תיקוני הזוהר – עמוד קט-קי | שיעור 92
כל הקורא ק"ש כאלו אוחז חרב פיפיות שיעור 92
השאלה היא ממי מקבלים את המוחין/התענוג, האם מהראש מהנשמה, או מהס"א. את החיבור לראש למקום הנשמה עושים ע"י שתי רצועות התפילין.
ע״י המשכת המוחין/התענוג של התפלין הנקראים עוז, הארת חכמה כמו שכתוב השם עוז לעמו ייתן, מתקיים בנו הכתוב וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך. ואח״כ ישחוט אותו בקריאת שמע, כלומר ע"י מיעוט האור.
יש כוח גבורה באדם לעשות גבול כדי לא לקבל ממעלה למטה, להתגבר על השאלה מה יצא לי מזה. א נאמר לא יגורך רע למי שיכול להיות קשור לעולם האצילות שלו ולמשוך את האור דרך התפילין ולא דרך הס"א, אחרת והזר הקרב יומת. זר הוא מי שבא לקרבת הס"א כדי לקבל תענוג.
הזר הקרב יומת כאשר הוא מנסה לקחת את האור, את חַיּוּת הנשמה למקום גשמי, לרצונות הס"א, בזה הוא מת. החיבור לנשמה הוא החיים אותם מחברים ע"י רצועות התפילין בקריאת שמע בכוונה הראויה
ועוד, יש לכוון בתפילין, ה׳ של יד כהה הרומזת למלכות הנבנית מגבורה שהיא יד שמאלית. שהיא יונה הקדושה שמביאה טרף, עלי זית בפיה. הזית בתחילה מר ויש להכות בו ברצונות הפרטיים.
מביאה היונה עלי זית ולא את הפרי, מאחר והעלה הוא בחינת שלא לשמה, וזה סימן לנוח שניצל מהמבול, אך עד שמגיעים לשלום, לחיבור בין האדם לבורא אפשרית בזמן תיקון שמתוך שלא לשמה יגיע ללשמה כאשר יהיה בזכירה מתמדת לסוד ההשגחה שהשם טוב ומטיב. מצד המחשבה הייחוד הוא שמע ישראל וגו' ומצד הגוף בשכמל"ו (ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד) שיש לומר בשקט עד גמר תיקון מטעם הצניעות. רק ביום כיפור כשמוותרים על החיצוניות ניתן לומר בקול בשכמל"ו.
עבירה בידו של מי שרוצה לקבל את התענוג משיחת חולין, כאשר תפילין של ראש באים להשיב אל הלב את האור. השיח, השיחה היא הדבר הגבוה שיש באדם, ועליו להיזהר בשימוש בו, ובוודאי כאשר בא עם התפילין ומבקש קשר. חיים ומוות ביד הלשון ויש להיזהר במיוחד כאשר מבקשים לחבר ראש לגוף, שלא לדבר שיחת חולין.
על האדם לקיים מלחמה כדי לרכוש אמונה, בעיקר בכוונה בקריאת שמה, שאת החַיּוּת מקבלים מהבורא יתברך, וזה בניגוד לטבע של האדם שנמצא תחת הפרסה.
כל הקורא ק"ש כאלו אוחז חרב פיפיות שיעור 92
קפו) מתמן ואילך אינון וכו': משם דהיינו מאצילות ולמטה בעולמות בי״ע הם שרים ועבדים מבחינות החיות של הכסא, דהיינו בריאה הם שרים וממונים שיש להם אור הנשמה המאירה בבריאה, ומבחינות הכוכבים שהם טיפי האורות המאירים בשמים שהוא יצירה בסוד ז״א מקנן ביצירה. וארץ שהיא עשיה בסוד מלכות מקננת באופן, הם עבדים. וזה הוא שאנו אומרים בתפלת ראש השנה אם כבנים באצילות אם כעבדים בעשיה, וזה הוא שצריכים להניף אותה החרב לששת הקצוות שהם שמים וארץ היינו מעלה ומטה נצח הוד, שמש ולבנה היינו תפארת ומלכות, כסא דין וכסא רחמים היינו חסד וגבורה, שהם זו״ן שבכל העולמות, וצריכים להעביר את סמא״ל ונחש מהם, שמצדם של בי״ע התחתונים שולט סמא״ל ובת זוגו שולט הרצון לקבל..
השאלה היא ממי מקבלים את המוחין/התענוג, האם מהראש מהנשמה, או מהס"א. את החיבור לראש למקום הנשמה עושים ע"י שתי רצועות התפילין.
