וַיַּקְהֵל קס- קסב
בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים
לעיתים יש לשלם לס"א מפני שהיא שולטת
כדי לזכות ולקבל את האור/השפע חייב האדם למעט, לוותר על עצמו ולפעול בחסדים, שהם צורת ההשפעה, צורת הזכר, ולכן צד הזכר שולט בצד הנקבה באדם מתוקן. המיעוט הנדרש מהאדם הוא מתן שליטה לאמונה ולא לרצון העצמי שמורגש כה חזק.
לאחר חטא עץ הדעת בכדי להגיע גמר תיקון, צריכים היו להיוולד גופים רבים וזאת בעזרת הנחש, הרובץ לפתח החטאת. לכן בזמן תיקון יש להאכיל גם אותו, אל אף שתפקידו זמני.
תפה) רבי שמעון ורבי אלעזר בנו היו יושבים לילה אחד ועוסקים בתורה. אמר רבי אלעזר לאביו: הרי כתוב אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ. זה נוהג למעלה במלכות ונכון גם למטה, באישה הגשמית. שלאישה עליונה, המלכות, נאמר, בעצב תלדי בנים. כאשר מדבר על האשה הגשמית, מדבר על ההרגש הפרטי של כל אחד, על העולם הזה.
תפו) פתח רבי שמעון: כְּאַיָּל, תַּעֲרֹג עַל-אֲפִיקֵי-מָיִם. חיה אחת יש בעולם, המלכות, והיא שולטת בשליטה על אלף מדרגת חוכמה מפתחות בכל יום. הארת חכמה המכונה אלף. והיא נקבה. ותשוקתה תמיד על אפיקי מים, לחסדים דז"א, שהחכמה שבה תתלבש בהם, לשתות ולהתרוות מצמא. כי החכמה שבה אינה יכולה להאיר בלי חסדים, וע"כ היא חושך וצמאה אחר אור החסדים, שנקראים מים.
תפז) בתחילה כתוב אייל, זכר. תערוג, לשון נקבה, כי לשון זכר, יערוג. אבל זה זכר ונוקבא יחד, שלא להפריד אותם, ואחד הוא, שלא צריך להעלות אותם זה מזה, אלא שניהם הם ביחד. ונוקבא ההיא תערוג על אפיקי מים, והיא מתעברת מהזכר, וקשה לה, כי הוא עומד על דין. כשהמלכות מתעברת מז"א, כשמקבלת ממנו מ"ד של הנשמות, המתחברים עם מ"ן שלה לנשמה אחת, אז היא מקבלת חכמה בשביל הנשמה מקו שמאל היא מקבלת אור ע"ב ס"ג להשלמת כלים. ונודע, בעת שהנוקבא באה תחת שליטת קו שמאל, היא קופאת, ונסתמים כל פתחיה ושעריה. כך גם בגשמיות כשאשה מתעברת נסתמים כל הפתחים כדי לאפשר התפתחות הולד, וכשאדם צריך להפיק משהו מעצמו, עליו לבנות הדבר בפנימיותו ואז וכשהושלם ניתן להוציאו החוצה
תפח) וכשמולידה, הקב"ה מזמין לה נחש אחד עליון וגדול, ונושך למקום ההוא, ומולידה וכמ"ש: הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ. משום שהיא מתחלחלת בכל יום, והיא בעצבות על מעשה העולם. בעצב תלדי בנים. הנחש העציב פניהם של העולם, שהביא עליהם המוות, ע"י הפיתוי של עצה"ד. כשיש שליטה של קו שמאל הרחם נסגר, ויש להכניע את קו שמאל זה ונזקקת אליו שיפתח הפתח שתוכל להוליד. סתימת הרחם באה משליטת קו שמאל, שאינו מתייחד בקו ימין, וע"י קו אמצעי, המסך דחיריק, הממעט את קו שמאל מג"ר, נכנע השמאל ומתייחד עם הימין. אמנם בשביל מיעוט ג"ר של הנוקבא, נופלים תנה"י שלה לבריאה, והנחש יונק מיסוד שלה, שנפל לבריאה. באופן, שפתיחת הרחם באה ע"י נתינת רשות לנחש, לינוק מיסוד שלה. וע"כ נבחן, כמו שהנחש נושך ערוותה. והוא כדי לפתוח את רחם המלכות, ע"י החיבור שלה עם החסדים שבימין. ותיפתח מסתימתה, ותוליד את הנשמה. וכמ"ש: בעצב, ע"י יניקת הנחש מפתיחת הפתח, תלדי בנים כלומר יש לשלם משהו לנחש כדי לרדת לו"ק במקום ג"ר דחכמה. אמנם אנו שואפים לאושר שלם, אך אין אפשרות בלי שהטומאה תינק מזה, ובכל פעם שמתקדמים מזינים גם את הטומאה שתאפשר להתקדם.
