מגילת רות ז – ט
אין דנים את האדם לפי צערו
איוב בא לומר שהוא אותו צד באדם שבא לחקור, אך עצם זה שהיה בצער ולא השכיל לנהל ולפרש את המציאות עם הצער, בזה הוא מקטרג על ההשגחה.
וכך היה גם באיוב, שאמר ר' תנחום, שאמר איוב לפני הקב"ה, מי יתן ידעתי ואמצאהו וגו' אערכה לפניו משפט. עד שאיוב זרק דברים כלפי מעלה. דהיינו שדיבר שלא כהוגן. קשה לאיוב לקבל את המציאות ורוצה לעשות משפט ודיבר שלא כהוגן
אלא אמר רבי נהוראי, באותה שעה אמר המקטרג להקב"ה, איוב, שאמרת עליו, איש תם וישר וירא אלקים וסר מרע, הרי כפר בתחיית מתים, וזרק דברים, וסקל צורתו של המלך. אמר הקב"ה, איוב לא בדעת ידבר .כלומר היה בקטנות שאז הדעת לא מתפשטת.
בשעה שהתוכח איוב עם הקב"ה מה הוא אומר, הטוב לך כי תעשוק כי תמאס יגיע כפיך. שפירושו, וכי טוב הוא העושק שתעשה לי, אבי ואמי עשו לי את הגוף, ואתה נעשית שומר עמהם, ונתת בי הנשמה. ואמרת למקטרג, אך את נפשו שמור. מה שהוא שלך שמרת, ומה שהוא של אבי ואמי, אמרת, הנו בידיך, האם זה לא שלך. וכי טוב הוא העושק זה שתעשה לי, כי תמאס יגיע כפיך. שהנפש מאוסה מצד יסורי הגוף. ועל עצת רשעים הופעת. סקל צורתו של המלך. שביזה את השגחתו ית', שהיא צורת המלך. לכאורה אומר איוב שהקב"ה לא משגיח עליו כראוי, הרי ההסתרה הגדולה ביותר של האדם, היא שנעלמת השגחת השם. אך גם בהסתרה על האדם לפעול באמונה ולא לבוא בטרוניות.
והמקטרג קטרג על כל זה לפני הקב"ה. אמר לו הקב"ה, איוב לא בדעת ידבר. ואינו נתפש על צערו. וכיון שבא הקב"ה, ונתוכח עמו, חזר בו ואמר, אחת דברתי ולא אענה ושתים ולא אוסיף. סתם פיו, לפני הדיין. איוב קיבל עליו את הדין בשקט
רבי יהושע דסכנין בשם רבי יודא אמר, כל החושד בכשרים, ראוי ללקות בצרעת, מוצאים אותו מהכלל. דכתיב, אשר נואלנו ואשר חטאנו. וכתיב, אל נא תהי כמת. חבריו של איוב חשדוהו במה שלא היה בו, ולא בקשו ממנו מחילה, ולא בקשו על נפשם, עד שביקש איוב עליהם רחמים. והקב"ה הודיע להם, שחטאו במה שחשדוהו. ולפיכך, ועבדי איוב יתפלל בעדכם.
מי שמשכיל את העני, פועל כלפיו, אשריו שעושה שלום, ואם לא הוא פועל את הנפש הבהמית שמשמאל וגורם להתרחקות מהשם. העני עושה מריבה עם הקב"ה אך אי אפשר לשפוט אותו בעת צרתו. חבריו של איוב חטאו מפני שדיברו סרה על איוב כשלא היו בצרה.
איוב לשון אויב שיש להופכו לאוהב, הוא פגם בנושא היראה ועשה תשובה.
ויען ה' את איוב מן הסערה
בא וראה, כשנגלה הקב"ה אל איוב, מה כתיב. ויען ה' את איוב מן הסערה ויאמר. רבי יוסי בר חלפתא אמר, השיב לו על מה שאמר, אשר בסערה ישופני, אמר איוב, רבש"ע, שמא רוח סערה עברה לפניו, ונתחלף לך שמי איוב, באויב. הה"ד, ותחשבני לאויב לך. לפיכך השיבו מן הסערה.
רבנן אמרי, סערה של שטן, שהסעיר גופו של איוב שכתוב רוח סערה עושה דברו. שאין לו רשות לשטן לעשות שום דבר, אלא במאמרו של הקב"ה. הקליפה אינה רשאית לפעול אלא באישור הקב"ה
כתוב ויעל אליהו בסערה השמים. רבי נחמיה ורבי יהודה אמרי, כשהעלה הקב"ה אליהו לרקיע, עמד מלאך המות כנגדו. אפשר להשתמש בקליפה כדי להתקדם לתכלית.
