הדף היומי בזוהר הסולם – פרשת פנחס שי-שיב | מתקדמים | שיעור 104
פנחס שי-שיב שעור 104
תשצה) המנורה שבעת הנרות שלה ה"ס את שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך שהן כנגד שין של ג ראשים, ש ו ש של ארבע ראשים שבתפילין דהיינו כנגד ז ראשים שבב/ שנין והם כנגד ז ברכות דק"ש שהם בשחרית, מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה. לאח"כ כתוב המצוה שכהן גדול בעבודה משמש בכנפי מצוה שהם פעמונים ורימונים שהם כמו הקשרים והחוליות שבציצית, והציץ שהוא כמו תפלין, משם ואילך כתוב ועשית מזבח מקטר קטרת.
והקרבתם אשה עולה
יש להביא קרבן על מחשבה לא ראויה.
מלמד כאן על חשיבות תפקיד האש בנפש האדם, דין ששורף ומכלה, ומצד שני מבשל. כאשר מישהו רוצה להתקדם רוחנית, ולשרוף הרהורים אסורים, עליו להרהר בשריפה של אותו דבר. ביהדות לא שורפים גופה כדי להראות שאנחנו מאמינים בתחיית המתים. קורבן עולה מביאים על הרהור הלב, כלומר כאשר אדם רק בשלב מחשבה, אפילו עוד לא עשה כלום, כאשר ירצה לתקן הרהור זה שמפריע לו בדרך השם, צריך בשביל זה אש.
המחשבה שבאה מהכוח המדמה גם עושה רושם בנפש, ולכן גם ראייה של דברים אסורים משאירה רושם בנפש, ולכן יש להביא קורבן על הרהור הלב.
חשוב מה אדם מקריב, באיזה מקום ומתי, כלומר מה הוא מתפלל, באיזה בית כנסת, ובזמני התפילה.
כשבא אדם לעשות עבודת קודש, צריך לדייק. מה אתה עושה, מתי ובאיזה מקום. לכן בחג שבועות לומדים כל הלילה, מכינים את הכלה לזיווג, טובלים במקווה, ואז מתחברים בתפילה.
תשצו) פתח ר"מ כתוב בפרשה זו והקרבתם אשה עולה לה' והעמידו אשר עולה היא לאשים שכולה נשרפת באש ומשום זה סמך עולה לאשה, ועוד העמידו שאין עולה באה אלא על הרהור הלב שזו בחינת המחשבה, תיקון שלא בא על הגוף ולכן הולך כולו להשם.
תשצז) ודאי כל הקרבנות אינם באים אלא לכפרה, כל קרבן וקרבן מכפר על כל אבר ואבר הרוחני של האדם כפי החטא שחטא באותו אבר. על טפות המוח דהיינו החטא של מוציא זרע לבטלה, מביא עוגות מצות כי לא חמץ, דהיינו אם זרק טפות ראשונות מטרם שהחמיצו במקום שאינו שלו. דהיינו בלי נקבה אסורה שבה מחמיצים הטפות. ועל אלו שהחמיצו שזרק אותם במקום שאינו צריך, דהיינו בנקבה האסורה לו ששם מחמיצים הטפות הוא צריך להביא עליהם לחם חמץ, ואלו לחמי תודה ך היו מהם חמץ ומהם מצה. אין מדובר כאן על איבר בגוף הגשמי אלא על איבר רוחני, ולכן מייחס התיקון למחשבה, למוח, לדעת הקשורה ליסוד.
תשצח) פרים הם מצד הדין פר עולה בגמטרייה אותיות מנצפ"ך וכן כבשים ואילים ועתודים ועזים כולם הם מצד הדין משום שהם פני שור שנאמר ופני שור מהשמאל שהוא דין. כולם הם שחיטתם בצפון וקבול דמם בכלי שרת בצפון. שחיטה קבלה וזריקה כולם בצפון שהוא צד שמאל כדי לבשם ולהמתיק מדת הדין, הא לבית דין מצד הגבורה. בית דין הגדול הוא מצד הגבורה ששם בינה בית דין הקטן הוא מצד המלכות וכל אלו שופכי דמים למצוה הם מצד הגבורה. כל הפעולות שעושים בקורבן הן לצד צפון, מפני שכאן השמאל דקדושה ויש למתק את הדין
תשצט) ומה שהעמידו עולת שבת בשבתו ולא בשבת אחר הוא משום שעבר יומו בטל קרבנו ואין להשלימו בשבת אחר. הקרבן דוחה שבת, ומדליק אש בשבת הוא משום שהוא אש קדושה שכל אש הקורבנות קדושה היא קדושה ושבת קדושה אוחזות הן זו בזו. אש של יום חול אסור להדליק בשבת, ואך את אש הקדושה של הקורבנות בבית המקדש צריך כדי להעלות הקורבנות, אל לא קורבנות של יום חול.
תת) אבל אש של חול אסור לאחדו בקדש דהיינו שבת, ומשום זה צווה לישראל לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, כי זה או כלאים של טוב ורע, כי בשבת שול בו עץ החיים שאין בו תערובת של טוב ורע. וחולין של טהרה אסור לערב באש קדושה כל שכן חולין של טומאה שאסור ערב אותם בקדושה, אפ כך כל הקרבנות נק' בשר קדש, וכל הקרבנות של כל מין, יש בהם חולין דטהרה ויש בהם קדש וקדש הקדשים.
