"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר תְּפִלָּה לְעָנִי

אדם לא יכול להתפלל על מותרות, אלא כּעָנִי!

וַיָּשֶׂם אֶת-הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת-יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת-לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים, וְאֶת-רָחֵל וְאֶת-יוֹסֵף אַחֲרֹנִים. יעקב קבע את הסדר לתיקון, ותיקן תפילת ערבית. היחס בין לאה רחל והשפחות מתקיים בסדר התיקונים של האדם, קודם מרגיש שכואב לו כעני, אז התגברות — בחינת יראה לאה, לאחר מכן אהבה רחל.

יש לקבל את תחילת התיקון בסוד עטופא דמצוה, וז"ש תפלה לעני כי יעטוף, שפירושו -יאחר, שהעני מעטף ומאחר את כל התפלות הקודמות, עד שנכנסת תפלתו. תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ. העיקר זה שבשלב ראשון יש להתגבר על הקליפות שחומסות ומונעות מהאדם לעבוד.
התיקון מתחיל עם תפילה לעני, שלא ניתן לגמור אותו, אלא עובר לתיקון של לאה-יראה, עובר לרחל אהבה, ואז חוזר לתפילה לעני לסיום, שיגמר בגמר תיקון.

ראה יעקב את הצרות שבאחרית הימים בגלות, והתפלל: וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ דהיינו שלא יתחזקו עליהם הקליפות להפסיק להם השפע.
גם דוד לקח חלק בצער השכינה והתפלל עליה. אחר שראה את ישראל חוזרים בתשובה בשמחה, תיקן עשרה מיני תהלים, ובסוף כולם, אמר תְּפִלָּה לְדָוִד הַטֵּה-יְהוָה אָזְנְךָ עֲנֵנִי כִּי-עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנִי שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי-חָסִיד אָנִי. ראה שכל התפלות שהם בניגון, היו מתאחרות להתקבל לפני המלך, ולא היו נכנסות אליו, עד שתכנס תפלת העני, ומשום זה הקדים תפלת העני לכל התפילות.

את פרטיות האדם אי אפשר לתקן בזמן תיקון, אלא מקבלים על המלכות הנקראת בשם אחרית הימים – רק בהתכללות. אמר דוד שמבחינה זו הוא עני ואביון, ואינו יכול להמשיך למלכות שום שפע, אלא רק בגמר התיקון, ולא מקודם לכן. אי אפשר לתקן אותה בשלמות, אך קצת אפשר, אולם בלי הקצת לא תתקן כלום. בלי שליטה וכוח התגברות על הרצון העצמי — לא מתחילה בכלל העבודה, זה השער.

תפילת הערבית רשות וחשובה, כמו שאהבה היא רשות וחשובה ביותר, כי חייבת לבוא מתוך בחירה, שאין כפיה ברוחניות. קו אמצע זה רשות — תפילת ערבית. בלי התכללות עם ה' אדם מרגיש בודד. וכך גם בזוגיות הכי חשובה הרגשת השייכות, אחרת אפשר לקבל תענוג במקום אחר.

יש לאדם רצונות רבים, ועליו להתרכז באני אחד מרכזי, ולא להיות כמו עלה נידף ברוח שכל דבר מסיט אותו. על האדם להבין כשכשיש לו עיקרון, יש להחזיק בו בחוזקה. אם אדם מוכן לשעבד עצמו וללכת בדרך ה' – הרשות הפרטית מפריעה לו, הוא נמצא ברשות הרבים. בכדי שתהיה לו רשות היחיד, עליו להתבטל ליחידו של עולם.

לסיכום:
שלב 1 גוף שיש להתגבר עליו — על כל כוחות הנפש, שאתה תנהיג אותם באחריות אישית. בחינת השפחות השומרות על הפרי.
שלב 2 היכולת להשפיע, להיות ביראה, ללכת עם רעיון אידאי.
3 רחל, שלב בו מקבלים את ההארה, שתושלם כאשר תתכלל עם המלכות. כשאדם רוצה להתפלל, אומרים לו עצור, אין קבלה מיידית, קודם עליך להכניס תפילה לעני-יראה.

לא להתפלל על צרכים גשמיים, אלא להגביר את צד האמונה.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר תְּפִלָּה לְעָנִי

אדם לא יכול להתפלל על מותרות, אלא כּעָנִי!

וַיָּשֶׂם אֶת-הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת-יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת-לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים, וְאֶת-רָחֵל וְאֶת-יוֹסֵף אַחֲרֹנִים. יעקב קבע את הסדר לתיקון, ותיקן תפילת ערבית. היחס בין לאה רחל והשפחות מתקיים בסדר התיקונים של האדם, קודם מרגיש שכואב לו כעני, אז התגברות — בחינת יראה לאה, לאחר מכן אהבה רחל.

יש לקבל את תחילת התיקון בסוד עטופא דמצוה, וז"ש תפלה לעני כי יעטוף, שפירושו -יאחר, שהעני מעטף ומאחר את כל התפלות הקודמות, עד שנכנסת תפלתו. תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ. העיקר זה שבשלב ראשון יש להתגבר על הקליפות שחומסות ומונעות מהאדם לעבוד.
התיקון מתחיל עם תפילה לעני, שלא ניתן לגמור אותו, אלא עובר לתיקון של לאה-יראה, עובר לרחל אהבה, ואז חוזר לתפילה לעני לסיום, שיגמר בגמר תיקון.

ראה יעקב את הצרות שבאחרית הימים בגלות, והתפלל: וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ דהיינו שלא יתחזקו עליהם הקליפות להפסיק להם השפע.
גם דוד לקח חלק בצער השכינה והתפלל עליה. אחר שראה את ישראל חוזרים בתשובה בשמחה, תיקן עשרה מיני תהלים, ובסוף כולם, אמר תְּפִלָּה לְדָוִד הַטֵּה-יְהוָה אָזְנְךָ עֲנֵנִי כִּי-עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנִי שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי-חָסִיד אָנִי. ראה שכל התפלות שהם בניגון, היו מתאחרות להתקבל לפני המלך, ולא היו נכנסות אליו, עד שתכנס תפלת העני, ומשום זה הקדים תפלת העני לכל התפילות.

את פרטיות האדם אי אפשר לתקן בזמן תיקון, אלא מקבלים על המלכות הנקראת בשם אחרית הימים – רק בהתכללות. אמר דוד שמבחינה זו הוא עני ואביון, ואינו יכול להמשיך למלכות שום שפע, אלא רק בגמר התיקון, ולא מקודם לכן. אי אפשר לתקן אותה בשלמות, אך קצת אפשר, אולם בלי הקצת לא תתקן כלום. בלי שליטה וכוח התגברות על הרצון העצמי — לא מתחילה בכלל העבודה, זה השער.

תפילת הערבית רשות וחשובה, כמו שאהבה היא רשות וחשובה ביותר, כי חייבת לבוא מתוך בחירה, שאין כפיה ברוחניות. קו אמצע זה רשות — תפילת ערבית. בלי התכללות עם ה' אדם מרגיש בודד. וכך גם בזוגיות הכי חשובה הרגשת השייכות, אחרת אפשר לקבל תענוג במקום אחר.

יש לאדם רצונות רבים, ועליו להתרכז באני אחד מרכזי, ולא להיות כמו עלה נידף ברוח שכל דבר מסיט אותו. על האדם להבין כשכשיש לו עיקרון, יש להחזיק בו בחוזקה. אם אדם מוכן לשעבד עצמו וללכת בדרך ה' – הרשות הפרטית מפריעה לו, הוא נמצא ברשות הרבים. בכדי שתהיה לו רשות היחיד, עליו להתבטל ליחידו של עולם.