קפז) וצריך לקשרא ליה וכו': וצריכים לקשור אותו בשתי הרצועות מתפילין של ראש הממשיכות הארות המוחין מן הראש אל הגוף והן שתים בשני קרניו, ורצועה אחת בזרוע, (כמ״ש לעיל אות כ״ב) שע״י המשכת המוחין של התפלין הנקראים עוז הארת חכמה כמו שכתוב השם עוז לעמו יתן מתקיים בנו הכתוב וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך. ואח״כ ישחוט אותו בקריאת שמע ע"י כך שמעבירים את הקבלה מג"ר לו"ק, שז״א מקבל ו״ק דגדלות אמא שבהם הוא ממעט קו השמאל. שזהו שחיטת הס״מ היונק מן ג׳ הראשונות רוצה ג"ר ממעלה למטה. כדי שלא יתקרב לצד הגבורה היינו קו השמאל בו יש אור חכמה להמשיך הארת חכמה ממעלה למטה. בנקודים ביקשו לקבל אור זה והיתה שבירה, וכן באכילת עץ הדעת. יש כוח גבורה באדם לעשות גבול כדי לא לקבל ממעלה למטה, בשאלה מה יצא לי מזה. אבל מבחינות הספירות וההויות שלהם עליהם נאמר לא יגורך רע למי שיכול להיות קשור לעולם האצילות שלו ולמשוך את האור דרך התפילין ולא דרך הס"א, אחרת והזר הקרב יומת. זר הוא מי שבא לקרבת הס"א כדי לקבל תענוג. כמ״ש בע״ח שער השמות (שער מ״ד ובתלמוד עשר הספירות חלק ט״ז אות קנ״ה) וז״ל והנה כל ספירה אלו הנ״ל כולם הם אלהות אחדות גמור מתחלת עשר ספירות דאצילות עד סוף עשר ספירות דעשיה, ורק על נפש רוח דבי״ע נאמר ומשם יפרד. אבל הנשמה היא אלקות ואין לזר חלק בה. הזר הקרב יומת כאשר הוא מנסה לקחת את האור, את חַיּוּת הנשמה למקום גשמי, לרצונות הס"א, בזה הוא מת. החיבור לנשמה הוא החיים אותם מחברים ע"י רצועות התפילין בקריאת שמע בכוונה הראויה
קפח) ועוד ה׳ דיד וכו': ועוד, יש לכוון בתפילין, ה׳ של יד כהה הרומזת למלכות הנבנית מגבורה שהיא יד שמאלית. שהיא יונה הקדושה שמביאה טרף, עלי זית בפיה. הזית בתחילה מר ויש להכות בו ברצונות הפרטיים, היינו השכינה, מצפצפים לה בניה היינו ישראל, בכמה צפצופים של זמירות שירות תושבחות והודאות, עד שמורידים אותה אצלם, וכשהורידו אותה אצלם, הרי הם קושרים לה ברצועה של התפילין שהיא ו׳ רומזת לששת המלים של היחוד, שבשמע ישראל וגו'. מביאה היונה עלי זית ולא את הפרי, מאחר והעלה הוא בחינת שלא לשמה, וזה סימן לנוח שניצל מהמבול, אך עד שמגיעים לשלום, לחיבור בין האדם לבורא אפשרית בזמן תיקון שמתוך שלא לשמה יגיע ללשמה כאשר יהיה בזכירה מתמדת לסוד ההשגחה שהשם טוב ומטיב. מצד המחשבה הייחוד הוא שמע ישראל וגו' ומצד הגוף בשכמל"ו שיש לומר בשקט עד גמר תיקון מטעם הצניעות. רק ביום כיפור כשמוותרים על החיצוניות ניתן לומר בקול בשכמל"ו.
קפט) והיינו רזא והיה וכו': וזהו סוד הכתוב והיה לאות על ידכה, יד כהה, הקשר של שניהם היינו זו״ן, זה י׳ חכמה וזהו היחוד. משום זה בקשר של השנים מי ששח שיחה ביניהם, שהיא שיחת חולין עבירה הוא בידו, שעשה בה פירוד בין ו״ה שהוא עמוד האמצעי ו׳ ז״א, ומלכותו היינו ה׳. עבירה בידו של מי שרוצה לקבל את התענוג משיחת חולין, כאשר תפילין של ראש באים להשיב אל הלב את האור. השיח, השיחה היא הדבר הגבוה שיש באדם, ועליו להיזהר בשימוש בו, ובוודאי כאשר בא עם התפילין ומבקש קשר. חיים ומוות ביד הלשון ויש להיזהר במיוחד כאשר מבקשים לחבר ראש לגוף, שלא לדבר שיחת חולין.
על האדם לקיים מלחמה כדי לרכוש אמונה, בעיקר בכוונה בקריאת שמה, שאת החַיּוּת מקבלים מהבורא יתברך, וזה בניגוד לטבע של האדם שנמצא תחת הפרסה.
