זוהר חדש הסולם – מדרש רות | שיעור 14 | השקפה| מ-מב
מגילת רות מ – מב שעור 14
כמו שיש שם בקדושה כך יש שם
כמו שיש שם בקדושה, כך יש שם הטומאה, שהוא טמא. ועל זה כתוב, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. וכל הפוגם אחד מאבריו למטה, הוא כאלו פוגם למעלה. ועל זה באה חרב לעולם, ורעב ומות באים לעולם. ועל זה, והיו נשיכם אלמנות וגו' כלומר לא יהיה קשר לבורא, למי שמביא ברית קודש ברשות אחרת, שמערבב קדושה וטומאה. ועל זה כתוב, שעטנז לא יעלה עליך. צמר ימין פשתים שמאל, לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, דהיינו שלא יערב הטומאה והקדושה יחדיו ועל זה אומר, ארור שוכב עם כל בהמה. מי היא בהמה. זו נכרית, שהיא גוף מצד בהמה אחרת שלמעלה, הטמאה. בחכמה גוף הוא התגשמות הרצון.
רצון נכרי כן רוצה את הבורא, אך לא מוכן לשלם. מצד הגוף ישראל וגוי אחים, אך לא מצד הנשמה.
חייב האדם לעזוב את התפיסה הגופנית היוונית, ולאמץ את צורת החשיבה של הנשמה, שהיא המקשר באהבה לבורא.
ועל זה אמר, ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע. את החיים ואת הטוב, זהו הוי"ה, שה"ס נר"ן ונשמה לנשמה, ואת המות ואת הרע זהו שמו של סמאל, שהוא נשמה לנשמה מצד שמאל, ונשמה ורוח ונפש מצד שמאל, שהוא בגוף שאינו נקרא אדם. דהיינו בגוף משאר העמים. ומה אמר, ובחרת בחיים. דהיינו בנר"ן ונשמה לנשמה מסוד שם הויה.
יש שדים. יהודים, וישמעאלים ונוצרים, והגדולה לבני עשו ולבני ישמעאל. ומאיזה מקום היא הגדולה, היינו מצד הגופות שלהם. שהם אחים עמנו מצד הגוף מצד ההשתוקקות. אבל לא מצד הנשמה, ולא מרוח ולא מנפש, ולא מנשמה לנשמה. תענוג יהודי הוא מהיחד, ותענוג גויי הוא מהסיפוק האישי.
עם ישראל הוא הכלל, וגוי הוא פרט שיכול להתכלל בכלל זה כאשר עוזב הוא את העבודה הזרה, כלומר את העבודה המבקשת את האור/התענוג לפרטיות, אשר הפירות שלהם הוא צל בלבד.
כל בני ישראל הם משתחוים להקב"ה, ואלהים של בני עשו הוא ישתחוה להם. מאין לנו זה. הרמז הוא שאמר הכתוב, ויבא אלקים אל בלעם בחלום הלילה. הרי שאלהים שלו ישתחוה לו, ויבא עד ביתו, וידבר עמו בלעם מן החלון שלו. וזה למה. הוא בשביל כבוד הגוף, שהוא העיקר להם.
אצל בני עשיו במקום שהם ישמשו את האלקים, האלקים שלהם כביכול משמש אותם. אצלם ההשתוקקות העצמית היא החשובה, וכל חסד שעושים בא מתוך אינטרס, ומחפשים את הבורא כספונסר שממלא תאוותם.
אמנם הם רוצים נשמה, כלומר אור בתוך הגוף, אך זה לא יכול לבוא במקום הרצון העצמי שלהם.
כפי התגשמות הרצון לקבלת השפע, כך מתעוררת התגשמות גדולה יותר. הרצון לקבל כפי שהוא מתגשם, כך הוא נחשב לגופו של האדם, אין השפע יכול להתגלות מצד עצמו, אלא כשהגוף נמצא עם השפע בתוכו, זו בחינת נשמה.
