נָשֹׂא קלו- קלח
חוטם דז"א
כל דין נגרם מניתוק התחתון ממקור החיים.
הדין מתגלה כשיש ניתוק בהשפעה ממקור ההשפעה, לכן יש להתחבר תמיד לאין סוף, לנקודת האמונה שהיא המקשרת למקור החיים.
כך השמים הם בחינת ז"א, הם השליח שיש לחבר לא"א שבו אין דין.
עתיק תמיד רוצה להשפיע טוב, אך אם התחתונים אינם כדאיים אז אין השפעה כזו. לא הרשעים מהפכים את הרחמים לדין, אלא עתיק מסתיר עצמו כשצריך. לכן לכאורה צריכה הייתה לפעול בעולם מידת הרחמים בלבד, אלא הרשעים גורמים שמידת הרחמים תפעל בדין.
כל הערכים של האדם, כל התפיסה חייבת להיות תוך ביטול עצמי לעליון, לאין סוף. הנשמה היא ניצחית, אין לה עניין מתפיסה גופנית זמנית, אלא מחיבור קבוע לאין סוף ברוך הוא.
אל לו לאדם להתנהג בחיפזון, שאז הכעס יוצא מייד לפועל בלי שהות לארך אפים. כאשר בולמים את התגובה, ישנה שהות לנתב את כוח הכעס לפעולה ראויה.
האדם בטבעו לא רוצה להיות כעסן, מחפש הוא שלווה, לכן עליו להיות קשור למשהו עליון ממנו. הגאווה מנתקת אותנו מהסדר העליון, מהחוקים העליונים אליהם אנו כפופים. כלומר על האדם לחיות לפי הסדר הפנימי בכוח הדמיון גם כשעדיין אינו מרגיש כך, שמתוך שלא לשמה יגיע. שהרי רק בגלל המום שבאדם הוא רואה את המום בחברו, במקום להעביר את כל התפיסה להשגחה העליונה, לכלל. לשם כך יש ללמוד את הפנימיות, את החוקיות בעולמות העליונים.
יש זמן הכנה ויש את זמן המטרה, כמו יום חול ושבת. לכן גם התורה שהיא נצחית, נותנת הוראות להניח תפילין ביום חול ואוסרת בשבת. אלא שאין לפעול את המטרה לפני השלמת העבודה בדרך. הדרך היא זמן קניית החסדים, והמטרה היא קבלת החוכמה, שהרי חייבים את כלי החסדים להכיל החוכמה. לכן בדרך יש להרגיש חיסרון כדי לקחת חומר גלם לעבודה, ולהיפך שבת, הכל מוכן, זו המטרה.
נָשֹׂא קכא – קכג
הקודם