שם המאמרים: "פקודי אורייתא פקודא חדסר ו- פקודי אורייתא פקודא תריסר"

את הקבוע תקדיש לבורא!
ובמשתנה – אין אתה רשאי ליגע.

בשיעור זה אנו עוסקים במאמרים "פקודי אורייתא פקודא חדסר ופקודי תריסר", בהם מתבארים חלקי בירור הרצון המותרים בנפש האדם. המצוות האחת-עשרה והשתיים-עשרה, הן מצוות המכוונות כנגד מצוות "המעשר" ומצוות "הבאת הביכורים", כאשר הוראתן של ב' מצוות אלו בנפש האדם, באות להצביע על ב' מצבים, הקיימים ברצון שלו. מצב ה-א', המתאר את צד הקביעות שברצון, מכוון כנגד "מצוות הביכורים", המייצגת את בחינת "הכהן" ובחינת "הזכר" שברצון, הבאים בבחינת "מצבי הקביעות". מצב ה-ב', המתאר את צד ההשתנות שברצון, מכוון כנגד "מצוות המעשר", המייצגת את בחינת "הלוי" ובחינת "הנקבה" שברצון, הבאים בבחינת "מצבי ההשתנות".

המצב הראשון הוא אותו החלק המתראה בנפש האדם כצד הזכר, המייצג את מצבי הקביעות, כעין אותה האמונה הקבועה בבורא. היות שמצב זה מתאר את צדדי הקביעות שברצון, צריך כל אדם ליתן אל ליבו אותה האחריות, הקובעת כי יש לברר ולהקדיש צד זה שברצון עבור קשר השותפות של הנברא עם הבורא. היות שמצב זה ניתן לבירור, על-כן בהיות האדם פועל את צדדי הקביעות שבמצווה זו, מועיל הדבר להליך התיקון אף מבלי מודעותו לכך. מכלל זה נגזרת "מצוות הביכורים", הקובעת כי על כל אדם ליתן מראשית פירות ארצו אל הכהן.

המצב השני הוא אותו החלק המתראה בנפש האדם כצד הנקבה (פרטיות), המייצגת את מצבי ההשתנות. היות שמצב זה מתאר את צדדי ההשתנות שברצון, על-כן כל אדם צריך ליתן אל ליבו אותה העובדה, הקובעת כי ישנם רצונות אותם לא ניתן לברר. היות שכך, על כל אדם ואדם מונחת האחריות להשאיר צדדים משתנים אלו שברצון שלו, בידי הבורא יתברך, וכמו-כן לראות שאין לאל ידו להתעסק עימם ולבררם, אף במצבים של מודעות עצמית גבוהה. הלכך ברצונות אלו לא יעשה שימוש כלל וכלל למען עצמו, כלומר בהבאתם לכלל שיתוף עם הבורא. מכלל זה נגזרת "מצוות המעשר", הקובעת כי על כל אדם ליתן עשירית (פרטיות) מתבואת ארצו אל הלוי.

נמצאנו למדים שישנם ב' צדדים ברצון האדם, הן מן הקבועים והן מן המשתנים, כאשר מ-ב' צדדים אלו נלמדות ב' המצוות הנזכרות לעיל, אשר הן גולת הכותרת של מאמר זה.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמרים: "פקודי אורייתא פקודא חדסר ו- פקודי אורייתא פקודא תריסר"

את הקבוע תקדיש לבורא!
ובמשתנה – אין אתה רשאי ליגע.

בשיעור זה אנו עוסקים במאמרים "פקודי אורייתא פקודא חדסר ופקודי תריסר", בהם מתבארים חלקי בירור הרצון המותרים בנפש האדם.

המצוות האחת-עשרה והשתיים-עשרה, הן מצוות המכוונות כנגד מצוות "המעשר" ומצוות "הבאת הביכורים", כאשר הוראתן של ב' מצוות אלו בנפש האדם, באות להצביע על ב' מצבים, הקיימים ברצון שלו.

מצב ה-א', המתאר את צד הקביעות שברצון, מכוון כנגד "מצוות הביכורים", המייצגת את בחינת "הכהן" ובחינת "הזכר" שברצון, הבאים בבחינת "מצבי הקביעות".

מצב ה-ב', המתאר את צד ההשתנות שברצון, מכוון כנגד "מצוות המעשר", המייצגת את בחינת "הלוי" ובחינת "הנקבה" שברצון, הבאים בבחינת "מצבי ההשתנות".

עתה מבאר הזוה"ק פרטי כל מצב ומצב כסדרם וכתיקונם, וכפי שיתבאר לקמן:
המצב הראשון הוא אותו החלק המתראה בנפש האדם כצד הזכר, המייצג את מצבי הקביעות, כעין אותה האמונה הקבועה בבורא. היות שמצב זה מתאר את צדדי הקביעות שברצון, צריך כל אדם ליתן אל ליבו אותה האחריות, הקובעת כי יש לברר ולהקדיש צד זה שברצון עבור קשר השותפות של הנברא עם הבורא. היות שמצב זה ניתן לבירור, על-כן בהיות האדם פועל את צדדי הקביעות שבמצווה זו, מועיל הדבר להליך התיקון אף מבלי מודעותו לכך. מכלל זה נגזרת "מצוות הביכורים", הקובעת כי על כל אדם ליתן מראשית פירות ארצו אל הכהן.

המצב השני הוא אותו החלק המתראה בנפש האדם כצד הנקבה (פרטיות), המייצגת את מצבי ההשתנות. היות שמצב זה מתאר את צדדי ההשתנות שברצון, על-כן כל אדם צריך ליתן אל ליבו אותה העובדה, הקובעת כי ישנם רצונות אותם לא ניתן לברר. היות שכך, על כל אדם ואדם מונחת האחריות להשאיר צדדים משתנים אלו שברצון שלו, בידי הבורא יתברך, וכמו-כן לראות שאין לאל ידו להתעסק עימם ולבררם, אף במצבים של מודעות עצמית גבוהה. הלכך ברצונות אלו לא יעשה שימוש כלל וכלל למען עצמו, כלומר בהבאתם לכלל שיתוף עם הבורא. מכלל זה נגזרת "מצוות המעשר", הקובעת כי על כל אדם ליתן עשירית (פרטיות) מתבואת ארצו אל הלוי.

נמצאנו למדים שישנם ב' צדדים ברצון האדם, הן מן הקבועים והן מן המשתנים, כאשר מ-ב' צדדים אלו נלמדות ב' המצוות הנזכרות לעיל, אשר הן גולת הכותרת של מאמר זה.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא עשיראה"

יהודי יקר!
ההפסקה בין תפילין של יד לתפילין של ראש אסורה בתכלית.

בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא עשיראה", בדבר הצד הפראקטי של מצוות "הנחת התפילין" ואופן ביטויו את צד המופשט שבמצווה זו.

מסביר הזוה"ק, כי התפילין הן אותיות השם הקדוש, בהיותם מייצגים את הכלל שהוא הקב"ה, תוך נשמת הצדיק שהוא הנברא. הלכך כאשר מניח הנברא תפילין, ישנם ב' סדרים על-פיהם עליו להלך במצוות "הנחת תפילן" זו, כדלהלן:

סדר ה-א': תפילין של ראש – כאשר מניח הנברא "תפילין של ראש", אזי הוא מקבל צלם אלוקים, המייצג את בחינת "ההגיון האמוני" בו מתקבלים המוחין. ונמצא שמשתווה צורתו לצורת הבורא. אמנם אף על-פי שמצווה זו הבאה בבחינת "תפילין של ראש", הינה מצווה החשובה כשיטה, אין בה די בכדי להשלים את הנברא ב-ב' צדדיו – השיטתי (מופשט) והפראקטי. ועל-כן בכדי להשתלם בצד ה-ב', על הנברא לקיים אותה המצוה הבאה בבחינת "תפילין של יד" וכפי שיתבאר לקמן בסדר ה-ב' של ההנחה.

סדר ה-ב': תפילין של יד – כאשר מניח הנברא "תפילין של יד", אזי הוא פועל ומביא למעשה את ביטויה של המחשבה המופשטת, הבאה בבחינת "תפילין של ראש", המייצג את מחשבת ההגיון האמוני. וזאת להיות שבחינה זו של "תפילין של יד", היא גילוי האני של הנברא, המייצג בנברא את הצד המעשי והפראקטי. היות שהבחינה הנוכחית, בה אנו עוסקים זה עתה, היא כזו הבאה בבחינת "הגוף", המוציא מכוח אל הפועל את מחשבת ההגיון האמוני, שבבחינת צד "המופשט", על-כן יש לשים דגש ברור, שאין בחינה זו נפרדת לכשעצמה, אלא במה שמתחברת למצווה זו הבאה בבחינת "תפילין של ראש", וזאת להיות שצד הפראקטיקה שבנברא מחוייבת להיות בחיבור אל הצד המופשט שבו, שבבחינת צד "הבורא שבנברא".

על-פי האמור לעיל נמצאנו למדים ב' סדרים במצוות "הנחת התפילין", כאשר הסדר השני הבא כנגד הנחת התפילין של יד, חייב להיות בחיבור תדירי-בלתי פוסק עם הסדר הראשון הבא כנגד הנחת התפילין של ראש, ומכאן האיסור להפסיק בין תפילין של יד לתפילין של ראש.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא עשיראה"

יהודי יקר!
ההפסקה בין תפילין של יד לתפילין של ראש אסורה בתכלית.

בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא עשיראה", בדבר הצד הפראקטי של מצוות "הנחת התפילין" ואופן ביטויו את צד המופשט שבמצווה זו.

