תיקוני הזוהר שיעור 39 – הקדמה -עמוד נ-נא

תיקוני הזוהר שיעור 39 – הקדמה -עמוד נ-נא

מרכבות יחזקאל שעור 39

הווה מצד ג הקווים, השם מלך מנוקד בסגול, מלמעלה למטה שיכול להתפשט עד העולם הזה, והגשמיים לא נוגעים בעבר ולא בעתיד, אלא רק במה שמתפשט בהשתוקקות העצמית. קו שמאל בקמץ מרומז בעבר, אינו מתפשט בהווה והארתו סתומה. השם ימלוך בעתיד לעולם ועד, קו אמצעי בו ההתפשטות ממעלה למטה כפי התכלית, הקו המכריע שמובטח שיגיע לעולם הזה בגמר תיקון.

בששת ימי המעשה המדרגה סתומה, וכשחסרה המלכות דכלים, אין את הג"ר דאורות. בשבת כל המדרגה מאירה.

גילוי פני אדם שהוא הארת החכמה, מתגלית בכל החיות כי לכן נקראות חיות, ע״ש אור החכמה שהוא חיה. ואדם הרוכב על הכסא העליון שהוא בינה, הוא חכמה עליונה. ועל הכסא התחתון שהוא מלכות הוא ז״א, שהוא הוי״ה דאלפין בגימטריא אדם.
מוחין דחכמה המאירים רק באצילות, משא״כ האות ה משם הויה לבדה בלי הניקוד היא כבר מאירה לבי״ע בסוד מרכבת מטטרון כמו שיתבאר להלן בסוד רכב אלקים. האור כן מתפשט בעזרת המלאך מט"ט שהוא שר בכיר של בי"ע.

המוחין שמדבר כאן על חכמה עליונה של ז"א, ורק במצב גדלות מבטא את צד האדם שעליו להיות במצב עליה ולא במקומו. לכן רק בעולם אצילות יכולה להתקבל הארה. אמנם תחת הפרסה ישנה הארה, אך של חסדים בסוד מט"ט
בחמשה לחודש זו אות ה שהיא שם אלקים בו מכוונים לשם הויה.

מרכבת מטטרו״ן דבי״ע היא ד׳ מלאכים, מיכאל ה״ס קו ימין גבריאל ה״ס קו שמאל. אוריאל קו האמצע. ורפאל הוא בחינת מלכות המקבלת הארת ג׳ הקוין. והנה ד׳ אלו של המרכבה ה״ס המשכת חכמה. אך לפני שמלכות מתבררת לצדיק המשפיע, ומטרם שמלכות נתדבקה בקו האמצע, היתה מרכבה שלה תחת שליטת החכמה, וקו השמאל לא היה מתחבר עם קו הימין לא היה עדיין חיבור בין חכמה לחסדים, וע״כ היתה דלה ועניה משום שלא יכלה להאיר בלי חסדים, ועל שם זה היא נקראת אז ד׳ מלשון דלות.

בחמשה לחודש זו אות ה בשם הויה, שהיא שם אלקים בו מכוונים לשם הויה כדי לומר שהמלכות מקבלת את הכח אחרי שהחכמה מתלבשת בחסדים, היא נעשית נקודה חמישית ששורה על בי"ע ויכולה להיקרא אות ה, ובלי חיבור זה היא רק דלה.

את הגדלות אפשר לקבל רק כאשר יש זיווג בעולם האצילות על מלכות בימים טובים, וכאן מלמד על חג הסוכות, ששם יש אות ה על אות י שזה סוד ט"ו של חודש תשרי.

כאן גם הלבנה יכולה להיות מוארת ע"י הזיווג בין זכר לנקבה. בין מוח ללב.

כל מדרגת האדם היא סוד זכר ונקבה בראהם, וזה מתקיים ע"י תהליך של ימין שמאל ואמצע. תחילה הימין שהוא צד הזכר, לאחר מכן השלמת כלים מבחינת הנקבה, ואז מתחילה מחלוקת גדולה. עד שבאים לבחינת קו אמצעי, וכאן יכול אדם לפגוש בנפש את בחינת האדם.

פתרון ראוי במחלוקת, מביאה לבחינת אדם.

הקו האמצעי בו ניתן להתחבר לבחינת העתיד, השם ימלוך, שזו בחינת האידאה של האדם שאותה צריך לחיות.