וע"כ, כל גוי שיעשה תשובה, ויפרד מעבודה זרה, ומעבירות, יכניס בו הקב"ה רוח קדוש ונפש קדושה. וע"כ יש לו חלק לעולם הבא. ולא עם בני ישראל, אלא חלק בפני עצמו ועולם בפני עצמו. מותר ללמד גוי תורה רק אם עושה תשובה, כלומר נפרד מע.ז
לעולם הבא הגוי לא יכול להגיע למקום של ישראל, בגלל השמרים שיש בגופו, בגלל אותה הגאווה, אותם רצונות שהם מן הטומאה. והרוח של הקדושה והנפש של הקדושה שישבו על השמרים, בחוזק גדול יביאו לגוף הזה כמו האדם הדר באשפה. וכשימות, השמרים שלו נאבדים. אין בעיה עם גוף של גוי שמת, אלא כשהוא חי, היהודי במותו טמא ובחייו טהור. גוף הגוי בחייו הוא כמו דומם ולכן אינו טמא במותו. לאחר מיתה עדיין נשאר חלק מהנפש הבהמי והוא מטמא אצל יהודי מפני שאין חיבור לנשמה שהיא המחברת לבורא.
וע"כ אמרו, הגוף מן העכו"ם, בחייו טמא ובמותו טהור. למה. הוא בשביל שנאבדה הנשמה שלו, והגוף ישוב אל העפר כשהיה. היהודי, בחייו טהור ובמותו טמא. בשביל שנשמתו עולה למקום גבוה, והנפש הבהמית נשארת בגוף. וע"כ זה במותו נקרא טמא. והעכו"ם טהור. טומאה אומר כשיש חיות והצד האחר מושך אותה אליו.
למה הדבר דומה, לשני אילנות, אחד קדוש, ואחד טמא, מי הוא קדוש ומי הוא טמא, מי שעושה פירות, הוא קדוש. ומי שאינו עושה פירות הוא טמא, כמו אישה נידה שאינה יולדת. וזה הוא שיעשה צל לעבודה זרה.
כדמיון הזה, ישראל, ובני האומות, הם שני אילנות הנטועים בארץ. שאלו האילנות הם רוח הקדושה ורוח הטומאה, והם בארץ אחת, כי מצד הגוף הם אחים עמנו, לכאורה עם אותם רגשות. ולאחד יש מים ועושה פירות, זו היא התורה הקדושה של ישראל, שנמשלה למים, שנאמר הוי כל צמא לכו למים. ואין מים אלא תורה. הפירות של הגוי, כל הדברים שמייצר אינם נשענים על יסודות נצחיים.
ויש לאילן זה של הטומאה מים, דהיינו התורה שלהם תורה של תענוג עצמי, ולא יעשה פירות, אלא כמו שאמרנו. כמוץ אשר תדפנו רוח, זו היא התורה שלהם, שכתוב, לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח. מה שאין כן בישראל מה כתוב, והיה כעץ שתול על פלגי מים וכל אשר יעשה יצליח, כלומר יבוא לנקודה פנימית. מבחן ההצלחה הפנימית קובע, אצל הגוי החיצוני הגוף הוא מבחן התוצאה.
בכל צד של נקבה יש את החלק שהתכלל בבינה, צד שצריך להיות בצניעות ובכח זה להשתמש ברצון. עורפה לא הייתה צנועה, לאחר שעזבה את רות הלכה וזינתה ולא הסתפקה עד שבא עליה כלב. אמנם צריך את הרצון האין סופי כדי להגיע לכלי לקבלת ההטבה השלמה, אך דווקא צד השמירה והצניעות היא הדרך המאפשרת להגיע לכך.
רות מהצנועות שבהן היתה, ונכנסה תחת כנפי השכינה, ויצא ממנה דוד. והמלכים חייבים להיות מזרע דוד, כדי שיהיו רחמנים ואכזרים, רחמנים מצד האב ואכזרים מצד האם, שהיא מן האומות. וזה וזה צריך להיות כאחד. ולפיכך זרע דוד נוקם ונוטר כנחש לאומות, ורחמן לישראל.
כשושנה בין החוחים, נותנת ריח טוב, כך רות מזרע האומות נתנה ריח טוב לפני הקב"ה. כשושנה, שהעלתה ריח טובה, כך רות ממעשיה הטובים נכנסה תחת כנפי השכינה.
