047- הדף היומי בזוהר הסולם – ויחי קלט-קמא למתקדמים

047- הדף היומי בזוהר הסולם – ויחי קלט-קמא למתקדמים

שיעור שמע:

bmp3 (1)

וַיְחִי קלט-קלא

 

ג' מִשְׁמָרוֹת

 

אל תפחד לפגוש את האני שלך.

הטיפול באני הכוזב דורש התמודדות נכונה, והתורה היא זו שעושה גבולות, ומצד שני מחברת את האדם לעולם האין סופי, דהיינו מחברת בין עליונים לתחתונים. חיבור זה ברכישת האמונה אפשרי רק במקום הסתרה. כאן נדרשת זהירות מפני שזהו עצם (הלוז) הרצון שאסור להשתמש בו בצורה חופשית, אלא להסתפק רק בחלק, ולהכלילו בהשפעה, זוהי דרך התורה – קו אמצעי שמביאה לבניית המשכן בלב באדם.

וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים. זאת היא בחינת אמונה, שלוקחים את האבן – ההבנה של מלכות שעלתה לבינה, דהיינו שהרצון מקבל כוח מעולם רוחני גבוה, ויוצרים ממנה מצבה – דהיינו שנקודת האמונה הניצבת כאנך בנפש, וממנה מושתת כל האדם. ואז כשאבן זו נמצאת בנפש ניתן לבנות את בית המקדש, דהיינו לב ישר ומתוקן, שהרי בכל מקום נקודת האמונה צריכה להיות ניצבת, ובכל זמן שאדם ניתקל ברצון פנימי הוא פועל לפי החוקים העליונים וידוע לעשות גבולות, אז יכול לבנות עולם המושתת על האמת. כאשר חלילה אין אמונה באבן זו – בהבנה, אך ליבו יהיה נתון לס"א, בחינת אדם בליעל.

 

פתח רבי יוסי: עַל מָה אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ, מקרא זה הקב"ה אמרו לאיוב כשברא הקב"ה העולם, הנוקבא, ברא אותו על עמודים, שהם ז' עמודי עולם חג"ת נהי"מ. ואלו העמודים לא נודע על מה הם עומדים כמ"ש: על מה אדניה הוטבעו, או מי ירה אבן פינתה. העולם צריך משהו שיסמוך אותו, אלו שבעת העמודים. עולם, הנוקבא, עומדת על ז' עמודים, ז"ס חג"ת נהי"מ, שמקבלת מבינה ומז"א. נוקבא מבחינתה עצמה אינה ראויה לקבל אור עליון, כי היא המלכות שנצטמצמה (צמצום א' שאין לקבל בנקודה הפרטית) בעת בריאת העולם שלא לקבל מאור העליון, ואלו העמודים, ז' האורות, חג"ת נהי"מ שבה, לא נודע על מה הם עומדים, כי הנוקבא לא תוכל לקבלם מחמת הצמצום שעליה.

משיב שהוא סוד עמוק, שהעולם, הנוקבא, לא נברא עד שהקב"ה לקח אבן אחת, הנקראת אבן שתיה (מלכות דמלכות – הנקודה האמצעית שבאמצע, המרכז ממנו יושקה כל העולם לאחר תיקונה) , וזרק אותה לתוך התהום, ונתקעה מלמעלה למטה. וממנה נשתל העולם, הנוקבא, והיא נקודה האמצעית של יישוב העולם, ובנקודה זו עומד קודש הקודשים, ג"ר דנוקבא כמ"ש: או מי ירה אבן פינתה. וכמ"ש: אבן בוחן פינת יקרַת. וכתוב: אבן מָאסו הבונים הייתה לראש פינה (מאסו בהבנה שמלכות נגנזה ברדלא, והביטוי שלה הוא לב האבן). שכל אלו אבן שתיה.

