הדף היומי בזוהר חדש הסולם – שיר השירים | שיעור 15 |השקפה| מג-מה
שיר השירים מג- מה שיעור 15
ישקני – כי טובים דודיך מיין
ישקני – כי טובים דודיך מיין .שואל, כתוב, פיהו, למה פיהו, פיו היה צריך לכתוב, ומשיב, אלא כדי לכלול שניהם, זעיר אנפין ומלכות, יחד. כי ה' הוא מלכות ו' היא ז"א, ה הלב, וו המוח, ע"כ כתוב פיהו. פיהו. הוא להראות שהיא, המלכות, מוכנה אצלו, כמו אשה שמתקנת פיה לקבל נשיקה מבעלה.
סוד הנשיקה מבחינה רוחנית זה לייצר אהבה שיש בה פנימיות. טרם שבאים לאהבה גופנית שהיא גלויה, יש לבנות קשר רוחני שהוא בנסתר. לצורך כך, צד הנקבה, האישה צריכה לעשות שני דברים.
א. לרצות לפני הנשיקין להיות בעלת חסד, עם רצון התמסרות, כלומר לבוא מתוך הרצון לשאוף לאמת הרוחנית ולא מטעם רצון לקבלת תענוג אישי.
ב. לבוא מנקודת השפעה, מיכולת לנתינת התשוקה למקום היחד.
הנשיקה היא דבר נסתר שבא ממקום פנימי, אחרת הוא לא מבטא את הקשר. הנישוק הוא רוחני, אחריו בא נישוק גופני שהוא גלוי. ללא הנישוק הרוחני קודם, אין הנשיקה אמיתית.
כי טובים דודיך מיין: אין טוב אלא מצד האור הראשון שהוא חסד, שכתוב, וירא אלקים את האור כי טוב. ואומרת המלכות לז"א, עתה שאתה בשלמות, שנכלל הימין בשמאל טובים דודיך מיין, מיין, פירושו יינה של תורה, שה"ס הארת החכמה שמשמאל, שהוא שמחה וידידות, וטובים מצד השמאל. כלומר כיון שימין שהוא חסד, נכלל ביין שהוא הארת החכמה משמאל, נעשה השמאל ג"כ טוב. רק על יינה של תורה ניתן לומר טובים דודיך מיין ולא מיין של שכרות.
על המלכות להכין פיה לזיווג ע"י היכולת להיות מסורה לקשר ולא לתאווה אישית. בהכנה זו פיה צריך לבטא את הרוחב שזו בחינת השפעה.
היכולת והאפשרות לבוא לחיבור עם העולמות העליונים מחייב ביטול עצמי, עזיבת הרצון לקבל לעצמו, ולנתב את ההשתוקקות לקשר, ליחד מתוך זכות פנימית, טהרה ותפיסה מעבר לחשיבה מה יצא לי מזה. הקליפה, הנחש מביאים את האדם לחשוב שקודם צריך את התאווה הגופנית למלא
קישוטי כלה
ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין. התורה שבעל פה, שהיא המלכות, אמרה לתורה שבכתב, שהיא ז"א, שהיא הולכת אחר אלו הנשיקין של התורה שבכתב, ואחר המתיקות שלה, להתחבר זו עם זו בנשיקות האלו, ואז היא במריבה עם עלמותיה, שתתתקנה עמה, שתהיינה כולן קישוטים לתורה שבכתב. אומרת התורה שבעל פה לתורה שבכתב, יש בך מתיקות, סודות, נשיקין, ויש להתחבר לפנימיות לפני שבאים לגופי התורה החיצוניים שהם ההלכה. כל המתיקות והיופי שבתורה שבכתב באים למורגש כאשר לומדים אותה בדרך פנימית.
תורה שבעל פה שהיא צד הנקבה, אומרת לתורה שבכתב שהיא צד הזכר, את האמת המוחלטת, אני רוצה להתחבר לפנימיות התורה.
אז העלמות של התורה שבעל פה, אלו המידות שבאדם רוצות לקבל את התענוג לתשוקה העצמית. העלמות הן מקום העלם, הנסתר. הן כוח ההשתוקקות העצמית באישה, וכאן נבחנת למה מפנה היא את ההשתוקקות. האם להקשיב לנערות המקשטות את הכלה, שהם כוחות הנפש הרוחניים שבאדם ולקבל את התענוג לפרטיות, או ליחד כפי שצריך.
