007- הדף היומי בזוהר הסולם – בא – טז-יח השקפה

007- הדף היומי בזוהר הסולם – בא – טז-יח השקפה

שיעור שמע

הורדה- כחול

בֹּא יג-טו

הַתַּנִּינִים

כָּל תַּעֲנוּג בִּקְּדוּשָׁה שֶּׁבָּא עַל דִּין, מְתַקֵּן נִיצוֹץ.

בכל פעם שמקבלים חוכמה בצורה מתוקנת על אחת הבחינות – מתקנים אותה.

יאור הוא מקום של חוכמה/שפע ומשם מבקש לקבל הרצון, הנק' תנין. בנוסף לתשעת היאורים שבנפש, ישנו יאור עשירי שקט המוביל את תכלית האדם. ביאור זה, מאותגר האדם עם הרצון לקבל הכי גדול, זהו האני הנפשי השקט בפנימיות. זהו מרכז האגו השקט, שדווקא איתו צריך להגיע לקשר הכי חשוב לאהבה, אך הוא גם המסוכן ביותר באפשרות ליפול בגאווה.

שורש הנשמה באדם מכונה הלוויתן הגדול – לשון תֵּן הוא בחינת הרצון לקבל, גדלות כלי הקבלה, שמשם מושתת העולם – אבן השתיה. הכל נגזר ממנו, וממנו נגזרת התכלית המקוּוָה. את התנין הנפשי הזה מייצג הסנפיר, כוח דחף הרצון, יש בו נקב בראש המוציא אויר ממטה למעלה. תנועה זו בקדושה מייצגת דחייה של קבלה עצמית – היפך הרצון לקבל המבקש למשוך ממעלה למטה. דחיקת האוויר למעלה היא פעולת ההשפעה, הוויתור הראוי בקדושה.

זו היא עיקר העבודה והחוכמה בחיים, לוותר על קבלת התענוג, ולפעול בחסדים כלפי נותן המתנה. כך למשל אכילה נצרכת לגוף, אך מחשבה, כוונה וברכה יכולים להביא את הלב, את מרכז התאוות לראש, להשקפה הנכונה, לבינה – להשפעה.

בְּלִי אֱמוּנָה לֹא קָיַים כְּלוּם. אפילו למדע אין קיום ללא אמונה, השמאל חייב להתכופף לימין, לאמונה, וככל שעושה זאת יותר, כך יכולים להתעלות. את ההשתוקקות העצמית מתקנים ע"י קו אמצעי – דהיינו השמאל, הרצון לקבל מתכופף ופועל הפוך מטבעו – ממטה למעלה, והימין החסד הפוך.

בֹּא טז-יח

הַתַּנִּינִים

הַדִּמְיוֹן וְהָאֱמוּנָה הֵם כֵּלִים בּיכוֹלֶת הַהִתְמוֹדְדוּת.

האדם יודע שעליו לתקן לאחר שיצא ממצרים, ממייצרי הנפש ומהתפיסה הגשמית כאילו המצב והמקרה הם הקובעים, מהתפיסה המדעית המוטעית כאילו כל פרט או תופעה עומדים עצמאית. היציאה מהתהו, מחוסר האמונה היא רק שלב ראשון, כי אז נתקלים בחושך שעל פני תהום, שעדיין לא מרגישים ברוח אלוקים, שהרי היא מרחפת. וכך מרגיש חוזר בתשובה שבורח מהתאוות המזויפות של העולם הזה, ועדיין לא קונה את התענוג ברוחניות. זה השלב אחרי היציאה שיש להתחיל בתיקון, דהיינו הכפפת הרצון תחת האמונה, שיביא לאפשרות קבלת תענוג דרך השפעה.

אין טעם להשתמש בדמיון בכדי לפנטז על התענוג במטרה, אלא לייצר כוח של מסכים, של יכולות דחייה ואמונה שניתן להגיע למדרגה הבאה. דמיין כיצד אתה עמל ופועל בכדי להגיע למטרה, ובכך תצבור כוח לדרך.