ואם אדם לא חי את האידאה שלו, אלא את מה שהוא מרגיש עכשיו, הוא חי בקטנות.

ואם הוא מנסה בדימיונו לחיות את הדרגה שהיה בה בעבר, הוא לא מיישם את זה ולא מתחבר מפני שהעבר שהוא הוא רק סוג של השתוקקות, אותה אותה אי אפשר לחיות בהווה, לכן הוא מרבה לדבר על העבר. עליו לדבר על העתיד, אך זה מחייב ליישם את האידאלים.

היצר עורב, וכשמפסיק לחפש את הריגושים מהעבר, הוא פוגש את הרצון לקבל שלו, שמחזיר אותו לדבר על העבר.

בסיפורים הוא מדבר על נקודות של כמה מסכן הוא היה, בחינת האות ד, או מספר כמה "כבוד" גדול היה לו, ורוצה לחזור ולחוות את מה שהיה בעבר.

בקטנות הוא מרבה לדבר על העבר ולהדגיש נקודות בהן הרגיש חזק את הרצון לקבל שבו.

כדי להתקדם ברוחניות, כדי להחבר לאידיאל העליון, עליו להפסיק לחיות את הפרט(י) אלא לחיות את הכלל.

כאן העבר הופך בנפש לנקודה פרטית, ולמרות ההתפרסות על ריגושי העבר, אתה נאלץ לחיות את הווה.

כדי לחבר את העבר לאידיה, למשל אם אתה מאד מתרגש מסעודת מלכים בה חווית ריגוש חזק, חבר אותו בכוונה אל האידיה, אל התכלית, לעשות נחת רוח ליוצרנו, כדי לצאת מהקטנות. זאת הארה אמיתית.

 

מרכבת יחזקאל לא היתה, אלא רק דמות של אותן החיות. "והנה דמות" הוא אומר". ולא שראה החיות ממש. אלא משל למלך ששלח שטר בחותמו, וצורת המלך רשומה על שעוה מחותמו של המלך. כמו חותם ונחתם, אך זה לא הדבר עצמו. דמות היא כמו השתקפות במראה, וכאשר אתה רואה את ההשתקפות, אל תחשב שזה הדבר עצמו.

לראות את המרכבות זה עניין גבוה מאד. ואם אתה רואה את דמות המרכבות, זה לשון דמיון, כלומר מה שאתה רואה, אתה מפרש את פרי דמיונך.

יחזקאל התנבא בגולה, שזו מדרגה מאד גבוהה, אך לא כמו נבואה שנמסרה בארץ ישראל, למשל ישעיה או ירמיה שהיו נבואות גדולות יותר.

בנבואת יחזקאל בגלות, מדבר על דמות החיות, מדבר מעולמות בי"ע. אם היה מתנבא באצילות, היה רואה את החיות עצמן שוודאי אינן נמצאות תחת הפרסא.

יחזקאל מדבר ממדרגה שהיא תחת הפרסה, דמות ולא העצם.

ומשום זה נאמר במראות יחזקאל, דמות כמראה אדם. ודמות החיות, ולא החיות ממש. ומשל למי שכל ימיו לא ראה את המלך, והוא בן כפר, ושואל על המלך לדעת אותו ורושמים לו צורת המלך על טבלט או על נייר.

בן הכפר יכול לראות רק את המרכבה של המלך, וזה בשונה מזה שהמלך בהיכלו. מלך יושב על הכסא בהיכלו זו מדרגה נפשית של חיה. אך כאשר הוא יורד לעולם הבריאה, אפשר לראות לפרקים ולא באופן תדיר, ניתן לראות רק את הרושם שנשאר לבני הכפר, ממה שהמלך יצא במרכבה מחוץ להיכל.

בסדר הספירות בשם הויה, הנה יש ב׳ מיני חותמות, א׳ חותם אשר אותיותיו בולטות נקרא בליט, כמו יסוד דזכר. ב׳ חותם אשר אותיותיו שקועות ניקרא שקיע כמו יסוד הנקבה. ופירוש בולט ברוחניות הוא אשר ספירותיו מרובות בשפע באופן ניכר ובולט כלפי הרואה. שרוצה להשפיע ממנו והלאה, זהו כח הבליטה.

