015- הדף היומי בזוהר הסולם – שמות – מג-מה – למתקדמים

015- הדף היומי בזוהר הסולם – שמות – מג-מה – למתקדמים

שיעור שמע:

MP3-הורד

שאלות חזרה שמות מג-מה
1. היכן נמצאים כל הסודות של גילוי משיח עפ"י דברי רשב"י לבנו אלעזר (אות קל"ג)?
2. מדוע אסור להעיר את האהבה "עד שתחפץ"?
3. מיהם "ה' אלוקינו" בפסוק "ה' אלוקינו בעלונו אדונים זולתך, לבד בך נזכיר שמך"?
4. למה גורמת ההפרדה בין הנוקבא לבעלה, הנקראת "שכינתא בעפרא"? מדוע זה כל כך חמור?
5. מהי בחינת גלות בבל בחורבן בית ראשון, מצד שם ה' ומצד ההארה שצריכה להתקיים?
6. האם מלכות בבל שלטה למעלה בז"ת דבינה, שהם סוד ע' שנים? הסבר ונמק.

שְׁמוֹת מג-מה

בִּיאַת מְשִׁיחַ

לְאַהֲבָה דְרוּשָׁה הֲכָנָה, וְלֹא ספּוֹנְטָאנִיוּת.

בלי קיום השם הקדוש, גם אם אדם מרגיש אהבה בנפשו, זו אהבה מזויפת. יהודי חייב השליטה בתפיסת האלוקות שבו לשמות הויה אלוקים – בחינת החסד ההשפעה עם בחינת המסגרת והגבורה.

רכישת אהבה מחייבת חיבור לב למוח, גוף לנשמה, ולשם כך חייב לבוא ויתור על הגאווה שיאפשר שליטת חוכמה ובינה.

השאיפה האמיתית של האדם צריכה להיות שהתובנות שלו יפעלו רק לקשר להשם יתברך. השם הויה הוא כוח ההשפעה, הנתינה ההתפשטות ממעלה למטה, בשילוב השם אלוקים שהם הגבולות והמסגרת בתוכה ניתן לקבל את האור כראוי. דהיינו להסכים לקבל רק תענוג מהאמת, מהקשר לבורא.

עצם הרגשת הפירוד בנפש, היא הסימן שהאדם מרוחק מהשם. הלב הוא זה שמוביל את האדם, ויש לתקנו כדי שיהיה מחובר לשֵֹכל אמוני ויוביל למקומות הנכונים את כל הרצונות. אדם מרוכז דואג לעלות ביקוש שהלב יפעל לפי המחשבה הישרה. הערב רב מחפשים רק את רצונות הגוף, ללא חיבור לאמת, ומפילים את האדם. זהו בדיוק מצב הגלות – לב שאינו קשור למוח.

ללא ויתור על הגאווה ימצא עצמו בריב תמידי כאשר כל צד רואה רק את הפרטיות שלו ללא להתחשב בצד השני, תופעה שמתראה כהאשמות. על מצב זה כתוב: בְּעָלוּנוּ אֲדֹנִים זוּלָתֶךָ – אלו רצונות אחרים שהופכים להיות אדונים על האדם הישראלי, וכאן עליו לעצור, להבין את תכליתו ותפקידו במארג הכללי, ולהסיר את הרצונות שאינם מקדמים.

אל לו להסכים לתענוג מזויף, אלא ילָמֶּד עַצְמְךָ לֶיהַנוֹת מֶהָאֶמת.

גדלות ההשגה בנפש היא מדרגה בה מרגיש האדם שכל הרצונות שהיו מפורדים, מתאחדים לרצון מרכזי אחד דרכו הוא מנהל את האני האמיתי שלו. לשם כך יש להשיג אמונה של ג' האבות, וכאשר האמונה מתפשטת ללב, זוכים לגדלות ההשגה. משה=345 + אהבה=13 סה"כ = משיח.