בשלב הביניים, בין עזיבת הרצון לקבל לפרטיות – לבין הרגשת קבלת האור מהיחד, מההשפעה לכלל – יש להשתמש בדמיון. הדמיון צריך להביא אותך למקום שאליו אתה שואף, לכן יש לשאוף בעיקר להצליח להתמודד בדרך, ולא לפנטז רק על ההגעה למטרה.

אדם לא יכול לבנות את עולמו רק מזה שהוא משתוקק ורוצה. מבלי לערב את הרצון – הרצון עם בינה, עם התובנה מהי האמת, לא ייבנה האני האמיתי. אין האני נבנה מהרצון לתת, אלא מהחסד. וכך בשידוך אַל לך לחפש מה תוכל לקבל, אלא מה תוכל לתת לאני המשותף. עָלֶיךָ לְחַפֵּשׂ מַה עָלֶיךָ לָתֵת לְעוֹלָם, וְשֵׁם תִּמְצָא אֶת הַאֲנִי הָאַמִּיתִּי.

 

עד שלא הרג ה' את נקבת התנין הארץ הייתה תהו. לאחר שוויתר על צד הנקבה וגנז אותה ברדלא, והיה מוכן לעלות אותה לבינה, נוצר חושך. כאשר אי אפשר לפעול את בינה, בזמן החשכות יש ד' דרכים לחבר מלכות לבינה. זהו סוד של צמצום א וצמצום ב.

בתנין הגדול ב' עניינים:

התנין הגדול זהו הרצון לגדלות כלי הקבלה, כמו עץ הדעת שלא ניתן לפעו אותו. הבינה יוצרת חשכות כי נוצרת מודעות עצמית, נפרדות. אך נפרדות זו לא נועדה בשביל החושך, אלא רוח שמרחפת על פני המים, היא שיוצאת על מסך דצמצום ב' וגורמת ש ב' הקווים מעליה יתאחדו. אור זה לא יכול להאיר, אלא בראש, ובגוף האור הוא בחינת מים, ועליו לרדת לבחינת מים, מג"ר לו"ק, מראש לגוף.

הרשעים ניסו למשוך אור זה לסיפוק האישי, לכן גנז ה' את האור הזה, זרוע לצדיק לעתיד לבוא.

 

את מלכות של צמצום א' גנז ה' ברדלא, וזו בחינה שהרג את נקבת הלוויתן.

נב) עד שלא הרג הקב"ה את הנוקבא של הלויתן, הארץ היתה תהו (חסר אמונה, חנק שתוהה על האמונות הראשונות). תהו היתה, ולאחר שהרגה, היתה הארץ, ובהו, שהתחילה הארץ להתקיים. וחשך על פני תהום, משום שהפעולה שעשה, עוד לא האירה.

ד' פעולות נוהגות בקו אמצעי, בבואו לעשות שלום בין ב' הקוים, ולחברם זה בזה: א. צ"א, ב. המסך דצ"א, ג. צ"ב, ד. מסך דצ"ב, שבו יוצא קומת החסדים, ליחד ב' הקוים זה בזה.

ב' הענינים נאמרים כאן בתנין הגדול:

א. שהרג נוקבתו. – ע"י צמצום הרצון, גניזת מלכות ברדלא.

ב. שגם מחץ ראשו של הזכר עצמו, וניקב נקב בראשו, כמ"ש: שִׁברת ראשי תנינים. כי הם ב' מיני מסכים דצ"א ודצ"ב, הבאים עם המסך דחירק שבקו אמצעי. שבמסך דצ"א הרג את הנוקבא של התנים הגדול, ובמסך דצ"ב מחץ ראשו של הזכר.

וכמ"ש: עד שלא ביטל הקב"ה את הנוקבא, הארץ היתה תהו. שנמשכה עליה כח הצ"א, שהוא הכנה אל ביאת המסך דצ"א ע"י קו האמצעי. ואחר שקו האמצעי גילה המסך דצ"א, ההורג את הנוקבא של התנים, ויצא עליו קומת הזווג דקומת רוח, נמתקה הארץ ע"י המסך הזה, ונקראת בשם בהו. להתקיים ע"י קומת רוח הזאת, שיצאה על מסך דצ"א. כי האור חזר ונעלם ולא האיר. ונעשה חושך. וחושך זה עבר לבחי' צ"ב, שהגיע עד הבינה. ובזה נעשה הכנה למסך דצ"ב.