תפט) וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ. שמשתוקקת לז"א, שישפיע לה חסדים ותרווה מצימאונה שלא ניתן לקבל חוכמה בלי חסדים, לכן עליה לקבל כוח זה מהזכר. והוא ימשול בך, ז"א ישלוט על המלכות, משום שבתחילה הייתה גדולה כמו ז"א, והוא לא שלט עליה. ומשום שאמרה הלבנה, המלכות, אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, ונאמר לה, לכי ומעטי את עצמך, ומשום זה מיעטה האור שלה, והקטינה הממשלה שלה. ואין לה רשות מעצמה, חוץ אם ז"א נותן לה כוח. ונמצא שהוא מושל עליה, כמ"ש: והוא ימשול בך. השורש הוא בצמצום בו רצתה המלכות יתר דבקות, דהיינו שהצורה תישלוט, וכעת כשישנה תשוקה של הלבנה, היא צריכה את החסדים שהם הצורה בעל מנת להשפיע. זהו העצב, שעליה לוותר על מקומה, על האגו, לוותר על מה שרוצים
תצ) בעצב תלדי בנים. שבעצב הוא עניין הנחש. וצריכים נחש לזה, שפָּתח דרך, שיירדו כל אלו הנשמות לעולם, ואם לא היה פותח דרכים, שיירדו הנשמות למטה, לא היו שורות הנשמות בתוך האדם כתוב: לפֶּתח חטאת רובץ. לפתח של המלכות, הנועד להוליד ולהוציא נשמות לעולם. והנחש עומד לפתח ההוא. הנחש פותח את התאווה, ועדיין יש לתת שליטה לזכר
תצא) וכל אלו הנשמות, שצריכות לרדת בגופים קדושים, נשמות הנמשכות מקו ימין, אין הנחש עומד לפתח ההוא. כי אז אין המלכות צריכה למשוך חכמה משליטת השמאל, ואין שעריה נסתמים, שתהיה צריכה לפתיחת הנחש. ואין לנחש רשות בנשמה ההוא. ואם לא, הרי הנחש נושך, ונטמא המקום ההוא, ואין זו נשמה שנטהרה. ועליהן כתוב: בעצב תלדי בנים, זהו הנחש, שעימו מולידה נשמות ע"י פתיחתו. כי הנחש הוא על הגוף. כי הגוף נולד מזוהמת הנחש. והמלכות היא על הנשמה, שממנה נולדות נשמות. ושניהם מתלבשים זה בזה. זה אוחז בנשמה, וזה אוחז בגוף.
הנקודה הפנימית מולידה את הצורה שהיא הנשמה. הצד החיצוני, בחינת הנחש מוליד את הגוף שבזמן התיקון מאפשר התפשטות הנשמה. בזמן הקלקול הם נפרדו והתיקון לחבר אותם שוב. כל פעם שנולד גוף בעולם, עליו להיות בתחילה מנשיכת הנחש. כל תאווה שנולדת היא נולדת מהנחש, וכל פעם שנולדת צורה היא מהנשמה. מתן שליטה לגוף הוא מתן שליטה לנחש. אי אפשר להתקדם בלי תאווה, המצב מחזיק את הצורה עד גמר תיקון, השלמות היא במצב של עולם הבא, בחינת כותנות אור.
תצב) ועתיד הנחש הזה להוליד כל אלו הגופים, מטרם שיבוא הזמן שלו. כמ"ש: בטרם תָחִיל, יָלָדה. כי זמן של הנחש להוליד, הוא בשבע שנים, וכאן מוליד בשש שנים, מה שאין זה זמנו. ובזמן ההוא שיוליד אותם, ימות מלידה ההיא, כמ"ש: בילע המוות לנצח. וכתוב: יחיו מֵתיך נְבֵלָתי יקוּמוּן.
בשבירת הכלים ואח"כ ע"י חטא של עצה"ד ע"י פיתוי הנחש, התפזרו ש"כ (320) ניצוצי קדושה ונפלו לקליפות. וכל העבודה שלנו בתורה ומצוות לברר ש"כ ניצוצי קדושה אלו, ולהחזיר אותם לקדושה. ואז יהיה גמה"ת, כמ"ש: בילע המוות לנצח. אמנם רק רפ"ח (288) ניצוצי קדושה בלבד מוטל עלינו לברר. אבל ל"ב (32) ניצוצי קדושה אחרונים, אין אנו צריכים לברר, כי עם בירור רפ"ח ניצוצין הם נבררים מאליהם.
