ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "בהבראם באברהם"

הבסיס לפתיחת השערים הנעולים בנפש האדם, לצורך קבלת האושר הגדול:

בשיעור זה אנו פותחים במאמר "בהבראם באברהם", המתאר אותם השרשים שעל-פיהם נבנית היהדות, המהווים גם את הבסיס לפתיחת אותם השערים הנעולים בנפשו וליבו של האדם.
המושג אברהם משוייך לג' האבות, המייצגים אותם השרשים המוקדמים ביהדות, לפיכך אברהם הוא בחינת השורש לקיום האני של האדם, עד כדי שאומר הכתוב: "אל תקרי בהבראם אלא באברהם", להורות שעל האדם מוטל להפעים נקודה שרשית זו בתוכו, באופן בו האני וכן כל רצון פרטי של האדם יהיה מושתת על בסיס הנקודה השרשית הנ"ל שבבחינת "אברהם".

המושג בר"א ממילת אברהם מורה על יציאת הבריאה המתארת את החשכות והניתוק מהבורא, לבחינה מחודשת של "יש מאין", כאשר 'יש' הוא הבריאה המחודשת בבחינת 'אין', כלומר שלא הייתה קודם בבורא.
ניתוק זה של הבריאה מן הבורא מצד העולם , וכן ניתוק האני של האדם מבחינת הבורא שבו, מצד נפש האדם, מעורר תהייות וספקות על הראשונות, המייצגות את הוודאי הראשוני, המהווה את משענת הבסיס לקיום האני של האדם.
והיות שכך, מאמר זה מברר איזו מידה בנפש האדם, היא זו המאפשרת את הקשר לאותו וודאי ראשוני, המהווה מבוא ושער לקשר בין הבריאה (האני של האדם) לבין הבורא.

מסביר הזוה"ק שישנו שער נעול העומד בין הבריאה לבורא, ותפקידו של האדם הוא לפתוח שער זה, בסדר של ג' שלבים, המתארים את אופני פתיחת אותו שער, והם כדלהלן:

א. מעבר ממצב קטנות (חג"ת נה"י) לגדלות, היא מציאות אותה ייצר בחינת אברהם, המייצג אותו האיבר הנקרא יסוד בבחינת החסד הנקרא מ"ן, המבטא את הוויתור הגמור על הגאווה (מלכות שעלתה לבינה בבחינת אח"פ דעלייה, הנקראת עתה עטרת היסוד), דבר המאפשר את היציאה ממקום הצרות והקטנות של האדם בבחינת "מצרים", למקום של אני-נשמתי החפץ בגדלות ויצירת קשר בבחינת "ברית" (ירידת ה' תתאה לפה בבחינת אח"פ דעלייה – באמצעות אור ע"ב ס"ג המבטל את מצב הגדלות ומגלה את הרצונות הגדולים שבאדם).

ב. שימוש באני של האדם, ליצירת דברים חדשים בתוכו (גדלות חלקית של קומת נשמה – בחינת השפעה גמורה).

ג. ביאת אברהם מאפשרת את הולדת מוצר זה בנפש האדם, בבחינת חסד שעולה לחכמה, לצורך קניית מדרגת הולדה שבבחינת חכמה, המאפשרת שימוש בפרטיות הבא על מדרגת חכמה, במסגרת הכלל המייצג את בחינת החסדים (גדלות לצורך מדרגת הולדה בבחינת 'חכמה').

נמצא מכל האמור לעיל, שהבורא יצר מציאות של ב' הפכים, מחד את אברהם המייצג את צד הרחמים ומאידך את יצחק המייצג את צד הדין.
תפקיד האדם הוא, לעשות מעין חיבור בין שני הפכים אלו, באופן שהגם שיש לאדם את צד אברהם המבטא את יכולותו של האדם לייצר קשר, עדיין התמודדות האדם בעינה, ולכן אין די בכך, אלא שצריכה להתווסף לכך מציאותו של יצחק, המבטא את הארת הרצון הגדול וכוח הדין השלם, המאפשר לקבל עם גדלות כלי הקבלה בתנאי שקשור למידתו של אברהם, שאו אז ניתן לקבל על גדלות הרצון באופן הראוי.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "בהבראם באברהם"

הבסיס לפתיחת השערים הנעולים בנפש האדם, לצורך קבלת האושר הגדול:

בשיעור זה אנו פותחים במאמר "בהבראם באברהם", המתאר אותם השרשים שעל-פיהם נבנית היהדות, המהווים גם את הבסיס לפתיחת אותם השערים הנעולים בנפשו וליבו של האדם.
המושג אברהם משוייך לג' האבות, המייצגים אותם השרשים המוקדמים ביהדות, לפיכך אברהם הוא בחינת השורש לקיום האני של האדם, עד כדי שאומר הכתוב: "אל תקרי בהבראם אלא באברהם", להורות שעל האדם מוטל להפעים נקודה שרשית זו בתוכו, באופן בו האני וכן כל רצון פרטי של האדם יהיה מושתת על בסיס הנקודה השרשית הנ"ל שבבחינת "אברהם".

המושג בר"א ממילת אברהם מורה על יציאת הבריאה המתארת את החשכות והניתוק מהבורא, לבחינה מחודשת של "יש מאין", כאשר 'יש' הוא הבריאה המחודשת בבחינת 'אין', כלומר שלא הייתה קודם בבורא.
ניתוק זה של הבריאה מן הבורא מצד העולם , וכן ניתוק האני של האדם מבחינת הבורא שבו, מצד נפש האדם, מעורר תהייות וספקות על הראשונות, המייצגות את הוודאי הראשוני, המהווה את משענת הבסיס לקיום האני של האדם.
והיות שכך, מאמר זה מברר איזו מידה בנפש האדם, היא זו המאפשרת את הקשר לאותו וודאי ראשוני, המהווה מבוא ושער לקשר בין הבריאה (האני של האדם) לבין הבורא.

מסביר הזוה"ק שישנו שער נעול העומד בין הבריאה לבורא, ותפקידו של האדם הוא לפתוח שער זה, בסדר של ג' שלבים, המתארים את אופני פתיחת אותו שער, והם כדלהלן:

א. מעבר ממצב קטנות (חג"ת נה"י) לגדלות, היא מציאות אותה ייצר בחינת אברהם, המייצג אותו האיבר הנקרא יסוד בבחינת החסד הנקרא מ"ן, המבטא את הוויתור הגמור על הגאווה (מלכות שעלתה לבינה בבחינת אח"פ דעלייה, הנקראת עתה עטרת היסוד), דבר המאפשר את היציאה ממקום הצרות והקטנות של האדם בבחינת "מצרים", למקום של אני-נשמתי החפץ בגדלות ויצירת קשר בבחינת "ברית" (ירידת ה' תתאה לפה בבחינת אח"פ דעלייה – באמצעות אור ע"ב ס"ג המבטל את מצב הגדלות ומגלה את הרצונות הגדולים שבאדם).

ב. שימוש באני של האדם, ליצירת דברים חדשים בתוכו (גדלות חלקית של קומת נשמה – בחינת השפעה גמורה).

ג. ביאת אברהם מאפשרת את הולדת מוצר זה בנפש האדם, בבחינת חסד שעולה לחכמה, לצורך קניית מדרגת הולדה שבבחינת חכמה, המאפשרת שימוש בפרטיות הבא על מדרגת חכמה, במסגרת הכלל המייצג את בחינת החסדים (גדלות לצורך מדרגת הולדה בבחינת 'חכמה').

נמצא מכל האמור לעיל, שהבורא יצר מציאות של ב' הפכים, מחד את אברהם המייצג את צד הרחמים ומאידך את יצחק המייצג את צד הדין.
תפקיד האדם הוא, לעשות מעין חיבור בין שני הפכים אלו, באופן שהגם שיש לאדם את צד אברהם המבטא את יכולותו של האדם לייצר קשר, עדיין התמודדות האדם בעינה, ולכן אין די בכך, אלא שצריכה להתווסף לכך מציאותו של יצחק, המבטא את הארת הרצון הגדול וכוח הדין השלם, המאפשר לקבל עם גדלות כלי הקבלה בתנאי שקשור למידתו של אברהם, שאו אז ניתן לקבל על גדלות הרצון באופן הראוי.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "מנעולא ומפתחא"

חוקי קבלת האושר במרחב הנפשי של האדם

הבקשה של האדם להיות שותף, נובעת לסיבת רצונו של הנברא להיות מחובר לבורא, אולם בקשה לשיתוף זה מוגבלת בכמה אופנים שיוסברו כדלהלן:
לנפש האדם ישנם ג' חלקים:

א. החלק הראשון (כנגד עתיק וא"א) מייצג את החלק של ההכרה העליונה, בו אדם לומד את הדברים בצורה סכמתית, שמחד אין אפשרות לחקור בהם, היות שהם מוגדרים בצורה אקסיומית שאין עליה שאלה.
ומאידך ניתנה לו לאדם האפשרות לחקור בדברים שאינם בבחינת הקיום של הוודאי הראשוני, אלא בבחינת השכלול הבא על בסיסו של וודאי זה.
וכדוגמא: "קבלת האמונה, לכך שהבריאה היא מורכבת, עניין המבטא אקסיומה שאין עליה שאלה".
ב. החלק השני (כנגד או"א וישסו"ת) מייצג את החלק התודעתי, המבטא את הרגשת הלב של הידיעה, בו אדם חש עניינים מסויימים המונחים בתודעתו באופן כזה שאינו יכול לשנותם.
וכדוגמא: "קבלת האמונה, לכך שישנה לוגיקה של סיבה ותוצאה או שישנה מציאות של בחירה, שאינה ניתנת לשינוי".
ג. החלק השלישי (כנגד זו"ן הגדולים וזו"ן הקטנים) מייצג את הרגשת הגוף, בו האדם מרגיש עניינים המוכתבים באופן כזה שלא ניתן לשנותם.
וכדוגמא: "הרגשת האהבה של הורים לילדיהם או הרגשת החיים של האדם בעולם הזה, שאינה ניתנת לשינוי"

חוקי קבלת האושר, בבחינת הנעילה והפתיחה המוזכרים, כוללים את האופניים והצורות של הפתיחה והסגירה, של אותם שערים, המציינים את השערת ליבו של האדם בבחינת "כפום מה דאדם משער בליבה".
ישנם שערים הנעולים תדיר וכנגדם ישנם שערים הניתנים לפתיחה, באמצעות מפתח צר, הפותח את המקום הנעילה על-פי אותם רשימות מסויימות של מפתח זה, החקוקות בבחינת "המנעול".
פתיחת השערים, דהיינו אותם ההשערות שבלב האדם, בבחינת "ראשית חכמה יראת ה'" המהווה את ראשית הפתיחה, מותנת בבחינת השי"ת (שש), המציין את היגיעה, המוטלת על האדם.
נמצא שישנם מקומות שבבחינת הקיום המייצג את הוודאי הראשוני, הנשארים נעולים באופן תדירי (בבחינת אמונה – אוויר דחסדים מכוסים), וכנגדם ישנם מקומות שבבחינת השכלול, אותם ניתן לפתוח על-ידי אופני פתיחה מוגדרים.
וכדוגמא: "אדם חילוני או כזה אשר מחפש הפקרות, אינו יכול להגיע לשלמות באופן הנ"ל, היות שהשערים להגיע לשלמות באופנים הללו נעולים בפניו, אולם בפני אדם דתי אשר קיבל על עצמו את מסגרת הדת, פתוחים השערים ליצירת חופש וקבלת תענוג במסגרת דתית זו".

