עמוד 1709

 

וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים  כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף

 אין האדם מפחד מדבר חיצוני, אלא מחטאיו.

הגורם לפחד הוא אמונה הנחלשת בכך שמכניסים לתוכה ידיעות ושאלות אסורות. מלמד כאן ממה נובע הפחד, ואת דרכי ההתגברות על היצר הרע. ביום הדין בודקים את האדם על מעשיהם, על המסכים (יכולות ההתגברות) אותם הצליחו לייצר.

את הפחד מפרקת יראת השם – על האדם להרגיז יצר הטוב על יצר הרע, דהיינו לכופף את היצר הרע ע"י לימוד התורה, ואם זה לא מצליח יש לפעול כראוי בעקבות שבירת הלב הבאה מייסורים, דהיינו שאדם יחשוב על יום הדין, יום המיתה.

יצר הרע אינו נמצא אלא כאשר האדם גאוותן, וכשבא בענווה, בלב שבור, היצר הרע מסתלק ואינו שולט באדם. צריך האדם גוף חלש ונפש חזקה, דהיינו להחליש את שליטת הגוף המתחזקת מחטאים, ולהגביר שליטת הרוח ע"י למוד תורה ומעשי השפעה. התיקון הוא בקניית אמונה שלמה זוכה לביטחון והתגברות על כל פחד שמייצר היצר הרע. מעבודה זו לא ניתן להתחמק, ונדרש האדם לתקן הכול, עד הפגם האחרון שיצר. עבודת האמונה נעשית בהסתר, בלי לשאול שאלות המנקבים את חלל האמונה ופוגמים. היכולת להתגבר על כל הפחדים תבוא רק מהידוק הקשר לוודאי הנצחי – הקב"ה.

 

וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף, וַיֹּאמרוּ עַל-דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה. אמר  רבי יוסי: אוי להם לבני אדם, שאינם יודעים ואינם מסתכלים בדרכי התורה. אוי להם בשעה שהקב"ה יבוא לבקש מהם דין על מעשיהם, ויקומו הגוף והנפש לתת חשבון מכל מעשיהם, שמטרם הפרד הנפש מן הגוף.

ויום ההוא הוא יום הדין (בדומה ליום ראש השנה). יום שהספרים, שבהם כתובים כל מעשי בני אדם, פתוחים, ובעלי הדין (השטן שמקטרג) נמצאים. כי בעת ההוא עומד הנחש בקיומו לנשוך אותו, וכל האברים מתרגשים מפניו, והנשמה נפרדת מן הגוף, והולכת ומשוטטת ואינה יודעת לאיזה דרך תלך, ולאיזה מקום יעלו אותה. חוסר הוודאות בנפש האדם הוא הקושי.

אוי לאותו יום, יום של כעס וקצף הוא אותו היום. ועל כן צריך האדם להרגיז את יצרו בכל יום, ולהזכיר לפניו אותו יום שְיקוּם לדין המלך. ושיביאו אותו תחת הארץ להירקב, והנשמה תיפרד ממנו. אדם צריך להזכיר לעצמו את יום הדין, שזו סגולה להתעורר ולעשות תיקון. בד"כ הגוף, הרצון לקבל מביא אותו להתעלם. הדבר הטוב ביותר כאן הוא לימוד התורה, והשלילי הוא זכירת השלילה.

לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע, וישתדל (לתקן לכופפו ליצר הטוב) אחריו. אם הלך ממנו, טוב. ואם לא, יעסוק בתורה. כי אין לך דבר לשבור את היצר הרע, אלא התורה. אם הלך טוב, ואם לא, יזכיר לו יום המיתה כדי לשברו. שלב ראשון לך בדרך טובה נגד היצר הרע, בדרך התורה. אם לא הולך – שבור אותו.

כאן יש להסתכל, הרי זהו יצר הרע וזהו מלאך המות. וכי מלאך המות ישבר מלפני יום המיתה. והרי הוא ההורג את בני אדם. ומשמע ששמחה שלו, הוא להמית אנשים. שמשום זה הוא מַשְׂטֶה אותם תמיד, כדי להמשיכם למיתה? לא מנסים לשבור את מלאך המוות, אלא את הלב שסטה מהדרך ומכיל אותם.

אלא ודאי, שהאדם יזכיר לו יום המיתה, כדי לשבור הלב של האדם, כי יצר הרע אינו שורה אלא במקום שנמצא שמחת היין וגאות רוח. וכשנמצא רוח שבור באדם, אז מתפרד ממנו, ואינו שורה עליו. וע"כ צריך להזכיר לו יום המיתה, וישבר גופו והוא הולך לו.

יצר הטוב צריך חדווה של תורה. ויצר הרע צריך חדווה של יין וניאוף וגאות רוח הרגש הוא גמיש ויש ללמד אותו לאהוב את הדברים האמיתיים. ומשום זה צריך האדם להרגיזו תמיד מאותו יום הגדול, יום הדין, יום החשבון, שאין מה להגן על האדם, אלא מעשים הטובים, שהוא עושה בעולם הזה כדי שיגינו עליו בשעה ההוא. עיקר המעשים הטובים הם לימוד תורה וצדקה, דהיינו לפעול למען אותו רצון שהוא העני – היצר הטוב שמחפש את החיבור והקשר.

וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף. ומה שכולם היו גיבורים, כולם חזקים, ועלם אחד (מנשה) שהביאם לבית יוסף, גרם להם שהיו מתייראים, בעת שיבוא הקב"ה לבקש את האדם לדין של אחת כמה וכמה. שיש לירא ולפחד. אם השבטים שהיו גיבורים פחדו ממלך בשר ודם, קל וחומר שיפחדו מהקב"ה ביום הדין. יש להאמין ביום הדין, ואין מספיק להאמין בשכל, יש להרגיש בלב, ולפעול ביראה כל השנה.

משום זה צריך האדם להיזהר בעולם הזה להתחזק בהקב"ה, וישים מבטחו בו. אשר אע"פ שהוא חטא, אם יחזור בתשובה שלמה, הרי הקב"ה חזק, לעבור על מידותיו, ולסלוח לו, ויוכל להתחזק בהקב"ה, כאילו לא חטא כלל.

השבטים, משום שחטאו בגנבת יוסף, היו יראים. ואם לא חטאו, לא היו יראים כלל. כי עוונותיו של האדם משברים את לבו (הטוב, את צד הימני שבלב) ואין לו כוח כלל. מה הטעם, כי יצר הטוב נשבר עמו ואין לו כוח להתגבר על יצר הרע  ועל כן כתוב: מִי-הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ. הירא מן העוונות שבידיו, שהם משברים לבו של אדם. לכן למי שאומר שאין לו כוח, יש לומר הפסק לעשות חטאים, כאשר בתחילה יש לפעול בכפיה ולא לדחות, לשים על עצמו שופטים ושוטרים.

לכמה דורות נפרע הקב"ה מן העוונות של השבטים במכירת יוסף. כי לא נאבד מלפני הקב"ה כלום, ונפרע מדור לדור, והדין עומד לפניו תמיד עד שנפרע. והדין שורה במקום שצריך להיות. אין פשיטת רגל ומחילה ברוחניות, השם זוכר הכל עד שנפרע ואין תקווה להסתתר.

מאין לנו זה? מחזקיהו שחטא חטא ההוא, שגילה סתריו של הקב"ה לאומות אחרות, עמים עובדי כוכבים ומזלות, שלא היה צריך לגלותם. והקב"ה שלח את ישעיהו, ואמר  לו: הִנֵּה, יָמִים בָּאִים, וְנִשָּׂא כָּל-אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבֹתֶיךָ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה, בָּבֶלָה. מותר ללמד את הגויים (פרטים) בתורה אך לא את הסתרים (הכלל).

כמה גרם אותו עוון, שגילה מה שהיה סתום (נקב באמונה – שאלות לא לגיטימיות במקום הליכה מעל טעם ודעת). כי כיון שנִגלה, ניתן מקום שליטה למקום אחר, לס"א, שלא היה צריך לשלוט עליו. משום זה אֵין הַבְּרֵכָה שׁוּרָה אֶלָּא בַּמָּקוֹם סֵתֶר (חסדים מכוסים). כל מה שהוא בסתר, שורה עליו ברכה. כיון שנִגלה, ניתן מקום שליטה למקום אחר, לשלוט עליו.

כתוב: כָּל-מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי-רָאוּ עֶרְוָתָהּ, גַּם-הִיא נֶאֶנְחָה וַתָּשָׁב אָחוֹר. זהו מלכות בבל, כי משם נשלח מנחה לירושלים שכתוב: בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח מְרֹדַךְ בַּלְאֲדָן בֶּן-בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ-בָּבֶל סְפָרִים וּמִנְחָה אֶל-חִזְקִיָּהוּ; וַיִּשְׁמַע, כִּי חָלָה וַיֶּחֱזָק. וכתוב בהם, שלום לחזקיהו מלך יהודה, ושלום לאלהא רבא, ושלום לירושלים. כיון שיצא המכתב ממנו, השיב אל לבו ואמר: לֹא יָפֶה עָשִׂיתִי לְהַקְדִּים שָׁלוֹם הָעֶבֶד לְשָׁלוֹם רִבּוֹנוֹ. קם מכסאו, וצעד ג' צעידות, והשיב מכתבו, וכתב אחר תחתיו וכתב כך: שלום לאלהא רבא, שלם לירושלים, ושלם לחזקיה. וזה הוא מכבדיה. כך מכבדים ומאמינים בהשם יתברך.

ואחר כך הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ, שהראה להם חזקיה. ולולא זה לא הזילוה לאחר כך. ומתוך שחזקיהו היה צדיק, נעכב הדבר ביותר מלבוא, ולא בא בימיו שכתוב: כִּי יִהְיֶה שָׁלוֹם וֶאֱמֶת בְּיָמָי. ואחר כך פקד הקב"ה אותו עוון לבניו אחריו. את האמונה אין לגלות אפילו לא לעצמך.

כעין זה, אותו עוון של השבטים עומד עד לאחר זמן. משום שהדין של מעלה, אינו יכול לשלוט עליהם, עד שמגיעה השעה להיפרע, ונִפרע מהם. ומשום זה כל מי שיש בידו חטאים מפחד תמיד כמ"ש: וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם. ועל כן, וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף.

שיעור שמע:

bmp3 (1)

 

וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים  כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף

 אין האדם מפחד מדבר חיצוני, אלא מחטאיו.

הגורם לפחד הוא אמונה הנחלשת בכך שמכניסים לתוכה ידיעות ושאלות אסורות. מלמד כאן ממה נובע הפחד, ואת דרכי ההתגברות על היצר הרע. ביום הדין בודקים את האדם על מעשיהם, על המסכים (יכולות ההתגברות) אותם הצליחו לייצר.

את הפחד מפרקת יראת השם – על האדם להרגיז יצר הטוב על יצר הרע, דהיינו לכופף את היצר הרע ע"י לימוד התורה, ואם זה לא מצליח יש לפעול כראוי בעקבות שבירת הלב הבאה מייסורים, דהיינו שאדם יחשוב על יום הדין, יום המיתה.

יצר הרע אינו נמצא אלא כאשר האדם גאוותן, וכשבא בענווה, בלב שבור, היצר הרע מסתלק ואינו שולט באדם. צריך האדם גוף חלש ונפש חזקה, דהיינו להחליש את שליטת הגוף המתחזקת מחטאים, ולהגביר שליטת הרוח ע"י למוד תורה ומעשי השפעה. התיקון הוא בקניית אמונה שלמה זוכה לביטחון והתגברות על כל פחד שמייצר היצר הרע. מעבודה זו לא ניתן להתחמק, ונדרש האדם לתקן הכול, עד הפגם האחרון שיצר. עבודת האמונה נעשית בהסתר, בלי לשאול שאלות המנקבים את חלל האמונה ופוגמים. היכולת להתגבר על כל הפחדים תבוא רק מהידוק הקשר לוודאי הנצחי – הקב"ה.

 

וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף, וַיֹּאמרוּ עַל-דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה. אמר  רבי יוסי: אוי להם לבני אדם, שאינם יודעים ואינם מסתכלים בדרכי התורה. אוי להם בשעה שהקב"ה יבוא לבקש מהם דין על מעשיהם, ויקומו הגוף והנפש לתת חשבון מכל מעשיהם, שמטרם הפרד הנפש מן הגוף.

ויום ההוא הוא יום הדין (בדומה ליום ראש השנה). יום שהספרים, שבהם כתובים כל מעשי בני אדם, פתוחים, ובעלי הדין (השטן שמקטרג) נמצאים. כי בעת ההוא עומד הנחש בקיומו לנשוך אותו, וכל האברים מתרגשים מפניו, והנשמה נפרדת מן הגוף, והולכת ומשוטטת ואינה יודעת לאיזה דרך תלך, ולאיזה מקום יעלו אותה. חוסר הוודאות בנפש האדם הוא הקושי.

אוי לאותו יום, יום של כעס וקצף הוא אותו היום. ועל כן צריך האדם להרגיז את יצרו בכל יום, ולהזכיר לפניו אותו יום שְיקוּם לדין המלך. ושיביאו אותו תחת הארץ להירקב, והנשמה תיפרד ממנו. אדם צריך להזכיר לעצמו את יום הדין, שזו סגולה להתעורר ולעשות תיקון. בד"כ הגוף, הרצון לקבל מביא אותו להתעלם. הדבר הטוב ביותר כאן הוא לימוד התורה, והשלילי הוא זכירת השלילה.

לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע, וישתדל (לתקן לכופפו ליצר הטוב) אחריו. אם הלך ממנו, טוב. ואם לא, יעסוק בתורה. כי אין לך דבר לשבור את היצר הרע, אלא התורה. אם הלך טוב, ואם לא, יזכיר לו יום המיתה כדי לשברו. שלב ראשון לך בדרך טובה נגד היצר הרע, בדרך התורה. אם לא הולך – שבור אותו.

כאן יש להסתכל, הרי זהו יצר הרע וזהו מלאך המות. וכי מלאך המות ישבר מלפני יום המיתה. והרי הוא ההורג את בני אדם. ומשמע ששמחה שלו, הוא להמית אנשים. שמשום זה הוא מַשְׂטֶה אותם תמיד, כדי להמשיכם למיתה? לא מנסים לשבור את מלאך המוות, אלא את הלב שסטה מהדרך ומכיל אותם.

אלא ודאי, שהאדם יזכיר לו יום המיתה, כדי לשבור הלב של האדם, כי יצר הרע אינו שורה אלא במקום שנמצא שמחת היין וגאות רוח. וכשנמצא רוח שבור באדם, אז מתפרד ממנו, ואינו שורה עליו. וע"כ צריך להזכיר לו יום המיתה, וישבר גופו והוא הולך לו.

יצר הטוב צריך חדווה של תורה. ויצר הרע צריך חדווה של יין וניאוף וגאות רוח הרגש הוא גמיש ויש ללמד אותו לאהוב את הדברים האמיתיים. ומשום זה צריך האדם להרגיזו תמיד מאותו יום הגדול, יום הדין, יום החשבון, שאין מה להגן על האדם, אלא מעשים הטובים, שהוא עושה בעולם הזה כדי שיגינו עליו בשעה ההוא. עיקר המעשים הטובים הם לימוד תורה וצדקה, דהיינו לפעול למען אותו רצון שהוא העני – היצר הטוב שמחפש את החיבור והקשר.

וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף. ומה שכולם היו גיבורים, כולם חזקים, ועלם אחד (מנשה) שהביאם לבית יוסף, גרם להם שהיו מתייראים, בעת שיבוא הקב"ה לבקש את האדם לדין של אחת כמה וכמה. שיש לירא ולפחד. אם השבטים שהיו גיבורים פחדו ממלך בשר ודם, קל וחומר שיפחדו מהקב"ה ביום הדין. יש להאמין ביום הדין, ואין מספיק להאמין בשכל, יש להרגיש בלב, ולפעול ביראה כל השנה.

משום זה צריך האדם להיזהר בעולם הזה להתחזק בהקב"ה, וישים מבטחו בו. אשר אע"פ שהוא חטא, אם יחזור בתשובה שלמה, הרי הקב"ה חזק, לעבור על מידותיו, ולסלוח לו, ויוכל להתחזק בהקב"ה, כאילו לא חטא כלל.

השבטים, משום שחטאו בגנבת יוסף, היו יראים. ואם לא חטאו, לא היו יראים כלל. כי עוונותיו של האדם משברים את לבו (הטוב, את צד הימני שבלב) ואין לו כוח כלל. מה הטעם, כי יצר הטוב נשבר עמו ואין לו כוח להתגבר על יצר הרע  ועל כן כתוב: מִי-הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ. הירא מן העוונות שבידיו, שהם משברים לבו של אדם. לכן למי שאומר שאין לו כוח, יש לומר הפסק לעשות חטאים, כאשר בתחילה יש לפעול בכפיה ולא לדחות, לשים על עצמו שופטים ושוטרים.

לכמה דורות נפרע הקב"ה מן העוונות של השבטים במכירת יוסף. כי לא נאבד מלפני הקב"ה כלום, ונפרע מדור לדור, והדין עומד לפניו תמיד עד שנפרע. והדין שורה במקום שצריך להיות. אין פשיטת רגל ומחילה ברוחניות, השם זוכר הכל עד שנפרע ואין תקווה להסתתר.

