בלק ד – ו
הציפור
הַקְּדוֹשָׁה מְבַטֶּלֶת אֶת הַטֻּמְאָה.
מלמד כאן על בלק שהיה עושה כשפים בעזרת הציפור הנק ידוע, כשהיה משקיף דרך החלון בחכמה. לציפור דרכה ביקש לקבל ג"ר דחכמה נשרפו כנפיה בעקבות מלחמת משה בסיחון, הבין שאינו יכול לנצח את ישראל. הניסיון שלו למשוך בשמאל, גם קדושה ובכך בוטל צד הס"א. לאחר שהשתחווה לעבודה זרה זו, ביקש רוחניות ע"י העלאת קטורת, וכך לצאת מהגשמיות כדי להשיג מידע. הציפור הודיע לו שעליו לפחד מהחכמה של ישראל, אותה הם משיגים באמונה, היינו בתנועה ממטה למעלה שבכך מבטלים את כל חוכמתו.
ד) וכל החכמה שהיה יודע, היה יודע בציפור ההיא. וכך היה עושה, כפף עצמו לפני הציפור, והקטיר קטורת, כיסה ראשו, וכפף עצמו ואמר. הוא אמר העם, והציפור השיבה לו ישראל. הוא אמר, מאוד, והציפור השיבה, רב. ע"ש רב עליון שהלך ביניהם הבין כאן בלק שיש לו עסק עם עם חזק וכוח גדול.
ע' (70) פעמים צפצפו זה וזה, בלק והציפור. הוא אמר דל והציפור אמרה רב. אז פחד, כמ"ש, ויגר מואב מפני העם מאוד כי רב הוא, רב הוא ודאי.
ד׳ שינויים נמצאים בפרשה ביראת בלק ומואב:
א. ויגר מואב מפני העם, שהעם מורה על דַלַת העם. שמשמע שמפני פשוטי העם הייתה עיקר יראתו.
ב. כי רב הוא, וַיָקָץ מואב מפני בני ישראל. שישראל, מורה על גדולי העם, כי ישראל, הוא אותיות לי ראש. וכן, כי רב הוא, משמע שהיה ירא בעיקר מפני הגדולים שבעם, ולא מפני פשוטי העם.
ג. מה ששלח לזקני מִדְיין, שכתוב, עתה ילַחכו הקהל את כל סביבותינו כלְחוֹך השור את ירק השדה. שאינו נזכר כאן, לא עם ולא ישראל, אלא הקהל. וכן הדמיון, כלחוך השור.
ד. מה ששלח אל בלעם, כמ"ש, הנה עַם יצא ממצרים, הנה כיסה את עֵין הארץ. שזה עניין חדש, שלא הוזכר עד הנה.
ואלו השינויים הרגיש הזוהר. ומשיב עליהם, שב׳ גופים דיברו כאן, בלק וציפור, ובב׳ זמנים, בזמן שהיו בו״ק, ובזמן שהיו בג״ר. והיה אחרי המקרה, ששלהבת אש שרפה כנפי הציפור, שפירושו שנשרפה בחינת ג״ר של הציפור, אז נשארו שניהם, בלק וציפור, בבחינת ו״ק חסר ראש.
כי כל חכמתו של בלק לא הייתה אלא מה שקיבל מהציפור, וכיוון שהסתלקו הג״ר מהציפור גם מבלק הסתלקו. וכיוון שהציפור נפלה לבחינת ו״ק נפל גם בלק לבחינת ו״ק.
וכך היה עושה, כפף עצמו לפני הציפור, והקטיר קטורת, כיסה ראשו, שעבד לפני הציפור עתה בכפיפת הגוף ובכיסוי הראש, שזה מורה על נפילתו ממדרגת ג״ר, שהן נקראות ראש, וכן הן קומה זקופה, ולא כפופה. גם הדיבור אליה היה בקומה כפופה, שכפף עצמו ואמר. כשהתכופף ירד למצב של ו"ק
והנה הנושאים של דינים דנוקבא, נקראים העם, שהם בחינת ו״ק בלי ראש. והנושאים של דינים דדכורא, נקראים ישראל, שהוא אותיות לי ראש. כי אין בהם דינים דנוקבא הגורמים להסתלקות הג״ר, אלא דינים דדכורא הנמשכים מחכמה בלי חסדים בלי מסך, הנוהגים גם בזמן הג״ר.