כדי להגיע לקשר אמיתי, יש להגיע לנקודה הנפשית שנקראת אהבת חסד, כלומר ויתור על הרצון העצמי ומוכנות להקדיש את כל ההשתוקקות לקשר, לזכר, לקב"ה. ויתור עצמי כדי לזכות באמת, ולשם כך מותר לפעול ולהשתמש ברצון. זהו סוג של היגיון שיש לרכוש ולאמץ
שיר השירים מג- מה שיעור 15
ישקני – כי טובים דודיך מיין
קנד) פיהו, אמאי פיהו וכו': שואל, כתוב, פיהו, למה פיהו, פיו היה צריך לכתוב, ומשיב, אלא כדי לכלול שניהם, ז"א ומלכות, יחד. כי ה' הוא מלכות ו' היא ז"א, ע"כ כתוב פיהו. פיהו. הוא להראות שהיא, המלכות, מוכנה אצלו, כמו אשה שמתקנת פיה לקבל נשיקה מבעלה. משום זה נראית הה', במלה פיו, הרומזת על הכנת פיה של המלכות. הפה הוא מלכות דראש
סוד הנשיקה מבחינה רוחנית זה לייצר אהבה שיש בה פנימיות. טרם שבאים לאהבה גופנית שהיא גלויה, יש לבנות קשר רוחני שהוא בנסתר. לצורך כך, צד הנקבה, האישה צריכה לעשות שני דברים.
- לרצות לפני הנישיקין להיות בעלת חסד, עם רצון התמסרות, כלומר לבוא מתוך הרצון לשאוף לאמת הרוחנית ולא מטעם רצון לקבלת תענוג אישי.
- לבוא מנקודת השפעה, מיכולת לנתינת התשוקה למקום היחד.
קנה) פיהו, הכא אית וכו': כתוב פיהו, כאן יש להסתכל. אם תאמר שהנשיקות הן למעלה למעלה בא"ס, משום שאומר בדרך סתום, ישקני פיהו. כי ישקני הוא לשון נסתר, וכן פיהו. וע"כ רומז על א"ס ב"ה, שהוא נסתר. ואח"כ חוזר ללשון גלוי ואומר דודיך, דהיינו כי טובים דודיך מיין, ודודיך הוא לשון נוכח וגלוי, הרומז על זו"ן שהם בגלוי. אינו כן, כי נשיקות אינן תלויות שם למעלה בא"ס ב"ה, שאין השגה תופשת בו, אלא אשה בבעלה, דהיינו בז"א ומלכות בלבד המכונים אשה ובעלה. ומה שבתחילה אומר פיהו, לשון נסתר, ואח"כ דודיך, לשון נוכח, הוא, כי טרם שנתקרבו זה בזה, אומר הכתוב, בדרך סתום ונסתר, ישקני. כיון שנתקרבו זה לזה והתנשקו זה בזה בדבקות האהבה, היא המלכות, אומרת דודיך בגלוי, ולא כתוב דודיו, לשון נסתר. כי הם כלולים יחד באהבה בחבור אחד, בלי פרוד כלל. הנשיקה היא דבר נסתר שבא ממקום פנימי, אחרת הוא לא מבטא את הקשר. הנישוק הוא רוחני, אחריו בא נישוק גופני שהוא גלוי. ללא הנישוק הרוחני קודם, אין הנשיקה אמיתית.
קנו) כי טובים דודיך מיין: אין טוב אלא מצד האור הראשון שהוא חסד, שכתוב, וירא אלקים את האור כי טוב. ואומרת המלכות לז"א, עתה שאתה בשלמות, שנכלל הימין בשמאל טובים דודיך מיין, מיין, פירושו יינה של תורה, שה"ס הארת החכמה שמשמאל, שהוא שמחה וידידות, וטובים מצד השמאל. כלומר כיון שימין שהוא חסד, נכלל ביין שהוא הארת החכמה משמאל, נעשה השמאל ג"כ טוב. רק על יינה של תורה ניתן לומר טובים דודיך מיין ולא מיין של שכרות.
קנז) חדי רבי שמעון וכו': שמח ר"ש ואמר, ודאי זו היא שמחה, שזכיתי בכל אלו הדברים העליונים. אמר לו אליהו, רבי, פתח פיך, כי דבריך כתובים למעלה, בז"א, ודברי כתובים למטה, במלכות. כי ר"ש היה מרכבה לדעת דז"א, ואליהו ה"ס מלכות. אשריכם הצדיקים לפני עתיק יומין, שהוא כתר, בעולם הזה ובעולם הבא. על המלכות להכין פיה לזיווג ע"י היכולת להיות מסורה לקשר ולא לתאווה אישית. בהכנה זו פיה צריך לבטא את הרוחב שזו בחינת השפעה.
