הדף היומי בזוהר הסולם – פרשת פנחס קיב'-קיד' | מתקדמים| שיעור 38

פנחס קיב – קיד שעור 38

הכריעות והזקיפות

מלמד כאן מתי יש לכרוע ומתי להזדקף בתפילת שמונה עשרה. 

1. ובעלי הקומה הרשומים באלו ג מרכבות בתפילה, שואל באיזה מקום, ומשיב, אלא כל הכורע כורע בברוך וכל הזוקף זוקף בשם הכריעה בשלושה שלבים, ברוך, אתה ואז זוקפים בשם השם. הכריעה היא קטנות, ביטול, הזקיפה היא גדלות בזכות השם הויה. ויש ארבע זקיפות וארבע כריעות דהיינו ב זקיפות וכריעות בברכת אבות תחילה וסוף וב' זקיפות וכריעות במודים תחילה וסוף, והנה רומז כאן באלו זקיפות וכריעות שמוליך ומביא למי שד' רוחות העולם שלו ומעלה ומוריד למי שהשמים וארץ שלו, דהיינו כמו בלולב והם ששה קצות שמים וארץ וד' רוחות שהם כנגד ג ברכות ראשונות שהם חג"ת, וג' ברכות אחרונות שהם נה"י שבהם ח כריעות וזקיפות ובעושה שלום במרומיו יש ד שהם כריעה וזקיפה לשמאל, וכריעה וזקיפה לימין שזה דומה לעומד כנגד רבו שהימין שלו הוא כנגד שמאל של רבו והשמאל שלו כנגד ימין של רבו שהוא הקב"ה וע"כ הוא נותן שלום לשאלו וימינו, שימינו נגד שמאל רבו ושמאלו כנגד ימין רבו. כורע בברוך וזוקף בשם הויה. בכריעה מגלה האדם את השם א-ד-נ-י, כשזוקף את שם הויה, ושם הויה + אדני = גימטרייה אמן. כאשר אדם זוקף, מראה בזה שהוא כפרט משוייך לכלל הגדול, זאת לאחר שבא בכריעה ובביטול לקשר עם הכלל. יש לכרוע ולבטל הגאווה, אך אין זה מספיק, יש לזוקף בשם הויה כדי לבוא לכלל שהוא השלמות. 
2. הרי הם י"ב בין כריעות וזקיפות דהיינו ד כריעות וזקיפות בברכת אבות תחילה וסוף ד כריעות וזקיפות במודים תחילה וסוף ד כריעות וזקיפות בעולה שלום לימין ושמאל ובהם ע"ב עינים שבהיותם שש קצות דהיינו למי שד' רוחות ושמים וארץ הם שלו, הנה שש פעמים י"ב עולה ע"ב ובהיותם ממשיכים חכמה בסוד הזקיפות, נק' עינים ע"ש החכמה שש כריעות יש בהם ח"י נענועים ג נענועים בכל כריעה כי צריך לכרוע בראש וגוף וזנב עד שיתפקקו ח"י חוליות שבשדרה הרומז כנגד יסוד הנק' ח"י והרמז שצריכים לכלול בשש כריעות אלו את היסוד וי"ב כריעות וזקיפות עולים ע"ב, באלו ע"ב עינים של הקב"ה המושפעות אל המלכות מאירים ע"ב כנפים של השכינה והיא קמה עליהם ונק' עמידה שה"ס תפילת העמידה כי בתחילה היתה המלכות בנפילה שה"ס הכריעה וצריך להקים אותה שם הויה דהיינו לזקפה בשם בח"י עלמין שהוא ע"י יסוד הנק' ח"י ובד' זקיפות שבשש ברכות שהוא ת"ת הכולל ג ברכות ראשונות וג' ברכות אחרונות.
3. וצריך לכרוע בח"י עולמות דהיינו במדת היסוד שנק' ח"י וזה הוא ו"ו ו כי כל הכורע ברוך שהוא יסוד נק' ברוך וכל הזוקף זוקף בשם הויה שהוא עמוד האמצעי שהוא ת"ת הנק' הויה וצדיק הנק' ברוך שהם ו"ו ו שת"ת ה"ס וו במילוי ויסוד ה"ס ו בלי מילוי. ואלו ג ווין רמוזות בר"ת ג הפסוקים ויסע ויבא ויט שה"ס ג קוים משם ע"ב ו"ו עליונה שהיא ת"ת אחוזה בזקיפה וכריעה וע"כ יש בו ב ווין, אבל היסוד האחוז רק בכריעה יש בו ו אחת וכולם כל ג ווין עולות ח"י כנגד ח"י ברכות התפלה כנגד היסוד והת"ת.