אבן שתיה, מלכות, המכונה אבן, עלתה לבינה, ונשתתפה בה, וע"י עלייה זו קיבלה הכלים דאמא, י"ה דהויה, וע"כ יכלה לקבל ז"ס חג"ת נהי"מ מאמא, וע"כ נקראת שתיה, כלומר שת י"ה, כי אמא שהיא י"ה תיקנה אותה. כי מטרם שעלתה המלכות לבינה והשיגה הכלים (דהשפעה) מבינה, שנקראת אז אבן שתיה, לא יכלה לקבל שום אור מחמת הצמצום שעליה, ולא יכלה להתקיים. והקב"ה זרק אבן שתיה, המלכות הממותקת, למקום מלכות שלה עצמה, הנקראת תהום – התהום זהו החלל הפנוי של כפירה, או של האמונה הגדולה. ונתקעה מלמעלה למטה, כי ירדה ממקום בינה ונתקעה בתהום, המלכות שלמטה, של הנוקבא. שעל ידה היא מקבלת ג"ר, שנקרא קודש הקודשים. למעשה מתאר כאן תהליך של השלמת כלים – בחינת השורוק, המושתת מהכוח של הרצון הגדול מהמלכות שצריכה לקבל את האח"פ דעליה. אבן השתיה היא עצם המלכות שהתכללה בבינה. כאן יכולים להיות צרות גדולות, אך אם נשמרים כראוי, מכאן יבנה בית המקדש.

 

אבן זו נברא מאש רוח ומים, שמקבלת מג' קווים דז"א, והתקשתה מכולם, ונעשתה אבן אחת, ועומדת על התהום. ולפעמים מים נובעים ממנה ומתמלאים התהומות. ואבן הזו עומדת לאות באמצע העולם. וזו היא האבן שהעמיד והשתיל יעקב להתפשטות וקיום העולם כמ"ש: וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ, מַצֵּבָה.

 

וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים. שואל האם אבן זו שם אותה יעקב, הרי היא נבראה מתחילה כשברא הקב"ה את העולם? אלא ששׂם אותה לקיום למעלה ולמטה. וע"כ, אשר שמתי מצבה, כתוב. ומהו אשר שמתי? הוא שכתוב: יהיה בית אלקים, ששׂם כאן המדור שלמעלה. כלומר, שהמשיך בה המוחין העליונים.

אבן הזו יש עליה שבעה עיניים כמ"ש: על אבן אחת שבעה עיניים. עיניים חכמה. שמתגלה החכמה מחג"ת נהי"מ דנוקבא, נקראת שבעה עיניים. נקראת שתיה, משום שממנה נשתל העולם. שתיה אותיות שת י"ה. ששׂם אותה הקב"ה, בינה, י"ה, שיתברך ממנה העולם.

בשעה שבא השמש, תכף במשמרת ראשונה של הלילה, אלו כרובים העומדים בקודש הקודשים, העומד בנקודה האמצעית, שהיא אבן שתיה. והיו יושבים בנס, ע"י אורות דבינה, שאינם שייכים לה, הנבחנים לה לנס, מעין תודעה של עולם אחר, היו מכים בכנפיהם ופורשׂים אותם, ונשמע קול שירת כנפיהם למעלה. ואז מתחילים לשיר המלאכים, האומרים שירה בתחילת הלילה, כדי שיתעלה כבוד הקב"ה ממטה למעלה. שירה שהיו אומרים כנפיהם של הכרובים, היא כמ"ש: הִנֵּה בָּרְכוּ אֶת-יְהוָה, כָּל-עַבְדֵי יְהוָה הָעֹמְדִים בְּבֵית יְהוָה  בַּלֵּילוֹת  שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ וּבָרְכוּ, אֶת יְהוָה, ואז מגיעה השירה למלאכים העליונים לזמר.

 

במשמרת שנייה, הכרובים מכים בכנפיהם למעלה, ונשמע קול שירה שלהם. ואז מתחילים לשיר מלאכים העומדים במשמרת השנייה, שירת כנפיהם של הכרובים כמ"ש: הַבֹּטְחִים בַּיהוָה  כְּהַר-צִיּוֹן לֹא יִמּוֹט, לְעוֹלָם יֵשֵׁב. ואז מגיעה השירה למלאכים העומדים במשמרת השנייה, לזמר.

במשמרת השלישית הכרובים מכים בכנפיהם ואומרים שירה כמ"ש: הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה'. הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה': יְהִי שֵׁם ה' מְבורָךְ. מֵעַתָּה וְעַד עולָם: מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבואו. אז המלאכים, העומדים במשמרת השלישית, כולם אומרים שירה. השבח בשירה הוא שאומרים לעליון: אני מטה בחשיבות, שהרצון העצמי שלי אינו החשוב.

וַיְחִי קלט-קלא

 

ג' מִשְׁמָרוֹת

 

אל תפחד לפגוש את האני שלך.