לסיכום:
שלב 1 גוף שיש להתגבר עליו — על כל כוחות הנפש, שאתה תנהיג אותם באחריות אישית. בחינת השפחות השומרות על הפרי.
שלב 2 היכולת להשפיע, להיות ביראה, ללכת עם רעיון אידאי.
3 רחל, שלב בו מקבלים את ההארה, שתושלם כאשר תתכלל עם המלכות. כשאדם רוצה להתפלל, אומרים לו עצור, אין קבלה מיידית, קודם עליך להכניס תפילה לעני-יראה.

לא להתפלל על צרכים גשמיים, אלא להגביר את צד האמונה.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר תְּפִלָּה לְעָנִי

מי שמתפלל לא נכון, שולטים בו מלאכי חבלה!

אם תפלה אינה שלמה, כמה מלאכי חבלה רודפים אחריה כמ"ש כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים. ומשום זה מבקשים את החסד הגדול – י"ג מידות הרחמים כנגד ד' קליפות. כאשר הקליפות רודפות אחרי התפילה, הן חומסות ולוקחות את אותה ברכה עליונה. אם אדם מבקש ברכות גדולות, כשעדיין המאווים שלו הם לקליפה, הוא צריך תיקון ברצון התאוותני הפרטי. התיקון: וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָו‍ֹן וְלֹא-יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל-חֲמָתוֹ.

מלאכי החבלה גורמים לאדם לראות את הפרטיות שלו כגדולה וחשובה, במקום לראות את גדלות ה'. מכאן שתפילה פרטית, של יחיד, אינה שלמה בלי הכוונה להתכלל עם ה'.
התפלה עולה בשלמות, כשהיא בטלית של מצווה ותפילין על ראש והזרוע: מצד האמונה, התבטלות, ומצד הלב הרגשת דבקות. אז נאמר בהם וְרָאוּ כָּל-עַמֵּי הָאָרֶץ -הרצונות ארציים, כִּי שֵׁם יְהוָה נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ. כל משחית הרואה את שם הויה על הראש, בתפלה שהיא שם אדנ"י, תכף בורח שאין לו כוח נגד האמונה וז"ש יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ.
תפילה כוללת בקשות, והתעוררות של הרצון העצמי, וזו סכנה עליה ניתן להתגבר ע"י האמונה שעליך להתכלל בבורא. בלי זה לא כדאי לבקש כלום.

וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת-הָעָם אֲשֶׁר-אִתּוֹ וְאֶת-הַצֹּאן וְאֶת-הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. ראה יעקב שבגלות הפרטיות תקשה על העם להצליח, ויחלק את העם הקדוש לג' בחינות. האדם שלא מרגיש דבקות עם ה' נמצא בגלות, ועליו לחלק את הרצונות שלו ל 3 כמ"ש וַיָּשֶׂם אֶת-הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת-יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה – את הרצונות שלא לשמה, לאחר מכן וְאֶת-לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים – היראה, שנותנת השקפה שלמה, ולבסוף וְאֶת-רָחֵל וְאֶת-יוֹסֵף אַחֲרֹנִים -האהבה.

זהו שביקש יעקב וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל-בֵּית אָבִי שלמות של צורה, שתלויה בכך שיהיה בדבקות. ומשום שראה אח"כ העניות והצער שלהם, אמר והתפלל עליהם. ואמר וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ, כי כל שפע מתקבל בלבוש. ביקש גם ציצית, לבוש שמגלה את האמת מציצה ממנו.
אם אתה מרגיש שאתה מתענג מדברים שאינם בקדושה, משמע שתפילתך אינה אמיתית ולא שלמה. דע שכל השלמות שאתה מוצא בעצמך, תלויה בדבקות ב ה'.

התנועה הראשונית של הרצון ליתר דבקות-נמשכת בכל פעם שבאים להשתמש עם הפרטיות. מצד עצמה היא אינה יכולה לבחור ולהגיע לדבקות. עליה להרגיש שיש לה פרטיות, אך בלי הרגשה של רשות פרטית. כל עוד אדם עושה זאת בבחירה, הוא שומר על פרטיותו. אסור לבקש לפני שמתקנים. קודם לבנות אמונה, ולבקש בגין דהיו רב ושליט.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר תְּפִלָּה לְעָנִי

מי שמתפלל לא נכון, שולטים בו מלאכי חבלה!

אם תפלה אינה שלמה, כמה מלאכי חבלה רודפים אחריה כמ"ש כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים. ומשום זה מבקשים את החסד הגדול – י"ג מידות הרחמים כנגד ד' קליפות. כאשר הקליפות רודפות אחרי התפילה, הן חומסות ולוקחות את אותה ברכה עליונה. אם אדם מבקש ברכות גדולות, כשעדיין המאווים שלו הם לקליפה, הוא צריך תיקון ברצון התאוותני הפרטי. התיקון: וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָו‍ֹן וְלֹא-יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל-חֲמָתוֹ.

מלאכי החבלה גורמים לאדם לראות את הפרטיות שלו כגדולה וחשובה, במקום לראות את גדלות ה'. מכאן שתפילה פרטית, של יחיד, אינה שלמה בלי הכוונה להתכלל עם ה'.
התפלה עולה בשלמות, כשהיא בטלית של מצווה ותפילין על ראש והזרוע: מצד האמונה, התבטלות, ומצד הלב הרגשת דבקות. אז נאמר בהם וְרָאוּ כָּל-עַמֵּי הָאָרֶץ -הרצונות ארציים, כִּי שֵׁם יְהוָה נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ. כל משחית הרואה את שם הויה על הראש, בתפלה שהיא שם אדנ"י, תכף בורח שאין לו כוח נגד האמונה וז"ש יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ.
תפילה כוללת בקשות, והתעוררות של הרצון העצמי, וזו סכנה עליה ניתן להתגבר ע"י האמונה שעליך להתכלל בבורא. בלי זה לא כדאי לבקש כלום.

וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת-הָעָם אֲשֶׁר-אִתּוֹ וְאֶת-הַצֹּאן וְאֶת-הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. ראה יעקב שבגלות הפרטיות תקשה על העם להצליח, ויחלק את העם הקדוש לג' בחינות. האדם שלא מרגיש דבקות עם ה' נמצא בגלות, ועליו לחלק את הרצונות שלו ל 3 כמ"ש וַיָּשֶׂם אֶת-הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת-יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה – את הרצונות שלא לשמה, לאחר מכן וְאֶת-לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים – היראה, שנותנת השקפה שלמה, ולבסוף וְאֶת-רָחֵל וְאֶת-יוֹסֵף אַחֲרֹנִים -האהבה.

זהו שביקש יעקב וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל-בֵּית אָבִי שלמות של צורה, שתלויה בכך שיהיה בדבקות. ומשום שראה אח"כ העניות והצער שלהם, אמר והתפלל עליהם. ואמר וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ, כי כל שפע מתקבל בלבוש. ביקש גם ציצית, לבוש שמגלה את האמת מציצה ממנו.
אם אתה מרגיש שאתה מתענג מדברים שאינם בקדושה, משמע שתפילתך אינה אמיתית ולא שלמה. דע שכל השלמות שאתה מוצא בעצמך, תלויה בדבקות ב ה'.

התנועה הראשונית של הרצון ליתר דבקות-נמשכת בכל פעם שבאים להשתמש עם הפרטיות. מצד עצמה היא אינה יכולה לבחור ולהגיע לדבקות. עליה להרגיש שיש לה פרטיות, אך בלי הרגשה של רשות פרטית. כל עוד אדם עושה זאת בבחירה, הוא שומר על פרטיותו. אסור לבקש לפני שמתקנים. קודם לבנות אמונה, ולבקש בגין דהיו רב ושליט.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר ב' נַעֲשֶׂה אָדָם

עיקר בריאת האדם נעשתה בשביל התשובה!

השכינה נקראת בלי לבוש, כאשר אדם לא פועל את הבחירה ועושה את הרצון האמיתי. וכל מי שמקיים מצות התורה, הריהו כאלו הוא מלביש את השכינה בלבושיה. על ידי החטאים של ישראל נתפשטה השכינה מלבושיה. שנאמר עליה כִּי הִוא כְסוּתוֹ לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וגו'. ישכב — יש כ"ב אותיות, זה מצב השכיבה, הגלות, החשכות. כאשר אדם נכנס מבחינה נפשית לחשוכות קשה לו לגלות שהשם טוב ומטיב.