לכן יוצא מן הדברים האמורים, שאין האדם יכול לתקן עצמו ממקומו שלו [מלכות (האני של האדם) – אח"פ במקומם], כלומר ממקום האני שלו, המהווה של מקום הקלקול בו הוא מצוי, אלא עליו לעלות למקום גבוה יותר בבחינת "למעלה מפרסא" (לאני חדש הנקרא עטרת היסוד – בבחינת אח"פ דעלייה) , שהוא מקום המסגרת האמונית-הוודאית המייצגת את הכלל,
המבדיל בין קודש לחול בבחינת "מפריס פרסא" , אשר מסגל עבורו את הכוח, להתמודד בפני מכשולות האורבים לו במקומו שלו.

שם המאמר: "מנעולא ומפתחא"

חוקי קבלת האושר במרחב הנפשי של האדם

הבקשה של האדם להיות שותף, נובעת לסיבת רצונו של הנברא להיות מחובר לבורא, אולם בקשה לשיתוף זה מוגבלת בכמה אופנים שיוסברו כדלהלן. לנפש האדם ישנם ג' חלקים: א. החלק הראשון (כנגד עתיק וא"א) מייצג את החלק של ההכרה העליונה, בו אדם לומד את הדברים בצורה סכמתית, שמחד אין אפשרות לחקור בהם, היות שהם מוגדרים בצורה אקסיומית שאין עליה שאלה, ומאידך ניתנה לו לאדם האפשרות לחקור בדברים שאינם בבחינת הקיום של הוודאי הראשוני, אלא בבחינת השכלול הבא על בסיסו של וודאי זה. וכדוגמא: "קבלת האמונה, לכך שהבריאה היא מורכבת, עניין המבטא אקסיומה שאין עליה שאלה". ב. החלק השני (כנגד או"א וישסו"ת) מייצג את החלק התודעתי, המבטא את הרגשת הלב של הידיעה, בו אדם חש עניינים מסויימים המונחים בתודעתו באופן כזה שאינו יכול לשנותם. לכדוגמא: "קבלת האמונה, לכך שישנה לוגיקה של סיבה ותוצאה או שישנה מציאות של בחירה, שאינה ניתנת לשינוי". ג. החלק השלישי (כנגד זו"ן הגדולים וזו"ן הקטנים) מייצג את הרגשת הגוף, בו האדם מרגיש עניינים המוכתבים באופן כזה שלא ניתן לשנותם. כדוגמא: "הרגשת האהבה של הורים לילדיהם או הרגשת החיים של האדם בעולם הזה, שאינה ניתנת לשינוי"

חוקי קבלת האושר, בבחינת הנעילה והפתיחה המוזכרים, כוללים את האופניים והצורות של הפתיחה והסגירה, של אותם שערים, המציינים את השערת ליבו של האדם בבחינת "לפום מה דאדם משער בליבה". ישנם שערים הנעולים תדיר וכנגדם ישנם שערים הניתנים לפתיחה, באמצעות מפתח צר, הפותח את מקום הנעילה על-פי אותם רשימות מסוימות של מפתח זה, החקוקות בבחינת "המנעול". פתיחת השערים, דהיינו אותם ההשערות שבלב האדם, בבחינת "ראשית חכמה יראת ה' המהווה את ראשית הפתיחה, ומותנת בבחינת השי"ת (שש), המציין את היגיעה, המוטלת על האדם. נמצא שישנם מקומות שבבחינת הקיום המייצג את הוודאי הראשוני, הנשארים נעולים באופן תדירי (בבחינת אמונה- חסדים מכוסים), וכנגדם ישנם מקומות שבבחינת השכלול, אותם ניתן לפתוח על-ידי אופני פתיחה מוגדרים.
וכדוגמא: "אדם חילוני או כזה אשר מחפש הפקרות, אינו יכול להגיע לשלמות באופן הנ"ל, היות שהשערים להגיע לשלמות באופנים הללו נעולים בפניו, אולם בפני אדם דתי אשר קיבל על עצמו את מסגרת הדת, פתוחים השערים ליצירת חופש וקבלת תענוג במסגרת דתית זו".

לכן יוצא מן הדברים האמורים, שאין האדם יכול לתקן עצמו ממקומו שלו [מלכות (האני של האדם) – אח"פ במקומם], כלומר ממקום האני שלו, המהווה של מקום הקלקול בו הוא מצוי, אלא עליו לעלות למקום גבוה יותר בבחינת "למעלה מפרסא" (לאני חדש הנקרא עטרת היסוד – בבחינת אח"פ דעלייה) , שהוא מקום המסגרת האמונית-הוודאית המייצגת את הכלל,
המבדיל בין קודש לחול בבחינת "מפריס פרסא" , אשר מסגל עבורו את הכוח, להתמודד בפני מכשולות האורבים לו במקומו שלו.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "מנעולא ומפתחא"

חוקי קבלת האושר במרחב הנפשי של האדם

בשיעור זה כהמשך למאמר "מנעולא ומפתחא", אנו למדים על אופני קבלת התענוג הראויים, ב-ב' היחסים הראשונים מתוך ה-ג', שהם: א. עליון ותחתון ב. מהפרטים לכלל ג. מחוסר השלמות לשלמות

יחס של "עליון ותחתון":
פותח הזוה"ק במילת "בראשית", המתחלקת לשתי בחינות של ברא-שית, כאשר בר"א מתאר את בחינת החסרון ושי"ת מתאר את זמן היגיעה, כלומר שהחסרון שנברא הוא זמן היגיעה המצויין במספר שש כנגד שית אלפי שני, הטומן בחובו יתרון עצום, המאפשר לנברא להגיע לבחינת האהבה מתוך שיתוף ולא מתוך כפייה, שהרי כל יצירת האהבה איננה כפייתית אלא בחירית.

מסביר הזוה"ק שהמושג "בראשית", מלבד העניינים הנזכרים, גונז בתוכו סתרים, שעניינם למעלה מכל שכל והבנה.

הקבלה למעלה מן השכל וההבנה האישית, מכונה בשם "אמונה" (כל בחינות המנעולא של למעלה מחזה — אויר דחסדים) הבאה כנגד בחינת עתיקא הקדוש והסתום, שהוא בחינת הנקודה הפנימית והעמוקה שבאדם, הנעתקת מהשגתו, כלומר שאי אפשר לו לידע אותה.

האקסיומה הראשונית מחייבת את השכל המדעי לבוא בתוך גבולות של אמונה, כלומר שכל יצירת חופש או קבלת תענוג מחוייבת לבוא בתוך מסגרות ברורים (פתיחת החכמה במסגרת המנעולא שבבחינת האמונה).

גבולות האמונה של זמן תיקון, שבמסגרתם מקבלים את התענוג, מאפשרים לקבל את בחינת האהבה באופן חלקי, כך שלא יווצר כאוס נפשי (קבלת ג"ר (גדלות) דו"ק של אור חכמה במקום המפתחא — שלמות של אהבה חלקית).

אולם לו תצוייר מציאות בה האדם יצא לחופש של הפקרות בלא גבולות (קבלת ג"ר דג"ר דחכמה), כלומר שיקבל את האהבה השלמה בבת אחת, בלא יצירת מסגרות, הנותנות אפשרות לקבל את בחינת האהבה באופן חלקי על סדר המדרגה.

אם כן נמצא שישנם שתי הבחנות באדם: א. האדם הדתי, הנועל את שכלו במקומות שאין לאל ידו להבינם (ג"ר דג"ר דחכמה — מלכות דצמצום א') ב. האדם הדתי החוקר, הפותח את שכלו במקומות שיש לאל ידו להבינם (ג"ר דו"ק דחכמה — מלכות דצמצום ב').

יחס של "מהפרטים לכלל":
מסביר הזוה"ק, שישנם חמישים, כנגד בינה, להורות שישנם אוצרות שהם בחינת תענוגות עצומים ומרובים, כלומר שאינם דבר מיסטי גרידא, אלא מהווים מציאות של תענוג גם מהפרטים.

האדם מצד עצמו — מחד, אינו יכול לתפוש את הכלל (או"א עילאין), שהוא בחינת האמונה, המתארת את אווירת הנפש, הכוללת עולם שלם של רגשות ואהבות, אולם מאידך כן ניתנה לו האפשרות לעסוק בפרטים, הנקראים מ"ט שערים, שהם בבחינת מדרגת ישסו"ת.

האדם מלבד קבלתו את הכלל כוודאי ראשוני, עליו לעסוק גם בפרטים המגלים אותו, שהרי אין תפישת כלל בלא פרטים, וכדוגמת — חובת לעיסת המאכל בשיניים, כדי להביאו אל הגוף.

פירוש הדברים הוא, שכדי להגיע לאווירת נפש, דהיינו לכלל, יש להשתמש בפרטים בבחינת מ"ט שערים, המחלקים ופורטים את הכלל, שרק באופן הזה ניתן להשיגו.

מקום הפרטים בו ניתן לעסוק, הוא לבדו המקום הנתון לפתיחה וסגירה (בבחינת מנעולא ומפתחא) ולא זולתו, אולם מקום האמונה נשאר נעול באופן תמידי ואיננו נתון לפתיחה (בבחינת נעילת המדרגה).