והיפוך הוא בחינת שקיעה שפירושה אשר חסרון השפע שבספירות ניכר שם יותר. וזו גם החלוקה בין יסוד דאבא ליסוד דאמא, בין יסוד זכר ליסוד הנקבה. נמצא היות אשר ספירות דאצילות הן בולטות בשפע מרובה אשר בריאה הנחתמת מהן היא חותם שקוע. בסוד ובורא חושך. ויצירה הנחתמת מחותם השקוע של הבריאה נעשה לחותם בולט בסוד יוצר אור. ועשיה הנחתמת מן יצירה אשר חותמה בולט נעשה לשקוע.

שזה כנגד ב התפשטויות וב' התגברויות. אצילות הוא כנגד האות יוד משם הויה, שזה זכר.

בריאה כנגד אות ה ראשונה, יצירה כנגד אות וו משם הויה, שוב בחינה של זכר, שהוא בולט, יוצר אור.

עולם העשיה כנגד האות ה אחרונה בשם הויה.

הסדר הוא בחינת בליט שקיע בליט שקיע.

כשבאים ללמוד את מרכבת יחזקאל, יש לזכור שהיא מתארת ממדרגת עולם היצירה, כאן בחינת אות ו שזה בליט, אך לא בליט של המלך עצמו שנמצא באצילות, הכל אצלו.

מרכבות יחזקאל שעור 39

עו המשך

הווה מצד ג הקווים, השם מלך מנוקד בסגול, מלמעלה למטה שיכול להתפשט עד העולם הזה, והגשמיים לא נוגעים בעבר ולא בעתיד, אלא רק במה שמתפשט בהשתוקקות העצמית. קו שמאל בקמץ מרומז בעבר, אינו מתפשט בהווה והארתו סתומה. השם ימלוך בעתיד לעולם ועד, קו אמצעי בו ההתפשטות ממעלה למטה כפי התכלית, הקו המכריע שמובטח שיגיע לעולם הזה בגמר תיקון.

בששת ימי המעשה המדרגה סתומה, וכשחסרה המלכות דכלים, אין את הג"ר דאורות. בשבת כל המדרגה מאירה.
וזה שאמר (באות ע״ה) 
ורזא דתלת וכו', ועל נקודה דאמצעיתא וכו', כי גילוי פני אדם שהוא הארת החכמה, מתגלית בכל החיות כי לכן נקראות חיות, ע״ש אור החכמה שהוא חיה. ואדם הרוכב על הכסא העליון שהוא בינה, הוא חכמה עליונה. ועל הכסא התחתון שהוא מלכות הוא ז״א, שהוא הוי״ה דאלפין בגימטריא אדם.
ומ"ש 
וכלא ברזא דנקודי דאות ה׳, הוא כי כל המוחין הללו מאירים רק באצילות ולא למטה מפרסא דאצילות, כי ע״י הארת ע״ב ס״ג, דא״ק יורדת הפרסא דחזה שבגוי מעוהי, דא״א שהיא בחינת מלכות דאמא שבתוכה ה"ת ובאה למקום הטבור מקום החזה דא״א, שעי״ז עולים ישסו"ת ונעשים לפרצוף אחד עם או״א להיותם סוד אח״פ שלהם, לכן החג״ת דז״א שבהם בחי׳ אח״פ דישסו״ת עולים עמהם למעלה מטבור ונעשים לבחינת חב״ד דז״א. ושם למעלה מטבור הם מקבלים המוחין דאו״א, דהיינו למעלה ממלכות דאמא, ואז הם מוחין גמורים כמו המוחין דאו״א עצמם כי התחתון כשעולה לעליון נעשה כעליון וע״כ הם ראוים להולדת נשמות, ועד״ז כשהמוחין דזו"ן מתפשטים מן הראש אל הגוף שלהם, אינם מתפשטים רק למעלה מפרסא שתחת רגליהם, כי כמו שמלכות דאמא שבטבור שומרת המוחין דראש שלא יתפשטו בתוכה כן הפרסא שמתחת האצילות שהיא מלכות המסיימת שומרת המוחין דגוף. שלא יתפשטו ממנה ולמטה. וזה אמרו וכלא ברזא דנקודי דאות ה׳ שהם מוחין דחכמה המאירים רק באצילות, משא״כ ה׳ לבדה בלי הניקוד היא כבר מאירה לבי״ע בסוד מרכבת מטטרון כמו שיתבאר להלן בסוד רכב אלקים. שכן מתפשט שהוא שר בכיר של בי"ע.