מאין לנו זה? מחזקיהו שחטא חטא ההוא, שגילה סתריו של הקב"ה לאומות אחרות, עמים עובדי כוכבים ומזלות, שלא היה צריך לגלותם. והקב"ה שלח את ישעיהו, ואמר  לו: הִנֵּה, יָמִים בָּאִים, וְנִשָּׂא כָּל-אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבֹתֶיךָ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה, בָּבֶלָה. מותר ללמד את הגויים (פרטים) בתורה אך לא את הסתרים (הכלל).

כמה גרם אותו עוון, שגילה מה שהיה סתום (נקב באמונה – שאלות לא לגיטימיות במקום הליכה מעל טעם ודעת). כי כיון שנִגלה, ניתן מקום שליטה למקום אחר, לס"א, שלא היה צריך לשלוט עליו. משום זה אֵין הַבְּרֵכָה שׁוּרָה אֶלָּא בַּמָּקוֹם סֵתֶר (חסדים מכוסים). כל מה שהוא בסתר, שורה עליו ברכה. כיון שנִגלה, ניתן מקום שליטה למקום אחר, לשלוט עליו.

כתוב: כָּל-מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי-רָאוּ עֶרְוָתָהּ, גַּם-הִיא נֶאֶנְחָה וַתָּשָׁב אָחוֹר. זהו מלכות בבל, כי משם נשלח מנחה לירושלים שכתוב: בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח מְרֹדַךְ בַּלְאֲדָן בֶּן-בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ-בָּבֶל סְפָרִים וּמִנְחָה אֶל-חִזְקִיָּהוּ; וַיִּשְׁמַע, כִּי חָלָה וַיֶּחֱזָק. וכתוב בהם, שלום לחזקיהו מלך יהודה, ושלום לאלהא רבא, ושלום לירושלים. כיון שיצא המכתב ממנו, השיב אל לבו ואמר: לֹא יָפֶה עָשִׂיתִי לְהַקְדִּים שָׁלוֹם הָעֶבֶד לְשָׁלוֹם רִבּוֹנוֹ. קם מכסאו, וצעד ג' צעידות, והשיב מכתבו, וכתב אחר תחתיו וכתב כך: שלום לאלהא רבא, שלם לירושלים, ושלם לחזקיה. וזה הוא מכבדיה. כך מכבדים ומאמינים בהשם יתברך.

ואחר כך הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ, שהראה להם חזקיה. ולולא זה לא הזילוה לאחר כך. ומתוך שחזקיהו היה צדיק, נעכב הדבר ביותר מלבוא, ולא בא בימיו שכתוב: כִּי יִהְיֶה שָׁלוֹם וֶאֱמֶת בְּיָמָי. ואחר כך פקד הקב"ה אותו עוון לבניו אחריו. את האמונה אין לגלות אפילו לא לעצמך.

כעין זה, אותו עוון של השבטים עומד עד לאחר זמן. משום שהדין של מעלה, אינו יכול לשלוט עליהם, עד שמגיעה השעה להיפרע, ונִפרע מהם. ומשום זה כל מי שיש בידו חטאים מפחד תמיד כמ"ש: וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם. ועל כן, וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף.

שיעור שמע:
שיעור שמע:

bmp3 (1)

שאלות חזרה מקץ נב-נד
1. הסבר בצורה נוספת את הפסוק "מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה".
2. הסבר את הסיפור שמביא רבי אבא בקפ"ו בפנימיות, בנפש האדם.
3. במה אותו יהודי שבסיפור גדול מיוסף עפ"י רבי אבא?
4. מדוע אדם שעשו רעה כלפיו צריך לגמול טובה? האם אין בכך סכנה? כיצד זה מסתדר עם "הקם להורגך השכם להורגו"?
5. הסבר עפ"י פנימיות הסיפור את הפסוק "הולך בתום ילך בטח ומעקש דרכיו יוודע".
6. כיצד אפשר להתגבר על הפחד?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שיעור שמע:
bmp3 (1)
 וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת-שִׁמְעוֹן

 דין של אדם אמיתי אינו דין על העבר, אלא דין של העתיד.

דין של העבר נושא נקמה ונטירה, ודין אמיתי בודק מה צריך לעשות בכדי שתתקיים התכלית של שלום ואהבה. אַל ישאל אדם שנפגע כיצד לחזיר, אלא ייקח את המקרה כחומר גלם לבנייה עתידית. אצל הגוי האמת היא תן וקח כחשבון מסחרי – בית משפט חילוני. השופט הפנימי האמיתי של האדם, מבין שהתכלית שלום. רק ב"תורה" המטופשת של הדרוויניזם החזק שולט, אצל היהודי שבאדם, החזק הוא מי שפעולתו והשקעתו הם למען תכלית האהבה – הוא השורד. וכך גם בזוגיות, השורדים הם המחויבים לתכלית, ולמרות הקשיים, ומבינים: שעדיף ללכת לדבר אמיתי גם אם קשה להשיגו, מאשר להישאר במקום שבוודאי לא נכון, אך הוא נחמד מבחוץ. בדרך שאדם רוצה לילך, מוליכים אותו, דהיינו כאשר תבוא באהבה, אז זה גם מה שתשיג. על האדם להיות מטרתי ולא סיבתי, הנגרר וזורם בתופעות חיצוניות. ה' אינו פועל בצורה סיבתית, אלא בצורה תכליתית, ואדם נידון על פי רצונו העתידי. (הָאוֹמֵר הינשאי לִי עַל מְנָת שֶׁאֲנִי צַדִּיק, אפילו רָשָׁע גָּמוּר מקודשת).

שמירה פנימית מתפתחת באדם המפיל את הגאווה, את אותה בליטה המייצגת את התאווה של ההחשבה העצמית.

 

המחילה מכבסת את נפש האדם ומורידה את כתמי הגאווה. מצד אחד אין עניין להגיש את הלחי השניה כאשר פוגעים בך, אלא כוח נפשי להבין שהוא שליח שיש ללמד עליו זכות, ויש לאהוב אותו. הסליחה אומר שיש בינינו ברית, מחויבות הדדית. כאן לא מדובר על אדם גס שאינו מבקש אחווה ומחויבות לברית.

 

"הסיפור" עם יוסף בא ללמד אותנו סודות לחיזוק הקשר עם ה' ע"י הליכה בצד ימין בריבוי אהבה בעולם. וכפי שאחי יוסף עשו לו רע, יוסף לא ניסה להשלים ולפעול את דין השמאל, אלא השיב להם טובה תחת רעה, לחזק את הימין – האמונה, זו הדרך.

יוסף, לא די לו שלא השיב רעה לאֶחָיו, אלא עוד שעשה עימהם חסד ואמת, וכך דרכיהם של הצדיקים תמיד. משום זה הקב"ה מרחם עליהם תמיד, בעולם הזה ובעולם הבא. בעולם הזה בהשתוקקות שלהם, בחיצוניות – ובעולם הבא, בתענוג – בפנימיות.

מַיִם עֲמֻקִּים, עֵצָה בְלֶב-אִישׁ  וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה. זהו יהודה. בשעה שיהודה נגש אל יוסף על אודות בנימין. ואיש תבונות יִדלֶנה, זהו יוסף, שהתוודע אז אל אֶחָיו. בפירוש הקודם לימד שמים עמוקים זה ה', וכאן מפרש שהמים העמוקים  – הרצונות הגדולים באים לידי ביטוי דרך יהודה.

 

כעת בא ללמד את החשיבות של הליכה בקו ימין. רבי אבא היה יושב בפתח שער העיר לוד. ראה אדם אחד שהיה בא ויושב על בליטה שהייתה בולטת מצד ההר, והיה עייף מן הדרך, וישָב וישָן שם. בתוך כך, ראה נחש אחד שהיה בא אצלו, ובא שֶרֶץ והרג את הנחש. כשהקיץ האדם (לאחר שישן שאנן), ראה את הנחש למולו, שהיה מת. קם האדם, ונפלה הבליטה שהיה יושב עליה, אל העמק (מקום החיסרון) שמתחתיה, כי נקרעה מן ההר (מאותם הרהורים), והאדם נִיצל, כי אם היה מאחר רגע מלקום, היה נופל ביחד עם הבליטה אל העמק, והיה נהרג.

בא אליו רבי אבא ואמר לו: אמור לי, מה מעשיך? כי הקב"ה הִקְרָה אליך שני נסים אלו, שהצילו מן הנחש, ומן הבליטה שנפלה, לא היו בחינם. אין ארוחות חינם, כלומר שמעשי האדם יוצרים מציאות פנימית השומרת אותו מאותה השתוקקות שנק' עולם הזה, בו מבקש האדם רק לרצון העצמי, וכשישן עלול ליפול. הבליטה – היא הגאווה עליה יושב, דינים קשים ומסוכנים. וברגע שקם משכיל לראות שהנחש הפנימי מת, הוא יורד מגאוותו ומסוגל להודות. הנחש הפנימי בנפש אומר לאדם, הכישרון שלך נועד לעצמך, לטובתך – זוהי הכשת הנחש.

ענה  לו: כל ימי לא עשה לי אדם רעה, שלא נִתרצִיתי עִמו ומחלתי לו. ועוד, אם לא יכלתי להתרצות עמו, לא עליתי על מיטתי מטרם שמחלתי לו ולכל אלו שציערו לי, ולא נטרתי לו שנאה כל היום על אותו רע שעשה לי. ולא די לי זה, אלא עוד, שמאותו יום והלאה השתדלתי לעשות להם טובות.

בכה רבי אבא ואמר: גדולים מעשיו של זה מיוסף. כי ביוסף, העושֵי רעה היו אחיו, ודאי שהיה לו לרחם עליהם מחמת האחווה, אבל מה שעשה זה, שעשה כן עם כל בני אדם, הוא גדול מיוסף, ראוי הוא שהקב"ה יַקּרֵה לו נס על נס.

פתח ואמר: הולך בַּתּוֹם יֵלֶךְ בֶּטַח, זהו אדם שהולך בדרכי התורה. ילך בֶּטַח. שמזיקי העולם לא יוכלו להזיקו. וּמְעַקֵּשׁ דְּרָכָיו יִוָּדֵעַ. מי הוא יִוָּדֵעַ? ועונה מי שנטה מדרך האמת, ומבקש לגבות מחבירו (לשלם רעה תחת רעה – לכאורה דין אמת), שרוצה לשלם לו רעה תחת רעה, ועובר על לא תִקום ולא תִטור. יִוָּדֵעַ היינו, שיהיה ניכר בעיני כל בעלי הדין, שלא תאבד מהם צורת אותו אדם, כדי להביאו למקום שיהיו נוקמים ממנו. מדה כנגד מדה, וע"כ כתוב: יִוָּדֵעַ.

 

אותו ההולך בדרך האמת, הקב"ה מחפה עליו, כדי שלא יִתוָּדֵעַ ולא יהיה ניכר לבעלי הדין. אבל מְעַקֵּשׁ דְּרָכָיו יִוָּדֵעַ, ויהיה ניכר להם. אשריהם האנשים, ההולכים בדרך אמת, והולכים בטח בעולם, שאינם מפחדים לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.

 

 

 

שאלות חזרה מקץ מט-נא
1. באיזה תנאי היו בני יעקב שלמים?
2. מה ההבדל בין דין רפה בישראל ודין רפה בעכו"ם?
3. מה ההבדל בין צדיק לרשע שעוברת נשמתם בנהר דינור ומדוע?
4. למה נועדו סיפורי התורה עפ"י אות קע"ז?
5. מה קורה כשאדם נוטה לשמאל ומה קורה כשנוטה לימין ומה הדרך האמיתית ומדוע?
6. כיצד צריך לשלם לאדם שעשה לך רעה ומדוע?
7. הסבר עפי רבי אבא מהם "מים עמוקים", "עצה בלב איש" ו-"איש תבונה ידלנה"?

שיעור שמע:

bmp3 (1)

שאלות חזרה מקץ מו-מח
1. מהו ויאסוף אותם אל המשמר שלושת ימים אלו שלושת ימים למה הם?
2. מהו "זאת עשו וחיו" ממה הם אותם חיים?
3. מיהו איש ומיהו אינו בכתוב "ויאמרו איש אל אחיו" ומהי התשובה שאנו לומדים ממקום זה אצל שמעון?
4. מדוע אסר יוסף את שמעון לעיני אחיו?
5. מהיכן אנו לומדים שיוסף התנהג אל אחיו באחווה ולשמעון בפרט?
6. מהיכן אנו לומדים באות קסח שלשלום ערך רב ביותר?
7. מהו נגוזו וכיצד לומדים מכך על ענין צדקה, שלום וקיום הברית

 

 

וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל-מִשְׁמָר

 ברית באה לקשר ולא בכדי לפגוע באחד הצדדים.

מלמד יוסף שבזכות הברית יוכלו לחיות, ואין לנצל ברית לעשיית דין כפי שעשו. כמובן שאין הצדיק בא לנקום חלילה באחים, אלא לתקנם.

וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל-מִשְׁמָר, שְׁלֹשֶׁת יָמִים. אמר רבי אלעזר: אלו שלשת ימים הם כנגד ג' ימים של שְׁכֶם, שכתוב: וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים. כלומר מלמד כאן שכנגד המעשה של שמעון ולוי, שהיה דין קשה, בא לעשות תיקון. וַיֹּאמר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא. להורות, שהוא לא עשה כמו שהם עשו בשכם, שגרמו לאנשי שכם לקבל עליהם את זאת הזו, שהיא הנוקבא, הנקראת זאת, שהיא סוד הברית, שהברית, שהוא יסוד, דבוק בה. ואחר שעשו ברית הזה, הרגו אותם ולא נשאר מהם עַד אחד.

ומה כתוב ביוסף? זאת עֲשו וִחְיוּ, שֶׁיְּחַיֶּה אותם. מה הטעם? משום, כי אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא, שהוא שומר הברית. וכל גלגול הזה שגלגל עימהם, לא היה אלא בשביל בנימין, כדי שיביאו את בנימין.

וַיֹּאמרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ, הַצָּרָה הַזֹּאת. זהו שמעון ולוי, כמו שהיה מקודם לכן (במכירת יוסף) שכתוב: ויאמרו איש אל אחיו.

מי הוא איש ומי הוא אחיו? איש זה שמעון  כי כתוב כאן איש, וכתוב שם, וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית. מה שָם שמעון, אף כאן שמעון. ומשום שחזר בתשובה, בכה ונִחָם על זה ואמר ללוי: אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ. כלומר התשובה שעשה היא בלקיחת האחריות.

על כן שחזר בתשובה, נבנה מזלו של שמעון שור, כי י"ב מזלות הם כנגד י"ב שבטים, אשר טלה כנגד ראובן, ושור כנגד שמעון. כמו שמזלו של יוסף הוא שור שכתוב: בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ. כן מזל של שמעון הוא שור.

וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת-שִׁמְעוֹן

וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת-שִׁמְעוֹן, וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם. כדי שלא יקטרג עליו עם לוי. כי שמעון ולוי, כשמתחברים שניהם, הם יכולים לקטרג. ויאסור אותו לעיניהם. ורק לעיניהם אסרו, ואחר שיצאו, היה מאכיל ומשקה אותו. חיבור שמעון ולוי הוא שמאל חזק בחינת דין.

ואם תאמר: שרצונו של יוסף היה משום שכתוב: אִם-רָעֵב שֹׂנַאֲךָ, הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם  וְאִם-צָמֵא, הַשְׁקֵהוּ מָיִם. שעל כן האכיל והשקה את שמעון, שהיה שונאו. אם כן, יוסף שהיה צדיק, איך עשה כזאת? שהרי כתוב: כִּי גֶחָלִים אַתָּה, חֹתֶה עַל-רֹאשׁוֹ; וַיהוָה, יְשַׁלֶּם-לָךְ. ואין זה דרכו של צדיק לנקום באֶחָיו.

אלא חס ושלום שיוסף היה מתכוון לכך. אלא כאיש לאחיו, כן היה עושה ומתנהג עמו באחוָה, ולא באופן אחר. ולא רק עמו לבדו, אלא כן עשה עם כל אחיו  כמ"ש: וַיְצַו יוֹסֵף, וַיְמַלְאוּ אֶת-כְּלֵיהֶם בָּר, וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל-שַׂקּוֹ, וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ; וַיַּעַשׂ לָהֶם, כֵּן. כדי להתנהג עימהם באחווה.

רבי יוסי אמר: אִם-שְׁלֵמִים וְכֵן רַבִּים, וְכֵן נָגוֹזּוּ, וְעָבָר; וְעִנִּתִךְ לֹא אֲעַנֵּךְ, עוֹד. כאשר העם כולו, יש בו שלום ואין בהם בעלי מחלוקת, הקב"ה מרחם עליהם והדין אינו שולט בהם. ואע"פ שכולם עובדים עבודה זרה, אם הם בשלום, אין הדין שולט עליהם. שכתוב: חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם, הַנַּח-לוֹ. שפירושו, אפילו אם עובדים עֲצָבִּים, עבודה זרה, מ"מ אם הם בחבור, הנח לו. הפריד ביניהם כדי שהשם ירחם עליהם. האמת היא שאין חיבור אמיתי של רשעים, אלא לשעתו, ובזמן החיבור לא פוגעים בהם.