4. ד כריעות הן באדני, ד זקיפות בהויה שהוא עמוד האמצעי הנק' הויה, והשכינה שנק' אדני. חי העולמים שהוא יסוד מיחד אותם הויה אדני זה בזה יאהדונה"י שהם אותיות הויה אדני בשילוב שהם גימ' אמר שהוא צ"א בכל סיום ברכה מח"י ברכות התפלה, יש הויה והם ח"י פעמים ד אותיות הויה וח"י פעמים ד הם ע"ב שהם ע"ב עינים המאירות בע"ב גדפין שהם ח"י פעמים ד אותיות אדני הויה הוא גילוי המאיר את שם אדני שהוא הסתרה. אע"פ שאומר בדבור הסמוך שכריעות הן ביסוד, היינו מבחינת היחוד כי יסוד דבוק תמיד במלכות אמנם כריעה פירושה נפילת המלכות דהיינו שחסרה ג"ר כדרך הכורע שמרכין ראשו וצריכים להקימה ולזקוף ראשה שה"ס ג"ר. בהשפעת ז"א שנק' הויה וע"כ אומר ד כריעות באדני שבה הנפילה ד זקיפות בהויה שבו נמצא כח הזקיפה של המלכות, ח"י עלמין קשיר לון היסוד הוא המיחדם זב"ז בלי הקשר לשם הויה האדם הוא כלום. בתפילת שמונה עשרה יכול המתפלל לקשור את השכינה לשם הויה.
5. וסוד הדבר וגביהם וגובה להם וגבותם, הכותב בחיות וגביהן פירושו גדפין שהן מלכות וגובה להם פירושו אנפין שהם ז"א וגבותם שהם עליהם שהם בחינת בינה מלאות עינים סביב לארבעתן שכולן מרובעות בד' אותיות ולכאורה קשה על מה שאמר שע"ב עינים הוא בז"א וע"כ אומר והכל אמרת, כלומר שכל ג בחינות שהם גדפין פנים עינים כולן כלולות בז"א שנק' אמת, והראיה, כי אומרים עין פנים לתורה, הרי שהתורה שהיא ז"א יש בה עינים ויש בה פנים. אלא בפרטות נבחנות הכנפים שהם אדני שהיא מלכות, הפנים הם הויה שהוא ז"א העינים הם אהיה שהיא בינה ואלו ג שמות אדני הויה אהיה עולים בחשבון יב"ק שהם ראשי תיבות יחוד ברכה קדושה. השם אדני רומז לבחינת המעשה, הויה לבחינת הדיבור ואהיה לבחינת המחשבה.
6. בכל עין ועין הוא שיעור אגודל וזהו ו בינוני דהיינו בחינת קו אמצעי שאין בו אלא ב פרקים וחסר פרק עליון, כי באגודל אין שם אלא ב פרקים שה"ס י י. כנגד החוטם נק' האגודל ו דהיינו ו בינונית וכנגד ב נקבי החוטם שבו שהם ימין ושמאל שינם כאחד הם נק' י י. והו' עם ב יודין עולות יוד הא דהיינו כ"ו וזהו וייצר שיש בתחילת המילה ו עם ב יודין, שמורה על שיעור אגודל שה"ס שליטת החסדים שהוא מדת האגודל הוא שיעור של כל מדה ומדה של יוד הא שהוא ג"ר, בכל מקום שליטו של הג"ר בכל אבר ואבר, כלומר בכל אבר יש ראש וגוף, ובמדת הראש שיש באבר שולטת מדת אגודל שהוא חסדים. כל אבר דהיינו אבר שלם כגון יפרוש כנפיו יקחהו יאהו על אברתו שיש שם כנפים שהם בחינה התחתונה של האבר ששם בחינת אמצע של ג פרקים ויש אבר ששם בחינת אגודל של ב פרקים משום שהוא בחינה עליונה שה"ס י"ה שבו אינו שלם מפני שיש בו חסדים בלי חכמה שאסור לקבל שהיא ג"ר.
