015- הדף היומי בזוהר הסולם – ויחי – מו-מח (שיעור השקפה)
שיעור שמע:
וַיְחִי מו-מח
וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת
ניסוח לכאורה מוזר, האם הימים מתים, ועוד אומרת הגמרא שיעקב לא מת. ישראל (יעקב) היה צדיק שעשה את התיקונים של חצות לילה.
מלמד כאן מה על האדם לעשות בכדי להיות צדיק, מה אחריתו, ומה קורה למי שלא מתקן. בעבודת הצדיק עולה רוחו בכול לילה לכלל, וההשתוקקויות שלו הופכים לחומר גלם לאהבת השם. בלימוד תורה בלילה, עולים הרצונות הרוחניים ע"י כרוז, אור גדול מלמעלה.
הכרוז בא להעיר את האדם מהתודעה הגשמית. לאדם צד הגבורה בו מתעוררת ההשתוקקות, וצפור מימין של האמונה. על האדם לחבר את שניהם וכך להכין עצמו לצדיק בעבודת הלילה באותו היום.
התעוררות אומר להעביר את הרצונות לרוחניות, לא להתייחס למצב ולמקרה, אלא לדבר הפנימי הנצחי, וכך לקנות אמונה ואהבת השם.
כאשר לא מבינים את קול הכרוז בדרך תורה, מקבלים אותו בדרך ייסורים. הכרוז קורא להתעורר בדרך נועם.
וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל, לָמוּת, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי; וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם, אמר ר' יהודה: אוי לעולם אשר בני אדם אינם רואים שומעים ויודעים, שבכל יום ויום נשמע קול הכרוז במאתים וחמישים עולמות.
הארת הזיווג דלילה בסוד שליטת השמאל, הארת החכמה הבלתי מושלמת, נקרא כרוז (אור מקיף מרחוק שלא ניתן לקבל בפנימיות) או קול הכרוז, כי זיווג השלם של יום נקרא קול ודיבור (מתקבל בפנימיות). בבינה יש חמש ספירות כח"ב תו"מ או חג"ת נ"ה, והן חמישה עולמות, ומשום שספירות הבינה הן במספר מאות, הן חמש מאות עולמות, ומכוח עליית המלכות לבינה (בצמצום ב), נבקעה לב' חצאים, ר"נ (250) עולמות נשארו בבינה (כולל נקבי עיניים), ר"נ עולמות התחתונים נפלו ממנו לחוץ מהמדרגה (חצי מצד התכונה של רצון לקבל, ורצון להשפיע). ואע"פ שבגדלות חוזרים ר"נ עולמות הללו אל הבינה, מ"מ הם נבחנות לאחוריים של הבינה. ור"נ עולמות העליונים נבחנים לפנים של הבינה.
כשנעשה זיווג דחצות לילה, שהארתו נקראת כרוז (העיגול שמעורר את ההשתוקקות, הארת הזיווג להשלמת כלים, התעוררות האח"פ), בר"נ עולמות שנפלו מבינה, נשמע בהם קול הכרוז, שמחזירם למדרגתם לבינה. וכן בכל המדרגות שלמטה מבינה, שכל אחת ואחת נשלמת מכוח קול הכרוז הזה, שכל מחציות המדרגות שנפלו מהן, חוזרים למדרגתם ונשלמים.
עולם אחד נודע למעלה, הנוקבא. וכשהכרוז יוצא ומשלים אותו, מזדעזע עולם ההוא ומתחלחל, מטעם שהזיווג הזה בא בשליטת השמאל, המעורר את הדינים (שליטת השתוקקות צד הבריאה שאינה יכולה לקבל את האור). שני ציפורים יוצאים, שעלו מעולם ההוא, שמעוֹנָן (המעון בו הן נמצאות) תחת האילן (בחינה ד, עץ הדעת טוב ורע), שמראה החיים והמוות בו. כאשר מתעוררת שאלה באדם, סימן שההשתוקקות העצמית התעוררה. כאן עליו לקבל בקו ולא בעיגול שהוא עצם בבריאה. הצד הטוב הוא שאדם מעורר את השאלות והשאיפה לשלמות, ומצד שני עליו לדעת להסתפק בחלק מהאור, בתשובות חלקיות בזמן התיקון.
ב' ציפורים הם ב' ניצוצים מחו"ב דנוקבא, שנפלו לקליפות, בעת החטא דעצה"ד (אור הע"ב של הנשמה – הכלי עם הזיכרון של הדבקות בהשם כפי שהיה בגן עדן) עם הכלים דאחוריים של הנוקבא, שירדו אז לקליפות. ובזיווג דחצות לילה, המחזיר כלים דאחוריים, שנפלו מן הנוקבא ומחברם בנוקבא. נמצאים גם ב' הציפורים חוזרים עם כלים דאחוריים הללו אל גוף הנוקבא (בסוד אחים בכורים). וכשהכרוז יוצא, הארת הזיווג שבחצות לילה, יוצאים אותם ב' הציפורים שנסתלקו מהנוקבא ונפלו לקליפות, ונתחברו שוב אל הנוקבא, שמעוֹנָן תחת האילן, שמראה החיים והמוות בו, באחוריים דנוקבא, המכונה תחת האילן, שמראה החיים והמוות בו. כי תחת, פירושו, כלים דאחוריים, והנוקבא מכונה אילן טוב ורע. ואלו הציפורים מעוֹנָן שם, כי עימהם יורדים לקליפות ועימהם עולים משם.
