003- הדף היומי בזוהר הסולם – בשלח – ז-ט השקפה

שיעור שמע:

בְּשַׁלַּח ז – ט

מִי שֶׁלּא מֶפָרְסֶם וּמְשַׁבַּח אֶת דֶּרֶך הָאֱמֶת, מַרְגִּישׁ מָוֶות בְּדַרְכּוֹ.

כדי להפעים את הנפש ולעורר אותה לדבר האמיתי צריך לעשות: א' פרסומת אישית ושבח לדבר. ב' – יגיעה, מוכנות לשלם עבור הדבר, שכך הוא הופך ליקר עבורך. ג' – כשמגיע האור/התענוג, חובה לוותר עליו כסיבה לפעולה. לא פועלים את האמת מהסיבה שזה מרגיש לי טוב, פּוֹעֲלִים אֶת הָאֱמֶת מִפְּנֵי שׁזוֹ הָאֱמֶת!

הַיְּהוּדִי לֹא מְחָפֶּשׂ אֱמֶת שִׂכְלִית אֶלָּא אֱמֶת אֶמּוּנִית, לא נשען על הוכחות מדעיות אלא על דעת חכמים, שהיא מעל טעם ודעת אישית שלו.

מוות הוא איבוד החיוּת ובאופן כלל זה ניתוק מנותן החיים. היצר הרע, הרצון לקבל, הגוף כל הזמן מדבר לשון הרע על האמונה, לכן אומר התנא "לֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה". לעומת השתקת הגוף, כאשר אדם רוצה לתחזק את הצד הרוחני, עליו להפעיל שכנוע פנימי, לפרסם ולספר בכדי להגביר את הכוח החיובי.

כשאדם יוצא מיצר הרע (ממצרים), הוא מרגיש כאילו הוא מאבד את כל מה שיש לו, מאחר וכל תפיסתו גשמית, הפרטיות, וכאן באה ההרגשה שהרוח שבו נשברת, זהו המוות הגשמי. מבחינת התפיסה הגשמית, הוויתור עליה קשה כמוות. ולמרות שכל המלאכים שהם כוחות הנפש, משבחים את האדם על הצעד האמיץ ללכת למדבר הנפשי לרכוש אמונה – עדיין קשה ביותר.

כשהגוף מגיע לייאוש, הוא לכאורה מוכן להתחזק ולהאמין, כמו חילוני לפני ניתוח שקורא תהילים. ואז שלכאורה מתחיל הוא להשתחרר, בא הגוף ומזכיר לו כמה טוב היה בגשמיות, איזה "חיים" היו בחילוניות.

הרג פרעה את כל אלו שהנחו אותו ללכת בדרך טומאה. אדם בייאוש כבר מוכן בעצמו להרוג את כל המחשבות והרעיונות המסיטים אותו מדרך האמת. בעומדו לפני שוקת שבורה מתחיל הוא רק לזמן מה, להילחם במחסומים שבחיים.

פרעה שבנפש הוא כלב, שלכאורה בזמן משבר מוכן להשפיע, או כשמוכן לך רק מפני שכיף לו או נותנים לו כבוד, אז כאמור זה זמני ובהזדמנות ראשונה יחזור לסורו. לכן אין לנו מה לסמוך על השכל, על התפיסה המדעית, על התפיסה הגשמית שהם יוציאו אותנו ממצרים. רק בדרך אמונה ניתן לצאת ממצרים.