מסביר הזוה"ק, כי התפילין הן אותיות השם הקדוש, בהיותם מייצגים את הכלל שהוא הקב"ה, תוך נשמת הצדיק שהוא הנברא. הלכך כאשר מניח הנברא תפילין, ישנם ב' סדרים על-פיהם עליו להלך במצוות "הנחת תפילן" זו, כדלהלן:

סדר ה-א': תפילין של ראש – כאשר מניח הנברא "תפילין של ראש", אזי הוא מקבל צלם אלוקים, המייצג את בחינת "ההגיון האמוני" בו מתקבלים המוחין. ונמצא שמשתווה צורתו לצורת הבורא. אמנם אף על-פי שמצווה זו הבאה בבחינת "תפילין של ראש", הינה מצווה החשובה כשיטה, אין בה די בכדי להשלים את הנברא ב-ב' צדדיו – השיטתי (מופשט) והפראקטי. ועל-כן בכדי להשתלם בצד ה-ב', על הנברא לקיים אותה המצוה הבאה בבחינת "תפילין של יד" וכפי שיתבאר לקמן בסדר ה-ב' של ההנחה.

סדר ה-ב': תפילין של יד – כאשר מניח הנברא "תפילין של יד", אזי הוא פועל ומביא למעשה את ביטויה של המחשבה המופשטת, הבאה בבחינת "תפילין של ראש", המייצג את מחשבת ההגיון האמוני. וזאת להיות שבחינה זו של "תפילין של יד", היא גילוי האני של הנברא, המייצג בנברא את הצד המעשי והפראקטי. היות שהבחינה הנוכחית, בה אנו עוסקים זה עתה, היא כזו הבאה בבחינת "הגוף", המוציא מכוח אל הפועל את מחשבת ההגיון האמוני, שבבחינת צד "המופשט", על-כן יש לשים דגש ברור, שאין בחינה זו נפרדת לכשעצמה, אלא במה שמתחברת למצווה זו הבאה בבחינת "תפילין של ראש", וזאת להיות שצד הפראקטיקה שבנברא מחוייבת להיות בחיבור אל הצד המופשט שבו, שבבחינת צד "הבורא שבנברא".

על-פי האמור לעיל נמצאנו למדים ב' סדרים במצוות "הנחת התפילין", כאשר הסדר השני הבא כנגד הנחת התפילין של יד, חייב להיות בחיבור תדירי-בלתי פוסק עם הסדר הראשון הבא כנגד הנחת התפילין של ראש, ומכאן האיסור להפסיק בין תפילין של יד לתפילין של ראש.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא עשיראה"

מצוות תפילין, הדרך לקנות אהבה אמיתית
למדנו בשיעור הקודם על הצורך בקבלת היגיון חדש, שהוא שונה מההיגיון הרגיל בו חי האדם. צל"ם נקרא דרכי היגיון. כאשר העליון נותן תשובה, דהיינו הארה לתחתון, הוא צריך להלבישה במסגרת הגיונית, דהיינו בהיגיון כזה שיכול התחתון להבין. אותו דבר כאן בז"א, שצריך להגיע לאהבה שלמה לבורא יתברך – צריך לקבל הארה זו בהיגיון כזה שיהיה מקשר בין האור האלוקי שרוצה הקב"ה לתת, לבין המקום שבו הז"א נמצא. חיבור זה מתבטא בצל"ם, שהוא היגיון אלוקי שניתן לאדם, ומבדיל אותו להיות עליון על כל הבריות. היגיון זה מונח במצוות התפילין, שהיא המצווה העשירית שמונה כאן רשב"י.

למדנו, כי ב' פרשיות ראשונות, שהן הראשונות בסדר של שם הוי"ה, הן בחינת אותיות י"ה. הפרשה הראשונה היא אות י', ופירושה שההיגיון חייב להיות מבוסס על חכמה עליונה. כאן, אנו מדברים על היגיון של של העצמה ושכלול, היגיון שהוא מעבר לקיום הבסיסי, וצריך לפתוח את האדם להשתוקקות גדולה ועצומה לדברים רוחניים שמעבר לגדרי הזמן והמקום. כוח זה הוא בחינת השתוקקות ורצון גדול לשינוי, לצאת מהרגילות בה נמצא האדם. וזהו בחינת "פטר רחם", שהיא הפרשה הראשונה, הפותחת את הרחם כדי שתהיה השתוקקות שלמה. לפעמים כוח זה בא דווקא ברגעי משבר, אולם לעיתים הוא מגיע גם בחוויה חזקה שאדם חווה, כגון שיעור מחזק שהיה בו וכו'.
הפרשה הב' היא בחינת בינה, והיא כנגד השופר, הבא לשפר את האדם כדי שלא ייזרק למקום אפל וחשוך בגין ההשתוקקות הגדולה שהתעוררה בו. הפרשה הב' היא "והיה כי יביאך", ומדברת על חירות, בבחינת היציאה ממצרים. היציאה לחירות, יציאה ממצרים, מחייבת שתהיה לאדם גם תודעה רוחנית, שהיא בחינת חסדים. לא מספיק רק הכרה שיש בורא לעולם, אלא צריך שתהיה במסגרת של חסדים – תודעה רוחנית מסודרת, עם מסגרת של תורה המראה לאדם שיש דרך ברורה. אין גאולה לאדם אם אין שופר (חסדים). אם אדם לא יודע לבוא לתודעה של שיתוף (בינה), לא יוכל להוליד מתוכו אהבה אמיתית. לכן, לא מספיק רק ידע אישי (בחינת י' ופרשה ראשונה), אלא צריך תודעה של שיתוף, שאותה נותן בחינת השופר שהוא פרשה הב'. לכן, ביציאה מעבדות לחירות צריך האדם לוותר על החשקים האישיים שלו. כי אם לא כן, השתוקקותו תביא אותו לאנוכיות עוד יותר גדולה.

פרשה הג' היא קריאת שמע, שהיא בחינת זעיר אנפין, האות ו' של שם הוי"ה, והיא שכוללת את הכל לאחדות אחת. בבחינה זו, כל הרצונות הפרטיים באים לאחדות במסגרת ישראל, הכולל את כל הפרטים לכלל אחד. כל הרצונות הפרטיים של האדם צריכים להיות מאוחדים לרצון מרכזי אחד, הכפוף לבורא יתברך.
פרשה הד' היא "והיה אם שמוע", שהיא כנגד המלכות, שהיא לב האדם. פרשה הד' היא בחינת "כרמל" – כר מלא כל טוב. דהיינו שחייב האדם להיות בשמחה, התרוממות רוח ותענוג עילאי. לב האדם כולל בתוכו גם את המוח, ומאידך גם כל צירוף הרצונות של האדם שבאות ו' של שם הוי"ה, נמצא גם בלב האדם. אולם מי שמנסה להגיע לשמחה ותענוג זה, אך מבלי לוותר על עצמו (שזוהי בחינת פרשה הב', בחינת השופר) ומבלי לאחד את כל הרצונות לה' יתברך (פרשה הג', קריאת שמע) – יגיע רק לאנוכיות. אולם אם פועל לפי סדר הפרשיות הנ"ל, יכול להגיע בפרשה הד' לאהבה, שהיא בחינת התפילין.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא עשיראה"

מצוות תפילין, הדרך לקנות אהבה אמיתית
למדנו בשיעור הקודם על הצורך בקבלת היגיון חדש, שהוא שונה מההיגיון הרגיל בו חי האדם. צל"ם נקרא דרכי היגיון. כאשר העליון נותן תשובה, דהיינו הארה לתחתון, הוא צריך להלבישה במסגרת הגיונית, דהיינו בהיגיון כזה שיכול התחתון להבין. אותו דבר כאן בז"א, שצריך להגיע לאהבה שלמה לבורא יתברך – צריך לקבל הארה זו בהיגיון כזה שיהיה מקשר בין האור האלוקי שרוצה הקב"ה לתת, לבין המקום שבו הז"א נמצא. חיבור זה מתבטא בצל"ם, שהוא היגיון אלוקי שניתן לאדם, ומבדיל אותו להיות עליון על כל הבריות. היגיון זה מונח במצוות התפילין, שהיא המצווה העשירית שמונה כאן רשב"י.

למדנו, כי ב' פרשיות ראשונות, שהן הראשונות בסדר של שם הוי"ה, הן בחינת אותיות י"ה. הפרשה הראשונה היא אות י', ופירושה שההיגיון חייב להיות מבוסס על חכמה עליונה. כאן, אנו מדברים על היגיון של של העצמה ושכלול, היגיון שהוא מעבר לקיום הבסיסי, וצריך לפתוח את האדם להשתוקקות גדולה ועצומה לדברים רוחניים שמעבר לגדרי הזמן והמקום. כוח זה הוא בחינת השתוקקות ורצון גדול לשינוי, לצאת מהרגילות בה נמצא האדם. וזהו בחינת "פטר רחם", שהיא הפרשה הראשונה, הפותחת את הרחם כדי שתהיה השתוקקות שלמה. לפעמים כוח זה בא דווקא ברגעי משבר, אולם לעיתים הוא מגיע גם בחוויה חזקה שאדם חווה, כגון שיעור מחזק שהיה בו וכו'.
הפרשה הב' היא בחינת בינה, והיא כנגד השופר, הבא לשפר את האדם כדי שלא ייזרק למקום אפל וחשוך בגין ההשתוקקות הגדולה שהתעוררה בו. הפרשה הב' היא "והיה כי יביאך", ומדברת על חירות, בבחינת היציאה ממצרים. היציאה לחירות, יציאה ממצרים, מחייבת שתהיה לאדם גם תודעה רוחנית, שהיא בחינת חסדים. לא מספיק רק הכרה שיש בורא לעולם, אלא צריך שתהיה במסגרת של חסדים – תודעה רוחנית מסודרת, עם מסגרת של תורה המראה לאדם שיש דרך ברורה. אין גאולה לאדם אם אין שופר (חסדים). אם אדם לא יודע לבוא לתודעה של שיתוף (בינה), לא יוכל להוליד מתוכו אהבה אמיתית. לכן, לא מספיק רק ידע אישי (בחינת י' ופרשה ראשונה), אלא צריך תודעה של שיתוף, שאותה נותן בחינת השופר שהוא פרשה הב'. לכן, ביציאה מעבדות לחירות צריך האדם לוותר על החשקים האישיים שלו. כי אם לא כן, השתוקקותו תביא אותו לאנוכיות עוד יותר גדולה.