אמר רבי שמעון: בני אלעזר, כל אלו הדברים תמצא בסוד של שלושים ושניים ל"ב שבילי החכמה של השם הקדוש (מוחין – ל"ב נתיבות אהבה הנמשחים לגוף). וכל עוד שניסים אלו לא יתעוררו בעולם, לא יהיה נשלם השם הקדוש, ולא תתעורר האהבה כמ"ש: הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם, בִּצְבָאוֹת, אוֹ, בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה. בצבאות, זהו מלך המשיח, שנקרא צבאות. או באיילות השדה, אלו שאר הצבאות והמחנות שלמטה. אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה, זהו ימינו של הקב"ה, ספירת החסד, שנקראת אהבה. עַד שֶׁתֶּחְפָּץ, ששוכבת לעפר (בחינת הרצון לקבל על מנת לקבל), השכינה שבגלות, שיהיה רצון המלך בה. צדיק יהיה, מי שיזכה לאותו הדור. צדיק הוא בעולם הזה, צדיק הוא בעולם הבא.

רבי שמעון הרים ידיו בתפילה לפני הקב"ה והתפלל תפילתו, לאחר מכן באו רבי אלעזר בנו ורבי אבא וישבו לפניו, בעוד שהיו יושבים, ראו אור אחד של היום שנחשך, וצינור אחד של אש לוהט שנשקע בתוך הים של טבריה (הטבור של ישראל – מקום המלכות), וכל מקום ההוא נזדעזע.

אמר רבי שמעון: ודאי שעתה הוא הזמן שהקב"ה זוכר את בניו ומוריד שתי דמעות לתוך היום הגדול, וכשיורדות פוגעות בצינור הזה של אש לוהט וישקעו זה בזה ביחד בים. בכה רבי שמעון ובכו החברים. בכי זה העלאת מ"ן של מדרגת נה"י מצד מלכות שהתכללה בבינה, כאן מדובר על סוד צמצום ב' והשלמת כלים של חוכמה.

אמר רבי שמעון: הרי הערותי בסוד האותיות של השם הקדוש בסוד ההתעוררות שלו, של הקב"ה, אל בניו. אבל עתה יש לי לגלות, מה שלא ניתן רשות לאדם אחר לגלות, אלא זכות של דור הזה יקיים העולם עד שיבוא מלך המשיח. אמר רבי לרבי אלעזר בנו ולרבי אבא: קומו על רגליכם, בכה רבי שמעון פעם שנית ואמר: אוי מי יקום אז, במה שאני רואה שהגלות יהיה נמשך, מי יכול לסבול. רואה רבי שמעון שרק מעט חכמים יוכלו לסבול את מדרגת החוכמה העצומה בזמן משיח.

אף הוא רבי שמעון קם (גילה מקום הגדלות) ואמר: יְהוָה אֱלֹהֵינוּ בְּעָלוּנוּ אֲדֹנִים זוּלָתֶךָ; לְבַד בְּךָ נַזְכִּיר שְׁמֶךָ. במקרא הזה יש סוד עליון בסוד האמונה. ה' אלוקינו, זאת היא ההתחלה של סודות העליונים, (הויה) חכמה (אלוקים)בינה, שמשם כל האורה יוצאת להדליק את כל הנרות. כלומר, שכל המוחין דזו"ן ובי"ע יוצאים מחו"ב הללו, הנקראים הויה אלוקינו. ושם תלוי כל סוד האמונה, הנוקבא  כמ"ש, ויִבן ה' אלקים, שהם חו"ב. את הצלע, הנוקבא, הנקראת אמונה.

בְּעָלוּנוּ אֲדֹנִים זוּלָתֶךָ. כי אין מי שישלוט על עם ישראל רק שם העליון הזה, ה' אלוקינו. ועתה בגלות שולט עליו צד האחר.

