זוהר חדש הסולם – מדרש רות | שיעור 13 | השקפה| לז-לט
מגילת רות לז – לט שעור 13
רוח ונשמה ונשמה לנשמה ורוח
קין והבל, הבל הוא ממין אחד עם אדם וחוה, והוא נקרא רוח דקדושה כמו מחלון. קין, הוא רוח הטומאה של שמאל כמו כליון, ונקרא כלאים. והוא עירוב בקדושה, שאינו צריך. והוא הצד האחר, שלא ממין אדם וחוה לא קו אמצעי. ועל זה כתוב, לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו ימין ושמאל שלא באים לאחדות. ששור הוא בהמה טהורה, והחמור הוא בהמה טמאה, שאסור לערבם זה בזה. ועל כן לא תבא ברית קודש ברשות אחרת. ליהודי אסור להתערב עם גוי. לא יהיה לך אלהים אחרים על פני אל תתערב עם רצונות שאינם שייכים לקדושה.
הנחש מייצג בנפש את הרצונות והתאוות שלא ניתן להשיגם בקדושה. אי אפשר לקדש את החומר, האלוקות לא מתפשטת בגשמיות שהיא זמנית.
החטא הקדמון הוא שאדם הקשיב לקול התשוקה שלו במקום לשמוע לרצון השם, לא עשה גבול ושמירה כדי לבטא עצמו. עץ הדעת ניתן כדי שאדם יבטא עצמו במסגרת הגבול שניתן לו, אחרת הוא לא ידע מיהו. הגבול הוא לטובת הביטוי העצמי. כאשר אדם חוטא נותנים לו לעבוד בבחינת שלא לשמה, היינו בעולם הזה. אומר השל"ה הקדוש בפירוש למשנה בפסחים, שאל לו לאדם לחשוב שלא לשמה זה טוב, אין ברירה וחייבים לעבוד עם כותנות עור.
כותנות עור זה העולם הזה, כמו ללכת לאישה מנאפת. אין ברירה צריך לעבוד עם סימנים כדי להגיע לתוצאה, אך לאחר מכן יש לזרוק את הסימנים. כאשר עובדים עם סיבה, הסיבה חייבת להיות בתוך התוצאה. אין העדר ברוחניות. סיבה נמצאת ברוחניות.
אומר בעל הסולם שלא ניתן להגיע ללשמה בלי לעבוד בשלא לשמה. הרב"ש אומר שחטא הוא ניסיון להגיע למטרת הבריאה, ללשמה במקום לעבוד בדרך הסימנים, לתקן ואז ניתן להגיע למטרה.
עד שאדם מגיע ליחד, הוא צריך להרגיש את הפירוד, אך כשמגיע ליחד, אין יותר צורך בהרגשת הפירוד.
העבר הוא סימנים גשמיים שבדרך, אין צורך לשמר את הסימנים כשבאים למטרה.
וייצר ה' אלקים, שיצר את האדם, שהוא בבחינת עולם היצירה, עשהו, מבחינת עולם העשיה. שכתוב, ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם נתן להם תודעה גשמית. בראשונה היו כתנות אור, בדמיון של מעלה. השוואת צורה עם העליון ויכלו לקבל את האור, ואחר שחטאו, נעשו כתנות עור, כלומר הצורה שבה הם תופסים את המציאות היא גשמית, אז ראו שהם עירומים, כלומר אין להם איך להשיג את האור העליון.
ועל זה אמר, כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. בראתיו, היינו יוד הא ואו הא, שהם נר"נ ונשמה לנשמה של האדם כנ"ל, יצרתיו ,גוף דקדושה זהו כתנות אור, שמטרם החטא. אף עשיתיו, זהו כתנות עור, משום שהאף דהיינו הכעס על חטאו, סבב את זה ה' לא פועל מטעם כעס, אלא אף בא לומר שלא יקבל את האור בהדרגה, דרך תודעה שקרית, מתוך שלא לשמה יבוא לשמה, כאשר אמצעים יש להשתמש ואז לזרוק. אחרי שפועלים את הלא שלמה אין צורך בו. כאשר מגיעים לתוצאה אין צורך בסימנים, אלא את הסיבות צריך.
ולמי יקרא רע. היינו ליצר הרע, וזהו הנחש שעשה וסבב שנגזר מות על אדם וחוה. ועל כל איש.