מסבת החשך –הירידה, חוטא האדם, אך הוכנה לו תשובה, שע"י התשובה מחזיר אותיות אל"ה משם אלוקים. נתנו לך אפשרות להתכופף בכדי שתוכל לקפוץ ולעלות. כל פעם שמורידים אותך, בכל מפגש עם החיים, יש לקחת עוד כלי לתיקון, עוד ניצוץ להעלותו.

הדיו הוא סוד השחור שבאותיות התורה. האור הוא הרקע הלבן דהיינו הגווילים, שעליהם כתובות האותיות. החושך הוא הכלי המלביש לאור. כשהאור מתלבש בחשך, נאמר על התורה, שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה, וכשהאור מסתלק משם, שהוא הלבן שבתורה, התורה אומרת אַל-תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת.

כאשר לא תפסים מה התורה רוצה מאיתנו, ניראת התורה שחורה, שלא מגלה ומאירה לנו. מאידך רמזו חז"ל זכה-כלומר זיכך עצמו, נעשה לו סם חיים, כי כל המוחין של העוסק בתורה, נמשכים לו בשחור שבתורה. ניתנה לנו כאן דרך להתייחסות לחיים. אם אתה מחפש את האור, לא תמצא אותו בלי הכלי- החושך. בכל פעם שאדם פועל פעולה, עליו לזכור שעליו לצאת בכדי לחדור פנימה, מהפרטים לכלל.

לאחר שבירת הכלים, יש קטנות ותנועה לגדלות. כל פעם שעולים לאצילות, מעלים משהו מהקליפות, ירידה לצורך עליה. החושך בא לתת בחירה, וכשהאדם מתעסק בתו"מ הוא מכין לבושים לתורה, שמבטאת את מציאות ה' בעולם, את מקום האהבה שאליה צריכים להתקשר נשמות בני האדם.

כך כאשר רוצים ללמד משהו חדש, ישנה דרך שמעלים קושיה, מאין גירוי, שיהפוך לכלי להכיל את ידיעה החדשה. השאלה עצמה היא חושך, חיסרון, שכעת ניתן למלא אותו עם אור. האדם נותן את התשובה על ידי שבוחר ביראת הרוממות — זו התשובה, אמונית לכל השאלות.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר ב' נַעֲשֶׂה אָדָם

עיקר בריאת האדם נעשתה בשביל התשובה!

השכינה נקראת בלי לבוש, כאשר אדם לא פועל את הבחירה ועושה את הרצון האמיתי. וכל מי שמקיים מצות התורה, הריהו כאלו הוא מלביש את השכינה בלבושיה. על ידי החטאים של ישראל נתפשטה השכינה מלבושיה. שנאמר עליה כִּי הִוא כְסוּתוֹ לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וגו'. ישכב — יש כ"ב אותיות, זה מצב השכיבה, הגלות, החשכות. כאשר אדם נכנס מבחינה נפשית לחשוכות קשה לו לגלות שהשם טוב ומטיב.

מסבת החשך –הירידה, חוטא האדם, אך הוכנה לו תשובה, שע"י התשובה מחזיר אותיות אל"ה משם אלוקים. נתנו לך אפשרות להתכופף בכדי שתוכל לקפוץ ולעלות. כל פעם שמורידים אותך, בכל מפגש עם החיים, יש לקחת עוד כלי לתיקון, עוד ניצוץ להעלותו.

הדיו הוא סוד השחור שבאותיות התורה. האור הוא הרקע הלבן דהיינו הגווילים, שעליהם כתובות האותיות. החושך הוא הכלי המלביש לאור. כשהאור מתלבש בחשך, נאמר על התורה, שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה, וכשהאור מסתלק משם, שהוא הלבן שבתורה, התורה אומרת אַל-תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת.

כאשר לא תפסים מה התורה רוצה מאיתנו, ניראת התורה שחורה, שלא מגלה ומאירה לנו. מאידך רמזו חז"ל זכה-כלומר זיכך עצמו, נעשה לו סם חיים, כי כל המוחין של העוסק בתורה, נמשכים לו בשחור שבתורה. ניתנה לנו כאן דרך להתייחסות לחיים. אם אתה מחפש את האור, לא תמצא אותו בלי הכלי- החושך. בכל פעם שאדם פועל פעולה, עליו לזכור שעליו לצאת בכדי לחדור פנימה, מהפרטים לכלל.

לאחר שבירת הכלים, יש קטנות ותנועה לגדלות. כל פעם שעולים לאצילות, מעלים משהו מהקליפות, ירידה לצורך עליה. החושך בא לתת בחירה, וכשהאדם מתעסק בתו"מ הוא מכין לבושים לתורה, שמבטאת את מציאות ה' בעולם, את מקום האהבה שאליה צריכים להתקשר נשמות בני האדם.

כך כאשר רוצים ללמד משהו חדש, ישנה דרך שמעלים קושיה, מאין גירוי, שיהפוך לכלי להכיל את ידיעה החדשה. השאלה עצמה היא חושך, חיסרון, שכעת ניתן למלא אותו עם אור. האדם נותן את התשובה על ידי שבוחר ביראת הרוממות — זו התשובה, אמונית לכל השאלות.

מאמר ב' נַעֲשֶׂה אָדָם

וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים.

שואל ר"ש, מאחר שהמלאכים יודעים את ההווה, ואת העתיד להיות, והיו יודעים שהאדם עתיד לחטוא, א"כ למה אמרו נעשה אדם וגו'?

מלאכים הם כוחות שבתוך האדם, ומעשה הבריאה מתרחש בתוכו כל הזמן. זהו דיון כללי שנכון לכל פעולה שרוצים לפעול את צד האדם שבנו.

בתחילה נולד אדם בקטנות, כאשר למלאכים יש יתרון שהם גדולים יותר. בא אדם ראשון ומגדיל אותם עוד יותר, אך עליהם לשלם בויתור זמני על הגדלות. כמו שאומרים לאדם יש כאן מישהו גדול ממך, אם תעזוב את הידיעה שלך, תוכל לדעת יותר. צריך שלב ביניים בו אתה יורד לקטנות בכדי להשיג את הגדלות.

על האדם לקבל על עצמו מיעוט בכדי לגדול, לוותר על הגאווה, על מה שמבין, על הרצון להראות כמה הוא יודע. להבין שלימוד זה לא מלחמה להביס את השני בידיעות. לימוד זה לראות כיצד תוכל לגדול על ידי הקטנת עצמך.

למרות שידעו המלאכים שהם יפלו, הסכימו לוותר על הגדלות באופן זמני בכדי לעלות יותר עד לאצילות. המלאכים של צמצום ב' הסכימו לבריאת האדם, ואלו של צמצום א' לא הסכימו. עזא ועזאל, היו מקטרגים על בריאת האדם, כי לא רצו להתמעט בשביל בריאתו. אמרו לפני הקב"ה, פתחון פה יש לנו לפניך, הרי האדם שעשית חטא לפניך. ומסבת הקטרוג שלהם נתעכב האדם בתשובתו. לפי מטרת הבריאה הם צודקים, אך אסור לקיים את מטרת הבריאה טרם תיקון הבריאה.

שתי תשובות השיבה להם השכינה. א) לא לכם לקטרג כל עיקר, כי אתם גרועים מהאדם. ב) אם יחטא האדם, כבר הקדמתי לו תיקון התשובה, ויתקן מה שחטא. זהו וויכוח פנימי כיצד האדם שבנו צריך להיתקן.

אדם רוצה אקסטאזה, ליהנות, וזה ממית אותו. אלו כוחות מופשטים שליליים שאסור להשתמש בהם. הם לא מסכימים לדבר חלקי, רוצים את כל השפע מייד.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר ב' נַעֲשֶׂה אָדָם

וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים.

