פנחס קיח – קכ שעור 40
ראיה שמיעה ריח ודבור
יש לבנות ספונטאניות רציונאלית.
הרהור הוא המפגש הראשוני עם המציאות, הוא החומר הגלם אתו משתמשים לטובת המחשבה. בהרהור יש לוותר על החכמה העליונה שלא ניתנת להשגה ולשלב אותו בחסדים, דהיינו דחיית האור בתחילה והכנסת הרעיון לתבנית מחשבה אֳמוּנִית. היגיון חיצוני אומר לאדם לקחת ישר את האור לפרטיות, והגיון אֳמוּנִי מביא אותו לפירוט המחשבה בצורה ראויה. כלומר קונים הגיון חדש לטובת המחשבה. כלומר בתהליך זה מצמצמים את האור, אך מנתבים אותו לכיוון הנכון. נותנים חופש מוגדר להרגשה, אך בתוך מסגרת האמונה שמובילה לאהבת השם.
- תקון השישי ראיתי כמראה אש, מה שאומר כאן ראיתי שלא נאמר זה עד עתה הוא משום שכאן ראיה ממש, אמר הקב"ה מי שיכנס במראה הזו, ויהיה בתפלתו, לבו למעלה לשם הוי"ה ועיניו, התפיסה הגופנית למטה בשם אדנ"י תכניסהו בהיכל הזה שהוא כעין המלאכים שכתוב בהם וגביהם למעלה בהוי"ה ויראה להם למטה שהיא כנגד השכינה שהיא יראת הוי"ה.
- ובראיה שמיעה ריח ודבור שורה הוי"ה כי ראיה שמיעה הן י"ה, ריח ודבור הן ו"ה בעשיה במשוש שימוש והליכה שורה אדני. וראיה זו כנגד י משם הויה היא ראיה שבאור שבנר שנאמר בה ותורה אור. ריח הוא הריח של הקורבנות שהם תפלות. דבור הוא בתורה דבור הוא בתפילה ועשיה הוא של מצווה, ושמוש של מצווה ומשוש שלה והליכה שלה. וראיה ושמיעה שאין שם תורה ומצווה, הקב"ה ושכינתו אינם שורים שם. כי הקב"ה שורה בראיה שה"ס חכמה וכן שכינתו, כי התורה היא תורה אור וראיה שלו היא השכינה, כי אין הכמה נגלית אלא במלכות, כי הויה שהוא ז"א אמר, במראה אליו אתוודע שהיא השכינה שהיא מראה שלו. המבט וההסתכלות בחיים צריכים להיות דרך תורה ומצוות.
- המחשבה שהיא בפנים החושים רשר"ד היא בינה ויש שהמחשבה היא בחינת חכמה שהיא אותיות בן י"ה משום שישראל שה"ס ז"א שנק' בן עלה במחשבה שה"ס י"ה. הרהור הוא חכמה כי לחכם די הרמז דהיינו הרהור מטרם שבא למחשבה מתוקנת הרהור שטרם בא לאור חוזר המלביש, אז הוא בחינת חכמה, וכשבא גם צד הנקבה אז המחשבה שלמה. חכמה עלתה במחשבה שהיא בינה כי מחשבה והרהור הכל אחד משום שהחכמה אינה נודעת אלא בבינה ובינה בלב, ומשום זה מחשבה היא בלב והרהור הוא בלב. החכמה שבימין ה"ס או"א שאין הכמה נודעת שם ואין שם אלא חסדים בלבד. כי החכמה שבימין היא רק חסד ולפיכך נבחנת כבלתי נודעת, כי באו"א אין י יוצאת מהאוויר. משא"כ הבינה ה"ס ישסו"ת שבהם י יוצאת מאוויר, והחכמה נגלית בה בקו שמאל שלה וה"ס לב וע"כ היא נודעת ונבחן שהחכמה במקומה נעלמת שאינה שם אלא חסד, אלא היא נמשכת לבינה ושם היא נודעת. וז"ש הרהור חכמה, כי החכמה במקומה היא כמו הרהור בלתי מושג שעוד לא בא לידי גילוי מחשבה. חכמה עלה במחשבה דאיהו בינה, כי במקום בינה החכמה נודעת ולא במקומה עצמה, וז"ש ובגין דא מחשבה בלב, הרהור בלב, כלומר שאפילו ההרהור אינו במקום החכמה, אלא