הטיפול באני הכוזב דורש התמודדות נכונה, והתורה היא זו שעושה גבולות, ומצד שני מחברת את האדם לעולם האין סופי, דהיינו מחברת בין עליונים לתחתונים. חיבור זה ברכישת האמונה אפשרי רק במקום הסתרה. כאן נדרשת זהירות מפני שזהו עצם (הלוז) הרצון שאסור להשתמש בו בצורה חופשית, אלא להסתפק רק בחלק, ולהכלילו בהשפעה, זוהי דרך התורה – קו אמצעי שמביאה לבניית המשכן בלב באדם.

וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים. זאת היא בחינת אמונה, שלוקחים את האבן – ההבנה של מלכות שעלתה לבינה, דהיינו שהרצון מקבל כוח מעולם רוחני גבוה, ויוצרים ממנה מצבה – דהיינו שנקודת האמונה הניצבת כאנך בנפש, וממנה מושתת כל האדם. ואז כשאבן זו נמצאת בנפש ניתן לבנות את בית המקדש, דהיינו לב ישר ומתוקן, שהרי בכל מקום נקודת האמונה צריכה להיות ניצבת, ובכל זמן שאדם ניתקל ברצון פנימי הוא פועל לפי החוקים העליונים וידוע לעשות גבולות, אז יכול לבנות עולם המושתת על האמת. כאשר חלילה אין אמונה באבן זו – בהבנה, אך ליבו יהיה נתון לס"א, בחינת אדם בליעל.

 

פתח רבי יוסי: עַל מָה אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ, מקרא זה הקב"ה אמרו לאיוב כשברא הקב"ה העולם, הנוקבא, ברא אותו על עמודים, שהם ז' עמודי עולם חג"ת נהי"מ. ואלו העמודים לא נודע על מה הם עומדים כמ"ש: על מה אדניה הוטבעו, או מי ירה אבן פינתה. העולם צריך משהו שיסמוך אותו, אלו שבעת העמודים. עולם, הנוקבא, עומדת על ז' עמודים, ז"ס חג"ת נהי"מ, שמקבלת מבינה ומז"א. נוקבא מבחינתה עצמה אינה ראויה לקבל אור עליון, כי היא המלכות שנצטמצמה (צמצום א' שאין לקבל בנקודה הפרטית) בעת בריאת העולם שלא לקבל מאור העליון, ואלו העמודים, ז' האורות, חג"ת נהי"מ שבה, לא נודע על מה הם עומדים, כי הנוקבא לא תוכל לקבלם מחמת הצמצום שעליה.

משיב שהוא סוד עמוק, שהעולם, הנוקבא, לא נברא עד שהקב"ה לקח אבן אחת, הנקראת אבן שתיה (מלכות דמלכות – הנקודה האמצעית שבאמצע, המרכז ממנו יושקה כל העולם לאחר תיקונה) , וזרק אותה לתוך התהום, ונתקעה מלמעלה למטה. וממנה נשתל העולם, הנוקבא, והיא נקודה האמצעית של יישוב העולם, ובנקודה זו עומד קודש הקודשים, ג"ר דנוקבא כמ"ש: או מי ירה אבן פינתה. וכמ"ש: אבן בוחן פינת יקרַת. וכתוב: אבן מָאסו הבונים הייתה לראש פינה (מאסו בהבנה שמלכות נגנזה ברדלא, והביטוי שלה הוא לב האבן). שכל אלו אבן שתיה.

אבן שתיה, מלכות, המכונה אבן, עלתה לבינה, ונשתתפה בה, וע"י עלייה זו קיבלה הכלים דאמא, י"ה דהויה, וע"כ יכלה לקבל ז"ס חג"ת נהי"מ מאמא, וע"כ נקראת שתיה, כלומר שת י"ה, כי אמא שהיא י"ה תיקנה אותה. כי מטרם שעלתה המלכות לבינה והשיגה הכלים (דהשפעה) מבינה, שנקראת אז אבן שתיה, לא יכלה לקבל שום אור מחמת הצמצום שעליה, ולא יכלה להתקיים. והקב"ה זרק אבן שתיה, המלכות הממותקת, למקום מלכות שלה עצמה, הנקראת תהום – התהום זהו החלל הפנוי של כפירה, או של האמונה הגדולה. ונתקעה מלמעלה למטה, כי ירדה ממקום בינה ונתקעה בתהום, המלכות שלמטה, של הנוקבא. שעל ידה היא מקבלת ג"ר, שנקרא קודש הקודשים. למעשה מתאר כאן תהליך של השלמת כלים – בחינת השורוק, המושתת מהכוח של הרצון הגדול מהמלכות שצריכה לקבל את האח"פ דעליה. אבן השתיה היא עצם המלכות שהתכללה בבינה. כאן יכולים להיות צרות גדולות, אך אם נשמרים כראוי, מכאן יבנה בית המקדש.