מהו וכן נָגׂזוּ? ונגוזו היה צריך לכתוב. כמו שבתחילת הכתוב מדבר בשלום, אף כאן. וצדקה הוא שלום, ומי שמרבה בצדקה, מרבה שלום למעלה ומרבה שלום למטה. ומשום זה כתוב: וכן נָגוֹזוּ וְעָבַר, שנגוֹזו פירושו כמו גזזו, שגוזזים כספיהם בצדקה. ואמר וכן, להורות שכמו שבתחילתו מדבר בשלום, אף כאן מדבר בשלום, בצדקה. למה אומר ועבר? אלא זה סובב על הדין של הרוגז, כמו שאתה אומר, עד יעבור זעם. אף כאן, ועבר פירושו, עבר הדין מעליהם.

ישראל, שהקב"ה נתן להם ברית עולם, ברית מילה, לשמור אותו תמיד, ושיהיה בו האדם שלם בכל הצדדים, ואם האדם אינו שומר אותו תמיד, הרי הוא פגום בכל דבר, כי כתוב: התהלך לפני וֶהְיֵה תמים. תמים. שלם, משמע שכל עוד שלא נתקיים בו הברית, מטרם שנמול, היה פגום. ואם אחרי הברית פוגם, פוגם הוא בשלמותו.

שומרים מצווה ברית מילה, להיות שלמים, ולא להיות פגומים. וכן רבים פירושו, שיִפרו ויִרבו בו. כי הנשמות אינן יוצאות לעולם אלא בברית הזה. ומי שנמול, וקבל עליו ברית הזה. ונָגוֹזוּ. מלשון גיזה וכריתה. ועבר ממנו אותה הזוהמה של העורלה, שהיה בו מקודם לכן.

שיעור שמע:

bmp3 (1)

 וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל-מִשְׁמָר

 ברית באה לקשר ולא בכדי לפגוע באחד הצדדים.

מלמד יוסף שבזכות הברית יוכלו לחיות, ואין לנצל ברית לעשיית דין כפי שעשו. כמובן שאין הצדיק בא לנקום חלילה באחים, אלא לתקנם.

וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל-מִשְׁמָר, שְׁלֹשֶׁת יָמִים. אמר רבי אלעזר: אלו שלשת ימים הם כנגד ג' ימים של שְׁכֶם, שכתוב: וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים. כלומר מלמד כאן שכנגד המעשה של שמעון ולוי, שהיה דין קשה, בא לעשות תיקון. וַיֹּאמר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא. להורות, שהוא לא עשה כמו שהם עשו בשכם, שגרמו לאנשי שכם לקבל עליהם את זאת הזו, שהיא הנוקבא, הנקראת זאת, שהיא סוד הברית, שהברית, שהוא יסוד, דבוק בה. ואחר שעשו ברית הזה, הרגו אותם ולא נשאר מהם עַד אחד.

ומה כתוב ביוסף? זאת עֲשו וִחְיוּ, שֶׁיְּחַיֶּה אותם. מה הטעם? משום, כי אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא, שהוא שומר הברית. וכל גלגול הזה שגלגל עימהם, לא היה אלא בשביל בנימין, כדי שיביאו את בנימין.

וַיֹּאמרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ, הַצָּרָה הַזֹּאת. זהו שמעון ולוי, כמו שהיה מקודם לכן (במכירת יוסף) שכתוב: ויאמרו איש אל אחיו.

מי הוא איש ומי הוא אחיו? איש;זה שמעון  כי כתוב כאן איש, וכתוב שם, וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית. מה שָם שמעון, אף כאן שמעון. ומשום שחזר בתשובה, בכה ונִחָם על זה ואמר ללוי: אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ. כלומר התשובה שעשה היא בלקיחת האחריות.

על כן שחזר בתשובה, נבנה מזלו של שמעון שור, כי י"ב מזלות הם כנגד י"ב שבטים, אשר טלה כנגד ראובן, ושור כנגד שמעון. כמו שמזלו של יוסף הוא שור שכתוב: בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ. כן מזל של שמעון הוא שור.

וַי5BCִקַּח מֵאִתָּם אֶת-שִׁמְעוֹן

וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת-שִׁמְעוֹן, וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם. כדי שלא יקטרג עליו עם לוי. כי שמעון ולוי, כשמתחברים שניהם, הם יכולים לקטרג. ויאסור אותו לעיניהם. ורק לעיניהם אסרו, ואחר שיצאו, היה מאכיל ומשקה אותו. חיבור שמעון ולוי הוא שמאל חזק בחינת דין.

ואם תאמר: שרצונו של יוסף היה מ%T7ום שכתוב: אִם-רָעֵב שֹׂנַאֲךָ, הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם  וְאִם-צָמֵא, הַשְׁקֵהוּ מָיִם. שעל כן האכיל והשקה את שמעון, שהיה שונאו. אם כן, יוסף שהיה צדיק, איך עשה כזאת? שהרי כתוב: כִּי גֶחָלִים אַתָּה, חֹתֶה עַל-רֹאשׁוֹ; וַיהוָה, יְשַׁלֶּם-לָךְ. ואין זה דר59Bו של צדיק לנקום באֶחָיו.

אלא חס ושלום שיוסף היה מתכוון לכך. אלא כאיש לאחיו, כן היה עושה ומתנהג עמו באחוָה, ולא באופן אחר. ולא רק עמו לבדו, אלא כן עשה עם כל אחיו  כמ"ש: וַיְצַו יוֹסֵף, וַיְמַלְאוּ אֶת-כְּלֵיהֶם בָּר, וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל-שַׂקּוֹ, וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ; וַיַּעַשׂ לָהֶם, כֵּן. כדי להתנהג עימהם באחווה.

רבי יוסי אמר: אִם-שְׁלֵמִים וְכֵן רַבִּים, וְכֵן נָגוֹזּוּ, וְעָבָר; וְעִנִּתִךְ לֹא אֲעַנֵּךְ, עוֹד. כאשר העם כולו, יש בו שלום ואין בהם בעלי מחלוקת, הקב"ה מרחם עליהם והדין אינו שולט בהם. ואע"פ שכולם עובדים עבודה זרה, אם הם בשלום, אין הדין שולט עליהם. שכתוב: חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם, הַנַּח-לוֹ. שפירושו, אפילו אם עובדים עֲצָבִּים, עבודה זרה, מ"מ אם הם בחבור, הנח לו. הפריד ביניהם כדי שהשם ירחם עליהם. האמת היא שאין חיבור אמיתי של רשעים, אלא לשעתו, ובזמן החיבור לא פוגעים בהם.

מהו וכן נָגׂזוּ? ונגוזו היה צריך לכתוב. כמו שבתחילת הכתוב מדבר בשלום, אף כאן. וצדקה הוא שלום, ומי שמרבה בצדקה, מרבה שלום למעלה ומרבה שלום למטה. ומשום זה כתוב: וכן נָגוֹזוּ וְעָבַר, שנגוֹזו פירושו כמו גזזו, שגוזזים כספיהם בצדקה. ואמר וכן, להורות שכמו שבתחילתו מדבר בשלום, אף כאן מדבר בשלום, בצדקה. למה אומר ועבר? אלא זה סובב על הדין של הרוגז, כמו שאתה אומר, עד יעבור זעם. אף כאן, ועבר פירושו, עבר הדין מעליהם.

 

ישראל, שהקב"ה נתן להם ברית עולם, ברית מילה, לשמור אותו תמיד, ושיהיה בו האדם שלם בכל הצדדים, ואם האדם אינו שומר אותו תמיד, הרי הוא פגום בכל דבר, כי כתוב: התהלך לפני וֶהְיֵה תמים. תמים. שלם, משמע שכל עוד שלא נתקיים בו הברית, מטרם שנמול, היה פגום. ואם אחרי הברית פוגם, פוגם הוא בשלמותו.

שומרים מצווה ברית מילה, להיות שלמים, ולא להיות פגומים. וכן רבים פירושו, שיִפרו ויִרבו בו. כי הנשמות אינן יוצאות לעולם אלא בברית הזה. ומי שנמול, וקב59C עליו ברית הזה. ונָגוֹזוּ. מלשון גיזה וכריתה. ועבר ממנו אותה הזוהמה של העורלה, שהיה בו מקודם לכן.

 

 

 

 

שיעור שמע:

bmp3 (1)

שאלות חזרה מקץ מג-מה
1. מה הכלל לגבי חלום שהוא אמת לעומת חלום שהוא שקר?
2. היות וידוע שדוד המלך לא ראה חלום טוב, כיצד זה מתפרש אם ידוע כי היה צדיק? דהיינו מהו חלום רע שרואה צדיק?
3. מה היחזס בין המחשבה למילה היוצאת מפה אדם? כיצד יש לקשור זה לפתרון החלום לטובה?
4. מהו התהליך של עליית הנשמה הן של צדיק והן של רשע בראיית החלום?
5. מדוע מראים לאדם שאינו צדיק חלום טוב שאינו אמת?
6. מדוע לא כתוב דגל מחנה יוסף לפי דברי ר"י? מה הפירוש לפי היהודי ומה הראיה לכך? מה יש ללמוד מפירוש היהודי לעבודת נפש?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

וַיְהִי מִקֵּץ מג-מה

 וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת

 גם דבר הנראה לכאורה כרע, יש לפרש כמשימה לעשיית טוב.

מי שאינו צדיק, אל לו לחפש את התענוג הגשמי בחלום, אלא ישאל עצמו מהי העבודה הנפשית הנדרשת ממני בכדי להתקרב למטרה.

החלום מקשר את האדם לעולם העליון, למקום שאיפת האמת של האדם. אך כאשר השאיפה ארצית ולא נכונה משתלטת, יוליכו אותו למקום רע. לכן חשוב להבחין האם החלום אמיתי. כפי שמתפקדת הנשמה מעבר לזמן ומקום, כך החלום הוא מעבר לגוף המוגבל בגשמיות של זמן ומקום – מכאן שפיתרון נכון מחויב להיות שייך למטרה נצחית. יש לנצל את הרדמות התודעה הגשמית בשינה, ולנסות להתקשר לאמת.

חלום שהוא טוב, בחינת כלל יש לזכור. הגוף הוא בחינת שִּכחַה, נגף, וכאן עדיף לא לזכור את החלום לפרטיות, להתייחס כאגרת שלא נפתחה.

יש הבדל בין אמת ושקר לבין טוב ורע. יש וגם באמת מופיע רע, שמראים לצדיק את הרע (כחלק מהשלם) אצל הרשע, והופכים אותו לטוב המקרב לתכלית. מכאן שהיכולת להפיק מידע אמיתי מחלום לא נועד לכל אחד, זה מעין נבואה מדויקת רק לצדיק. אחרים רואים בחלום טעויות, וכך עונשם, וכדאי להם לשכוח את החלומות, כדי שלא יצאו מהכוח לפועל.

העולם לא בנוי רק מאהבה ותענוג, אלא גם מצד שמאל, אותו מראים לאדם בכדי שירכוש יראה, שהיא הכלי המחזיק אהבה (ימין). אצל הרשע, הרע שמראים לו בחלום הוא "הכלל" עבורו – כל מציאותו, לעומת הצדיק שאצלו הרע שמראים לו הוא רק חלק מהכלל, שבא בכדי לעוררו ליראה ולהביאו לשלמות.

פתח רבי יוסי: כִּי בָּא הַחֲלוֹם, בְּרֹב עִנְיָן  וְקוֹל כְּסִיל, בְּרֹב דְּבָרִים. כי בא החלום ברוב עניין, כמה הם העוזרים בחלום שיתקיים, וממונים מדרגות על מדרגות, עד שהחלומות, מהם שכולם אמת, ומהם, שיש בהם אמת ושקר, שמקצתו מתקיים ומקצתו אינו מתקיים. אבל לאלו צדיקי אמת לא נגלה להם בחלום דברי שקר כלל, אלא כולם אמת. כלומר מחלק כאן שישנם חלומות אצל הצדיקים שבאים מצד האמת, הכל תלוי בדרגת הצדיקות של האדם, והצדיק יכול לקבל חלום ללא סיגים.

דניאל חלם. ואם היה בחלום דברי שקר, למה נכתב ספר דניאל בין כתובים? אלא, אלו צדיקי אמת, בשעה שנשמתם עולה, בעת שנתם, אינו מתחבר בהם אלא דברים קדושים, שמודיעים אותם דברי אמת, דברי קיום, שאינם משקרים לעולם.

דוד המלך לא ראה חלום טוב, הרי נשמע, שהיה רואה דברים שאינם אמיתיים. שהרי האמת היה, שהיה מלא טוֹב וחסד מה'. אלא ודאי, כל ימיו היה עוסק בשפיכת דמים וערך מלחמות, וכל חלומותיו לא היו אלא חלומות רעים, חורבן, שממה, דם, ושפיכת דמים, ולא חלום של שלום, ועדיין היו אלו חלומות אמיתיים הצריכים להתקיים. האם צריך לראות חלום טוב, או חלום אמיתי? כמובן שאת האמת.

הייתכן שלאדם טוב יראו לו חלום רע? ודאי כן הוא, כי כל אלו הרעות העתידות להתדבק באלו שעברו על דברי התורה. ואלו העונשים, שהם עתידים להיענש בעולם האמת, כולם ראה דוד המלך, כדי שבכל שעה תהיה יראת ריבונו עליו. ומיושב בזה הקושיה, איך ראה דברים שאינם אמיתיים. כי ראה אותם בעוברי עבירה, שבהם היו אמיתיים. והראו אותם לו, כדי לעוררו ביראת שמים. והנה העירו, שכתוב: וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה, שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו. זהו חלום רע, שמטיל יִרְאה על האדם. וע"כ מראים לצדיק חלום רע.

למדנו כי האדם שראה חלום, צריך לפתוח פיו בו, לבקש פתרון לפני בני אדם שאוהבים אותו, כדי שהרצון שלהם יעלה אליו לטובה, ויפתחו פיהם לטובה, וְיִמָּצֵּא הרצון והמלה שלהם, הכול לטובה. הרצון, שהיא המחשבה, חכמה, היא ראשית הכל, ראשית כל הספירות. והמלה (הוצאה מהכוח אל הפועל) היא מלכות – סוף הכל, סוף כל הספירות. ועל כן נמצא שהוא בשלמות בסוד העליון, להיות כאן ראש וסוף הספירות. ועל כן הוא מתקיים כולו. ועוד, שמבקשים רחמים על האדם, שיתקיים אותו פתרון הטוב שפתרו.

ומשום זה הקב"ה מודיע אל האדם בחלומו, לכל אחד ואחד לפי מדרגתו, כְּמות שהוא. ובאותו אופן כמו שכל אחד ואחד יאמר שיהיה החלום. כי כל החלומות הולכים אחר הפה. ודאי שהחלום אינו אלא לאיש צדיק, שהוא רואה חלום כראוי.

כאשר האדם ישן על מיטתו, נשמתו יוצאת ומשוטטת בעולם למעלה, ונכנסת במקום שנכנסת, וכמה מחנות רוחות נמצאות והולכות בעולם ופוגעות (פוגשות) באותה הנשמה. אם צדיק הוא האדם, עולה הנשמה למעלה, ורואה מה שרואה. ואם אינו צדיק, הנשמה נאחזת באותו הצד, ומודיעים לה דברי שקר, או דברים העתידים לבוא בזמן קרוב (ואינם נכונים לטווח הרחוק). כך השקר מתקיים בתחילה ולבסוף מתגלה. וע"כ לאדם שאינו צדיק, מודיעים לו חלום טוב, שאינו כולו אמת, כדי להטותו מדרך האמת, כיון שנטה מדרך האמת, מטמאים אותו. כי כל מי שבא להיטהר, מטהרים אותו, ומי שבא להיטמא, מטמאים אותו. מלמעלה מפילים מהר יותר את הרשע, בכדי שימהר להתאמת עם האמת ולתקן.

ישבו עד עלות הבוקר, אמר רבי יוסי: ודאי לא נזכר שמו של יוסף באלו הדגלים שכתוב: דגל מחנה אפרים, ולא כתוב: דגל מחנה יוסף, והוא משום, שהתגאה על אֶחָיו. אמר אותו יהודי, ודאי שמעתי יוסף הוא בעולם הזכר, יסוד דז"א, וכל השבטים הם בחינת עולם הנקבה, השכינה. ועל כן לא נכלל יוסף עמהם בדגלים, להיותו בעולם הזכר.

כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ-אֶחָד נָחְנוּ. כתוב: נחנו, אנחנו היה צריך לכתוב. למה חסר א'? אלא משום שסוד הברית, שהוא יוסף, לא נמצא עימהם, נסתלק משם הא', ונאמר: נחנו, כי א' הוא זכר. ב' היא נקבה.   ומשום זה נסתלק א' משם, שהוא יוסף, ונשארו אלו הנקבות, האותיות נחנו, אצל השכינה, שבה סוד השבטים. כאן נותן היהודי הוכחה למה יוסף הוא בחינת זכר, ושאר השבטים צד נקבה, ולכן לא נזכר בתוכם.

ואחר כך אמר: וכֵּנִים אֲנַחְנוּ, הא' נתווספה. אמר ו, ולא ידעו מה שאמר כי משום שיוסף נמצא שם, השלימו המלה ואמר: ו אנחנו  כמ"ש: וַיֹּאמְרוּ, שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ-אֶחָד, ויוסף היה בחשבון. הרי כשיוסף נכנס בחשבון, אמראנחנו, וכשלא נכנס בחשבון אמר נחנו.