שואל ר"ש, מאחר שהמלאכים יודעים את ההווה, ואת העתיד להיות, והיו יודעים שהאדם עתיד לחטוא, א"כ למה אמרו נעשה אדם וגו'?

מלאכים הם כוחות שבתוך האדם, ומעשה הבריאה מתרחש בתוכו כל הזמן. זהו דיון כללי שנכון לכל פעולה שרוצים לפעול את צד האדם שבנו.

בתחילה נולד אדם בקטנות, כאשר למלאכים יש יתרון שהם גדולים יותר. בא אדם ראשון ומגדיל אותם עוד יותר, אך עליהם לשלם בויתור זמני על הגדלות. כמו שאומרים לאדם יש כאן מישהו גדול ממך, אם תעזוב את הידיעה שלך, תוכל לדעת יותר. צריך שלב ביניים בו אתה יורד לקטנות בכדי להשיג את הגדלות.

על האדם לקבל על עצמו מיעוט בכדי לגדול, לוותר על הגאווה, על מה שמבין, על הרצון להראות כמה הוא יודע. להבין שלימוד זה לא מלחמה להביס את השני בידיעות. לימוד זה לראות כיצד תוכל לגדול על ידי הקטנת עצמך.

למרות שידעו המלאכים שהם יפלו, הסכימו לוותר על הגדלות באופן זמני בכדי לעלות יותר עד לאצילות. המלאכים של צמצום ב' הסכימו לבריאת האדם, ואלו של צמצום א' לא הסכימו. עזא ועזאל, היו מקטרגים על בריאת האדם, כי לא רצו להתמעט בשביל בריאתו. אמרו לפני הקב"ה, פתחון פה יש לנו לפניך, הרי האדם שעשית חטא לפניך. ומסבת הקטרוג שלהם נתעכב האדם בתשובתו. לפי מטרת הבריאה הם צודקים, אך אסור לקיים את מטרת הבריאה טרם תיקון הבריאה.

שתי תשובות השיבה להם השכינה. א) לא לכם לקטרג כל עיקר, כי אתם גרועים מהאדם. ב) אם יחטא האדם, כבר הקדמתי לו תיקון התשובה, ויתקן מה שחטא. זהו וויכוח פנימי כיצד האדם שבנו צריך להיתקן.

אדם רוצה אקסטאזה, ליהנות, וזה ממית אותו. אלו כוחות מופשטים שליליים שאסור להשתמש בהם. הם לא מסכימים לדבר חלקי, רוצים את כל השפע מייד.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר אֲנִי אֲנִי הוּא

תודעת הפרט היא המעוות את המציאות לאדם!

בזמן תיקון נדמה לנו שס"ם והנחש הם הרעים שמראים לנו פירוט ולא פירוד, כך זה נראה בנפש שעדיין לא מתוקנת. השכינה הקדושה, הכלל זה ממית וזה מחייה. בגמר תיקון יתגלה שמי שגורם להסתכלות המעוותת המפורדת זה האדם עצמו, שרק מקבל פרטים כחומר גלם שעליו להכינם, ולהביאם אל הכלל.

הרצון לקבל, עמלק נלחם במי שאינו שלם, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים, במי שחושב שהפרטים הם מקרים בפני עצמם: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ — ומי שחזק, שלם וְיָרֵא אֱלֹהִים – עמלק לא יכול לפגוע בו.

וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל, בחינת דינים שנוקמת ברשעים, ומגלה את הייחוד השלם.
הצלה זה אמונה שהיא מצילה ממוות. אין הצלה אם רוצים להחיש את גמר התיקון, לפני התיקון עצמו.

כמו מרכבה המגלה מציאות הרוכב בה. כן הספירות מגלות את המדרגות המלובשות בהן, ותפקידן לגלות את האור, ההשפעה האלוקית שיש בהן. תחילת הגילוי מתחיל מישסו"ת ואילך. ממקום התודעה של האדם ואילך. לפני התודעה יש את הַנִּסְתָּרֹת לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ — אותיות י"ה, שלפעמים ניתן ללמוד עליהם בחינת וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ. את הכלל לא ניתן לתפוס, כי כוח הדין פועל רק תחת המסך. את הַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ, ניתן לתפוס רק כעלול שבא לבטא את העילה שלו. כאשר אני רואה את המרכבה, אני אומר המלך הגיע, את המלך לא נותנים לי לראות. כשחברי נותן לי מתנה, אז אני יכול לראות רק את הביטוי חיצוני של האהבה.

האני הוא מופשט, מהות שלא ניתן להשיגה, אלא ללמוד על דרך פעולתה. אין תפיסת מהות, אלא דרך חסרונו "הויה וחסרונה עימה". היכולת שלנו להשיג את הנקודה הפנימית, היא רק דרך לבוש כמו אהבת חברים, תו"מ, היגיעה. יש נקודה שהיא נפלאת מהאדם, עתיקה קדישה, נקודה אמונית של צמצום א', שניתן להשיגה רק דרך לבושיה, ויש לקבלה כאמונה.

רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים, עִמָּדִי. ישנה נקודה אמונית פנימית בלי נקודה מדעית, וכך גמר תיקון הוא מצב אמוני ולא מדעי. תענוג צריך לבוא כלוואי ולא כמטרה בפני עצמה. אי אפשר פעול ישירות למטרה — צמצום א', האדם נעשה בצמצום ב', אך הוא בא לגלות את אדם דאצילות, שלא נוכל לפעול אותו לפני תיקון אדם דבריאה. זה הקטן גדול יהיה, כאשר יעבוד דרך הפרטים של עולמות בי"ע ויעלה אותם לכלל.

מה שממית או מחיה זו השכינה, הכלל, האהבה. כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, תתפוס את הכלל תחייה, תבין שאין עוד מלבדו, לא תתפוס תמות. החומר גלם שקיבלנו הם הפרטים, שעלינו לחברם לכלל, ודרכם להבינו. יש לשפוט כל פרט בחיים דרך הכלל שלו, ודרך הנקודה הפנימית לגלות את האהבה.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר אֲנִי אֲנִי הוּא

תודעת הפרט היא המעוות את המציאות לאדם!

בזמן תיקון נדמה לנו שס"ם והנחש הם הרעים שמראים לנו פירוט ולא פירוד, כך זה נראה בנפש שעדיין לא מתוקנת. השכינה הקדושה, הכלל זה ממית וזה מחייה. בגמר תיקון יתגלה שמי שגורם להסתכלות המעוותת המפורדת זה האדם עצמו, שרק מקבל פרטים כחומר גלם שעליו להכינם, ולהביאם אל הכלל.

הרצון לקבל, עמלק נלחם במי שאינו שלם, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים, במי שחושב שהפרטים הם מקרים בפני עצמם: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ — ומי שחזק, שלם וְיָרֵא אֱלֹהִים – עמלק לא יכול לפגוע בו.

וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל, בחינת דינים שנוקמת ברשעים, ומגלה את הייחוד השלם.
הצלה זה אמונה שהיא מצילה ממוות. אין הצלה אם רוצים להחיש את גמר התיקון, לפני התיקון עצמו.

כמו מרכבה המגלה מציאות הרוכב בה. כן הספירות מגלות את המדרגות המלובשות בהן, ותפקידן לגלות את האור, ההשפעה האלוקית שיש בהן. תחילת הגילוי מתחיל מישסו"ת ואילך. ממקום התודעה של האדם ואילך. לפני התודעה יש את הַנִּסְתָּרֹת לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ — אותיות י"ה, שלפעמים ניתן ללמוד עליהם בחינת וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ. את הכלל לא ניתן לתפוס, כי כוח הדין פועל רק תחת המסך. את הַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ, ניתן לתפוס רק כעלול שבא לבטא את העילה שלו. כאשר אני רואה את המרכבה, אני אומר המלך הגיע, את המלך לא נותנים לי לראות. כשחברי נותן לי מתנה, אז אני יכול לראות רק את הביטוי חיצוני של האהבה.