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "חכמה דעלא קיימא עלה"

שלבי בניית המרחב הנפשי של האדם
בשיעור זה כהמשך למאמר "חכמה דעלמא קיימא עלה", אנו למדים, על אותה חכמה (כנגד אריך אנפין), הנקראת "ראשית חכמה יראת ה'", שהיא אותו האור

הבא מן המקור העליון, המשמש כמוחין עליונים, המהווים שורש ראשוני לבניין השלם של האני של האדם.

מסביר הזוה"ק שישנו אמצעי תקשורת בין החכמה העליונה, המהווה את הראשית לכל הדברים, כבורא המוקדם לבריאה, לבין העולם מצד המקום או האני של האדם מצד הנפש.

אותו אמצעי תקשורת עונה לשם "תודעה רוחנית" או "שכל אנושי" (פרצוף ישסו"ת או ו"ק דבינה עליונים), היוצאים מן המוחין העליונים, שהוציאו לחוץ אותה התודעה על-ידי חציית המדרגה (חציית החכמה בבחינת "ברא" שהוציאה את ו"ק העליונים בבחינת "שי"ת").

שכלו של האדם המיוסד על אותם חוקים עליונים, הוא המוביל אותה החכמה העליונה, דרך התודעה המייצגת אותו הגיון אלוקי רציף, שמהווה את תכנית העבודה דרכה, בונים את בחינת הז"א, שהוא בחינת ששת מימדי המרחב, שמהווים את בחינת הלב או האני של האדם, בבחינת ז' ימי בראשית עד בחינת המלכות.

נמצא אם כן שהוויתור על הגאווה בבחינת "כיפה", המצביעה על מוכנתו של הנברא להתכופף לשכל האלוקי ולוותר על שכלו העצמי ככזה העומד בפני עצמו, הוא זה המאפשר לאדם כנברא להגיע אל אותו האושר ולהשיג אותה החכמה העליונה.

שם המאמר: "מנעולא ומפתחא"

חוקי קבלת האושר במרחב הנפשי של האדם
מספר הזוה"ק אודות רבי יוסי (מדרגת נשמה) ורבי חייא (כמעט מדרגת חכמה), שהילכו בדרך והגיעו לבחינת "שדה", כלומר לנקודת הרגש של עבודה, בו אמר רבי חייא לרבי יוסי, שברא-שית המרומז בבראשית מצביע על ששת הימים המקבלים משבת ולא יתרה מכך, להורות שאין האהבה משתלמת בבת אחת אלא מעט מעט על דרך המדרגה, בבחינת ו"ק דחכמה המקובלים בזמן תיקון, עד שתימלא הסאה מצירוף נקודות העבודה, כלומר על-ידי קניין השכל האלוקי על סדר המדרגה, שבגינו תתבטל הפרסא, אשר תחבר בין השכל האנושי להגיון האלוקי, או אז נגיע לבחינת האהבה השלמה.

סדר זה של השתלמות האהבה מעט מעט על סדר המדרגה, מחייב חוקים עליונים המכתיבים את אופן קבלת האושר והאהבה, בבחינת מנעולא ומפתחא, המתחלקים זה למעלה מזה לבחינת "אברי הנשימה" ו"אברי האכילה" בהתאמה, בבחינת גו"ע ואח"פ של כל זוג בחינות בעולם האצילות (עתיק וא"א ; או"א עיליאין וישסו"ת ; זו"ן הגדולים (יעקב) וזו"ן הקטנים (לאה)).

כאשר מנעולא (כנגד אברי הנשימה – אוויר דחסדים) היא המייצגת את נעילת הג"ר דחכמה המקמצת על האור, בפעולת דחייה של התענוג לסיפוק האישי (יראה – וויתור על הגאווה) כבחינת יעקב. ומפתחא (כנגד אברי האכילה – קבלת ו"ק דחכמה) מייצגת את פתיחת המדרגה, לקבלת התענוג באופן חלקי (ו"ק דחכמה), המושפע מו"ק דבינה, והיות שהתודעה המשפעת חכמה היא חלקית, גם קבלת האור היא חלקית, והיא אופן הקבלה הראוי.

הפרדה זו של המנעולא מהמפתחא, להיותם מחולקים זה למעלה מזה, כחלוקת אברי הנשימה מאברי האכילה, היא לסיבת הקבלה באופן נפרד בכל אחת מן החלוקות של המנעולא ומפתחא, שאם לא כן ונקבל את הבערה הנוצרת משילוב השתיים, בבת אחת בלא ההפרדה המדוברת, הייתה עלולה להיווצר שריפה, שפירושה מצד נפש האדם – קבלת כל האור בבת אחת, היוצרת כאוס נפשי.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "חכמה דעלא קיימא עלה"

שלבי בניית המרחב הנפשי של האדם
בשיעור זה כהמשך למאמר "חכמה דעלמא קיימא עלה", אנו למדים, על אותה חכמה (כנגד אריך אנפין), הנקראת "ראשית חכמה יראת ה'", שהיא אותו האור

הבא מן המקור העליון, המשמש כמוחין עליונים, המהווים שורש ראשוני לבניין השלם של האני של האדם.

מסביר הזוה"ק שישנו אמצעי תקשורת בין החכמה העליונה, המהווה את הראשית לכל הדברים, כבורא המוקדם לבריאה, לבין העולם מצד המקום או האני של האדם מצד הנפש.

אותו אמצעי תקשורת עונה לשם "תודעה רוחנית" או "שכל אנושי" (פרצוף ישסו"ת או ו"ק דבינה עליונים), היוצאים מן המוחין העליונים, שהוציאו לחוץ אותה התודעה על-ידי חציית המדרגה (חציית החכמה בבחינת "ברא" שהוציאה את ו"ק העליונים בבחינת "שי"ת").

שכלו של האדם המיוסד על אותם חוקים עליונים, הוא המוביל אותה החכמה העליונה, דרך התודעה המייצגת אותו הגיון אלוקי רציף, שמהווה את תכנית העבודה דרכה, בונים את בחינת הז"א, שהוא בחינת ששת מימדי המרחב, שמהווים את בחינת הלב או האני של האדם, בבחינת ז' ימי בראשית עד בחינת המלכות.

נמצא אם כן שהוויתור על הגאווה בבחינת "כיפה", המצביעה על מוכנתו של הנברא להתכופף לשכל האלוקי ולוותר על שכלו העצמי ככזה העומד בפני עצמו, הוא זה המאפשר לאדם כנברא להגיע אל אותו האושר ולהשיג אותה החכמה העליונה.

שם המאמר: "מנעולא ומפתחא"

חוקי קבלת האושר במרחב הנפשי של האדם
מספר הזוה"ק אודות רבי יוסי (מדרגת נשמה) ורבי חייא (כמעט מדרגת חכמה), שהילכו בדרך והגיעו לבחינת "שדה", כלומר לנקודת הרגש של עבודה, בו אמר רבי חייא לרבי יוסי, שברא-שית המרומז בבראשית מצביע על ששת הימים המקבלים משבת ולא יתרה מכך, להורות שאין האהבה משתלמת בבת אחת אלא מעט מעט על דרך המדרגה, בבחינת ו"ק דחכמה המקובלים בזמן תיקון, עד שתימלא הסאה מצירוף נקודות העבודה, כלומר על-ידי קניין השכל האלוקי על סדר המדרגה, שבגינו תתבטל הפרסא, אשר תחבר בין השכל האנושי להגיון האלוקי, או אז נגיע לבחינת האהבה השלמה.

סדר זה של השתלמות האהבה מעט מעט על סדר המדרגה, מחייב חוקים עליונים המכתיבים את אופן קבלת האושר והאהבה, בבחינת מנעולא ומפתחא, המתחלקים זה למעלה מזה לבחינת "אברי הנשימה" ו"אברי האכילה" בהתאמה, בבחינת גו"ע ואח"פ של כל זוג בחינות בעולם האצילות (עתיק וא"א ; או"א עיליאין וישסו"ת ; זו"ן הגדולים (יעקב) וזו"ן הקטנים (לאה)).

כאשר מנעולא (כנגד אברי הנשימה – אוויר דחסדים) היא המייצגת את נעילת הג"ר דחכמה המקמצת על האור, בפעולת דחייה של התענוג לסיפוק האישי (יראה – וויתור על הגאווה) כבחינת יעקב. ומפתחא (כנגד אברי האכילה – קבלת ו"ק דחכמה) מייצגת את פתיחת המדרגה, לקבלת התענוג באופן חלקי (ו"ק דחכמה), המושפע מו"ק דבינה, והיות שהתודעה המשפעת חכמה היא חלקית, גם קבלת האור היא חלקית, והיא אופן הקבלה הראוי.

הפרדה זו של המנעולא מהמפתחא, להיותם מחולקים זה למעלה מזה, כחלוקת אברי הנשימה מאברי האכילה, היא לסיבת הקבלה באופן נפרד בכל אחת מן החלוקות של המנעולא ומפתחא, שאם לא כן ונקבל את הבערה הנוצרת משילוב השתיים, בבת אחת בלא ההפרדה המדוברת, הייתה עלולה להיווצר שריפה, שפירושה מצד נפש האדם – קבלת כל האור בבת אחת, היוצרת כאוס נפשי.

שם המאמרים: "אותיות דרב המנונא סבא" ו- "חכמה דעלמא קיימא עלה"

בשיעור זה אנו למדים על התורה הגונזת בחובה את סודות התורה העצומים, הקשורים לעולמות העליונים המקבלים ביטוי דרך העולם הזה. התורה מתחלת בכפילותן של האותיות אל"ף ובי"ת, הנובעת מן הפסוק: "ב'ראשית ב'רא א'לוקים א'ת וכו'", שהם ב' פעמים בי"ת ו-ב' פעמים אל"ף. כפילותן של האותיות מצביעה על התגלותה של התורה ממצב הקטנות (עמידה על רגל אחת), לבחינת אמת העומדת על ב' רגליים, כאותה מערת המכפלה, בה קבורה אותה אמת במצב הקטנות, שיש להולידה ולגלותה בצורה השלמה לאחר מכן. מסביר הזוה"ק שישנם בתורה אותיות גדולות כנגד ספירת הבינה (עולם העליון) הכוללת א"ב הראשונות "מבראשית ברא וכו'" וישנם אותיות קטנות כנגד זו"ן (עולם התחתון) הכוללים א"ב השניות "מבראשית מברא וכו'".