נג) מה עשה הקב"ה? מחץ ראשו של הזכר דתנינים הגדולים. ע"י המסך דצ"ב שהוא עלית המסך דמלכות במקום בינה ונעלמה ג"ר דבינה וכל המדרגות שמתחת הבינה, שגם התנים הגדול בתוכן, והעלמת הג"ר של התנין ע"י הדינים של הבינה, עשתה נקב בראשו, שהוא הג"ר שלו. והתנין נכנע. משום, שהתהום למטה, מלכות במקומה, לא היה מאיר. ועתה ע"י עלית המלכות למעלה לבינה, יצא עליו קומת רוח המאיר, כמ"ש: ורוח אלקים מרחפת. ע"כ נכנע הנחש וקיבל המסך דצ"ב, שהוא הנקב שנעשה בראשו. מהו הטעם, שהמסך דצ"א לא היה מאיר? משום שהתנין הזה הגדול היה משיב רוח על התהום והחשיך אותו, ולא היה מרחף למטה. כי קומת רוח, היוצאת על מסך דצ"א, אינה ראויה לקבל ג"ר לעולם. וכמ"ש: שהתנין הגדול היה משיב קומת רוח דצ"א על התהום והחשיך אותו, שלא יהיה ראוי לקבל אור לעולם. שהרוח, בעת שהוא למטה, במלכות הבלתי ממותקת בבינה, אינו מרחף. כי מרחף פירושו, שהרוח מתנענע לכאן ולכאן, כלומר שאין בו קביעת הקומה, ועודנו ראוי לקומה גבוה יותר. ורוח הזה דצ"א לא היה מרחף, אלא נקבע בקומת רוח הזו בקביעות, כי הרוח דצ"א אינו ראוי עוד להתעלות יותר. המסך של צמצום ב' אומר שכבר לא ניתן לקבל בעל מנת להשפיע, הנק' מרחף (מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם).

 

נד) ועבר רוח אחר של מעלה, רוח היוצא על מסך דצ"ב (לא רוח של צמצום א' אותה חייבים לדחות). ונשב והכה ברוח ההוא, שיצא על מסך דצ"א, והשקיט אותו, שביטלוֹ וכמ"ש: וְרוּחַ אֱלֹהִים  מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. כי קומת רוח הזאת דמסך דצ"ב אינה נקבעת לעולם, אלא שמרחפת לכאן ולכאן. וזהו שלמדנו, שהקב"ה הכה רוח ברוח וברא העולם. כי כל עוד שהיה שולט הרוח דצ"א, לא היה יכול לברוא העולם. וע"כ הכה בו הרוח דצ"ב וברא העולם. מסך דצמצום א' אומר שבמלכות אי אפשר לקבל על מנת להשפיע, שהיא מידה של דין, וראה שאין העולם יכול להתקיים רק בדין, אלא עולם חסד יבנה.

נה) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר  וַיְהִי-אוֹר. כי האיר האור של מעלה, הג"ר. כי יצאה האות יוד מן האויר (החסדים) ונעשה אור (אור הוא חוכמה ואוויר חסדים). שהכה על הרוח שנושב, והסתלק מעל התהום, ולא כסה אותו. שבטל קומת הרוח, שכסה התהום, מלקבל הארת ג"ר. וכיון שהאיר התהום והרוח הסתלק, היה אור. כמ"ש: ויהי אור. (אור נק' ג"ר דכוחמה ומים ו"ק דחכומה. אור נותן חיות למחשבה, ומים לגוף).

