059- הדף היומי בזוהר הסולם – ויחי – קעה-קעז למתקדמים

059- הדף היומי בזוהר הסולם – ויחי – קעה-קעז למתקדמים

שיעור שמע:

MP3-הורד

שאלות חזרה זוהר "ויחי" קע"ה-קע"ז
1. במה אנו רואים ששמעון ולוי הם קו שמאל בשכינה הקדושה?
2. במה אנו רואים את שלמותו של יעקב?
3. מדוע אין די בשלמותו של יעקב כדי לברך את שמעון ולוי, ומדוע מסר הברכות למשה רבנו?
4. מהו היחס בין משה רבנו לשכינה הקדושה, ומדוע זהו היחס, שנקרא "אדון הבית"? מה זה אומר בנפש האדם?
5. מהו ההבדל בין ברית אמיתית לברית כזב, כפי שאנו רואים בסיפור אנשי שכם וכן בזמרי בן סלוא?
6. מדוע אמר יעקב "בקהלם אל תחד כבודי", ויכול היה שלא לברכם כלל אך גם לא לקללם לכאורה? כיצד מתראים דברים אלו בנפש האדם?

וַיְחִי קעה-קעז

שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים

הפתרון לחיכוך פנימי נמצא בנקודה האמונית העליונה.

רק מחשבה אמונית הנסמכת על כלל גדול מהגוף, יכולה להיות האדון ללב. רק מחשבה הנסמכת על אמונה תאפשר הורדה ללב. הגוף שבטבעו מפורד, יוכל להגיע לשלמות כאשר יקבל את האמונה העליונה כבעלים עליו. המשפיע הוא אדון למקבל, וכך משה יכול היה לברך את מי שרצה בלי לפחד, שהוא בעל הבית של השכינה בזכות האמונה הנסמכת על המקור העליון. התיקון ללב הוא לבקש אחדות ממקור האמונה העליון.

שמאל הוא צד הבריאה, הרצון לקבל – והימין מייצג את צד הבורא בבריאה. השמאל לא יכול להיתקן מעצמו, אלא רק באמונה – בחינת משה. לכן חשש יעקב לברך את צד השמאל  הדין המביא לפירוד, והשאיר את התפקיד למשה, שהוא בחינת פנימיות יעקב, האמונה, מפני שדין יכול להיתקן בשורשו. מי שתכונתו קו שמאל אינו יכול לקבל תיקון שלם בברכה, אלא לקבל עבודה מפני שקודם עליו להכיר את החסרון שלו.

כשיש לאדם מחלוקת פנימית עליו לעצור ולא לנסות לפתור אותה מבחינה חיצונית שגורמת לרעש נפשי. הנקודה בכלל לא שם, אלא בשורש הפנימי, וכאשר מגיעים לפנימיות, בה נמצאת התוצאה, ניתן לפתור כל מחלוקת, ואז בחיצוניות נפתרת הבעיה מעצמה. הצורך לוותר על הנקודה החיצונית מחייב ויתור על הגאווה. ברית חייבת להיות פנימית ולא שקרית שאינה מביאה לאמונה.

שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. אמר רבי יצחק: כאן אחז אותם בצד שמאל של השכינה. כי ראה בהם מעשים של דין הקשה, שאין העולם יכול לסבול. שואל רבי יוסי: הברכה שלהם איפה היא? עונה רבי יצחק: שמעון לא היה ראוי לברכה, כי ראה בו כמה מעשים רעים. ולוי בא מצד דין הקשה, שהברכה אינה תלויה בו. ואפילו כשבא משה, לא תלה ברכתו בו כמ"ש: בָרך ה' חֵילוֹ, שבהקב"ה תלויה ברכתו.

כתוב: זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם רֶמֶשׂ, וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת  עִם גְּדֹלוֹת. זה הים גדול, השכינה שעמדה על יעקב, כשרצה להסתלק מן העולם. ורחב ידיים, כי כל העולם מתמלא, ונשלם, ומצטמצם בשכינה (הרצון המשותף). שמתמלאת ונשלמת מכוח הדרום, ומצטמצמת מכוח הצפון. שָׁם רֶמֶשׂ, וְאֵין מִסְפָּר (חסדים), כי הרבה מלאכים עליונים וקדושים נמצאים שם. חיות קטנות עם גדולות, אלה י"ב שבטים, בניו של יעקב, שנמצאים שם בשלמות. איילה נפתלי, זאב בנימין עִם גדי גד, ארי יהודה, טלה יוסף. וכן כולם, להימצא חַיּוֹת קְטַנּוֹת  עִם גְּדֹלוֹת. כאשר ישנה שלמות, הכלל המאחד את הפרטים, אז גם כאלו שנראים נוגדים, יכולים הם להתכלל יחד. כך גם אנשים השונים בטבעם, יכולים להתאחד בזכות כלל שמאחד אותם.

רבי יהודה אמר: כולם, בכל השבטים, נמצאים חיות קטנות עם גדולות, אבל יהודה אריה, שמעון שור, כי שמעון היה גבורה וגבורה היא פני שור. והיו מסתכלים זה מול זה, יהודה מימין, שמעון משמאל. בדומה לשור, שמעשיו רעים. ויסתכל בצורת אריה המצויר ברפת שלו ויפחד ממנו. כך שמעון שור, יהודה אריה. ששמעון, שהוא שור, גבורה, נכנע מכוח הסתכלותו ביהודה, שהוא אריה, חסד.

