חשוב ביותר לבחור בסביבה של אנשי מעשה, דהיינו אנשי אמונה, שעשייה היא מעל טעם ודעת, עשיית כלי השפעה – כלי אמוניים. על האדם לעשות בזהירות חשבון האם הוא יכול להציל רשעים, אז טוב שינסה, אך אם לא ניתן להצילם, ודאי שאסור לשהות במחיצתם. מעבר לכך – אדם בא לתקן את עצמו בעולם. אך לעיתים באות נשמות לעולם שהתיקון שלהם הוא לקיחת אחריות על הכלל, כלומר זהו התיקון הפרטי שלהם.
לצדיק המגן על הפרטים יש תפקיד, וכאשר אין רצון העליון שיבקש רחמים על הדור, הוא אֹבֵד (מסתלק). כאשר אומר אֹבֵד אין הכוונה שהולך למדור הנק' אבדון, אלא זה ביטוי מושאל. יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ, מסתלק מן העולם, כדי שלא יבקש רחמים על הרשעים – דהיינו בחינות הרצון לקבל שבו.
בדרך לקבלת אור החוכמה, יש להקדים וליצור הבל, דהיינו דחיית הרצון לקבל לפרטיות. כאשר אדם בוחר ללכת בדרך השפעה, ההבל – האור החוזר שדוחה, מתקן את הדין, וע"י אור חוזר זה יוכל לזכות באור החוכמה.
שאלות לחזרה ושינון זהר בא לז-לט
1. מה תשובת רשב"י על מה ששאלו רבי ויוסי ורבי חייא מדוע לא היה הנס של מצרים ביום?
2. מה תפקיד הלילה ומה תפקיד היום בסדר הגאולה?
3. במה שבחו רבי ויוסי ורבי חייא את רשב"י?
4. מהי השאלה שעדין לא ענה להם רשב"י כפי שמביא באות קכ"ז ומה תשובתו על השאלה?
5. על מה מצביע הפסוק "כי אין בית אשר אין שם מת" על דרכי ה' ועל דרכי המצרים?
6. מדוע כתוב ליל שימורים? וישנם כאן שתי שאלות: למה שימורים ולא שמור ולמה אמר בתחילה ליל ואח"כ לילה?
7. מדוע במקום שמוצאים זכר ונקבה אין השבח אלא לזכר?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק –
עצלנים המחפשים קיצורי דרך, יחפשו אמונות תפלות כמו סרט אדום, שום בנעלים וכדומה, הכול רק כדי לא להתייגע בעבודת נפש פנימית, ושמירה על תורה ומצוות. אך אין זה קשר אמיתי, בו יש לחבור לנותן המתנה ולא לחפש את המתנה עצמה. הפתיחות לאמונה אמיתית היא הדבק שיכול להסיר את המחשבות השטותיות.
עד יציאת מצרים לא האמינו באפשרות שניתן להימלט מהכישוף המצרי, משעבוד למחשבות סרק וגאווה, מביטול הקפיטליזם הרוחני. וזאת לאחר שראו שבכל בית מצרי מתה האמונה הטפלה, בכוח האמונה האמיתית, שהיא מעל טעם ודעת ומעל המקרה.
קכה) למה לא היה הדין של מצרים ביום? כתוב: היום אתם יוצאים. וכתוב הוציאך ה' אלקיך ממצרים לילה. אלא עיקר הגאולה של ישראל לא היה אלא בלילה (מקום החושך בו קונים אמונה), שהיא המלכות הנקראת לילה, שהלילה פתח קשרים ועשה נקמות, והיום הוציא אותם ביד רמה. כמ"ש: יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים, ומצרים מְקָברים את אשר הכה ה' שהם כל בכור. זה היה כדי לפרסם הנס.
קכו) באו רבי חייא ורבי יוסי והשתתחו לפניו (רבי שמעון) ונשקו ידיו ובחכו, ואמרו: צורות העליונים והתחתונים מרימים ראשם בזכותך, עשה הקב"ה ירושלים של מטה, המלכות, כעין ירושלים של מעלה, בינה. ועשה החומות של העיר הקדושה ושעריה. מי שנכנס אינו נכנס עד שיפתחו לו השערים. מי שעולה אינו עולה עד שיתקנו המדרגות אל החומות. מי יכול לפתוח את שערי העיר הקדושה. ומי יכול לתקן המדרגות אל החומות? זהו ר' שמעון בן יוחאי, שהוא פותח השערים של סודות החכמה, והוא מתקן את מדרגות העליונות. וכתוב: שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה, כָּל זְכוּרְךָ, אֶל פְּנֵי, הָאָדֹן יְהוָה. מי הוא פני האדון ה'? זהו רשב"י, שמי שהוא זכר מן הזכרונות. כלומר, שהוא בחינת זכר ממוחין העליונים הנקראים זכרונות, שהם מוחין דאו"א, צריך להֵרָאות לפניו.
קכז) אמר להם, עד עתה עוד לא כליתי להשיב על שאלותיכם, כי למדנו – וַיהוָה הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם. כל בכור סתם, שאינו אומר בכורי מצרים, משום שסובב גם על המדרגות שהמצרים נאחזים בהם, שהם ד' מדרגות הקליפות. והכל היה כמו אלו שמתו. שנעשה במדרגות הקליפות, כמו בבכורי מצרים שמתו. אלו קושרי הקשרים, שהיו משתמשים בכשפיהם באלו הכתרים, מהם היו משתמשים בעליונים ומהם בתחתונים, ואע"פ שכולם הם תחתונים, עם זה היו משתמשים גם בעליונים. וכל ארץ מצרים היתה מלאה כשפים, שכתוב: כי אין בית אשר אין שם מת. מפני שבכל מקום שעשו כשפים הרג אותם ה' – ע"י כוח האמונה האמיתית, את האמונה הטפלה. על זה אומר הרבי מקוצק – אותות ומפתים באדמת בני חם. וכך אומר גם הרמב"ם שאין להאמין בקב"ה על ידי אותות ומופתים, האמונה היא מעל טעם ודעת, מעל המקרה.
קכח) ונעשה הדין בכולם, בשעה שנתקבצו כולם בבתיהם, ולא היו מפוזרים במדבר ובשדה, אלא כולם נמצאו בבתיהם. ועשה הלילה, שהוא המלכות, את דיניו באותה שעה. והיה מאיר הלילה כיום בתקופת תמוז, וראו כל העם את דיניו של הקב"ה. כמ"ש: ולילה כיום יאיר, כחשכה כאורה. הלילה מאיר ע"י זה שמראה את הדין ברשעים.
קכט) ובשעה שיצאו ישראל, נמצאו כולם מתים בשווקים לעיני הכל (לפרסם הנס). ורצו לקבור אותם, ולא מצאו אותם, כי הכלבים אכלו אותם. אמנם לא כולם נאכלו, אלא גם נשארו מהם, שעליהם נאמר, ומצרים מקברים. וזה היה קשה להם מהכל, מצד אחד ראו את ישראל יוצאים, מצד האחר ראו את מתיהם. והכל היה כדי לפרסם את הנס, שלא היה כזה מיום שנברא העולם.
קל) לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיהוָה, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וכתוב: הוּא-הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיהוָה, שִׁמֻּרִים לְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם. למה אמר ליל שמורים ולא שמור? למה אמר בתחילה ליל, ואח"כ לילה?
קלא) אלא כתוב: כִּי יִהְיֶה נַעֲרָ בְתוּלָה. נער כתוב: משום שכל זמן שלא קבלה זכר, נקראת נער. משקבלה זכר נקראת נערה. אף כאן, המלכות נקראת ליל, מטרם שקבלה זכר, ז"א. ואע"פ שכתוב בו, ליל שמורים, לשון רבים, שמשמע, שכלול בו גם ז"א, משום שהזכר, ז"א, עתיד להתחבר עמה, אבל עוד לא התחבר. ובשעה שהתחבר עמה זכר, כתוב הוא הלילה הזה לה' שמורים. שמורים יורה על זכר ונקבה, ז"א ומלכות. ומשום זה כתוב הלילה הזה. נער נק' ש"ך ניצוצין, מדרגה חמישית של התפתחות הנוק'.
קלב) ובמקום שנמצאים זכר ונקבה, אין השבח אלא לזכר (שהוא כלל). וכך שבחו ישראל בתשבחות שלהם, לזכר ולא לנקבה. כמ"ש: זה אלי ואנוֵהו. שאין השבח, במקום שנמצאים זכר ונקבה, אלא לזכר. ועל זה מחכים ישראל, כמ"ש: זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו. משום שעתיד לעשות להם כן. שנאמר, כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.
קלג) כן עתיד הקב"ה לעשות להם. שכתוב: שֹׁמֵר מַה-מִּלַּיְלָה, שֹׁמֵר מַה-מִּלֵּיל. מה שם שמירה וליל, אף כאן שמירה וליל. מה שם שמירה ולילה, אף כאן שמירה ולילה.
קלד) ולילה נקראת משום הזכר הכלול בה. כמ"ש: אתה בקר וגם לילה, ז"א ומלכות. כי בקר פירושו, כמ"ש: וישכם אברהם בבקר, שמדתו חסד דז"א, שנקרא בקר. וכתוב: ה' בקר תשמע קולי. היינו ג"כ בקר ממש, ז"א במדת החסד.
קלה) ישבו רבי חייא ורבי יוסי, ורבי שמעון לימד אותם את סוד תורת כהנים. והיו חוזרים כל יום ללמוד איתו. יום אחד יצא רבי שמעון לחוץ, הלכו עימו, הגיעו לשדה אחד ישבו. עשו כרצונו.
עצלנים המחפשים קיצורי דרך, יחפשו אמונות תפלות כמו סרט אדום, שום בנעלים וכדומה, הכול רק כדי לא להתייגע בעבודת נפש פנימית, ושמירה על תורה ומצוות. אך אין זה קשר אמיתי, בו יש לחבור לנותן המתנה ולא לחפש את המתנה עצמה. הפתיחות לאמונה אמיתית היא הדבק שיכול להסיר את המחשבות השטותיות.
עד יציאת מצרים לא האמינו באפשרות שניתן להימלט מהכישוף המצרי, משעבוד למחשבות סרק וגאווה, מביטול הקפיטליזם הרוחני. וזאת לאחר שראו שבכל בית מצרי מתה האמונה הטפלה, בכוח האמונה האמיתית, שהיא מעל טעם ודעת ומעל המקרה.
שאלות לחזרה ושינון זהר בא לד-לו
1. מהיכן אנו לומדים שפעולות הקב"ה בלילה הם בחצי הלילה השני?
2. למה כיוון משה כשאמר הכה כל בכור?
3. מדוע כאשר הזכיר משה לפרעה בזאת תדע כי אני ה' כתוב ויפן פרעה? על איזו בחינה נפשית מלמדת אותנו תכונה זו?
4. מה היא שליטת חכמת מצרים הנקראת "בכור מצרים" על עם ישראל ומדוע בהריגתם ישנה אפשרות ליציאת מצרים?
5. מדוע מוזכרת יצאת מצרים מס' רב של פעמים בתורה?
"
רשב"י בכה על הכוח העצום שנתן ה' לישראל בשורש האמונה באבות, שבזכות אמונה זו נגאלו. קשרי הטומאה נפתחים ע"י קשרי ג' האמונות. זהו הכוח בעזרתו יכול אדם לצאת ממייצרי נפשו – אלו ג' שורשים, אבות. כנגד עבודה זרה, בְּכוֹר פַּרְעֹה – אברהם אבינו, כנגד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם, הגר – בא יצחק לתיקון של שפיכות דמים, ויעקב כנגד בְּכוֹר בְּהֵמָה.
כנגד חוכמה שאומרת מי השם אשר אשמע בקולו, על היהודי לממש את הפוטנציאל שטמנו בו האבות: א' מאמין שיש בורא שלם בכל השלמות. ב' מאמין שיכול הוא להגיע לאהבה עם השם. ג' מוכן לקבל תענוג רק מהאמת, לא ליהנות כמו בהמה.
יציאת מצרים – שורש לכל הגאולות, מגלה לנו את כוח ג' האבות, וכל החגים הם זיכרון ליציאת מצרים, זהו הכוח של היהודי להוביל את הגאולה לכל העולם. דין הזה של יציאת מצרים הוא יסוד ושורש התורה, וכל המצות, וכל אמונה השלמה של ישראל. ולפיכך נזכר יציאת מצרים חמישים פעמים בתורה. בלי לצאת מהטומאה בכח ג' האמונות, אין כלום, לא מתחילים להיות יהודים. עם ישראל קיבל את האפשרות לצאת מעבודה זרה ולבוא לתחילת התיקון.
קורה שלעיתים אדם מדחיק ידיעה אותה הוא מרגיש כשזה לא נוח לו, ואפילו לא מנסה לדון בדבר, כי יתכן ויש בו אמת. זוהי שליטה של מחשבות שליליות שאדם מאמין בהם, ורק ה' יכול להצילו מכך, רק בתפיסת הבורא השלמה האמונית.
מחצות לילה ואילך מתחיל התיקון, נקודת היקיצה לאחר הירידה. כאן יש לעשות תנועה נפשית וללכת מעבר למקרה. מה שמקשר בין ה' לבין תפיסת האדם זו בחינת – זאת – השכינה הקדושה, בחינת כלל אותה לא הכיר פרעה, המכיר רק בפרטים. על כן הודיע לו משה: כֹּה, אָמַר יְהוָה, בְּזֹאת תֵּדַע, כִּי אֲנִי יְהוָה.
פרעה יודע שיש בזה משהו, אך פוחד להתעסק בזה, כמו חילוני שפוחד לשמוע על חזרה בתשובה, זו ידיעה בתוכם שיש אמת בעניין, אך לא רוצים להתאמת ולוותר על התאוות שלהם. וכך מי שהיה נתפס בחוכמת הגאווה והתאווה, הוא מכושף ולא יכול לצאת. בכדי להתגבר על שליטה זו צריך את ג' האמונות, זהו הדבק איתו ניתן להתדבק בה'.
רשב"י בכה על הכוח העצום שנתן ה' לישראל בשורש האמונה באבות, שבזכות אמונה זו נגאלו. קשרי הטומאה נפתחים ע"י קשרי ג' האמונות. זהו הכוח בעזרתו יכול אדם לצאת ממייצרי נפשו – אלו ג' שורשים, אבות. כנגד עבודה זרה, בְּכוֹר פַּרְעֹה – אברהם אבינו, כנגד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם, הגר – בא יצחק לתיקון של שפיכות דמים, ויעקב כנגד בְּכוֹר בְּהֵמָה.
כנגד חוכמה שאומרת מי השם אשר אשמע בקולו, על היהודי לממש את הפוטנציאל שטמנו בו האבות: א' מאמין שיש בורא שלם בכל השלמות. ב' מאמין שיכול הוא להגיע לאהבה עם השם. ג' מוכן לקבל תענוג רק מהאמת, לא ליהנות כמו בהמה.
יציאת מצרים – שורש לכל הגאולות, מגלה לנו את כוח ג' האבות, וכל החגים הם זיכרון ליציאת מצרים, זהו הכוח של היהודי להוביל את הגאולה לכל העולם. דין הזה של יציאת מצרים הוא יסוד ושורש התורה, וכל המצות, וכל אמונה השלמה של ישראל. ולפיכך נזכר יציאת מצרים חמישים פעמים בתורה. בלי לצאת מהטומאה בכח ג' האמונות, אין כלום, לא מתחילים להיות יהודים. עם ישראל קיבל את האפשרות לצאת מעבודה זרה ולבוא לתחילת התיקון.
קורה שלעיתים אדם מדחיק ידיעה אותה הוא מרגיש כשזה לא נוח לו, ואפילו לא מנסה לדון בדבר, כי יתכן ויש בו אמת. זוהי שליטה של מחשבות שליליות שאדם מאמין בהם, ורק ה' יכול להצילו מכך, רק בתפיסת הבורא השלמה האמונית.