פרשה הג' היא קריאת שמע, שהיא בחינת זעיר אנפין, האות ו' של שם הוי"ה, והיא שכוללת את הכל לאחדות אחת. בבחינה זו, כל הרצונות הפרטיים באים לאחדות במסגרת ישראל, הכולל את כל הפרטים לכלל אחד. כל הרצונות הפרטיים של האדם צריכים להיות מאוחדים לרצון מרכזי אחד, הכפוף לבורא יתברך.
פרשה הד' היא "והיה אם שמוע", שהיא כנגד המלכות, שהיא לב האדם. פרשה הד' היא בחינת "כרמל" – כר מלא כל טוב. דהיינו שחייב האדם להיות בשמחה, התרוממות רוח ותענוג עילאי. לב האדם כולל בתוכו גם את המוח, ומאידך גם כל צירוף הרצונות של האדם שבאות ו' של שם הוי"ה, נמצא גם בלב האדם. אולם מי שמנסה להגיע לשמחה ותענוג זה, אך מבלי לוותר על עצמו (שזוהי בחינת פרשה הב', בחינת השופר) ומבלי לאחד את כל הרצונות לה' יתברך (פרשה הג', קריאת שמע) – יגיע רק לאנוכיות. אולם אם פועל לפי סדר הפרשיות הנ"ל, יכול להגיע בפרשה הד' לאהבה, שהיא בחינת התפילין.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא עשיראה"

לשמוע קול שופר, לקבל היגיון אמיתי
על התפילין נאמר "ראשך עלייך ככרמל". "כרמל" פירושו כר מלא כל טוב. עתה, רוצים אנו להבין מהו העניין שמכוח התפילין מקבלים המוחין העליונים. מהו כוח זה?
מסביר הזוהר הקדוש, שהנקודה החיצונית מפעילה אותנו גם אם איננו מבינים, כפי שרואים בעניין התפילין. אם כי, ודאי עדיף להבין כאשר אפשר. מה שמיוחד בתפילין הוא שיש בהן פרשיות. הפרשה הפותחת את הכל היא "פטר רחם", והיא הפרשה הראשונה בתפילין של ראש. תפילין של ראש מגרות את האדם לקבל מוחין, ופרשה ראשונה נותנת את הפתח למוחין אלו. פרשה זו היא כנגד י' דשם הוי"ה, שהיא בחינת יראה.
התפילין, המסודרות לפי סדר שם הוי"ה, נותנות לאדם היגיון שלם. היגיון האדם המניח תפילין לאט לאט מסתדר לפי הסדר שנתן הבורא. כאשר יהיה לאדם היגיון אמיתי, יהיה לו טוב. ההיגיון צריך להיות מסודר עפ"י הצלם האלוקי. צריך לסדרו כך שהנקודה האמונית שאנו מקבלים תהיה ודאי ראשוני שאי אפשר בלעדיו, שמתחיל את הכל וכולל את הכל. צריך לפתוח את מוחנו לחשוב כך, ואת זה עושה פרשת "פרט רחם".

הפרשה השנייה היא "והיה כי יביאך". הפתיחה שעשתה בה האות י', היא כדי לשמוע את הקול של הבינה. כאשר תודעת האדם מעורבת עם מידת בינה הזו, זהו מצב בו האדם כמו עוזב עצמו לגמרי ומתפשט מגשמיותו. על ידי פתיחה זו ניתן לשמוע את קול השופר, שהוא בחינת הבינה. בינה מוציאה את האדם לחירות מהתפיסה הפרטית והעצמית, המגבילה אותו לחשוב בגדרים של זמן ומקום.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא עשיראה"

לשמוע קול שופר, לקבל היגיון אמיתי
על התפילין נאמר "ראשך עלייך ככרמל". "כרמל" פירושו כר מלא כל טוב. עתה, רוצים אנו להבין מהו העניין שמכוח התפילין מקבלים המוחין העליונים. מהו כוח זה?
מסביר הזוהר הקדוש, שהנקודה החיצונית מפעילה אותנו גם אם איננו מבינים, כפי שרואים בעניין התפילין. אם כי, ודאי עדיף להבין כאשר אפשר. מה שמיוחד בתפילין הוא שיש בהן פרשיות. הפרשה הפותחת את הכל היא "פטר רחם", והיא הפרשה הראשונה בתפילין של ראש. תפילין של ראש מגרות את האדם לקבל מוחין, ופרשה ראשונה נותנת את הפתח למוחין אלו. פרשה זו היא כנגד י' דשם הוי"ה, שהיא בחינת יראה.
התפילין, המסודרות לפי סדר שם הוי"ה, נותנות לאדם היגיון שלם. היגיון האדם המניח תפילין לאט לאט מסתדר לפי הסדר שנתן הבורא. כאשר יהיה לאדם היגיון אמיתי, יהיה לו טוב. ההיגיון צריך להיות מסודר עפ"י הצלם האלוקי. צריך לסדרו כך שהנקודה האמונית שאנו מקבלים תהיה ודאי ראשוני שאי אפשר בלעדיו, שמתחיל את הכל וכולל את הכל. צריך לפתוח את מוחנו לחשוב כך, ואת זה עושה פרשת "פרט רחם".

הפרשה השנייה היא "והיה כי יביאך". הפתיחה שעשתה בה האות י', היא כדי לשמוע את הקול של הבינה. כאשר תודעת האדם מעורבת עם מידת בינה הזו, זהו מצב בו האדם כמו עוזב עצמו לגמרי ומתפשט מגשמיותו. על ידי פתיחה זו ניתן לשמוע את קול השופר, שהוא בחינת הבינה. בינה מוציאה את האדם לחירות מהתפיסה הפרטית והעצמית, המגבילה אותו לחשוב בגדרים של זמן ומקום.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא תשיעאה"

אל לו לאדם להיות רדוף אחר מצבי החיים,
אלא אחר ההתייחסות שלו אליהם!

בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא תשיעאה", בדבר צורת התייחסות השונה של האדם למציאות אותה הוא פוגש.

במאמר "נעשה אדם וכו'", הוסבר כי ישנם ב' צדדים של צד הזכר וצד הנקבה, כאשר לשניהם נצרך האדם. כאשר ב' תפישות אלו מתפקדות כצרות אחת לשנייה,

אזי נבחנות ב' תפישות אלו כשתי נקודות הנפרדות זו מזו וידוע כאמור שלא ניתן לפעול עם צד הזכר לבדו בבחינת "אמירה" וכן לא ניתן לפעול עם צד הנקבה לבדה בבחינת "עשייה".

המצווה התשיעית, הקובעת כי יש לחון את העניים, היא זו המחברת בין ב' התפישות הללו.

החיבור הנזכר, הוא כוח הנתינה, המאפשר לאדם לצאת אל מחוץ למסגרתו העצמית והפרטית ולבוא למקום, המשותף ל-ב' התפישות הללו.

תהליך החיבור נעשה, בהיות האדם מקבל על עצמו את התנועה בבעלות, אשר איתה הוא משמש במעבר מהבחינה "הפסיבית" לבחינה "האקטיבית".

התנועה מהבחינה "הפסיבית" לבחינה "האקטיבית", מצביעה על היות האדם פועל את הרצון לקבל קרי – חסרון, קרי – מציאות או מקרה בהם הוא נתון , כמשימת אתגר או כנקודת אימון

דרכה שואף האדם להגיע לבחינת "הבחירה ביתר דביקות", המייצגת את בחינת "ההשפעה ו – הנתינה".

כאשר פועל האדם באופן זה, אזי כל גישת ותפישת חייו משתנים, בהיותו רדוף אחר ההתייחסות למצבי החיים, שהם התנועות אותם הוא פועל ולא אחר המצבים לכשעצמם, הנוגעים אל פרטיותו ובחינתו האישית.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא עשיראה"

מהי הצורה הנכונה שיש לתת למציאות?
המצווה העשירית היא להניח תפילין ולהשלים עצמו בצורה העליונה.
השלמות נמצאת בראש, דהיינו שהשקפת האדם מייצרת אמונה שלמה. ברגע שהיגיון האדם מתבסס על אמונה שלמה ונכונה, אזי הוא היגיון שאינו נפסד לעולם. מה שאין כן, כאשר ההיגיון מתבסס על אמונה טפלה, גם ההיגיון הוא פגום, ועתיד להתמוסס. לכן, במצווה זו של הנחת תפילין חייבת להיות מודעות גבוהה של האדם, וצריך להשלים עצמו בצורה העליונה, היות והצורה היא מה שנותן לחומר את התנועה הנכונה. בצורה מקבלים את האור. כפי הצורה שאני נותן בחומר, כך אני יכול לקבל את האור.

אם כן, איזו צורה אני צריך לתת למציאות כדי שתפיסתי תהיה שלמה? הצורה היא שאתה צריך להגיע לאושר מוחלט.
העולם הוא תשקיף של האדם. המפגש של האדם עם העולם צריך להביא אותו לשלמות.