האני הוא מופשט, מהות שלא ניתן להשיגה, אלא ללמוד על דרך פעולתה. אין תפיסת מהות, אלא דרך חסרונו "הויה וחסרונה עימה". היכולת שלנו להשיג את הנקודה הפנימית, היא רק דרך לבוש כמו אהבת חברים, תו"מ, היגיעה. יש נקודה שהיא נפלאת מהאדם, עתיקה קדישה, נקודה אמונית של צמצום א', שניתן להשיגה רק דרך לבושיה, ויש לקבלה כאמונה.

רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים, עִמָּדִי. ישנה נקודה אמונית פנימית בלי נקודה מדעית, וכך גמר תיקון הוא מצב אמוני ולא מדעי. תענוג צריך לבוא כלוואי ולא כמטרה בפני עצמה. אי אפשר פעול ישירות למטרה — צמצום א', האדם נעשה בצמצום ב', אך הוא בא לגלות את אדם דאצילות, שלא נוכל לפעול אותו לפני תיקון אדם דבריאה. זה הקטן גדול יהיה, כאשר יעבוד דרך הפרטים של עולמות בי"ע ויעלה אותם לכלל.

מה שממית או מחיה זו השכינה, הכלל, האהבה. כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, תתפוס את הכלל תחייה, תבין שאין עוד מלבדו, לא תתפוס תמות. החומר גלם שקיבלנו הם הפרטים, שעלינו לחברם לכלל, ודרכם להבינו. יש לשפוט כל פרט בחיים דרך הכלל שלו, ודרך הנקודה הפנימית לגלות את האהבה.

מאמר אֲנִי אֲנִי הוּא

תהיה שמח מנותן המתנה ולא מהמתנה!

מלמד הזוהר שהקיום נמשך מקו אמצע, שרק דרכו מגיעים ליציבות ואווירת נפש בונה. רק בימין או שמאל, זה עליות וירידות, פעם חסד פעם גבורה. בעבודה יש לייצב את קו האמצע בקטנות. כשיש מעט, קונים את האמונה השלמה, שמשמעותה כמה אני מוכן לתת מעצמי, גם כשאינני מקבל כלום. כשיש הסכמה בין שלושת הקווים, ניתן לעשות תשובה.

מסכת ב"ב טיז: "הוא השטן הוא היצה"ר הוא מלאך המות, שהוא המחטיא והוא העולה ומקטרג, והוא היורד ונוטל נשמתו". הרי שהחטא ועונשו אחד הוא. החטא זה החטאת המטרה שהיא ירידה למטה מפרסה, וענשו -שנתון לקליפות, בכדי שיתעורר לשוב לימין. מי שבא בתשובה באמת, אז כשיש אהבה הוא פוגש בה.

לכאורה הגלות נראית כמו עונש, אך זהו אימון. כמו מלך שמכין כל טוב לבנו, שלא מבין בחוכמה, לכן עליו להכשיר את הבן, לרצות את הביחד. לוקחים לך את הסיפוק האישי, ואומרים לך אתה רוצה את הביחד – שלם. אהבה עולה התמסרות טוטאלית, וצריך כל יום מחדש לרכוש אמונה. באימון לוקחים לנו את ההרגש הטבעי שתענוג יגיע לפרטיות. עליך להסכים להסתפק במועט, שגם אם יש לך מעט, תעבוד את השם, כך אתה נבדק, במצב הקטנות.

וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי, זה ס"ם והנחש, הכוונה על אלהים אחרים. לכאורה מראה לנו שהוא מעניש, אך בגמר תיקון נגלה שהס"ם ונחש לא הפרידו מעולם בין קוב"ה ושכינתה. כמ"ש בזהר, שאמרו עַל-פִּי שְׁנַיִם עֵדִים יוּמַת הַמֵּת, קאי על ס"מ שהוא מת מעיקרו. יצר הרע בא לטובתנו, וזה לא ברור לאדם שמנסה להינצל ממנו, וכאן עוד אומרים לו "אִם-רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם". הוא מטריד אותנו בכדי שנתקרב.

אהבה חלוטה גורמת לשנאה, לכן מתרחק ה' ומאפשר לנו להתקרב. יצר הרע בא לטובתנו, ואת זה יש לקבל באמונה, בכדי להבין שאין עוד מלבדו. אין שניות בעולם, יש בורא אחד שמנהיג הכול, ויצר הרע הוא שליח שלו. "עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ, רק על הקיבה שמסמלת את הרצון לקבל, זה לפי תפיסת האדם. עפר — הרצון לקבל לעצמו, שירגיש את הסיפוק האישי, שזה העפר.
כל מה שראית כמפריד, זה רק פירוט בכדי שתדע לחבר בין הפרטים ולשייכם לכלל. היצר מפריד בכדי שאתה תחבר ותשיג את האור. בלי פירוט אין הבנה.

מאמר אֲנִי אֲנִי הוּא

תהיה שמח מנותן המתנה ולא מהמתנה!

מלמד הזוהר שהקיום נמשך מקו אמצע, שרק דרכו מגיעים ליציבות ואווירת נפש בונה. רק בימין או שמאל, זה עליות וירידות, פעם חסד פעם גבורה. בעבודה יש לייצב את קו האמצע בקטנות. כשיש מעט, קונים את האמונה השלמה, שמשמעותה כמה אני מוכן לתת מעצמי, גם כשאינני מקבל כלום. כשיש הסכמה בין שלושת הקווים, ניתן לעשות תשובה.

מסכת ב"ב טיז: "הוא השטן הוא היצה"ר הוא מלאך המות, שהוא המחטיא והוא העולה ומקטרג, והוא היורד ונוטל נשמתו". הרי שהחטא ועונשו אחד הוא. החטא זה החטאת המטרה שהיא ירידה למטה מפרסה, וענשו -שנתון לקליפות, בכדי שיתעורר לשוב לימין. מי שבא בתשובה באמת, אז כשיש אהבה הוא פוגש בה.

לכאורה הגלות נראית כמו עונש, אך זהו אימון. כמו מלך שמכין כל טוב לבנו, שלא מבין בחוכמה, לכן עליו להכשיר את הבן, לרצות את הביחד. לוקחים לך את הסיפוק האישי, ואומרים לך אתה רוצה את הביחד – שלם. אהבה עולה התמסרות טוטאלית, וצריך כל יום מחדש לרכוש אמונה. באימון לוקחים לנו את ההרגש הטבעי שתענוג יגיע לפרטיות. עליך להסכים להסתפק במועט, שגם אם יש לך מעט, תעבוד את השם, כך אתה נבדק, במצב הקטנות.

וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי, זה ס"ם והנחש, הכוונה על אלהים אחרים. לכאורה מראה לנו שהוא מעניש, אך בגמר תיקון נגלה שהס"ם ונחש לא הפרידו מעולם בין קוב"ה ושכינתה. כמ"ש בזהר, שאמרו עַל-פִּי שְׁנַיִם עֵדִים יוּמַת הַמֵּת, קאי על ס"מ שהוא מת מעיקרו. יצר הרע בא לטובתנו, וזה לא ברור לאדם שמנסה להינצל ממנו, וכאן עוד אומרים לו "אִם-רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם". הוא מטריד אותנו בכדי שנתקרב.

אהבה חלוטה גורמת לשנאה, לכן מתרחק ה' ומאפשר לנו להתקרב. יצר הרע בא לטובתנו, ואת זה יש לקבל באמונה, בכדי להבין שאין עוד מלבדו. אין שניות בעולם, יש בורא אחד שמנהיג הכול, ויצר הרע הוא שליח שלו. "עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ, רק על הקיבה שמסמלת את הרצון לקבל, זה לפי תפיסת האדם. עפר — הרצון לקבל לעצמו, שירגיש את הסיפוק האישי, שזה העפר.
כל מה שראית כמפריד, זה רק פירוט בכדי שתדע לחבר בין הפרטים ולשייכם לכלל. היצר מפריד בכדי שאתה תחבר ותשיג את האור. בלי פירוט אין הבנה.