שמעון לא זכה לברכות מיעקב, אלא משה חיבר אותו ביהודה כמ"ש: שְמע ה' קול יהודה וכתוב: כי שָמע ה' כי שנואה אנוכי. שע"כ לאה קראה לו שמעון. וכמו ששָמע ה' הוא בשמעון, אף שְמע ה' שביהודה כולל את שמעון. יעקב לא בירך את שמעון ולוי, משום שהעלה אותם למשה, שיברך אותם. מהו הטעם שאביהם לא בירך אותם?

יעקב, היה לו ארבע נשים, והוליד בנים מכולן, ונשלם ע"י נשיו. כשביקש יעקב להסתלק מן העולם, השכינה עמדה עליו, רצה לברך את שמעון ולוי, ולא יכול, שפחד מפני השכינה. אמר, איך אעשה זאת? הרי שניהם באים מצד דין הקשה, וברכתם תפגום בשכינה, ולהתקיף את השכינה איני יכול. כי ארבע נשים היו לי, שנמשכו לי מד' בחינות חו"ג תו"מ שבשכינה, ונשלמתי בהן, כי הולידו לי י"ב שבטים, שהם כל השלמות. וכיוון שקבלתי שלמותי מן השכינה, איך אברך את שמעון ולוי כנגד רצונה? אלא אמסור אותם לאדון הבית, משה, בעלה דמטרוניתא, שהבית ברצונו נמצא, ומה שירצה יעשה.

וכך אמר יעקב, חלקי בנשים ובנים, הרי קבלתי בעוה"ז מן השכינה, ונשלמתי, ואיך אתקיף עוד במטרוניתא, השכינה, אלא אמסור הדברים לאדון המטרוניתא, משה, והוא יעשה מה שירצה, ולא יירא.

כתוב: וְזֹאת הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים–אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  לִפְנֵי, מוֹתוֹ. איש האלקים אדון הבית, אדון המטרוניתא. כי איש פירושו אדון כמ"ש: אישהּ יקימנו ואישהּ יפֵרֶנו. שהשכינה נקראת כלת משה. שמשה מרכבה למעלה מחזה דז"א, ומשום זה בעלה דמטרוניתא, כמו ז"א, והיה המשפיע אל השכינה, שהמשפיע הוא אדון למקבל, וע"כ נקרא איש האלקים. וע"כ בירך משה את מי שרצה, ולא יירא מפני פגם השכינה, כי היה יכול לתקן אותה כפי שרצה. ומשום זה אמר יעקב, אני רואה שבניי אלו הם בצד דין הקשה, יבוא אדון הבית ויברך אותם.

משה היה ודאי איש האלקים, וכרצונו עשה בביתו כמ"ש: אישהּ יקימנו, שישפיע לה מוחין דחכמה, המכונים קימה כמ"ש: ויאמר משה, קוּמה ה' ויפוצו אויביך. כי בדרך יש אחיזה לקליפות, ומוחין דחכמה מבריחים הקליפות ואישהּ יפרנו כמ"ש: ובנוחו יאמר, שובה ה', כי בהיות השכינה במקום מנוחה, אין אחיזה בה לקליפות, ואין פחד, וע"כ אישהּ יפרנו, שבכוח קו האמצעי הוא מפר הג"ר דחכמה, כדי להלבישה בחסדים כמ"ש: ובנוחו יאמר, שובה ה'.

ודאי שאדון הבית עושה כרצונו, ואין מי שימחה בידו. כאדם הגוזר על אשתו והיא עושה רצונו. וע"כ יעקב, אע"פ שהיה אחוז בעה"ח, ז"א, לא היה אדון הבית כמו משה, כי הוא היה אחוז למטה, למטה מחזה דז"א, ששם כבר שייך לנוקבא דז"א, אבל משה למעלה, אחוז למעלה מחזה דז"א, בעלמא דדוכרא. וע"כ היה אדון הבית, כמו ז"א. וע"כ מסר אותם יעקב לאדון הבית, שיברכם.

בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי. רבי אבא פתח: סוד ה' ליראיו, הוא סוד עליון שבתורה, שאין הקב"ה נותן אותו אלא ליראי חטא. מי שהוא ירא חטא, נגלה לו סוד העליון שבתורה, זהו אות ברית קודש, שנקרא סוד ה'.

שמעון ולוי הטריחו את עצמם על סוד הזה של אות ברית קודש באנשי שכם, שימולו את עצמם ויקבלו על עצמם סוד הזה, לשמור אות ברית קודש. אבל היה במרמה. וכן זִמרי, שהיה נשיא בית אב לשבט שמעון, פסל את סוד הזה, בדבר כוזבי בת צור. על זה אמר יעקב, בסודם אל תבוא נפשי. נפשי, זו היא הנפש, העולה ומתייחדת בברית העליון למעלה, מלכות המתייחדת עם ברית העליון, יסוד דז"א, ונקראת נפש צרור החיים.

בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי כמ"ש: ויקהל עליהם קורח, שלא נזכר שם, אלא קורח בן יצהר בן לוי, ולא בן יעקב. אל תחד כבודי, כבוד ישראל, סתם. וע"כ, משום מעשים הללו, לא בירך יעקב את שמעון ולוי, אלא שמסר אותם למשה. משמע, שלא נתאחדו זה בזה, אלא שהם מפוזרים כמ"ש: אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל. וכן צריך להיות, שמשום שהם דין קשה, צריכים פיזור. וע"כ יש בו הכל, שכל ישראל ישנם בדין קשה שלהם. כי עם פיזורם בישראל, קלטו ישראל מדין קשה שבהם. ואין לך דור בעולם, שלא ירד הדין שלהם לקטרג בעולם, ומתרבים מחמת זה מחזירים על הפתחים של בני אדם. הנה לך הכל, שכל ישראל נפגעו מן הדין שלהם.

אין תגובות

להגיב