כאשר יצא רשב"י מהמערה, סיפר שזהו מה שלמד – את אלו המצוות המונחות במעשה בראשית. פתח ואמר, "ראשך עלייך ככרמל" – כרמל הוא מציאות של כל-טוב. שם הוי"ה הקדוש חקוק בפרשיות התפילין. התפילין הן כנגד דרכי המחשבה שצריכות להיות לאדם, וההיגיון הזה הוא שעושה את האדם לאדם. אנו צריכים להגיע למה שרשום בתפילין.

"ויברא אלוקים את האדם בצלמו" – המחשבה צריכה להיות מתוקנת בצורה שלמה (ולא רק צד המעשה, כפי שראינו במצווה הקודמת לחון את העני).
האדם אינו מחליט על מה לחשוב. חומר המחשבה מגיע לאדם מלמעלה, ותפקיד האדם הוא להכניסו לתבנית מחשבה נכונה. אם נקבל תבנית זו, כל דבר שנחשוב יביא אותנו לשלמות. וזה נקרא צל"ם. ם' דצלם היא תפיסה אמונית הבאה מלמעלה, שאין לנו שום יד ורגל לגעת בה. ל' דצלם היא הצורה בה אנו תופסים את הדבר, והיא בחינת התודעה שלנו. בה יש לנו עליה וירידה, ואנו יכולים לקבל בה את המוחין, בתנאי שאינה סותרת את האמונה (ם' דצלם). צריכים להסכים שהיות ואנו נמצאים בדרך, גם כל המוחין שנקבל בבחינת הל' דצלם יהיו בלתי שלמים, דהיינו בעולה ויורד. צ' דצלם היא התנועה של הצדיק שבאדם, שצריכה לעבוד בביקוש מתמיד. אלו הם הרצונות הגופניים שצריכים לעורר את האדם לחפש בהתמדה ובעשיה, כדי לקבל תודעה עליונה. היכן שיהיה האדם בתנועה, יוכל לקבל את בחינת הל'. היכן שלא יהיה בתנועה, יצטרך לרדת ממנה.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא עשיראה"

מהי הצורה הנכונה שיש לתת למציאות?
המצווה העשירית היא להניח תפילין ולהשלים עצמו בצורה העליונה.
השלמות נמצאת בראש, דהיינו שהשקפת האדם מייצרת אמונה שלמה. ברגע שהיגיון האדם מתבסס על אמונה שלמה ונכונה, אזי הוא היגיון שאינו נפסד לעולם. מה שאין כן, כאשר ההיגיון מתבסס על אמונה טפלה, גם ההיגיון הוא פגום, ועתיד להתמוסס. לכן, במצווה זו של הנחת תפילין חייבת להיות מודעות גבוהה של האדם, וצריך להשלים עצמו בצורה העליונה, היות והצורה היא מה שנותן לחומר את התנועה הנכונה. בצורה מקבלים את האור. כפי הצורה שאני נותן בחומר, כך אני יכול לקבל את האור.

אם כן, איזו צורה אני צריך לתת למציאות כדי שתפיסתי תהיה שלמה? הצורה היא שאתה צריך להגיע לאושר מוחלט.
העולם הוא תשקיף של האדם. המפגש של האדם עם העולם צריך להביא אותו לשלמות.

כאשר יצא רשב"י מהמערה, סיפר שזהו מה שלמד – את אלו המצוות המונחות במעשה בראשית. פתח ואמר, "ראשך עלייך ככרמל" – כרמל הוא מציאות של כל-טוב. שם הוי"ה הקדוש חקוק בפרשיות התפילין. התפילין הן כנגד דרכי המחשבה שצריכות להיות לאדם, וההיגיון הזה הוא שעושה את האדם לאדם. אנו צריכים להגיע למה שרשום בתפילין.

"ויברא אלוקים את האדם בצלמו" – המחשבה צריכה להיות מתוקנת בצורה שלמה (ולא רק צד המעשה, כפי שראינו במצווה הקודמת לחון את העני).
האדם אינו מחליט על מה לחשוב. חומר המחשבה מגיע לאדם מלמעלה, ותפקיד האדם הוא להכניסו לתבנית מחשבה נכונה. אם נקבל תבנית זו, כל דבר שנחשוב יביא אותנו לשלמות. וזה נקרא צל"ם. ם' דצלם היא תפיסה אמונית הבאה מלמעלה, שאין לנו שום יד ורגל לגעת בה. ל' דצלם היא הצורה בה אנו תופסים את הדבר, והיא בחינת התודעה שלנו. בה יש לנו עליה וירידה, ואנו יכולים לקבל בה את המוחין, בתנאי שאינה סותרת את האמונה (ם' דצלם). צריכים להסכים שהיות ואנו נמצאים בדרך, גם כל המוחין שנקבל בבחינת הל' דצלם יהיו בלתי שלמים, דהיינו בעולה ויורד. צ' דצלם היא התנועה של הצדיק שבאדם, שצריכה לעבוד בביקוש מתמיד. אלו הם הרצונות הגופניים שצריכים לעורר את האדם לחפש בהתמדה ובעשיה, כדי לקבל תודעה עליונה. היכן שיהיה האדם בתנועה, יוכל לקבל את בחינת הל'. היכן שלא יהיה בתנועה, יצטרך לרדת ממנה.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא תשיעאה"

אל לו לאדם להיות רדוף אחר מצבי החיים,
אלא אחר ההתייחסות שלו אליהם!

בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא תשיעאה", בדבר צורת התייחסות השונה של האדם למציאות אותה הוא פוגש.

במאמר "נעשה אדם וכו'", הוסבר כי ישנם ב' צדדים של צד הזכר וצד הנקבה, כאשר לשניהם נצרך האדם. כאשר ב' תפישות אלו מתפקדות כצרות אחת לשנייה,

אזי נבחנות ב' תפישות אלו כשתי נקודות הנפרדות זו מזו וידוע כאמור שלא ניתן לפעול עם צד הזכר לבדו בבחינת "אמירה" וכן לא ניתן לפעול עם צד הנקבה לבדה בבחינת "עשייה".

המצווה התשיעית, הקובעת כי יש לחון את העניים, היא זו המחברת בין ב' התפישות הללו.

החיבור הנזכר, הוא כוח הנתינה, המאפשר לאדם לצאת אל מחוץ למסגרתו העצמית והפרטית ולבוא למקום, המשותף ל-ב' התפישות הללו.

תהליך החיבור נעשה, בהיות האדם מקבל על עצמו את התנועה בבעלות, אשר איתה הוא משמש במעבר מהבחינה "הפסיבית" לבחינה "האקטיבית".

התנועה מהבחינה "הפסיבית" לבחינה "האקטיבית", מצביעה על היות האדם פועל את הרצון לקבל קרי – חסרון, קרי – מציאות או מקרה בהם הוא נתון , כמשימת אתגר או כנקודת אימון

דרכה שואף האדם להגיע לבחינת "הבחירה ביתר דביקות", המייצגת את בחינת "ההשפעה ו – הנתינה".

כאשר פועל האדם באופן זה, אזי כל גישת ותפישת חייו משתנים, בהיותו רדוף אחר ההתייחסות למצבי החיים, שהם התנועות אותם הוא פועל ולא אחר המצבים לכשעצמם, הנוגעים אל פרטיותו ובחינתו האישית.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא שמינאה"

כיצד היא הדרך לחון את העני? לחברו עם העשיר!

בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא תשיעאה", בדבר חשיבותה של המצווה התשיעית, המצביעה על מחוייבותו של כל אדם לחון את העניים.
ח' הפיקודין הנלמדים עד כה, הן הקדמה והכנה לפיקוד התשיעי אותו יבאר הזוה"ק לאחר שתתבארנה בקצרה ח' המצוות המדוברות.
טרם נמנה את ח' הפיקודין, יש להקדים ולומר שפיקוד, הוא אותו האור המופקד תוך כל המצווה ומצווה, המתחלק לב' מיני סוגים: אור של ידיעה ואור של הרגשה, כאשר אור של ידיעה הוא אור המתקבל בבחינת "המוח" ואור של הרגשה מתקבל בבחינת "הלב". אור זה המתלבש לידיעה או להרגשה, נותן את האפשרות לשמחה או לתענוג בקשר של הנברא עם הבורא וכן נותן את החיבור של הנברא עם הבורא דרך אותה המצווה הספציפית. לכל מצווה ישנו תפקיד מיוחד במארג הכללי, של דביקות האדם עם בוראו.
עתה מונה בקצרה את ח' הפיקודין הראשונים:
ראש:
ב' המצוות ההכרתיות (השקפתיות):
המצווה הראשונה – היא הפתח והשער לכל המצוות כולן, בהיותה מייצגת את שבירת הפסלים וביטול העבודה זרה, שבבחינת "ביטול הגאווה".
המצווה השנייה – האהבה צריכה להיות כזו שאיננה תלויה בדבר, שעניינו הוא, "הרצון לקבל אך לעצמי".
ב' המצוות התודעתיות:
המצווה השלישית – מייצגת את התיקון המיוחד, הבא בבחינת "קריאת שמע" ו- "ברוך שם",
המצווה הרביעית – היא המצווה בה עולים ב' התפישות, אשר נזכרות לעיל במצווה השלישית, להתייחד במקום ההשקפה העליונה, שהוא מקום הקודש.
גוף:
המצווה החמישית – היא המצווה המעשית הראשונה, המכוונת כנגד לימוד ועסק התורה, שבבחינת "תלמוד תורה כנגד כולם".
המצווה השישית – היא מצוות הפרייה ורבייה, שמטרתה להפרות ולהרבות את לימוד התורה.
המצווה השביעית – היא מצוות ברית המילה הכוללת ג' תיקונים, הבאים כנגד "הסרת הערלה", "הפריעה" ו- "הטפת הדם".
המצווה השמינית – היא מצוות אהבת הגר, שעניינה לקשור את החול שהוא בחינת "הגוי" אל הקדושה שהיא בחינת "ישראל" ובכך לגיירו.
המצווה התשיעית – היא מצווה העוסקת בצורת דיוקנו של האדם, המכיל ב' מרכיבים, העולים בשמות "צלם" ו- "דמות", כאשר בחינת "הצלם" מייצג את צד הזכר שבנברא ובחינת "הדמות" מייצג את צד הנקבה שבנברא. את צד הזכר שבנברא מתאר הזוה"ק כבחינת "העשיר" ואת צד הנקבה שבנברא מתאר הזוה"ק כבחינת "העני". הייחוד השלם הוא כאשר ב' צדדים אלו של העשיר ועני באים לייחוד השלם, שרק באופן זה – שם "אדם", יהיה נקרא עליהם. הרעיון העומד מאחורי הייחוד שבין ב' צדדים אלו, קובע כי לא ניתן לכל אחד מ-ב' הצדדים הנ"ל לעמוד בלא שיתוף של הצד המשלים, שהרי צד הזכר נצרך לצד הנקבה, בכדי שתוציא את הזרעתו מכוח אל הפועל, וכן צד הנקבה נצרכת אל צד הזכר כדי שתוכל לקבל את הזרעתו, שאלמלא הזרעה זו לא היה ביכולתה של הנקבה להשתמש בכוח ההולדה שבה. כאשר כל אחד תורם את חלקו בקשר, הן צד הזכר והן צד הנקבה, נמצא שכל אחד פועל כצורתו של הזכר. וממילא כשכל הקשר נסוב על בחינת ההשפעה, הן מצד מה שהעשיר משפיע לעני והן מצד מה שהעני מקבל את צורתו של העשיר, אזי בכוח הקשר והחיבור הלזה, יש לאל ידו של האדם להתגבר על כל בחינות "הארציות ו- הדאגות" המסבבות אותו.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא שמינאה"