נו) אור זה האיר על ראשו של התנים הגדול, כי אחר שהבינה השיגה הג"ר שלו, חזר גם התנים והשיג הג"ר שלו. ומים היו יוצאים מתוך נחיריו, להשפיע לשאר המדרגות. והרוח נשב למעלה. כי כדי להשפיע לשאר המדרגות, ירד האור לבחינת מים. מפני שנתמעטו הג"ר דג"ר שלו. ולא נשאר אלא בו"ק דג"ר, המכונה מים, שזה נעשה מכח הכרעת קו האמצעי. ממסך דבחי"ג, הנקרא חוטם, המשמש לקומת החכמה, קומת ע"ב. ונמצא שמבחינת ג"ר דג"ר אין בו אלא קומת רוח לבד. ונודע, שאע"פ שאינו מאיר אלא בו"ק דג"ר, מכל מקום מחויב מתחילה לקבל(למשוך) ג"ר שלמים, ואח"כ מסתלקות ממנו הג"ר דג"ר, ונשאר בו"ק דג"ר. שהם ו"ק דקומת ע"ב. ולפיכך אומר תחילה, שמאיר בבחינת אור (להשלמת כלים), אלא אח"כ שנעלמו הג"ר דג"ר, והאור חזר לבחינת מים אומר, ומים היו יוצאים מתוך נחיריו.

מקודם לכן האיר מאור השלם הזה, עד שהיה יורד האור מן הבינה, ומְנוֹצץ לע"ב אורות של השמש, שהוא ז"א, שהשיג קומת ע"ב, המכונה ע"ב אורות, שהוא קומת חכמה. כיון שאלו האורות נרשמו בשמש למטה, היו יודעים בהם רשעי עולם, והיו עובדים אל השמש. שהיו עובדים להמשיך האור ממנו, מלמעלה למטה. כיון שהסתכל הקב"ה ברשעים האלו, שרוצים להמשיך האור ממעלה למטה, העלה האור וגנז אותו, מפני מעשה הרשעים. משום שתנים הזה היה עולה ויורד, והמשיך גם הוא האור ממעלה למטה, בסבת מעשה הרשעים. והכה באלו היאורים, שהיה מחריבם בכח הדינים, הנמשכים עם ההארה שממעלה למטה, עד שגנז האור ולא נגלה.

נז) וזָרע אותו זֶרע בצדיק אחד, שהוא יסוד דז"א, שהוא הגנן של הגן (מלכות). והזרע שזרע בגן, שהוא המלכות (החסד שמתפשט מהדעת דרך היסוד למלכות), הוא הגניזה וההעלמה של אור הזה. כלומר שההעלמה אינה בחינת העדר, אלא להיפך, שהוא בחינת זרע לברכה, שההעלמה עצמה תשוב להיות אור, כמו צמח היוצא מן הזרע. זו בחינת אור זרוע לצדיק, שעליו לתת לו סביבת השפעה טובה לצמוח.

נח) כשהתנים הגדול הזה ראה שצָמַח בגן, שהוא המלכות (שאפשר לקבל אור, שצדיקים יכולים לקבל), הזרע  של אור הזה, שהתנים חוזר ומקבל את אור החכמה שצמח במלכות, אז מתעורר להשפיע לצד השני, להנהר השני של ד' הנהרות, שנקרא גיחון. ואז נתחלקו המים של הנהר גיחון, ע"י שביל אחד של התנים. התנים הולך אל הזרע, שנצמח ונעשה לאור בתוך הגן, המלכות, ומקבל אותו והאיר בנהר, באור הגדלות של זרע הזה. והוא נקרא גיחון. האיר את הפישון – חוכמה, דרך הבינה.

נט) ומן גדלות ההוא של זרע הזה, עלה לגדולה שלמה המלך, כשעלה למלוכה, שכתוב: והורדתם אותו אל גיחון. וכתוב: ומשח אותו שם. שם, ולא במקום אחר, משום שדוד המלך ידע זה, שְמיִם אחרים עולים למלכות אחרת. ומלכות זה, מגיחון, הוא מלכות חזקה.

ס) ותנים הגדול התעורר לנהר גיחון להשפיע בו, והסנפירים של התנין הזה, המלכות שלו, נתעלו בנהר גיחון, להתחזק בו (בינה). וכל שאר היאורים עולים ויורדים בכחו של התנים הגדול. ואחר שהאיר אל הנהר גיחון, חוזר ונכנס ליאור ההוא השוקט, ונשקט בו, שאינו פועל להשפעת החכמה.

תגיות: דמיון, אמונה

אין תגובות

להגיב