היכולת והאפשרות לבוא לחיבור עם העולמות העליונים מחייב ביטול עצמי, עזיבת הרצון לקבל לעצמו, ולנתב את ההשתוקקות לקשר, ליחד מתוך זכות פנימית, טהרה ותפיסה מעבר לחשיבה מה יצא לי מזה. הקליפה, הנחש מביאים את האדם לחשוב שקודם צריך את התאווה הגופנית למלא
קישוטי כלה
קנח) פתח ר"ש ואמר וכו': פר"ש ואמר, ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין. התורה שבעל פה, שהיא המלכות, אמרה לתורה שבכתב, שהיא ז"א, שהיא הולכת אחר אלו הנשיקין של התורה שבכתב, ואחר המתיקות שלה, להתחבר זו עם זו בנשיקות האלו, ואז היא במריבה עם עלמותיה, שתתתקנה עמה, שתהיינה כולן קישוטים לתורה שבכתב. אומרת התורה שבעל פה לתורה שבכתב, יש בך מתיקות, סודות, נשיקין, ויש להתחבר לפנימיות לפני שבאים לגופי התורה החיצוניים שהם ההלכה. כל המתיקות והיופי שבתורה שבכתב באים למורגש כאשר לומדים אותה בדרך פנימית.
תורה שבעל פה שהיא צד הנקבה, אומרת לתורה שבכתב שהיא צד הזכר, את האמת המוחלטת, אני רוצה להתחבר לפנימיות התורה.
אז העלמות של התורה שבעל פה, אלו המידות שבאדם רוצות לקבל את התענוג לתשוקה העצמית. העלמות הן מקום העלם, הנסתר. הן כוח ההשתוקקות העצמית באישה, וכאן נבחנת למה מפנה היא את ההשתוקקות. האם להקשיב לנערות המקשטות את הכלה, שהם כוחות הנפש הרוחניים שבאדם ולקבל את התענוג לפרטיות, או ליחד כפי שצריך.
כדי להגיע לקשר אמיתי, יש להגיע לנקודה הנפשית שנקראת אהבת חסד, כלומר ויתור על הרצון העצמי ומוכנות להקדיש את כל ההשתוקקות לקשר, לזכר, לקב"ה. ויתור עצמי כדי לזכות באמת, ולשם כך מותר לפעול ולהשתמש ברצון. זהו סוג של היגיון שיש לרכוש ולאמץ.
קנט) וכד אתחברת ואתכלילת וכו': וכשהיא מתחברת ונכללת בתורה שבכתב בשמחה, בחבור אחד, שנושקים זה את זה באהבה, מחזקת בו, ואומרת לו באהבה, כמה יקרים דודיך מיין שלך, שהאהבה שלך אחזתני, עד שהעלמות הרוו אותי יין האהבה להתחזק בך, שהוא עדי, שהעדתה התורה שבעל פה בעלמותיה, כדי להתחבר בתורה שבכתב.