אמר רבי יוסי: כל אלו הדברים שאמרנו כאן, הקב"ה רצה בהם, כי השכינה לא סרה מכאן  כמ"ש: אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְהוָה, אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ; וַיַּקְשֵׁב יְהוָה, וַיִּשְׁמָע, וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְהוָה, וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ. כאן רואים שיוסף, הברית היא המאחדת.

שיעור שמע:

bmp3 (1)

וַיְהִי מִקֵּץ מג-מה

 וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת

 גם דבר הנראה לכאורה כרע, יש לפרש כמשימה לעשיית טוב.

מי שאינו צדיק, אל לו לחפש את התענוג הגשמי בחלום, אלא ישאל עצמו מהי העבודה הנפשית הנדרשת ממני בכדי להתקרב למטרה.

החלום מקשר את האדם לעולם העליון, למקום שאיפת האמת של האדם. אך כאשר השאיפה ארצית ולא נכונה משתלטת, יוליכו אותו למקום רע. לכן חשוב להבחין האם החלום אמיתי. כפי שמתפקדת הנשמה מעבר לזמן ומקום, כך החלום הוא מעבר לגוף המוגבל בגשמיות של זמן ומקום – מכאן שפיתרון נכון מחויב להיות שייך למטרה נצחית. יש לנצל את הרדמות התודעה הגשמית בשינה, ולנסות להתקשר לאמת.

חלום שהוא טוב, בחינת כלל יש לזכור. הגוף הוא בחינת שִּכחַה, נגף, וכאן עדיף לא לזכור את החלום לפרטיות, להתייחס כאגרת שלא נפתחה.

יש הבדל בין אמת ושקר לבין טוב ורע. יש וגם באמת מופיע רע, שמראים לצדיק את הרע (כחלק מהשלם) אצל הרשע, והופכים אותו לטוב המקרב לתכלית. מכאן שהיכולת להפיק מידע אמיתי מחלום לא נועד לכל אחד, זה מעין נבואה מדויקת רק לצדיק. אחרים רואים בחלום טעויות, וכך עונשם, וכדאי להם לשכוח את החלומות, כדי שלא יצאו מהכוח לפועל.

העולם לא בנוי רק מאהבה ותענוג, אלא גם מצד שמאל, אותו מראים לאדם בכדי שירכוש יראה, שהיא הכלי המחזיק אהבה (ימין). אצל הרשע, הרע שמראים לו בחלום הוא "הכלל" עבורו – כל מציאותו, לעומת הצדיק שאצלו הרע שמראים לו הוא רק חלק מהכלל, שבא בכדי לעוררו ליראה ולהביאו לשלמות.

פתח רבי יוסי: כִּי בָּא הַחֲלוֹם, בְּרֹב עִנְיָן  וְקוֹל כְּסִיל, בְּרֹב דְּבָרִים. כי בא החלום ברוב עניין, כמה הם העוזרים בחלום שיתקיים, וממונים מדרגות על מדרגות, עד שהחלומות, מהם שכולם אמת, ומהם, שיש בהם אמת ושקר, שמקצתו מתקיים ומקצתו אינו מתקיים. אבל לאלו צדיקי אמת לא נגלה להם בחלום דברי שקר כלל, אלא כולם אמת. כלומר מחלק כאן שישנם חלומות אצל הצדיקים שבאים מצד האמת, הכל תלוי בדרגת הצדיקות של האדם, והצדיק יכול לקבל חלום ללא סיגים.

דניאל חלם. ואם היה בחלום דברי שקר, למה נכתב ספר דניאל בין כתובים? אלא, אלו צדיקי אמת, בשעה שנשמתם עולה, בעת שנתם, אינו מתחבר בהם אלא דברים קדושים, שמודיעים אותם דברי אמת, דברי קיום, שאינם משקרים לעולם.

דוד המלך לא ראה חלום טוב, הרי נשמע, שהיה רואה דברים שאינם אמיתיים. שהרי האמת היה, שהיה מלא טוֹב וחסד מה'. אלא ודאי, כל ימיו היה עוסק בשפיכת דמים וערך מלחמות, וכל חלומותיו לא היו אלא חלומות רעים, חורבן, שממה, דם, ושפיכת דמים, ולא חלום של שלום, ועדיין היו אלו חלומות אמיתיים הצריכים להתקיים. האם צריך לראות חלום טוב, או חלום אמיתי? כמובן שאת האמת.

הייתכן שלאדם טוב יראו לו חלום רע? ודאי כן הוא, כי כל אלו הרעות העתידות להתדבק באלו שעברו על דברי התורה. ואלו העונשים, שהם עתידים להיענש בעולם האמת, כולם ראה דוד המלך, כדי שבכל שעה תהיה יראת ריבונו עליו. ומיושב בזה הקושיה, איך ראה דברים שאינם אמיתיים. כי ראה אותם בעוברי עבירה, שבהם היו אמיתיים. והראו אותם לו, כדי לעוררו ביראת שמים. והנה העירו, שכתוב: וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה, שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו. זהו חלום רע, שמטיל יִרְאה על האדם. וע"כ מראים לצדיק חלום רע.

למדנו כי האדם שראה חלום, צריך לפתוח פיו בו, לבקש פתרון לפני בני אדם שאוהבים אותו, כדי שהרצון שלהם יעלה אליו לטובה, ויפתחו פיהם לטובה, וְיִמָּצֵּא הרצון והמלה שלהם, הכול לטובה. הרצון, שהיא המחשבה, חכמה, היא ראשית הכל, ראשית כל הספירות. והמלה (הוצאה מהכוח אל הפועל) היא מלכות – סוף הכל, סוף כל הספירות. ועל כן נמצא שהוא בשלמות בסוד העליון, להיות כאן ראש וסוף הספירות. ועל כן הוא מתקיים כולו. ועוד, שמבקשים רחמים על האדם, שיתקיים אותו פתרון הטוב שפתרו.

ומשום זה הקב"ה מודיע אל האדם בחלומו, לכל אחד ואחד לפי מדרגתו, כְּמות שהוא. ובאותו אופן כמו שכל אחד ואחד יאמר שיהיה החלום. כי כל החלומות הולכים אחר הפה. ודאי שהחלום אינו אלא לאיש צדיק, שהוא רואה חלום כראוי.

כאשר האדם ישן על מיטתו, נשמתו יוצאת ומשוטטת בעולם למעלה, ונכנסת במקום שנכנסת, וכמה מחנות רוחות נמצאות והולכות בעולם ופוגעות (פוגשות) באותה הנשמה. אם צדיק הוא האדם, עולה הנשמה למעלה, ורואה מה שרואה. ואם אינו צדיק, הנשמה נאחזת באותו הצד, ומודיעים לה דברי שקר, או דברים העתידים לבוא בזמן קרוב (ואינם נכונים לטווח הרחוק). כך השקר מתקיים בתחילה ולבסוף מתגלה. וע"כ לאדם שאינו צדיק, מודיעים לו חלום טוב, שאינו כולו אמת, כדי להטותו מדרך האמת, כיון שנטה מדרך האמת, מטמאים אותו. כי כל מי שבא להיטהר, מטהרים אותו, ומי שבא להיטמא, מטמאים אותו. מלמעלה מפילים מהר יותר את הרשע, בכדי שימהר להתאמת עם האמת ולתקן.

ישבו עד עלות הבוקר, אמר רבי יוסי: ודאי לא נזכר שמו של יוסף באלו הדגלים שכתוב: דגל מחנה אפרים, ולא כתוב: דגל מחנה יוסף, והוא משום, שהתגאה על אֶחָיו. אמר אותו יהודי, ודאי שמעתי יוסף הוא בעולם הזכר, יסוד דז"א, וכל השבטים הם בחינת עולם הנקבה, השכינה. ועל כן לא נכלל יוסף עמהם בדגלים, להיותו בעולם הזכר.

כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ-אֶחָד נָחְנוּ. כתוב: נחנו, אנחנו היה צריך לכתוב. למה חסר א'? אלא משום שסוד הברית, שהוא יוסף, לא נמצא עימהם, נסתלק משם הא', ונאמר: נחנו, כי א' הוא זכר. ב' היא נקבה.   ומשום זה נסתלק א' משם, שהוא יוסף, ונשארו אלו הנקבות, האותיות נחנו, אצל השכינה, שבה סוד השבטים. כאן נותן היהודי הוכחה למה יוסף הוא בחינת זכר, ושאר השבטים צד נקבה, ולכן לא נזכר בתוכם.

ואחר כך אמר: וכֵּנִים אֲנַחְנוּ, הא' נתווספה. אמר ו, ולא ידעו מה שאמר כי משום שיוסף נמצא שם, השלימו המלה ואמר: ו אנחנו  כמ"ש: וַיֹּאמְרוּ, שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ-אֶחָד, ויוסף היה בחשבון. הרי כשיוסף נכנס בחשבון, אמראנחנו, וכשלא נכנס בחשבון אמר נחנו.

אמר רבי יוסי: כל אלו הדברים שאמרנו כאן, הקב"ה רצה בהם, כי השכינה לא סרה מכאן  כמ"ש: אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְהוָה, אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ; וַיַּקְשֵׁב יְהוָה, וַיִּשְׁמָע, וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְהוָה, וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ. כאן רואים שיוסף, הברית היא המאחדת.

שיעור שמע:

bmp3 (1)

שאלות חזרה מקץ מ-מב
1. מה הוסיף היהודי על דברי ר"י בענין הצדקה שהסכים לו ר"י?
2. כיצד אמר שלמה המלך שאדם ישתדל לעבוד אדמה ויניח לכאורה את התורה?
3. מהו לעובדה ולשמרה – כיצד מתקיימת השמירה האמיתית ומהו הזכרון האמיתי?
4. מהו מרדף ריקים ישבע ריש?
5. מה כוונתו של ר"י הזקן שהיה אומר תמיד לא נערוך השולחן עד ינתנו המזונות מבית המלך? מהו בית המלך במזונות?
6. על מה מצביעה העובדה שיוסף זכר את חלומותיו ולא שכח אותם?

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

 

 

וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת

 

חלום אמיתי צריך להיות על הזכות לתת את הכישרון הפרטי לכלל.

חלום ריק זו פנטזיה על קבלה עצמית. מכאן שהחלום הוא טוב כאשר מטיב הוא לכלל.

וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת, אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם. זכר אותם, משום שאז אין שכחה לפני הקב"ה, כי חלום שהוא טוב, צריך האדם לזכור אותו שלא ישָכַח. ואז הוא מתקיים. כי כמו שנִשכַּח אצל האדם, כן נִשכַּח עליו מלמעלה, ואינו מתקיים.

חלום שלא נפתר, הוא כאגרת שלא נקראה, שאינו פועל כלום במקַבּלו. משום שלא נזכר בחלום, הוא כמי שלא ידע את פתרונו. וע"כ מי שהחלום נשכח ממנו, ואינו יודע אותו, אינו עומד עליו להתקיים. ומשום זה היה יוסף זוכר את חלומו, כדי שיתקיים, כדי שלא ישָכַח ממנו לעולם, והיה מחכה לו תמיד.

על האדם לפעול את בחינות שמור וזכור יחדיו. שכחה היא בחינת הגוף, וזיכרון הצורה הרוחני הוא של הנשמה ואותו יש לזכור. השמירה היא ע"י העברת השפע לכלל. מאחר ואֵין הָעֵדֶר ברוּחָני, (בכלל), יש להחשיב את הדבר, ולא להשאיר אותו ברצון לקבל. זו עבודת הנוקבא (הלב), לדחות את האור ובכך לבטא את רצון העליון. זוהי בחינת עובד אדמתו – שעובד את המלכות בסוד אדַמֶּה לעליון, ולא עובד לרצון העצמי. ואז הוא ישבע לחם, דהיינו אשתו, השכינה הקדושה, הכלל.

כשאדם מברך, משפיע – הוא שומר על הדבר גם לעצמו, בדומה לידע שחולקים עם הזולת, אותו ידע מתקבע ונשאר חזק יותר אצל המשפיע, כפי שקורה כשנותנים אהבה, ובכך זוכים.

כשרבי יוסי קם בלילה לעסוק בתורה, פגש ביהודי במקום ואמר: לֹא-יוֹעִילוּ, אוֹצְרוֹת רֶשַׁע – דהיינו עושר (גשמי) השּמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ. וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת – אלו ההולכים בדרכי השם, הן ביצור אמונה והן נתינה בפועל – שתי בחינות אותם צריך האדם.

אמר אותו יהודי: המלה צדקה נקראת שלום. אמר רבי יוסי כן הוא ודאי שנק' שלום. קם אותו יהודי ונשתתף עמו בתורה. היהודי הוא בחינה נפשית באדם, המתעורר כאשר קמים ללמוד תורה בלילה, הצד שמלכות (הלב) התכללה בהשפעה.

פתח אותו יהודי: עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע-לָחֶם  וּמְרַדֵּף רֵיקִים יִשְׂבַּע-רִישׁ. שואל: וכי שלמה המלך, שהוא חכם מכל העולם, איך אמר: שהאדם ישתדל לעבוד אדמה, וישתדל אחריה ויניח חיי עולם? שהרי אמרנו שלא יועילו אוצרות רשע? אלא הוא סוד (מטבע בכיס), פתח ואמר: וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ – שהיא עבודת הקרבנות.

ישְׂבע לחם, מזונות שלמעלה, שמקבל חֵלף עבודתו, כי המברך, מתברך. וּמְרַדֵּף רֵיקִים (אחרי הרצון לקבל), מי שהוא מתדבק בס"א, שהוא וּמְרַדֵּף רֵיקים, יִשְׂבַּע רִיש. אמר רבי יוסי: אשרך שזכית ללמוד דבר זה.

עוד פתח ואמר: המקרא שאחריו – אִישׁ אֱמוּנוֹת, רַב-בְּרָכוֹת, זהו אדם שיש בו אמונת הקב"ה. כגון רבי ייסא הזקן, שאף על פי שהיה לו סעודת אותו היום לאכול, לא היה עורך השולחן עד שביקש על מזונותיו לפני מלך הקדוש. לאחר שהתפלל תפלתו, ובקש על מזונותיו לפני המלך, אז היה עורך השולחן. והיה אומר תמיד, לא נערוך השולחן עד שינתנו המזונות מבית המלך. הוא לא חיפש את האוכל הגשמי, אלא ביקש את הדבר הפנימי שניתן להפיק מהלחם, כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם–כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-יְהוָה, יִחְיֶה הָאָדָם.

וְאָץ לְהַעֲשִׁיר לֹא יִנָּקֶה, משום שלא רצה לעסוק בתורה, שהיא חיי עולם הזה וחיי עולם הבא. לא יעזור למי שרץ להעשיר בגשמיות החיצונית בלבד, בלי לקחת את הנקודה שמקשרת אל המלך. מה שמקשר זו צורה ולא חומר, ולשם כך צריך את פנימיות המזון.

פתח אותו אדם בסוד החלום: וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף-אֵת הַחֲלֹמוֹת, אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם. למה זכר אלו החלומות? ומה היה יוצא לו אילו לא זכר אותם? הרי יוסף חכם היה וכתוב: כָּל-עָרוּם, יַעֲשֶׂה בְדָעַת  וּכְסִיל  יִפְרֹשׂ אִוֶּלֶת.

אבל כיון שראה יוסף, שהאחים באים ומשתחווים לו אפיים ארצה, אז נזכר ממה שחלם להם, כשהיה עימהם, שכתוב: וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי, וְגַם-נִצָּבָה; וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם, וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. כי בשעה שראה את אֶחָיו כורעים לפניו שכתוב: וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף ואז, וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת, אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם, שראה שהם נתקיימו. אָלֻמתי – הוא צד הגוף, האילם. ויזכור אומר ראה שיש לחלומות קיום, ומשמע שהם מהשכינה ולא מהפרטיות.

שיעור שמע:

bmp3 (1)

 

וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת

חלום אמיתי צריך להיות על הזכות לתת את הכישרון הפרטי לכלל.

חלום ריק זו פנטזיה על קבלה עצמית. מכאן שהחלום הוא טוב כאשר מטיב הוא לכלל.

וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת, אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם. זכר אותם, משום שאז אין שכחה לפני הקב"ה, כי חלום שהוא טוב, צריך האדם לזכור אותו שלא ישָכַח. ואז הוא מתקיים. כי כמו שנִשכַּח אצל האדם, כן נִשכַּח עליו מלמעלה, ואינו מתקיים.

חלום שלא נפתר, הוא כאגרת שלא נקראה, שאינו פועל כלום במקַבּלו. משום שלא נזכר בחלום, הוא כמי שלא ידע את פתרונו. וע"כ מי שהחלום נשכח ממנו, ואינו יודע אותו, אינו עומד עליו להתקיים. ומשום זה היה יוסף זוכר את חלומו, כדי שיתקיים, כדי שלא ישָכַח ממנו לעולם, והיה מחכה לו תמיד.

