בגלות ושיפרו וירבו שמה, שר שני בחינת מנשה מדתו להשכיחם  בגלות. בשתי בחינות אלו יש מידות טובות ורעות. מנשה לשון נשייה, שכחה – ישכחו העוונות, אך הצד השלילי הוא כיצד יתקן אדם השוכח? ובחינת אפרים טובה שהיא פריה ורביה וגדילה, אך הרע שבא מופיע כאשר מגדלים את צד הטומאה. פרייה ורביה היא טובה בארץ ישר-אל, אך ברצונות נוכריים היא עוון. השכחה מביאה אדם לחשוב שאין השגחה ושכר ועונש, מפני שאינו משלם מייד על עוונותיו. הרחמים על הרשעים משכיחים מהם את הצורך בתיקון, כאן הרחמים הם עונש.

והיו שני שרים גדולים וחשובים, שהיו דופקים תחת כיסא הכבוד של המשגיח על ישראל, המידה החמישית, בעבור, שיהיו בגלות כל הזמן שצריכים, שהיא בחינת אפרים. וגרוע מזה, שישכח אותם בארץ אויביהם, שהיא בחינת מנשה. שר אחד הוא מבחינת אפרים, וע"כ מידתו להחזיק את ישראל בגלות, ושיפְרוּ וירְבּוּ שמה. ושר השני הוא מבחינת מנשה, וע"כ מידתו להשכיחם בגלות.

ב' שרים אלו הם שתי מידות שבכל אחת ב' דעות. יצאה מידה אחת ודיברה בפני ריבון העולם. וניתן לה רשות, שתדבר כל מה שתרצה. וראתה בישראל מצד אחד, שיש לגזור על ישראל, שיצאו מהגלות בזכות אבותיהם. ומצד אחר ראתה, שיש לגזור עליהם להישאר בגלות, בעבור עוונותיהם, שאמרו המקטרגים עליהם רעות גדולות. הרי הם ארבע מידות. כי כל אחד מהשרים, שהם ב' מידות, היו לו ב' לשונות, פעם לזכות ופעם לחובה. ולא הייתה בהן מידה החמישית, המשגיח של ישראל, ודיברו כל מה שרצו. שפעם דיברו ב' השרים לזכות, ופעם דיברו לחובה. ולא הייתה בהן מידה החמישית, המחזירה הכל לזכות.

המלכות מצד עצמה נבחנת למדת הדין, ואינה ראויה לקבל אור העליון, מחמת הצמצום והמסך שעליה. וכל תיקונה לקבל אור הוא ע"י עלייתה והתכללותה עם הבינה, מדת הרחמים. והן ב' מידות שבב' השרים, מדה"ד ומדה"ר, הכלולות זו בזו, בינה ומלכות. והן נעשות לארבע מלכויות, כי הבינה נכללה מבינה ומלכות, וכן המלכות נכללה מבינה ומלכות, וע"כ הן מתהפכות מרחמים לדין ומדין לרחמים. לעיתים זכרים ולעיתים נקבות. כי חלקי הבינה שבהן הם זכרים ורחמים, וחלקי המלכות שבהן הן נקבות ודין.

והם שתי מידות, מדה"ר בינה, ומדה"ד מלכות, אחר שנכללו זו בזו:

שׂר הא', שמידתו להחזיק את ישראל בגלות ולהפרותם ולהרבותם, זהו ממידת המלכות, שהיא מדה"ד. כמ"ש: וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ. שׂר הב', המשכיח אותם בארץ אויביהם, שלא יסתכל בהם שנים רבות על עוונותיהם באמת, שאינו דן אותם על עוונותיהם, שמחמת זה באה השִכחה, מבינה, מדה"ר. וע"כ אינו מסתכל על עוונותיהם.

ושכתוב, שהם שתי מידות שבכל אחת ב' לשונות, הרי הם ארבע מידות, כי אחר שנכללו זו מזו נעשו ד' מלכויות, שנעשה בבינה רחמים ודין, ובמלכות רחמים ודין, זכות וחובה שבכל אחת מהמלכויות, ומתהפכות פעם לזכות, שיצאו מהגלות בזכות אבותיהם, ופעם לחובה, שיישארו בגלות בעבור עוונותיהם. ושכתוב, וניתן לה רשות, שתדבר כל מה שתרצה, מפני שהמלכות בפני עצמה מדה"ד גמור, לכן אפילו אחר שהשתתפה במדה"ר, גורמת דין וחוב בכל מקום שנראתה שם.

אמנם בגמר התיקון, כשהמלכות תקבל תיקונה השלם, ויתבטל הדין שבה, ותהיה ראויה לקבלת האורות כמו הבינה, תתבטל גם התהפכות מרחמים לדין גם במלכות משותפת עם הבינה. ומלכות זו נקראת מידה החמישית. שלא תהא עוד משותפת עם הבינה, כמו ד' המלכויות, אלא שתהיה מתוקנת בפני עצמה.