מגילת רות מ – מב שעור 14
כמו שיש שם בקדושה כך יש שם
קסג) וכדוגמא דאיתא שם וכו': וכמו שיש שם בקדושה, כך יש שם הטומאה, שהוא טמא. ועל זה כתוב, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. וכל הפוגם אחד מאבריו למטה, הוא כאלו פוגם למעלה. תחתון ועליון אינם בחינות של טומאה וקדושה, אלא יש בינהם קשר שתחתון מעלה מ"ן ובעליון מתפשטת הארה
קסד) ועל דא חרב וכו': ועל זה באה חרב לעולם, ורעב ומות באים לעולם. ועל זה, והיו נשיכם אלמנות וגו' כלומר לא יהיה קשר לבורא, למי שמביא ברית קודש ברשות אחרת שמערבב קדושה וטומאה. ועל זה כתוב, שעטנז לא יעלה עליך צמר ימין פשתים שמאל, לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, דהיינו שלא יערב הטומאה והקדושה יחדיו (כנ"ל אות קנ"ג) ועל זה אומר, ארור שוכב עם כל בהמה. מי היא בהמה. זו נכרית, שהיא גוף מצד בהמה אחרת שלמעלה, הטמאה. בחכמה גוף הוא התגשמות הרצון.
רצון נכרי כן רוצה את הבורא, אך לא מוכן לשלם. מצד הגוף ישראל וגוי אחים, אך לא מצד הנשמה.
חייב האדם לעזוב את התפיסה הגופנית היוונית, ולאמץ את צורת החשיבה של הנשמה, שהיא המקשר באהבה לבורא.
קסה) ועל דא אמר וכו': ועל זה אמר, ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע. את החיים ואת הטוב, זהו הוי"ה, שה"ס נר"ן ונשמה לנשמה, כנ"ל. ואת המות ואת הרע זהו שמו של סמאל, שהוא נשמה לנשמה מצד שמאל, ונשמה ורוח ונפש מצד שמאל, שהוא בגוף שאינו נקרא אדם. דהיינו בגוף משאר העמים. ומה אמר, ובחרת בחיים. דהיינו בנר"ן ונשמה לנשמה מסוד שם הויה.
קסו) ועל דא אית וכו': וע"כ יש שדים יהודים. שאינם קדושה ואינם טומאה אלא הם בחינת חול, (כמ"ש לעיל בז"ח אחרי אות כ'. ועי' בזהר פנחס אות תשס"ג ובזהר תצא אות ל') ולא בא הפסוק שאמר, לא יהיה לך אלהים אחרים. אלא לאלהים של ישמעאל ועשו. ואלהים אחרים מישמעאל ועשו מאין הם יוצאים. הם יוצאים מן השמרים של שדים יהודים שמרים זה מקום הגאווה שתופח לרצנות קבלה לעצמו. ועל זה כתוב, כי משורש נחש יצא צפע שזה אלקים אחרים. ועל זה, אם אמר לך יצר הרע. חטא, ושכב עם הבהמה, כלומר עם נכרית מבני ישמעאל ועשו, אל תשמע לו. אין לשים את הבחינה של המופשטות ברצונות של ישמעאל או עשיו, כדי לא להעשות אלקים אחרים
קסז) וע"ד אית שדין וכו': וע"כ יש שדים. יהודים, וישמעאלים ונוצרים, והגדולה לבני עשו ולבני ישמעאל. ומאיזה מקום היא הגדולה, היינו מצד הגופות שלהם. שהם אחים עמנו מצד הגוף מצד ההשתוקקות. אבל לא מצד הנשמה, ולא מרוח ולא מנפש, ולא מנשמה לנשמה. תענוג יהודי הוא מהיחד, ותענוג גויי הוא מהסיפוק האישי.
עם ישראל הוא הכלל, וגוי הוא פרט שיכול להתכלל בכלל זה כאשר עוזב הוא את העבודה הזרה, כלומר את העבודה המבקשת את האור/התענוג לפרטיות, אשר הפירות שלהם הוא צל בלבד.