הוא אמר העם, כמ"ש, ויגר מואב מפני העם, כי אחר שנפל מחמת כוחן של ישראל לו״ק, היה חושב שעיקר היראה הוא מפני דינים דנוקבא, שהנושאים שלהם הם העם. אבל הציפור השיבה לו, ישראל, שהודיעה לו שעיקר היראה הוא מפני דינים דדכורא.
כי הם המשכה ישרה מקו שמאל של הקדושה, הנופלת על החיצוניים, אבל דינים דנוקבא באים אחריהם בדרך אגב, כמ"ש, לפתח חטאת רובץ. וכן דינים דדכורא אינם בטלים לעולם, אבל דינים דנוקבא בטלים והולכים עד שבטלים לגמרי, כמ"ש, בִּילַע המוות לנֶצח. כאשר החיצונים רואים המשכה של קדושה, מסתלק מהם הג"ר דכחמה. בקדושה ניתן לקבל רק ממטה למעלה ולא כמו שמבקש הס"א
וכן, הוא אמר, מאוד. מאוד הם דינים דנוקבא, כמו שלומדים, מאוד זה מלאך המוות. והציפור השיבה, כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל. הציפור אמרה את זה. כי קו שמאל נקרא רב, כמו שהתפאר עשיו הרשע ואמר, יש לי רב. והציפור רמזה במילים, כי רב הוא, לרב עליון שהלך ביניהם, הארת החכמה שבשמאל, שהיה לפנים בהם, שנקרא רב. שיש לפחוד מפני הארת השמאל שבישראל.
אמנם אח״כ התגבר בלק בכשפיו, וחזר והמשיך השמאל אל הציפור, מגלוי עיניים שבהרי חושך דיני צמצום א. וזה הרמז, ע' פעמים צפצפו, שע׳ רומז על חכמה, הנקראת עיניים. אמנם הדינים דדכורא עוד רבצו על הארת השמאל, והרגיש עניות ודלות עם חכמה זו שבשמאל, כי הדלות נמשכת מדינים דשמאל.
ואז, הוא אמר דל, שרמז לציפור על הדינים דדכורא, השולטים בו, הנקראים דל. כמו שאמר בלק אל זקני מדיין, עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו. כלומר, קו השמאל של ישראל, יעשה אותנו דלים וריקים חשש שישראל יקחו לו את כל החכמה של קו שמאל וישאר דל. וזהו הדמיון, כלחוך השור את ירק השדה. כי שור נקרא קו השמאל דקדושה. אבל הציפור אמרה רב, שקו שמאל דישראל הוא רב וגדול ואין עצה כנגדו.
וזהו ששלח בלק לבלעם, כמ"ש, הנה עם יצא ממצרים הנה כיסה את עין הארץ את החכמה שניתן לקבל מהארציות. כי הארת החכמה נקראת עין הארץ. וע״י תיקון הארת שמאל דישראל עם הדינים דדכורא, כיסו והעלימו את עין הארץ, שאי אפשר עוד להמשיך החכמה, שנקראת עין, אל הארץ, מלמעלה למטה, מחמת שליטת ישראל ולא ניתן לקבל את החכמה ממעלה למטה, מפני שישראל פועלים בקדושה ממטה למעלה. כך גם אדם המרגיש שישנה סכנה שמא יאבד את הצד של התענוגות או הידיעות הבאים שלא בקדושה.
בזה התבארו ארבע הנוסחות שבדברי בלק, כי נאמרו בב׳ גופים ובב' זמנים:
א. ויגר מואב מפני העם, אמר בלק.
ב. כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל, אמרה הציפור.
ג. עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה, אמר בלק, בזמן שחזר והמשיך השמאל.
ד. הנה עם יצא ממצרים הנה כיסה את עין הארץ, אמרה הציפור, או בלק מפיה של הציפור.
ה) ובמיני הכישוף של קַסְדיאל הראשון, נמצא, שהציפור הזו, היו עושים אותה בזמנים ידועים מכסף מעורָב בזהב, שכסף הוא קו ימין, חסדים, וזהב הוא קו שמאל, חכמה, והיו עושים ומרכיבים את הציפור, להידמות לקדושה כקוף בבני אדם. וכמו שבקדושה החכמה דשמאל מעורבת בחסדים דימין, היו רוצים להמשיך כך, אמנם כיוון שאין להם כוח הייחוד דקו אמצעי, נמצא בהם הכול פסולת.