לכך, יוצא שהתורה כוללת אותיות גדולות ואותיות קטנות, המכילות אותה האמת הכפולה, הקיימת בעולמות העליונים ומושגת דרך פעולות מעשיות של העולם הזה. העולם העליון אשר מעבר לפעולות המעשיות של העולם הזה, מייצג את בחינת האמונה, שהיא האקסיומה והוודאי הראשוני, עליו מושתתת כל התפיסה המדעית של העולם הזה, עד כדי כך שכל בניין האני הפנימי של האדם לא בנוי זולת אותה אמונה ראשונית, שעל האדם לקבלה בבחינת "למעלה מדעת", כודאי ראשוני שאי אפשר בלעדיו שמתחיל את הכל וכולל את הכל. שאין לו סיבה מוקדמת, שאיננו מתפרק ושיש לו שלמות מצד עצמו, כעין אברהם אבינו שקיבל את האמונה למעלה מדעתו.

בכך אנו חותמים את מאמר האותיות וניגשים לתחילתו של מאמר חדש הנקרא "מאמר חכמה דעלמא קיימא עלה", המדבר אודות בניין המרחב הנפשי של האדם.
המאמר פותח בבחינת הראשית, שהיא אותה החכמה (כנגד אריך אנפין המתאחד עם הכתר שהוא עתיק) הבאה מלמעלה בלא סיוע מצד התחתון כבחינת האור והכלי הבאים כאחד.
אותה חכמה המדוברת, היא צורת מציאות עליונה היורדת אל התחתון ממקום סתום אשר איננו מודע אליו, בבחינת "רישא דלא אתיידע", וכל פעולת התחתון מתחילה מן הצורה בה הוא מגיב למציאות סתומה זו.
כדי שמציאות זו של החכמה תתפשט אל התחתון, צריכה היא לעבור דרך אמצעי קישור בין העליון לתחתון, העונה לשם "תודעה" כחלק מפרצופי אבא ואמא, המתחלקים להכרה (ג"ר דבינה – ראש דגוף דראש) ותודעה (ז"ת דבינה- גוף דגוף דראש).
כדי שתודעה זו תתפשט לתחתון באופן הראוי לכשנוכל לשכלל באמצעותה, עליה להתבסס ולהתארגן על-פי ההכרה העליונה, התופסת באופן עקיף את הקורה למעלה בחכמה העליונה, היא האור העובר דרך הנתיב (בינה) בבחינת ל"ב נתיבות חכמה, שבגין כך נקראת התודעה בשם ל"ב נתיבות חכמה.
לאחר מכן התודעה שהיא בחינת ז"ת דבינה – גוף דגוף דראש, מתפשטת לגוף שהוא המרחב או האני של האדם (הלב – הים הגדול המתפרד לרצונות קטנים) , בבחינת שישה קצוות (ו"ק – חג"ת נה"י ; בחינת ששת מימדי המרחב).
נמצא אם כן שהתודעה המהווה את מרכז חייו של האדם, דרכה הוא חי, חש ואף חושב, מבוססת על מידת ההשפעה בבחינת החסד הראשון, שבהתפשטותה לגוף התחתון יוצרת את בחינת הלב האמיתי של האדם.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמרים: "אותיות דרב המנונא סבא" ו- "חכמה דעלמא קיימא עלה"

בשיעור זה אנו למדים על התורה הגונזת בחובה את סודות התורה העצומים, הקשורים לעולמות העליונים המקבלים ביטוי דרך העולם הזה.
התורה מתחלת בכפילותן של האותיות אל"ף ובי"ת, הנובעת מן הפסוק: "ב'ראשית ב'רא א'לוקים א'ת וכו'", שהם ב' פעמים בי"ת ו-ב' פעמים אל"ף.
כפילותן של האותיות מצביעה על התגלותה של התורה ממצב הקטנות (עמידה על רגל אחת), לבחינת אמת העומדת על ב' רגליים, כאותה מערת המכפלה, בה קבורה אותה אמת במצב הקטנות, שיש להולידה ולגלותה בצורה השלמה לאחר מכן.
מסביר הזוה"ק שישנם בתורה אותיות גדולות כנגד ספירת הבינה (עולם העליון) הכוללת א"ב הראשונות "מבראשית ברא וכו'" וישנם אותיות קטנות כנגד זו"ן (עולם התחתון) הכוללים א"ב השניות "מבראשית מברא וכו'".

לכך, יוצא שהתורה כוללת אותיות גדולות ואותיות קטנות, המכילות אותה האמת הכפולה, הקיימת בעולמות העליונים ומושגת דרך פעולות מעשיות של העולם הזה.
העולם העליון אשר מעבר לפעולות המעשיות של העולם הזה, מייצג את בחינת האמונה, שהיא האקסיומה והוודאי הראשוני, עליו מושתתת כל התפישה המדעית של העולם הזה, עד כדי שכל בניין האני הפנימי של האדם לא בנוי זולת אותה אמונה ראשונית, שעל האדם לקבלה בבחינת "למעלה מדעת", כוודאי ראשוני שאין לו סיבה מוקדמת, שאיננו מתפרק ושיש לו שלמות מצד עצמו, כעין אברהם אבינו שקיבל את האמונה למעלה מדעתו.

בכך אנו חותמים את מאמר האותיות וניגשים לתחילתו של מאמר חדש הנקרא "מאמר חכמה דעלמא קיימא עלה", המדבר אודות בניין המרחב הנפשי של האדם.
המאמר פותח בבחינת הראשית, שהיא אותה החכמה (כנגד אריך אנפין המתאחד עם הכתר שהוא עתיק) הבאה מלמעלה בלא סיוע מצד התחתון כבחינת האור והכלי הבאים כאחד.
אותה חכמה המדוברת, היא צורת מציאות עליונה היורדת אל התחתון ממקום סתום אשר איננו מודע אליו, בבחינת "רישא דלא אתיידע", וכל פעולת התחתון מתחילה מן הצורה בה הוא מגיב למציאות סתומה זו.
כדי שמציאות זו של החכמה תתפשט אל התחתון, צריכה היא לעבור דרך אמצעי קישור בין העליון לתחתון, העונה לשם "תודעה" כחלק מפרצופי אבא ואמא, המתחלקים להכרה (ג"ר דבינה – ראש דגוף דראש) ותודעה (ז"ת דבינה- גוף דגוף דראש).
כדי שתודעה זו תתפשט לתחתון באופן הראוי לכשנוכל לשכלל באמצעותה, עליה להתבסס ולהתארגן על-פי ההכרה העליונה, התופסת באופן עקיף את הקורה למעלה בחכמה העליונה, היא האור העובר דרך הנתיב (בינה) בבחינת ל"ב נתיבות חכמה, שבגין כך נקראת התודעה בשם ל"ב נתיבות חכמה.
לאחר מכן התודעה שהיא בחינת ז"ת דבינה – גוף דגוף דראש, מתפשטת לגוף שהוא המרחב או האני של האדם (הלב – הים הגדול המתפרד לרצונות קטנים) , בבחינת שישה קצוות (ו"ק – חג"ת נה"י ; בחינת ששת מימדי המרחב).
נמצא אם כן שהתודעה המהווה את מרכז חייו של האדם, דרכה הוא חי, חש ואף חושב, מבוססת על מידת ההשפעה בבחינת החסד הראשון, שבהתפשטותה לגוף התחתון יוצרת את בחינת הלב האמיתי של האדם.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "אותיות דרב המנונא סבא"

בשיעור זה אנו למדים על האותיות אל"ף (כנגד כתר דבינה) ובי"ת (כנגד חכמה דבינה), המרכזות את ההבחנות אודות שכלול וקיום המציאות.

תחילה נכנסה האות ב"ית בטענה שעל בסיסה ראוי לבנות את האני של האדם, היות שכל חסרונה הוא שאין בה חסרון, כלומר שלא שייך בה רצון אישי ופרטי, אלא שכל רצונה בנוי על ברכת המלך,

הוא הקב"ה שנתברך בה למעלה ולמטה בבחינת "כריעת ברך", המורה על החזרת המעלה למלך להיותו עליון בחשיבות, בכוח התחתון,

המכניע את עצמו ויישותו בבחינת אמונה "למעלה מהדעת", להיותו למטה בחשיבות כלפי המלך, כעין אברהם אבינו שהשליך עצמו לכבשן האש וויתר על רצונו באופן מוחלט וכמו-כן וויתר על העבודה זרה המייצגת את היישות העצמית של האדם.

מבחינה הכרתית פירוש הדברים הוא, וויתור על תפישת הקיום של העולם הזה ומבחינת עבודת הנפש, וויתור על כל הפרטיות, הדעת, השכל והרצון העצמיים באופן מוחלט.

נמצא אם כן, שהיות שהאות בי"ת מייצגת את רצון האדם הבנוי על רצון המלך, לכך היא מקור החסד בבחינת א"ב, ולבר מן האותיות ד' (חסד דבינה) וסמ"ך (חפץ חסד בקטנות – השפעה), היא זו המהווה את בניין וקיום המציאות בגדלות ובקטנות בבחינת 'עולם חסד יבנה', המייצג את בחינת האמונה המבדילה בין צדיק לרשע ובין עובד אלוקים לשלא עבדו, שעל בסיסה ראוי לבנות את האני של האדם.

לאחר האות בי"ת עמדה האות אל"ף, מיד שאלה המלך הוא הקב"ה, לפשר עמידתה, באשר לא עלתה אליו לביקוש (העלאת מ"ן) כשאר האותיות. והיות שכך, שאינה יודעת לשאול ולבקש, יש לעורר בה שאלה וחסרון בבחינת "את פתח לו" כמובא בהגדה.

נענתה האות אל"ף למלך בשתי תירוצים, המסבירים את פשר מעשיה: א. היות שלא הייתה תועלת לכל האותיות שעלו לביקוש, שהרי יצאו במפח נפש ולא עלה לאל ידם להיות בסיס לבניין האני של האדם, לכן לא עליתי גם אני לביקוש.

ב. נוסף על כך מאחר שכבר מסרת את המתנה ביד האות ב"ת, לא נאה למלך להעביר את המתנה שנתן ביד עבדו לאחר.

אמר לה הקב"ה אל"ף (כנגד זמן תיקון) אל"ף (כנגד גמר תיקון), על אף שאות בי"ת נבחרה להיות בסיס לבניין האני של האדם, מכל מקום את תיהי הראש לכל האותיות, כלומר תחילת הרצון ובך יהיו כל הייחודים.

תשובתו של הקב"ה לאות אל"ף מסבירה את יעודה של אות זו, במציאות השכלול של העולם והאני של האדם כדמיון שאר האותיות, אלא שהיא השורש הבא מלמעלה המתחיל לכל האותיות (רצונות).