מחצות לילה ואילך מתחיל התיקון, נקודת היקיצה לאחר הירידה. כאן יש לעשות תנועה נפשית וללכת מעבר למקרה. מה שמקשר בין ה' לבין תפיסת האדם זו בחינת – זאת – השכינה הקדושה, בחינת כלל אותה לא הכיר פרעה, המכיר רק בפרטים. על כן הודיע לו משה: כֹּה, אָמַר יְהוָה, בְּזֹאת תֵּדַע, כִּי אֲנִי יְהוָה.
פרעה יודע שיש בזה משהו, אך פוחד להתעסק בזה, כמו חילוני שפוחד לשמוע על חזרה בתשובה, זו ידיעה בתוכם שיש אמת בעניין, אך לא רוצים להתאמת ולוותר על התאוות שלהם. וכך מי שהיה נתפס בחוכמת הגאווה והתאווה, הוא מכושף ולא יכול לצאת. בכדי להתגבר על שליטה זו צריך את ג' האמונות, זהו הדבק איתו ניתן להתדבק בה'.
האדם שרגליו בארץ וראשו בשמים, הוא זה שמחבר בין ימין ושמאל, בין שמים וארץ. זהו החיבור של התכונה הנפשית הנקראת חצות הלילה, שהאמונה – בחינת "זאת" היא הדבק המחבר. האמונה שהשם טוב ומטיב מחייבת את האדם לראות מעבר לעצמו. אם רואה הוא רק מתוך עצמו, כל השפיטה והפירוש שייתן למציאות תהיה מתוך המקום הפרטי שלו, בלי לראות את מקום הזולת. אי אפשר לשפוט את הזולת בראיה אנוכית בה רואים את התכונות החיוביות שבנו ואת השליליות שבו – כך לא באים למקום משותף. צָרִיך לִשְׁפּוֹט בְּצוּרָה אֱמוּנִית – מעבר למקום של עצמי.
את החושך אפשר לראות כהעדר אור (תפיסת הגוי, תפיסת המדע), או בראיה נכונה – זהו צל. הגוי שבנפש פוגש בהעדר אור ומתחיל לילל שרוצה את האור/השפע. היהודי המאמין פוגש בצל, ומבין שהוא כעצם מסתיר את האור, כל שעליו לעשות זה להפנות פניו למקור האור, לקב"ה, וכך לפתח ראייה אמונית. וכך עצם הבריאה, האדם נבראו יש מאין, ומכאן שיש להם תפקיד להיות שותף פעיל בהשפעה, באהבה ובקשר האמוני עם הקב"ה. היווני שר באנו חושך לגרש בידנו אור ואש – היהודי שבוחר ולוקח אחריות, בא להתמודד עם החושך ע"י תורה ואמונה. האדם מסתיר את האור בגאוותו ע"י רצון פרטי לקבל לעצמו. כל שעליך לעשות זה לעשות פנייה נפשית, ולבוא בביטול לעליון.
פעולה בברית מחייבת בתוך המסגרות התורניות, תביא ליראת הרוממות של האידיאה, של ההשקפה העליונה – פעולה זו מביאה אמונה.
שאלות לחזרה ושינון זהר בא לא-לג
1. מהו שכתוב ששמים וארץ יעמדו יחדיו ומה יחזיק אותם יחדיו?
2. כיצד ז"א משיג את השגותיו וכיצד זה מתבטא בפסוק "מי כה' אלוקינו המגביהי לשבת וגו'"?
3. מהי דעת? כיצד זה קשור לז"א ומה זה מלמדנו על קניית האמונה?
4. מהן ג' הקושיות שעולות על הפירוש של אמירת משה שלא אמר "כחצי" שלכאורה שלא יאמרו אצטגנני פרעה שמשה שקרן.
5. למה מכת בכורות בלילה ולא ביום? ולמה מתו החלשים שאחר הרחיים?
6. מי יודע תשובה לשאלות אלה?
7. ממה לומד רשב"י שלא ניתן לומר על משה שלא אמר?
8. מדוע השכינה הקדושה נקראת תמר הבא ב' טעמים?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
האדם שרגליו בארץ וראשו בשמים, הוא זה שמחבר בין ימין ושמאל, בין שמים וארץ. זהו החיבור של התכונה הנפשית הנקראת חצות הלילה, שהאמונה – בחינת "זאת" היא הדבק המחבר. האמונה שהשם טוב ומטיב מחייבת את האדם לראות מעבר לעצמו. אם רואה הוא רק מתוך עצמו, כל השפיטה והפירוש שייתן למציאות תהיה מתוך המקום הפרטי שלו, בלי לראות את מקום הזולת. אי אפשר לשפוט את הזולת בראיה אנוכית בה רואים את התכונות החיוביות שבנו ואת השליליות שבו – כך לא באים למקום משותף. צָרִיך לִשְׁפּוֹט בְּצוּרָה אֱמוּנִית – מעבר למקום של עצמי.
את החושך אפשר לראות כהעדר אור (תפיסת הגוי, תפיסת המדע), או בראיה נכונה – זהו צל. הגוי שבנפש פוגש בהעדר אור ומתחיל לילל שרוצה את האור/השפע. היהודי המאמין פוגש בצל, ומבין שהוא כעצם מסתיר את האור, כל שעליו לעשות זה להפנות פניו למקור האור, לקב"ה, וכך לפתח ראייה אמונית. וכך עצם הבריאה, האדם נבראו יש מאין, ומכאן שיש להם תפקיד להיות שותף פעיל בהשפעה, באהבה ובקשר האמוני עם הקב"ה. היווני שר באנו חושך לגרש בידנו אור ואש – היהודי שבוחר ולוקח אחריות, בא להתמודד עם החושך ע"י תורה ואמונה. האדם מסתיר את האור בגאוותו ע"י רצון פרטי לקבל לעצמו. כל שעליך לעשות זה לעשות פנייה נפשית, ולבוא בביטול לעליון.
פעולה בברית מחייבת בתוך המסגרות התורניות, תביא ליראת הרוממות של האידיאה, של ההשקפה העליונה – פעולה זו מביאה אמונה.
קד) עוד פתח ואמר רבי שמעון: בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ. את, זהו ימינו של הקב"ה ואת, זה שמאלו. למדתי שנטה הקב"ה ימינו, חסד, וברא את השמים. ונטה שמאלו, דין, וברא את הארץ כמ"ש: אַף-יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ, וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם; קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם, יַעַמְדוּ יַחְדָּו.
קה) שואל מהו שאחר כך כתוב: יַעַמְדוּ יַחְדָּו? ומשיב פן יעלה על דעתך ששמים וארץ, ז"א ונוקבא, שאינם עומדים יחדיו? אלא שהם ימין ושמאל נפרדים, שהם את ואת. ע"כ אוה"כ יַעַמְדוּ יַחְדָּו. ואיך יעמדו יחדיו? בזאת המלכות, השולטת בחצות לילה, שאז כלול את, חסד, בזאת, מלכות. ונמצאים אז עומדים ביחד.
קו) את הכל עשה יפה בעתו. את, חסד דז"א. הכל, כמ"ש: וה' בֵּרָך את אברהם בכל. בכל היא הספירה שנקראת זאת, המלכות, הכלולה מן את ואת, ושולטת בחצות לילה בשני צדדים, ברחמים ובדין, רחמים לישראל ודין לעמים עכו"ם. ואומר הכתוב: א"ת הכ"ל עשה שיהיו מחוברים יחד, יפה בעת"ו, בחצות לילה.
קז פתח רבי חייא: אם טוב לאדוני, אומר דבר אחד. כתוב: וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיהוָה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם. ומדבר זה שאמר אדוני נשמע שגם מקרא זה יבואר בדבר ההוא, ואנו הדרך התתקן לפנינו .
קח) פתח רבי שמעון: מִי, כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת. מי כה' אלקינו, ז"א, העולה ומתעטר להתישב בכתר עליון הקדוש, בינה, שהארתו מעל כל האורות המאירים והכתרים והעטרות. כי כל המוחין שבעולמות, מבינה נמשכים. המשפילי לראות, היורד בספירותיו מכתר לכתר, מקו ימין דבינה לימין של עצמו. מנזר לנזר, מקו שמאל דבינה לשמאל של עצמו. מהארה להארה, מקו אמצעי דבינה לקו אמצעי של עצמו. ממאור למאור, ממלכות דבינה למלכות של עצמו. להשגיח בעליונים בשמים ובתחתונים בארץ. כמ"ש: ה' משמים השקיף על בני אדם.
מדבֵר בהשגות המוחין של ז"א. מתחילה עולה ז"א למ"ן אל הבינה, ומכריע בין ב' הקוים ימין ושמאל דבינה שהיו במחלוקת, ועושה שלום ביניהם. ואז יוצאים ג' קוים בבינה, והמלכות המקבלת מהם. שזהו, שלושה יוצאים מאחד, שג' קוים דבינה יוצאים מאחד, שהוא ז"א. ועל זה אוה"כ, מי כה' אלקינו המגביהי לָשָׁבֶת. כי אע"פ שז"א בחי' ו"ק ולא מג"ר, מ"מ הוא עולה לבינה ונעשה בה קו המכריע, הנקרא דעת, שהוא ג"ר, והוא מתיישב שם בין ספירות דראש.
כאשר יש לאדם השתוקקות, ביקוש – אם הוא עולה לראש בכדי לחבר, אז לאחר מכן תבוא הארה ללב. ביקוש רק לעצמו תביא לנתק.
ואח"כ, כיון ששלושה מאחד יוצאים, נמצא, שאחד זוכה בשלושתם. שז"א עומד ג"כ באותם ג' קוים שהאיר בבינה. כי אותו השיעור שהתחתון גורם להאיר בעליון, זוכה בו גם התחתון. וכמ"ש: הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, שאח"כ הוא משפיל עצמו, כי יורד מבינה למקום עצמו עם ג' המוחין ההם, המאירים בג' קוים, ועושה זה כדי להשפיע בשמים ובארץ. וקו ימין מכנה כתר. וקו שמאל מכנה נזר. וקו אמצעי מכנה אור. והמלכות מכנה ניצוץ.
קט) וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, כחצי, היה צריך לומר, או כחצות, כמו שאמר משה. ואם תאמר, כמו שאמרו החברים, שלא יאמרו מגידי פרעה, שמשה שקרן הוא. כי אי אפשר לדייק הרגע של חצות לילה. הרי הקושיא במקומה עומדת בג' אופנים, שאפילו ישראל יאמרו כך.
א. שאם כן היה לו לומר, ויאמר משה כחצות הלילה, למה אומר, כה אמר ה'. והרי ה' אמר, בחצות. וכמה שלא יכוון את השעה, לא יתפשו במשה, אלא באדון, שהרי אמר, כה אמר ה'.
ב. כי משה אמר, עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם, ולא היה כן, אלא עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר. על כל פנים אפילו ישראל יאמרו, שהוא שקרן, כי לא התאמתו הדברים כמו שאמר.
ג. שהוא אמר בשם האדון, כחצות כתוב: ויהי בחצי הלילה. ולא כחצי, כמו שאמר משה.
קי) ועוד השאלה שלכם הכבדה יותר, ממשא שבהמה יכולה לסבול. ששאלתם, למה היה מכת בכורות בלילה ולא ביום? ולמה מתו החלשים שאחר הריחים? אלא הכל סוד עליון בין קוצרי השדה. אותם שזכו להשיג הצמחים של אור הגנוז שנזרעו במלכות, הנקראת שדה. והכל הוא ישר בדברי הנביא הנאמן.
קיא) אשרי חלקו של משה, שעליו כתוב: יָפְיָפִיתָ, מִבְּנֵי אָדָם הוּצַק חֵן, בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ, וכתוב שמן ששון מחבריך. יפיפיתָ מבני אדם, משֵׁת וחנוך (קו אמצעי). הוצק חן בשפתותיך, מנׂח ובניו. ע"כ מְשָׁחֲךָ אלקים אלקיך, מאברהם ויצחק. שמן ששון, מיעקב. מחבריך, משאר הנביאים. וכי גֶבר שעלה במדרגות עליונות שלא עלה אדם אחר, לא ידע מה שאמר?
קיב) אלא למדנו, ספירה שנקראת זאת, המלכות, נקראת אשה. כמ"ש: לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת. האיש נקרא זה, וזהו איש זכר, ז"א. כמ"ש: כי זה משה האיש. האיש הזה. הרי שאיש נקרא זה, וזה נקרא איש. וזאת לוקחה מזה, שנקרא זכר.
קיג) ומשום זה המלכות, נקראת תמר. שיורה זכר ונקבה. כי התמר אינו עולה זה בלי זה, זכר בלי נקבה. כמ"ש כתמרות עשן. מה עשן עולה בלבן ושחור, אף כאן במלכות, הנקראת זאת, הכל כלול בה בחצות לילה, לעשות פעולותיה בשעה אחת, בבת אחת, לבן לישראל, שהוא רחמים, ושחור לעכו"ם, שהוא דין.
שאלות לחזרה ושינון זהר בא כח-ל
1. למה צריך להיות זהיר דווקא בשעת המנחה?
2. מה תפקיד ראשי העם והצדיקים? מה תפקידם בקשר הזה ומאין לנו זה?
3. מה קורה בח"ל ע"פ אותיות צח-צט ומה תפקיד האדם בזמן זה עפ"י אות ק'?
4. מה שאלתו של רבי יוסי באות ק"א?
5. מהם ב' הדברים שאומר רשב"י על הגויים?
"הסולם"- http://
הזוהר מדבר רק על מצב הנשמה, לילה אומר חשכות נפשית הנגרמת ע"י הדין. התיקון הנדרש לאדם הוא תיקון של אמונה, דהיינו לכוון ליבו לדעת אמונית.
כאשר מענישים את המחשבה, בה עיקר התיקון, אין צורך לתיקון הגוף שהוא רק צד המעשה, שבא רק להביא לידי ביטוי את צורת המחשבה. לכן הראש, הקב"ה והאדם מצווה: עשה רצונך כרצונו.
אומות העולם טועים וחושבים שחושך הוא העדר אור. יהודי מאמין נשאר עירני, מפני ששינה היא מתן חשיבות לתפיסה המדעית.
הקול הפנימי של האדם הקשוב ולומד פנימיות התורה, קורא לו להתעורר שתפיסת הבורא שבו צריך להשתנות לתפיסה אמונית. יש עצם עולם שנברא יש מאין – זהו החושך. תפקיד האדם לבוא לקשר אהבה עם הבורא.
כשחשוך אין לחפש את האור, אלא את האמונה. האגדה של של פסח היא הגאולה לצאת מהתפיסה המדעית לתפיסה אמונית. את הראש יש לתקן.
כל אמונת הגויים תפלה ואין להם בכלל אור, אלא תענוג מזויף.
איך המחשבה שלי תעבוד – הכל תלוי בראשי העם.
צג) וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיהוָה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם רבי חייא ורבי יוסי היו הולכים מאושא (אש, מוחין דהשלמת כלים) ללוד, והיה רבי חייא רוכב על חמור. אמר רבי יוסי: נשב כאן ונתפלל כי הגיע זמן מנחה. ולמדנו לעולם יהיה האדם זהיר בתפלת המנחה. משום שהיא השעה, שהדין תולה על העולם, וצריך האדם לכוון דעתו. ירד רבי חייא מעל החמור והתפלל.
צד) בעוד שהיו הולכים נטה השמש לבא (לשקוע). אמר רבי חייא לרבי יוסי: למה אתה שותק? אמר רבי יוסי: מסתכל הייתי בדעתי, שאין העולם מתקיים אלא על ראשי העם. אם ראשי העם הם צדיקים, טוב לעולם, טוב לעם. ואם אינם צדיקים, אוי לעולם, אוי לעם. הראש קובע ולכאורה אין תפקיד לאחרים. אמנם תלוי הכל בראש, אך המון העם צריך לתת אפשרות לראש לפעול. וכך באדם אחד, אם הגוף לא מוכן לסבול וללכת אחרי הראש באות צרות. צריך סביבה ראויה לביטוי ראש העם.
צה) אמר רבי חייא: ודאי כך הוא. כי כתוב: וַיֹּאמֶר רָאִיתִי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל נְפֹצִים אֶל-הֶהָרִים, כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה; וַיֹּאמֶר יְהוָה לֹא אֲדֹנִים לָאֵלֶּה יָשׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם. שואל, כתוב ישובו, הלא ישבו היה צריך לומר. וכן, לביתו, בביתו היה צריך לומר, שהרי העם היו נמצאים במקומם, ואנה היה להם לשוב. רואה שאין לעם אדון שמוביל אותם כמו צאן בלי רואה.