המוחין שמדבר כאן על חכמה עליונה של ז"א, ורק במצב גדלות מבטא את צד האדם שעליו להיות בעליה ולא במקומו. לכן רק בעולם אצילות יכולה להתקבל הארה. אמנם תחת הפרסה ישנה הארה, אך של חסדים בסוד מט"ט
ומ״ש (באות ע״ו) 
בחמשה לחודש דא אות ה׳ שהיא שם אלקים בו מכוונים לשם הויה. וכו', נעתיק מ״ש בז״ח בראשית אות ל״ח רתיכא דא מיכאל גבריאל רפאל אוריאל, אלין אינון ארבע, וחדא נקודה דקיימא עלייהו אינון היא. ולא איקרי ה״א דא, אלא ברזא דאלין ארבע, ונקודה בתראה דשרייא עלייהו. ורזא דה״א דא דל״ת הות. וההיא נקודה דשרייא עלייהו באמצעיתא אתעביד ה״א. ופירושו הוא, כי מרכבה זו דהיינו מרכבת מטטרו״ן דבי״ע היא ד׳ מלאכים, מיכאל ה״ס קו ימין גבריאל ה״ס קו שמאל. אוריאל קו האמצע. ורפאל הוא בחינת מלכות המקבלת הארת ג׳ הקוין. והנה ד׳ אלו של המרכבה ה״ס המשכת חכמה ומטרם שמלכות נתדבקה בקו האמצע היתה מרכבה שלה תחת שליטת החכמה, וקו השמאל לא היה מתחבר עם קו הימין וע״כ היתה דלה ועניה משום שלא יכלה להאיר בלי חסדים, ועל שם זה היא נקראת אז ד׳ מלשון דלות, מצב בו הייתה חסרת חסדים וז״ש ורזא דה״א דא דלת הוי שה״ס ד׳ ה׳ דיהודה, דהיינו בעת שהיתה בסוד המרכבה שלה בלי קו האמצע היתה דלה. וההיא נקודה ששרתה עלייה באמצעיתא היינו אחר אשר המלכות נתדבקה בז״א, שה״ס קו האמצע נעשית גם היא נקודה דאמצעיתא והיא שורה ממעל המרכבה שלה אשר אז החכמה מתלבשת בחסדים המרובים דז״א ונעשתה האות ה .כי התחברה עם ז"א, והתחברות האות ה תחתונה מוסיפה לה כח.
וזה אמרו כאן בחמשה לחודש דא אות ה׳ וכו' היינו אחר הזווג דמוחין דגדלות שנקראת נקודה דאמצעיתא, שזו בחינת העתיד, וכשהיא מאירה למרכבה שלה דבי״ע היא מתחלקת לה׳ אותיות של שם אלקים שהן כח"ב תו״מ בסו"ה רכב אלקים מלכי שנאן וגו׳ ומלכות דאצילות היא כתר אל עשר הספירות דבריאה. כנוי לשם הוי״ה, כי הנוקבא מעצמה אין לה שם הזה וישנם זמנים בהם אנחנו כן משתמשים בכינוי הזה, הוא מפני שברגע כשהיא בזיווג עם ז"א, היא מקבלת את שמו. והוא מושאל ממדרגה אחרת היינו מבינה כי ע״י עלייתה לבינה שבבינה יש זיווג של מלכות וז"א לקחה ממנה את השם אלקים. ואיהי כרסיא וכו', והיא כסא לז״א כנ"ל. חמישית לארבע חיון עליונות כי אחר שהחכמה דמלכות מתלבשת בחסדים נעשית ה׳ בחינה חמישית לד׳ חיות עליונות דאצילות ונקודה חמישית השורה על המרכבה דבי״ע. ואיהי כרסיא למארי כלא וכו' הוא אור א״ס ב״ה שאורו מגיע עד מלכות דאצילות.

בחמשה לחודש דא אות ה׳ שהיא שם אלקים בו מכוונים לשם הויה כדי לומר שהמלכות מקבלת את הכח אחרי שהחכמה מתלבשת בחסדים, היא נעשית נקודה חמישים ששורה על בי"ע ויכולה להיקרא אות ה, אחרת היא רק דלה.