7. אין אבר בכל מרכבתו שאינו כל אבר כלומר אבר שלם בצורתו, דהיינו בחינת ראש וגוף, כנ"ל בסמוך, ובכל מקום נמצא ופניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה דהיינו בחינת ג"ר, של האבר, ששם שולטת מדת אגודל שהימין ושמאל שבקו אמצעי פרודות כנ"ל. והוא כנגד פרשות הפתוחות שבתפילין שהם כנגד בחינת הג"ר שהן פרודות. לקבל תורה שהיא ז"א שהוא ג"ר דהיינו עיינין ואפין וכשהם למטה בחינת ו"ק אז יש זווג בין ימין ושמאל מקו אמצעי וכן בין ז"א ומלכות שהם ימין ושמאל ואז הפרשות שבתפילין סתומות כנגד יאהדונה"י שעליהן. בפנים שלהם ובכנפיהם שהם ז"א ומלכות שהם כאן מיוחדים זב"ז וע"כ הפרושות סתומות. וכאן ופניהם וכנפיהם אינן פרודות משום שהוא מלמטה שהוא ו"ק.
8. והקב"ה רושם בישראל כנגדם כנגד אנפין וגדפין דחיות, בתפלה, שישראל יהיו חברים עמהם עם החיות לכרוע בכל הגוף בח"י ברכות התפלה, כדי להמליך עליהם בכל אבר ואבר שלהם, אמן שה"ס יאהדונה"י שבגי' אמן. כי בכריעה ממשיך אדני ובזקיפה ממשיך הויה ואח"כ ע"י ח"י העולמים מתיחדים ומשתלבים שניהם בסוד יאהדונה"י ואמר הקב"ה אל המלאכים שהם ד החיות, מי שאינו רשום לפניכם להיות כורע בברוך וזוקף בהויה בקומה דגוף, לא תכנס תפלתו בהיכל שלי שהוא אדני, שלא תקבלו דיבורים שלו על כנפיכם ופניכם שכל מי שמתפלל באדני ומצרף עמו הויה שהוא פניהם של המלאכים, דהיינו של ד החיות אז נאמר בחיות ופניהם וכנפיהם פרודות למעלה בבחינת ג"ר שלהם כדי לקבל אח"כ יחוד יאהדונה"י בו"ק שלהם בדברי התפלה היוצאים מפיו של האדם. כל המלאכים ניזונים ע"י תפילת שמונה עשרה של האדם
9. וגדול העונה אמן יותר מהמברך מפני שברכות בד"כ נאמרות על הנאה שאדם מקבל ואז מברך, אך מי שעושה אמן אפילו לא נהנה מאותה ברכה, על פרי למשל, אלא רק מסכים ומאשר שהשם גדול, והכל מאיתו יתברך. כי על אדני הויה הנאמרים בסתם תפלת האדם נאמר, ופניהם וכנפיהם פרודות, שכנגד הויה הם בפנים וכנגד אדני הם בכנפים, שה"ס כרוב אחד מקצה מזה שהוא הויה וכרוב אחד מקצה מזה שהוא אדני שהם פרודות, כי היחוד של הויה אדני בשילוב לא נעשה בברכות התפלה אלא בתפלת העמידה. אבל כשהשליח צבור חוזר התפלה ועונה אמן שהוא מיחד ומשלב הויה אדני זה בזה שהם גימ' אמן, ע"כ הוא גדול מהמברך כי הוא במחברת השנית דהיינו בחיבור התחתון דו"ק שבמחברת השנית מתחברים ב השמות הויה אדני. מתחילה בחבור ראשון שכנגד ג"ר היו מקבילות הלולאות אחת אל אחת על הקרשים שהם קשר האצבעות, כי קרשים הם אותיות קשרים, הרי שאז אין המשכן אחד. בסוד יאהדונה"י אבל בחזרת הש"ץ שה"ס תפלת העמידה ועונה אמן, שהוא היחוד יאהדונה"י שבג' אמן, אז והיה המשכן אחד, כי בו חוברות אשה אל אחותה, הרומזות על הויה אדני, הרי שגדול העונה אמן בתפלת העמידה יותר מהמברך בשאר ברכות התפלה. עניית האמן בתפילה מייצרת את הייחוד של השמות הויה ואדני. האגודל מסמל את האני של האדם, ואינו שווה כלום בלי יתר ארבע האצבעות, כך האדם הוא כלום אם לא קשור לשם הויה.