צו) אם ראש העם לא זכה במעשיו (לא זיכך עצמו), נתפש העם בעונו כי כתוב: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-יְהוָה בִּרְאֹתוֹ אֶת הַמַּלְאָךְ הַמַּכֶּה בָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי, וְאֵלֶּה הַצֹּאן, מֶה עָשׂוּ. הרי שדוד חטא וישראל סבלו. ואם ראש העם נתפש בעונו נצולים העם. כי הדין אינו שורה עוד עליהם שכתוב: וַיֹּאמֶר יְהוָה לֹא אֲדֹנִים לָאֵלֶּה כלומר, אם אינם ראשים לעם, ע"כ ישובו מדרך הזה איש לביתו בשלום. ואע"פ, שהדין כבר רכב עליהם בדרך הזה, מ"מ כיון שנהרג ראשם ונתפש בעונו, ישובו בשלום. כולם נצולים אם ראשיהם נתפש. לכאורה אם כך מה יש להתעסק עם העם, והכן נראה שלעתים ה' מתעסק עם הראשים.
צריך להיות מתאם בין המון העם לראש.
צז בעוד שהיו הולכים החשיך הלילה (הורגשה השתוקקות עצמית), אמרו מה נעשה? אם נלך כבר החשיך הלילה, אם נשב במקומנו הרי פחד הוא. סרו מן הדרך וישבו תחת אילן אחד, וישבו והיו אומרים דברי תורה ולא ישנו.
צח) בחצות לילה (בקו אמצעי) ראו אילה (השכינה הקדושה) אחת, שעברה לפניהם והיתה צועקת, והרימה קולות. קמו רבי חייא ורבי ויוסי והזדעזעו (תיקון חצות), שמעו קול אחד המכריז ואומר, נעורים קומו, ישנים העירו. עולמות, הכונו לפני אדוניכם. כי אדוניכם יוצא לגן עדן, שהוא היכלו, המלכות, להשתעשע עם הצדיקים. כשאדם רואה חושך, צל שהוא עצם המסתיר את האור, וכאן יש לו תפקיד, להשיב פניו אל השם, רכישת אמונה. לכן כאשר אדם רואה בחצות, במרכז החושך, את תפיסת הבורא, השכינה מעירה אותו. בזמן הסתרה רוכשים אמונה. חושך הוא העדר אור אצל הגויים, את החושך לא מגרשים ע"י שמביאים אור, אלא ע"י זה שמביאים אמונה.
צט) אמר ר' חייא, עתה חצות לילה ממש. וקול זה ששמענו, יוצא ומחלחל האילה של מעלה, שהוא המלכות, ושל מטה. שכתוב: קוֹל יְהוָה יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת. אשרי חלקנו שזכינו לשמוע את זה. אדם שזוכה שומע שבחצות האיילה קוראת לו, ומאמין שהשם יתן את האור.
ק) בשעה שהקב"ה נגלה על הגן (המלכות), מתאסף כל הגן, כל הצדיקים שבגן, ואינו נפרד מעדן, החכמה. ומעדן הזה יוצאים עינות, הארת החכמה, לכמה אורחות ושבילים להשגת הצדיקים. וגן הזה נקרא צרור החיים, ששם מתעדנים הצדיקים מהארת עולם הבא. ובשעה ההוא הקב"ה מתגלה אליהם.
קא) ישבו שניהם ואמר ר' יוסי: כמה פעמים שאלתי על הכתוב: וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיהוָה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, ולמה לא היה זה ביום שיגלה לכל פרסום הנס. ולמה מתו כל אלו החלשים שלאחר הריחים והטלאים שבצאן, ולמה לא מתו מלכים ושרים ואנשים עורכי מלחמה, כמו שהיה בסנחריב שכתוב: וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְהוָה וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר, מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף; וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים, שכולם מלכים בני מלכים שרים וקצינים, ושם נראה גבורתו של שליח אחד של הקב"ה, גדול יותר מן הנס הזה, שנעשה כאן על ידו עצמו, והלא הנס שלו היה ראוי להיות גדול יותר. מכת בכורות הייתה ע"י ה' עצמו, ובסנחריב היה נס מגולה ע"י שליח, שהרג את ראשי העם.
קב) אמר לו יפה שאלת, ואני לא שמעתי משהו בזה, ואינני אומר. אבל כיון שזכינו לכל זה, והדרך התתקן לפנינו, שמעתי, שר' שמעון בן יוחאי מטהר שווקים של עיר טבריה, נלך אצלו. ישבו עד שהאיר היום. כשעלה האור קמו והלכו. כשהגיעו אליו, מצאוהו, שהיה יושב וספר הגדה (של פסח) בידו. תלמיד חכם אינו אומר דבר שלא שמע מרבו. שווקים זה רשות הרבים, טיהור הוא חיבור הפרטים לכלל.
קג) פתח ואומר: כָּל-הַגּוֹיִם, כְּאַיִן נֶגְדּוֹ; מֵאֶפֶס וָתֹהוּ, נֶחְשְׁבוּ-לוֹ. שואל, כיון שאמר כל הגוים כאין כנגדו, למה כתוב עוד, מאפס ותהו נחשבו לו? אלא למדתי דעתם של כל העמים שבעולם, אשר אמונתם היא כאין, שאינם משיגים לא מדרגות העליונות ולא התחתונות. ומשימים לעצמם אמונה של סכלות, אבל מאפס ותהו נחשבו לו, כמוץ הזה המסתובב ברוח ומתגלגל בקיץ בשדות בריקנות, שאין בו תוכן מאומה. האמונה שלהם כאין, שלא משיגים כלום, והם כמוץ ברוח. כלומר שהם גם לא נהנים – ריקנים מאור וחסרי אמונה.
קד) עוד פתח ואמר: בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ. את, זהו ימינו של הקב"ה ואת, זה שמאלו. למדתי שנטה הקב"ה ימינו, חסד, וברא את השמים. ונטה שמאלו, דין, וברא את הארץ כמ"ש: אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני אליהם יעמדו יחדיו.
מנהיגי העם הם אלה שעל פיהם מתנהלים הדברים ויש לתמוך בהם. לכן יש לתמוך בראש.
אין העולם מתקיים אלא על ראשי העם. אם ראשי העם הם צדיקים, טוב לעולם, טוב לעם. ואם אינם צדיקים, אוי לעולם, אוי לעם. הראש קובע ולכאורה אין תפקיד לאחרים. אמנם תלוי הכול בראש, אך המון העם צריך לתת אפשרות לראש לפעול, לכן צריך סביבה ראויה לביטוי ראש העם. הצדיקים הם אלה שעל פיהם מתנהלים הדברים ויש לתמוך בהם. . וכך באדם אחד, אם הגוף לא מוכן לסבול וללכת אחרי הראש, באות צרות.
כשאדם רואה חושך, צל שהוא עצם המסתיר את האור, כאן בדיוק יש לו תפקיד, להשיב פניו אל השם, דהיינו רכישת אמונה. לכן כאשר אדם רואה בחצות, במרכז החושך, את תפיסת הבורא, השכינה מעירה אותו.
חושך הוא העדר אור אצל הגויים, את החושך לא מגרשים ע"י שמביאים אור, אלא ע"י זה שמביאים אמונה.
הזוהר מדבר רק על מצב הנשמה, לילה אומר חשכות נפשית הנגרמת ע"י הדין. התיקון הנדרש הוא תיקון של אמונה, דהיינו לכוון ליבו לדעת אמונית. הקול הפנימי של האדם הקשוב ולומד פנימיות התורה, קורא לו להתעורר שתפיסת הבורא שבו צריכה להשתנות לתפיסה אמונית, שתפקיד האדם לבוא לקשר אהבה עם הבורא.
כשחשוך אין לחפש את האור, אלא את האמונה. האגדה של של פסח היא הגאולה לצאת מהתפיסה המדעית לתפיסה אמונית. את הראש יש לתקן.
"אמונת" הגויים תפלה ואין לה בכלל אור, אלא תענוג מזויף. אומות העולם טועים וחושבים שחושך הוא העדר אור. אמונת הגוי שבאדם אינה משיגה כלום, כמוץ ברוח. כלומר שגם לא נהנים – ריקנים מאור וגם חסרי אמונה אמיתית.
שאלות לחזרה ושינון זהר בא כה-כז
1. מה עוד אומר רבי אבא ובמה מוסיף על מה שאמר באות פ"א?
2. מהו הטעם שנאסר להם לצאת מפתח ביתם?
3. כיצד אנו רואים שבאותו מעשה אפשר שיהיה דין למצרים וחסד לישראל? היכן אנו רואים את זה עוד?
4. מהו הפתח שכתוב "ופסח ה' על הפתח"? לכאורה היה צריך להיות כתוב עליכם.
5. מהו פתח האהל?
6. כיצד קשורה ברית המילה למזוזה?
7. מדוע מלכות בלי חסד אינה יכולה להאיר בחכמה שבה?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
על אדם הרוצה לשמור על ביתו, ליבּו – לשים בפתח הימין מזוזה, דהיינו לשים מסננת רעיונית, שכל הבא מבחוץ צריך לעבור דרך הגיון אמוני של שלמות השם. ואז בכל פעם שהצד המצרי שבנפש, מנסה לעבור דרך המזוזה, מלאך המוות הורג אותו.
כשמידת הדין מתוחה בחוץ, יש להתכופף, להוריד את הראש ולהישמר בפנים. זהו המצב הנפשי בו מתגלה השתוקקות חזקה במיוחד, הנקודה החיצונית לא באה בכדי להצטרף לפנימיות, אלא באה כדי לשלול את עצמה. כך למשל פרטים שיקריים, רעיונות של עבודה זרה וכדומה – אין לתת להם להיכנס. וכך אין לשבת בְּמוֹשַׁב לֵצִים, או לצרוך חומרים רוחניים מזיקים.
וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל – הפתח בגוף הוא הברית, המאפשר קשר טוב להשם, אך הסכנה היא מקשר לא טוב, מרצון לסיפוק אישי לעצמו. לכן באה הסרת העורלה, הסרת הרע, בכוונה לקשר ראוי. במהלך החיים שמירת הברית היא בדיקה רציפה של כל רצון או מחשבה – האם הם תואמים את ערכי התורה, בשאיפה לקשר במסגרת המחויבות לאידיה ורצון משותפים בהשוואת צורת השפעה להשם יתברך. קשר זה מונע את הבכור המצרי – עבודה זרה להיכנס כהרהור, ומאפשר להחיות את בכור היהודי – אמונה.
לכן אל לו לאדם להתפתות אחרי רגש רגעי, ולפול בגאווה, אלא לעמוד איתן במסגרות לפי היסודות הבלתי משתנים, המוכתבים מהעולמות העליונים, כפי שמלמד בעל הסולם זצוק"ל.
פב) כעין השם הקדוש ה דברים עשו באותה שעה, שלושה קוים, שניים על המזוזות ואחד על המשקוף מלמעלה, שהוא דומה לצורת האות ה, שהיא המלכות. וע"כ, מה השם הקדוש חזר באותה שעה להיות דין על המצרים, כך חזר הדם באותה שעה להיות דין, שכתוב: וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, שהציון של כולם היה אדום, הרומז על דין. והוא להראות, שאע"פ שהוא רחמים לישראל, חזר להיות דין לעשות נקמות במצרים.
פג) סוד הדבר, כעין שהיא למע5D7ה, באותה שעה כך צריכים להראות למטה, אם רחמים רחמים, אם דין דין. ולפי שהיה למעלה דין על המצרים, ע"כ כתוב: וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף. אשר דם רומז על דין. ולעתיד לבא כתוב: מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מִבָּצְרָה. שעתיד להראות כולם דין לעשות נקמות, יאדימו אז מלבושיו בדם.
פד) מהו הטעם, שנאסר להם לצאת מפתח ביתם? משום שאדם אינו צריך להמצא בשוק בשעה שהדין תולה על העיר, כי כיון שניתן רשות למשחית, מי שפוגע בו ינזק. וע"כ כאן, כיון שהדין היה נמצא למצרים, לא היו צריכים לצאת לחוץ.
פה) בהוא ממש שנמצא בו דין למצרים, נמצא בו רחמים לישראל. כמ"ש: וְרָאִיתִי אֶת-הַדָּם, וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם; וְלֹא-יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית, בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וכן למדנו, בכל אלו הכתרים הקדושים של מעלה, כמו שנמצא בהם דין, נמצא בהם רחמים. והכל הוא בשעה אחת. כתוב: וְנָגַף יְהוָה אֶת-מִצְרַיִם, נָגֹף וְרָפוֹא. פירושו, נגוֹף למצרים וְרָפוֹא לישראל. מהו וְרָפוֹא? ממה שנמולו היו צריכים רפואה.
פו) באותה שעה שנגפו המצרים, באותה שעה נתרפאו ישראל. כתוב: ופסח ה' על הפתח. פסח ה' עליכם, היה צריך לומר? אבל על הפֵתח, שזהו פֵתח הגוף, שזו מילה, שריפא אותה.
פז) רבי שמעון אמר: בשעה שנחצה הלילה, והכתר הקדוש, מלכות, התעורר אצלה חסד עליון, דז"א, שאינו עולה זה בלי זה, אע"פ שהלילה היא המלכות בלבדה, מ"מ לא יקרה לעולם שהמלכות תהיה בלי ז"א בעלה. ומשום זה, זה מכה וזה מרפא, המלכות מכה וז"א מרפא. והכל בשעה אחת.
פח) ופסח ה' על הפתח, דהיינו על הפֵתח הגוף, משום שהוא הפתח להמשכת הרוח, שמשם נולדו. עד שלא נמול אברהם, היה סתום מכל צדדיו, שלא היה יכול להוליד בקדושה. כיון שנמול, נפתח בו הכל, ולא היה סתום כבתחילה.
פט) והוא יושב פתח האהל, משום שנגלה האות י'. שהוא הִשּרַה בגילוי זה של הי', החסד בצדק. שע"י;המילה, נגלה הי' דשם שדי, שיורה, שנמשך החסד במלכות, הנקראת צדק. וזהו הפתח של משכן העליון הקדוש, המלכות. שזה משמע, שכתוב האהל, שהיא המלכות.
מטרם שנמול היתה המלכות מקבלת מצד שמאל לבד, מבחינת חכמה בלי חסדים, שאז היא אטומה מכל צדדיה, שאין החכמה יכולה להאיר בלי חסדים. וכשנמול, נגלו בה החסדים. ואז החכמה שבה מתלבשת בחסדים, ומאירה הן בחכמה והן בחסדים. ונבחן, שע"י המילה נפתח פתח במלכות, שתוכל לה5D7יר. וזהו, והוא יושב פתח האהל (שומר על היסוד, הברית).
צ) אמר רבי אלעזר: כשנתגלה י' הזו, נתבשר אברהם, ונתברך בפתח האהל, שהיא צדק, מלכות שנמתקה בחסד. שהחכמה שבמלכות התלבשה בחסדים כמ"ש: כחום היום. היום ששולט החסד, חלקו של אברהם, כי אברהם הוא מרכבה לחסד דז"א. פתח האהל, המלכות, נמתקה בחסד מכח אברהם, משום שכתוב: וה' בֵּרָך את אברהם בכל. בכל, הוא המלכות, %T7נמתקה בחסד ע"י אברהם, אחר שנגלה בו הי' ע"י המילה.
צא) אמר רבי אבא: וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל כמ"ש: וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם, בַּכֹּל. פתח האהל הוא המלכות, המכונה בכל, כתר העשירי. כתר פירושו ספירה. כחום היום פירושו, כמו שניתנה לו ספירת החסד, שנקרא יום, כך זכה בפתח האהל, כי החסד פותח את המלכות, שנקראת אהל, שתוכל להאיר. וכמו שיושב בחסד, שנקרא יום, כך יושב במלכות, שנקראת פתח האהל, כי המלכות בלי חסד אינה יכולה להאיר בחכמה שבה, וחסד בלי הארת החכמה שבמלכות, הוא ו"ק בלי ראש.