במקום הבינה הנק' לב ששם יש ימין ושמאל חכמה ובינה שהחכמה הרהור והבינה היא מחשבה. לחכם מספיק רמז, היינו מה שיש בהיכל או"א, חסדים מכוסים. כאשר עולה הרהור, ובאים ומחלקים אותו לפרטים, ומכוונים אותו בתבניות, אז יכולים לומר שהבינה יורדת ללב. ההרהור הוא בחינת החסדים שיורד עם המחשבה. ישנם אנשים האוהבים את ההרהור שהוא יותר דמיון שיכול להטות את האדם. בד"כ מה שמשתלט על הרהור הוא תודעה גופנית שהיא מסוכנת. יש להביא לשילוב בין הרהור ולמחשבה ואז שניהם יורדים ללב. הרהור הוא הרגשה כללית של המחשבה, ניצוץ שעדיין אין בו פרטים. מחשבה היא כבר ארגון ובניה לפרטים של הרהור. כאן יש להתגבר על על הגוף ע"י הצלם, דהיינו תבניות ההגיון האמוני שבנינו בעבר. כל הרהור יש להביא דרך תבניות מחשבה מסודרות. בניגוד להרהורים גבוהים שניתן לקבל בשימוש בסמים, המחשבה הנכונה מכניסה הרהור לתלם של היגיון תורני ראוי.
- וכן יש שמיעה בתורה כי מצוה לשמוע קריאת ספר התורה, וכן בחוטם יש ריח ניחוח להויה השכינה היא קרבן של הויה העולה שלו והתפלה היא כקרבן, שע"י הקרבן או התפלה עולה השכינה אל הויה כריח ניחוח אליו ונקרבת אליו בתפלה. וכך בדבור ככתוב הלא כה דברי כאש נאם הויה ה אחרונה של הויה שהיא השכינה היא הדבור שלו.
- כמו שהשכינה היא מראה שלו, שמיעה שלו ריח ניחוח שלו, דבור שלו בראש כך היא בידים, היא עשיית מצווה שלו, בגוף היא כריעה שלו, בתפילה היא זקיפה שלו, וכן בתפלה היא עמידה שלו. שקבלת ג"ר נק' זקיפה ועמידה. כי היא השכינה עומדת לפניו בכל מקום וכורעת אליו, ומתנפלת לגליו בנפילת אפים לבקש ממנו רחמים על בניה, היא ענווה אליו ויש לה בשת פנים ממנו. בקשת התפילה צריכה להיות בענווה ולא בחוצפה ודרישה כאילו מגיע לאדם. על האדם לבוא לתפילה בהרגשה שלא מגיע לו כלום.
- ולא כשפחה הרעה שנק' לילית שהיא חצופה שאין לה ענוה ואין לה בשת פנים, היא האם של ערב רב, ומשום זה אמר שלמה, אשת חי עטרת בעלה שהיא השכינה. ורקב בעצמותיו מבישה היא השפחה לילית. כי השכינה היא המלכה, השפחה שלה היא לילית שאין לה ענוה ולא בשת פנים מהקב"ה, וכך הם בניה שהם ערב רב, והקב"ה עתיד להעביר אותה ואת בניה מהעולם שהם ממזרים מבני ט מידות אתנ"ת משגח"ת שהם ראשי תיבות אנוסה שנואה נדה תמורה מורדת שכורה גרושה חצופה תערובת שהם ממזרים מדרבנן.
- וכן השכינה היא שימוש של הקב"ה, היחוד שלו בצדיק ח"י עולמים שהוא יסוד. והשכינה היא הליכה שלו. צדק לפניו יהלך לעשות רצונו. והשכינה נק' צדק, וכן והי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה שיוצאת אליו לעשות רצונו. וכן בראיה בשמיעה בריח בדבור בעשיה בגוף בשימוש בהלוך ובכל אבר היא מצווה לשמש אותו ולעשות רצונו. ישנם אנשים החושבים שהאשה היא שפחה. כשהאיש מתנהג כעבד במקום כבן המלך, אז כך יחשוב גם על אשתו. קודם תהיה אדם שיודע מה לרצות, ואז נכון שאשה תעשה רצון בעלה.
הקודם