פירוש. נודע שב' מצבים הם במלכות במצב הא' היא בחכמה בלי חסדים, כמו קו שמאל, ואינה יכולה לעמוד בו, כי החכמה אינה מאירה בלי חסדים, וע"כ באה למצב הב', שאז היא מתוקנת לקבלת החסדים מז"א (כמ"ש בפלפה"ס אות פ"ח) אמנם אין הכלים דמצב הב' מוכשרים לקבלת החכמה, וע"כ כדי לקבל חכמה, היא משמשת בכלים דמצב הא' שנשארו בה. אבל אינם יכולים להתתקן בגופה עצמה, להיותם כלים דאחורים, ולא פנים, לפיכך נפרדים ממנה ומתלבשים בז' המלאכים, מיכאל גבריאל רפאל אוריאל צדקיאל יופיאל רזיאל, וה"ס שבע הנערות הראויות לתת לה, למלכות. אם היא רוצה חוכמה עליה להשתמש בכלים של מצב א יחד עם מצב ב, אך אין הם יכולים להיתקן בגופה עצמה לכן זה ניתן למלאכים ובשעה שהמלכות רוצה לקבל חכמה. היא משמשת בכלים דאחורים שלה, המלובשים בז' הנערות האלו. ומתוך שז' הנערות הם מהמצב הא' של המלכות, שאז היתה דוחה החסדים, כמו הקו השמאל, לכן כשהמלכות רוצה לקבל אור הנשיקות מז"א, שהוא אור כלול מחכמה וחסדים יחדיו, בסוד דבקות רוחא ברוחא, אין ז' הנערות רוצות לקבל את האור הזה, מפני שהוא בעקרו חסדים. ולפיכך יש למלכות מריבה עם הנערות, להכריח אותן לקבל אור החכמה הכלול בחסדים. מאלצת אותם לא לבקש את החכמה לבד, אלא חכמה עם חסדים, הזיווג דנשיקין
והנך מוצא, שלולא הכלים דאחורים שבז' הנערות, לא היו כלים למלכות לקבל אור הנשיקות הכלול מחכמה, וכן ז"א לא היה לו מקום להשפיע את אור החכמה הכלול בנשיקות. ולפיכך, נבחן, שז' הנערות מקשטות את ז"א, שהחסדים שלו יכללו בחכמה, וכן את המלכות שתוכל לקבל אור הנשיקות הכלול מחכמה אפשר להשאיר את הנקודה הגופנית ברמה חלשה בלבד, ולהחזיק בנקודה הרוחנית כמובילה. וז"ש (באות קנ"ח) אורייתא דפעל פה, שהיא המלכות, אמרה לגבי אורייתא דבכתב, שהיא ז"א, דאיהי אזלת בתר אינון נשיקין דתורה שבכתב, שהיא חושקת לאור הנשיקות של ז"א, בתר מתיקו דיליה, אחר החכמה הכלולה באור הנשיקות זיווג דנשיקין איננו רק חסדים, אלא יש בו גם תשוקה שנובעת מנקודה פנימית, כי אור החכמה, מכונה מתוק. לאתחברא דא עם דא באינון נשיקין, להכלל זה בזה בסוד דבקות רוחא ברוחא. וכדין איהי בפלוגתא בעולימתהא לאתתקנא בהדה, כי העלמות, שהן ז' הנערות הנ"ל, אינן חפצות לקבל אור הנשיקות, משום שהוא כלול מחסדים שהם בחינת התמסרות לאמת, לעזיבה העצמית בלי קשר לרצון הפרטי, כי להיותן מהמצב הא' של המלכות, הם דוחים חסדים, כמו קו שמאל. וע"כ יש לה מריבה עמהם והיא מכריחה אותן לקבל אור הנשיקות, ולהתתקן עמה יחד, לדבקות רוחא ברוחא. למהוי כולהו קישוטין לגבי תורה שבכתב. כי על ידי זה שהן תקבלנה אור החכמה הכלול בנשיקות, יוכל ז"א להשפיע חכמה וחסדים יחדיו, ואור החסדים דז"א יתקשט עם אור החכמה. כנ"ל. שלולא הנערות, אין מקום להשפעת החכמה. יין המשכר הוא חכמה/תענוג בלי הסוד, הוא לא יינה של תורה
וז"ש (באות קנ"ט) וכד אתחברת וכו'כמה יקירין חביבותך מחמרא דיליך. כי הארת החכמה מכונה יין, ואומרת, מה יקרו דודיך, דהיינו אורותיך, מהארת החכמה הכלולה בהם, המכונה יין. דאתקיף בי רחימו דילך, שהיתה מתגעגעת אחר האהבה דז"א, שהוא אור החסדים, אבל לא היתה יכולה לקבלו בלי התכללות החכמה, וז"ש, עד דרוי לי חמר דרחימו וכו' עד שהנערות הרוו לה יין האהבה, שהיא הארת החכמה, ומפרש, שהיא קישוטא דאתקשטת אורייתא דבעל פה בעולימתהא, יין פירושו אותם הקישוטים שהמלכות מתקשטת בעלמותיה, דהיינו הארת חכמה שז' הנערות מקבלות בעד המלכות ומקשטות אותה כנ"ל. לאתחברא בתורה שבכתב. שתוכל לקבל אור הנשיקות מז"א, כנ"ל. יש לאדם געגוע לאמת, אך כשהיא מתקרבת מתגברת התשוקה, ואז האדם מבולבל. שבע הנערות הן המידות של האדם בעולם הזה