כיצד היא הדרך לחון את העני? לחברו עם העשיר!

בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא תשיעאה", בדבר חשיבותה של המצווה התשיעית, המצביעה על מחוייבותו של כל אדם לחון את העניים.
ח' הפיקודין הנלמדים עד כה, הן הקדמה והכנה לפיקוד התשיעי אותו יבאר הזוה"ק לאחר שתתבארנה בקצרה ח' המצוות המדוברות.
טרם נמנה את ח' הפיקודין, יש להקדים ולומר שפיקוד, הוא אותו האור המופקד תוך כל המצווה ומצווה, המתחלק לב' מיני סוגים: אור של ידיעה ואור של הרגשה, כאשר אור של ידיעה הוא אור המתקבל בבחינת "המוח" ואור של הרגשה מתקבל בבחינת "הלב". אור זה המתלבש לידיעה או להרגשה, נותן את האפשרות לשמחה או לתענוג בקשר של הנברא עם הבורא וכן נותן את החיבור של הנברא עם הבורא דרך אותה המצווה הספציפית. לכל מצווה ישנו תפקיד מיוחד במארג הכללי, של דביקות האדם עם בוראו.
עתה מונה בקצרה את ח' הפיקודין הראשונים:
ראש:
ב' המצוות ההכרתיות (השקפתיות):
המצווה הראשונה – היא הפתח והשער לכל המצוות כולן, בהיותה מייצגת את שבירת הפסלים וביטול העבודה זרה, שבבחינת "ביטול הגאווה".
המצווה השנייה – האהבה צריכה להיות כזו שאיננה תלויה בדבר, שעניינו הוא, "הרצון לקבל אך לעצמי".
ב' המצוות התודעתיות:
המצווה השלישית – מייצגת את התיקון המיוחד, הבא בבחינת "קריאת שמע" ו- "ברוך שם",
המצווה הרביעית – היא המצווה בה עולים ב' התפישות, אשר נזכרות לעיל במצווה השלישית, להתייחד במקום ההשקפה העליונה, שהוא מקום הקודש.
גוף:
המצווה החמישית – היא המצווה המעשית הראשונה, המכוונת כנגד לימוד ועסק התורה, שבבחינת "תלמוד תורה כנגד כולם".
המצווה השישית – היא מצוות הפרייה ורבייה, שמטרתה להפרות ולהרבות את לימוד התורה.
המצווה השביעית – היא מצוות ברית המילה הכוללת ג' תיקונים, הבאים כנגד "הסרת הערלה", "הפריעה" ו- "הטפת הדם".
המצווה השמינית – היא מצוות אהבת הגר, שעניינה לקשור את החול שהוא בחינת "הגוי" אל הקדושה שהיא בחינת "ישראל" ובכך לגיירו.
המצווה התשיעית – היא מצווה העוסקת בצורת דיוקנו של האדם, המכיל ב' מרכיבים, העולים בשמות "צלם" ו- "דמות", כאשר בחינת "הצלם" מייצג את צד הזכר שבנברא ובחינת "הדמות" מייצג את צד הנקבה שבנברא. את צד הזכר שבנברא מתאר הזוה"ק כבחינת "העשיר" ואת צד הנקבה שבנברא מתאר הזוה"ק כבחינת "העני". הייחוד השלם הוא כאשר ב' צדדים אלו של העשיר ועני באים לייחוד השלם, שרק באופן זה – שם "אדם", יהיה נקרא עליהם. הרעיון העומד מאחורי הייחוד שבין ב' צדדים אלו, קובע כי לא ניתן לכל אחד מ-ב' הצדדים הנ"ל לעמוד בלא שיתוף של הצד המשלים, שהרי צד הזכר נצרך לצד הנקבה, בכדי שתוציא את הזרעתו מכוח אל הפועל, וכן צד הנקבה נצרכת אל צד הזכר כדי שתוכל לקבל את הזרעתו, שאלמלא הזרעה זו לא היה ביכולתה של הנקבה להשתמש בכוח ההולדה שבה. כאשר כל אחד תורם את חלקו בקשר, הן צד הזכר והן צד הנקבה, נמצא שכל אחד פועל כצורתו של הזכר. וממילא כשכל הקשר נסוב על בחינת ההשפעה, הן מצד מה שהעשיר משפיע לעני והן מצד מה שהעני מקבל את צורתו של העשיר, אזי בכוח הקשר והחיבור הלזה, יש לאל ידו של האדם להתגבר על כל בחינות "הארציות ו- הדאגות" המסבבות אותו.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא שמינאה"

פגשת בנקודה חיצונית בחייך? אל תזלזל בה!, ראה בה כמסייעת לעבודתך

והכניסנה תחת כנפי השכינה

בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא שמינאה", בדבר חשיבותה של מצוות אהבת הגר, המשמשת כנספחת לנקודה הפנימית, שהיא "בחינת ישראל".

טרם מתאר הזוה"ק את היחס בין בחינת "הגר" לבחינת "ישראל", הוא מעביר את המושגים הללו למובן הנפשי.

ל-ב' המושגים הללו ישנה הוראה נפשית מיוחדת, כאשר המושג הראשון שבהם המייצג את בחינת "הגר", מצביע על הנקודה החיצונית שהתגיירה או לחלופין על המעשה החיצוני שהתגייר. ולעומתו המושג השני שבהם, המייצג את בחינת "ישראל", מצביע על הנקודה הפנימית.

השונות שבין בחינת "ישראל" לבחינת "הגר", מצביעה על ההבדל שבין ב' המקומות של בחינות אלו, שהרי ישראל יוצאים ממקום הפנימיות של הקב"ה והשכינה ולעומתם הגרים הבאים להסתפח, יוצאים ממקום החיצוניות של השכינה.

כמובן שהדברים האמורים לעיל נלמדים בגוף אחד, ולכן כאשר מדברים על התגיירותו של הגוי והסתפחותו לכלל ישראל, פירוש הדברים הוא כאמור – פנימי ולא חיצוני.

ולכן יש להבין את הדברים הנ"ל באופן הזה, שאין הוראת "הגר" מצביעה, אלא על הנקודה החיצונית וכן על המעשה החיצוני הבא להסתפח ולסייע לאדם שהוא בחינת "הכלל", בעבודת בוראו. אמנם לא די בהסתפחותם של הרצונות החיוביים לעבודת האדם את בוראו, אלא שיש להוסיף להתסייע ולהתמך בעבודת ה' – אף ברצונות השליליים.

נמצא אחר הדברים הללו, שישנה חשיבות גדולה ומשמעות רבה לנקודה החיצונית וכן למעשה החיצוני כמסייעים ותומכים לעבודת ה', אולם על האדם לידע תמיד את מקומה של הנקודה החיצונית, אותה מייצג בחינת "הגר", אשר כל השימוש בה, הוא בבחינת "אמצעי" לנקודה הפנימית שבבחינת "הכלל", שהוא המטרה הנחשקת.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא שמינאה"

פגשת בנקודה חיצונית בחייך? אל תזלזל בה!, ראה בה כמסייעת לעבודתך

והכניסנה תחת כנפי השכינה

בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא שמינאה", בדבר חשיבותה של מצוות אהבת הגר, המשמשת כנספחת לנקודה הפנימית, שהיא "בחינת ישראל".

טרם מתאר הזוה"ק את היחס בין בחינת "הגר" לבחינת "ישראל", הוא מעביר את המושגים הללו למובן הנפשי.

ל-ב' המושגים הללו ישנה הוראה נפשית מיוחדת, כאשר המושג הראשון שבהם המייצג את בחינת "הגר", מצביע על הנקודה החיצונית שהתגיירה או לחלופין על המעשה החיצוני שהתגייר. ולעומתו המושג השני שבהם, המייצג את בחינת "ישראל", מצביע על הנקודה הפנימית.