אמר הקב"ה, ע"מ כך בראתי שמים, שיעלה אליהו לשם. אמר ליה מלאך המות, רבש"ע, עכשיו יהיה פתחון פה לבריות. אמר ליה הקב"ה, אין זה כשאר בריות, ויכול הוא להעביר אותך מן העולם, ואינך יודע כחו. אליהו הוא משהו מיוחד. אמר השטן רבש"ע, תן לי רשות, וארד אליו. אמר ליה רד, מיד ירד. כיון שראה אותו אליהו, הכריחו תחת רגליו, וביקש להעבירו מן העולם, ולא נתן לו הקב"ה רשות. מיד כפף אותו תחתיו, ועלה לשמים. דכתיב ויעל אליהו בסערה השמים.
כיון שנגלה הקב"ה לאיוב, בסערה נגלה אליו. דכתיב, מן הסערה, הנו"ן כפופה, ולא פשוטה. כפף אותו הקב"ה כנחש הולך על גחון, ודבר עמו. מה אמר לו לאיוב. איפה היית ביסדי ארץ. האם אתה יודע בכלל את היסודות של הארץ, האם אתה בכלל יודע כיצד בנוי הרצון ומה תפקידו. ואם אתה לא יודע, איך אתה מציע כיצד לנהל את הרצון, הרי לי כל הארץ, כל הרצון, לי תבל וכל יושבי בה, לכן עליך לקבל השגחתי למעלה מהדעת.
מיד שתק איוב, ולא יכול לעמוד בתוכחתו. להורות שמעשיו של הקב"ה באמת. הצער הוא אחד הכלים שנתן הקב"ה כדי לקדם את האדם אל התכלית, ואיוב התקשה בתחילה לקבל זאת.
מגילת רות ז – ט
אין דנים את האדם לפי צערו
איוב בא לומר שהוא אותו צד באדם שבא לחקור, אך עצם זה שהיה בצער ולא השכיל לנהל ולפרש את המציאות עם הצער, בזה הוא מקטרג על ההשגחה.
כב) וה"נ באיוב, דאמר וכו': וכך היה גם באיוב, שאמר ר' תנחום, שאמר איוב לפני הקב"ה, מי יתן ידעתי ואמצאהו וגו' אערכה לפניו משפט. עד שאיוב זרק דברים כלפי מעלה. דהיינו שדיבר שלא כהוגן.
קשה לאיוב לקבל את המציאות ורוצה לעשות משפט ודיבר שלא כהוגן
כג) ותו לא. והלא וכו': שואל. ויותר לא זרק דברים כלפי מעלה. והלא בכמה מקומות כפר בתחיית המתים ולמדנו שמי שכופר בתחיית המתים טוב לו שלא נברא, וזרק דברים כלפי מעלה, וסקל דמותו של המלך כלומר שדיבר על השגחתו ית', שהיא צורת המלך.
כד) אלא אמר רבי וכו': אלא אמר רבי נהוראי, באותה שעה אמר המקטרג להקב"ה, איוב, שאמרת עליו, איש תם וישר וירא אלקים וסר מרע, הרי כפר בתחיית מתים, וזרק דברים, וסקל צורתו של המלך. אמר הקב"ה, איוב לא בדעת ידבר .כלומר היה בקטנות שאז הדעת לא מתפשטת
כה) בשעה שנתווכח איוב וכו': בשעה שהתוכח איוב עם הקב"ה מה הוא אומר, הטוב לך כי תעשוק כי תמאס יגיע כפיך. שפירושו, וכי טוב הוא העושק שתעשה לי, אבי ואמי עשו לי את הגוף, ואתה נעשית שומר עמהם, ונתת בי הנשמה. ואמרת למקטרג, אך את נפשו שמור. מה שהוא שלך שמרת, ומה שהוא של אבי ואמי, אמרת, הנו בידיך האם זה לא שלך. וכי טוב הוא העושק זה שתעשה לי, כי תמאס יגיע כפיך. שהנפש מאוסה מצד יסורי הגוף. ועל עצת רשעים הופעת. סקל צורתו של המלך. שביזה את השגחתו ית', שהיא צורת המלך לכאורה אומר איוב שהקב"ה לא משגיח עליו כראוי, הרי ההסתרה הגדולה ביותר של האדם, היא שנעלמת השגחת השם. אך גם בהסתרה על האדם לפעול באמונה ולא לבוא בטרוניות.
כו) והמקטרג קטרג על וכו': והמקטרג קטרג על כל זה לפני הקב"ה. אמר לו הקב"ה, איוב לא בדעת ידבר. ואינו נתפש על צערו. וכיון שבא הקב"ה, ונתוכח עמו, חזר בו ואמר, אחת דברתי ולא אענה ושתים ולא אוסיף. סתם פיו, לפני הדיין. איוב קיבל עליו את הדין בשקט
כז) רבי פדת אמר, כי לא דברתם נכונה בעבדי איוב לא כתיב, אלא כי לא דברתם אלי נכונה. אלי לא דברתם נכונה, הוא עמד והצדיק את הדין, ובקש על עצמו על מה שאמר. והם לא בקשו על עצמם, על מה שהטעוהו במענה לשונם.