כשיש לאדם בחירה בלשמה, ואינו בוחר, הוא נענש. העונש הוא דרך ייסורים, מתוך שלא לשמה יגיע ללשמה, שזו עבודת פרך
מגילת רות לז – לט שעור 13
רוח ונשמה ונשמה לנשמה ורוח
קנג) פתח רבי ואמר וכו': פתח רבי ואמר. כך הוא, כמו אלימלך ונעמי וכו' (כנ"ל אות קמ"ד) אדם הראשון, הוא נשמה לנשמה, חוה, היא נשמה, קין והבל, הבל הוא ממין אחד עם אדם וחוה, והוא נקרא רוח דקדושה כמו מחלון. קין, הוא רוח הטומאה של שמאל כמו כליון, ונקרא כלאים. והוא עירוב בקדושה, שאינו צריך. והוא הצד האחר, שלא ממין אדם וחוה לא קו אמצעי. ועל זה כתוב, לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו ימין ושמאל שלא באים לאחדות. ששור הוא בהמה טהורה, והחמור הוא בהמה טמאה, שאסור לערבם זה בזה. ועל כן לא תבא ברית קודש ברשות אחרת ליהודי אסור להתערב עם גוי. לא יהיה לך אלהים אחרים על פני אל תתערב עם רצונות שאינם שייכים לקדושה.
הנחש מייצג בנפש את הרצונות והתאוות שלא ניתן להשיגם בקדושה. אי אפשר לקדש את החומר, האלוקות לא מתפשטת בגשמיות שהיא זמנית.
החטא הקדמון הוא שאדם הקשיב לקול התשוקה שלו במקום לשמוע לרצון השם, לא עשה גבול ושמירה כדי לבטא עצמו. עץ הדעת ניתן כדי שאדם יבטא עצמו במסגרת הגבול שניתן לו, אחרת הוא לא ידע מיהו. הגבול הוא לטובת הביטוי העצמי. כאשר אדם חוטא נותנים לו לעבוד בבחינת שלא לשמה, היינו בעולם הזה. אומר השל"ה הקדוש בפירוש למשנה בפסחים, שאל לו לאדם לחשוב שלא לשמה זה טוב, אין ברירה וחייבים לעבוד עם כותנות עור.
כותנות עור זה העולם הזה, כמו ללכת לאישה מנאפת. אין ברירה צריך לעבוד עם סימנים כדי להגיע לתוצאה, אך לאחר מכן יש לזרוק את הסימנים. כאשר עובדים עם סיבה, הסיבה חייבת להיות בתוך התוצאה. אין העדר ברוחניות. סיבה נמצאת ברוחניות.
אומר בעל הסולם שלא ניתן להגיע ללשמה בלי לעבוד בשלא לשמה. הרב"ש אומר שחטא הוא ניסיון להגיע למטרת הבריאה, ללשמה במקום לעבוד בדרך הסימנים, לתקן ואז ניתן להגיע למטרה.
עד שאדם מגיע ליחד, הוא צריך להרגיש את הפירוד, אך כשמגיע ליחד, אין יותר צורך בהרגשת הפירוד.
העבר הוא סימנים גשמיים שבדרך, אין צורך לשמר את הסימנים כשבאים למטרה.
קנד) ואדם הוא דוגמא וכו': ואדם, הוא דמיון שלמעלה, דהיינו הצד הקדוש. אלהים אחרים, זה חמור ואתון, שהם זכר ונקבה דטומאה בשרם בשר חמורים, וע"כ מי שמביא ברית קודש ברשות אחרת נאמן לצד האחר, כתוב בו, בה' בגדו כי בנים זרים ילדו. ואין קנאה להקב"ה, חוץ מזה של ברית קודש.