שתי האותיות אל"ף ובי"ת החותמות את סדר ביאתן של האותיות, רמוזות במילה "בראשית", המחולקת לשתיים ב-ראשית, כאשר בי"ת היא מידת האמונה וצד החסד וראשית היא בחינת האל"ף כנגד אריך אנפין.

האותיות אל"ף (כנגד כתר דבינה) ובי"ת (כנגד חכמה דבינה), מרכזות את ההבחנות אודות שכלול וקיום המציאות.תחילה נכנסה האות ב"ית בטענה שעל בסיסה ראוי לבנות את האני של האדם, היות שכל חסרונה הוא שאין בה חסרון, כלומר שלא שייך בה רצון אישי ופרטי, אלא שכל רצונה בנוי על ברכת המלך, הוא הקב"ה שנתברך בה למעלה ולמטה בבחינת "כריעת ברך", המורה על החזרת המעלה למלך להיותו עליון בחשיבות, בכוח התחתון, המכניע את עצמו ויישותו בבחינת אמונה "למעלה מהדעת", להיותו למטה בחשיבות כלפי המלך, כעין אברהם אבינו שהשליך עצמו לכבשן האש וויתר על רצונו באופן מוחלט וכמו-כן וויתר על העבודה זרה המייצגת את היישות העצמית של האדם.

מבחינה הכרתית פירוש הדברים הוא, וויתור על תפיסת הקיום של העולם הזה ומבחינת עבודת הנפש, וויתור על כל הפרטיות, הדעת, השכל והרצון העצמיים באופן מוחלט. נמצא אם כן, שהיות שהאות בי"ת מייצגת את רצון האדם הבנוי על רצון המלך, לכך היא מקור החסד בבחינת א"ב, ולבר מן האותיות ד' (חסד דבינה) וסמ"ך (חפץ חסד בקטנות – השפעה), היא זו המהווה את בניין וקיום המציאות בגדלות ובקטנות בבחינת 'עולם חסד יבנה', המייצג את בחינת האמונה המבדילה בין צדיק לרשע ובין עובד אלוקים ללא עבדו, שעל בסיסה ראוי לבנות את האני של האדם.

לאחר האות בי"ת עמדה האות אל"ף, מיד שאלה המלך הוא הקב"ה, לפשר עמידתה, באשר לא עלתה אליו לביקוש (העלאת מ"ן) כשאר האותיות. והיות שכך, שאינה יודעת לשאול ולבקש, יש לעורר בה שאלה וחסרון בבחינת "את פתח לו" כמובא בהגדה.

נענתה האות אל"ף למלך בשתי תירוצים, המסבירים את פשר מעשיה: א. היות שלא הייתה תועלת לכל האותיות שעלו לביקוש, שהרי יצאו במפח נפש ולא עלה לאל ידם להיות בסיס לבניין האני של האדם, לכן לא עליתי גם אני לביקוש.

ב. נוסף על כך מאחר שכבר מסרת את המתנה ביד האות ב"ת, לא נאה למלך להעביר את המתנה שנתן ביד עבדו לאחר.

אמר לה הקב"ה אל"ף (כנגד זמן תיקון) אל"ף (כנגד גמר תיקון), על אף שאות בי"ת נבחרה להיות בסיס לבניין האני של האדם, מכל מקום את תהי הראש לכל האותיות, כלומר תחילת הרצון ובך יהיו כל הייחודים.

תשובתו של הקב"ה לאות אל"ף מסבירה את יעודה של אות זו, במציאות השכלול של העולם והאני של האדם כדמיון שאר האותיות, אלא שהיא השורש הבא מלמעלה המתחיל לכל האותיות (רצונות).

שתי האותיות אל"ף ובי"ת החותמות את סדר ביאתן של האותיות, רמוזות במילה "בראשית", המחולקת לשתיים ב-ראשית, כאשר בי"ת היא מידת האמונה וצד החסד וראשית היא בחינת האל"ף כנגד אריך אנפין.

 האותיות עולות לביקוש (העלאת מ"ן) בטענה שעל בסיס שלמותן ראוי לבנות את האני של האדם. ומלמדנו הזוה"ק שכל זמן שהאדם נמצא במציאות של תיקון אין הוא יכול לבנות את האני שלו על בסיסם של החסרונות המייצגים את השלמות שבמטרה. כהמשך למאמר האותיות אנו למדים על אותיות זי"ן (כנגד נצח דז"א דבינה), וא"ו ה"י ( ב' אותיות דשם הוי"ה למטה מטבור בבחינת גוף), וגימ"ל דל"ת (גימ"ל כנגד בינה שהיא כתר דחסדים ודל"ת כנגד חסד) ונבארן אחת לאחת.

תחילה נכנסה האות זי"ן (הארת שבת – הארה דז"א בשית אלפי שני), בטענה שבה ראוי לבנות את האני של האדם, באשר היא מייצגת את השלמות של יום השבת. מסביר הזוה"ק שהאות זי"ן מורכבת מאותיות וא"ו ויו"ד, כאשר היו"ד נשואה על הוא"ו כצורת הרומח. וא"ו היא זמן היגיעה בה נערכת המלחמה לקראת האמת התכליתית שבבחינת 'יום השבת' והיו"ד היא בבחינת 'עטרת המלכות', המייצגת את המלכות דקדושה בבחינת השושנה, המבטאת את מקום האהבה (האני המשותף) הבא בשבת. במצב זה מתעוררת באדם הרגשה, המבטאת את היותו מצוי בבחינת השלמות התכליתית של "זכור את יום השבת". אולם, היות שהשבת המדוברת היא שבת חלקית של זמן תיקון (בבחינת מעין עולם הבא) וזאת לסיבה שלאחריה באים ימי החול, בהם מתנהלת מלחמה הכרחית על האמת התכליתית, העלולה לגרום להרג , לכן אין האות זי"ן ראויה שעל בסיסה יבנה האני של האדם.
מיד לאחריה נכנסו אותיות וא"ו וה"י בטענה שבהם ראוי לבנות את האני של האדם, באשר הם מייצגות את האותיות הראשונות של שם הווי"ה, שלהם מיוחסת השלמות.

מסביר הזוה"ק שהיות שאותיות וא"ו וה"י מצויות למטה מטבור בבחינת גוף המייצג את חוסר השלמות, ועוד שאין האות וא"ו יכולה להתפשט יותר מקו אמצעי, שהרי אינה וא"ו של גמר תיקון, הרי שנתונות הם לאחיזת הקליפות שלכך אין ראוי לבנות על בסיסם את האני של האדם.

לאחריהם נכנסו האותיות גימ"ל דל"ת בטענה שבהם ראוי לבנות את האני של האדם. גימ"ל היא בחינת הגומל חסד (רצון להשפיע לכלל) ודל"ת היא הרגשת הדלות והחוסר בבחינת האמונה.

ב' אותיות אלו קשורות זו בזו, באופן שהגימ"ל המייצגת את העשיר משתוקקת להרגשת הדל"ת המייצגת את העני, כלומר להרגשת הדלות והחוסר באמונה.

והיות שאדם משתוקק בהכרח לאמונה בבחינת הדל"ת, אזי מוכרח שיהיה לו קשר לגימ"ל שבבחינת הגומל חסד הנ"ל.

ולו יצוייר מצב בו אדם אינו רדוף אחר האמונה, אלא אחר הרדיפה להנאה וסיפוק אישי, אזי יגרום שייקצץ ראש הדל"ת ויהפוך הדל"ת לרי"ש בבחינת רשע המרשיע את הבורא, כל זמן שאינו ממלא את סיפוקיו והנאותיו הפרטיות.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "אותיות דרב המנונא סבא"

בשיעור זה אנו למדים על אותיות הבינה, שמהוות סוג של שלמות, אך איננה שלמות מלאה. כעין שאר האותיות שנלמדו בשיעורים הקודמים, עולות האותיות לביקוש (העלאת מ"ן) בטענה שעל בסיס שלמותן ראוי לבנות את האני של האדם. ומלמדנו הזוה"ק שכל זמן שהאדם נמצא במציאות של תיקון אין הוא יכול לבנות את האני שלו על בסיסם של החסרונות המייצגים את השלמות שבמטרה.

כהמשך למאמר האותיות אנו למדים על אותיות זי"ן (כנגד נצח דז"א דבינה), וא"ו ה"י ( ב' אותיות דשם הווי"ה למטה מטבור בבחינת גוף), וגימ"ל דל"ת (גימ"ל כנגד בינה שהיא כתר דחסדים ודל"ת כנגד חסד) ונבארן אחת לאחת.

תחילה נכנסה האות זי"ן (הארת שבת – הארה דז"א בשית אלפי שני), בטענה שבה ראוי לבנות את האני של האדם, באשר היא מייצגת את השלמות של יום השבת.

מסביר הזוה"ק שהאות זי"ן מורכבת מאותיות וא"ו ויו"ד, כאשר היו"ד נשואה על הוא"ו כצורת הרומח. וא"ו היא זמן היגיעה בה נערכת המלחמה לקראת האמת התכליתית שבבחינת 'יום השבת' והיו"ד היא בבחינת 'עטרת המלכות', המייצגת את המלכות דקדושה בבחינת השושנה, המבטאת את מקום האהבה (האני המשותף) הבא בשבת. ומאחר שכך מתעוררת באדם הרגשה, המבטאת את היותו מצוי בבחינת השלמות התכליתית של "זכור את יום השבת".

אולם, היות שהשבת המדוברת היא שבת חלקית של זמן תיקון (בבחינת מעין עולם הבא) וזאת לסיבה שלאחריה מתרגשים ימי החול, בהם מתנהלת מלחמה הכרחית על האמת התכליתית, העלולה לגרום להרג , לכן אין האות זי"ן ראויה שעל בסיסה יבנה האני של האדם.
מיד לאחריה נכנסו אותיות וא"ו וה"י בטענה שבהם ראוי לבנות את האני של האדם, באשר הם מייצגות את האותיות הראשונות של שם הווי"ה, שלהם מיוחסת השלמות.

מסביר הזוה"ק שהיות שאותיות וא"ו וה"י מצויות למטה מטבור בבחינת גוף המייצג את חוסר השלמות, ועוד שאין האות וא"ו יכולה להתפשט יותר מקו אמצעי, שהרי אינה וא"ו של גמר תיקון, הרי שנתונות הם לאחיזת הקליפות שלכך אין ראוי לבנות על בסיסם את האני של האדם.