מאמר אֲנִי אֲנִי הוּא

אדם – זה להיות מסוגל לרצות לא לבקש לפרטיות!
לשם כך צריך כוח של ברית, קו אמצעי.

רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי . רבי שמעון השכיל את החברים להבין שהוא מדבר, מהמשפיע הראשון אל העולמות. העולמות מתוקנים בצמצום ב', ובזמן תיקון אין מי שיקבל בצמצום א'.

אדם אומר יש מטרה ליהנות בחיים, אומרים לו אַל תבנה את ההשתוקקות שלך על כך, אלא רק על הרצון לקשר, לדבקות. לא ניתן לבנות על האהבה בשלב הזה, אלא על יראה. אמנם בגמר התיקון תתגלה המלכות ואור מטרת הבריאה יתקבל זווג מעתיק שישפיע לעולמות אבי"ע.

אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה — מאסו מזה שרוצים לבנות את כל הרצון ע"י צמצום א'. מאסו במלכות של צמצום א' שאי אפשר לקבל בה אור. לפי י"ג תיקוני דיקנא, כל המציאות של המוחין בנויה, על בסיס המבנה של צמצום ב' – שיתוף מלכות ובינה, דין ורחמים.

בגמר תיקון לא צריך שנאי, מסך, אלא ישר נקבל את אור צמצום א'. בזמן תיקון צריך לעבוד טיפין טיפין: שליטה וויסות הקבלה, בכדי לראות כמה אני יכול לקבל בעמ"נ להשפיע, ואת היתר לדחות.

המסך המשותף במידת הרחמים של בינה מכונה בשם חשבון מלשון מחשבה. בגמר תיקון תתקבל המתיקות היותר גדולה של בצמצום א' — אור מטרת הבריאה. רק לאחר שהלבנה תתקן עצמה, תוכל להיות בעצמה עצם המאיר. וכל עוד הלבנה לא השלימה עצמה, אין לה יכולת לתת חלקה לקשר של אהבה, כך גם ביחסי אנשים. קשר של אהבה בא בין שני שותפים שלמים אמיתיים.

הלב- הגוף מאיר את הבקשה שלו, ותפקידנו לתת למוח להיות המלך, לומר ללב מה עליו לרצות. הלבנה תלמד מהשכל מה ראוי לבקש, כי אי אפשר לבנות את המאווים בחיים לפי דרישת/בקשת הלב, שמחפש את צמצום א', את כל האור, אלא יש להפעיל שיקול דעת גם בנושא מה לבקש בתפילה ובחיים בכלל.

השכל מלמד את הלב את דרכי הבקשה. לכן כאשר יש לצדיק השתוקקות בלב, הוא יודע שיש שם משהו אמיתי. צדיקים ליבם מסור בידם, הרשעים הם מסורים ביד ליבם. צריך לראות מי בונה את האני התכליתי של האדם, כאשר יודעים שהמפגש איתו מוגבל לפי תפיסת האדם את התכלית.

עליך להסתכל מי אתה במצב הקיים, ולא לחפש שורש קודם לזה. בזמן תיקון ניתן להשתמש עם האני האמיתי רק דרך מסך, שהשכל אומר לך מה לרצות, ולא "תרבות ה-בא לי". בניית האני מתחילה במודעות של האדם, המצריכה אותו להסכים לא להשתמש בכל הרצון, אלא לפי הנחיות העליון.

מאמר אֲנִי אֲנִי הוּא

אדם – זה להיות מסוגל לרצות לא לבקש לפרטיות!
לשם כך צריך כוח של ברית, קו אמצעי.

רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי . רבי שמעון השכיל את החברים להבין שהוא מדבר, מהמשפיע הראשון אל העולמות. העולמות מתוקנים בצמצום ב', ובזמן תיקון אין מי שיקבל בצמצום א'.

אדם אומר יש מטרה ליהנות בחיים, אומרים לו אַל תבנה את ההשתוקקות שלך על כך, אלא רק על הרצון לקשר, לדבקות. לא ניתן לבנות על האהבה בשלב הזה, אלא על יראה. אמנם בגמר התיקון תתגלה המלכות ואור מטרת הבריאה יתקבל זווג מעתיק שישפיע לעולמות אבי"ע.

אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה — מאסו מזה שרוצים לבנות את כל הרצון ע"י צמצום א'. מאסו במלכות של צמצום א' שאי אפשר לקבל בה אור. לפי י"ג תיקוני דיקנא, כל המציאות של המוחין בנויה, על בסיס המבנה של צמצום ב' – שיתוף מלכות ובינה, דין ורחמים.

בגמר תיקון לא צריך שנאי, מסך, אלא ישר נקבל את אור צמצום א'. בזמן תיקון צריך לעבוד טיפין טיפין: שליטה וויסות הקבלה, בכדי לראות כמה אני יכול לקבל בעמ"נ להשפיע, ואת היתר לדחות.

המסך המשותף במידת הרחמים של בינה מכונה בשם חשבון מלשון מחשבה. בגמר תיקון תתקבל המתיקות היותר גדולה של בצמצום א' — אור מטרת הבריאה. רק לאחר שהלבנה תתקן עצמה, תוכל להיות בעצמה עצם המאיר. וכל עוד הלבנה לא השלימה עצמה, אין לה יכולת לתת חלקה לקשר של אהבה, כך גם ביחסי אנשים. קשר של אהבה בא בין שני שותפים שלמים אמיתיים.

הלב- הגוף מאיר את הבקשה שלו, ותפקידנו לתת למוח להיות המלך, לומר ללב מה עליו לרצות. הלבנה תלמד מהשכל מה ראוי לבקש, כי אי אפשר לבנות את המאווים בחיים לפי דרישת/בקשת הלב, שמחפש את צמצום א', את כל האור, אלא יש להפעיל שיקול דעת גם בנושא מה לבקש בתפילה ובחיים בכלל.

השכל מלמד את הלב את דרכי הבקשה. לכן כאשר יש לצדיק השתוקקות בלב, הוא יודע שיש שם משהו אמיתי. צדיקים ליבם מסור בידם, הרשעים הם מסורים ביד ליבם. צריך לראות מי בונה את האני התכליתי של האדם, כאשר יודעים שהמפגש איתו מוגבל לפי תפיסת האדם את התכלית.

עליך להסתכל מי אתה במצב הקיים, ולא לחפש שורש קודם לזה. בזמן תיקון ניתן להשתמש עם האני האמיתי רק דרך מסך, שהשכל אומר לך מה לרצות, ולא "תרבות ה-בא לי". בניית האני מתחילה במודעות של האדם, המצריכה אותו להסכים לא להשתמש בכל הרצון, אלא לפי הנחיות העליון.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר אֲנִי אֲנִי הוּא

רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי

(דברים ל"ב) שואל הזוהר מי הוא שאמר את הכתוב? וְאֵין אֱלֹהִים לקבל עצה הימנו. עד היכן ראוי לחקור?

העילה נותנת רשות לעלול – הסיבה נותנת רשות לתוצאה. זה חשוב בכדי להבין מיהו הסיבה הראשונית, מהו היסוד שממנו צריך להתחיל לחיות? יש כאן חיפוש על מקור העשייה. לכאורה ה' עושה הכול, אך עלי לדעת מאיפה מתחיל תפקידי.

ככל שאדם יותר מפותח יכול לחקור יותר אחורה, עד שמגיע לתשובה "כָּכָה" שעליו לקבל זאת בדרך אמונית. לאדם לוגי קשה לקבל מציאות כזו שאומרים לו "כָּכָה" אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ. אנחנו מחפשים את הנקודה האמונית, שֶׁכָּכָה גימ' משה.

