038- דף היומי בזוהר הסולם – שמות – קיב-קיד השקפה
שיעור שמע:
שְׁמוֹת קיב-קיד
אֲנָחָה שָׁוְּעָה צְעָקָה
עיקר ביטוי פנימיות האדם הוא הלב ולא המחשבה הנסתרת. לכן מעשה חיצוני בלי שיתוף כוונת הלב, אינו נחשב למועיל. כאשר אדם פועל מצד הדיבור – השָׁוְּעָה, תפקידו להוריד גם ללב ונדרש השילוב בחיבור: וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ, כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים, וצריך להפעיל לב אמיתי ולשם כך דרושים מחשבות ומעשים טובים.
צעקה בלב אומר הרגשת הלב, או שלילית של כאב, או חיובית של שמחה המביאה לאהבה. אם אדם לא מצטער על חורבן בית המקדש, לא ידע כיצד לתקן את הלב, לא יוכל לפעול את אותה אמת והחיסרון המורגשים. האדם הוא לא ההשקפה שלו, סוג העתיד, אלא ההווה – הרגשת הלב. כל תפילה ובכייה באים בכדי להגיע לצעקה שתזיז את הלב. אין מדובר על כאב על חיסרון בדברים גשמיים, אלא בכי על הריחוק מהשם. בנוסף למחשבה, יש להוריד ללב גם את את הכוונה במעשה, בכדי שהלב יהיה כואב או שמח, שזו הצעקה שהשם שומע. לשם כך יש להשתמש בדמיון, שהוא כלי היודע לשקר את השקרן, כלומר לתת תחושה של ריחוק מהשם, למרות ש-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ. ואחרי המעשים (למעלה מהדעת) נמשכים הלבבות. בכדי להגיע לאהבה הלב חייב להיות שותף, הפעולה לבד אינה מספיקה.
דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים
הַכְּלָל הוּא, שְׁהָבּוֹרֶא יִתְבָּרֵך רוֹצֶה לְהֵטִיב לֶנִברָאַיו.
השושנים הם נשמות ישראל, והדוד הוא הקב"ה, הָרֹעֶה שמנהיג את עם ישראל להטבה ושלמות ע"י שיתוף הלב באהבה. ישנם חוקים ובתוכם פרטים שמקיימים אותם בהתאם לכלל העליון. הכלל הוא אחד, הביטוי שלו בא ע"י הפרטים, והחוקים גורמים להם לבטא את הכלל. דעת הפרט היא נפרדות, והחוק כופה אותו לבטא את הכלל אליו הוא שייך, למעלה מדעתו.