הראש, הג״ר של הציפור, מזהב, פסולת הזהב. פיה מכסף, פסולת הכסף. כנפיה חו״ג, מנחושת קָלָל, שמאל, מעורב בכסף, ימין, כי כל אחת כלולה מימין ומשמאל. הגוף מזהב, נקודות כסף בנוצה שלה. רגליה נה״י מזהב. ושמים בפיה לשון, של הציפור ההיא הנקראת ידוע. כי הלשון הוא דעת, ומתוך שהקליפות אין להן דעת שזה חיבור בין ימין לשמאל, יש להן במקומו ידוע.
ו) והם שמים את הציפור בחלון אחד. וביום פותחים החלון כנגד השמש, ממשלת היום. ובלילה, פותחים החלון כנגד הלבנה, ממשלת הלילה. ומקטירים קטורת ועושים כשפים. וביום משביעים את השמש שתשפיע שפעה. ובלילה משביעים ללבנה. וכך עושים שבעה ימים.
מכאן והלאה, כבר הלשון ההיא מקשקשת בפי הציפור והיו שומעים ממנה. אבל לא תוכל לדבר. אח״ז מנקבים אותה הלשון, במחט של זהב, והיא מדברת גדולות מאליה. והכול ידע בלק ע״י הציפור הזו. ע״כ נקרא בן ציפור שבן זו בחינת הבנה, כלומר מהציפור היה מבין. ומשום זה ראה, מה שאדם אחר לא יכול לדעת, ולא יכול לראות.
תחילה ממשיכים לה ו״ק, ע״י השבעות בשמש ובלבנה שהם תו״מ, בכל שבעה ימים. ועוד לא תוכל לדבר כי הדיבור הוא מחכמה. וע״כ כדי שתקבל חכמה מנקבים הלשון לעשות אותה בית קיבול לחכמה, במחט של זהב נקב הוא חיסרון, וזהב מדרגת חכמה, ע״י כוח השמאל מהבינה שלהם, שנקראת מחט זהב. ואז מקבלת חכמה, ונעשית לשון מדברת גדולות, שהוא חכמה.
סיחוֹן ועוֹג
ז) אמר ה׳, מבָּשָן אשיב, אשיב ממצולות ים. יש לנו לשים הלב לאמונת הקב״ה, שכל דבריו דברי אמת ואמונה רבה. וכיוון שאמר דבר, נעשה כולו. וזה האדם צר הלב, אם אמר שלכמה שנים, ולכמה זמן יושלם זה, הוא כך. הקב״ה, לפי ממשלתו, שכל העולמות מלאים כבודו, כש"כ שהוא כך.
דבריו של אדם קטנים הם, וכל דבריו הם לפי שעה, וכך הוא עצמו, לפי שעה, כצל עובר, אבל בתשובה ובתפילה ובמע"ט ובדמעות רבות, הוא קדוש, כי הרב והעליון על כל העולם, מאיר אורו ומצמצם קדושתו אל האדם לעשות רצונו. גם רצונו של האדם יכול להתקיים מכוח הדבקות בקב"ה, אך לא מכוחו עצמו.
ח) לעת"ל, עתיד הקב״ה לעורר ולהשיב מבשן, את כל אלו שהרגו אותם חיות השדה, ואכלו אותם. כי מבשן, הוא אותיות מבין שיני החיות, משום שיש בעולם מקום מושב, שכל החיות הגדולות וההרים הרמים והרבים שם. ומסתתרים אלו באלו. שהחיות מסתתרות בהרים, שהמקום הזה נקרא בשן.
ושָׁם עָרו ֹד המדבָּר החזק, שהוא עוֹג, שבין ערודי המדבר היה, ושם נמצא כוחו. משום שהיה מלך הבשן, המלך של המקום ההוא. וכל מלכי העולם לא יכלו להילחם עימו, מחמת כוחו של הבשן, ובא משה ועשה עימו מלחמה. ערוד, הוא חיה הדומה לחמור.
הקודם