תתא) והסוד הוא כי יש הפרש בין קדש לקדש, ז"ש והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים. אף כאן אשים של הקרבנות אינן שוות, כי אש של גבוה יותר מקודש מאש הקדש שלמטה שנק' אש עצי הקדש, או אש בשר הקדש. ואש הקדש יש בו הפרש לבין אש של הדיוט המובא על המזבח, אע"פ שהעמידו עליה שמצוה להביא אש מן ההדיוט שנותנים אש מלמטה עם האש שבאה מלמעלה, אע"פ שיש אש קדוש על המזבח, כי כל אחד צריך למקומו.
תתב) ישראל נמשלו לזה, כי ישראל בכלל נק' מלכים, כמו שהעמידו כל ישראל בני מלכים, אבל כשנכנסו לבית המקדש כל אחד שרה במקומו כראוי לו הכהנים לבדם ולויים לבדם וישראל לבדם כל אחד עושה את תפקידו למען הכלל. אף כאן כל הקרבנות אינם שווים אע"פ שכתוב בכולם קרבן לה' כי הוא הקב"ה מחלק הכל כל אחד ואחד כראוי לו. וסוד זה נודע בפרי בפרים החג שהיו ישראל מקריבים לפני ה' שהיה מחלק אותם לקיום ע האומות.
וביום הבכורים
הבכור מקבל פי שתים, חלק שלו וחלק שני כדי להשפיע בקדושה הלאה.
תתג)) אמר המאור הקדוש שהוא רבי שמעון, קום ר"מ משנתך כי אתה והאבות נק' ישיני עפר שבניגוד לאפר, עפר עוד יכול להצמיח, כי עד עתה הייתם עוסקים בתורה באלו ישנים במשנה שנאמר בהם ועל הארץ תישן, וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' אתם האבות הקדושים ומשה רבינו הם בכורים של השכינה אתם התחלתם את היהדות, ובמעשים שלכם השכינה מתחדשת תפלות האבות בכל יום שהעמידו בעלי המשנה תפלות כנגד אבות תקנום. אשר שחרית תיקן אברהם, מנחה יצחק וערבית, קו אמצעי יעקב. ובק"ש שאמר ר"מ דהיינו משה רבינו, שמע ישראל והעמידו כל הקורא ק"ש בכל יום כאלו הוא מקיים והגית בו יומם ולילה. רואים שהתפילות הם כנגד האבות ומשה, וקורא להם רבי שמעון להתעורר שכן הם פורצי הדרך הישרה.
התפילות מביאות להתחדשות השכינה הקדושה.
תתד) ודאי בתפלה שלכם ובק"ש שלכם, השכינה מתחדשת לפני הקב"ה ומשום זה נאמר והקרבתם מנחה חדשה לה' דהיינו בתפלות שהן במקום קרבנות. ובאיזה קרבנות שהם תפלות היא מתחדשת, היינו בשבועותיכם דהיינו שבועות, שבו מתן תורה ונק' חמישים יום לעומר ובו שבעה שבועות מצד אותו שנאמר בו שבע ביום הללתיך, שהיא מלכות שנק' כלה שהיא כלולה בשבע ספירות חג"ת נהי"ם וכלוללה בבינה והיא מתפשטת ב ה ספירות חג"ת נ"ה לחמישים. מלמד שמבקש מהם להתעורר לצורך קבלת התורה, שיעלו ביקוש ויתפללו שעם ישראל יקבל את התורה.
תתה) יסוד שנק' כל גימ' חמישים, כלול גם כן מאלו החמשים שהם חג"ת נ"ה שכל אחת כלולה מעשר היסוד הוא הכלל שלהם והמלכות נק' כלה שהוא אותיות כל ה דהיינו ה ספירות הכלולות מחמישים, כולן נבלעות בתוך חמישים, חכמה שהיא י עליונה מובלעת תוך חמשים כי ה פעמים י שהיא חמישים ויש י"ה בחכמה שמכפילים זו על זו והם חמשים ויש בחכמה שמכפילים י פעמים ה והיא בחשבון כל כי הבינה נק' ים שהוא חמשים והוא בגימטרייה ים התורה שנקרא שלום שמבינה הנק' ים תצא התורה שהיא ז"א. המקור שלה היא כתר שאין לו סוף, שאר ספירות שהם חג"ת נהי"מ נק' על שמה שבעת ימים וים הוא בחשבון חמישים נמצא שבכל אחת י חמשים ומלכות נק' ים סוף על שם שהיא הסוף של כל הימים ניקראת סוף רק מצד סיום רגלין, או מלכות שנגנזא ברדלא. וכאשר אין המלכות עומדת לבדה, אלא בהתכללות עם בינה, נק ים שלום, כנרת, ים התורה.
תתו) ומשום זה שכל אחת משבע שבועות היא חמישים, מנחתם שלשה עשרונים ושני עשרונים שהם חמשה עשרונים שהם חמש פעמים עשר, כי כל עשרון הוא עשר, ה עשרונים חמישים, ומנחתם סלת בלולה בשמן שלשה עשרונים לפר האחד ושני עשרונים לאיל האחד עשרון עשרון לכבש האחד לשבעת הכבשים הם כנגד שבע שבתות תמימות תהיינה הן שבע מלכיות כי מלכות נק' שבת שעלתה לבינה וכל אחת עם ששה ימים שלו שהם חג"ת נה"י שהם גימ' חמישים עם יום שבועות. שבע שבתות עם הכולל.