הכרוז גורם לאח"פ של הנוקבא לעלות, הם ב' ציפורים – רנ.
יוצאת ציפור אחת לצד דרום, אותה שבאה מניצוץ החכמה, ימין. וציפור אחת יוצאת לצד צפון, אותה שבאה מניצוץ הבינה, שמאל. ואחת יוצאת בעת שהאיר היום, מחכמה. ואחת כשחשך היום, לעת ערב, אחר חצות היום, מבינה. כל אחת ואחת קוראת ומכריזה מה ששמעה מאותו הכרוז, שמאירים באותו השיעור שקיבלו מהארת הזיווג דחצות לילה, הנקרא כרוז. ב ציפורים: השלמת כלים בשמאל, ואמונה בימין אשר יש לחברם.
אח"כ, כשהחשיך הלילה, רוצים לעלות למקומם לאחוריים דגוף הנוקבא, ששם מעוֹנָן, ונכשלו רגליהן בנקב תהום הגדול. כי בתחילת הלילה מתרבים הדינים, ושוב נופלים כלים דאחוריים דנוקבא אל הקליפות דבריאה, המכונים נקב תהום הגדול, ועימהם נפלו ונלכדו שם הציפורים. ומלוכדים בתוכו עד שנחצה הלילה. וכשנחצה הלילה, שנעשה הזיווג דחצות לילה, כרוז קורא, כמ"ש, וכציפורים האחוזות בפח. כי ע"י הארת הזיווג, הנקרא כרוז, הן ניצולות ויוצאות מן הפח, וחוזרות ומתחברות באצילות במעוֹנָן כבתחילה. וכן בכל יום ויום. חצות לילה הוא זמן מסוגל להעלאת ניצוצות, ויש לנצל זמן בלימוד פנימיות, ולא לבלות את הזמן.
קלח אמר ר' יהודה: בשעה שנלכדו רגליו של בני אדם וימיו מתקרבים, יום ההוא נקרא יום ה' להשיב אליו הרוח. בשעה ההיא פוקד אותו כתר הקדוש עלרוחו של האדם שכתוב: בו יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה שהיא כתר השביעי לכל דהיינו הנוקבא שהיא ספירה שביעית ומסיימת כל הספירות.
ואם מצד הגבורה באה הנוקבא אל האדם, דהיינו בינה שהיא למעלה מז' ספירות כתוב: וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה. כי כתר הגבורה הוא השמיני, מכאן אין עוד מקום להתמשכות החיים כמו שכתוב: וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן, כי במקום שאין יסוד לא יתקיים הבניין.
נשמת אדם נולדה מזו"ן, שהם ז"ס חג"ת נהי"מ, שכל אחת כלולה מעשרה והן ע' (70). וע"כ מספר אלו ע' ספירות הם כמ"ש, ימי יעקב שני חייו. ומבחינת הכלים הם מתחילים מלמעלה למטה, נמצא שעשר שנות חייו הראשונות הם מחסד, והשניות מגבורה, עד עשר שנים האחרונים שהם מהמלכות. ואז אין לו עוד ממי לקבל וע"כ הוא מת, כי אין לו עוד יסוד מספירות העליונות דזו"ן שיקבל חיות ממנו. ואם שורש נשמתו מבינה, שהיא גבורה, כמ"ש, אני בינה לי גבורה, אז שנות חייו שמונים שנה. ואם יחיה ימים רבים יותר מזה, וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן אין לו ממי לינוק.
אמר ר' יהודה אשריהם הצדיקים, כשרוצה ה' להשיב רוחם אליו, ולשאוב אות הרוח שבתוכם, אם צדיק הוא אותו רוח כתוב: וְהָרוּחַ תָּשׁוּב, אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ. הם מאושרים, כי גם השטן רוצה לקחת את רוחם. ואם אינו נמצא צדיק, אוי לאותו הרוח, שהוא צריך להתרחץ באש שורף ולהתתקן כדי להשאב בגוף המלך. ואם אינו מתתקן (באש) מתגלגל כאבן בכף קלע שכתוב: ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע. אם הרוח ההוא זוכה, כמה טוב צפון לו בעולם ההוא שכתוב: עַיִן לֹא-רָאָתָה, אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ.
אמר ר' יוסי: כשקרבו ימיו של אדם למות, מכריזים עליו בעולם שלושים יום שהגיע זמנו למות (מסתלק ממנו הצלם), ואפילו עוף השמים מכריזים עליו, ואם צדיק הוא, מכריזים עליו שלושים יום בין הצדיקים בגן עדן. מודעים להם שמגיע עוד חבר, ברוב עם הדרת מלך, והם שמחים.
כל אלו שלושים יום, יוצאת הנשמה ממנו בכל לילה ועולה ורואה מקומה בעולם ההוא, ואותו אדם אינו יודע מזה, אינו משגיח ואינו שולט בנשמתו כל אלו שלושים יום כמו בתחילה, שכתוב: אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ, לִכְלוֹא אֶת-הָרוּחַ וגו, אמר ר' יהודה: כשמתחילים אלו שלושים יום, צלמו של אדם נחשך, והצורה של הצלם הנראית בארץ נמנעת מלהראות. צדיקים כמו האר"י הקדוש יכול היה לראות זאת.