צב) ועבר ה' לנגוף את מצרים. ועבר, היינו שעבר על שורת הדין של הכתרים, שהיו מתקשרים בכתרים אחרים למעלה, והתיר אותם מקיומם. שהכתרים התחתונים, שבהם דבוקים המצרים, היו מקושרים בכתרים העליונים דקדושה, שמשם קבלו חיותם. והתיר הקב"ה את הקשרים ההם, ונתבטל קיומם של הכתרים התחתונים, ואז נהרגו בכורי מצרים. ונמצא, שהקב"ה עבר על דרכיו, שקלקל ההשתלשלות של הכתרים, כדי לעשות דין במצרים, ולשמור את ישראל. וכזה הוא, בכל מקום שכתוב: ועבר, ועברתי, ויעבור – יורה שהקב"ה עבר על דרכיו, על סדרי השתלשלות של הספירות, או כדי לעשות דין או לרחמים. וכאן, ועבר, פירושו, כדי לעשות דין. ושם שכתוב: ויעבר ה' על פניו, הוא כדי לרחם.
שאלות לחזרה ושינון זהר בא כב-כד
1. מהם שאלותיו של רבי יוסי באות ע"ד וכיצד הוא משיב עליהן באות ע"ה?
2. כיצד מתוארת הס"א במצרים באות ע"ו שכנגדה צריך להישמר על ידי טבילת אגודת אזוב בדם ומשם שמים על המשקוף ועל שתי המזוזות?
3. מדוע שמים הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות עפ"י רבי יוסי?
4. במה לא מסכים רבי יהודה ורבי יוסי ובמה מוסיף על דבריו למה נעשה בדם?
5. במה חולק רבי יוסי באות פ' על רבי חזקיה?
6. מה תפקיד המזוזה עפ"י רבי אבא באות פ"א?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
ראשית התיקון הוא ע"י מעשה בחוץ, שהרי כל תפיסת האדם היא מהחוץ לפנים, מהפרטים לכלל. ישנם הסוברים בטעות שמספיק לפעול רק בפנימיות, אך אומר הזוהר שמי שאומר שֶּׁנַּעֲשָׂה מֵעֵלָיו הַמַּעֲשֶׂה למעלה, מבלי שיעשה המעשה למטה, טוב לו שתיפח רוחו וטוב לו שלא נברא.
שוק הוא המקום הנפשי בו עושה האדם מעשה ומרגיש שמקבל מייד תמורה, כמו תשלום וקבלת סחורה. שווקים שהם בחינת רשות הרבים, מקומות מסוכנים, משמעם שאדם עובד בכדי להזין את הרצון לקבל.
האדם נשמר כאשר מתרכז בפנימיותו, רואה הוא את שם האמונה (ש-ד-י) ולא את עצמו, ואז יודע שמבחוץ הכל הם שליחי השם, ולא יוכלו להזיק לו. ברור לו שכל הפרטים הנראים בחוץ, עוברים דרך מסננת של תובנה הגיונית, שהם שייכים לכלל, לקב"ה שהוא טוב ומטיב.
זהו הפילטר שעל האדם לשים בפתח, לפני שיכנסו בו רעיוניות רוחניים מזויפים, שאינם קשורים לברית האמונית עם השם יתברך.
עד) אמר רבי יוסי: וְעָבַר יְהוָה, לִנְגֹּף אֶת-מִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת-הַדָּם עַל-הַמַּשְׁקוֹף, וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת; וּפָסַח יְהוָה עַל-הַפֶּתַח, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית, לָבֹא אֶל-בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף. הרי הכל גלוי לפני הקב"ה, ולמה היה צרי%T7 שיגלה הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות? ואם תאמר שהוא מטעם מצוות נתינת הדם, אז למה ניתן מחוץ לפתח, ולמה גם על המשקוף?
עה) ומשיב, למדנו שכתוב: וירא ה' וינאָץ וכתוב: וכתוב וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ. ההשגחה אינה נראית למעלה, אלא כשנראה ממנו מעשה למטה וטרם שנעשה מעשה למטה אין משגיחים להעניש, חוץ מהרהור עבודה זרה, שמענישים בלי מעשה. ומשנעשה מעשה, שכתוב: השמרו לכם פן יפתה לבבכם (כלומר העונש שהרהור הלב התפתה לעברה), מתעוררת ההשגחה שלמעלה. ומשום זה הכל, בין לטוב ובין לרע תלוי במעשה. עם הסייג – פרט לעבודה זרה, עליה נענשים גם בהרהור.
עו) אמר רבי יוסי: כל שוָקֵי מצרים היו מלאים אלילים, ובכל בית ובית היו נמצאים מיני מכש5D7ים, שמתקשרים בכשפיהם בכתרים התחתונים שלמטה, ומעוררים רוח הטומאה ביניהם (כמו סיאנס מדיטציה והתקשרויות אחרות).
עז) וּלקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף. שואל למה אגודת אזוב? ומשיב, כדי לבער רוח הטומאה מביניהם, ולהראות על בתיהם, באלו ג' המקומות את האמונה השלמה, אחד מכאן ואחד מכאן על ב' המזוזות, הרומזות על ב' קוים ימין ושמאל. ואחד ביניהם, על המשקוף, הרומז על קו האמצעי. ומשום זה ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף, משום שרואה את השם (ש-ד-י) הקדוש רשום על הפתח, שהוא ג' הקוים. שם זה מהווה את השמירה מהס"א, היות והאמונה של ג' האבות, ובזכות הצדקה של אברהם שמצילה ממוות. קו אמצעי מגן מפני מלאך זה.
עח) אמר רבי יהודה: אם רומזים על ג' הקוים, למה נעשה זה בדם. שצבע ג' הקוים לבן ואדום, והכולל ירוק. שני דמים היו, אחד של הפסח, ואחד ש59C המילה, שמלו את עצמם. והדם של המילה הוא רחמים, אע"פ שהוא אדום. והדם של הפסח הוא דין, ולפיכך לא תלוי כאן בצבעים (אלא בכוונה, שהרי לבן לא מדבר כאן על צבע אלא על רעיון של חסד דם המילה). לכאורה נראה שדם הוא אדום ומורה על דין? התשובה היא בכתוב בְּדָמַיִךְ חֲיִי.
עט) אומר רבי יהודה: אינו כן. למדתי, שהחזיר הקב"ה את דם ההוא לרחמים, כאלו היה הלבן שבין הצבעים. כמ"ש: וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ; וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי. ואף על פי שהיה אדום, הוחזר לרחמים, כי כתוב בדמיך חיי. וע"כ לא תלוי הדבר בצבעים. ומשום זה רשם על הפתח בג' צדדים, אחד כאן ואחד כאן ואחד בינהם, שרומזים על ג' קוים.
פ) שני דמים נראו, דם פסח ודם מילה, שהם כנגד שני כתרים, ספירות, שנראו למעלה באותה שעה, שהם ב' הקוים חסד וגבורה. הם כנגד כתר אחד, הכלול בב' צדדים הנסתרים, ברחמים ובדין. כי קו האמצעי, ת"ת, כלול בעצמו מב' הקוים. כנגדו ב' הדמים, דם מילה, – הרחמים שבת"ת. ודם פסח, הדין שבת"ת.
פא) אמר רבי אבא: בכמה מקומות רחם הקב"ה על בניו: עשה אדם בית (דהיינו בנה את פנימיותו, לב), והקב"ה אמר לו: כתוב שמי ושים לפתחך (מהפנים לחוץ). ואתה תשב בתוך הבית, ואני אשב לחוץ אצל פתחך לשמור אותך. וכאן בפסח, אמר, רשום על הפתח סוד האמונה שלי, ג' הקוים על ב' המזוזות ועל המשקוף. ואתה תשב תוך ביתך, ואני אשמור אותך מבחוץ. שכתוב: וְאַתֶּם, לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח-בֵּיתוֹ–עַד-בֹּקֶר. וכתוב: וראה את הדם על המשקוף… ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף. הרי ששמר אותם הקב"ה מבחוץ.
ראשית התיקון הוא ע"י מעשה בחוץ, שהרי כל תפיסת האדם היא מהחוץ לפנים, מהפרטים לכלל. ישנם הסוברים בטעות שמספיק לפעול רק בפנימיות, אך אומר הזוהר שמי שאומרשֶּׁנַּעֲשָׂה מֵעֵלָיו הַמַּעֲשֶׂה למעלה, מבלי שיעשה המעשה למטה, טוב לו שתיפח רוחו וטוב לו שלא נברא.
שוק הוא המקום הנפשי בו עושה האדם מעשה ומרגיש שמקבל מייד תמורה, כמו תשלום וקבלת סחורה. שווקים שהם בחינת רשות הרבים, מקומות מסוכנים, משמעם שאדם עובד בכדי להזין את הרצון לקבל.
האדם נשמר כאשר מתרכז בפנימיותו, רואה הוא את שם האמונה (ש-ד-י) ולא את עצמו, ואז יודע שמבחוץ הכל הם שליחי השם, ולא יוכלו להזיק לו. ברור לו שכל הפרטים הנראים בחוץ, עוברים דרך מסננת של תובנה הגיונית, שהם שייכים לכלל, לקב"ה שהוא טוב ומטיב.
זהו הפילטר שעל האדם לשים בפתח, לפני שיכנסו בו רעיוניות רוחניים מזויפים, שאינם קשורים לברית האמונית עם השם יתברך.
בֹּא כב-כד וְעָבַר עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת
הוֹי לְמִי שׁמִתְּעָלֶם מֶהָמַעשֶׂה וְחוֹשֶׁב: הָעִיקָּר שֶׁאֲנִי טוֹב בְּלֵב.
ראשית התיקון הוא ע"י מעשה בחוץ, שהרי כל תפיסת האדם היא מהחוץ לפנים, מהפרטים לכלל. ישנם הסוברים בטעות שמספיק לפעול רק בפנימיות, אך אומר הזוהר שמי שאומר שֶּׁנַּעֲשָׂה מֵעֵלָיו הַמַּעֲשֶׂה למעלה, מבלי שיעשה המעשה למטה, טוב לו שתיפח רוחו וטוב לו שלא נברא.
שוק הוא המקום הנפשי בו עושה האדם מעשה ומרגיש שמקבל מייד תמורה, כמו תשלום וקבלת סחורה. שווקים שהם בחינת רשות הרבים, מקומות מסוכנים, משמעם שאדם עובד בכדי להזין את הרצון לקבל.
האדם נשמר כאשר מתרכז בפנימיותו, רואה הוא את שם האמונה (ש-ד-י) ולא את עצמו, ואז יודע שמבחוץ הכל הם שליחי השם, ולא יוכלו להזיק לו. ברור לו שכל הפרטים הנראים בחוץ, עוברים דרך מסננת של תובנה הגיונית, שהם שייכים לכלל, לקב"ה שהוא טוב ומטיב.
זהו הפילטר שעל האדם לשים בפתח, לפני שיכנסו בו רעיוניות רוחניים מזויפים, שאינם קשורים לברית האמונית עם השם יתברך.
שִׂים מְזוּזָה עַל לִבְּךָ-כָּל מַה שֶּׁבָּא מִבַּחוּץ, עוֹבֵר דֶּרֶך הִיגָיוֹן אֶמוּנִי.
עד) אמר רבי יוסי: וְעָבַר יְהוָה, לִנְגֹּף אֶת-מִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת-הַדָּם עַל-הַמַּשְׁקוֹף, וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת; וּפָסַח יְהוָה עַל-הַפֶּתַח, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית, לָבֹא אֶל-בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף. הרי הכל גלוי לפני הקב"ה, ולמה היה צריך שיגלה הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות? ואם תאמר שהוא מטעם מצוות נתינת הדם, אז למה ניתן מחוץ לפתח, ולמה גם על המשקוף?
עה) ומשיב, למדנו שכתוב: וירא ה' וינאָץ וכתוב: וכתוב וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ. ההשגחה אינה נראית למעלה, אלא כשנראה ממנו מעשה למטה וטרם שנעשה מעשה למטה אין משגיחים להעניש, חוץ מהרהור עבודה זרה, שמענישים בלי מעשה. ומשנעשה מעשה, שכתוב: השמרו לכם פן יפתה לבבכם (כלומר העונש שהרהור הלב התפתה לעברה), מתעוררת ההשגחה שלמעלה. ומשום זה הכל, בין לטוב ובין לרע תלוי במעשה. עם הסייג – פרט לעבודה זרה, עליה נענשים גם בהרהור.
עו) אמר רבי יוסי: כל שוָקֵי מצרים היו מלאים אלילים, ובכל בית ובית היו נמצאים מיני מכשפים, שמתקשרים בכשפיהם בכתרים התחתונים שלמטה, ומעוררים רוח הטומאה ביניהם (כמו סיאנס מדיטציה והתקשרויות אחרות).
עז) וּלקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף. שואל למה אגודת אזוב? ומשיב, כדי לבער רוח הטומאה מביניהם, ולהראות על בתיהם, באלו ג' המקומות את האמונה השלמה, אחד מכאן ואחד מכאן על ב' המזוזות, הרומזות על ב' קוים ימין ושמאל. ואחד ביניהם, על המשקוף, הרומז על קו האמצעי. ומשום זה ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף, משום שרואה את השם (ש-ד-י) הקדוש רשום על הפתח, שהוא ג' הקוים. שם זה מהווה את השמירה מהס"א, היות והאמונה של ג' האבות, ובזכות הצדקה של אברהם שמצילה ממוות. קו אמצעי מגן מפני מלאך זה.
עח) אמר רבי יהודה: אם רומזים על ג' הקוים, למה נעשה זה בדם. שצבע ג' הקוים לבן ואדום, והכולל ירוק. שני דמים היו, אחד של הפסח, ואחד של המילה, שמלו את עצמם. והדם של המילה הוא רחמים, אע"פ שהוא אדום. והדם של הפסח הוא דין, ולפיכך לא תלוי כאן בצבעים (אלא בכוונה, שהרי לבן לא מדבר כאן על צבע אלא על רעיון של חסד דם המילה). לכאורה נראה שדם הוא אדום ומורה על דין? התשובה היא בכתוב בְּדָמַיִךְ חֲיִי.
עט) אומר רבי יהודה: אינו כן. למדתי, שהחזיר הקב"ה את דם ההוא לרחמים, כאלו היה הלבן שבין הצבעים. כמ"ש: וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ; וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי. ואף על פי שהיה אדום, הוחזר לרחמים, כי כתוב בדמיך חיי. וע"כ לא תלוי הדבר בצבעים. ומשום זה רשם על הפתח בג' צדדים, אחד כאן ואחד כאן ואחד בינהם, שרומזים על ג' קוים.
פ) שני דמים נראו, דם פסח ודם מילה, שהם כנגד שני כתרים, ספירות, שנראו למעלה באותה שעה, שהם ב' הקוים חסד וגבורה. הם כנגד כתר אחד, הכלול בב' צדדים הנסתרים, ברחמים ובדין. כי קו האמצעי, ת"ת, כלול בעצמו מב' הקוים. כנגדו ב' הדמים, דם מילה, – הרחמים שבת"ת. ודם פסח, הדין שבת"ת.
פא) אמר רבי אבא: בכמה מקומות רחם הקב"ה על בניו: עשה אדם בית (דהיינו בנה את פנימיותו, לב), והקב"ה אמר לו: כתוב שמי ושים לפתחך (מהפנים לחוץ). ואתה תשב בתוך הבית, ואני אשב לחוץ אצל פתחך לשמור אותך. וכאן בפסח, אמר, רשום על הפתח סוד האמונה שלי, ג' הקוים על ב' המזוזות ועל המשקוף. ואתה תשב תוך ביתך, ואני אשמור אותך מבחוץ. שכתוב: וְאַתֶּם, לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח-בֵּיתוֹ–עַד-בֹּקֶר. וכתוב: וראה את הדם על המשקוף… ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף. הרי ששמר אותם הקב"ה מבחוץ.