קסח) ואני פותח לך וכו': ואני פותח לך פתח גדול. כל בני ישראל הם משתחוים להקב"ה ואלהים של בני עשו הוא ישתחוה להם. מאין לנו זה. הרמז הוא שאמר הכתוב, ויבא אלקים אל בלעם בחלום הלילה. הרי שאלהים שלו ישתחוה לו, ויבא עד ביתו, וידבר עמו בלעם מן החלון שלו. וזה למה. הוא בשביל כבוד הגוף, שהוא העיקר להם. אצל בני עשיו במקום שהם ישמשו את האלקים, האלקים שלהם כביכול משמש אותם. אצלם ההשתוקקות העצמית היא החשובה, וכל חסד שעושים בא מתוך אינטרס, ומחפשים את הבורא כספונסר שממלא תאוותם.
אמנם הם רוצים נשמה, כלומר אור בתוך הגוף, אך זה לא יכול לבוא במקום הרצון העצמי שלהם.
כפי התגשמות הרצון לקבלת השפע, כך מתעוררת התגשמות גדולה יותר. בהשתלשלות העולמות עד המקום הנמוך ביותר, זהו תחתית עולם העשיה. עולם הזה שאנו רואים הוא רק בבועה, סימן לעולם הזה, שהוא ההשתוקקות העצמית הגדולה. בבואה זו היא כמראה מעוות אותה צריכים כדי לעשות עבודה, כסימולציה.
הרצון לקבל כפי שהוא מתגשם, כך הוא נחשב לגופו של האדם, אין השפע יכול להתגלות מצד עצמו, אלא כשהגוף נמצא עם השפע בתוכו, זו בחינת נשמה.
קסט) וע"ד כל גוי וכו': וע"כ, כל גוי שיעשה תשובה, ויפרד מעבודה זרה, ומעבירות, יכניס בו הקב"ה רוח קדוש ונפש קדושה. וע"כ יש לו חלק לעולם הבא. ולא עם בני ישראל, אלא חלק בפני עצמו ועולם בפני עצמו. מותר ללמד גוי תורה רק אם עושה תשובה, כלומר נפרד מע.ז
קע) וכל זה למה וכו': וכל זה למה הגוי לא יכול להגיע למקום של ישראל. הוא בשביל השמרים שיש בגופו בגלל אותה הגאווה, אותם רצונות שבאים מהנקודה האמצעית שיש עליהם עדיין צמצום, שהם מן הטומאה. והרוח של הקדושה והנפש של הקדושה שישבו על השמרים, בחוזק גדול יביאו לגוף הזה כמו האדם הדר באשפה. ומשימות, השמרים שלו נאבדים. אין בעיה עם גוף של גוי שמת, אלא כשהוא חי, היהודי במותו טמא ובחייו טהור. גוף הגוי בחייו הוא כמו דומם ולכן אינו טמא במותו. לאחר מיתה עדיין נשאר חלק מהנפש הבהמי והוא מטמא אצל יהודי מפני שאין חיבור לנשמה שהיא המחברת לבורא
קעא) ועל דא אמרו וכו': וע"כ אמרו, הגוף מן העכו"ם, בחייו טמא ובמותו טהור. למה. הוא בשביל שנאבדה הנשמה שלו, והגוף ישוב אל העפר כשהיה. היהודי, בחייו טהור ובמותו טמא. בשביל שנשמתו עולה למקום גבוה, והנפש הבהמית נשארת בגוף. וע"כ זה במותו נקרא טמא. והעכו"ם טהור. טומאה אומר כשיש חיות והצד האחר מושך
קעב) למה"ד לתרין אילנין וכו': למה הדבר דומה, לשני אילנות, אחד קדוש, ואחד טמא, מי הוא קדוש ומי הוא טמא, מי שעושה פירות, הוא קדוש. ומי שאינו עושה פירות הוא טמא כמו אישה נידה שאינה יולדת. וזה הוא שיעשה צל לעבודה זרה. ועם כל זה הם נטועים בארץ, ולאילן אחד יש מים ולאילן האחר יש מים. ועכ"ז, אילן אחד יעשה פירות, ואילן אחד לא יעשה פירות.