את הגדלות אפשר לקבל רק כאשר יש זיווג בעולם האצילות על מלכות בימים טובים, וכאן מלמד על חג הסוכות, ששם יש אות ה על אות י שזה סוד ט"ו של חודש תשרי.

כאן גם הלבנה יכולה להיות מוארת ע"י הזיווג בין זכר לנקבה.

כל מדרגת האדם היא סוד זכר ונקבה בראהם, וזה מתקיים ע"י תהליך של ימין שמאל ואמצע. תחילה הימין שהוא צד הזכר, לאחר מכן השלמת כלים מבחינת הנקבה, ואז מתחילה מחלוקת גדולה. עד שבאים לבחינת קו אמצעי, וכאן יש את בחינת אדם.

פתרון ראוי במחלוקת, מביאה לבחינת אדם.

הקו האמצעי בו ניתן להתחבר לבחינת העתיד, השם ימלוך, שזו בחינת האידאה של האדם שאותה צריך לחיות.

ואם אדם לא חי את האידאה שלו, אלא את מה שהוא מרגיש עכשיו, הוא חי בקטנות.

ואם הוא רוצה לחיות את הדרגה שהיה בה בעבר, הוא לא מיישם את זה ולא מתחבר מפני שהעבר שהוא הוא רק סוג של השתוקקות אותה הוא רוצה לחיות, לכן הוא מרבה לדבר על העבר. עליו לדבר על העתיד, אך זה מחייב ליישם את האידאלים. כשמפסיק לחפש את הריגושים מהעבר, הוא פוגש את הרצון לקבל שלו, שמחזיר אותו לדבר על העבר.

בסיפורים הוא מדבר על נקודות של כמה מסכן הוא היה, בחינת האות ד, או מספר כמה "כבוד" גדול היה לו, ורוצה לחזור ולחוות את מה שהיה בעבר.

בקטנות הוא מרבה לדבר על העבר ולהדגיש נקודות בהן הרגיש חזק את הרצון לקבל שבו.

כדי להתקדם ברוחניות, כדי להחבר לאידיאל העליון, עליו להפסיק לחיות את הפרט(י) אלא לחיות את הכלל.

כאן העבר הופך בנפש לנקודה פרטית, ולמרות ההתפרסות על ריגושי העבר, אתה נאלץ לחיות את הווה.

כדי לחבר את העבר לאידיה, למשל אם אתה מאד מתרגש מסעודת מלכים בה חווית ריגוש חזק, חבר אותו בכוונה אל האידיה, אל התכלית כדי לצאת מהקטנות. זאת הארה אמיתית.

 

 

​​ 

עז) ואי תימא דרזא וכו': שואל, ואם תאמר אשר סוד זה של המרכבה העליונה ראה יחזקאל. ומשיב, לא. כי מרכבת יחזקאל לא היתה אלא רק דמות של אותן החיות. "והנה דמות" הוא אומר". ולא שראה החיות ממש. אלא משל למלך ששלח שטר בחותמו, וצורת המלך רשומה על שעוה מחותמו של המלך. כמו חותם ונחתם, אך זה לא הדבר עצמו. דמות היא כמו השתקפות במראה, וכאשר אתה רואה את ההשתקפות, אל תחשב שזה הדבר עצמו.

לראות את המרכבות זה עניין גבוה מאד. ואם אתה רואה את דמות המרכבות, זה לשון דמיון, כלומר מה שאתה רואה, את מפרש את פרי דמיונך.

יחזקאל התנבא בגולה, שזו מדרגה מאד גבוהה, אך לא כמו נבואה שנמסרה בארץ ישראל, למשל ישעיה או ירמיה שהיו נבואות גדולות יותר.

בנבואת יחזקאל בגלות, מדבר על דמות החיות, מדבר מעולמות בי"ע. אם היה מתנבא באצילות, היה רואה את את החיות עצמן שוודאי אינן נמצאות תחת הפרסא.

יחזקאל מדבר על תחת הפרסה, דמות ולא העצם.

 

עח) דבספירן דאצילות איהו וכו': ומפרש, יש כאן הדרגה.