מהו השורש ממנו אנחנו צרכים לחשוב? בכל מצב יש כתר השייך למקומו, ובו מתחילים. נַעֲשֶׂה אָדָם אומר שעלי להתחיל לחשוב מצמצום ב'. לא מטרת הבריאה כרגע, אלא זמן תיקון. אתה לא חושב על מטרת הבריאה בה הדין שעליך לקבל את ההטבה. יכול להיות שהסיבה שצריכה להפעיל אותך כרגע: "איזה עוד עבודה עלי לקחת". לדעת מהי הסיבה הראשונית במקום בו אני עובד.

נַעֲשֶׂה אָדָם- היות וניברא מצמצום ב' כאן עליו לחפש את השורש. הסיבה לשאלה מתחילה בצמצום ב', ולא בצמצום א' שבו הדין הרצון ליהנות. לקבל בעל מנת להשפיע, לא שייך כאן. בזמן תיקון הראשוניות היא חשיבה דרך צמצום ב' שכעת צריך להיות המקור למאווים והרצונות, בכדי לדעת מאיפה אני בונה את צורת ההשתוקקות שלי בחיים.

המטרה צריכה להיות תכליתית, ההגעה בדרך צריכה להיות מדעית — בתוך מסגרת אמונית.

מאמר אֲנִי אֲנִי הוּא רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי

(דברים ל"ב) שואל הזוהר מי הוא שאמר את הכתוב? וְאֵין אֱלֹהִים לקבל עצה הימנו. עד היכן ראוי לחקור?

העילה נותנת רשות לעלול – הסיבה נותנת רשות לתוצאה. זה חשוב בכדי להבין מיהו הסיבה הראשונית, מהו היסוד שממנו צריך להתחיל לחיות? יש כאן חיפוש על מקור העשייה. לכאורה ה' עושה הכול, אך עלי לדעת מאיפה מתחיל תפקידי.

ככל שאדם יותר מפותח יכול לחקור יותר אחורה, עד שמגיע לתשובה "כָּכָה" שעליו לקבל זאת בדרך אמונית. לאדם לוגי קשה לקבל מציאות כזו שאומרים לו "כָּכָה" אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ. אנחנו מחפשים את הנקודה האמונית, שֶׁכָּכָה גימ' משה.

מהו השורש ממנו אנחנו צרכים לחשוב? בכל מצב יש כתר השייך למקומו, ובו מתחילים. נַעֲשֶׂה אָדָם אומר שעלי להתחיל לחשוב מצמצום ב'. לא מטרת הבריאה כרגע, אלא זמן תיקון. אתה לא חושב על מטרת הבריאה בה הדין שעליך לקבל את ההטבה. יכול להיות שהסיבה שצריכה להפעיל אותך כרגע: "איזה עוד עבודה עלי לקחת". לדעת מהי הסיבה הראשונית במקום בו אני עובד.

נַעֲשֶׂה אָדָם- היות וניברא מצמצום ב' כאן עליו לחפש את השורש. הסיבה לשאלה מתחילה בצמצום ב', ולא בצמצום א' שבו הדין הרצון ליהנות. לקבל בעל מנת להשפיע, לא שייך כאן. בזמן תיקון הראשוניות היא חשיבה דרך צמצום ב' שכעת צריך להיות המקור למאווים והרצונות, בכדי לדעת מאיפה אני בונה את צורת ההשתוקקות שלי בחיים.

המטרה צריכה להיות תכליתית, ההגעה בדרך צריכה להיות מדעית — בתוך מסגרת אמונית.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר נַעֲשֶׂה אָדָם

אל תברח לחיסרון פרטי, חפש את רצון הכלל, שם הפיתרון.

בקשר בין עליון לתחתון, בין אב ובן, רב ותלמיד – על העליון לרדת אל המכנה המשותף, כמו וירד ה' בענן, בהסתרה. בינה מוכנה לרדת ואומרת נַעֲשֶׂה אָדָם. כל מה שרואים חיסרון בעולם, ניתן לתקן באמא.

אמרה נַעֲשֶׂה אָדָם ובכך גורמת לחסרון בעצמה, זו התמסרות גדולה של העליונים כלפי התחתונים. כך אדם שמגיע לגדלות, חייב לדעת לרדת ולתקן עצמו, על ידי שיסכים לתקן את פגמיו. זה ניקרא נושא עוון, שמוכנה בינה לעיוות עצמי בכדי לתת קשר וסיכוי לתחתונים.

אבא לא מוכן לקבל חיסרון, אמא אמרה נַעֲשֶׂה אָדָם שהרי מדובר בחיסרון שמביא ליתרון. שמחת החברים בחידוש שהמציאות של בינה, שמוכנה לחלק את המדרגה, ובכך מאפשרת את המציאות שיהיה קשר בין עליון לתחתון.

תפקיד האדם להגיע לאהבה, עליו לבחור בשותפות, ולכן קיימת אפשרות שיחטא. אך בלי מקום לטעות לא יגיע לאהבה. בינה/אמא אומרת שיש לקחת את הסיכון. נַעֲשֶׂה אָדָם, ניתן לו אפשרות לחיסרון, שיביא ליתרון ואפשרות לייצר קשר עם העליון, כאשר העליון מסכים לתנועה זו.

נעשה בצלמנו, אך גם כדמותנו. עם חיסרון והשתוקקות שמביאים לחיבור.
שמחו החברים של רשב"י וראו שיש קשר בין עליונים לתחתונים, שהסכימה השכינה הקדושה לרדת לגלות, ומאפשרת לעם ישראל לעלות איתה.

מאמר נַעֲשֶׂה אָדָם אל תברח לחיסרון פרטי, חפש את רצון הכלל, שם הפיתרון.

בקשר בין עליון לתחתון, בין אב ובן, רב ותלמיד – על העליון לרדת אל המכנה המשותף, כמו וירד ה' בענן, בהסתרה. בינה מוכנה לרדת ואומרת נַעֲשֶׂה אָדָם. כל מה שרואים חיסרון בעולם, ניתן לתקן באמא.

אמרה נַעֲשֶׂה אָדָם ובכך גורמת לחסרון בעצמה, זו התמסרות גדולה של העליונים כלפי התחתונים. כך אדם שמגיע לגדלות, חייב לדעת לרדת ולתקן עצמו, על ידי שיסכים לתקן את פגמיו. זה ניקרא נושא עוון, שמוכנה בינה לעיוות עצמי בכדי לתת קשר וסיכוי לתחתונים.

אבא לא מוכן לקבל חיסרון, אמא אמרה נַעֲשֶׂה אָדָם שהרי מדובר בחיסרון שמביא ליתרון. שמחת החברים בחידוש שהמציאות של בינה, שמוכנה לחלק את המדרגה, ובכך מאפשרת את המציאות שיהיה קשר בין עליון לתחתון.

תפקיד האדם להגיע לאהבה, עליו לבחור בשותפות, ולכן קיימת אפשרות שיחטא. אך בלי מקום לטעות לא יגיע לאהבה. בינה/אמא אומרת שיש לקחת את הסיכון. נַעֲשֶׂה אָדָם, ניתן לו אפשרות לחיסרון, שיביא ליתרון ואפשרות לייצר קשר עם העליון, כאשר העליון מסכים לתנועה זו.

נעשה בצלמנו, אך גם כדמותנו. עם חיסרון והשתוקקות שמביאים לחיבור.
שמחו החברים של רשב"י וראו שיש קשר בין עליונים לתחתונים, שהסכימה השכינה הקדושה לרדת לגלות, ומאפשרת לעם ישראל לעלות איתה.

מאמר נַעֲשֶׂה אָדָם

בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב וּבֵן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ.

אימא היא זו שאמרה: נַעֲשֶׂה אָדָם! עם הסיכון שיחטא, אך גם עם האפשרות שיגיע בעצמו לדרגת אדם.