תגיות: מעשה חיצוני, כוונה פנימית, מזוזה
שאלות לחזרה ושינון זהר בא יט-כא
1. מיהו הגנן שבגינו יוצא החושך הראשון?
5 מי יוצר את ההבדלה ביו האור ובין החושך?
3. איזה חלק בצ"ב נבחן לאור ואיזה לחושך?
4. מיהם בכורי מצרים?
5. מיהם העשבים? כיצד הם גדלים? מה גורם להם להתייבש ומה גורם להם לפרוח?
6. מיהו נחש בריח ולמה נקרא כן?
7. מיהו נחש עקלתון מדוע נקרא כן?
8. מה היחס בין נחש הגדל במים לזה הנמצא בארץ?
9. מדוע נלחם הקב"ה עם התנים בים במצב הקדושה כשזוכים ישראל ואינו נותן לו לצאת ליבשה?
גניזת האור ניתנה למקום בו יש לעשות פעולות מסוימות, שם נבחן האדם האם הוא הולך בדרך קדושה ואז יכול לקבלם. זהו האוֹר הזָרֻעַ לַצַּדִּיק, וכאשר יתקנו – וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה. כשיש לאדם רצון גדול, כבר בשלב המחשבה עליו לפעול בו, מאחר ואם הוא ימתין לעבור את החוויה, לא יוכל להילחם בו. לא ניתן להילחם בעץ הדעת אחרי שאוכלים שוב ושוב.
לכן אסור להרהר בחטא, זהו השלב בו התנין (הרצון הגדול) עדיין בים, כאשר יעלה ליבשה, דהיינו יצא את הפועל יהפוך לנחש, רצון שלא מרפה ומנסה לבטל את הימין בגאוותו. ואז למרות שניתן להכניע אותו ע"י קו אמצעי, נשארת בו גסות רוח. הוא נכנע רק מבחינה חיצונית, כפרעה שאמר לִי יְאֹרִי, וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי. רק לכאורה ניראה כי נכנע, אך כל זה מחוסר ברירה. וכך השמאל מתגאה ואינו מודה שקיבל מהימין.
לכן המלחמה צריכה להיות בפנים ולא בחיצוניות, לַעֲשׂוֹת תיקוּן נַפְשִׁי בפנים בְּלִי לֶוָותֵּר. אדם המחזיק באמונה יוכל בסופו של דבר לנצח.
סא) ואז, כשהאור ההוא נגנז למעלה לגנן, אז יצא החשך הראשון, שמטרם יציאת האור. והכה על ראשו של התנין, בנקב ההוא שנעשה בו (מסך של צמצום ב). ונפרש חוט אחד בין הארה שנשארה מאור שנגנז, ובין חשכה ההיא של חשך הזה, שכתוב: וַיבדל אלקים בין האור ובין החושך.
מבאר סדר הגניזה, שהיא נעשתה ע"י חזרת המלכות לבינה. וכבר ידעת שעלית המלכות לבינה גורם להתחלקות כל מדרגה לשתים. אמנם ב' פעולות יש כאן. שמתחילה עולה הצמצום של המלכות לבינה (עצירת המדרגה, חושך שהוא המציאות ממנו ניתן להתחיל לעלות. כאשר אדם רואה את החושך, ואם אומר שהחושך הוא כי האור הסתלק, הוא חושב כמו גוי. יהודי רואה בחושך צל, אמונה – אשר תעשה השבת פנים אל השם) וכמ"ש: וחושך על פני תהום. ואח"כ עולה ונתקן המסך של המלכות בבינה. וכמ"ש: ורוח אלקים מרחפת על פני המים. ואחר שנתקן גם המסך בבינה ומסיים שם המדרגה, נבחנים הכתר וחכמה, שנשארו במדרגה, לבחינת אור. אור הקטנות דנפש ורוח המתלבש בב' כלים כתר וחכמה, שהיא ההארה שנשתיירה אחר שנגנז האור. ובינה ותו"מ שמתחת המסך המסיים, נבחנים שיצאו מאותה המדרגה, והם בבחינת חשך.
בעת שהאור נגנז, היו ב' פעולות: א. ברא חושך ע"י עלית צמצום שבמלכות לבינה, כמ"ש: וחושך על פני תהום. ב. שהחושך הכה, כלומר שהתחבר, בנקב שנמתח בראשו ע"י עלית מסך המלכות לבינה, כמ"ש: ורוח אלקים מרחפת. ואז נפרש חוט אחד, שהוא המסך המסיים את המדרגה מתחת כתר וחכמה, כלומר, בין הארה שנשארה מאור שנגנז, כתר וחכמה שנשארו במדרגה, לבין חשכה ההיא של חושך הזה, בינה ותו"מ שיצאו מחוץ למדרגה, להיותם מתחת מסך המסיים המדרגה.
סב) ותנין הזה, בהבדלה ההוא של החוט שהבדיל (במסך), חזר והבדיל גם כן באלו היאורים מעל החשך. כלומר, שנעשה גם בהם עלית המלכות לבינה שלהם בצמצום ומסך שבה. והמסך שבמקום בינה הבדיל בין כתר וחכמה שלהם, שנשארו במדרגה, ובין בינה ותו"מ שלהם, שיצאו ממדרגה והיו בחשך. ונבדלו הדגים למיניהם, אלו מאלו בהבדלה ההוא, שנעשה ביאורים. הבדלה זו נעשתה ככלל וכך בכל הפרטים שבה.
סג) וכשנבדלו מים העליונים הקדושים, בעת הגדלות, שחזרה המלכות ויצאה מן הבינה, וחזרו בינה ותו"מ אל המדרגה. וכיון שכבר יש בה ה' כלים כח"ב תו"מ (שהמסך ירד), חזרו אליהם הג"ר. ויש בה ה' אורות נרנח"י. ואז נקראים המים עליונים בשם קדושים. אז כל היאורים נבדלו ועלו לתוך יאור השוקט הנברר מכולם, ויוצאים ונכנסים בו ג' פעמים ביום. כי בעת קטנות, כשהמלכות המסיימת היא בבינה, ובינה ותו"מ יצאו מן המדרגה, נפלו כל בינה ותו"מ של המדרגה העליונה לכתר וחכמה של התחתונה ממנה. ולעת גדלות כשבינה ותו"מ של המדרגה חוזרים אליה, הם מעלים עמהם גם כתר וחכמה של התחתונה (בסוד אחים בכורים). ובזה מקבלים הכתר וחכמה של התחתונה את הג"ר שבעליונה. כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.
ולפי"ז גם יאור השוקט, שבינה ותו"מ שלו נפלו אל כתר וחכמה של היאורים בעת קטנות, נמצא ג"כ שבעת גדלות, בעת שיאור השוקט חוזר ומעלה אליו את הבינה ותו"מ שלו, עולה עמהם הכתר וחכמה של היאורים, ומקבלים ג"ר ממנו. ונבדלו הכו"ח שלהם להשאר במדרגה, ובעת גדלות עלו. כי כשמחזיר הבינה ותו"מ שלו, עולים עמהם הכו"ח של היאורים, ומקבלים ג"ר, המכונים ג"פ ביום. כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.
סד) וכל אלו הדגים, שהם המדרגות והנשמות, הגדלים בתוך יאורים האלו, מובדלים זה מזה, שמסך המסיים מבדיל בין כו"ח שבכל אחד לבינה ותו"מ שבכל אחד. ונקראים לילות, כי מדרגות השמאל מכונים, לילה. ואלו ממדרגות הכו"ח שבהם הם ראשים לכל אלו, ממדרגות בינה ותו"מ שלהם, שיצאו לחוץ מן המדרגה. ואלו שמבפנים שולטים על כולם. ואלו נקראים בכורי מצרים. ומכאן התפזרו לחוץ בכורים, ממדרגות השייכים לבינה ותו"מ. וכולם נזונים משקוי של אלו היאורים. ותנין הזה הגדול שולט על כולם.
סה) והכל הוא בהבדלה של מים עליונים מתחתונים, שכתוב: ויהי מבדיל בין מים למים. ונצטיינו מים הקדושים העליונים, כו"ח, ונבדלו להיות למעלה. ומים תחתונים, בינה ותו"מ, נבדלו כולם אלו מאלו להיות למטה. ונבדלו קדושים מבלתי קדושים. ועל כן נקראים מלאכים העליונים, נבדלים, משום שנבדלו אלו מאלו, הכו"ח שבהם מבינה ותו"מ שבהם, למיניהם.
סו) וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ. הארץ, המלכות. ועשבים, הם האור הנצמח מזריעת אור הגנוז. כשהתנים הגדול היה נושב רוח בנקב ההוא שבראשו, ומרחף כלפי מעלה, שרוצה להמשיך משם הג"ר ממעלה למטה, אז היה מְהפך כל אלו העשבים ליובש. עד שרוח אחר, הבא מעלית המלכות לבינה, נושב ברוח ההוא של התנין, ומשקיט אותו למטה, שממעט הג"ר שלו, שמזה נעשה זריעה חדשה. ואח"כ בגדלות נעשה צמיחה חדשה, והעשבים צמחו כבתחילה. ושולטים ומשבחים ומודים לפני הקב"ה.
סז) מצד שמאל, ומתוך יאור השוקט, יוצאים בהמות למיניהם, והולכים לִקְרב לאלו העשבים. ואינם יכולים, וחוזרים למקומם. כל אלו היאורים הולכים ושוחים עם תנין ההוא השולט בהם, ומסבבים אלו העשבים, ואינם יכולים להנות מהם. חוץ, לַפְּעמים, שרוח העליון אינו נושב, והתנים מרחף רוח בנקב ההוא שבראשו, אז שולט רוח ההוא על העשבים, ומייבש אותם.
סח) עוד אפשרות יש לו לקרב אל העשבים: בשעה שיאור השוקט חוזר מן המלכות למקומו, שעולה ויורד. ומשום שמימיו שקטים הולך בשקט, והתנים הגדול עולה לאלו היאורים, ואינו שם ביאור השוקט. וכל העשבים גדלים מסביב אותו היאור השוקט. והם גדלים בכל צד. אז עולה תנין ההוא אל העשבים ומתגדל ביניהם. ואח"כ חוזר לכל אלו היאורים. העשבים הם האור שצמח מתוך החשך. ומתוך שבכל פעם כשהתחתונים רוצים להמשיך החכמה ממעלה למטה, מתיבשים אלו העשבים שבמלכות. ע"כ, אע"פ שהם עצמם בחינת חכמה, מ"מ הם דוחים חכמה, ומאירים רק לצד ימין, להארת החסדים. ולפיכך כל הנמשכים מצד שמאל, שנוטים לחכמה, לא יוכלו לקרב לאלו העשבים. שהוא מחמת שהם נוטים אחר חכמה, והעשבים דוחים הארת חכמה שמשמאל, ומאירים רק לימין בהארת החסדים. חוץ מבעת שיאור השוקט עולה למלכות, ומקבל הארת העשבים ושב למקומו. אז יכולים גם הנמשכים משמאל להנות מהארתם. כי להיותו בחינת כתר, אין פחד הדינים בעשבים, ואינם דוחים חכמה. שאין בהם דין. העשבים שבסביבתו מאירים לכל צד, אפילו לשמאל, שאינם דוחים חכמה. אז יכול התנים להתגדל בין העשבים, להיותם מאירים שם גם לצד שמאל. וחוזר ומשפיע מהם לכל היאורים.
סט) ויאמר אלקים יהי מְאׂרׂת. זהו נחש בריח. ונקרא בריח, משום שסוגר ב' הצדדים, ב' קוים ימין ושמאל, ואינו מניח שיתפשט קו הג', המכריע ביניהם. ואינו יוצא להזיק לעולם, אלא פעם אחת ביובל.
כי הקליפה שכנגד ת"ת דקדושה, שהוא קו האמצעי, שנקרא, והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה, מן ימין אל השמאל, נקרא נחש בריח. שהוא פוגם בקו האמצעי, ואינו מניחו שיכריע בין הקוים. להיותו סוגר ב' הקוים, ע"כ הוא הכנגד של קו האמצעי, הנקרא בריח. ולכן נקרא גם הוא בריח.
ומפרש איך הוא מזיק לקו האמצעי. המוחין דבינה מכונים יובֵל. שבהם ג' קוים מכונים ג' זמנים. ואומר, שאינו יוצא להזיק, אלא בזה שנאחז בקו שמאל של היובֵל, המכונה פעם אחת, ואינו מניחו להתחבר בצד ימין.
ע) ובספרי הראשונים אמרו על הכתוב: יהי מְאׂרׂת, שזהו נחש עקלתון, שהולך בעקמימות תמיד, והביא קללות על העולם, כי פיתה את חוה בעץ הדעת. כשזה קם, נשבר תוקפו של התנים הגדול, שאינו יכול לקום, עד שאובד גופו. כי הקב"ה כופף אותו תוך הים כשבא אליו, שהוא דורך על תוקפו של ים. ותקפו של ים הוא התנים הגדול כמ"ש: ודורך על בָּמֳתֵי ים.
עא) וכשהנחש הזה קם כתוב: והרג את התנים הגדול אשר בים. וע"כ כתוב הנני עליך התנים הגדול הרובץ תוך יאוריו. ונחש הזה הוא מְאׂרׂת חסר ו', שיורה לשון קללה כמ"ש: מְאֵרַת ה' בבית רשע, שהוא בקללות לכל. והוא מתגבר על התנים בגבורתו של הנהר הגדול, הנקרא חדקל (שמימיו קלים וחדים).
ד' הנהרות הם כנגד ג' קוים והמלכות המקבלתם: נהר פישון ימין, ונהר גיחון שמאל, ונהר חדקל מקו אמצעי. ונודע, שבמסך דחירק שבקו אמצעי יש בגניזו בחי' המלכות דמנעול, שבכל מקום שהיא נוגעת, פורחים האורות משם. ונחש הקדמוני מעורב בו ג"כ בחינת הדין הזה דמנעול, שבו ממית כל חי. שהוא מעורב באותו הגבורה הגנוזה בנהר חדקל, ובזה כחו חזק להמית כל חי.
עב) נחש ההוא ביבשה. כשיוצאים להלחם זה בזה, זה שביבשה מתגבר תמיד, משום שכל דרכיו ותקפו הוא ביבשה, המלכות שבה כל הדינים. ואוכל ארץ ועפר תמיד. כמ"ש: ועפר תאכל כל ימי חייך. זה גדל בעפר, וזה גדל במים. נחש הגדל במים אינו חזק כזה שגדל ביבשה. וע"כ כתוב על הנחש מאׂרׂת חסר ו'. שכוחו חזק להמית לכל.
עג) והנחש הזה נועד כלפי התנין ההוא שבמים. ואע"פ שנועד לו, אינו לוחם עמו. אלא הקב"ה בלבדו, שהורג אותו בתוך הים, משום גסות הרוח שבו. כמ"ש: אשר אמר, לי יאורי ואני עֲשִׂיתִנִי. כי התנים הגדול קו שמאל. ובתחילת יציאת קו שמאל, לא יצא אלא לשמש את הימין, בסוד הקריבה למצרים. אלא לאחר כך הרהיב עז בנפשו, ועשה מחלוקת עם הימין, ורצה לבטלו. ולפיכך, הגם שנכנע אחר כך אל הימין בכח קו אמצעי, עם כל זה נשאר בו גסות הרוח על קו הימין. כי לא נכנע אלא מאונס. ומשום זה הרג אותו הקב"ה. כלומר, שביטל אותו, ותקן אותו מחדש, שיהיה נכנע לגמרי אל הימין. כלומר, מדעתו ומרצונו, כמו שהיה בסוד הקריבה למצרים. כמ"ש: אשר אמר לי יאורי. שאור החכמה שהמשכתי שייך לי, ולא לימין. כי יאורי הוא לשון אור. ואני עֲשִׂיתִנִי, ואני עשיתי עצמי לשליטה מיוחדת.
בכל פעם שמקבלים חוכמה בצורה מתוקנת על אחת הבחינות – מתקנים אותה.