לאחריהם נכנסו האותיות גימ"ל דל"ת בטענה שבהם ראוי לבנות את האני של האדם. גימ"ל היא בחינת הגומל חסד (רצון להשפיע לכלל) ודל"ת היא הרגשת הדלות והחוסר בבחינת האמונה.

ב' אותיות אלו קשורות זו בזו, באופן שהגימ"ל המייצגת את העשיר משתוקקת להרגשת הדל"ת המייצגת את העני, כלומר להרגשת הדלות והחוסר באמונה.

והיות שאדם משתוקק בהכרח לאמונה בבחינת הדל"ת, אזי מוכרח שיהיה לו קשר לגימ"ל שבבחינת הגומל חסד הנ"ל.

ולו יצוייר מצב בו אדם אינו רדוף אחר האמונה, אלא אחר הרדיפה להנאה וסיפוק אישי, אזי יגרום שייקצץ ראש הדל"ת ויהפוך הדל"ת לרי"ש בבחינת רשע המרשיע את הבורא, כל זמן שאינו ממלא את סיפוקיו והנאותיו הפרטיות.

שם המאמר: "אותיות דרב המנונא סבא"

בשיעור זה אנו למדים על אותיות ט' ו- י' . האותיות מאל"ף עד יו"ד שייכות ליחידות שנקראות אותיות הבינה. אותיות הבינה הם אותיות יותר פנימיות. שנתעסק עם אותיות כל כך פנימיות ושורשיות נפגוש בדברים שקשורים לפנימיות האדם.  וכפי שלמדנו בשאר האותיות כמו-כן אנו למדים באותיות הנלמדות בשיעור זה שהאותיות עולות להכרה הגבוהה של האדם, לשאלה (בחינת מיין נוקבין) האם בהם ראוי לברוא את האני של האדם. כאשר אדם בא לבדוק שאלה זו, עליו לתת אור על אותה אות (חסרון), כדי לראות את גווניה ואפשרויותיה של אותה אות, מצב המאפשר לאדם לראות את נקודת הפירוד של אותו פרט (חיסרון – אות) מהכלל, שלאחר ביקורת בונה יחזור אותו פרט אל הכלל ממנו הוא נובע.

תחילה נכנסה האות יו"ד בטענה שבה ראוי לברוא את האני של האדם, באשר היא כללות הכל, רוצה לומר נקודת האקסיומה הראשונית המתחלת את שם י-ה-ו-ה, שהכל בנוי ממנה. מסביר הזוה"ק שלו תצוייר מציאות בה האות יו"ד הייתה בסיס לבריאת האני של האדם, אזי תאלץ האות יו"ד להיעקר ממקומה, דבר העלול לפגום בנקודת המשענת הראשונית (יש מאין) של הקיום והשכלול, ויחד עם זאת גם למנוע את מציאות הקלקול והתיקון (בחינת עולה ויורד) אשר המה הכרחיים לצורך ביאת האדם לשותפות מלאה עם הבורא. ולכך אומר לה הקב"ה לאות יו"ד, שעליה להישאר במקומה – בשם י-ה-ו-ה המייצג את שם הרחמים, כדי שאם תתכן מציאות של דין וקלקול בעולם המיוצג בשם אדנו"ת (בבחינת עולה ויורד), תהיינה אפשרות לאדם לחזור למציאות של רחמים.

מיד לאחריה נכנסה האות טי"ת בטענה שבה ראוי לברוא את האני של האדם, מאחר שבה נקרא הקב"ה "טוב וישר".
מסביר הזוה"ק שהפנימיות המייצגת את הטוב (כנגד יסוד דבינה) מוכרחת להיות גנוזה בבחינת הצדיק (כנגד יסוד דז"א) לבל תתגלה לחוץ, שאם לא כן, אלא שתתגלה לחוץ יהיו הקליפות, המייצגות את גאוות האדם הדורשת רדידות, חומסות ופוגמות אותה ומשתמשות בעומק הפנימיות לצרכים חיצוניים.
על זה הקשתה האות טי"ת, שאם כך היא המציאות, ראוי שתהיינה רק פנימיות בלא חיצוניות, ועל זה השיב לה הקב"ה, שאין כן הדבר, שלא תתכן פנימיות בלא חיצוניות, שמלבד הרצון להשפיע בעל מנת להשפיע (כנגד עולם הבא – ז"ת דבינה)
יש צורך בשימוש הרצון לקבל (כנגד העולם הזה) בבחינת 'קו אמצעי' המבטא את האהבה המחברת בין 'הרצון להשפיע' 'לרצון לקבל'.
נוסף לכך אומר הקב"ה לאות טי"ת, שחיבורה לאות ח"ית יוצר מציאות של פגם, שאם תקדים האות חי"ת לאות טי"ת, עלולה האות טי"ת להיפגם בגינה.
מציאות זו בה הפנימיות גנוזה ולא מגולה לחוץ, מאפשרת לאדם להתייגע ולשבר את הקליפה החיצונית המתראה לו כמוקדמת, כל זאת כדי שישתוקק אל נקודת האמת הפנימית הזו, אליה הוא שואף.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "אותיות דרב המנונא סבא"

בשיעור זה אנו למדים על אותיות טי"ת (יסוד דבינה) ויו"ד השייכות מאל"ף עד יו"ד ליחידות, שמצד זה נקראות אותיות הבינה, שהם האותיות הפנימיות, שיתראו גם בנפש האדם
בהקשרים של קלקול ותיקון.
כפי שלמדנו בשאר האותיות כמו-כן אנו למדים באותיות הנלמדות בשיעור זה, דהיינו שהאותיות עולות להכרה הגבוהה של האדם, לשאלה (בחינת מיין נוקבין) האם
בהם ראוי לברוא את האני של האדם. כאשר אדם בא לבדוק שאלה זו, עליו לתת אור על אותה אות (חסרון), כדי לראות את גווניה ואפשרויותיה של אותה אות, מצב המאפשר
לאדם לראות את נקודת הפירוד של אותו פרט (חסרון – אות) מהכלל, שלאחר ביקורת בונה יחזור אותו פרט אל הכלל ממנו הוא נובע.
תחילה נכנסה האות יו"ד בטענה שבה ראוי לברוא את האני של האדם, באשר היא כללות הכל, רוצה לומר נקודת האקסיומה הראשונית המתחלת את שם י-קו-ק, שהכל בנוי ממנה.
מסביר הזוה"ק שלו תצוייר מציאות בה האות יו"ד הייתה בסיס לבריאת האני של האדם, אזי תאלץ האות יו"ד להיעקר ממקומה, דבר העלול לפגום בנקודת המשענת הראשונית (יש מאין) של הקיום והשכלול,
ויחד עם זאת גם למנוע את מציאות הקלקול והתיקון (בחינת עולה ויורד), אשר המה הכרחיים לצורך ביאת האדם לשותפות מלאה עם הבורא.
ולכך אומר לה הקב"ה לאות יו"ד, שעליה להישאר במקומה – בשם י-ק-ו-ק המייצג את שם הרחמים, כדי שאם תתכן מציאות של דין וקלקול בעולם המיוצג בשם אדנו"ת (בבחינת עולה ויורד), תהיינה אפשרות
לאדם לחזור למציאות של רחמים.
מיד לאחריה נכנסה האות טי"ת בטענה שבה ראוי לברוא את האני של האדם, מאחר שבה נקרא הקב"ה "טוב וישר".
מסביר הזוה"ק שהפנימיות המייצגת את הטוב (כנגד יסוד דבינה) מוכרחת להיות גנוזה בבחינת הצדיק (כנגד יסוד דז"א) לבל תתגלה לחוץ, שאם לא כן, אלא שתתגלה לחוץ יהיו הקליפות, המייצגות את גאוות האדם הדורשת רדידות, חומסות ופוגמות אותה ומשתמשות בעומק הפנימיות לצרכים חיצוניים.
על זה הקשתה האות טי"ת, שאם כך היא המציאות, ראוי שתהיינה רק פנימיות בלא חיצוניות, ועל זה השיב לה הקב"ה, שאין כן הדבר, שלא תתכן פנימיות בלא חיצוניות, שמלבד הרצון להשפיע בעל מנת להשפיע (כנגד עולם הבא – ז"ת דבינה)
יש צורך בשימוש הרצון לקבל (כנגד העולם הזה) בבחינת 'קו אמצעי' המבטא את האהבה המחברת בין 'הרצון להשפיע' 'לרצון לקבל'.
נוסף לכך אומר הקב"ה לאות טי"ת, שחיבורה לאות ח"ית יוצר מציאות של פגם, שאם תקדים האות חי"ת לאות טי"ת, עלולה האות טי"ת להיפגם בגינה.
מציאות זו בה הפנימיות גנוזה ולא מגולה לחוץ, מאפשרת לאדם להתייגע ולשבר את הקליפה החיצונית המתראה לו כמוקדמת, כל זאת כדי שישתוקק אל נקודת האמת הפנימית הזו, אליה הוא שואף.

מה למדנו היום?
למדנו על האותיות מ', ל' וכ', שגם הן עלו וביקשו מהקב"ה לברוא בהן את העולם.

באה האות מ' ומבקשת לברוא בה העולם, כי המלך הוא שמוליך את העולם, והיא ההתחלה של המלך ובה נקרא הקב"ה "מלך". אולם עונה לה הקב"ה: העולם צריך למלך ולא יפה לעולם לעמוד בלא מלך, ולכן שובי למקומך ולא בך יברא העולם. דהיינו, "אם תעלי לראש, מה יהיה עם הגוף בלא החסד"? החסד בא לתאר את המלוכה ע"י מעבר מקטנות לגדלות. כדי שיתגלה אור המלך בעולם, הוא צריך להתגלות דרך החסד, שהיא המלך של כל הבחינות התחתונות בעולם, להיותה הבחינה המופשטת ביותר. כי חסד הוא בחינת התפשטות, כפי שרואים שבכל חומר יש את הצורה, שהיא המופשטת. לדוגמא, ניתן לראות בכוס את צורת הכוס, שהיא הדבר המופשט שבה.