לְבַד בְּךָ נַזְכִּיר שְׁמֶךָ. שהשם הקדוש, הנוקבא, היא כלל של כ"ב אותיות (חסרונות), וע"כ היא נקראת את, שרומז על כ"ב האותיות מא' עד ת'. וכנסת ישראל, הנוקבא, אינה מתברכת אלא מתוך שם הזה, בך, ז"א, שכולל בתוכו ג"כ כ"ב אותיות, כמספר בך, כמ"ש: אשר נשבעת להם בך. וכן, בך יברך ישראל. כי בך ארוץ גדוד. שכל אלו רומזים על ז"א. ובזמן שהשלמות נמצאת, לא היו נפרדים ז"א ונוקבא זה מזו, ואסור להפרידם זה מזו, אישה מבעלה, לא בהרהורים ולא בהזכרה, בשביל שלא להראות פירוד. ועתה, בגלות נמצא פירוד, כי מתוך הצרות הבאות עלינו בכל עת ועת, אנו עושים בזה פירוד, להזכיר שם הנוקבא לחוץ מבעלה, ז"א, משום שהיא שוכבת לעפר. הנהגת העולם היא תמיד ע"י הנוקבא. וכשמחוברת עם בעלה ז"א, יש לה ממנו כל עונג וכל טוב להשפיע לעולם. ואז נבחן שהתחתונים, הזכאים לשפע הזה, גורמים זיווג הנוקבא עם בעלה ז"א. אבל בזמן הגלות, כשאין התחתונים ראויים לשפע הגדול, אלא מקבלים מהנהגת הנוקבא צרות ועינויים קשים, נבחן שאנו התחתונים עושים פירוד בין ז"א לנוקבא, והנוקבא היא לבדה, לחוץ מז"א, והיא שוכבת לעפר. כי בהיותה בלי זיווג עימו, נמשכים ממנה כל הדינים הקשים לעולם, שמחמת זה היא שפלה ומשופלת עד עפר. וכמ"ש: והיינו לבד בך נזכיר שמך. אשר שמך, הנוקבא, תהיה מחוברת בך, ז"א. ואז יהיה בעולם כל השלמות והטוב.

כשהנוקבא לחוץ מבעלה, נבחן שאנו מזכירים את שם הזה בפירוד, משום שאנו רחוקים ממך, וגרמנו שאחרים שולטים בנו. ושמך, הנוקבא, בפירוד מן השם בך, ז"א. וזהו בימי הגלות.

משום שגלות הראשונה הייתה מבית ראשון, ובית ראשון הוא ה"ר של הויה, בינה. וכנגד ע' שנים שלה, שהם ז"ת חג"ת נהי"מ, הייתה הגלות של בית ראשון ע' שנים, שכל ספירה כוללת עשר, והם ע'. ואלו ע' שנים לא נמצא האֵם, ג"ר דבינה, רובצת עליהם. והיו נפרדים מן שם העליון, ה"ר דהויה. ואז יוד דהויה, העליון של הבינה, נסתלק למעלה לאין סוף. ובית ראשון העליון, הקדוש, הבינה, אינו נובע מַבוע מים חיים, כי המקור שלה, יוד דהויה, חכמה, נסתלק.

אות ה ראשונה דהויה, ע' שנים בגלות, משום שהיא נקראת ז' שנים, כמ"ש, ויבנהו שבע שנים. על בית ראשון, ה"ר, אם תאמר, שמלכות בבל שלטה למעלה בסוד הע' שנים, שהם בינה, ח"ו? אלא בזמן שהיה בית המקדש קיים, האור והנביעה של אמא עילאה, בינה, היה מאיר ויורד למטה. כיוון שחטאו ישראל ונחרב בית המקדש, ומלכות בבל הייתה מושלת, נתכסה ונחשך אור ההוא, והתחתונים הקדושים לא היו מאירים.

וכיוון שהתחתונים לא היו מאירים, משום ממשלת מלכות בבל, נסתלק אור ההוא של הבינה, ואותו מבוע העליון, שהיה נובע אל הבינה, שהיא יוד דהויה, חכמה, נסתלק למעלה באין סוף. אז אלו ע' שנים של הבינה לא היו מאירים, משום הארה ההיא של הי' שנמנעת להאיר אל הה'. וזה היה ודאי גלות של ע' שנים של הבינה, הבית ראשון.

אין תגובות

להגיב