יאור הוא מקום של חוכמה/שפע ומשם מבקש לקבל הרצון, הנק' תנין. בנוסף לתשעת היאורים שבנפש, ישנו יאור עשירי שקט המוביל את תכלית האדם. ביאור זה, מאותגר האדם עם הרצון לקבל הכי גדול, זהו האני הנפשי השקט בפנימיות. זהו מרכז האגו השקט, שדווקא איתו צריך להגיע לקשר הכי חשוב לאהבה, אך הוא גם המסוכן ביותר באפשרות ליפול בגאווה.
שורש הנשמה באדם מכונה הלוויתן הגדול – לשון תֵּן הוא בחינת הרצון לקבל, גדלות כלי הקבלה, שמשם מושתת העולם – אבן השתיה. הכל נגזר ממנו, וממנו נגזרת התכלית המקוּוָה. את התנין הנפשי הזה מייצג הסנפיר, כוח דחף הרצון, יש בו נקב בראש המוציא אויר ממטה למעלה. תנועה זו בקדושה מייצגת דחייה של קבלה עצמית – היפך הרצון לקבל המבקש למשוך ממעלה למטה. דחיקת האוויר למעלה היא פעולת ההשפעה, הוויתור הראוי בקדושה.
זו היא עיקר העבודה והחוכמה בחיים, לוותר על קבלת התענוג, ולפעול בחסדים כלפי נותן המתנה. כך למשל אכילה נצרכת לגוף, אך מחשבה, כוונה וברכה יכולים להביא את הלב, את מרכז התאוות לראש, להשקפה הנכונה, לבינה – להשפעה.
בְּלִי אֱמוּנָה לֹא קָיַים כְּלוּם. אפילו למדע אין קיום ללא אמונה, השמאל חייב להתכופף לימין, לאמונה, וככל שעושה זאת יותר, כך יכולים להתעלות. את ההשתוקקות העצמית מתקנים ע"י קו אמצעי – דהיינו השמאל, הרצון לקבל מתכופף ופועל הפוך מטבעו – ממטה למעלה, והימין החסד הפוך.
האדם יודע שעליו לתקן לאחר שיצא ממצרים, ממייצרי הנפש ומהתפיסה הגשמית כאילו המצב והמקרה הם הקובעים, מהתפיסה המדעית המוטעית כאילו כל פרט או תופעה עומדים עצמאית. היציאה מהתהו, מחוסר האמונה היא רק שלב ראשון, כי אז נתקלים בחושך שעל פני תהום, שעדיין לא מרגישים ברוח אלוקים, שהרי היא מרחפת. וכך מרגיש חוזר בתשובה שבורח מהתאוות המזויפות של העולם הזה, ועדיין לא קונה את התענוג ברוחניות. זה השלב אחרי היציאה שיש להתחיל בתיקון, דהיינו הכפפת הרצון תחת האמונה, שיביא לאפשרות קבלת תענוג דרך השפעה.
אין טעם להשתמש בדמיון בכדי לפנטז על התענוג במטרה, אלא לייצר כוח של מסכים, של יכולות דחייה ואמונה שניתן להגיע למדרגה הבאה. דמיין כיצד אתה עמל ופועל בכדי להגיע למטרה, ובכך תצבור כוח לדרך.
בשלב הביניים, בין עזיבת הרצון לקבל לפרטיות – לבין הרגשת קבלת האור מהיחד, מההשפעה לכלל – יש להשתמש בדמיון. הדמיון צריך להביא אותך למקום שאליו אתה שואף, לכן יש לשאוף בעיקר להצליח להתמודד בדרך, ולא לפנטז רק על ההגעה למטרה.
אדם לא יכול לבנות את עולמו רק מזה שהוא משתוקק ורוצה. מבלי לערב את הרצון – הרצון עם בינה, עם התובנה מהי האמת, לא ייבנה האני האמיתי. אין האני נבנה מהרצון לתת, אלא מהחסד. וכך בשידוך אַל לך לחפש מה תוכל לקבל, אלא מה תוכל לתת לאני המשותף. עָלֶיךָ לְחַפֵּשׂ מַה עָלֶיךָ לָתֵת לְעוֹלָם, וְשֵׁם תִּמְצָא אֶת הַאֲנִי הָאַמִּיתִּי.
עד שלא הרג ה' את נקבת התנין הארץ הייתה תהו. לאחר שוויתר על צד הנקבה וגנז אותה ברדלא, והיה מוכן לעלות אותה לבינה, נוצר חושך. כאשר אי אפשר לפעול את בינה, בזמן החשכות יש ד' דרכים לחבר מלכות לבינה. זהו סוד של צמצום א וצמצום ב.
בתנין הגדול ב' עניינים:
התנין הגדול זהו הרצון לגדלות כלי הקבלה, כמו עץ הדעת שלא ניתן לפעו אותו. הבינה יוצרת חשכות כי נוצרת מודעות עצמית, נפרדות. אך נפרדות זו לא נועדה בשביל החושך, אלא רוח שמרחפת על פני המים, היא שיוצאת על מסך דצמצום ב' וגורמת ש ב' הקווים מעליה יתאחדו. אור זה לא יכול להאיר, אלא בראש, ובגוף האור הוא בחינת מים, ועליו לרדת לבחינת מים, מג"ר לו"ק, מראש לגוף.
הרשעים ניסו למשוך אור זה לסיפוק האישי, לכן גנז ה' את האור הזה, זרוע לצדיק לעתיד לבוא.
את מלכות של צמצום א' גנז ה' ברדלא, וזו בחינה שהרג את נקבת הלוויתן.
נב) עד שלא הרג הקב"ה את הנוקבא של הלויתן, הארץ היתה תהו (חסר אמונה, חנק שתוהה על האמונות הראשונות). תהו היתה, ולאחר שהרגה, היתה הארץ, ובהו, שהתחילה הארץ להתקיים. וחשך על פני תהום, משום שהפעולה שעשה, עוד לא האירה.
ד' פעולות נוהגות בקו אמצעי, בבואו לעשות שלום בין ב' הקוים, ולחברם זה בזה: א. צ"א, ב. המסך דצ"א, ג. צ"ב, ד. מסך דצ"ב, שבו יוצא קומת החסדים, ליחד ב' הקוים זה בזה.
ב. שגם מחץ ראשו של הזכר עצמו, וניקב נקב בראשו, כמ"ש: שִׁברת ראשי תנינים. כי הם ב' מיני מסכים דצ"א ודצ"ב, הבאים עם המסך דחירק שבקו אמצעי. שבמסך דצ"א הרג את הנוקבא של התנים הגדול, ובמסך דצ"ב מחץ ראשו של הזכר.
וכמ"ש: עד שלא ביטל הקב"ה את הנוקבא, הארץ היתה תהו. שנמשכה עליה כח הצ"א, שהוא הכנה אל ביאת המסך דצ"א ע"י קו האמצעי. ואחר שקו האמצעי גילה המסך דצ"א, ההורג את הנוקבא של התנים, ויצא עליו קומת הזווג דקומת רוח, נמתקה הארץ ע"י המסך הזה, ונקראת בשם בהו. להתקיים ע"י קומת רוח הזאת, שיצאה על מסך דצ"א. כי האור חזר ונעלם ולא האיר. ונעשה חושך. וחושך זה עבר לבחי' צ"ב, שהגיע עד הבינה. ובזה נעשה הכנה למסך דצ"ב.
נג) מה עשה הקב"ה? מחץ ראשו של הזכר דתנינים הגדולים. ע"י המסך דצ"ב שהוא עלית המסך דמלכות במקום בינה ונעלמה ג"ר דבינה וכל המדרגות שמתחת הבינה, שגם התנים הגדול בתוכן, והעלמת הג"ר של התנין ע"י הדינים של הבינה, עשתה נקב בראשו, שהוא הג"ר שלו. והתנין נכנע. משום, שהתהום למטה, מלכות במקומה, לא היה מאיר. ועתה ע"י עלית המלכות למעלה לבינה, יצא עליו קומת רוח המאיר, כמ"ש: ורוח אלקים מרחפת. ע"כ נכנע הנחש וקיבל המסך דצ"ב, שהוא הנקב שנעשה בראשו. מהו הטעם, שהמסך דצ"א לא היה מאיר? משום שהתנין הזה הגדול היה משיב רוח על התהום והחשיך אותו, ולא היה מרחף למטה. כי קומת רוח, היוצאת על מסך דצ"א, אינה ראויה לקבל ג"ר לעולם. וכמ"ש: שהתנין הגדול היה משיב קומת רוח דצ"א על התהום והחשיך אותו, שלא יהיה ראוי לקבל אור לעולם. שהרוח, בעת שהוא למטה, במלכות הבלתי ממותקת בבינה, אינו מרחף. כי מרחף פירושו, שהרוח מתנענע לכאן ולכאן, כלומר שאין בו קביעת הקומה, ועודנו ראוי לקומה גבוה יותר. ורוח הזה דצ"א לא היה מרחף, אלא נקבע בקומת רוח הזו בקביעות, כי הרוח דצ"א אינו ראוי עוד להתעלות יותר. המסך של צמצום ב' אומר שכבר לא ניתן לקבל בעל מנת להשפיע, הנק' מרחף (מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם).
נד) ועבר רוח אחר של מעלה, רוח היוצא על מסך דצ"ב (לא רוח של צמצום א' אותה חייבים לדחות). ונשב והכה ברוח ההוא, שיצא על מסך דצ"א, והשקיט אותו, שביטלוֹ וכמ"ש: וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. כי קומת רוח הזאת דמסך דצ"ב אינה נקבעת לעולם, אלא שמרחפת לכאן ולכאן. וזהו שלמדנו, שהקב"ה הכה רוח ברוח וברא העולם. כי כל עוד שהיה שולט הרוח דצ"א, לא היה יכול לברוא העולם. וע"כ הכה בו הרוח דצ"ב וברא העולם. מסך דצמצום א' אומר שבמלכות אי אפשר לקבל על מנת להשפיע, שהיא מידה של דין, וראה שאין העולם יכול להתקיים רק בדין, אלא עולם חסד יבנה.
נה) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי-אוֹר. כי האיר האור של מעלה, הג"ר. כי יצאה האות יוד מן האויר (החסדים) ונעשה אור (אור הוא חוכמה ואוויר חסדים). שהכה על הרוח שנושב, והסתלק מעל התהום, ולא כסה אותו. שבטל קומת הרוח, שכסה התהום, מלקבל הארת ג"ר. וכיון שהאיר התהום והרוח הסתלק, היה אור. כמ"ש: ויהי אור. (אור נק' ג"ר דכוחמה ומים ו"ק דחכומה. אור נותן חיות למחשבה, ומים לגוף).
נו) אור זה האיר על ראשו של התנים הגדול, כי אחר שהבינה השיגה הג"ר שלו, חזר גם התנים והשיג הג"ר שלו. ומים היו יוצאים מתוך נחיריו, להשפיע לשאר המדרגות. והרוח נשב למעלה. כי כדי להשפיע לשאר המדרגות, ירד האור לבחינת מים. מפני שנתמעטו הג"ר דג"ר שלו. ולא נשאר אלא בו"ק דג"ר, המכונה מים, שזה נעשה מכח הכרעת קו האמצעי. ממסך דבחי"ג, הנקרא חוטם, המשמש לקומת החכמה, קומת ע"ב. ונמצא שמבחינת ג"ר דג"ר אין בו אלא קומת רוח לבד. ונודע, שאע"פ שאינו מאיר אלא בו"ק דג"ר, מכל מקום מחויב מתחילה לקבל(למשוך) ג"ר שלמים, ואח"כ מסתלקות ממנו הג"ר דג"ר, ונשאר בו"ק דג"ר. שהם ו"ק דקומת ע"ב. ולפיכך אומר תחילה, שמאיר בבחינת אור (להשלמת כלים), אלא אח"כ שנעלמו הג"ר דג"ר, והאור חזר לבחינת מים אומר, ומים היו יוצאים מתוך נחיריו.
מקודם לכן האיר מאור השלם הזה, עד שהיה יורד האור מן הבינה, ומְנוֹצץ לע"ב אורות של השמש, שהוא ז"א, שהשיג קומת ע"ב, המכונה ע"ב אורות, שהוא קומת חכמה. כיון שאלו האורות נרשמו בשמש למטה, היו יודעים בהם רשעי עולם, והיו עובדים אל השמש. שהיו עובדים להמשיך האור ממנו, מלמעלה למטה. כיון שהסתכל הקב"ה ברשעים האלו, שרוצים להמשיך האור ממעלה למטה, העלה האור וגנז אותו, מפני מעשה הרשעים. משום שתנים הזה היה עולה ויורד, והמשיך גם הוא האור ממעלה למטה, בסבת מעשה הרשעים. והכה באלו היאורים, שהיה מחריבם בכח הדינים, הנמשכים עם ההארה שממעלה למטה, עד שגנז האור ולא נגלה.
נז) וזָרע אותו זֶרע בצדיק אחד, שהוא יסוד דז"א, שהוא הגנן של הגן (מלכות). והזרע שזרע בגן, שהוא המלכות (החסד שמתפשט מהדעת דרך היסוד למלכות), הוא הגניזה וההעלמה של אור הזה. כלומר שההעלמה אינה בחינת העדר, אלא להיפך, שהוא בחינת זרע לברכה, שההעלמה עצמה תשוב להיות אור, כמו צמח היוצא מן הזרע. זו בחינת אור זרוע לצדיק, שעליו לתת לו סביבת השפעה טובה לצמוח.
נח) כשהתנים הגדול הזה ראה שצָמַח בגן, שהוא המלכות (שאפשר לקבל אור, שצדיקים יכולים לקבל), הזרע של אור הזה, שהתנים חוזר ומקבל את אור החכמה שצמח במלכות, אז מתעורר להשפיע לצד השני, להנהר השני של ד' הנהרות, שנקרא גיחון. ואז נתחלקו המים של הנהר גיחון, ע"י שביל אחד של התנים. התנים הולך אל הזרע, שנצמח ונעשה לאור בתוך הגן, המלכות, ומקבל אותו והאיר בנהר, באור הגדלות של זרע הזה. והוא נקרא גיחון. האיר את הפישון – חוכמה, דרך הבינה.
נט) ומן גדלות ההוא של זרע הזה, עלה לגדולה שלמה המלך, כשעלה למלוכה, שכתוב: והורדתם אותו אל גיחון. וכתוב: ומשח אותו שם. שם, ולא במקום אחר, משום שדוד המלך ידע זה, שְמיִם אחרים עולים למלכות אחרת. ומלכות זה, מגיחון, הוא מלכות חזקה.
ס) ותנים הגדול התעורר לנהר גיחון להשפיע בו, והסנפירים של התנין הזה, המלכות שלו, נתעלו בנהר גיחון, להתחזק בו (בינה). וכל שאר היאורים עולים ויורדים בכחו של התנים הגדול. ואחר שהאיר אל הנהר גיחון, חוזר ונכנס ליאור ההוא השוקט, ונשקט בו, שאינו פועל להשפעת החכמה.
גניזת האור ניתנה למקום בו יש לעשות פעולות מסוימות, שם נבחן האדם האם הוא הולך בדרך קדושה ואז יכול לקבלם. זהו האוֹר הזָרֻעַ לַצַּדִּיק, וכאשר יתקנו – וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה. כשיש לאדם רצון גדול, כבר בשלב המחשבה עליו לפעול בו, מאחר ואם הוא ימתין לעבור את החוויה, לא יוכל להילחם בו. לא ניתן להילחם בעץ הדעת אחרי שאוכלים שוב ושוב.
לכן אסור להרהר בחטא, זהו השלב בו התנין (הרצון הגדול) עדיין בים, כאשר יעלה ליבשה, דהיינו יצא את הפועל יהפוך לנחש, רצון שלא מרפה ומנסה לבטל את הימין בגאוותו. ואז למרות שניתן להכניע אותו ע"י קו אמצעי, נשארת בו גסות רוח. הוא נכנע רק מבחינה חיצונית, כפרעה שאמר לִי יְאֹרִי, וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי. רק לכאורה ניראה כי נכנע, אך כל זה מחוסר ברירה. וכך השמאל מתגאה ואינו מודה שקיבל מהימין.
לכן המלחמה צריכה להיות בפנים ולא בחיצוניות, לַעֲשׂוֹת תיקוּן נַפְשִׁי בפנים בְּלִי לֶוָותֵּר. אדם המחזיק באמונה יוכל בסופו של דבר לנצח.