אולם עונה לה הקב"ה: את צריכה את כסא כבודי (האות כ'), שעל ידו יכול להתגלות אור המלך. ואת צריכה גם את הקשר אל התחתונים (האות ל'). דהיינו, המופשטות אינה יכולה להתגלות לבדה, מבלי משהו שיחזיק אותה. לא ניתן לתת תשובה מופשטת לאדם, מבלי להלביש אותה בדבר מעשי. כמו כן, למדנו כי המ' צריכה להתגלות דרך ל'. האות ל' היא ההכרה העליונה דרכה תופסים את האור העליון. היא האות היחידה היונקת מההכרה העליונה, ויכולה לקבל את האור העליון שבתחילה מופשט, אולם בפיתול נכון יכול לרדת למטה. ל' היא האות היחידה העולה למעלה מעל השורה, כדי לקבל את ההכרה העליונה, ואח"כ יורדת באלכסון בסוד חכמה וחסדים משולבים. זהו שילוב של הדברים באופן מאוזן, כך שניתן יהיה לקבל את אותה הכרה עליונה מופשטת. ולכן, האור הגדול הזה של המ', צריך להתקבל דרך ל', ואינו יכול לעמוד בפני עצמו.

לאחר מכן, באה האות כ' וירדה מעל כסא כבודו, נזדעזה ואמרה "טוב לפניך לבורא בי העולם כי כבודך אני". אולם כשירדה מעל כסא הכבוד, נזדעזעו מאתים אלף עולמות ונזדעזע הכסא, וכל העולמות נזדעזעו ליפול. ואמר לה הקב"ה לשוב למקומה, כי בה "כליה", ובה נשמעה כלה ונחרצה.

כאשר הקב"ה נותן את האור לאותה אות שעלתה לבקש על אותו חיסרון פרטי שמייצגת, מתגלה מדוע אינו יכול להיברא בה העולם. וכן רואים בכ', שנזדעזע הכסא והעולמות, כי אור החכמה אינו יכול להתגלות בתחתונים מבלי כ', שהיא המחברת בין העליון לתחתון (מלכות דעליון שהיא כתר דתחתון).

לכן, כאשר כ' מבקשת לברוא העולם על בחינת הכבוד, עונה לה הקב"ה שכאשר לוקחים את הכבוד, מזדעזעים העולמות. לכן אם כ' לא תשמש לתפקיד שלה — לקשר בין העליונים לתחתונים, לא יוכל להתגלות האור לתחתונים. אחד הפגמים בחינוך הוא כאשר אדם אינו נותן כבוד לעליונים שלו, אך בכך מזדעזעים כל העולמות. ולכן כאשר נותנים כבוד לחיצוניים, זהו דבר שאינו ראוי. ומשום כך, גם בה לא ניתן לברוא את העולם.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מה למדנו היום?
למדנו על האותיות מ', ל' וכ', שגם הן עלו וביקשו מהקב"ה לברוא בהן את העולם.

באה האות מ' ומבקשת לברוא בה העולם, כי המלך הוא שמוליך את העולם, והיא ההתחלה של המלך ובה נקרא הקב"ה "מלך". אולם עונה לה הקב"ה: העולם צריך למלך ולא יפה לעולם לעמוד בלא מלך, ולכן שובי למקומך ולא בך יברא העולם. דהיינו, "אם תעלי לראש, מה יהיה עם הגוף בלא החסד"?

החסד בא לתאר את המלוכה ע"י מעבר מקטנות לגדלות. כדי שיתגלה אור המלך בעולם, הוא צריך להתגלות דרך החסד, שהיא המלך של כל הבחינות התחתונות בעולם, להיותה הבחינה המופשטת ביותר. כי חסד הוא בחינת התפשטות, כפי שרואים שבכל חומר יש את הצורה, שהיא המופשטת. לדוגמא, ניתן לראות בכוס את צורת הכוס, שהיא הדבר המופשט שבה.

אולם עונה לה הקב"ה: את צריכה את כסא כבודי (האות כ'), שעל ידו יכול להתגלות אור המלך. ואת צריכה גם את הקשר אל התחתונים (האות ל'). דהיינו, המופשטות אינה יכולה להתגלות לבדה, מבלי משהו שיחזיק אותה. לא ניתן לתת תשובה מופשטת לאדם, מבלי להלביש אותה בדבר מעשי.

כמו כן, למדנו כי המ' צריכה להתגלות דרך ל'. האות ל' היא ההכרה העליונה דרכה תופסים את האור העליון. היא האות היחידה היונקת מההכרה העליונה, ויכולה לקבל את האור העליון שבתחילה מופשט, אולם בפיתול נכון יכול לרדת למטה. ל' היא האות היחידה העולה למעלה מעל השורה, כדי לקבל את ההכרה העליונה, ואח"כ יורדת באלכסון בסוד חכמה וחסדים משולבים. זהו שילוב של הדברים באופן מאוזן, כך שניתן יהיה לקבל את אותה הכרה עליונה מופשטת. ולכן, האור הגדול הזה של המ', צריך להתקבל דרך ל', ואינו יכול לעמוד בפני עצמו.

לאחר מכן, באה האות כ' וירדה מעל כסא כבודו, נזדעזה ואמרה "טוב לפניך לבורא בי העולם כי כבודך אני". אולם כשירדה מעל כסא הכבוד, נזדעזעו מאתים אלף עולמות ונזדעזע הכסא, וכל העולמות נזדעזעו ליפול. ואמר לה הקב"ה לשוב למקומה, כי בה "כליה", ובה נשמעה כלה ונחרצה.

כאשר הקב"ה נותן את האור לאותה אות שעלתה לבקש על אותו חיסרון פרטי שמייצגת, מתגלה מדוע אינו יכול להיברא בה העולם. וכן רואים בכ', שנזדעזע הכסא והעולמות, כי אור החכמה אינו יכול להתגלות בתחתונים מבלי כ', שהיא המחברת בין העליון לתחתון (מלכות דעליון שהיא כתר דתחתון).

לכן, כאשר כ' מבקשת לברוא העולם על בחינת הכבוד, עונה לה הקב"ה שכאשר לוקחים את הכבוד, מזדעזעים העולמות. לכן אם כ' לא תשמש לתפקיד שלה — לקשר בין העליונים לתחתונים, לא יוכל להתגלות האור לתחתונים. אחד הפגמים בחינוך הוא כאשר אדם אינו נותן כבוד לעליונים שלו, אך בכך מזדעזעים כל העולמות. ולכן כאשר נותנים כבוד לחיצוניים, זהו דבר שאינו ראוי. ומשום כך, גם בה לא ניתן לברוא את העולם.

שם המאמר: "אותיות דרב המנונא סבא"

 אות סמ"ך (כנגד אימא עילאה – חפץ חסד) ואות נו"ן ( כנגד גבורה – ג' פעמים ע"ב גימטרייה רי"ו- כנגד אות 'ם' סתומה) תחילה נכנסה האות סמ"ך המייצגת את מידת החפץ חסד (השפעה), ובאה לדיון נפשי, האם בה ראוי לברוא את האני של האדם, באשר היא זו הסומכת לכל הנופלים (זו"ן – כנגד הגוף), דהיינו ששומרתם במצב הקטנות, בעת שיש חשש שיתאחזו בהם הקליפות. מסביר הזוה"ק שעל אף שהאות סמ"ך היא זו המייצגת את מידת ההשפעה (חסדים מכוסים), ועוד שהיא הוודאי הראשוני שעליו נשענים ונסמכים כל רצונות האדם במצב הקטנות לבל יצאו אל מחוץ למסגרת האמונית, להיות נתונים אל אחיזת הקליפות. מכל מקום אין די בכך שהאני של האדם יתבסס על אמונה לבד בבחינת 'השפעה', שהרי מטרת הבריאה היא "להנות לנבראיו", ומימוש מטרה זו ניתן באמצעות השימוש בגדלות הרצון לקבל, שהרי אהבה איננה רק 'קו ימין' לבדו, אלא שיתוף של 'קו שמאל' עם 'קו ימין' בבחינת 'קו אמצעי' (שיתוף של רצונות). ונמצא שלא ניתן לברוא בסמ"ך לבדה את האני של האדם.

מיד לאחריה נכנסה האות נו"ן המייצגת את מידת הגבורה (כנגד גבורה דז"א), וטוענת שבה ראוי לברוא את העולם, באשר היא משמשת לשמירה במצב הקטנות יחד עם הסמ"ך לחסדים מכוסים, ומלבד זאת יש בה מעלה נוספת, באשר יש לה היכולת ליצירת מסגרות ברורות ומדויקות במצב הגדלות (אור ע"ב-ס"ג המשמש להשלמת כלים בגדלות). מסביר הזוה"ק שעל אף שיצירת מסגרות הוא דבר חשוב, אולם מאחר שאין הם יכולים לעמוד לבדם ללא סיוע הסמ"ך, דהיינו שאין יצירת המסגרות יכולים לסמוך את האדם במצב הגדלות, אלא בסיוע הסמ"ך הנותנת את בחינת החפץ חסד וההשפעה, דהיינו את השמירה לבל יפול האדם ליצירת מסגרות חיצוניות בלבד, הנובעות מגאווה (גדלות של צמצום א'). שאם לא כן,  יעמדו הם לבדם, תוולד מכך אכזריות, שתוביל לשבירה טוטלית בנפש האדם (כנגד שבירת הכלים), שתישאר בלי טיפת לחלוחית של חסד. ולכן אין ראוי לברוא בה את האני של האדם.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "אותיות דרב המנונא סבא"

בשיעור זה נעסוק באות סמ"ך (כנגד אימא עילאה – חפץ חסד) ואות נו"ן ( כנגד גבורה – ג' פעמים ע"ב גימטרייה רי"ו- כנגד אות 'ם' סתומה)

תחילה נכנסה האות סמ"ך המייצגת את מידת החפץ חסד (השפעה), ובאה לדיון נפשי, האם בה ראוי לברוא את האני של האדם, באשר היא זו הסומכת לכל הנופלים (זו"ן – כנגד הגוף), דהיינו ששומרתם במצב הקטנות, בעת שיש חשש שיתאחזו בהם הקליפות.

מסביר הזוה"ק שעל אף שהאות סמ"ך היא זו המייצגת את מידת ההשפעה (חסדים מכוסים), ועוד שהיא הוודאי הראשוני שעליו נשענים ונסמכים כל רצונות האדם במצב הקטנות לבל יצאו אל מחוץ למסגרת האמונית, להיות נתונים אל אחיזת הקליפות.

מכל מקום אין די בכך שהאני של האדם יתבסס על אמונה לבד בבחינת 'השפעה', שהרי מטרת הבריאה היא "להנות לנבראיו", ומימוש מטרה זו ניתן באמצעות השימוש בגדלות הרצון לקבל, שהרי אהבה איננה רק 'קו ימין' לבדו, אלא שיתוף של 'קו שמאל' עם 'קו ימין' בבחינת 'קו אמצעי' (שיתוף של רצונות).