כי בספירות דאצילות היא צורת המלך ממש. ובספירות דבריאה הוא חותם המלך. ובספירות היצירה ובמלאכים שהם חיות היצירה, הוא ציור מן החותם על השעוה הנחתם. המלך באצילות, החותם בבריאה, והנחתם ביצירה. ומשום זה נאמר במראות יחזקאל, דמות כמראה אדם. ודמות החיות, ולא החיות ממש. ומשל למי שכל ימיו לא ראה את המלך, והוא בן כפר, ושואל על המלך לדעת אותו ורושמים לו צורת המלך על טבלא או על נייר.

בן הכפר יכול לראות רק את המרכבה של המלך, וזה בשונה מזה שהמלך בהיכלו. מלך יושב על הכסא בהיכלו זו מדרגה נפשית של חיה. אך כאשר הוא יורד לעולם הבריאה, אפשר לראות אך לא באופן תדיר, ניתן לראות רק את הרושם שנשאר לבני הכפר, ממה שהמלך יצא במרכבה מחוץ להיכל.
פירוש. כי כל ביאת האור העליון לבריאה הוא מכח מה שאור החוזר העולה מכח זווג דהכאה על מסך דבחינה ד׳ שבקרקע האצילות, ממנה ולמעלה באצילות עצמה, הנה אותו אור החוזר ממש חזר והתנוצץ ועבר דרך המסך והרחיב את כלי המלכות לעשר ספירות מינה ובה ונתפשט בה ממעלה למטה. כמו צמצום א

זו"ן אינם יכולים לעשות זיווג במקומם ולהתפשט לבי"ע. רק במצב של עליית עולמות, שבריאה עולה למקום ז"א, שאז זו"ן עולים למקום או"א וישסו"ת, שם עושים זיווג ואז יכולים לתפשט למטה. כשחוזרים למקומם נשאר להם רק שיור מזה.

אשר בזה נמצא שכל הבחינות שהאו"ח הלביש באצילות מהקרקע ולמעלה, חזרו ונמשכו ובאו גם מהקרקע ולמטה. הרי אור החוזר הזה דומה לגמרי כמו חותם אשר כל מה שנחקק בו מעתיקו על הנחתם ממנו. כן או"ח ההוא כל הבחינות ושיעור קומה שהלביש ממטה למעלה הביא אל הבריאה ממעלה למטה בלי חסרון ושינוי כלל.


והנה יש ב׳ מיני חותמות, א׳ חותם אשר אותיותיו בולטות
נקרא בליט, כמו יסוד דזכר. ב׳ חותם אשר אותיותיו שקועות ניקרא שקיע כמו יסוד הנקבה. ופירוש בולט ברוחניות הוא אשר ספירותיו מרובות בשפע באופן ניכר ובולט כלפי הרואה. שרוצה להשפיע ממנו והלאה, זהו כח הבליטה והיפוך הוא בחינת שקיעה שפירושה אשר חסרון השפע שבספירות ניכר שם יותר זו החלוקה בין יסוד דאבא ליסוד דאמא, בין יסוד זכר ליסוד הנקבה. נמצא היות אשר ספירות דאצילות הן בולטות בשפע מרובה אשר בריאה הנחתמת מהן היא חותם שקוע. בסוד ובורא חושך. ויצירה הנחתמת מחותם השקוע של הבריאה נעשה לחותם בולט בסוד יוצר אור. ועשיה הנחתמת מן יצירה אשר חותמה בולט נעשה לשקוע. שזה כנגד ב התפשטויות וב' התגברויות. אצילות הוא כנגד האות יוד משם הויה, שזה זכר.

בריאה כנגד אות ה ראשונה, יצירה כנגד אות וו משם הויה, שוב בחינה של זכר, שהוא בולט, יוצר אור.

עולם העשיה כנגד האות ה אחרונה בשם הויה.

הסדר הוא בחינת בליט שקיע בליט שקיע.
וזה אמרו 
ואי תימא וכו', ומבאר אשר מרכבת יחזקאל הוא בעולם היצירה אשר דיוקנא דמלכא שהיא באצילות רשום על שעוה בחותם המלך שהוא בריאה. ויחזקאל ראה בציור בולט על נייר או טבלא ציורא דחותמא בשעוה.

מרכבת יחזקאל מתארת ממדרגת עולם היצירה, כאן בחינת אות ו שזה בליט, אך לא בליט של המלך עצמו שנמצא באצילות, הכל אצלו. ​​