קעג) בדוגמא דא אינון וכו': כדמיון הזה, ישראל, ובני האומות, הם שני אילנות הנטועים בארץ. שאלו האילנות הם רוח הקדושה ורוח הטומאה, והם בארץ אחת, כי מצד הגוף הם אחים עמנו לכאורה אותם רגשות. ולאחד יש מים ועושה פירות, זו היא התורה הקדושה של ישראל, שנמשלה למים, שנאמר הוי כל צמא לכו למים. ואין מים אלא תורה.
קעד) ועל גופא דישראל וכו': ועל גופו של ישראל אמר, ועץ עושה פרי אשר זרעו בו על הארץ וגו'. ויורש גן עדן, ויורש הגוף הקדוש הרוחני של מעלה. ונשמתו נהנית מאור השכינה.
קעה) ואת אמרת דלית וכו': שואל ואתה אומר, שאין פירות באילן הטומאה, שהוא עכו"ם, למה אומר הכתוב, עץ עושה פרי למינו. שמשמע שיש פירות בכל מיני אילנות. ומשיב, אין בפירות האילן העושה צל לעבודה זרה, שיאמרו עליו שעושה פירות, משום שאינם אוכלים מהם, וידפנו הרוח. ועל זה, אמר, לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח. הפירות של הגוי, כל הדברים שמייצר אינם נשענים על יסודות נצחיים.
קעו) ואית לאילנא דא וכו': ויש לאילן זה של הטומאה מים, דהיינו התורה שלהם תורה של תענוג עצמי, ולא יעשה פירות, אלא כמו שאמרנו. כמוץ אשר תדפנו רוח, זו היא התורה שלהם, שכתוב, לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח. מה שאין כן בישראל מה כתוב, והיה כעץ שתול על פלגי מים וכל אשר יעשה יצליח, כלומר יבוא לנקודה פנימית. מבחן ההצלחה הפנימית קובע, אצל הגוי החיצוני הגוף הוא מבחן התוצאה.
קעז) רבי אושעיא אמר וכו': ר"א אמר, בוא וראה מעץ הדעת טוב ורע. זרע דוד הם כאופן הזה של עץ הדעת טוב ורע. כי דוד ה"ס מלכות, ומלכות, ה"ס עץ הדעת טו"ר. טוב מצד המלכות .שצריך לקבל את ההטבה השלמה, ויש לבנות אותו עם רצון של גדלות כלי הקבלה ורע מצד האמהות, שהיו מן האומות. ועם כל זה, לא היו מן עזי פנים שבהן. כיון ששמע זה, רבי אלעזר בר יוסי, בא ונשקו בראשו. בכל צד של נקבה יש את החלק שהתכלל בבינה, צד שצריך להיות בצניעות ובכח זה להשתמש ברצון. עורפה לא הייתה צנועה, לאחר שעזבה את רות הלכה וזינתה ולא הסתפקה עד שבא עליה כלב. אמנם צריך את הרצון האין סופי כדי להגיע לכלי לקבלת ההטבה השלמה, אך דווקא צד השמירה והצניעות היא הדרך המאפשרת להגיע לכך.
קעח) אמר ר' חסדאי וכו': אר"ח רות מהצנועות שבהן היתה, ונכנסה תחת כנפי השכינה, ויצא ממנה דוד. והמלכים חייבים להיות מזרע דוד, כדי שיהיו רחמנים ואכזרים, רחמנים מצד האב ואכזרים מצד האם, שהיא מן האומות. וזה וזה צריך להיות כאחד. ולפיכך זרע דוד נוקם ונוטר כנחש לאומות, ורחמן לישראל.
קעט) אמר רבי חלפתא וכו': אר"ח, כשושנה בין החוחים, נותנת ריח טוב, כך רות מזרע האומות ממלכות שנגנזה ברדלא, נתנה ריח טוב לפני הקב"ה. כשושנה, שהעלתה ריח טובה, כך רות ממעשיה הטובים נכנסה תחת כנפי השכינה רות היא בחינת המלכות שהתכלל ביסוד הצדיק שנק בועז וישבה לרגליו בבחינת כל ושליש בעפר הארץ וממנה בא דוד המלך.