כי שמונה מלכים נשברו, דעת וחג"ת נהי"מ. ובכל מלך יש מ' (40) בחינות: ע"ס כח"ב חג"ת נהי"מ, שבכל ספירה ד' בחינות חו"ב תו"מ. ושמונה פעם מ', הרי ש"כ בחינות. ונקראים ש"כ ניצוצין. ואם נחלק אותם עשר פעמים ע"ס שבהם, נמצא שיש ע"ס כח"ב חג"ת נהי"מ, שבכל ספירה ל"ב בחינות. שיש בכל ספירה שמונה מלכים שבכל אחד ד' בחינות חו"ב תו"מ, שהם ל"ב. ועשר פעמים ל"ב הם ש"כ.
ואין לנו כוח לברר אלא ט"ר, שהם תשע פעמים ל"ב, שהם רפ"ח ניצוצין. אבל אותם ל"ב ניצוצין שבספירת המלכות, אין לנו כוח לברר. וגם אין צורך כלל לברר אותם. כי בהתברר הרפ"ח ניצוצין בשלמות, נבררים ל"ב ניצוצי המלכות מאליהם. באופן, שאין התיקון תלוי אלא בבירור רפ"ח ניצוצין, עד ספירת היסוד. ול"ב דמלכות נבררים עימהם מאליהם.
והגאולה וגמה"ת יהיו באלף השישי, ספירת היסוד. כי אחר שנשלם בירור היסוד, נשלמו בירורים של הרפ"ח ניצוצין, ותכף תהיה הגאולה וגמה"ת. ואין צריך לחכות עד אלף השביעי, המלכות, לברר גם ל"ב ניצוצי המלכות. כי הם מבוררים עם הרפ"ח שבאלף השישי.
והנה הגופים נחשבים לתולדות הנחש, מטעם שהם נולדו מחמת פיתוי הנחש לעצה"ד. ואם לא חטא אדם בעצה"ד, לא היה מוליד גופים. כי כדי לברר ולהחזיר כל רפ"ח ניצוצי הקדושה, שנפלו ע"י חטא עצה"ד, צריכים לגופים הרבה, ואחר שייוולדו כל הגופים ויעשו מה שצריכים, תכף יהיה גמה"ת.
ונאמר, ועתיד נחש הזה להוליד כל אלו הגופים, מטרם שיבוא הזמן שלו. כמ"ש: בטרם תָחִיל, יָלָדה. כי זמן של הנחש להוליד, הוא בשבע שנים, וכאן מוליד בשש שנים. כי לידת כל הגופים, שהם יבררו כל הניצוצין שנפלו לקליפות מחמת חטא עצה"ד, שהם ש"כ ניצוצין, וא"כ יהיה זמן הולדה שלה בשבע שנים, בספירת המלכות שבאלף השביעי, שבה נגמרים הש"כ ניצוצין. אבל, כאן מוליד בשש שנים, כלומר, באלף השישי, ספירת היסוד, מה שאין זה זמנו, שהרי בו נגמר בירור רפ"ח ניצוצין בלבד. ולא כל הש"כ. אז ייוולדו כל הגופים, ויהיה גמה"ת, שבירור ניצוצי אלף השביעי אין צורך לברר אותם כלל, כי הם מבוררים עם רפ"ח ניצוצין מאליהם. וכיוון שיגמרו רפ"ח ניצוצין לשוב לקדושה בשלמות, תכף יהיה גמה"ת.
ובזמן ההוא שיוליד אותם, ימות מלידה ההיא, כמ"ש: בילע המוות לנצח. כי כיוון שיהיה גמה"ת, הרי יתבטל וימות הנחש ומלאך המוות, שהנחש ומלאך המוות היינו הך. ונמצא שהוא מת, מחמת שהוליד כל הגופים, כמ"ש: בילע המוות לנצח. ואז יהיה תחיית המתים. כמ"ש: יחיו מתיך נבלתי יקומון.
וכיוון שלידת כל הגופים, מורה גמה"ת, א"כ איך נייחס זה לנחש, שהוא ההיפך מתיקון, והוא מלאך המוות? כתוב: והנה טוב מאוד. שמאוד מורה על מלאך המוות, שהוא טוב מאוד. כי אדה"ר, אע"פ שהיה כולו קודש מטרם החטא, מ"מ היה מחוסר שלמות. וכמו שלומדים על חטא עצה"ד, שבעלילה באת עליו. כי ע"י חטא עצה"ד, הוליד גופים הרבה, והם השלימו הכול. וע"כ מיוחס זה אל הנחש, כי לולא הנחש שפיתה אותו לעצה"ד, לא היו נולדים גופים מאדה"ר, ולא היה נשלם התיקון, הרי שיש לו יחס ישר אל גמה"ת, אלא מהלידה ההיא ימות אפשר לתקן גם בלי לחטוא, אך אפשר גם להשתמש בחטא כדי לתקן.
הקודם