על האדם לפעול את בחינות שמור וזכור יחדיו. שכחה היא בחינת הגוף, וזיכרון הצורה הרוחני הוא של הנשמה ואותו יש לזכור. השמירה היא ע"י העברת השפע לכלל. מאחר ואֵין הָעֵדֶר ברוּחָני, (בכלל), יש להחשיב את הדבר, ולא להשאיר אותו ברצון לקבל. זו עבודת הנוקבא (הלב), לדחות את האור ובכך לבטא את רצון העליון. זוהי בחינת עובד אדמתו – שעובד את המלכות בסוד אדַמֶּה לעליון, ולא עובד לרצון העצמי. ואז הוא ישבע לחם, דהיינו אשתו, השכינה הקדושה, הכלל.

כשאדם מברך, משפיע – הוא שומר על הדבר גם לעצמו, בדומה לידע שחולקים עם הזולת, אותו ידע מתקבע ונשאר חזק יותר אצל המשפיע, כפי שקורה כשנותנים אהבה, ובכך זוכים.

כשרבי יוסי קם בלילה לעסוק בתורה, פגש ביהודי במקום ואמר: לֹא-יוֹעִילוּ, אוֹצְרוֹת רֶשַׁע – דהיינו עושר (גשמי) השּמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ. וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת – אלו ההולכים בדרכי השם, הן ביצור אמונה והן נתינה בפועל – שתי בחינות אותם צריך האדם.

אמר אותו יהודי: המלה צדקה נקראת שלום. אמר רבי יוסי כן הוא ודאי שנק' שלום. קם אותו יהודי ונשתתף עמו בתורה. היהודי הוא בחינה נפשית באדם, המתעורר כאשר קמים ללמוד תורה בלילה, הצד שמלכות (הלב) התכללה בהשפעה.

פתח אותו יהודי: עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע-לָחֶם  וּמְרַדֵּף רֵיקִים יִשְׂבַּע-רִישׁ. שואל: וכי שלמה המלך, שהוא חכם מכל העולם, איך אמר: שהאדם ישתדל לעבוד אדמה, וישתדל אחריה ויניח חיי עולם? שהרי אמרנו שלא יועילו אוצרות רשע? אלא הוא סוד (מטבע בכיס), פתח ואמר: וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ – שהיא עבודת הקרבנות.

ישְׂבע לחם, מזונות שלמעלה, שמקבל חֵלף עבודתו, כי המברך, מתברך. וּמְרַדֵּף רֵיקִים (אחרי הרצון לקבל), מי שהוא מתדבק בס"א, שהוא וּמְרַדֵּף רֵיקים, יִשְׂבַּע רִיש. אמר רבי יוסי: אשרך שזכית ללמוד דבר זה.

עוד פתח ואמר: המקרא שאחריו – אִישׁ אֱמוּנוֹת, רַב-בְּרָכוֹת, זהו אדם שיש בו אמונת הקב"ה. כגון רבי ייסא הזקן, שאף על פי שהיה לו סעודת אותו היום לאכול, לא היה עורך השולחן עד שביקש על מזונותיו לפני מלך הקדוש. לאחר שהתפלל תפלתו, ובקש על מזונותיו לפני המלך, אז היה עורך השולחן. והיה אומר תמיד, לא נערוך השולחן עד שינתנו המזונות מבית המלך. הוא לא חיפש את האוכל הגשמי, אלא ביקש את הדבר הפנימי שניתן להפיק מהלחם, כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם–כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-יְהוָה, יִחְיֶה הָאָדָם.

וְאָץ לְהַעֲשִׁיר לֹא יִנָּקֶה, משום שלא רצה לעסוק בתורה, שהיא חיי עולם הזה וחיי עולם הבא. לא יעזור למי שרץ להעשיר בגשמיות החיצונית בלבד, בלי לקחת את הנקודה שמקשרת אל המלך. מה שמקשר זו צורה ולא חומר, ולשם כך צריך את פנימיות המזון.

פתח אותו אדם בסוד החלום: וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף-אֵת הַחֲלֹמוֹת, אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם. למה זכר אלו החלומות? ומה היה יוצא לו אילו לא זכר אותם? הרי יוסף חכם היה וכתוב: כָּל-עָרוּם, יַעֲשֶׂה בְדָעַת  וּכְסִיל  יִפְרֹשׂ אִוֶּלֶת.

אבל כיון שראה יוסף, שהאחים באים ומשתחווים לו אפיים ארצה, אז נזכר ממה שחלם להם, כשהיה עימהם, שכתוב: וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי, וְגַם-נִצָּבָה; וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם, וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. כי בשעה שראה את אֶחָיו כורעים לפניו שכתוב: וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף ואז, וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת, אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם, שראה שהם נתקיימו. אָלֻמתי – הוא צד הגוף, האילם. ויזכור אומר ראה שיש לחלומות קיום, ומשמע שהם מהשכינה ולא מהפרטיות.

שיעור שמע:

bmp3 (1)

שאלות חזרה מקץ לז-לט
1. מדוע בנפול האויב אסור לשמוח?
2. מה יעשה אדם שאינו יודע מה חפץ ה' ית' והרי הוא רצה לעשות רצונו ומהיכן לומדים זאת?
3. מדוע נפרדה מלכות שלמה לאחר פטירתו ומה אנו למדים מכך לגבי שמירת התורה?
4. האם יוסף נקם באחיו אם לא מדוע גלגל עליהם את כל המאורעות כפי סיפור התורה? כיצד זה קשור להשגחת הבורא על קיום התכלית?
5. מהו התיקון שהמלכות דהיינו האני של האדם של כלל האנושות של כלל הבריאה צריך לעבור כדי שתתקיים התכלית הרצויה?
6. מהם ב' הצורות של תיקון המלכות כדי שתתקיים תכליתה?

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שאלות חזרה מקץ לד-לו
1. מי הם אלה שמפחדים ואינם יודעים ממה הם מפחדים? ומדוע זה קורה?
2. מה הם מימי רע? מי הם וכיצד הם פועלים על הצדיקים?
3. הסבר סוד נטילת ידיים בהקשר הכתוב באותיות קיז-קיח.
4. מה ההבדל בין שליטת הימין על השמאל ולשמאל על הימין בענין הצדיקים.
5. מה הן דרכי ההתייחסות לעבירות וכיצד הן מופיעות בדוד המלך ומלכי יהודה?
6. מה קורה לאדם שהוא בעל דין קשה ויש לו עוונות? מה יעשו לאנשים בשעה שהם נופלים בעבירה?
7. מה קורה לאדם שלא רוצה בגלל גאוותו הנקראת חבלי שוא לתקן את העבירות?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שיעור שמע:

bmp3 (1)

שאלות חזרה מקץ לד-לו
1. מי הם אלה שמפחדים ואינם יודעים ממה הם מפחדים? ומדוע זה קורה?
2. מה הם מימי רע? מי הם וכיצד הם פועלים על הצדיקים?
3. הסבר סוד נטילת ידיים בהקשר הכתוב באותיות קיז-קיח.
4. מה ההבדל בין שליטת הימין על השמאל ולשמאל על הימין בענין הצדיקים.
5. מה הן דרכי ההתייחסות לעבירות וכיצד הן מופיעות בדוד המלך ומלכי יהודה?
6. מה קורה לאדם שהוא בעל דין קשה ויש לו עוונות? מה יעשו לאנשים בשעה שהם נופלים בעבירה?
7. מה קורה לאדם שלא רוצה בגלל גאוותו הנקראת חבלי שוא לתקן את העבירות?

 

וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו

 ללא בחירה לא ניתן להגיע לאהבה, לתכלית.

לכאורה קשה למה נותנים לאדם ללכת בדרך רע, אלא כל אלו המטמאים דרכם, כמה חבילות מזיקים נועדים להם, ומטמאים אותם. בדרך שאדם רוצה ללכת, באותו הדרך ממש מוליכים אותו. אדם הבא להיטהר, כמה הם המסייעים אותו. כך למשל רואים בעם ישראל, בתקופת השופטים שבקשו מלך, למרות הזהרות שמואל הנביא – וקיבלו. נותנים לאדם בחירה במה שבוחר, ועליו לשאת בתוצאות.

 

ישנם הפוחדים מלנבור בנפשם ולהתאמת עם היצר הרע. ויש שאדם פוחד ואפילו אינו מודע בדיוק ממה, מאחר והוא עושה עוונות הנצברים כקופת שרצים בתת המודע. אין האדם מסוגל לבדו למצוא ולתקן את על העוונות, בכל מקרה אדם יאלץ להיפגש ולהילחם ביצר הרע, וכאן הוא חייב את עזרת השם.

הדרך להתגבר על הפחדים היא לא לוותר ולחכות שיגיעו הפחדים לבד, אלא לרדוף אחריהם באומץ. לא כל-כך נורא שהיה חטא, אלא כאשר מתעלמים בלי לטפל בהם.  על האדם להשליט את הימין על השמאל, על הרצון הפרטי, לחקור וללמוד מה מכיל השמאל, ואיתו להתמודד.

וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת-אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ. רבי אלעזר פתח: לָמָּה אִירָא, בִּימֵי רָע עֲו‍ֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי. שלושה הם שמפחדים, ואינם יודעים ממה הם מפחדים. אבל נוסף על אלו השלושה, יש מפחד ואינו יודע ממה מפחד, בשביל חטאים שחטא, ואינו יודע שהם חטאים, ולא השגיח בהם, והוא מתיירא מִיְמֵי רע.

שואל מי הם – יְמֵי רע? ועונה אלו יָמים שנועדו להיות באותו הרע, (זמנים קוסמיים). זהו יצר הרע שנקרא רע, ויש לו ימים ידועים, שניתן לו רשות בעולם להשׂטות לכל אלו המטמאים דרכם, בשכבת זרע לבטלה, כי מי שבא להיטמא, מטמאים אותו. ואלו הם שנקראים יְמֵי רע, והם ממונים להעניש בהם על אלו עבירות שאדם דש בעקביו.

כשהאדם קם בבוקר, צריך ליטול ידיו מן נטלא של מים, שהוא כלי ליטול מים ממנו, ויטול מִמִי שכבר נטל ידיו, בשביל נטלא זו למדנו הדבר. כל המשנה שלמדנו לא צריכה, אלא להשמיענו שצריכים נטלא דווקא לנטילת ידיים בבוקר. הנוטל כראוי אומר בזאת שהידיים, כלי המעשה מטוהרים, וכך רוצה לעבוד את השם.

האדם צריך ליטול יד ימין ביד שמאל, שהשמאל ישמש את הימין, כדי להשליט, הימין על השמאל, ויתרחץ הימין מן השמאל. ומשום זה הוא הנטילה, שהנטילה באה להשליט הימין על השמאל. ועל כן מי שנוטל ידיו, יטול הימין בשמאל, להשליט הימין על השמאל, כדי שלא לתת מקום ליצר הרע לשלוט כלל. כי אין אחיזה לס"א בקו ימין, אלא בקו שמאל. ואם משליט הימין על השמאל, פסקה אחיזת הס"א גם מן השמאל. צריך שהשמאל ישמש את הימין שהוא עליון עליו. וכך יש להשליט נשמה על הגוף, כלל על הפרט וכדומה. גם הימין (האמונה) הוא במסגרת השמאל כאשר מתכלל ושומר על צורת ההשפעה הנכונה. השמאל לכאורה מקולל ונפרד מהבורא – אז כיצד יוכל לקבל קדושה? ע"י שיתכופף לימין. לאדם אין ברירה, גם בתפילה מבקש לאני שלו, ויכול לבקש בריאות פרנסה וכדומה – אך הכל במסגרת אמונה. אין לבקש כלום, אלא במסגרת אמונה ב-ג' אבות.

בשעה שדין הרע שולט, אינו משיב ידיו מלהרע. ואפילו צדיקים ניזוקים על ידו, כי מכיוון שניתן רשות למשחית, אינו מבחין בין טוב לרע. ובשעה שהימין שולט על עמים עובדי כוכבים ומזלות לשברם, מרחם הקב"ה עליהם (הצדיקים מעם ישראל) ואינו מכלה אותם. והנך רואה ההפרש הגדול בין רחמי הימין, לדינים של שמאל. כלומר כאשר הימין שולט בזמן הגזירה – יש רחמים, אך כאשר פנימיות התורה לא שולטת, אין הרחמים ניכרים.

ומשום זה, כל מי שחוטא באלו החטאים שאדם דש ברגליו (שכבת זרע לבטלה), אינו יודע בהם שחטא, והוא מפחד תמיד. דוד המלך היה נשמר תמיד מאלו העבירות. וכשיצא למלחמה, היה מפשפש בהם, כדי לעשות עליהם תשובה, ועל כן לא היה מתיירא לערוך עימהם מלחמה. ביציאה למלחמה אדם פוגש באשת יפת תואר, ועליו לבדוק עצמו היטב.

ארבעה מלכים היו (דרכם ילמד את ההתייחסות לעבירות), מה ששאל זה, לא שאל זה. דוד אמר: אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי, וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא-אָשׁוּב, עַד-כַּלּוֹתָם, משום שהיה נשמר מאלו העבירות שאדם דש ברגליו, ולא נתן מקום לשונאיו לשלוט. ועל כן רצה לרדוף אחריהם תמיד, והם לא ירדפו אחריו, לקטרג על עונותיו, ויפול בידיהם. דוד רודף אחרי העבירות עד סופם. אל תחכה שהעבירות יפילו אותך, רדוף והכניע אותם.

אסא המלך היה מתירא יותר, אע"פ שהיה מחפש בחטאיו, ולא כל כך כדוד המלך, הוא רצה לרדוף אחרי אוייביו, ולא להילחם עמהם, והקב"ה יהרוג אותם, וכך היה שכתוב: וַיִּרְדְּפֵם אָסָא וְהָעָם אֲשֶׁר-עִמּוֹ וכתוב: וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת-הַכּוּשִׁים, לִפְנֵי אָסָא. דוד מה כתוב בו: וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד-הָעֶרֶב, לְמָחֳרָתָם; וְלֹא-נִמְלַט מֵהֶם אִישׁ, כִּי אִם-אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ-נַעַר אֲשֶׁר-רָכְבוּ עַל-הַגְּמַלִּים וַיָּנֻסוּ. אבל אסא, הוא רדף והקב"ה הכה.

יהושפט מלך יהודה. גם כן היה מבקש ואומר: אני איני יכול לרדוף ולא להרוג אותם, אלא אני אזָמֵר ואתה תהרוג אותם, משום שלא היה מחפש בחטאיו כל כך כמו אסא. והקב"ה עשה לו כן שכתוב: וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה, נָתַן יְהוָה מְאָרְבִים עַל-בְּנֵי עַמּוֹן מוֹאָב וְהַר-שֵׂעִיר הַבָּאִים לִיהוּדָה וַיִּנָּגֵפוּ.

חזקיה מלך יהודה גם כן אמר: איני יכול לא לזמר, ולא לרדוף, ולא

לערוך מלחמה, משום שהיה מתיירא מאלו העבירות שאדם דש ברגליו. מה כתוב: וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא, וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְהוָה וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר, מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף; וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים, חזקיה היה יושב בביתו והקב"ה הרג אותם. (התקיים בו יְהוָה, יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן(. אין לו אפילו כוח לזמר, דהיינו לנבור ולחפש את הפגמים.

ומה צדיקים האלו היו יראים מאלו העבירות (ובטח לא לרדוף אחריהם), שאר בני העולם על אחת כמה וכמה, משום זה יש לו לאדם להישמר מאלו העבירות ולחפש בהם, כדי שלא ישלטו עליו ימי רע, שאינם מרחמים עליו. לא תעזור לך בריחה מהעבירות, הפחדים לא ירפו.

וַיַּכֵּר יוֹסֵף, אֶת-אֶחָיו פירוש בשעה שאחיו נפלו בידו, הוא היה מרחם עליהם, משום שהוא שלם. וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ, שהם, שמעון ולוי, באים מדין קשה, ועל כן לא רחמו עליו, כי בעלי דין הקשה אינם מרחמים על אנשים בשעה שנופלים בידיהם, שהם מבחינת אלו ימי רע, שאינם מרחמים על האדם. גם כשבא לאדם מקרה רע, והוא שלם עם עצמו, בצדיקותו אין הוא מפחד.

ומשום זה אמר: דוד, לָמָּה אִירָא, בִּימֵי רָע. יראתי, לא נאמר: אלא אירא, לשון הווה, שעדיין הוא מתיירא, כי אמר:, שיש לי לירא תמיד מאלו ימי רע. כמו שאמר: עֲו‍ֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי. מי הם עקבַי? אלו הם בסוד האמונה, בקדושה שכתוב: וידו אוחזת בעקב עשו. הרי שהעקב של עשו היה בסוד האמונה, בקדושה, כי יעקב אוחז בו. וזהו עקב, שעליו נאמר:  עוון עקבַי יסוּבֵּני. והן עקבות המסתכלים תמיד באותה העבירה, שהאדם דש בעקביו תמיד. דהיינו באותה שכבת זרע לבטלה הגורמת לאדם לעשות עבירות נוספות, והופכת אותו לאכזרי ושלילי יותר.

עוון עקבַי יסוּבֵּני. הקליפות הנקראות עקב, המעורבים בקדושה  כמ"ש: וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו. והם ממונים להסתכל ולהעניש את האדם על אלו העבירות שדש בעקביו. וכמ"ש דוד, עוון עקבַי יסוּבֵּני, שמסבבים אותו ומסתכלים בו, אם יש בו עוון, מאלו העבירות שאדם דש בעקביו. וע"כ היה מתיירא תמיד.

הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָו‍ֹן, בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא; וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה, חַטָּאָה. בחבלי השווא (קליפת הגאווה), היינו העוון, שדש בו בעקב, ואינו מחשיב אותו. ולאחר זה מתחזק ונעשה כעבות העגלה. ומתגבר אותו העוון, ומשׂטה אותו בעולם הזה ובעולם הבא. בתחילה העוון נראה לו כחוט של עכביש, ולבסוף כחבל עבה כרוך על צאוורו.

אשרי הם הצדיקים, שיודעים להישמר מעונותיהם. והם מחפשים תמיד במעשיהם, כדי שלא ימצא עליהם מקטרג בעולם הזה, ולא ישטין עליהם לעולם הבא. כי התורה מתקנת להם דרכים ושבילים ללכת בהם, שכתוב: דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי-נֹעַם וְכָל-נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם.

 

שיעור שמע:

bmp3 (1)

 

וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו

 ללא בחירה לא ניתן להגיע לאהבה, לתכלית.

לכאורה קשה למה נותנים לאדם ללכת בדרך רע, אלא כל אלו המטמאים דרכם, כמה חבילות מזיקים נועדים להם, ומטמאים אותם. בדרך שאדם רוצה ללכת, באותו הדרך ממש מוליכים אותו. אדם הבא להיטהר, כמה הם המסייעים אותו. כך למשל רואים בעם ישראל, בתקופת השופטים שבקשו מלך, למרות הזהרות שמואל הנביא – וקיבלו. נותנים לאדם בחירה במה שבוחר, ועליו לשאת בתוצאות.

 

ישנם הפוחדים מלנבור בנפשם ולהתאמת עם היצר הרע. ויש שאדם פוחד ואפילו אינו מודע בדיוק ממה, מאחר והוא עושה עוונות הנצברים כקופת שרצים בתת המודע. אין האדם מסוגל לבדו למצוא ולתקן את על העוונות, בכל מקרה אדם יאלץ להיפגש ולהילחם ביצר הרע, וכאן הוא חייב את עזרת השם.

הדרך להתגבר על הפחדים היא לא לוותר ולחכות שיגיעו הפחדים לבד, אלא לרדוף אחריהם באומץ. לא כל-כך נורא שהיה חטא, אלא כאשר מתעלמים בלי לטפל בהם.  על האדם להשליט את הימין על השמאל, על הרצון הפרטי, לחקור וללמוד מה מכיל השמאל, ואיתו להתמודד.

 

וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת-אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ. רבי אלעזר פתח: לָמָּה אִירָא, בִּימֵי רָע עֲו‍ֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי. שלושה הם שמפחדים, ואינם יודעים ממה הם מפחדים. אבל נוסף על אלו השלושה, יש מפחד ואינו יודע ממה מפחד, בשביל חטאים שחטא, ואינו יודע שהם חטאים, ולא השגיח בהם, והוא מתיירא מִיְמֵי רע.

שואל מי הם – יְמֵי רע? ועונה אלו יָמים שנועדו להיות באותו הרע, (זמנים קוסמיים). זהו יצר הרע שנקרא רע, ויש לו ימים ידועים, שניתן לו רשות בעולם להשׂטות לכל אלו המטמאים דרכם, בשכבת זרע לבטלה, כי מי שבא להיטמא, מטמאים אותו. ואלו הם שנקראים יְמֵי רע, והם ממונים להעניש בהם על אלו עבירות שאדם דש בעקביו.

 

כשהאדם קם בבוקר, צריך ליטול ידיו מן נטלא של מים, שהוא כלי ליטול מים ממנו, ויטול מִמִי שכבר נטל ידיו, בשביל נטלא זו למדנו הדבר. כל המשנה שלמדנו לא צריכה, אלא להשמיענו שצריכים נטלא דווקא לנטילת ידיים בבוקר. הנוטל כראוי אומר בזאת שהידיים, כלי המעשה מטוהרים, וכך רוצה לעבוד את השם.

האדם צריך ליטול יד ימין ביד שמאל, שהשמאל ישמש את הימין, כדי להשליט, הימין על השמאל, ויתרחץ הימין מן השמאל. ומשום זה הוא הנטילה, שהנטילה באה להשליט הימין על השמאל. ועל כן מי שנוטל ידיו, יטול הימין בשמאל, להשליט הימין על השמאל, כדי שלא לתת מקום ליצר הרע לשלוט כלל. כי אין אחיזה לס"א בקו ימין, אלא בקו שמאל. ואם משליט הימין על השמאל, פסקה אחיזת הס"א גם מן השמאל. צריך שהשמאל ישמש את הימין שהוא עליון עליו. וכך יש להשליט נשמה על הגוף, כלל על הפרט וכדומה. גם הימין (האמונה) הוא במסגרת השמאל כאשר מתכלל ושומר על צורת ההשפעה הנכונה. השמאל לכאורה מקולל ונפרד מהבורא – אז כיצד יוכל לקבל קדושה? ע"י שיתכופף לימין. לאדם אין ברירה, גם בתפילה מבקש לאני שלו, ויכול לבקש בריאות פרנסה וכדומה – אך הכל במסגרת אמונה. אין לבקש כלום, אלא במסגרת אמונה ב-ג' אבות.

 

בשעה שדין הרע שולט, אינו משיב ידיו מלהרע. ואפילו צדיקים ניזוקים על ידו, כי מכיוון שניתן רשות למשחית, אינו מבחין בין טוב לרע. ובשעה שהימין שולט על עמים עובדי כוכבים ומזלות לשברם, מרחם הקב"ה עליהם (הצדיקים מעם ישראל) ואינו מכלה אותם. והנך רואה ההפרש הגדול בין רחמי הימין, לדינים של שמאל. כלומר כאשר הימין שולט בזמן הגזירה – יש רחמים, אך כאשר פנימיות התורה לא שולטת, אין הרחמים ניכרים.

 

ומשום זה, כל מי שחוטא באלו החטאים שאדם דש ברגליו (שכבת זרע לבטלה), אינו יודע בהם שחטא, והוא מפחד תמיד. דוד המלך היה נשמר תמיד מאלו העבירות. וכשיצא למלחמה, היה מפשפש בהם, כדי לעשות עליהם תשובה, ועל כן לא היה מתיירא לערוך עימהם מלחמה. ביציאה למלחמה אדם פוגש באשת יפת תואר, ועליו לבדוק עצמו היטב.

 

ארבעה מלכים היו (דרכם ילמד את ההתייחסות לעבירות), מה ששאל זה, לא שאל זה. דוד אמר: אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי, וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא-אָשׁוּב, עַד-כַּלּוֹתָם, משום שהיה נשמר מאלו העבירות שאדם דש ברגליו, ולא נתן מקום לשונאיו לשלוט. ועל כן רצה לרדוף אחריהם תמיד, והם לא ירדפו אחריו, לקטרג על עונותיו, ויפול בידיהם. דוד רודף אחרי העבירות עד סופם. אל תחכה שהעבירות יפילו אותך, רדוף והכניע אותם.

אסא המלך היה מתירא יותר, אע"פ שהיה מחפש בחטאיו, ולא כל כך כדוד המלך, הוא רצה לרדוף אחרי אוייביו, ולא להילחם עמהם, והקב"ה יהרוג אותם, וכך היה שכתוב: וַיִּרְדְּפֵם אָסָא וְהָעָם אֲשֶׁר-עִמּוֹ וכתוב: וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת-הַכּוּשִׁים, לִפְנֵי אָסָא. דוד מה כתוב בו: וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד-הָעֶרֶב, לְמָחֳרָתָם; וְלֹא-נִמְלַט מֵהֶם אִישׁ, כִּי אִם-אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ-נַעַר אֲשֶׁר-רָכְבוּ עַל-הַגְּמַלִּים וַיָּנֻסוּ. אבל אסא, הוא רדף והקב"ה הכה.

יהושפט מלך יהודה. גם כן היה מבקש ואומר: אני איני יכול לרדוף ולא להרוג אותם, אלא אני אזָמֵר ואתה תהרוג אותם, משום שלא היה מחפש בחטאיו כל כך כמו אסא. והקב"ה עשה לו כן שכתוב: וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה, נָתַן יְהוָה מְאָרְבִים עַל-בְּנֵי עַמּוֹן מוֹאָב וְהַר-שֵׂעִיר הַבָּאִים לִיהוּדָה וַיִּנָּגֵפוּ.

חזקיה מלך יהודה גם כן אמר: איני יכול לא לזמר, ולא לרדוף, ולא

לערוך מלחמה, משום שהיה מתיירא מאלו העבירות שאדם דש ברגליו. מה כתוב: וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא, וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְהוָה וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר, מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף; וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים, חזקיה היה יושב בביתו והקב"ה הרג אותם. (התקיים בו יְהוָה, יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן(. אין לו אפילו כוח לזמר, דהיינו לנבור ולחפש את הפגמים.

 

ומה צדיקים האלו היו יראים מאלו העבירות (ובטח לא לרדוף אחריהם), שאר בני העולם על אחת כמה וכמה, משום זה יש לו לאדם להישמר מאלו העבירות ולחפש בהם, כדי שלא ישלטו עליו ימי רע, שאינם מרחמים עליו. לא תעזור לך בריחה מהעבירות, הפחדים לא ירפו.

 

וַיַּכֵּר יוֹסֵף, אֶת-אֶחָיו פירוש בשעה שאחיו נפלו בידו, הוא היה מרחם עליהם, משום שהוא שלם. וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ, שהם, שמעון ולוי, באים מדין קשה, ועל כן לא רחמו עליו, כי בעלי דין הקשה אינם מרחמים על אנשים בשעה שנופלים בידיהם, שהם מבחינת אלו ימי רע, שאינם מרחמים על האדם. גם כשבא לאדם מקרה רע, והוא שלם עם עצמו, בצדיקותו אין הוא מפחד.

ומשום זה אמר: דוד, לָמָּה אִירָא, בִּימֵי רָע. יראתי, לא נאמר: אלא אירא, לשון הווה, שעדיין הוא מתיירא, כי אמר:, שיש לי לירא תמיד מאלו ימי רע. כמו שאמר: עֲו‍ֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי. מי הם עקבַי? אלו הם בסוד האמונה, בקדושה שכתוב: וידו אוחזת בעקב עשו. הרי שהעקב של עשו היה בסוד האמונה, בקדושה, כי יעקב אוחז בו. וזהו עקב, שעליו נאמר:  עוון עקבַי יסוּבֵּני. והן עקבות המסתכלים תמיד באותה העבירה, שהאדם דש בעקביו תמיד. דהיינו באותה שכבת זרע לבטלה הגורמת לאדם לעשות עבירות נוספות, והופכת אותו לאכזרי ושלילי יותר.

עוון עקבַי יסוּבֵּני. הקליפות הנקראות עקב, המעורבים בקדושה  כמ"ש: וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו. והם ממונים להסתכל ולהעניש את האדם על אלו העבירות שדש בעקביו. וכמ"ש דוד, עוון עקבַי יסוּבֵּני, שמסבבים אותו ומסתכלים בו, אם יש בו עוון, מאלו העבירות שאדם דש בעקביו. וע"כ היה מתיירא תמיד.

 

הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָו‍ֹן, בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא; וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה, חַטָּאָה. בחבלי השווא (קליפת הגאווה), היינו העוון, שדש בו בעקב, ואינו מחשיב אותו. ולאחר זה מתחזק ונעשה כעבות העגלה. ומתגבר אותו העוון, ומשׂטה אותו בעולם הזה ובעולם הבא. בתחילה העוון נראה לו כחוט של עכביש, ולבסוף כחבל עבה כרוך על צאוורו.

אשרי הם הצדיקים, שיודעים להישמר מעונותיהם. והם מחפשים תמיד במעשיהם, כדי שלא ימצא עליהם מקטרג בעולם הזה, ולא ישטין עליהם לעולם הבא. כי התורה מתקנת להם דרכים ושבילים ללכת בהם, שכתוב: דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי-נֹעַם וְכָל-נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם.

 

 

שיעור שמע:

bmp3 (1)

 

שאלות חזרה מקץ לא-לג
1. מהו שלום בית וכיצד מנעולא ומפתחא דואגים לשלום זה?
2. הסבר את הכתוב "וכל נתיבותיה שלום".
3. הסבר שלושה פירושים על הפסוק "ויאמר יעקב לבניו למה תתראו".
4. מהו שבר במצרים?
5. אילו שתי דוגמאות מביא הזהר לכך שכאשר הקב"ה חפץ באדם מנשאו על כל בני האדם?
6. כיצד הפסוק "ירום ראשי על אויבי סביבותי" מייצג את השמירה על הברית המנשאת את האדם? הבא מספר פירושים.
7. במה תלוי המזל וכיצד יש לשמור עליו?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שיעור שמע:

bmp3 (1)

וַיְהִי מִקֵּץ לא-לג

וַיַּרְא יַעֲקֹב  כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם.

 וויתור עצמי ושמירה על הברית, יכולים להביא לשלום, ולנַשֵֹא את האדם. וכן הפוך, מי שלא שומר על הברית מאבד את המזל. לכן טוב לו לאדם לשמור על הברית, דהיינו האיזון והשימוש בנכון במנעולה ומפתחה, מתי לדחות את האור ומתי לקבל, וכך להביאו לשלום ע"י היסוד, אחרת המזל מסתלק ממנו.

מהי הדרך להכניע את השמאל? כיצד להכניע גאוותן בחינוך? אומרים לו קח את הכל לעצמך, ואז רואה שאין הוא יכול – זה מנעולא. מי שעובד עם מנעולא בלי שהוא ראוי לכך נשבר, האורות גדולים מידי. לאחר ששוקל רואה שאין הוא יכול בלי השם ונכנע, ונאלץ לבא בקו אמצעי לקבלת אור חלקי, ודרך הנתיב (בינה) – עולה על דרך השלום.

וכך אומר יעקב לשבטים: אין לכם כוח לפעול מנעולא בחסדים מכוסים, פעלו במפתחא. מחזה ולמעלה אין צורך בחוכמה לכאורה מאחר ולא ניתן להשתמש בה בזמן תיקון. למעשה מזהיר הוא אותם שבזמן הדין בודקים את האדם ללא חסדים – אומר יעקב בואו לרשות היחיד, לאמונה. לכו וקבלו פחות, שמספיק רק לקיום, כל זה בזמן תיקון. ישנם מצבים בהם יש להוריד את הראש, בכדי שיתאפשר להתגבר לאחר מכן.

וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם, אלו הם השבילים היוצאים מלמעלה, מאו"א, המנעולא, שמשמשת באו"א, שעליה אומר הכתוב: וּשְׁבִילְךָ במים רבים. ונקראים כן משום שאינם פתוחים לכל אדם, אלא ליחידים בלבד. וכולם, אוחז אותם הברית בלבדו, יסוד, שנקרא שלום, שלום בית, ומכניסם לים הגדול, בעת שהוא בגבורתו, שאז נותן לו שלום וז"ש: וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם. עושים קו אמצעי בין המנעולא למפתחה יוסף היה ברית שלום, שזכה לנתיבות הנ"ל, והיה מלך במצרים, ומושל על הארץ. ויעקב, משום שנסתלקה ממנו השכינה, לא היה יודע.

כי המפתחא, שהוא מסך הנמשך מבינה, הנקרא דרך, הממשיך את המוחין דנועם  כמ"ש: דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי-נֹעַם. אך המנעולא, אינו ממשיך המוחין, וכל תקונו הוא לעשות שלום. כי כל כוחו של קו אמצעי ליחד ב' הקווים ימין ושמאל זה בזה, הוא ע"י התכללות בתחילה באותו המסך של המנעול.

וכולם, ב' המסכים ביחד, הדרך והנתיב, אוחז אותם רק הברית בלבדו, (רק ע"י הברית ניתן לשאת את שני המסכים של מנעולא ומפתחא) שהוא יסוד דגדלות, הנקרא יוסף. כלומר, אע"פ שעיקר קו אמצעי הוא ת"ת, אמנם הוא אינו נושא את שני המסכים ביחד, כי להיותו למעלה מחזה דז"א, אין הדינים של המנעולא ניכרים בו, כי אינם ניכרים לבחינת דין אלא רק מחזה ולמטה. וע"כ רק יסוד שהוא מחזה ולמטה, אוחז שניהם יחד. כשהנוקבא בגבורות שליטת השמאל, שאינו רוצה להיכלל בימין, שאז נִקפאִים כל האורות שבו, אז נותן היסוד שלום, שע"י מסך המנעולא, המסך דחיריק, מכניע את השמאל ומחברו עם הימין. ואז נעשה שלום בין ימין ושמאל, והאורות נפתחים. וכל נתיבותיה שלום. כי הנתיבות, שהם המנעול, אינם עומדים להמשיך מוחין כמו המפתחא, הנקרא דרך, אלא לעשות שלום בין קו ימין לקו שמאל הוא עומד.

ועם כל זה יעקב היה לו שבר כדי לקנות תבואה במצרים. וראה שהוא שבר על שבר, שיַרדו בניו למצרים. וע"כ ויאמר: יעקב לבניו למה תִתְראו (למה אתם פועלים כמנעולא), אלא שתַרְאו את עצמכם כרעבים, כאנשים שאין להם שובע.