השונות שבין בחינת "ישראל" לבחינת "הגר", מצביעה על ההבדל שבין ב' המקומות של בחינות אלו, שהרי ישראל יוצאים ממקום הפנימיות של הקב"ה והשכינה ולעומתם הגרים הבאים להסתפח, יוצאים ממקום החיצוניות של השכינה.

כמובן שהדברים האמורים לעיל נלמדים בגוף אחד, ולכן כאשר מדברים על התגיירותו של הגוי והסתפחותו לכלל ישראל, פירוש הדברים הוא כאמור – פנימי ולא חיצוני.

ולכן יש להבין את הדברים הנ"ל באופן הזה, שאין הוראת "הגר" מצביעה, אלא על הנקודה החיצונית וכן על המעשה החיצוני הבא להסתפח ולסייע לאדם שהוא בחינת "הכלל", בעבודת בוראו. אמנם לא די בהסתפחותם של הרצונות החיוביים לעבודת האדם את בוראו, אלא שיש להוסיף להתסייע ולהתמך בעבודת ה' – אף ברצונות השליליים.

נמצא אחר הדברים הללו, שישנה חשיבות גדולה ומשמעות רבה לנקודה החיצונית וכן למעשה החיצוני כמסייעים ותומכים לעבודת ה', אולם על האדם לידע תמיד את מקומה של הנקודה החיצונית, אותה מייצג בחינת "הגר", אשר כל השימוש בה, הוא בבחינת "אמצעי" לנקודה הפנימית שבבחינת "הכלל", שהוא המטרה הנחשקת.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא שביעאה"

ברית היא לא רק להסתדר ביחד,
ברית היא התחייבות להגיע לשלמות!
בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא שביעאה", בדבר מצוות המילה והתיקונים הנעשים בה כחלק מתהליך הגאולה.

מסביר הזוה"ק, שישנם ב' תיקונים אותם צריך האדם לעשות במצוות המילה, שהם הנקראים בשם "הסרת הערלה" ו- "הפריעה".

התיקון הראשון הוא תיקון הערלה, אשר עניינו הסרת הרצון לקבל, שבבחינת ג' הקליפות הטמאות, העולות בשם "ענן גדול", "רוח סערה" ו- "אש מתלקחת".

התיקון השני הוא תיקון הפריעה, המכוון כנגד "קליפת הנוגה", אשר ביכולתה להתכלל בקדושה או לחלופין בג' הקליפות הטמאות.התיקון הנעשה במצוות הפריעה (חציית הערלה הדבוקה לבשר הקודש) בא לידי ביטוי בגילוי הטוב שבתענוג, אולם כאשר הערלה נשארת דבוקה לבשר הקודש, אזי נבחן הדבר להתכללותה של קליפת הנוגה (צד המידות שבאדם) ב-ג' הקליפות הטמאות (ערלה – רצון לקבל).

להתכללותה של קליפת נוגה ב-ג' הקליפות הטמאות ישנה הוראה נפשית, המצביעה על היות האדם משמש במידותיו לצורך פרטיותו האישית ולא למען הכלל.

ומאידך להתכללותה של קליפת הנוגה בצד הקדושה ישנה הוראה נפשית השונה מקודמתה, המצביעה על היות האדם מפנה את מידותיו לצורך קיום התורה והמצוות, באופן שעובד עם חברים, מתבטל לרבו, מקיים את סדרי הקדושה וכהנה על זה הדרך. נמצא שכאשר קליפת הנוגה, שבבחינת "הנפש הבהמית" מתכללת בקדושה, אזי נבחן הדבר להנהגת המידות בצורה הראוייה והנכונה ובמילים אחרות ניתן לומר שקליפת הנגה שבבחינת "הנפש הבהמית", מהווה כלי להשראת "הנפש השכלית", המייצגת את הקשר עם הבורא יתברך.

להסרת הערלה מלבד התיקון הנזכר לעיל, ישנה הוראה נוספת, המצביעה על נתינת החיות המינימלית לקליפות בבחינת "מים אחרונים", זאת בכדי להשקיט אותם הקליפות המקטרגות, המבקשות להפריע לאדם בעבודתו.

נתינת החיות המינימלית אותם נותן האדם לקליפות ("פרטיות" או "הרצון לקבל אך לעצמי") אינה השלמות הנרצית, אותה מבקש היהודי בנפשו, שהרי מצד האמת השלמות הנרצית באה לידי ביטוי בעבודת ה' השלמה, המשוללת מכל תענוג עצמי. אליהו הנביא, שבבחינת "מבשר הגאולה", איננו מסכים לוותר על השלמות הנ"ל, וככזה איננו מסכים לתת חיות לקליפות אף במקצת, וכסימן לכך אנו מתקינים בכל ברית מילה כסא לאליהו, להצביע על יכולתו של כל אדם להגיע לשלמות הנרצית. אותה השלמות הנזכרת לעיל תבוא לידי ביטוי בתיקון האחרון, בו תתבטל כל החיות ממנה יונקות הקליפות, על-ידי משיח צדקנו, שהוא זה שיתקן את בחינת ג' הקליפות הטמאות ("הרצון לקבל אך לעצמי").

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא שביעאה"

חלק מהאושר קיבלת?
אל תסתפק בכך, אפשר להגיע לשלמות!
בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא שביעאה", בדבר מצוות המילה והתפרטות התיקונים הנעשים בה.
הזוה"ק מלמדנו אודות מצוות ברית המילה, המצביעה על תרי"ב המצוות, שבבחינת "הפרטים", כאשר המצווה הכונסת אותם הפרטים, היא הבחינה הכוללת העולה בחשבון תרי"ג.
הקדמה זו מטעים לנו הזוה"ק, כדי לבאר בהמשך הכתוב, שאין די בתיקון הפרט אלא יש לראות שגם הכלל יתתקן.
ברית המילה מבדילה את ישראל עם קדוש מאומות העולם, על-ידי כך שמתקנים את ב' בחינות ההתמעטות של הבריאה, כדי לבוא לקשר עם הבורא.
ב' בחינות ההתמעטות של הבריאה הן ב' התיקונים שבמצוות המילה, הבאים כנגד תיקון הפרט ותיקון הכלל.
התיקון הראשון [כנגד תיקון הכלל]- הוא תיקון "המילה", שהוא בבחינת "הסרת הערלה", המייצגת את ג' הקליפות הטמאות, שבבחינת "קליפת הזכר דתנין".
הערלה שבבחינת "ג' הקליפות הטמאות", אותן מייצג "קליפת הזכר דתנין, אינן ברי תיקון בבחינת "זמן התיקון", ולכן הן נשלכות לעפר, שהוא בחינת הרצון לקבל.
הוראת ההשלכה של בחינת "הרעלה" לעפר, מצביעה על נתינת כדי חיות מינימלית לרצון לקבל, המייצג את הקליפות, זאת בכדי שלא תסטנה את האדם מעבודתו.
התיקון השני [כנגד תיקון הפרט]- הוא תיקון "הפריעה", המייצג את "קליפת נגה טוב ורע", שבבחינת "קליפת הנקבה דתנין".
למצוות הפריעה הוראה מיוחדת השונה מזו של מצוות המילה, היות שהיא באה כנגד "קליפת נוגה טוב ורע", אשר יש ביכולתה להתכלל עם בחינת הקדושה, המייצגת את בחינת "הכלל".
התכללות זו מורה על יכולתה של "קליפת הנקבה דתנין", שבבחינת "הפרט" להתתקן וכאמור לעיל, על-ידי התכללותה בקדושה, המייצגת את בחינת "הכלל".
היות שעדיין לא נשלם התיקון הראשון, שהרי בהשלכת הערלה לעפר, עדיין לא נשלמה כוונת הבריאה בבחינת "קבלת האושר השלם", לזאת בא אליהו הנביא, שהוא מבשר הגאולה ואומר: "אין אני מסכים לכך שלא נגיע לשלמות הרצוייה". כדי לבסס מאמר זה, טוען אליהו הנביא כי אין לתת לקליפות (הרצון העצמי של האדם), אפילו משהו כדי חיותן. כל זאת כדי להורות שיש ביכולתו של אדם לעבוד את בוראו בלא תענוג עצמי כלל וכלל, הוי אומר שכל הרצונות הפרטיים ואף גדלות הרצון, כולם יוכללו בקדושה, שהיא בחינת "הכלל" בגמר התיקון.
שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא שמינאה"
אהבת הגר, היא הכנסתו תחת כנפי השכינה
בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא שמינאה", בדבר מצוות אהבת הגר ומשמעותו הפנימית.
מסביר הזוה"ק שמצוות אהבת הגר עניינה, להיכנס יחד עימו תחת כנפי השכינה.
הגר הוא בחינת "הפרט" הנכנס למסגרתו של ישראל עם הקדוש, שהוא בחינת "הכלל".
כאשר הגר כפרט זוכה לפעול בבחינת "חפץ חסד" [אמונה] למען ישראל, שהוא בחינת "הכלל", אזי הוא זוכה להיות פרט, אשר נתהפך לצד הקדושה.
כאשר נדבר באדם אחד, כל התנועה של הגר מחוצה לו, היא תנועה שבתוכו פנימה. על-פי מובן נפשי זה על האדם לקיים את מצוות אהבת הגר, באופן בו הוא שואף להכניס כל דבר הנמצא מחוצה לו, שהוא הנקרא בחינת "הגר", לתוכו פנימה, שזו הפנימיות שבאדם היא בחינת "הכלל".