קנה) ברא הקב"ה באינש וכו': ברא הקב"ה באדם, ד' אותיות, י"ה ו"ה. שהן שמו הקדוש. ברא בו נשמה לנשמה, וזו נקראת אדם, ומתפשטים בה האורות, בתשעה אורות כח"ב חג"ת נה"י לא במלכות שהיא נגנזרה ברדלא, המלכות התכללה ביסוד. ועטרת יסוד משלמת אותם לעשר, והם משתלשלים מן י' דהויה. והם אור אחד בלי פרוד. וע"כ הגוף של האדם נקרא לבוש אדם, משום שמלביש הנשמה לנשמה הנקראת אדם. מדרגת חיה. נשמת האדם מדרגת חיה וגופו מדרגת נשמה
קנו) ה' נקראת נשמה וכו': הה' דהויה נקראת נשמה, ומזדווגת עם י' דהויה. שהיא נשמה לנשמה, ומתפשטת להרבה אורות והם אחד. י"ה, הם יחד בלי פרוד. ועל זה כתוב, ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו זכר ונקבה בראם וכו' ויקרא את שמם אדם. הנשמה צריכה לבוא לידי ביטוי ולהוציא את מדרגת החיה, אור מטרת הבריאה, ואז נקראים שניהם אדם, ישות ושם משותף לזכר ונקבה
קנז) ו' נקראת רוח וכו': הו' דהוי"ה נקראת רוח והרוח נקרא בן י"ה. להיותו נאצל מזווג י"ה. הנפש נקראת ה' דהויה, ונקראת בת. וע"כ הנשמה לנשמה, והנשמה, והרוח, והנפש, הם אב ואם בן ובת. וסוד הדבר יש השם הוי"ה במילוי אלפין, שהוא יוד הא ואו הא נקרא אדם, משום שהאור שלו, מתפשט למ"ה אורות, שזה הוא בגימטריא אד"ם, שהוא מ"ה ז"א שעולה לאו"א. ז"א עולה לראש דאריך המייצג את עולם אצילות שנק מ"ה. מקומת א"א יצאו ז"ת דנקודים בשליש תחתון דא"ק, וכשהם נשברו בא ז"א דאצילות יחד עם הנקבה לתקן מקום זה .
קנח) והשם יוד הא וכו': והשם יוד הא ואו הא, שהוא, נשמה לנשמה, נשמה, רוח ונפש כנ"ל. זכר ונקבה בראם. כי נשמה לנשמה היא זכר, ונשמה היא נקבה. וכן הרוח הוא זכר, והנפש היא נקבה. ויקרא את שמם אדם. ואח"כ יצר הגוף. שכתוב, וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים.
קנט) מאי אית בין וכו': שואל, מה יש להבחין בכתובים בין אדם לאדם, הרי הוי"ה, שהם נשמה לנשמה, נשמה, רוח ונפש, נקרא אדם, והגוף נקרא אדם, מה בין זה לזה. כלומר איך נבחין אם הכתוב מדבר בהויה, אם הכתוב מדבר בגוף האדם. ומשיב, אלא במקום שנקרא ויברא אלקים את האדם בצלמו, הוא הוי"ה. דהיינו נרנ"ח של האדם, ובמקום שלא נקרא בצלמו, הוא הגוף של האדם. כמו דמותו למשל
קס) ובתר דאמר וייצר וכו': ואחר שאמר וייצר ה' אלקים, שיצר את האדם, שהוא בבחינת עולם היצירה, עשהו, מבחינת עולם העשיה. שכתוב, ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם נתן להם תודעה גשמית. בראשונה היו כתנות אור, בדמיון של מעלה השוואת צורה עם העליון ויכלו לקבל את האור, ואחד שחטאו, נעשו כתנות עור הצורה שבה הם תופסים את המציאות היא גשמית, אז ראו שהם עירומים, כלומר אין להם איך להשיג את האור העליון.
קסא) ועל דא אמר וכו': ועל זה אמר, כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. בראתיו, היינו יוד הא ואו הא, שהם נר"נ ונשמה לנשמה של האדם כנ"ל, יצרתיו ,גוף דקדושה זהו כתנות אור, שמטרם החטא. אף עשיתיו, זהו כתנות עור, משום שהאף דהיינו הכעס על חטאו, סבב את זה ה' לא פועל מטעם כעס, אלא אף בא לומר שלא יקבל את האור בהדרגה, דרך תודעה שקרית, מתוך שלא לשמה יבוא לשמה, כאשר אמצעים יש להשתמש ואז לזרוק. אחרי שפועלים את הלא שלמה אין צורך בו. כאשר מגיעים לתוצאה אין צורך בסימנים, אלא את הסיבות צריך.
קסב) ולמאן יתקרי רע וכו': ולמי יקרא רע. היינו ליצר הרע, וזהו הנחש שעשה וסבב שנגזר מות על אדם וחוה. ועל כל איש.
כשיש לאדם בחירה בלישמה, ואינו בוחר, הוא נענש. העונש הוא דרך יסורים, מתוך שלא לשמה יגיע ללשמה, שזו עבודת פרך