אע"פ שנסתלקה השכינה מיעקב, עם כל זה היה לו שבר, שהוא מסך המפתחא מבחינת הדינים שבו, כדי לקנות תבואה במצרים. להמשיך עליו הארת החכמה דישסו"ת, המכונה חכמת מצרים. אמנם מסך המנעולא לא היה ניכר בו לבחינת דין, להיותו ת"ת שהוא מחזה ולמעלה. אבל בניו, שהם מבחינת מחזה ולמטה, יהיה ניכר בהם גם המנעולא, אם יֵרדו למצרים. וזהו שראה שהוא שבר על שבר, שיַרדו בניו למצרים. כי יתגלה בהם גם שבר הב', שהוא מסך המנעולא. ע"כ: וַיֹּאמר: יַעֲקֹב לְבָנָיו, לָמָּה תִּתְרָאוּ. אלא שתראו את עצמכם כרעבים, מכוח מסך המפתח, הָרָעֵב אחר המוחין, מכוח מסך המנעול, כאנשים שאין להם שובע, משום מסך המנעול, שאין לו שובע בשלמות לפני גמר התיקון.

אמר: רבי חזקיה: בכל זמן שיש צער בעולם, אין האדם צריך להראות עצמו בשוק (ברשות הרבים, ועליו להיכנס לרשות היחיד – לאמונה), שלא ייתפס בעוונותיו, שבעלי הדין יראוהו, ויקטרגו עליו ויגלו עוונותיו, כדי להענישו. ועל כן אמר: להם יעקב, למה תתראו, כי יש להם לפחד מפני המקטרגים.

פרוש שני: וַיַּרְא יַעֲקֹב, כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם, פירושו תבואה ממש, ולא שבירה כמו שפרש מקודם, כי על כן שלח הקב"ה רעב בעולם, כדי להוריד יעקב ובניו שמה. ועל כן ראה בני הארץ שהיו מביאים משם תבואה.

ה' נתן לו רעב כשהיה בקדושה, והוא רואה שיש אור במצרים, אך הבין שבאים לרדת לעולם הגשמי, יש להישמר כיהודי לשמור על התורה, השם, המלבוש – לא לפרוץ גדר. במקומות אלו ניתן לנצל את מצרים, לצבור חשק גדול ולאחר מכן להפנות אותו לקדושה.

וַיַּרְא יַעֲקֹב, כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם. בשעה שמת יצחק, באו יעקב ועשו לחלוק בירושה.  עשו יצא מחלקו בארץ (לא רוצה כלום מהקדושה, רוצה רק גשמיות), ומהכל, שיצא ונפטר, גם מגָלוּת. ויעקב, שיסבול גָלוּת, יקח הכל, כלומר, שהתפשרו כן. עשיו אמר אקח את העושר והחיצוניות, ויעקב יהיה תלמיד חכם, וגם יסבול גלות, שזו הדרך לתלמידי חכמים, יש צורך בגלות לפני גאולה, זהו הדין של מעלה, רוצה לקפוץ קודם עליך להתכופף, להוריד את הגאווה – זו דרכו של יעקב. ועל כן ראה יעקב שבירה ההיא, שיהיה במצרים לו ולבניו לסבול הגלות. ועל כן, וַיֹּאמר: יַעֲקֹב לְבָנָיו, לָמָּה תִּתְרָאוּ, לפני הדין שלמעלה, ואינכם מפחדים, שלא יִמָּצֵא עליכם מקטרג. וַיֹּאמר: רְדוּ-שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ-לָנוּ מִשָּׁם, וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת, אשר רד"ו בגימטריה ר"י, חשבון זה היו ישראל במצרים.

וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט

וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר, לְכָל עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה. רבי ייסא פתח: וְעַתָּה יָרוּם רֹאשִׁי, עַל אֹיְבַי סְבִיבוֹתַי, וְאֶזְבְּחָה בְאָהֳלוֹ, זִבְחֵי תְרוּעָה, כשהקב"ה חפץ באדם, מנשאו על כל בני העולם, ועושה אותו ראש על כל, וכל שונאיו נכנעים תחתיו.

דוד המלך, שנאו אותו אֶחָיו, ודחו אותו מהם, הקב"ה הרימו על כל בני העולם. בא חמיו שאול, וברח מפניו, הרימו הקב"ה על כל הממלכות, וכולם היו כורעים ומשתחווים לפניו. ויוסף, דחו אותו אֵחיו, אחר כך כולם כרעו והשתחוו לפניו  כמ"ש: וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה.

וְעַתָּה יָרוּם ראשי. וְעַתָּה פירושו וְאַתָּה, שֵׁם השכינה, שהתפלל שהשכינה תָרוּם ראשו. עת הוא מדרגה עליונה, ה' דהוי"ה, השכינה, ונקראת עַתָּה. וְעַתָּה עם ו' זהו הוא, ז"א, ובית דינו, הנוקבא, כי ו' מן וְעַתָּה, רומזת על ז"א. כשהקב"ה חפץ באדם הוא מנשא אותו ע"י הכלל, ע"י השכינה הקדושה.

יָרוּם ראשי. להרים ראש בכבוד ומלכות. על אוֹיְבַי סְבִיבוֹתַי. אֵלו שאר מלכי הארץ. ואזבחה בְאָהֳלוֹ. זהו ירושלים. בְאָהֳלוֹ עם ו' רומז על אוהל מועד. זִבְחֵי תרועה. להשמיע לכל העולם. אשירה וַאֲזַמְּרָה. מצד התרועה, כי מצד התרועה בא שיר וּשְׁבָחָה.

וְעַתָּה יָרוּם רֹאשִׁי, זוהי כנסת ישראל, הנוקבא, הנקראת עַתָּה. על וְעַתָּה עַל אֹיְבַי סְבִיבוֹתַי, זהו עֵשָׂו וכל השרים שלו. וְאֶזְבְּחָה בְאָהֳלוֹ, בתוך ישראל, זבחֵי תרועה כמ"ש: זבחי אלקים רוח נִשְׁבָּרָה, כדי להעביר הדין מן העולם. אשירה וַאֲזַמְּרָה. להודות ולשבח להקב"ה, בלי הפסק, לעולם.

ועתה יָרוּם ראשי. ראשי, זה יצר הטוב, שהתפלל בכל דבר, ירום יצר הטוב על יצר הרע. על אויבי סביבותי. יצר הרע, שסביב האדם ושנאו בכל. ואזבחה בְאָהֳלוֹ זבחי תרועה. זה לימוד התורה, שניתנה מצד האש, שכתוב: מימינו אש דת למו. כי בשביל התורה, ירום ראשו, וכל שונאיו ישברו לפניו, שכתוב: תכריע קמַי תחתָּי. ועתה יָרוּם ראשי. להכלל באבות, חג"ת דז"א. כי לדוד המלך יש להדבק באבות, שמתחבר עמהם בסוד רגל רביעי, ואז יתרומם ויעלה למעלה, מחזה ולמעלה דז"א, והוא בקשר אחד עימהם. על אויבַי סביבותַי, שבצד שמאל, כולם בעלי הדין המתכוונים להשחית. וכשמתרומם עליהם, מתחבר אז השמש, ז"א, בלבנה, הנוקבא. ונעשה הכול אחד.

קיג) וְיוֹסֵף, הוּא הַשַּׁלִּיט עַל-הָאָרֶץ. יוסף זהו השמש, ז"א, כי יוסף הוא יסוד דז"א, השולט בלבנה, הנוקבא ומאיר אליה, ומזין אותה. הוא המשביר לכל עם הארץ. כי אותו הנהר הנמשך ויוצא מעדן, שהוא יסוד, הנקרא יוסף, ממנו ניזונים כולם, ומשם פורחות נשמות לכל אדם. ומשום זה כולם משתחווים למקום ההוא, כי אין לך דבר בעולם שלא יהיה תלוי במזל, שהוא יסוד.

שיעור שמע:

bmp3 (1)

שאלות חזרה מקץ כה-כז
1. מה השאלה שמקשה על ראיית יעקב שיש שבר במצרים?
2. מדוע משא על אומות העולם הוא לטוב, ושלום של אומות העולם הוא רע?
3. מדוע משא על ישראל אף שבא להעניש ולתקן את עם ישראל נחשב למשא על הקב"ה?
4. מה הפירוש הראשון באות פ"ו על יוצר רוח האדם בקרבו?
5. מה פירוש של רבי שמעון יוצר רוח האדם בקרבו?
6. כיצד ההבנה מפרושו ש לרבי שמעון עונה על השאלה כיצד ראה יעקב שיש שבר במצרים אם נסתלקה ממנו השכינה?

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שיעור שמע:

bmp3 (1)

וַיְהִי מִקֵּץ כה-כז

וַיַּרְא יַעֲקֹב  כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם.

הבא להתפתח ברוחניות, יבקש גם עזרה וכוח מלמעלה להתגבר על הגוף.  אומרת הגמרא במסכת קידושין: אִלְמָלֵא אֵין הַקַּב"הַ עוזרו, אֵינוֹ יָכוֹל לוֹ. והכל בתנאי מוקדם שקודם האדם עצמו בא להיטהר, דהיינו בלי גאווה, ואם בא לדרוש ברגל גאווה, גם את מה שהיה לו לוקחים ממנו. כי כפי מה שבא לטהר כן מסייעים אותו. וזהו, יוצר רוח אדם בְּקִרְבּוֹ, שנותן לו תוספת רוח, שיוכל להתפשט בגוף האדם.

עד אשר מתעורר האדם לבוא ולהתקדם, זו מַעֲמָסָה  על ה' כלומר על תפיסת הקב"ה באדם,  מפני שכאשר במקום שאמור להיות שלום כסדר, והאדם ישן, מופיע דין – זו מַעֲמָסָה. וכך זו גם מעמסה נפשית על האדם לראות שיש דין קשה, על ישראל ושלום על עמי העולם.

צד ימין באדם, האמונה נותן את הקיום, וצד שמאל את השאיפה לשכלול. כל אחד מקבל תחילה מלמעלה את הקיום, אך לצורך השכלול צריך את שמירת הברית, את יוסף שמקשר אל הכלל, אל השכינה הקדושה, אליה ניתן להתחבר רק בטהרה ועבודה נפשית מקדימה.

וַיַּרְא יַעֲקֹב  כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם  וַיֹּאמר יַעֲקֹב לְבָנָיו, לָמָּה תִּתְרָאוּ. ושואל: כיון שנסתלקה ממנו שכינה במכירת יוסף, איך ראה שיש שבר במצרים? רבי חייא פתח:  מַשָּׂא דְבַר ה' על ישראל. מַשָּׂא דְבַר ה', למה אומר מַשָּׂא? עונה: בכל מקום של דין על שאר העמים, ואומר מַשָּׂא, הוא לטוב. בכל מקום שהוא על ישראל, ואומר מַשָּׂא, הוא לרע. משא הוא דין וכשבא על שאר העמים הוא טוב, ומשא על ישראל אינו טוב.

בכל מקום שהוא על דין של שאר העמים, לטוב הוא. משום שמשא פירושו מַעֲמָסָה. מַעֲמָסָה היא על הקב"ה שלום העמים עובדי כוכבים ומזלות, וכשנגזר עליהם הדין, מעביר מעל עצמו אותה המעמסה, שהיה סובל בשבילם. וע"כ כשנאמר: בהם משא, הוא לטוב.

בכל מקום שהדין נגזר על ישראל, ואומר משא, כביכול הוא מעמסה על הקב"ה להעניש את ישראל. והוא משא, מצד זה ומצד זה. הן אם יענישם והן אם לא יענישם הוא משא עליו כביכול. כי אם לא יענישם ישארו בזוהמת החטא, ואם יענישם הוא מֵצר כביכול בצרת ישראל. וע"כ כשנאמר: בהם משא הוא לרע. דומה לאב שנאלץ להעניש את בנו, ובוודאי שהוא מצר על כך.

כיון שאמר: נֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ, למה נצרך עוד לומר, וְיֹצֵר רוּחַ-אָדָם, בְּקִרְבּוֹ? וכי לא היינו יודעים שהוא יוצר רוח האדם, אם לא היה נאמר? אלא להורות בזה מדרגה, שכל הרוחות והנשמות שבעולם עומדים בה, הנוקבא, שבה עומדים כל הרוחות והנשמות בסוד העיבור, וממנה מקבלים התחתונים. מאחר ויוצאים כולם מאותה מדרגה של השכינה הקדושה, יש באפשרות כל הפרטים להתאחד במדרגה זו, כאשר יביא לידי ביטוי את המדרגה.

רבי שמעון אמר: אם היה כתוב וְיֹצֵר רוּחַ-אָדָם, ולא יותר היה טוב, אבל, בְּקִרְבּוֹ, מה פירושו? אלא סוד הכתוב הוא בשני צדדים, ביסוד ובנוקבא. כי מאותו הנהר הנמשך ויוצא מעדן, יסוד, משם יוצאות ופורחות כל הנשמות, ומתקבצות למקום אחד, בנוקבא, ויסוד יוצר רוח האדם, בְּקִרְבּוֹ, שהיא הנוקבא, וזו, הנוקבא, דומה כאשה שנתעברה מן הזכר, שהוָלָד מֵיצר לה במעיה, עד שנצטייר כולו בַּציור השלם במעיה.

כך וְיוצר רוח האדם בְּקִרְבּוֹ. בְּקִרְבּוֹ, בהנוקבא, עומד הרוח ומִצטייר שם, עד שנברא האדם בעולם, והיא נותנת לו הרוח. ויוֹצר מלשון צִיוּר, שמצייר בה רוח האדם. ולפי שמטרם שנגמר ציור הוָלָד הוא מֵיצר לאמו, ע"כ אומר כאן משא, שאצל ישראל הוא לרע, דהיינו הזמן שצריך לצייר את הוולד בקרבה, זמן התיקון שעוד לא יכול לבוא לידי קיום.

פירוש נוסף, ויוצר רוח אדם בְּקִרְבּוֹ. בקרבו של אדם ממש, ולא בנוקבא העליונה. כי כשנברא האדם, והקב"ה נתן לו נשמתו, ויָצא לאויר העולם, אותו הרוח שבתוכו אינו מוצא הגוף מספיק שיתפשט בתוכו ועומד בו בצד אחד, בימין, ולא יתפשט לימין ושמאל.

וכשגוף האדם מתפשט (הרצון לקבל), מתפשט גם הרוח, ונותן בו כוח. וכן כפי שהגוף נתגדל, כן נותן הרוח כוח אל האדם שיתחזק על ידו. ומשום זה, יוצר רוח אדם בְּקִרְבּוֹ ממש.

ואם תאמר יוצר רוח אדם, מה פירושו? משיב, משום שהרוח צריך לתוספת כוח מלמעלה להיעזר על ידו. ועל כן הקב"ה יוצר רוח האדם בְּקִרְבּוֹ, שנותן לו עזרה, שיוכל להתפשט בתוך האדם.

כי בעת שהאדם נולד ויוצא לאויר העולם, לא יוכל הרוח להתפשט בו, ועומד בו בצד אחד, שאינו כלול משמאל, וע"כ הוא בחוסר ג"ר. וכשמתגדל ומטיב מעשיו (לשיכלול), נותנים לו תוספת רוח, ג"ר, כי ו"ק נבחנים לעיקר הרוח, והג"ר לתוספת רוח. ואז יש לו התפשטות בגוף האדם בכל הצדדים.

כיון שנאבד יוסף מאביו יעקב, אִבד יעקב את תוספת הרוח שהיה בו, הג"ר, ונסתלקה ממנו השכינה. אח"כ כתוב: וַתְּחִי, רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, וכי עד עתה היה מת? אלא תוספת רוח הזה נסתלקה ממנו ולא היתה בתוכו, כי העצבות שהיה בו, גרם שרוחו לא היה בקיומו, שנסתלק ממנו ג"ר, שהן קיומו של הרוח. ומשום זה כתוב: וַתְּחִי, רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, כי הג"ר חזרו לתחיה. כלומר קודם מת מצד השכלול, התוספת ונשאר בחינת קיום הגוף. אם כך כיצד ידע שיש שבר במצרים, שכתוב: וַיַּרְא יַעֲקֹב  כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם  שראה ברוח הקודש. הלא עד עתה עוד לא נתבשר שיוסף חי, ועוד היה בהסתלקות השכינה, ומאין היה יודע שיש שבר במצרים? אלא, וירא יעקב, שראה (בגשמיות) שכל יושבי הארץ הולכים למצרים ומביאים תבואה, ולא שראה ברוח הקודש. בקבלת ו"ק בלבד לקיום, דומים כולם גם הגויים, אך בכדי להשתכלל ולקבל אורות של ג"ר, צריך שמחה ופנימיות.

אמר רבי יצחק: דוד המלך זכה להתחבר באבות, וירש מקום בתוכם שכתוב: אֶבֶן, מָאֲסוּ הַבּוֹנִים  הָיְתָה, לְרֹאשׁ פִּנָּה. (דוד הוא בחינת המלכות, ונהיה לראש פינה כאשר המלכות עולה לתפארת, בחינת יעקב, ואז הופך להיות בחינת משיח ואדם הראשון ממנו ירש את שבעים שנותיו, ותפקידו להביא את הגאולה.