עיקר תפקיד האימא – התפרטות, להביא את הדבר שנמצא מעבר לחוקים, לתוך החוקים הנתפסים של העולם הזה – במגבלות זמן ומקום, השולטים על הגוף, ולא על הנשמה. ע"כ אמרה אימא לאבא נַעֲשֶׂה אָדָם, כי קבלה רשות מאבא להאיר אליו ולהעלותו מבריאה לעולם האצילות. אפשר להעלות את האדם לעולם אצילות, לחיבור עם הבורא, מעל עולם הפירוד, וכך יכול לקבל את ההטבה.

במחשבה העליונה עצם המחשבה מביאה למעשה, אצל התחתון אפשרי פער והבדל בין מחשבה למעשה. בעולם האצילות אבא הוא כבחינת מחשבה, אימא כבחינת מעשה, ורק במעבר מאצילות לבי"ע, יש שהייה ועיכוב בין האמירה לעשייה.

באצילות זכר ונקבה אותה בחינה, האור והכלי אחד. עולם הפירוד כבר ניבדל מאלוקיות, וכשבא לברוא נשמת האדם, כאן כבר יש שיתוף של התחתון. האימא נקראת אמונה, והיא זו שעושה את המלאכה.

צד האני הכוזב של האדם שבעולם הנבדלים, יגרום להורדת האור לקליפות. אדם יכול לפגום רק בשכלול, אך לא בקיום. אבא זו השקפה עליונה, הכרה עליונה, בה אי אפשר לפגום.

אימא אומרת נברא אדם בצמצום ב' מלכות שתעלה לבינה, כדי שתוכל לקבל חוכמה, ויהיו בה ניצוצי השפעה. אם אדם לא יעשה מצידו, לא יוכל להגיע לאהבה. האימא אומרת נעשה אדם — לפי השורש: בחירה ביתר דבקות.

כאשר אני עושה את המעשה, עלי לשתף את הכוונה למחשבה העליונה. לא רק עשייה פראקטית. כאשר אדם רוצה לבחון את צד האדם שבו, ולא הבהמה, ההבחנה האם כאשר אני עושה את הפעולה, אני יכול בעצם הפעולה להתחבר לעליון — זה מעשה נכון.

נַעֲשֶׂה אָדָם – שצד האדם יתחבר ויתקשר למחשבה העליונה. כסיל רוצה את התענוג, רק בהבלי עולם הזה, לכן ּבֵן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ

מאמר נַעֲשֶׂה אָדָם

בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב וּבֵן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ.

אימא היא זו שאמרה: נַעֲשֶׂה אָדָם! עם הסיכון שיחטא, אך גם עם האפשרות שיגיע בעצמו לדרגת אדם.

עיקר תפקיד האימא – התפרטות, להביא את הדבר שנמצא מעבר לחוקים, לתוך החוקים הנתפסים של העולם הזה – במגבלות זמן ומקום, השולטים על הגוף, ולא על הנשמה. ע"כ אמרה אימא לאבא נַעֲשֶׂה אָדָם, כי קבלה רשות מאבא להאיר אליו ולהעלותו מבריאה לעולם האצילות. אפשר להעלות את האדם לעולם אצילות, לחיבור עם הבורא, מעל עולם הפירוד, וכך יכול לקבל את ההטבה.

במחשבה העליונה עצם המחשבה מביאה למעשה, אצל התחתון אפשרי פער והבדל בין מחשבה למעשה. בעולם האצילות אבא הוא כבחינת מחשבה, אימא כבחינת מעשה, ורק במעבר מאצילות לבי"ע, יש שהייה ועיכוב בין האמירה לעשייה.

באצילות זכר ונקבה אותה בחינה, האור והכלי אחד. עולם הפירוד כבר ניבדל מאלוקיות, וכשבא לברוא נשמת האדם, כאן כבר יש שיתוף של התחתון. האימא נקראת אמונה, והיא זו שעושה את המלאכה.

צד האני הכוזב של האדם שבעולם הנבדלים, יגרום להורדת האור לקליפות. אדם יכול לפגום רק בשכלול, אך לא בקיום. אבא זו השקפה עליונה, הכרה עליונה, בה אי אפשר לפגום.

אימא אומרת נברא אדם בצמצום ב' מלכות שתעלה לבינה, כדי שתוכל לקבל חוכמה, ויהיו בה ניצוצי השפעה. אם אדם לא יעשה מצידו, לא יוכל להגיע לאהבה. האימא אומרת נעשה אדם — לפי השורש: בחירה ביתר דבקות.

כאשר אני עושה את המעשה, עלי לשתף את הכוונה למחשבה העליונה. לא רק עשייה פראקטית. כאשר אדם רוצה לבחון את צד האדם שבו, ולא הבהמה, ההבחנה האם כאשר אני עושה את הפעולה, אני יכול בעצם הפעולה להתחבר לעליון — זה מעשה נכון.

נַעֲשֶׂה אָדָם – שצד האדם יתחבר ויתקשר למחשבה העליונה. כסיל רוצה את התענוג, רק בהבלי עולם הזה, לכן ּבֵן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ

מאמר נַעֲשֶׂה אָדָם

אין אהבה בלי בחירה!
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ

בשיעור קודם נשאלו 2 שאלות: א' מיהו הזכר — המלך האומר? ש ב' מיהי הנקבה המוציאה מהכוח אל הפועל? המשיל את אבא ואימא למלך ואומן שמהם נאצלו כל מעשה בראשית.
העולם בנוי לפי תבנית אותיות הויה. יוד-זכר מלך, ה-נקבה. וכעת יש עוד זכר מלך, האות וו, ונקבה נוספת ה אחרונה. 2 מערכות של ראש וגוף. בראש המחשבה, האמירה היא כבר מעשה, בגוף ישנה הפרדה. בראש: יראת הרוממות ביטול העצמי, באהבה צריך היפך הביטול — להגיע לשלמות ומתוכה להביא את החלק שלי לאני המשותף. בראש ביטול הרצון, ובגוף שימוש ברצון. בראש -הוּא אָמַר וַיֶּהִי הוּא-צִוָּה וַיַּעֲמֹד.

אומר בע"ס: אישה אין לה רשות לעשות משהו בלי רשות בעלה. לצד הגוף שבאדם אין רשות לעשות כלום בלי הבעל, שתפקידו להתנהל כדבר שלם. בכל הבניינים בעולם האצילות, היה אומר אבא רק באמירה לאימא, יְהִי כזה וכזה, ומיד נעשה על ידי אימא.
כאן בעולם העשייה האישה לא רובוט או בובה, אלא עליה להיות שותפה שלמה בקשר, עליה לעבור חוויה של בחירה, דחיית האור. בעולם האצילות, ממנו אנו לומדים את ההנהגות והתגובות הראויות, היו שני שלבים. אין אהבה בלי שיכלול שבא לאחר שיקול דעת. ניתן לתחתון דרך של קשר הבא מבחירה, שיתוף. אין אהבה אוטומאטית!.

פירוש כי אבא הוא כבחינת מחשבה ואימא כבחינת מעשה. זהו הסדר: מחשבה ואז מעשה שבא לידי ביטוי ע"י אומנות: שהיא ביטוי של האמונה העליונה בלב באדם באהבה. בשלב ראשון כאשר רוצים להגיע ליראה — אין מקום לשהייה ושאלות. אין למה! לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם, שאינם רוצים לקבל יראה, אלא בחינת נעשה ונשמע. השלב השני באה שאלה כיצד כן לעשות, אך בצורה בטובה ביותר.

במחשבה העליונה עצם המחשבה מביאה למעשה, אצל התחתון יכול להיות פער והבדל בין מחשבה למעשה. נותנים לתחתון שיקול דעת, ודרך לבוא לשיכלול — וכאן דרושה הבחירה שלו. ה' הוציא את הבריאה/האדם לחוץ בלתי שלם, ואומר בואו נעשה אותו גם עם יכולת להגיע לשלמות.

את ההלכה פועלים מייד בלי להפעיל שיקול דעת. אך את הכוונה צריך לעצור ולהכניס למודעות, להחליט. כאן עיקר העבודה הנפשית.