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא שביעאה"

חלק מהאושר קיבלת?
אל תסתפק בכך, אפשר להגיע לשלמות!
בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא שביעאה", בדבר מצוות המילה והתפרטות התיקונים הנעשים בה.
הזוה"ק מלמדנו אודות מצוות ברית המילה, המצביעה על תרי"ב המצוות, שבבחינת "הפרטים", כאשר המצווה הכונסת אותם הפרטים, היא הבחינה הכוללת העולה בחשבון תרי"ג.
הקדמה זו מטעים לנו הזוה"ק, כדי לבאר בהמשך הכתוב, שאין די בתיקון הפרט אלא יש לראות שגם הכלל יתתקן.
ברית המילה מבדילה את ישראל עם קדוש מאומות העולם, על-ידי כך שמתקנים את ב' בחינות ההתמעטות של הבריאה, כדי לבוא לקשר עם הבורא.
ב' בחינות ההתמעטות של הבריאה הן ב' התיקונים שבמצוות המילה, הבאים כנגד תיקון הפרט ותיקון הכלל.
התיקון הראשון [כנגד תיקון הכלל]- הוא תיקון "המילה", שהוא בבחינת "הסרת הערלה", המייצגת את ג' הקליפות הטמאות, שבבחינת "קליפת הזכר דתנין".
הערלה שבבחינת "ג' הקליפות הטמאות", אותן מייצג "קליפת הזכר דתנין, אינן ברי תיקון בבחינת "זמן התיקון", ולכן הן נשלכות לעפר, שהוא בחינת הרצון לקבל.
הוראת ההשלכה של בחינת "הרעלה" לעפר, מצביעה על נתינת כדי חיות מינימלית לרצון לקבל, המייצג את הקליפות, זאת בכדי שלא תסטנה את האדם מעבודתו.
התיקון השני [כנגד תיקון הפרט]- הוא תיקון "הפריעה", המייצג את "קליפת נגה טוב ורע", שבבחינת "קליפת הנקבה דתנין".
למצוות הפריעה הוראה מיוחדת השונה מזו של מצוות המילה, היות שהיא באה כנגד "קליפת נוגה טוב ורע", אשר יש ביכולתה להתכלל עם בחינת הקדושה, המייצגת את בחינת "הכלל".
התכללות זו מורה על יכולתה של "קליפת הנקבה דתנין", שבבחינת "הפרט" להתתקן וכאמור לעיל, על-ידי התכללותה בקדושה, המייצגת את בחינת "הכלל".
היות שעדיין לא נשלם התיקון הראשון, שהרי בהשלכת הערלה לעפר, עדיין לא נשלמה כוונת הבריאה בבחינת "קבלת האושר השלם", לזאת בא אליהו הנביא, שהוא מבשר הגאולה ואומר: "אין אני מסכים לכך שלא נגיע לשלמות הרצוייה". כדי לבסס מאמר זה, טוען אליהו הנביא כי אין לתת לקליפות (הרצון העצמי של האדם), אפילו משהו כדי חיותן. כל זאת כדי להורות שיש ביכולתו של אדם לעבוד את בוראו בלא תענוג עצמי כלל וכלל, הוי אומר שכל הרצונות הפרטיים ואף גדלות הרצון, כולם יוכללו בקדושה, שהיא בחינת "הכלל" בגמר התיקון.
שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא שמינאה"
אהבת הגר, היא הכנסתו תחת כנפי השכינה
בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא שמינאה", בדבר מצוות אהבת הגר ומשמעותו הפנימית.
מסביר הזוה"ק שמצוות אהבת הגר עניינה, להיכנס יחד עימו תחת כנפי השכינה.
הגר הוא בחינת "הפרט" הנכנס למסגרתו של ישראל עם הקדוש, שהוא בחינת "הכלל".
כאשר הגר כפרט זוכה לפעול בבחינת "חפץ חסד" [אמונה] למען ישראל, שהוא בחינת "הכלל", אזי הוא זוכה להיות פרט, אשר נתהפך לצד הקדושה.
כאשר נדבר באדם אחד, כל התנועה של הגר מחוצה לו, היא תנועה שבתוכו פנימה. על-פי מובן נפשי זה על האדם לקיים את מצוות אהבת הגר, באופן בו הוא שואף להכניס כל דבר הנמצא מחוצה לו, שהוא הנקרא בחינת "הגר", לתוכו פנימה, שזו הפנימיות שבאדם היא בחינת "הכלל".

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא שביעאה"

ברית היא לא רק להסתדר ביחד,
ברית היא התחייבות להגיע לשלמות!
בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא שביעאה", בדבר מצוות המילה והתיקונים הנעשים בה כחלק מתהליך הגאולה.

מסביר הזוה"ק, שישנם ב' תיקונים אותם צריך האדם לעשות במצוות המילה, שהם הנקראים בשם "הסרת הערלה" ו- "הפריעה".

התיקון הראשון הוא תיקון הערלה, אשר עניינו הסרת הרצון לקבל, שבבחינת ג' הקליפות הטמאות, העולות בשם "ענן גדול", "רוח סערה" ו- "אש מתלקחת".

התיקון השני הוא תיקון הפריעה, המכוון כנגד "קליפת הנוגה", אשר ביכולתה להתכלל בקדושה או לחלופין בג' הקליפות הטמאות.התיקון הנעשה במצוות הפריעה (חציית הערלה הדבוקה לבשר הקודש) בא לידי ביטוי בגילוי הטוב שבתענוג, אולם כאשר הערלה נשארת דבוקה לבשר הקודש, אזי נבחן הדבר להתכללותה של קליפת הנוגה (צד המידות שבאדם) ב-ג' הקליפות הטמאות (ערלה – רצון לקבל).

להתכללותה של קליפת נוגה ב-ג' הקליפות הטמאות ישנה הוראה נפשית, המצביעה על היות האדם משמש במידותיו לצורך פרטיותו האישית ולא למען הכלל.

ומאידך להתכללותה של קליפת הנוגה בצד הקדושה ישנה הוראה נפשית השונה מקודמתה, המצביעה על היות האדם מפנה את מידותיו לצורך קיום התורה והמצוות, באופן שעובד עם חברים, מתבטל לרבו, מקיים את סדרי הקדושה וכהנה על זה הדרך. נמצא שכאשר קליפת הנוגה, שבבחינת "הנפש הבהמית" מתכללת בקדושה, אזי נבחן הדבר להנהגת המידות בצורה הראוייה והנכונה ובמילים אחרות ניתן לומר שקליפת הנגה שבבחינת "הנפש הבהמית", מהווה כלי להשראת "הנפש השכלית", המייצגת את הקשר עם הבורא יתברך.

להסרת הערלה מלבד התיקון הנזכר לעיל, ישנה הוראה נוספת, המצביעה על נתינת החיות המינימלית לקליפות בבחינת "מים אחרונים", זאת בכדי להשקיט אותם הקליפות המקטרגות, המבקשות להפריע לאדם בעבודתו.

נתינת החיות המינימלית אותם נותן האדם לקליפות ("פרטיות" או "הרצון לקבל אך לעצמי") אינה השלמות הנרצית, אותה מבקש היהודי בנפשו, שהרי מצד האמת השלמות הנרצית באה לידי ביטוי בעבודת ה' השלמה, המשוללת מכל תענוג עצמי. אליהו הנביא, שבבחינת "מבשר הגאולה", איננו מסכים לוותר על השלמות הנ"ל, וככזה איננו מסכים לתת חיות לקליפות אף במקצת, וכסימן לכך אנו מתקינים בכל ברית מילה כסא לאליהו, להצביע על יכולתו של כל אדם להגיע לשלמות הנרצית. אותה השלמות הנזכרת לעיל תבוא לידי ביטוי בתיקון האחרון, בו תתבטל כל החיות ממנה יונקות הקליפות, על-ידי משיח צדקנו, שהוא זה שיתקן את בחינת ג' הקליפות הטמאות ("הרצון לקבל אך לעצמי").

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא שביעאה"

אתה רוצה להיות שותף לגאולה? קיים את ברית המילה!
בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא שביעאה", בדבר מצוות ברית המילה והאופנים המשתמעים ממנה.

המסגרת הכללית אותה אנו למדים, היא מסגרת המצוות, המצביעות על אותם הכללים של מעשה בראשית, דרכם צריך לתפוס את התורה, שהרי התורה נלמדת בכללים ולא בפרטים. כאשר מתבונן האדם על מעשה בראשית, יש עניין חשוב אותו הוא צריך להיות למד. אותו העניין המדובר מצביע על מבנה העולם, אשר שם טמונה כל התכלית והיכולת לשמש באותם האמצעים המאפשרים להגיע לתכלית זו.

נמצא על-פי האמור לעיל, שכאשר ברא הבורא את הבריאה, הוא טמן בתוכה את כל סודות התורה של תכלית הבריאה, והיות שהתכלית היא פוטנציאלית ולא מגולה, לכן היא נתונה ברמז ובסוד. אותו אדם המשיג את "הרזין דאורייתא" (סודות התורה), הטמונים בתוך הבריאה, הוא אשר משיג את התורה בכלליה ולא בפרטיה.

עד כה למדנו הזוה"ק אודות ד' המצוות הראשונות, הכוללות ב' עיקרים, כאשר העיקר הראשון מכוון כנגד בחינת "ההכרה" והעיקר השני מכוון כנגד בחינת "התודעה".

לאחר מכן מנה הזוה"ק את המצוות החמישית והשישית, כאשר המצווה החמישית עוסקת בלימוד התורה והמצווה השישית עוסקת בפרייה ורבייה.

כעת רוצה הזוה"ק ללמדנו את הפיקוד השביעי, העוסק במצוות המילה, שתתבאר להלן. בברית המילה יש הוראה מיוחדת, המצביעה על הכנתו של איבר המילה, המשמש ליצירת קשר, כך שיוכל להעיד על קשר המילה כקשר הבא במסגרתה של הקדושה.