שיעור שמע:

bmp3 (1)

 

שאלות חזרה מקץ כח-ל
1 מה הכוונה שרבי ורבי היו הולכים מקפ' ללוד ומיהו אותו יהודי שהיה הולך איתם בפנימיות?
2. כיצד מתקנים את הדרך?
3. מה הכוונה שיש מטבע בכיס?
4. מה ההבדל בין דרכים לנתיבות כן מצד חכמת הקבלה והן מצד פנימיות התורה והן מצד עבודת נפש?
5. מהו נעם וכיצד נכון למשוך את אור הנעם גם לימי חול?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שיעור שמע:

bmp3 (1)

וַיְהִי מִקֵּץ כח-ל –

 וַיַּרְא יַעֲקֹב  כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם.

 לְעוֹלָם יִמְכּוֹר אָדָם קוֹרוֹת בֵּיתוֹ וְיִקְנֶה מנעלים לְרַגְלָיו.

הדרך פתוחה לכל אחד שמקבל את האמונה של ג' האבות, שהם בחינת חסדים מכוסים. כל הדרכים בחזקת סכנה ועל האדם לנעול את עצמו מרצון לקבל, לוותר ולא לתת לחיצונים להיכנס. לעיתים המקרה עצמו שאינו מפורש נכון על פי החוקים העליונים, גורם לאדם להסתכל כהרגלו בצורה לא ראויה. לכן ינעל את ההרגל של הרצון לקבל. ימכור את המקרים הקורים אותו, ויקנה מנעלים – דהיינו אמונה בחסדים מכוסים – הליכה למעלה מהדעת.

דרך פתוח לכול אומר, שיש פתח בלב האדם להרגיש תענוג ושמחה במקום זה, כל מי שרוצה לקבל שמחה מוזמן. אך ישנה דרך סגורה ונעולה, ממנה אין לבקש תענוג, ונק' נתיב צר עם גבולות מאד ברורים כיצד להלך. הדרך הנק' גם אורח נק' מפתחה, שיש לאדם מפתח לפתוח את דרכי הלב לקבל את התענוג. במקום המנעול שבלב, אין לבקש תענוג אלא ללכת באמונה שלימה, בלי קבלת תענוג. כך למשל עוּבָּר נעול בדרך ללידה, או אדם הגודר עצמו בתוך עולם ההלכה – שמירה בכדי לא לפגום, ולא להזין את החיצונים.

הנתיבות שהם מהמנעול, אינם משפיעים אלא ליחידים, לנמשכים מחזה ולמעלה דז"א, ואינם פתוחים לכל, אלא רק לבעלי אמונה. יש להיזהר מפני שישנם גם שבילים של הס"א, אליהם מגיעים אלו הרוצים לבוא לאורח/שביל, בלי הקדמה של הנתיב – האמונה.

 

לימד בשיעור קודם שלצורך הגדלות, נותנים לאדם הבא לבקש, תוספת כוח. גדלות זו השכינה, יכולה להסתלק ולשוב, אך כאשר מסתלקת נשאר רק חיים של קיום. בכדי להתקיים ולשבור שבר במצרים, ניתן גם במצב הקטנות, שזהו צורך הגוף. גדול צריך תוספת מוחין – רוח.

מלמד בעל הסולם, שכל הליכה ממקום למקום כפי שמופיע בזוהר, הכוונה היא להליכה במדרגות הקדושה. כך למשל אושא זה השלמת כלים, לוד זה מוחין דהולדה. אדם ההולך בדרך, יש בו את בחינת היהודי, הוא הנקודה שבלב.

רבי ייסא ורבי חזקיה היו הולכים מקפוטקיא ללוד, והיה עמהם יהודי אחד שהיה נושא נוד יין (כלי לחוכמה). בעוד שהיו הולכים אמר רבי ייסא לרבי חזקיה: פתח פיך ואמור דבר אחד מאלו דברי תורה היפים, שאת אומר בכל יום לפני המאור הקדוש (רשב"י). בדרך ישנם חסרונות, וזו טעות להרגיש בה שלימות אלא רק במטרה (כך בשבת אסור להרגיש חיסרון). דברי תורה הם הסולם המתקן את הדרך, הם המעבר בין העולם הזה – לבין המטרה בעולם הבא.

פתח ואמר: דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי-נֹעַם, אלו דרכי התורה. כי מי שהולך בדרכי התורה, הקב"ה משרה עליו נעימות השכינה, שלא תסור ממנו לעולמים. וְכָל-נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם. כי כל נתיבות התורה כולם שלום. שלום לו למעלה, שלום לו למטה, שלום לו בעולם הזה, שלום לו בעולם הבא. שלום לו בחיצוניות ובפנימיות, וגם המצבים אצלו שלמים.

אמר: אותו יהודי: כמטבע (סוד – כיסוף, אור) נסתר בכיס נמצא במקרא הזה, שטמון כאן בפנימיות המקרא סוד יקר שלמדתי מאבי. מקרא זה הוא בשני אופנים, דרכים ונתיבות. ובשתי בחינות, נועם ושלום. קרא בו דרכים, וקרא בו נתיבות. קרא בו נעם, וקרא בו שלום.

דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי-נֹעַם כמ"ש: הנותן בים (מלכות) דרך. כי בכל מקום שכתוב בתורה דרך, הוא דרך פתוח לכל, כדרך הזה הגשמי, שהוא פתוח לכל אדם. כך דרכיה דרכי נועם, הם דרכים שפתוחים מן האבות, חג"ת (שהם חסדים מכוסים המאפשרים את פתיחת הדרך בנה"י), אברהם יצחק יעקב, אשר כרו בים הגדול ובאו בתוכו. ומאלו הדרכים נפתחים האורות, להאיר לכל צד ולכל רוחות העולם.

אין הארת החכמה אלא במקום שיש שם המפתחה. אבל במקומות שיש שם מנעולה, נשארו בחסדים מכוסים מחכמה. והנה המפתחה נקרא דרך או אורַח, מטעם היותו דרך להשפעת המוחין דחכמה, המאירים לכל הצדדים בחינת ג"ר. ומנעולה מכונה שביל או נתיב, דרך צר, שאינו פתוח לכל, כי רק הנשמות מבחינת מחזה ולמעלה דזו"ן יכולות לקבל מהם ג"ר, משום שאינם צריכות חכמה, להיותם חפץ חסד. דרך, יורה על המלכות של המפתח, שעל זווגה מתגלה הארת החכמה, שהארה זו מַשלמת לכל הנשמות, גם לאותן שנמשכות מחזה ולמטה דזו"ן שהן רוב הנשמות שבעולם.

ונוֹעַם זה הוא נעימוּת היוצאת מעולם הבא, ישסו"ת. ומעולם הבא מאירים כל המאורות ומתחלקים לכל צד, לג' קוים ימין ושמאל ואמצע. ואותו הטוב והאור של עולם הבא, שיורשים האבות, חג"ת דז"א, שיורשים מוחין הללו מישסו"ת, מעולם הבא, נקראים נועם. פירוש אחר: עולם הבא עצמו, ישסו"ת נקרא נועם, כי כשנתעורר עולם הבא, להאיר כל שמחה, כל טוב, כל האורות, וכל חירות שבעולם, מתעוררים, ומשום זה נקרא נועם.

הרשעים שבגיהינום, בשעה שנכנס השבת, נחים כולם, ויש להם חירות ומנוחה (פרט למחללים שבת ויום טוב בפרהסיה). בשעה שיצא השבת, יש לנו לעורר עלינו את השמחה העליונה, שנִנָצל מאותו העונש של הרשעים הנדונים משעה ההוא ולהלאה. ויש לנו להתעורר ולומר: וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ: וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ, כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ, כּוֹנְנֵהוּ. זה הוא נועם העליון, שמחת כל, המוחין דישסו"ת. ועל זה נאמר: דרכיה דרכי נועם. רוצים לקבל אהרה זו גם כשיוצאת השבת, ומבקשים שאותו נועם ימשיך להשפיע עלינו.

ביום השבת מאירים המוחין דאו"א עלאין, אויר טהור. והם מכונים לעתיד לבא, ואז כל הדינים מִתעַבְרים מן העולם  (בהיכל או"א אין רשעים), ואפילו הרשעים שבגיהנם נחים. וביציאת השבת, שוב מתעוררים הדינים והקליפות, ואין להם ביטול אלא על ידי מוחין דהארת חכמה, הנמשכים מישסו"ת, שנקראים נועם. ולפיכך בצאת השבת מחויבים אנו לומר הפסוק, וִיהִי נועם, כדי לעורר עלינו המוחין דהארת חכמה המבטלים כל הדינים. וכך כאשר מסתכלים דרך ציפורני יד ימין על נר ההבדלה, ודרך האדמומיות – שהיא הפנמיות של אור השבת, שבאה לביטוי אפילו דרך החול שבא לידי ביטוי בציפורניים – מכוונים למשוך מאור השבת גם לחול.

"

שיעור שמע:

bmp3 (1)

וַיְהִי מִקֵּץ יט-כא

 אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת-כָּל-זֹאת

 על האדם לעבור על כל רצונותיו, ובמקום שזוכה לפרי, שם עליו לשמרו.  

"טיפול מונע" מעבירות יש לעשות על כל הרצונות. כאשר אדם מתגבר על פיתוי לעַבֶרה, שכרו גדול, וכך יוסף הצדיק לא השתמש בפרטיות שלו כדי לעבור עברה, אלא ההפך, ריכז את כל כוחותיו לשמירת הברית.

הקב"ה מסדר כל פרט בהתאם למחשבת הבריאה, גם תוך כדי פעולה על סיבות שמביאות לתוצאה מתאימה. כלומר במקום לפעול ישר על התוצאות, מסובב השם שהתוצאה תגיע בדרך כלל בדרך הטבע. כך למשל בכדי לקיים את ההבטחה לאברהם שיצאו ברכוש גדול, כאשר במצרים יש רעב – גלגל ע"י יוסף שילקט את כל הכסף לשם. בפנימיות: כאשר יוסף בא אל הרצונות שלו במקום הצר, לא היה שם רכוש גדול.

דניאל ראה גם את החלום וגם את פישרו, יוסף לכאורה ראה רק את סדר החלום ואת פשרו, אך ראיית יוסף הייתה גבוהה יותר, שראה את כל שש המדרגות בעלם העליון, וזכה בכך מתוך שהלך בדרך טהרה וקדושה. וּכְמַרְאֵה הַמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי, כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר-רָאִיתִי בְּבֹאִי לְשַׁחֵת אֶת-הָעִיר, וּמַרְאוֹת, כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי אֶל-נְהַר-כְּבָר; וָאֶפֹּל, אֶל-פָּנָי. כל אלו הַמַּרְאוֹת שבמקרא הזה הם שש מדרגות. וּכְמַרְאֵה הַמַּרְאֶה הן שתים, וּמַרְאוֹת לשון רבים, הן ג"כ שתים, והן ארבע. כַּמַּרְאֶה ראיתי, הן שתים, והן שש מַראות. שש הספירות חג"ת נה"י של הנוקבא. גבריאל, יש לו מראָה, שנראים בה הגוונים של מעלה, שהם שש מַראות שבנוקבא. והן נראות בחֵיזוּ הזו, שהוא גבריאל, הנקרא חֵיזוּ מן חֵיזוּ. ויש חֵיזוּ לחֵיזוּ, וחֵיזוּ לחֵיזוּ, זה על זה. כלומר, שיש בחֵיזוּ לחֵיזוּ, שהוא גבריאל, הרבה מדרגות הנבחנות כל אחת לחֵיזוּ דחֵיזוּ. שפירושו, מראה ממראה העליונה, שהיא הנוקבא. שהן שש בחינות חֵיזוּ דחֵיזוּ, זה על זה, הנמשכות משש מראות שבנוקבא. וכולן נמצאות במדרגות חג"ת נה"י, ושולטות, ובהם נפתרים כל החלומות שבעולם. ואלו הן כעין שלמעלה מהן, כעין שש מראות שבנוקבא. כל החלומות מפרשים ע"י מראות אלו.

ומשום זה, כי אחת מאלו המדרגות גילה לו החלום ופתרונו. אבל יוסף, מתוך דבריו של פרעה, הסתכל במדרגות העליונות, שהחלום הראה עליהן, ואמר: פתרונו לפרעה.

והפקיד אותו על כל ארץ מצרים משום שהקב"ה מִשֶׁלוֹ. מִשֶׁל יוסף נתן לו, הפה שלא נשק לעבירה כתוב: וְעַל-פִּיךָ יִשַּׁק כָּל-עַמִּי. היד, שלא קָרב לעבירה  כמ"ש: ויתן אותה על יד יוסף. צוואר, שלא קָרב לעבירה  כמ"ש: וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל-צַוָּארוֹ. הגוף, שלא קָרב לעבירה, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי-שֵׁשׁ. רגל שלא רכב על עבירה כתוב: וַיַּרְכֵּב אותו במרכבת הַמִּשְׁנֶה. המחשבה, שלא חָשַׁב בעבירה, נקרא נבון וחכם. הלב, שלא הרהר בעבירה, ויקראו לפניו אַבְרֵךְ. והכול קיבל מִשֶׁלוֹ. מראה כאן שההשגחה היא פרטית אפילו על מידות פרטיות.

וַיֵּצֵא יוֹסֵף, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. מה הטעם, ויעבור בכל ארץ מצרים? כדי למשול עליהם, שהיו מכריזים לפניו כך, כי קראו לפניו אַבְרֵךְ (אב בחוכמה ורך בשנים). ועוד, כדי לקבץ תבואה בכל מקום ומקום, רבי אלעזר אמר: כי אוכל שְׂדה העיר אשר סביבותיה נתן בתוכה, ולא נתן תבואת מקום זה במקום אחר, כדי שלא תרקב. כי מִטֶּבַע כל מקום, ששומר על הפירות שגדלו בו.

אמר: רבי שעמון כל מה שעשה הקב"ה, הכול הוא לגלגֵל גִלגוּלים. לגלגֵל ולהקדים סבות לטובת ישראל (שלא יענשו), משום שרצה לקיים הבטחתו. כשברא הקב"ה את העולם, הביא מתחילה כל מה שצריך העולם, ואחר כך הביא את האדם לעולם, ומצא לו מזונות.

וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם–אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה. וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ, בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. כשבא יוסף למצרים לא נמצא בה רכוש גדול. גלגל הקב"ה גלגולים, והביא רעב על העולם, וכל העולם הביאו כסף וזהב למצרים, ונתמלא כל ארץ מצרים כסף וזהב. ואחר שנתקן רכוש גדול בכל השיעור, הביא את יעקב למצרים.

כי כך דרכיו של הקב"ה, שבתחילה בורא הרפואה, ואחר כך הוא מַכֶּה. בתחילה התקין רכוש גדול במצרים, ואחר כך הביא אותם לגָלוּת. ועל זה גִלגֵל גִלגוּלים והביא רעב על כל העולם, כדי שיהיו מביאים כסף וזהב של כל העולם למצרים.

בשביל יוסף שהיה צדיק, גרם, שיקבלו ישראל עושר, כסף וזהב, שכתוב: ויוציאם בכסף וזהב. ומידו של הצדיק בא זה לישראל. והכול לזכוֹת אותם לעולם הבא. מפני שעליהם להתמודד ולהתגבר על הרצון לקבל של כסף וזהב, וכך יוכלו לזכך עצמם.

רְאה חיים עם אשָּׁה. מקרא זה בסוד עליון הוא. רְאֵה חיים, הוא חיים של עולם הבא, כי אשרי הוא האדם הזוכה בו כראוי להיות.

עם אשָּׁה אשר אהבת. זו היא כנסת ישראל, שהיא הנוקבא, משום שבה כתוב אהבה, שכתוב: וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ. מתי? הוא בעת שצד הימין אוחז בה, שכתוב: עַל-כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד. וחסד, הוא צד ימין. כאשר הימין שולט על השמאל ניתן להתגבר ולתקן.

כל ימֵי חיי הֶבלךָ. משום שנוקבא בגדלותה הנקראת כנסת ישראל, (בקטנותה – נק' השכינה) נקשרה בחיים, בבינה, עולם ששורים בו חיים. כי עולם הזה, שהוא הנוקבא (הפרטיות), אין חיים שורים בו מבחינת עצמותה, וע"כ נקרא חיי הבל, משום שהוא תחת השמש, ז"א, וצריך לקבל ממנו. ואין אורותיו של השמש מגיעים כאן לעולם הזה. ונסתלקו מן העולם ביום שנחרב בית המקדש, שכתוב: חָשַׁך השֶּׁמשׁ בּצאתוֹ, שאורו עלה למעלה, ואינו מאיר למטה  כמ"ש: הַצַּדִּיק אָבָד, וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל-לֵב, שהוא היסוד דז"א, המשפיע לעולם הזה, שהיא הנוקבא. ולפיכך צריכים להמשיך לה חיים מבינה  כמ"ש: רְאֵה חַיִּים עִם-אִשָּׁה אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, כָּל-יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ.

כי הוא חֶלקךָ בַּחיים. זה הוא זווג השמש, ז"א, עם הלבנה, הנוקבא. כי הנוקבא נקראת חלק, ואור השמש, חיים. וצריכים לבוא השמש בלבנה והלבנה בשמש (זיווג ששני הצדדים אחראיים לו), שלא להפריד ביניהם. וזה הוא חלקו של האדם, שיגרום במעשיו את זווג העליון, לבוא בהם לעולם הבא.