גניזת האור ניתנה למקום בו יש לעשות פעולות מסוימות, שם נבחן האדם האם הוא הולך בדרך קדושה ואז יכול לקבלם. זהו האוֹר הזָרֻעַ לַצַּדִּיק, וכאשר יתקנו – וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה. כשיש לאדם רצון גדול, כבר בשלב המחשבה עליו לפעול בו, מאחר ואם הוא ימתין לעבור את החוויה, לא יוכל להילחם בו. לא ניתן להילחם בעץ הדעת אחרי שאוכלים שוב ושוב.
לכן אסור להרהר בחטא, זהו השלב בו התנין (הרצון הגדול) עדיין בים, כאשר יעלה ליבשה, דהיינו יצא את הפועל יהפוך לנחש, רצון שלא מרפה ומנסה לבטל את הימין בגאוותו. ואז למרות שניתן להכניע אותו ע"י קו אמצעי, נשארת בו גסות רוח. הוא נכנע רק מבחינה חיצונית, כפרעה שאמר לִי יְאֹרִי, וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי. רק לכאורה ניראה כי נכנע, אך כל זה מחוסר ברירה. וכך השמאל מתגאה ואינו מודה שקיבל מהימין.
לכן המלחמה צריכה להיות בפנים ולא בחיצוניות, לַעֲשׂוֹת תיקוּן נַפְשִׁי בפנים בְּלִי לֶוָותֵּר. אדם המחזיק באמונה יוכל בסופו של דבר לנצח.
סא) ואז, כשהאור ההוא נגנז למעלה לגנן, אז יצא החשך הראשון, שמטרם יציאת האור. והכה על ראשו של התנין, בנקב ההוא שנעשה בו (מסך של צמצום ב). ונפרש חוט אחד בין הארה שנשארה מאור שנגנז, ובין חשכה ההיא של חשך הזה, שכתוב: וַיבדל אלקים בין האור ובין החושך.
מבאר סדר הגניזה, שהיא נעשתה ע"י חזרת המלכות לבינה. וכבר ידעת שעלית המלכות לבינה גורם להתחלקות כל מדרגה לשתים. אמנם ב' פעולות יש כאן. שמתחילה עולה הצמצום של המלכות לבינה (עצירת המדרגה, חושך שהוא המציאות ממנו ניתן להתחיל לעלות. כאשר אדם רואה את החושך, ואם אומר שהחושך הוא כי האור הסתלק, הוא חושב כמו גוי. יהודי רואה בחושך צל, אמונה – אשר תעשה השבת פנים אל השם) וכמ"ש: וחושך על פני תהום. ואח"כ עולה ונתקן המסך של המלכות בבינה. וכמ"ש: ורוח אלקים מרחפת על פני המים. ואחר שנתקן גם המסך בבינה ומסיים שם המדרגה, נבחנים הכתר וחכמה, שנשארו במדרגה, לבחינת אור. אור הקטנות דנפש ורוח המתלבש בב' כלים כתר וחכמה, שהיא ההארה שנשתיירה אחר שנגנז האור. ובינה ותו"מ שמתחת המסך המסיים, נבחנים שיצאו מאותה המדרגה, והם בבחינת חשך.
בעת שהאור נגנז, היו ב' פעולות: א. ברא חושך ע"י עלית צמצום שבמלכות לבינה, כמ"ש: וחושך על פני תהום. ב. שהחושך הכה, כלומר שהתחבר, בנקב שנמתח בראשו ע"י עלית מסך המלכות לבינה, כמ"ש: ורוח אלקים מרחפת. ואז נפרש חוט אחד, שהוא המסך המסיים את המדרגה מתחת כתר וחכמה, כלומר, בין הארה שנשארה מאור שנגנז, כתר וחכמה שנשארו במדרגה, לבין חשכה ההיא של חושך הזה, בינה ותו"מ שיצאו מחוץ למדרגה, להיותם מתחת מסך המסיים המדרגה.
סב) ותנין הזה, בהבדלה ההוא של החוט שהבדיל (במסך), חזר והבדיל גם כן באלו היאורים מעל החשך. כלומר, שנעשה גם בהם עלית המלכות לבינה שלהם בצמצום ומסך שבה. והמסך שבמקום בינה הבדיל בין כתר וחכמה שלהם, שנשארו במדרגה, ובין בינה ותו"מ שלהם, שיצאו ממדרגה והיו בחשך. ונבדלו הדגים למיניהם, אלו מאלו בהבדלה ההוא, שנעשה ביאורים. הבדלה זו נעשתה ככלל וכך בכל הפרטים שבה.
סג) וכשנבדלו מים העליונים הקדושים, בעת הגדלות, שחזרה המלכות ויצאה מן הבינה, וחזרו בינה ותו"מ אל המדרגה. וכיון שכבר יש בה ה' כלים כח"ב תו"מ (שהמסך ירד), חזרו אליהם הג"ר. ויש בה ה' אורות נרנח"י. ואז נקראים המים עליונים בשם קדושים. אז כל היאורים נבדלו ועלו לתוך יאור השוקט הנברר מכולם, ויוצאים ונכנסים בו ג' פעמים ביום. כי בעת קטנות, כשהמלכות המסיימת היא בבינה, ובינה ותו"מ יצאו מן המדרגה, נפלו כל בינה ותו"מ של המדרגה העליונה לכתר וחכמה של התחתונה ממנה. ולעת גדלות כשבינה ותו"מ של המדרגה חוזרים אליה, הם מעלים עמהם גם כתר וחכמה של התחתונה (בסוד אחים בכורים). ובזה מקבלים הכתר וחכמה של התחתונה את הג"ר שבעליונה. כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.
ולפי"ז גם יאור השוקט, שבינה ותו"מ שלו נפלו אל כתר וחכמה של היאורים בעת קטנות, נמצא ג"כ שבעת גדלות, בעת שיאור השוקט חוזר ומעלה אליו את הבינה ותו"מ שלו, עולה עמהם הכתר וחכמה של היאורים, ומקבלים ג"ר ממנו. ונבדלו הכו"ח שלהם להשאר במדרגה, ובעת גדלות עלו. כי כשמחזיר הבינה ותו"מ שלו, עולים עמהם הכו"ח של היאורים, ומקבלים ג"ר, המכונים ג"פ ביום. כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.
סד) וכל אלו הדגים, שהם המדרגות והנשמות, הגדלים בתוך יאורים האלו, מובדלים זה מזה, שמסך המסיים מבדיל בין כו"ח שבכל אחד לבינה ותו"מ שבכל אחד. ונקראים לילות, כי מדרגות השמאל מכונים, לילה. ואלו ממדרגות הכו"ח שבהם הם ראשים לכל אלו, ממדרגות בינה ותו"מ שלהם, שיצאו לחוץ מן המדרגה. ואלו שמבפנים שולטים על כולם. ואלו נקראים בכורי מצרים. ומכאן התפזרו לחוץ בכורים, ממדרגות השייכים לבינה ותו"מ. וכולם נזונים משקוי של אלו היאורים. ותנין הזה הגדול שולט על כולם.
סה) והכל הוא בהבדלה של מים עליונים מתחתונים, שכתוב: ויהי מבדיל בין מים למים. ונצטיינו מים הקדושים העליונים, כו"ח, ונבדלו להיות למעלה. ומים תחתונים, בינה ותו"מ, נבדלו כולם אלו מאלו להיות למטה. ונבדלו קדושים מבלתי קדושים. ועל כן נקראים מלאכים העליונים, נבדלים, משום שנבדלו אלו מאלו, הכו"ח שבהם מבינה ותו"מ שבהם, למיניהם.
סו) וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ. הארץ, המלכות. ועשבים, הם האור הנצמח מזריעת אור הגנוז. כשהתנים הגדול היה נושב רוח בנקב ההוא שבראשו, ומרחף כלפי מעלה, שרוצה להמשיך משם הג"ר ממעלה למטה, אז היה מְהפך כל אלו העשבים ליובש. עד שרוח אחר, הבא מעלית המלכות לבינה, נושב ברוח ההוא של התנין, ומשקיט אותו למטה, שממעט הג"ר שלו, שמזה נעשה זריעה חדשה. ואח"כ בגדלות נעשה צמיחה חדשה, והעשבים צמחו כבתחילה. ושולטים ומשבחים ומודים לפני הקב"ה.
סז) מצד שמאל, ומתוך יאור השוקט, יוצאים בהמות למיניהם, והולכים לִקְרב לאלו העשבים. ואינם יכולים, וחוזרים למקומם. כל אלו היאורים הולכים ושוחים עם תנין ההוא השולט בהם, ומסבבים אלו העשבים, ואינם יכולים להנות מהם. חוץ, לַפְּעמים, שרוח העליון אינו נושב, והתנים מרחף רוח בנקב ההוא שבראשו, אז שולט רוח ההוא על העשבים, ומייבש אותם.
סח) עוד אפשרות יש לו לקרב אל העשבים: בשעה שיאור השוקט חוזר מן המלכות למקומו, שעולה ויורד. ומשום שמימיו שקטים הולך בשקט, והתנים הגדול עולה לאלו היאורים, ואינו שם ביאור השוקט. וכל העשבים גדלים מסביב אותו היאור השוקט. והם גדלים בכל צד. אז עולה תנין ההוא אל העשבים ומתגדל ביניהם. ואח"כ חוזר לכל אלו היאורים. העשבים הם האור שצמח מתוך החשך. ומתוך שבכל פעם כשהתחתונים רוצים להמשיך החכמה ממעלה למטה, מתיבשים אלו העשבים שבמלכות. ע"כ, אע"פ שהם עצמם בחינת חכמה, מ"מ הם דוחים חכמה, ומאירים רק לצד ימין, להארת החסדים. ולפיכך כל הנמשכים מצד שמאל, שנוטים לחכמה, לא יוכלו לקרב לאלו העשבים. שהוא מחמת שהם נוטים אחר חכמה, והעשבים דוחים הארת חכמה שמשמאל, ומאירים רק לימין בהארת החסדים. חוץ מבעת שיאור השוקט עולה למלכות, ומקבל הארת העשבים ושב למקומו. אז יכולים גם הנמשכים משמאל להנות מהארתם. כי להיותו בחינת כתר, אין פחד הדינים בעשבים, ואינם דוחים חכמה. שאין בהם דין. העשבים שבסביבתו מאירים לכל צד, אפילו לשמאל, שאינם דוחים חכמה. אז יכול התנים להתגדל בין העשבים, להיותם מאירים שם גם לצד שמאל. וחוזר ומשפיע מהם לכל היאורים.
סט) ויאמר אלקים יהי מְאׂרׂת. זהו נחש בריח. ונקרא בריח, משום שסוגר ב' הצדדים, ב' קוים ימין ושמאל, ואינו מניח שיתפשט קו הג', המכריע ביניהם. ואינו יוצא להזיק לעולם, אלא פעם אחת ביובל.
כי הקליפה שכנגד ת"ת דקדושה, שהוא קו האמצעי, שנקרא, והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה, מן ימין אל השמאל, נקרא נחש בריח. שהוא פוגם בקו האמצעי, ואינו מניחו שיכריע בין הקוים. להיותו סוגר ב' הקוים, ע"כ הוא הכנגד של קו האמצעי, הנקרא בריח. ולכן נקרא גם הוא בריח.
ומפרש איך הוא מזיק לקו האמצעי. המוחין דבינה מכונים יובֵל. שבהם ג' קוים מכונים ג' זמנים. ואומר, שאינו יוצא להזיק, אלא בזה שנאחז בקו שמאל של היובֵל, המכונה פעם אחת, ואינו מניחו להתחבר בצד ימין.
ע) ובספרי הראשונים אמרו על הכתוב: יהי מְאׂרׂת, שזהו נחש עקלתון, שהולך בעקמימות תמיד, והביא קללות על העולם, כי פיתה את חוה בעץ הדעת. כשזה קם, נשבר תוקפו של התנים הגדול, שאינו יכול לקום, עד שאובד גופו. כי הקב"ה כופף אותו תוך הים כשבא אליו, שהוא דורך על תוקפו של ים. ותקפו של ים הוא התנים הגדול כמ"ש: ודורך על בָּמֳתֵי ים.
עא) וכשהנחש הזה קם כתוב: והרג את התנים הגדול אשר בים. וע"כ כתוב הנני עליך התנים הגדול הרובץ תוך יאוריו. ונחש הזה הוא מְאׂרׂת חסר ו', שיורה לשון קללה כמ"ש: מְאֵרַת ה' בבית רשע, שהוא בקללות לכל. והוא מתגבר על התנים בגבורתו של הנהר הגדול, הנקרא חדקל (שמימיו קלים וחדים).
ד' הנהרות הם כנגד ג' קוים והמלכות המקבלתם: נהר פישון ימין, ונהר גיחון שמאל, ונהר חדקל מקו אמצעי. ונודע, שבמסך דחירק שבקו אמצעי יש בגניזו בחי' המלכות דמנעול, שבכל מקום שהיא נוגעת, פורחים האורות משם. ונחש הקדמוני מעורב בו ג"כ בחינת הדין הזה דמנעול, שבו ממית כל חי. שהוא מעורב באותו הגבורה הגנוזה בנהר חדקל, ובזה כחו חזק להמית כל חי.
עב) נחש ההוא ביבשה. כשיוצאים להלחם זה בזה, זה שביבשה מתגבר תמיד, משום שכל דרכיו ותקפו הוא ביבשה, המלכות שבה כל הדינים. ואוכל ארץ ועפר תמיד. כמ"ש: ועפר תאכל כל ימי חייך. זה גדל בעפר, וזה גדל במים. נחש הגדל במים אינו חזק כזה שגדל ביבשה. וע"כ כתוב על הנחש מאׂרׂת חסר ו'. שכוחו חזק להמית לכל.
עג) והנחש הזה נועד כלפי התנין ההוא שבמים. ואע"פ שנועד לו, אינו לוחם עמו. אלא הקב"ה בלבדו, שהורג אותו בתוך הים, משום גסות הרוח שבו. כמ"ש: אשר אמר, לי יאורי ואני עֲשִׂיתִנִי. כי התנים הגדול קו שמאל. ובתחילת יציאת קו שמאל, לא יצא אלא לשמש את הימין, בסוד הקריבה למצרים. אלא לאחר כך הרהיב עז בנפשו, ועשה מחלוקת עם הימין, ורצה לבטלו. ולפיכך, הגם שנכנע אחר כך אל הימין בכח קו אמצעי, עם כל זה נשאר בו גסות הרוח על קו הימין. כי לא נכנע אלא מאונס. ומשום זה הרג אותו הקב"ה. כלומר, שביטל אותו, ותקן אותו מחדש, שיהיה נכנע לגמרי אל הימין. כלומר, מדעתו ומרצונו, כמו שהיה בסוד הקריבה למצרים. כמ"ש: אשר אמר לי יאורי. שאור החכמה שהמשכתי שייך לי, ולא לימין. כי יאורי הוא לשון אור. ואני עֲשִׂיתִנִי, ואני עשיתי עצמי לשליטה מיוחדת.
שאלות לחזרה ושינון בא טז-יח
1. הסבר עפ"י מאמר התנינים מהו "והארץ היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום ורוח אלוקים מרחפת"? מהו בנפש האדם ומהו בסדר הצמצומים?
2. מיהו התנין הגדול בנפש האדם ומדוע הוא מסתתר ויוצא אחת ל-70 שנה?
3. כיצד צ"ב מתקן לאט לאט את התנין הגדול?
4. מהו ויאמר אלוקים יהי אור ואם כבר יש אור מדוע גנזו לצדיקים לעתיד לבוא ומהי מידה זו?
5. מיהו הגנן של הגן ומהו הזרע שזרע בגן זה? וכיצד זה קשור לעבודת ה'?
6. מיהו נהר גיחון ומדוע שלמה המלך נמשח שם למלך?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
בכל פעם שמקבלים חוכמה בצורה מתוקנת על אחת הבחינות – מתקנים אותה.