קשר המילה כקשר הבא במסגרתה של הקדושה, עניינו לייצר חיבור עם צד הנקבה, באופן שחיבור זה יהיה חיבור אמיתי ולא מזוייף, לכן כדי לתת סימן לחיבור זה עושים מעשה

המבטא זאת. אותו המעשה המדובר עולה בשם "ברית המילה", הכלולה מ-ג' המרכיבים שהן כדלהלן: "הסרת הערלה", "הפריעה" ו- "הטפת הדם".

"הסרת הערלה" עניינה, הסרת הרצון לקבל שבאדם, שהוא הרצון לסיפוק אישי. ב' המרכיבים הנוספים שבבחינת "הפריעה ו- הטפת הדם" יתבארו להלן.

כהמשך לביאור ג' המרכיבים הנזכרים לעיל, מסביר הזוה"ק, שכל ביאתו של האדם לעולם, היא בכדי לייצר גאולה, כי זהו תפקידו. וכחלק מתהליך ייצור הגאולה, על האדם להתקין כסא לאליהו ולומר: "אני שותף עם אליהו, דהיינו הברית שאני מקיים היא שותפות עם אליהו, דהיינו עם בחינת 'הגאולה'. הבן הנולד הוא חייל בצבא ה', הבא להילחם בקליפות הטמאות, שהן ענן גדול, רוח סערה ואש מתלקחת – להסירן בבחינת "הסרת הערלה" ו- לגלות הטוב שבתענוג, שהוא בחינת "הפריעה". וכל זאת לעשות במסירות נפש, שהוא "הטפת הדם", כי היהודי הוא הנקרא אדם, שעולה בחשבון "גאולה".

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא שביעאה"

אתה רוצה להיות שותף לגאולה? קיים את ברית המילה!
בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא שביעאה", בדבר מצוות ברית המילה והאופנים המשתמעים ממנה.

המסגרת הכללית אותה אנו למדים, היא מסגרת המצוות, המצביעות על אותם הכללים של מעשה בראשית, דרכם צריך לתפוש את התורה, שהרי התורה נלמדת בכללים ולא בפרטים.

כאשר מתבונן האדם על מעשה בראשית, יש עניין חשוב אותו הוא צריך להיות למד. אותו העניין המדובר מצביע על מבנה העולם, אשר שם טמונה כל התכלית והיכולת לשמש באותם האמצעים המאפשרים להגיע לתכלית זו.

נמצא על-פי האמור לעיל, שכאשר ברא הבורא את הבריאה, הוא טמן בתוכה את כל סודות התורה של תכלית הבריאה, והיות שהתכלית היא פוטנציאלית ולא מגולה, לכן היא נתונה ברמז ובסוד. אותו אדם המשיג את "הרזין דאורייתא" (סודות התורה), הטמונים תוך הבריאה, הוא אשר משיג את התורה בכלליה ולא בפרטיה.

עד כה למדנו הזוה"ק אודות ד' המצוות הראשונות, הכוללות ב' עיקרים, כאשר העיקר הראשון מכוון כנגד בחינת "ההכרה" והעיקר השני מכוון כנגד בחינת "התודעה".

לאחר מכן מנה הזוה"ק את המצוות החמישית והשישית, כאשר המצווה החמישית עוסקת בלימוד התורה והמצווה השישית עוסקת בפרייה ורבייה.

כעת רוצה הזוה"ק ללמדנו את הפיקוד השביעי, העוסק במצוות המילה, שתתבאר להלן.בברית המילה יש הוראה מיוחדת, המצביעה על הכנתו של איבר המילה, המשמש ליצירת קשר, כך שיוכל להעיד על קשר המילה כקשר הבא במסגרתה של הקדושה.

קשר המילה כקשר הבא במסגרתה של הקדושה, עניינו לייצר חיבור עם צד הנקבה, באופן שחיבור זה יהיה חיבור אמיתי ולא מזוייף, לכן כדי לתת סימן לחיבור זה עושים מעשה

המבטא זאת. אותו המעשה המדובר עולה בשם "ברית המילה", הכלולה מ-ג' המרכיבים שהן כדלהלן: "הסרת הערלה", "הפריעה" ו- "הטפת הדם".

"הסרת הערלה" עניינה, הסרת הרצון לקבל שבאדם, שהוא הרצון לסיפוק אישי. ב' המרכיבים הנוספים שבבחינת "הפריעה ו- הטפת הדם" יתבארו להלן.

כהמשך לביאור ג' המרכיבים הנזכרים לעיל, מסביר הזוה"ק, שכל ביאתו של האדם לעולם, היא בכדי לייצר גאולה, כי זהו תפקידו. וכחלק מתהליך ייצור הגאולה, על האדם להתקין כסא לאליהו ולומר: "אני שותף עם אליהו, דהיינו הברית שאני מקיים היא שותפות עם אליהו, דהיינו עם בחינת 'הגאולה'. הבן הנולד הוא חייל בצבא ה', הבא להלחם בקליפות הטמאות, שהן ענן גדול, רוח סערה ואש מתלקחת – להסירן בבחינת "הסרת הערלה" ו- לגלות הטוב שבתענוג, שהוא בחינת "הפריעה". וכל זאת לעשות במסירות נפש, שהוא "הטפת הדם", כי היהודי הוא הנקרא אדם, שעולה בחשבון "גאולה".

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא שתיתאה"

אתה רוצה לקיים את צורת האדם שבתוכך? עסוק בפרייה ורבייה!
בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא שתיתאה", בדבר מצוות הפרייה והרבייה ובחינותיה השונות.
הזוה"ק למדנו בשיעורים הקודמים אודות הצורה בה כתובה התורה והסביר, שהתורה הקדושה כתובה בכללים ולא בפרטים, וזאת לסיבה שהתורה ניתנה לבחינת "הנשמה" ולא לבחינת "הגוף". לאחר מכן מנה הזוה"ק את ד' המצוות הראשונות, הבאות כנגד עולם המחשבה, המתחלק ל-ב' עיקרים, שהן: ההשקפה (הכרה) והתודעה, כאשר אותם המצוות השייכות לחלק ההשקפתי, מייצגות את בחינת "היראה והאהבה", אותם צריך האדם לקבל על עצמו באמונה. המצווה הראשונה בחלק ההשקפתי מצביעה, על מחוייבותו של כל אדם לקבל את הבורא על עצמו מבחינה השקפתית, בהוראה של "בגין דאיהו רב ושליט", אף אם אינו מרגיש בכך דבר.
המצווה השנייה בחלק ההשקפתי מצביעה, על מחוייבתו של כל אדם להיות בקשר של אהבה עם הבורא, שלא מתוך סיפוק אישי בבחינת "אהבה שאיננה תלויה בדבר".
המצוות הבאות בסדר הן המצוות השלישית והרביעית, המייצגות את העיקר השני-הפראקטי שבעולם המחשבה, הלא היא התודעה.
המצווה השלישית שבחלק תודעתי זה, מתארת את שלמותן של כל אחת מ-ב' התפישות הקיימות במציאות, הלא הן תפישת הבורא ותפישת הנברא, כאשר ייחודם של ב' תפישות אלו נעשה במצווה הרביעית שתתבאר להלן.
המצווה הרביעית שבחלק התודעתי, מתארת את ייחודם של ב' התפישות הנזכרות לעיל, במקום ההשקפה (ההכרה) העליונה, שכן ייחוד זה איננו יכול להעשות במקומם.
הייחוד בין ב' התפישות הנזכרות לעיל, הוא בבחינת הקשר שבין "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" ל- "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
בכדי שייחוד זה יצא לפועל על האדם לעסוק במצווה החמישית, שהיא בבחינת "לימוד התורה", המחברת את מציאותו של האדם עם הבורא יתברך ביתר דביקות. אמנם לו תצוייר מציאות בה האדם איננו עוסק בתורה, אזי תיעדר ממנו אותה הדביקות הנזכרת וכן תשלל ממנו האפשרות להשגת הנשמה דקדושה.
המצווה השישית, היא מצוות הפרייה והרבייה, המקוטלגת ל-ב' עניינים המופיעים תוך מצווה זו, שהן כדלהלן:
א. פרייה – חלק הפריון, הוא אותו החלק המייצג את האופן בו האדם דולה מתוך לימוד תורתו את כל הידיעות שיש לאל ידו להבין.
ב. רבייה – חלק הרבייה, הוא אותו החלק המייצג את האופן בו האדם מחדש ומוליד אותם הידיעות שצבר בלימוד תורתו, מהרמה המופשטת לרמה הפראקטית-המורגשת.
חלקי הפרייה והרבייה באים כנגד המוח והלב בהתאמה, וככזה נמצאים במחלוקת בלתי נמנעת, ולכן כאשר האדם פוגש במחלוקת זו בנפשו, עליו לראות זאת כטובה נעלה מאת הבורא יתברך, שאילולא הישנותה של מחלוקת זו המקוננת בנפשו, לא היה לאל ידו להתקדם, שהרי היה מסתפק באחד מ-ב' צדדי המחלוקת – קרי המוח או הלב ולחלופין אמונה או סיפוק אישי. ונמצא שבעוד שמחלוקת זו מקוננת בנפשו, תמיד מרגיש בחוסר מסויים הדורש ממנו לפעול בתנועה מתמדת, בעל מנת שיוכל להתקדם. תנועה זו המתבקשת מהישנותה של מחלוקת זו, היא תנועה המשימה את האדם באתגר מתמיד אחר הרדיפה להשכנת שלום בין המוח (צד ימין) ללב (צד שמאל), בבחינת "קו אמצעי", המאחד בין ב' הקצוות המפורדים והמופרזים זה מזה. וזה סוד מה שכתוב: "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך" הנלמד במאמר זה.