 

אבן זו נברא מאש רוח ומים, שמקבלת מג' קווים דז"א, והתקשתה מכולם, ונעשתה אבן אחת, ועומדת על התהום. ולפעמים מים נובעים ממנה ומתמלאים התהומות. ואבן הזו עומדת לאות באמצע העולם. וזו היא האבן שהעמיד והשתיל יעקב להתפשטות וקיום העולם כמ"ש: וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ, מַצֵּבָה.

 

וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים. שואל האם אבן זו שם אותה יעקב, הרי היא נבראה מתחילה כשברא הקב"ה את העולם? אלא ששׂם אותה לקיום למעלה ולמטה. וע"כ, אשר שמתי מצבה, כתוב. ומהו אשר שמתי? הוא שכתוב: יהיה בית אלקים, ששׂם כאן המדור שלמעלה. כלומר, שהמשיך בה המוחין העליונים.

אבן הזו יש עליה שבעה עיניים כמ"ש: על אבן אחת שבעה עיניים. עיניים חכמה. שמתגלה החכמה מחג"ת נהי"מ דנוקבא, נקראת שבעה עיניים. נקראת שתיה, משום שממנה נשתל העולם. שתיה אותיות שת י"ה. ששׂם אותה הקב"ה, בינה, י"ה, שיתברך ממנה העולם.

בשעה שבא השמש, תכף במשמרת ראשונה של הלילה, אלו כרובים העומדים בקודש הקודשים, העומד בנקודה האמצעית, שהיא אבן שתיה. והיו יושבים בנס, ע"י אורות דבינה, שאינם שייכים לה, הנבחנים לה לנס, מעין תודעה של עולם אחר, היו מכים בכנפיהם ופורשׂים אותם, ונשמע קול שירת כנפיהם למעלה. ואז מתחילים לשיר המלאכים, האומרים שירה בתחילת הלילה, כדי שיתעלה כבוד הקב"ה ממטה למעלה. שירה שהיו אומרים כנפיהם של הכרובים, היא כמ"ש: הִנֵּה בָּרְכוּ אֶת-יְהוָה, כָּל-עַבְדֵי יְהוָה הָעֹמְדִים בְּבֵית יְהוָה  בַּלֵּילוֹת  שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ וּבָרְכוּ, אֶת יְהוָה, ואז מגיעה השירה למלאכים העליונים לזמר.

 

במשמרת שנייה, הכרובים מכים בכנפיהם למעלה, ונשמע קול שירה שלהם. ואז מתחילים לשיר מלאכים העומדים במשמרת השנייה, שירת כנפיהם של הכרובים כמ"ש: הַבֹּטְחִים בַּיהוָה  כְּהַר-צִיּוֹן לֹא יִמּוֹט, לְעוֹלָם יֵשֵׁב. ואז מגיעה השירה למלאכים העומדים במשמרת השנייה, לזמר.

במשמרת השלישית הכרובים מכים בכנפיהם ואומרים שירה כמ"ש: הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה'. הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה': יְהִי שֵׁם ה' מְבורָךְ. מֵעַתָּה וְעַד עולָם: מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבואו. אז המלאכים, העומדים במשמרת השלישית, כולם אומרים שירה. השבח בשירה הוא שאומרים לעליון: אני מטה בחשיבות, שהרצון העצמי שלי אינו החשוב.

שאלות חזרה ויחי קלא-קמא
1. מי הם אדני הנוקבא?
2. מהי אבן השתיה ומדוע נקראת כך?
3. מה הקשר בין אבן השתיה לבינה? כיצד רואים את זה בשמה וכיצד בתפקודה?
4. מהי השירה שהיו אומרים במשמרה השניה?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

אין תגובות

להגיב