יאור הוא מקום של חוכמה/שפע ומשם מבקש לקבל הרצון, הנק' תנין. בנוסף לתשעת היאורים שבנפש, ישנו יאור עשירי שקט המוביל את תכלית האדם. ביאור זה, מאותגר האדם עם הרצון לקבל הכי גדול, זהו האני הנפשי השקט בפנימיות. זהו מרכז האגו השקט, שדווקא איתו צריך להגיע לקשר הכי חשוב לאהבה, אך הוא גם המסוכן ביותר באפשרות ליפול בגאווה.
שורש הנשמה באדם מכונה הלוויתן הגדול – לשון תֵּן הוא בחינת הרצון לקבל, גדלות כלי הקבלה, שמשם מושתת העולם – אבן השתיה. הכל נגזר ממנו, וממנו נגזרת התכלית המקוּוָה. את התנין הנפשי הזה מייצג הסנפיר, כוח דחף הרצון, יש בו נקב בראש המוציא אויר ממטה למעלה. תנועה זו בקדושה מייצגת דחייה של קבלה עצמית – היפך הרצון לקבל המבקש למשוך ממעלה למטה. דחיקת האוויר למעלה היא פעולת ההשפעה, הוויתור הראוי בקדושה.
זו היא עיקר העבודה והחוכמה בחיים, לוותר על קבלת התענוג, ולפעול בחסדים כלפי נותן המתנה. כך למשל אכילה נצרכת לגוף, אך מחשבה, כוונה וברכה יכולים להביא את הלב, את מרכז התאוות לראש, להשקפה הנכונה, לבינה – להשפעה.
בְּלִי אֱמוּנָה לֹא קָיַים כְּלוּם. אפילו למדע אין קיום ללא אמונה, השמאל חייב להתכופף לימין, לאמונה, וככל שעושה זאת יותר, כך יכולים להתעלות. את ההשתוקקות העצמית מתקנים ע"י קו אמצעי – דהיינו השמאל, הרצון לקבל מתכופף ופועל הפוך מטבעו – ממטה למעלה, והימין החסד הפוך.
בכל פעם שמקבלים חוכמה בצורה מתוקנת על אחת הבחינות – מתקנים אותה.
יאור הוא מקום של חוכמה/שפע ומשם מבקש לקבל הרצון, הנק' תנין. בנוסף לתשעת היאורים שבנפש, ישנו יאור עשירי שקט המוביל את תכלית האדם. ביאור זה, מאותגר האדם עם הרצון לקבל הכי גדול, זהו האני הנפשי השקט בפנימיות. זהו מרכז האגו השקט, שדווקא איתו צריך להגיע לקשר הכי חשוב לאהבה, אך הוא גם המסוכן ביותר באפשרות ליפול בגאווה.
שורש הנשמה באדם מכונה הלוויתן הגדול – לשון תֵּן הוא בחינת הרצון לקבל, גדלות כלי הקבלה, שמשם מושתת העולם – אבן השתיה. הכל נגזר ממנו, וממנו נגזרת התכלית המקוּוָה. את התנין הנפשי הזה מייצג הסנפיר, כוח דחף הרצון, יש בו נקב בראש המוציא אויר ממטה למעלה. תנועה זו בקדושה מייצגת דחייה של קבלה עצמית – היפך הרצון לקבל המבקש למשוך ממעלה למטה. דחיקת האוויר למעלה היא פעולת ההשפעה, הוויתור הראוי בקדושה.
זו היא עיקר העבודה והחוכמה בחיים, לוותר על קבלת התענוג, ולפעול בחסדים כלפי נותן המתנה. כך למשל אכילה נצרכת לגוף, אך מחשבה, כוונה וברכה יכולים להביא את הלב, את מרכז התאוות לראש, להשקפה הנכונה, לבינה – להשפעה.
בְּלִי אֱמוּנָה לֹא קָיַים כְּלוּם. אפילו למדע אין קיום ללא אמונה, השמאל חייב להתכופף לימין, לאמונה, וככל שעושה זאת יותר, כך יכולים להתעלות. את ההשתוקקות העצמית מתקנים ע"י קו אמצעי – דהיינו השמאל, הרצון לקבל מתכופף ופועל הפוך מטבעו – ממטה למעלה, והימין החסד הפוך.
מב) סדר יציאתם של עשרת היאורים. יוצא מצד שמאל, מצנור אחד, הנמשך ויוצא, שהוא יסוד דז"א, ג' טפות, שהם מן ג' הקוים הכלולים בקו שמאל. וכל טפה מתפשטת לג' טפות, ונעשו ט' טפות. ומכל טפה נעשה יאור אחד. ואלו הם תשעה יאורים, המתגברים והולכים ושוחים ומסבבים בכל הרקיעים, הגבולים של צמצום ב'. יאורים אלו נמצאים במסגרת של צמצום ב.
מג) ממה שנשאר מאלו הטִפות, אחר שגמרו לצאת ולא יצא עמהן, כל בחינות הכתר וחכמה שלמעלה מבינה, שאינן נמשכות עם ג' הקוים, הרי נשארה טפה אחת, ויוצאת בשקט, ונופלת בין היאורים, ונעשה ממנה יאור אחד. זה הוא היאור שהולך בשקט, יאור השוקט.
מד) יאור זה. כשהנהר, יסוד דז"א, הנמשך ויוצא, מוציא טפות אחרות של ברכות מצד הימין, בעת שמשפיע למלכות מג' קוים, הכלולים בקו ימין, מה שנשאר מאלו הטִפות ולא יצא עמהם, ג"כ מספירות שלמעלה מבינה, שאינן נמשכות עם ג' הקוים, נשארה טפה אחת מאלו הברכות, היוצאת בשקט, ונופלת ביאור השוקט. ונמצא שליאור השוקט יש הארת הימין. וזהו היאור החשוב מכולם. כאשר יצאו ג' הבחינות מצד ימין המשפיע על המלכות, אז מצד זה משפיע היסוד, מכאן שגם ליאור השקט יש הארה מימין.
מה) כשיוצאים ונפרדים אלו ארבעה נהרות היוצאים מגן עדן, נהר ההוא הנקרא פישון ( בחינת חוכמה ממנו נובע הכל), נופל בַיאור השוקט ונכלל בו. ועל כן מלכות בבל נכלל בנהר הזה, שפישון הוא מלכות בבל. כי פישון הוא ראש הא' של ד' הנהרות, ובבל הוא הראש של ד' מלכיות, וע"כ פישון הוא בבל (מלכות של נמרוד, הנק' חוסר אמונה, שבא בגאווה גדולה לבנות מגדל עד השמים). מיאור הזה השוקט, נזונים ומתמלאים כל יאורים האחרים.
מו) בכל יאור ויאור הולך ושוחה תנין אחד (סוג של רצון), והם תשע תנינים. וכל אחד ואחד ניקב נקב בראשו (מלכות שעלתה לבינה ועשתה נקב) כמ"ש: שברת ראשי תנינים על המים. ואפילו תנין הגדול הזה הוא כן, משום שכולם נופחים רוח כלפי מעלה, ולא למטה. מקבלים חוכמה ממטה למעלה, כדרך צמצום ב' – לכן הם פועלים בקדושה במסגרת צמצום ב' – זהו חוק, וכך נופחים הם רוח, אור חוזר ממטה למעלה.
השמאל בטבעו פועל ממעלה למטה, אך במסגרת צמצום ב' נהפכים הכיוונים. הימין שטבעו רצון להשפיע ממטה למעלה, הופך תפקידו ומאיר מלמעלה, והוא זה שמקבל.
כי להיותם מקבלים מקו אמצעי, המכריע שהארת הימין תתפשט ממעלה למטה, והארת השמאל תאיר רק ממטה למעלה, והתנינים כולם הם מהארת השמאל (שהם רצון לקבל), ע"כ נופחים רוח רק כלפי מעלה ולא למטה. ומטעם זה יש להם נקב בראשם, שנקב זה הגיע להם ג"כ מהמסך דחירק של קו אמצעי, מחמת שמיעט את הג"ר דג"ר שבהם (שמיעט ג"ר דחוכמה) , שזהו: שברת ראשי תנינים על המים. ואפילו לעת גדלות, שהמסך יורד מבינה למקומו, נשאר בהם ג"כ הנקב בראשם, מטעם שהגדלות אינו מאיר ממעלה למטה, שחסר ג"ר דג"ר. ע"כ נשאר הנקב בראשם אפילו בתנין הגדול.
מז) בראשית ברא אלקים. ויברא אלקים את התנינים הגדולים. בשניהם כתוב לשון בריאה. הוא ללמד, שכנגד כל מעשה שבעשרה מאמרות שבמעשה בראשית, עומדים אלו עשרה יאורים, שתנים אחד מרפרף ברוח כנגד כל אחד ואחד. כלומר, שתנים אחד מכל יאור שבעשרה יאורים, מרפרף ברוחו כנגד המעשה שכנגדו, שבעשרה מאמרות ממעשה בראשית.
מח) ומשום זה מזדעזע העולם אחת לשבעים שנה. משום, שבעת שהתנים הגדול הזה מעלה סנפיריו ומזדעזע, מזדעזעים אתו כולם הנמצאים ביאורים. וכל העולם מזדעזע, והארץ מתחלחלת, שכולם כלולים בתנים הגדול הזה.
כבר ידעת שמדרגת לויתן, שהוא התנים הגדול, היא החכמה הנמשכת מקו שמאל. וחכמה זו אינה מתגלה אלא רק על ספירת המלכות שבכל מדרגה, שנקראת סנפיר (ספירת המלכות שבכל מדרגה) שבלויתן. וכן מרומז במספר אחת לע' שנים, כי ע' שנים הם ז"ס חג"ת נהי"מ, ואחת מהם היא המלכות. גם ידעת, שהמשכת החכמה באה בדינים. וכמ"ש: אחת לשבעים שנה מזדעזע העולם, בהארת המלכות, שמעלה אותם כדי להמשיך חכמה. ואזדעזע, שכן דרך החכמה להמשך בדינים. וע"כ מזדעזע בשעת המשכתם. שמשום שכולם כלולים בו, ומקבלים שִפְעם ממנו, ע"כ המה מזדעזעים אתו.
מט) אמר רבי שמעון: וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. מועטים המה היודעים לרמז מעשה בראשית בסוד התנים הגדול. שכל העולם משתלשל ונמשך מן הסנפיר של התנין הגדול. וע"כ יש להבין, איך הוא נרמז בכל מעשה בראשית. כיון שכל מעשה בראשית הוא בסוד החכמה, כמ"ש: כולם בחכמה עשית. והתנים הגדול הוא כללות החכמה, ע"כ בהכרח הכל נמשך ממנו. ודוקא מן הסנפירים, שזה המלכות שלו, משום שאין הארת החכמה מתגלה אלא רק מן המלכות.
נ) והארץ היתה תהו ובהו (בעולם השבירה – הנקודים). היתה, מקודם לכן, שהיתה תהו מטרם שהתחיל התקון. כי באותו יאור הראשון, יאור השוקט, כאשר תנין הגדול נכנס בו, הוא מתמלא בהארת החכמה, ושוחה, ומכבה הנצוצים שהתלקטו העולמות, שנחרבו מתחילה בעת שבירת הכלים. שיצאו אז ניצוצים, שהם דינים, לכל הצדדים. ועתה, התנים הגדול מכבה ומבטל הדינים האלו. כי החכמה מכבה כל הדינים
נא) אלו תנינים האחרים היו ולא היו. כי אין הארתם נגלה בהם, ודומים כמו שלא היו. מפני שנחלש כחם, כדי שלא יחריבו את העולם. חוץ פעם אחת לע' שנה, שהם מתחזקים בכח התנים הגדול ההוא, והוא בלבדו מתחזק. ואם הנוקבא שלו היתה חיה אצלו, לא היה יכול העולם לסבול אותם. (נוק' דצמצום א')
החכמה מתגלה רק בספירת המלכות. כי אחר שיצאו ב' הקוים, ימין ושמאל, נעשה מחלוקת בניהם, שממחלוקת הזו יצא הגיהנם, והיה העולם נחרב. עד שיצא קו האמצעי, ומיעט את קו השמאל, שלא יאיר אלא ממטה למעלה. והארה שממטה למעלה נבחנת לאור המלכות, אור נקבה. ולפיכך אין החכמה הבאה משמאל, יכלה להאיר בט"ס ראשונות, באור הזכר, המשפיע ממעלה למטה, אלא במלכות לבדה, המשפעת ממטה למעלה, שהוא בחינת ו"ק דג"ר. ומלכות מרומזת באחת לע' שנה.
כי אע"פ שנבראו, הם כלא היו, כי אין הארתם, חכמה, מתגלה בהם, משום שאין החכמה מתגלה בט"ר, שנחלש כחם ע"י קו האמצעי, שמיעט את אור הזכר מן הארת החכמה, כדי שיפסק המחלוקת והשמאל יכנע לימין, לא נותן אפשרות לימין שתהיה חסדים בהארת חוכמה, אלא רק חסדים. במצב זה שהחוכמה מבקשת ג"ר מאחר ומלכות נגנזה ברדלא, והימין לא מקבל, מחייב את השמאל להתכופף.
ולא יחרב העולם מחמת המחלוקת. פעם לשבעים שנה, רק במלכות שלהם, הם מתחזקים, כי נגלה האור בהמלכות שלהם, המאירה ממטה למעלה, המקבלת מתנין הגדול. כי התנין הגדול, כללות אור החכמה, אמנם אינו מאיר רק בבחינת מלכות שלו, רק ממטה למעלה, שהוא בחינת ו"ק דג"ר. כי הזכר יכול להשפיע ממעלה למטה רק אם הוא ביחוד דכר ונוקבא. אבל בלי נוקבא הוא בבחינת ו"ק חסר ג"ר. וע"כ כיון שקו האמצעי מיעט את הג"ר דג"ר דקו שמאל, ע"י מסך דחירק, נהרגה בזה הנוקבא של הלויתן, שהוא התנים הגדול, ונשאר הלויתן זכר בלי נקבה, שהוא ו"ק דג"ר, המאיר רק ממטה למעלה.
ומיעוט זה הוא הכרח, שעי"ז עשה קו אמצעי שלום בין ימין ושמאל. שהיה הכרח להרגה (נגנזה ברדלא). ונמצא, שט' התנינים מקבלים מן התנים הגדול, שהוא אור נקבה. והנה נתבאר שהנוקבא של הלויתן נהרגה ע"י מסך דחירק דקו אמצעי, שנקרא הקב"ה.
שאלות לחזרה ושינון זהר בא יג-טו
1. כיצד לומד שיש ט' יאורים?
2. מיהו היאור השקט שהוא העשירי?
3.כיצד קשור נחל פישון ובבל ליאור העשירי ולתנין הגדול?
4. מדוע יש נקב ללויתן בראשו? על מה זה מצביע מצד התיקון?
5. מדוע מזדעזע העולם אחת לשבעים שנה?
6. מהו הסוד שמרמז רשב"י בסוד שכל העולם השתלשל ונמשך מן הסנפיר של התנין הגדול?
7. כיצד קשור בבל לכך שכתוב הארץ היצה תהו ובהו?
8. מדוע אם הנוקבא של התנים הגדול היתה חיה אצלו לא יכול היה העולם לסבול אותה?
9. כיצד לקיחת החכמה מהימין מכריחה את השמאל לעשות שלום עם הימין?
10. מה הפירוש שנהרגה הנוקבא של הלויתן ומיהו הקב"ה שהרגה?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
שאלות לחזרה ושינון זהר בא י-יב
1. מה ההבדל בין קורבן קין לקורבן הבל?
2. מה היתה הטעות בקורבן איוב?
3. מדוע חייב האדם כאשר נמצא בקדושה לתת חלק לסטרא אחרא? כיצד זה קשור למה שלמדנו במאמר ויהי היום ויבוא גם השטן בתוכם?
4. ממה חשש משה וכיצד הקב"ה הפיג את חששו?
5. מי הם התנינים הגדולים ומדוע כתובים בחוסר האות י?
6. מהו שורשם של לוויתן ובת זוגו? ומדוע מחד הלוויתן הוא הנחשוב שבבריות ומאידך הרג הקב"ה את התנין אשר בים? ומהי הריגה זו?
7. מהו התיקון הראשון של הלוויתן?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
הקודם