ונמצא שלא ניתן לברוא בסמ"ך לבדה את האני של האדם.

מיד לאחריה נכנסה האות נו"ן המייצגת את מידת הגבורה (כנגד גבורה דז"א), וטוענת שבה ראוי לברוא את העולם, באשר היא משמשת לשמירה במצב הקטנות יחד עם הסמ"ך לחסדים מכוסים, ומלבד זאת יש בה מעלה נוספת, באשר יש לה היכולת ליצירת מסגרות ברורים ומדוייקים במצב הגדלות (אור ע"ב-ס"ג המשמש להשלמת כלים בגדלות).

מסביר הזוה"ק שעל אף שיצירת מסגרות הוא דבר חשוב, אולם מאחר שאין הם יכולים לעמוד לבדם ללא סיוע הסמ"ך, דהיינו שאין יצירת המסגרות יכולים לסמוך את האדם במצב הגדלות, אלא בסיוע הסמ"ך הנותנת את בחינת החפץ חסד וההשפעה, דהיינו את השמירה לבל יפול האדם ליצירת מסגרות חיצוניות בלבד, הנובעות מגאווה (גדלות של צמצום א').

שאם לא כן, אלא יעמדו הם לבדם, תוולד מכך אכזריות, שתוביל לשבירה טוטלית בנפש האדם (כנגד שבירת הכלים), שתשאר בלי טיפת לחלוחית של חסד.

ולכן אין ראוי לברוא בה את האני של האדם.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "אותיות דרב המנונא סבא"

כהמשך למאמר האותיות, נעסוק עתה באותיות פ"י (נצח) ועי"ן (הוד).
תחילה נכנסה האות פ"י בטענה שבה ראוי לברוא את האני של האדם, זאת מאחר שיש בה היכולת של צמצום ב', דהיינו לערב את הרצון לאושר המייצג את הרגש הגופני (רות – מלכות) עם הרצון להשפיע המייצג את השכל הפראקטי של התובנה העליונה (נעמי – רחמים), שהוא האמת המוחלטת.
שלו יצוייר שהאני של האדם היה נבנה על בסיס הרצון לאושר המוחלט, היו מתרבים הפשעים, שתולדותם כאוס ואנדרלמוסייה נפשית.
לכן מאחר שסברתה של האות פ"י (כנגד בינה) היא, שהפדות והגאולה תלויים בה, אם כן בה ראוי לברוא את האני של האדם, אלא שאין כן הדבר שהרי האני של האדם לא יכול להתבסס על סמך פדות חלקית, שפירושה – המוכנות לוויתור ולמיעוט על מקומי, דהיינו קבלת החץ בי ולא בבני (חציית המדרגה של צמצום ב') ולא זו בלבד, אלא אף גילוי נכונות לשלם בעבור כך, כל זאת בכדי לגאול את האני, הנתון לרצונות הגופניים.
ומסביר הזוה"ק, שמאחר שפדות חלקית זו מאפשרת קבלת אור (אושר) חלקי, המבטא את המגבלות והחוקים של זמן תיקון, בדרך למימוש האושר המוחלט, לכן ישנה סבירות להווצרותם של פשעים וחטאים.
ונמצא שמפאת שראויה היא לזמן תיקון ולא לגמר תיקון, שבו תהיה הגאולה העתידה מתוך אהבה ולא מתוך כורח של חטא, לכן אין היא ראויה לברוא בה את האני של האדם.
מיד לאחריה מציגה האות עי"ן המתלווה לאות פ"י, את פשר הטענה, אשר בה ראוי לברוא את האני של האדם.
ומתרצת שמאחר שהיא מצייגת את הענווה והשכל הישר של ההכרה העליונה (מופשטות), ולכן בה ראוי לברוא את האני של האדם, אולם אין הדבר כן שמחמת שמתלווה לאות פ"י, אשר נפסלה מלהיות בסיס לבריאת האני של האדם, אם כן גם היא (האות עי"ן), נתונה לפגם, שעל אף שמצידה עצמה אין פגם כלל, שהרי היא מצייגת את השכל הישר והמופשט,
אולם מאחר שאין מופשטות בלי פראקטיקה, אין שכל בלא רגש. אם כן נמצא שהשכל הנתון לרגש שמבקש הפקרות, עלול הוא לשמש גם לפשעים, לכן אין ראוי לברוא בה את האני של האדם.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "אותיות דרב המנונא סבא"

כהמשך למאמר האותיות, נעסוק עתה באותיות פ"י (נצח) ועי"ן (הוד).
תחילה נכנסה האות פ"י בטענה שבה ראוי לברוא את האני של האדם, זאת מאחר שיש בה היכולת של צמצום ב', דהיינו לערב את הרצון לאושר המייצג את הרגש הגופני (רות – מלכות) עם הרצון להשפיע המייצג את השכל הפראקטי של התובנה העליונה (נעמי – רחמים), שהוא האמת המוחלטת.
שלו יצוייר שהאני של האדם היה נבנה על בסיס הרצון לאושר המוחלט, היו מתרבים הפשעים, שתולדותם כאוס ואנדרלמוסייה נפשית.
לכן מאחר שסברתה של האות פ"י (כנגד בינה) היא, שהפדות והגאולה תלויים בה, אם כן בה ראוי לברוא את האני של האדם, אלא שאין כן הדבר שהרי האני של האדם לא יכול להתבסס על סמך פדות חלקית, שפירושה – המוכנות לוויתור ולמיעוט על מקומי, דהיינו קבלת החץ בי ולא בבני (חציית המדרגה של צמצום ב') ולא זו בלבד, אלא אף גילוי נכונות לשלם בעבור כך, כל זאת בכדי לגאול את האני, הנתון לרצונות הגופניים.
ומסביר הזוה"ק, שמאחר שפדות חלקית זו מאפשרת קבלת אור (אושר) חלקי, המבטא את המגבלות והחוקים של זמן תיקון, בדרך למימוש האושר המוחלט, לכן ישנה סבירות להווצרותם של פשעים וחטאים.
ונמצא שמפאת שראויה היא לזמן תיקון ולא לגמר תיקון, שבו תהיה הגאולה העתידה מתוך אהבה ולא מתוך כורח של חטא, לכן אין היא ראויה לברוא בה את האני של האדם.
מיד לאחריה מציגה האות עי"ן המתלווה לאות פ"י, את פשר הטענה, אשר בה ראוי לברוא את האני של האדם.
ומתרצת שמאחר שהיא מצייגת את הענווה והשכל הישר של ההכרה העליונה (מופשטות), ולכן בה ראוי לברוא את האני של האדם, אולם אין הדבר כן שמחמת שמתלווה לאות פ"י, אשר נפסלה מלהיות בסיס לבריאת האני של האדם, אם כן גם היא (האות עי"ן), נתונה לפגם, שעל אף שמצידה עצמה אין פגם כלל, שהרי היא מצייגת את השכל הישר והמופשט,
אולם מאחר שאין מופשטות בלי פראקטיקה, אין שכל בלא רגש. אם כן נמצא שהשכל הנתון לרגש שמבקש הפקרות, עלול הוא לשמש גם לפשעים, לכן אין ראוי לברוא בה את האני של האדם.

שנכנסת האות צדי"ק היא הטוענת לפני הקב"ה שבה ראוי לברוא את האני של האדם, שהרי היא זו שמייצגת את הצדיקות, את הקשר והזווג בין זכר לנקבה, בבחינת היסוד דז"א הכולל את הנוקבא. טענת הצדיק לבריאת האני של האדם, היא לסיבת מורכבותה לב' חלקים של יו"ד (זכר) ונו"ן (נקבה), שמצבם הראשון מלמעלה הוא בבחינת פנים בפנים המייצג את שלמות האהבה. מסביר הזוה"ק שעל אף שיש צדק בטענה זו, מכל מקום מאחר שאין אהבה ראשונית זו באה בבחירה, אלא נצרכת היא לתהליכי ביניים המכריחים את אחיזת הקליפות, לכן אין ראוי לברוא בצדי"ק זו את האני של האדם. ויתרה מכך, במצב הקטנות שבו דבוקים הזכר והנקבה אחור באחור, שזה מייצג סוג של קשר אשר אין בו היכולת לכל אחד מן הצדדים לתת את חלקו לקשר (מקום משותף – צד הנשמה) בצורה מלאה, אפילו מצב זה אינו די, בכדי לברוא בו את האני של האדם, שהרי אין זו אהבה, אלא רעות, ואין שלמות שאין בה פגם, אלא שלמות האהבה של גמר תיקון. וכל זמן שהוא טרם גמר תיקון, על אף שיש שמירה על הברית, ישנו חשש לאחיזת החיצונים.

ועל אף שהיה מקום לטעון שהיה באפשרי לברוא את הזכר והנקבה מתחילה בבחינת פנים בפנים, דהיינו בבחינת האהבה של גמר תיקון, מבלי לעבור את תהליך הביניים של אחור באחור וכו', מכל מקום אינו כן, שהרי אין באפשרי להגיע לאהבה, אלא מתוך בחירה, ולכן אין ברירה אלא להפריד בין ב' הצדדים (הזכר והנקבה), כדי לתת לנקבה אפשרות להגיע לקשר השלם של האהבה העתידית בבחירה. ומאחר שמצב ביניים זה מוכרח, ישנו חשש לאחיזת הקליפות, ואף האהבה שבדרך אין בה שלמות מאחר ששליטת הקליפות בעינן, ולכן אין הצדי"ק ראויה לברוא בה את האני של האדם.

מיד נכנסה האות פ"א (בחינת בינה – נשמה) וטוענת שבה ראוי לבורא את העולם, לסיבה שהיא מוכנה לקבל החץ (חציית המדרגה), דהיינו לפגום ולמעט עצמה בעבור זו"ן, דהיינו בעבור תיקון הגוף, כדי לגאול את האני של האדם.
מסביר הזוה"ק שאין די בכך בכדי לברוא את האני של האדם, שהרי יכולה לייפות עצמה מבחוץ כדי לקבל תועלת עצמה לבפנים כנחש המכופף ראשו פנימה (כצורת האות פ"א).
ועוד, שלא די בה, מאחר שאין באפשרי על-ידי כשרון של פדות, רוצה לומר הכשרה (תיקון) לקראת שכלול, לברוא את האני של האדם, אלא צריך בסיס שכלל אינו נתון לפגם.