וְהָיָה יוֹם-אֶחָד, הוּא יִוָּדַע לַיהוָה לֹא-יוֹם וְלֹא-לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת-עֶרֶב, יִהְיֶה-אוֹר. פתח רבי יוסי: עד שהגיעה להם מידה החמישית, שתתגלה בגמה"ת, שהמלכות בפני עצמה בלי שיתוף הבינה (דהיינו ירדה למקומה לגדלות כלי הקבלה, לרצון הגדול לקבל), תתתקן לכיסא הכבוד כמו הבינה, ותאמר על ישראל טוב, כי יתבטלו ממנה כל הדינים, ולא היו מפחדים עוד ב' מידות הראשונות, שהן בינה דבינה ובינה דמלכות, לדבר לפניו זכות על ישראל, כמו שהיו מפחדים מקודם לכן, שב' המידות האחרות, מלכות דבינה ומלכות דמלכות, תהפוכנה אותן לחובה, משום שמידה החמישית, שעד כאן הייתה נמשלת ללילה, מחמת הדינים שבה, יצאה עתה להאיר להם, שנהפכה לאור ורחמים, ונתבטלו כל הדינים שבב' מידות, שהיו מלמדים חובה על ישראל.

כמ"ש: וְהָיָה יוֹם-אֶחָד, הוּא יִוָּדַע לַיהוָה לֹא-יוֹם וְלֹא-לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת-עֶרֶב, יִהְיֶה-אוֹר. כי כל עוד שהמלכות אינה מתוקנת בפני עצמה, אלא ע"י שיתוף עם הבינה, נקראת בחינת הבינה יום ובחינת המלכות לילה, שלילה מאירה ע"י הלבנה והכוכבים, המקבלים מהשמש, אור יום. אבל בגמה"ת, והיה יום אחד לא יום ולא לילה, שלא תצטרך המלכות החשוכה לתיקון יום ולילה, אלא והיה לעת ערב, בזמן שתגלה עצמות המלכות (אשר גנוזה ברדל"א בזמן התיקון), הנקראת ערב, יהיה אור, כי החושך עצמה של המלכות ייהפך לאור, ולא תצרך עוד ללבנה וכוכבים, המקבלים מאור יום, שהיא המידה החמישית. וע"כ כתוב, וייקח עימו את מנשה ואת אפרים, ב' מידות, בינה ומלכות, שזהו רומז על זמן הגאולה שתתגלה המידה החמישית, שאז, יהיה ב' מידות הללו כולן רחמים ולא יתהפכו לחובה עוד.

וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה פירושו שהנוקבא דז"א נק' חשך המקבלת מהיום שהוא ז"א. ושם נאמר וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם, משמע שהחשך היא קליפה ולא קדושה. שאל רבי אלעזר את אביו על הסתירה. אמר לו רבי שמעון, מבראשית עד שישה דורות, חג"ת נה"י דז"א, ברא הויה אחד, בינה. ו' דהויה, ז"א, שהבינה נתנה בו רוח חכמה, ע"כ עד כאן לא היה נודע מהו חושך. כי המוחין דחכמה מבטלים כל הקליפות. ואחר שז"א קיבל חכמה מבינה, והשפיע חג"ת נה"י אל הנוקבא, נתבטל מהם החושך. ע"כ עד כאן לא היה נודע מהו חושך. כמ"ש, ולחושך קרא לילה.

אבל מתחת ו' דורות חג"ת נה"י דז"א, למטה מעולם אצילות, שם יש חושך, קליפה, ועל זה נאמר, וחושך על פני תהום.

קם רבי אבא ושאל, מהו חושך? עמלו ולא השיגו החברים להשיבו על מה ששאל. עשו מעשה, כלומר איזה ייחוד, והגיע קול מלפני ריבון העולם במקרא הזה: אֶרֶץ עֵפָתָה, כְּמוֹ אֹפֶל צַלְמָוֶת, וְלֹא סְדָרִים; וַתֹּפַע כְּמוֹ-אֹפֶל, שעוד מקודם שנברא העולם נגנז לרשעים. ומכאן, שחושך הוא גיהינום.

אוֹי להם לרשעים, שיהיו בחושך הזה. אשרי חלקם של ישראל, שהקב"ה לא ברא בעדם זה החושך, אַשְׁרֵי הָעָם, שֶׁכָּכָה לּוֹ: אַשְׁרֵי הָעָם, שֱׁיְהוָה אֱלֹהָיו. שנתן להם את הכוח להתגבר על ידי כך שהמלכות, הרצון התכללו עם השפעה בזמן התיקון.

אין תגובות

להגיב