כח) רבי יהושע דסכנין בשם רבי יודא אמר, כל החושד בכשרים, ראוי ללקות בצרעת מוצאים אותו מהכלל. דכתיב, אשר נואלנו ואשר חטאנו. וכתיב, אל נא תהי כמת. חבריו של איוב חשדוהו במה שלא היה בו, ולא בקשו ממנו מחילה, ולא בקשו על נפשם, עד שביקש איוב עליהם רחמים. והקב"ה הודיע להם, שחטאו במה שחשדוהו. ולפיכך, ועבדי איוב יתפלל בעדכם.
כט) ואמר רבי יוסי בן קסמא, מ"ד כי אם פניו אשא לבלתי עשות עמכם נבלה. מאי נבלה. זו צרעת. דכתיב, ואביה ירוק ירק בפניה, ותרגם ר' יוסי ואביה מנבל ינבל באפיה. מי שמשכיל את העני, פועל כלפיו, אשריו שעושה שלום, ואם לא הוא פועל את הנפש הבהמית שמשמאל וגורם להתרחקות מהשם. העני עושה מריבה עם הקב"ה אך אי אפשר לשפוט אותו בעת צרתו. חבריו של איוב חטאו מפני שדיברו סרה על איוב כשלא היו בצרה.
איוב לשון אויב שיש להופכו לאוהב, הוא פגם בנושא היראה ועשה תשובה.
ויען ה' את איוב מן הסערה
ל) בא וראה, כשנגלה הקב"ה אל איוב, מה כתיב. ויען ה' את איוב מן הסערה ויאמר. רבי יוסי בר חלפתא אמר, השיב לו על מה שאמר, אשר בסערה ישופני, אמר איוב, רבש"ע, שמא רוח סערה עברה לפניו, ונתחלף לך שמי איוב, באויב. הה"ד, ותחשבני לאויב לך. לפיכך השיבו מן הסערה.
לא) רבנן אמרי, סערה של שטן, שהסעיר גופו של איוב. ומנלן דאיקרי סערה. דכתיב, רוח סערה עושה דברו. שאין לו רשות לשטן לעשות שום דבר, אלא במאמרו של הקב"ה. הקליפה אינה רשאית לפעול אלא באישור הקב"ה
לב) רבי בון אומר, כתיב בשי"ן, דכתיב אשר בשערה ישופני. וכתיב בסמך, דכתיב מן הסערה. כתיב הכא אשר בשערה, וכתיב התם לשעירים שהם עבודה זרה אשר הם זונים אחריהם.
לג) והאי דכתיב בשערה. רבי רחומאי אמר, פעם אחת זכר, ופעם אחת נקבה. פעם אחת זכר, דכתיב ונשא השעיר עליו. וכתיב, הן עשו אחי איש שעיר. פעם אחת נקבה, דכתיב וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה, וכתיב בסמך דכתיב מן הסערה. מ"ט. שמסעיר גופו של אדם.
לד) והא כתיב, ויעל אליהו בסערה השמים. רבי נחמיה ורבי יהודה אמרי, כשהעלה הקב"ה אליהו לרקיע, עמד מלאך המות כנגדו. אפשר להשתמש בקליפה כדי להתקדם לתכלית
לה) אמר ליה הקב"ה, ע"מ כך בראתי שמים, שיעלה אליהו לשם. אמר ליה מלאך המות, רבש"ע, עכשיו יהיה פתחון פה לבריות. אמר ליה הקב"ה, אין זה כשאר בריות, ויכול הוא להעביר אותך מן העולם, ואינך יודע כחו אליהו הוא משהו מיוחד, הוא בחינת ב"ן אותה בא לתקן. אמר ליה, רבש"ע, תן לי רשות, וארד אליו. אמר ליה רד, מיד ירד. כיון שראה אותו אליהו, הכריחו תחת רגליו, וביקש להעבירו מן העולם, ולא נתן לו הקב"ה רשות. מיד כפף אותו תחתיו, ועלה לשמים. דכתיב ויעל אליהו בסערה השמים.
לו) כיון שנגלה הקב"ה לאיוב, בההוא סערה נגלה אליו. דכתיב, מן הסערה, הנו"ן כפופה, ולא פשוטה. כפף אותו הקב"ה כנחש הולך על גחון, ודבר עמו. מה אמר ליה לאיוב. איפה היית ביסדי ארץ האם אתה יודע בכלל את היסודות של הארץ, האם אתה בכלל יודע כיצד בנוי הרצון ומה תפקידו. ואם אתה לא יודע, איך אתה מציע כיצד לנהל את הרצון, הרי לי כל הארץ, כל הרצון, לי תבל וכל יושבי בה, לכן עליך לקבל השגחתי למעלה מהדעת. מיד שתק, ולא יכול לעמוד בתוכחתו. להורות שמעשיו של הקב"ה באמת. הצער הוא אחד הכלים שנתן הקב"ה כדי לקדם את האדם אל התכלית, ואיוב היתקשה בתחילה לקבל זאת